נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי

*   

מחר (25.2.2023), לפני 50 שנה, הופיע אלבומו של האמן והמוסיקאי הוולשי, איש ה-Velvet  Underground, ג'ון קייל (נולד 1942): Paris 1919. ממש לפני חודש ראה אור אלבום חדש של קייל בן ה-81, Mercy, ולכאורה טבעי היה הרבה יותר שאפנה לכתוב עליו, הגם שאלבומו הוותיק יותר כבר נמצא בחיי מאז 1990, ולכאורה מה כבר יכול להתחדש באלבום המלווה אותך מאז נעוריךָ? אבל אירע לי משהו משונה. לפני מספר שבועות, ככל הנראה בהשפעת המהפכה המשפטית, הקואליציה הימנית התקיפה, והצעות החוק הדמיוניות שכל מיני חברי כנסת קולניים מנסים להגיש השכם וערב. כמו-גם בשל הרעת מצבם הרפואי של הוריי במהלך השבועות האחרונים (הרבה זמן בית-חולים וביקורי-בית), מצאתי עצמי מפזם את Hanky Panky No How, הרצועה השניה באלבום, לאחר שנים ארוכות. את האלבום היה לי בקסטה מאז כתה י"א (קניתי בחור בשחור ברחוב שלמה המלך בתל-אביב – במחיר מוזל). האלבום היה משמעותי מאוד-אז, אבל הודחק בהמשך (לא קניתיו מחדש בדיסק). אלו היו שנים קשות (1990-1989). הורי חלו והיו מרותקים כשנה לבית, היא בשל תאונת דרכים שהסתבכה, והוא בשל בעיות גב ותביעה משפטית שהוגשה נגדו על דבר-מה שלא עשה ולא ידע שנעשה, בחברה בה עבד וממנה פוטר. אחי הגדול היה בטיול של אחרי צבא. נשארתי איתם ועם אחותי (הקטנה יותר). העתיד היה נראה לוט בערפל במיוחד מצד החוויה של לראות את ההורים בירידה תלולה  (גופנית ונפשית) בחוץ השתוללה האנתפאדה הראשונה. ועידת מדריד, עם יצחק שמיר, סתמה כל סיכוי אפשרי לסיום הסכסוך ולשלום (ידעתי שבעוד שנה עד שנה וחצי יהיה עלי להתגייס לצבא). הייתי מאוהב במישהי ובמצב הדברים בבית— העדפתי לא להכניס אותה למצב הזה. דלקת כרונית בגיד אכילס, שהחלה פתאום, גרמה לי להפסיק לשחק כדורסל בקבוצה (ממש חלמתי להתפתח בזה) ולצלוע עם רגל נפוחה למשך שנה לערך. התביישתי לדבר על מה שעובר עליי ואלמלא נערה עקשנית אחרת מעיר בשרון איתרה בספר הטלפונים את המספר שלי (היא עברה על כמה עשרות משפחות רז בגבעתיים וברמת-גן) והציעה שניפגש בתל-אביב, כי דיברנו קצת באיזה מופע, כנראה שלא הייתי יוצא עם אף אחת עד סוף התיכון. זאת התקופה שבה התחלתי לשוטט בטבע לבדי. שנה וחצי אחר כך, שנפצעתי בצבא (הלם גופני; החיאה; 15 שעות ללא הכרה), השיטוטים האלה השיבו לי את חיי.

    בכל מקרה, האלבום של קייל היה נוכח מאוד בתקופה ההיא וביציאה ממנה, ומרוב שהיה פסקול התקופה, הוא הודחק, כמו משהו שקצת קשה לשאת את זכרונו ואת עוצמתו, אולי מפני שיש בו תום גדול שקייל אף פעם לא המשיך בו ואולי מפני שהיה בי אז תום גדול שאף פעם לא המשכתי בו (החיים לא אפשרו לי). אולי מפני כך – ממש בשבועות האחרונים – מצאתי את עצמי יושב מול היוטיוב, מאזין לאלבום ומגלה שאני זוכר בעל-פה את כל מילותיו ועיבודיו, למרות  שב-25 השנים האחרונות לא הקדשתי לו האזנה רצופה אחת וחשבתי שאלבומים אחרים של קייל חשובים וטובים בהרבה ממנו. אני חושב שהאזנתי לו לפחות כמה עשרות פעמים בשבועות האחרונים (גם השגתי עותק פיזי). נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי. למרות שאני לא מבין עד תום עדיין, מה הוא מנסה לומר. על כל פנים,  נדמה לי ששועי של אז ושועי של היום, מושיטים זרועותיהם זה לזה –  מסיבות עלומות, ואפשר שזה קשור לשני השירים הבאים.

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר   (Hanky Panky No How)

 

אִם כִּנּוּס שֶׁל גֶ'נְטֶלְמֶנִים

נוֹסֵךְ יָגוֹן, אַחַת לִזְמַן

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ – זִכְרָם שֶׁל אֲגַמִּים

אוֹתָם אֲגַמִּים – וַדַּאי יַשְׁקִיטוּ נַפְשְׁךָ

 

אֵין דָּבָר מַפְחִיד יוֹתֵר

מֵהַדָּת — עַל סַף דַּלְתִּי

אֵינִי מֵשִׁיב לְבֶהָלָה נוֹקֶשֶׁת, בִּנְפִילָה

בְּמוֹרַד-מַדְרֵגוֹת עַל-פְּנֵי הַחֹק;

אֵיזֶה חֹק?               

 *

יֵשׁ חֹק לְכָל דָּבָר        

גַּם לַפִּילִים הַמִּתְעַקְּשִׁים לָשִׁיר     

וְלַפָּרוֹת – שֶׁהַחַקְלָאוּת לֹא מַתִּירָה      

 *

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 22.2.2023]  

*

*

   ניתן היה לחוש בהרבה התנגדות בחוגי האמנים והמשכילים הבריטיים של שנות השבעים כלפי ממסדי הדת באנגליה ומחויבותם לקולוניאליזם, לקפיטליזם ולמלחמות המוכרזות לכתחילה לטובת האינטרסים של הכתר הבריטי. כמובן, ניתן היה לראות בזה מגמת המשך לזו של ההיפים בארה"ב ולמרד הסטודנטים בצרפת ומבוא להופעת הפּאנק הבריטי בשנים 1977-1976, כזרם מחאה מוסיקאלי-חברתי-אמנותי אנטי-מוסדי. דוגמא נוספת היא העובדה שכאשר הועלה סרטהּ של חבורת מונטי פיית'ון, Life of Brian , באנגליה בשנת 1979 (הוא צולם בטוניסיה) – הכריזו רשויות הכנסיה האנגליקנית שיש להימנע מלצפות בו ויש לעשות על מנת להורידו מהאקרנים בשל ביזוי הדת וקדושיה (בין כה, הסרט הוגבל באנגליה לגילאי 18 ומעלה והקרנתו באירלנד נאסרה כליל, אבל לכנסיה זה לא הספיק). הוקדשו לכך דיונים ב-BBC, שבהם ניסה ג'ון קליז לייצג את עמדת היוצרים כנגד אנשי כנסיה בנימוס ובכובד ראש יחסי לעצמו (הוא בהחלט נמנע לגמרי מללעוג להם פומבית), מה שהראה כי באנגליה כל מה שעלול להתפרש כביקורת קשה על המוסדות הדתיים או המלוכניים, נתפס עדיין כמוקש גדול. עד כדי כך, שבעצם אולפני EMI  הבריטיים ביטלו את השתתפותם הכספית בסרט ערב הפקתו, ולמעשה הסרט מומן באופן עצמאי כסרט אינדי, על ידי חברת הפקה שמאחוריה עמד המוסיקאי וחבר הביטלס, ג'ורג' האריסון (2001-1943) – לו כנראה חב העולם את יצירת המופת הפיית'ונית. שלא כמו שניתן היה אולי לחזות מראש, עליית השמרנים באנגליה בראשותהּ של מרגרט ת'אצר, משנת 1979 ואילך, רק החריפה את הביקורת ואת המחאה החברתית האנטי מלוכנית-שמרנית-דתית והאנטי-קפיטליסטית בקרב האמנים והאינטלקטואלים מחוגי ה-Labour ושמאלה. עד שהפכה, לאחד מהמאפיינים המובהקים של תרבות-הנגד הבריטית בשנות השמונים.

   אני יכול להבין מה דיבר אלי בשיר הזה ב-1990 ומה מדבר אליי בו גם כיום. אף פעם לא התרשמתי ממי  שמבקשים לתעל את החוק ואת הדת וגם לא את המדע והידע לטובת שליטה בבני אדם. כינוסים אקדמיים, ובפרט כנסים בחו"ל, שבהם אין סיכוי שלא יהיו אנשי אקדמיה בקהל-השומעים, מפילים עליי דכדוך קשה. מעדיף שלא לנסוע אליהם. על-שום איזה סטנדרט של מכובדות, נראוּת, אוטורטיביות וכובד ראש, שרחוקים ממני מאוד. זאת אחת הסיבות לפיה, בצעירותי גם כשהחלטתי להפסיק לפחד מהמרחב הרליגיוזי, התרחקתי מהמוסדות הדתיים (חשוב לציין, שהאנשים בהם לכתחילה ראו אותי במרבם, כמי שלא-באמת-שייך). למשל, אני משייך את השתייכותי היהודית לשיח של זכויות ולא לשיח של חובות (לא מאמין באלוהים מצווה; אלוהי אינו משגיח עמים נבחרים, לא על מדינות ולא על ההיסטוריה ככלל). זאת אולי הסיבה שבכל מוסד שבו עברתי, הייתי אאוטסיידר, לפעמים ממש הצטיינתי, אבל אף פעם לא הייתי בן-בית (זה נכון לצבא, למקומות עבודה ולאוניברסיטה).  אני לא יודע אם אני מייצג נלוזות דווקא, במובן של סטייה מהקונצנסוס והמיינסטרים, אבל עדיין, וכזה הייתי גם לפני 32 שנים  – אני מעריך תמהונות וממקם את עצמי בשוליים.

 

פריז 1919 (Paris 1919)

 

הִיא גּוֹרֶמֶת לִי לְהַרְגִּישׁ כֹּה חֲסַר בִּטָּחוֹן בְּעַצְמִי

עוֹמֵד שָׁם וְלֹא מַצְלִיחַ לְדַבֵּר בְּהִגָּיוֹן

רַק מְבַקֵּר, אַתָּה רוֹאֵה

כֹּה מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת נִרְאֶה,

פּוֹתַחַת, וּכְמוֹ אֵינָהּ שָׁם, מְלַוָּה אוֹתָנוּ פְּנִימָה

זֶה מָה-שֶׁנָּהוּג לוֹמַר וְלַעֲשׂוֹת

לָאִישׁ גֵּא וּמְאֻכְזָב בִּיגוֹנוֹ

וּבְשִׁשִּׁי הִיא תִּהְיֶה שָׁם

וּבְשֵׁנִי, כְּלָל-לֹא

רַק לְעִתִּים תָּצוּץ מֵהַשָּׁעוֹן שֶׁמֵּעֵבֶר לָאוּלָם

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

 *

הַיַּבֶּשֶׁת אַךְ הוּבְסָה בְּבֹשֶׁת-פָּנִים

וִילְיָאם רוֹגֵ'רְס שָׂם אוֹתָהּ בַּמָּקוֹם

דְּמָעוֹת וָדָם מִיַּפָּן הָעַתִּיקָה

שַׁיָּרוֹת, צְפִיפוּת רַבָּה

וְשׁוֹשְׁבִינוֹת שָׂרוֹת, זוֹעֲקוֹת בְּקוֹל נוֹאָשׁ:    

 *

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַבִּישׁוֹף, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

*

יְעִילוּת, יְעִילוּת, הֵם אוֹמְרִים, 

תְּנוּ לָדַעַת אֶת הַתַּאֲרִיךְ וְאֶת הַשָּׁעָה בַּיּוֹם –

בְּעוֹד הַהֲמוֹנִים מַתְחִילִים לְהִתְלוֹנֵן

אֵיךְ יֵינוֹת הֲבוֹז'וֹלֶה – נִשְׁפָּכִים כַּמַּיִם   

בְּמַהֲלַךְ פְּגִישׁוֹת חֲשָׁאִיּוֹת בְּשַׁנְז אֵלִיזֶה   

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

[תרגום: שועי רז, 22.2.2023]       

*

*

    כאן מדובר, בשיר על מי שמאוהב במישהי, שלא רק שלא מאירה לו פנים, באופן המבהיר לו על הדדיות-האהבה או היתכנותהּ, אלא גם לא ממש ניתנת לא הזדמנות לפגוש בה תדיר (אולי היא אינה מעוניינת). היא לפעמים שם ולפעמים לא. הוא רוצה לראות אותה. הוא רוצה שהיא תבחין בו. אבל אין לו הצלחה. בדמיונו הוא מתאר אותה כרוח רפאים (או את עצמו, אם זו היא רוח הרפאים או הוא עצמו היא שאלה גדולה ובלתי מתפענחת) ואת עצמו כאיש-כנסיה הבא לזמן את הרוח, לדרוש את בואהּ ולתבוע את הופעתה, באמצעות תיפוף בתוף ברזל (תופים אכן שימשו בריטואלים של זימוני רוחות רפאים וגירושן). תוף הברזל עשוי לרמז גם למלחמה הגדולה (או לכך שעל מנת להסב את תשומת לבה של האהובה על המבקש את אהבתה לפעול לעורר שאון גדול), שתוצאותיה מתוארות בבתים השני והשלישי, כתבוסתה ומותהּ של אירופה כולה. גם היא הפכה לרוח רפאים, אבל למרות שאירופה הפכה לבית עלמין (המלחמה, השפעת הספרדית) – החיים נמשכים, הפליטים נעים בשיירות, והעשירים – ממשיכים להרוויח הון ולבלות, כאילו לא אירע דבר.

    לגבי ויליאם רוג'רס שמוזכר בשיר, היו שני גיבורי מלחמת העולם הראשונה כאלו: אחד קצין-זוטר אמריקני, שזכה בעיטורי עוז, שנעשה לימים קולונל (במלחמת העולם השניה), ונלחם בחזית הצרפתית, ואחר, טייס קרב קנדי –שהיו אלוף הפלות מטוסים גרמניים (הפיל תשעה). האפשרות הטובה יותר בעיניי היא כי קייל כיוון דווקא להוגה ומחנך בריטי, רב השפעה, בשם זה (נפטר ב-1898), שתבע כי בבריטניה יימסרו תכנים דתיים רק על ידי ההורים (אם הם מעוניינים בכך בחינוך ביתי) או רק על ידי אנשי הכנסיה (אם המשפחה הולכת לכנסיה), אבל אין להעניק לילדים ולנוער חינוך דתי לכתחילה במוסדות החינוך הבריטיים.  האפשרות הזאת נראית לי משום שהיא ממשיכה את מגמת הציוות שמוצא קייל בין הדת הממוסדת ובין קבלת המלחמה כנורמטיבית (כל שכן מלחמות-דת והמוני הצלבים שהועמסו על אדמת אירופה עם הקבורות ההמוניות). עם זאת, בפזמון מייצג עצמו קייל דווקא כאיש הכנסיה, שבשאון שהוא מעורר באמצעות תוף-הברזל, עשוי לעורר מתים או שדים או רוחות רפאים, ועל כל פנים להביא את אותה אהובת-ליבו לכך שהיא תבוא, שתהיה לו עוד הזדמנות אצלה, שקרוב לוודאי שתסתיים, בכך שהוא שוב ירגיש חסר ביטחון, שלא מצליח להביע את עצמו בהיגיון (מה שמזכיר לי את 1990), ואולי פשוט בינה ובינו שוררים פערים בלתי-גשירים של מעמד, או השתייכות תרבותית או קבוצתית. יפן שמוזכרת לחמה לצד מדינות ההסכמה (בעלות הברית) במלחמה הגדולה – ומנעה מגרמניה להרחיב את המלחמה למזרח.   

    אולי זה החינוך הוולשי של קייל, אבל ככלל, ממש כמו אצל המשורר הוולשי הגדול, דילן תומאס (1953-1914), שלימים קייל הלחין משיריו (Words for the Dying, 1989), ניכרות אצל קייל, לא אחת בשירים, ובפרט בתקופות המוקדמות, אסוציאציות לנושאים מיתיים, רוחניות נוצרית, ומוטיבים ספרותיים ואמנותיים. גם תומאס, לא חי חיים דתיים, ובכל זאת ניכרת אצלו איזו רליגיוזית, הסובבת סביב האל, המושיע הכנסיה, קהילת הילדוּת, שנמצאתו גם אצל קייל – ואשר כנראה מקורותיה בחינוך שקיבלו בילדות בוויילס (כך השיר הפותח את פריז 1919, קרוי:  ;Child's Chrismas in Wales אלבום קודם שהוציא יחד עם המוסיקאי והקומפוזיטור האוונגרדי-המינימליסטי, טרי ריילי, בשנת 1971; נקרא: Church of Anthrax). תומאס וקיייל גם התגוררו, זמן-מה, בפער של כעשור בצ'לסי הוטל בגריניץ' וילג', שם נפטר תומאס כתוצאה מהרעלת אלכוהול. אל מלון-האורחים הזה הגיע קיל הצעיר, בערך עשור אחר-כך, כשהגיע להתגורר בניו יורק.  לימים, הכיר את מוסיקאי האוונגרד, ג'ון קייג' ולמונט יאנג, ואחר כך את  אנדי וורהול ואת לו ריד, מה שהביא לייסוד ה-Velvet Underground.      

    תומאס מסיים את דיוקן האמן ככלב צעיר במלים הבאות:          

במשך זמן רב הוא המתין במדרגות, למרות שלא הייתה לו כעת אהבה לצפות לה ושום מיטה לשכב בה, מלבד מיטתו במרחק מיילים רבים מדי, ונותר רק היום הממשמש ובא שיזכיר לו את תגליתו. מכל עבריו נרדמו שוב דיירי הבית שמנוחתם הופרעה. אחר כך הוא יצא מתוך הבית אל השטח השומם תחת העגורנים והסולמות הנטויים. אורו של פנס הרחוב העמום היחיד, המוקף גדר ברזל חלודה, צנח על ערימות הלבֵנים והעץ השבור והאבק, שהיה פעם בתים, מקום שבו תושבי העיר, האנשים הקטנים, האלמונים כמעט, שלא יישכחו מעולם, חיו ואהבו ומתו, וידם תמיד על התחתונה.

[דילן תומס, "שבת חמימה אחת", דיוקן האמן ככלב צעיר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, ושתי מחלקה ספרותית, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמוד 187].

*

 אם יש דבר שמחבר אותי (הצעיר וההווה) עם קייל ועם תומס, היא התפיסה העצמית הזאת של החלוף; של אי היכולת להישאר במקום; של החיים המתרחקים, של האהבה המהבהבת, ושל מצוקת הקיום. הידיעה שאי אפשר אף פעם לנצח. היד תמיד תהיה על התחתונה – אבל ניתן עוד קודם לכן, לייחד מאבק משמעותי. יש שייקראו לזה חיי-יצירה, אבל זה מאבק משמעותי, שבתוכו האדם לא תמיד מבין במי הוא בעצם מתגושש, וכך לנוכח האור הצהוב של מנורת-השולחן הלילה, אני מרגיש עצמי כרגע – אחרי שכתבתי רשימה על אלבום שלא התכוונתי לכתוב עליו ואמרתי כמה דברים שלא התכוונתי להגיד – מעט מטורף מהרגיל.  

*

*

בתמונה: Bob Rush, Photos of John Cale Taken for the Paris 1919 LP, LA 1973©

Read Full Post »

נוסע סמוי לקסטיליה

*

בָּאֹפֶק שֶל קַסְטִילְיָה

הַדְּמָמָה בְּאֵין רוֹאֶה

מִתְנַשֵׂאת מִן הָאַרֶץ.

הָאֲנָשִים –  מְתוּחִים

 

וְרִקְמַת צַלֶּקֶת

עַל לְשוֹנוֹתֵיהֶם.

עֲדַיִן דוֹר מַמְלִיחַ

אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת. 

[סִימוֹר מיין, 'תוּכִּים, גנרלים', לנסוק לתוך האור הכי חזק, תרגם מאנגלית: משה דור, תל אביב 2009, עמ' 47]

*

   כי בסופו של דבר לא ברור אחר שתי כוסות ערק  וקצתיים מן הבורבון, האם אני אניה של מתים או אנית מעפילים, או שמא אני נוסע סמוי נחבא בירכתיים, כה נסתר, עד שאין כל רישוּם על צאתי ובואי, על הימצאותי בעולם, ואף העכברים שכמדומה תמיד מתרוצצים בבטנן של אניות סוחר, אנה ואנה, אינם יודעים על דבר הימצאי; גם החתולים שהביא הכלכל כדי למָעט את העכברים, אינם חשים בי, או אולי חושבים שאני אחד משלהם, כאשר עיניי מתמגנטות דרך נקב בחבית אל האור הלבן המסמא של הירח, לילה שלם. ואם נעלה על שירטון מה ייוותר, צרור עם כמה רשימות? קברניט שיעזוב אחרון? רוח מרחפת על פני המים? אנחנו יושבים, הצל אני והירח ושותים, כמו שעשה לי בּאי בשעתו. והירח שתוּי כּלוט ואני חושב על קשׂטיליה. קשׂטיליה של ספר הזהר לנגהּ הלבנה, כאילו שאין לי דבר אחר להרגישו או לעשותו.

   לעתים אני חש כאינדיאני שגורש עוד לפני שעמד על דעתו לשמוּרה, ושם הוא מנסה לשכך את מוּדעתוֹ לאלהִי, השבה ופוצעת לעתים, בארבע מנות נקיות של אלכוהול. על אדמתו השתרר זה כבר האדם הלבן , שדעתו נתונה לצבירת רכוש, ונכסי דלא-ניידי. נתפסתי, גורשתי, איני נאחז בדבר. ומעֶבֶר לָכָּל, המים המלוחים מקו אופק עד קו אופק, אופפים בעלטה את הכל.

   כמזכרת לָקיוּם— אני מלטף בידי האחת הרועדת את אמת ידי האחרת, ליטוף עדִין, כמו מזכיר לעצמי, בכל זאת, שגם אם אין לי כל כוונה להילחם, שום דבר אינוֹ ממש אבוּד.

   הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי, מפטפט בארמית יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית— אני נאלץ להקשיב. נהנה מן הקשב. איני יודע מה יעלה בגורל הידידוּת הזאת.

*

*

הערות:

לי בּאי (762-701), משורר סיני דאואיסט, כנראה ממוצא תורכי, שתיין מוּעד, מת כשנפל שיכור לנהר בנסיון לחבק את הירח. השיר המתאר את השתיה המשולשת המשורר,צילו והירח נדפס בתרגומו של דן דאור: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמ' 70.

בֶּמְבֶּדֶי הוא המונח, באמצעותו ייצגו האינדיאנים את "התחושה המסתורית" או את "תחושת נוכחותו של הנסתר הגדול" או "המוּדעוּת לאלוהי" בחייהם, ראו: צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858), נשמתו של האינדיאני, תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007, עמ' 18.

מיכאל פינגשטן (1943-1883), יוצרהּ של התמונה המקדימה את הרשימה, היה צייר וגרפיקאי צ'כי-יהודי , זכה להצלחה רבתי בברלין בשנות העשרים ואילך, בשנים 1928-1927 נסע לספרד וצייר את נופיה; אחר עליית הנאצים בשנת 1933 נמלט בעור-שיניו לאיטליה; שם נכלא בשנת 1941 במחנה ריכוז; נפטר כתוצאה מזיהום לאחר ניתוח כושל שבוצע בו  כמה ימים לאחר שהצבא הבריטי שחרר את המחנה בשנת 1943.

סימור מיין הוא משורר יהודי-קנדי (יליד 1944) המכהן כפרופסור לספרות באונ' אוטווה, מרבה לכתוב בהשראת מוטיבים יהודיים ושירת יידיש.

*

*

בתמונה למעלה: Michael Fingesten, The Drinker, Pencil and Coal on Paper 1919

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

הספריה שבנפש (ספריית זכרונות מזמררת)

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.–במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.–גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.–הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.–כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

* 

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

גמרתי עם המלחמה: אבסורד וסבל בחזית, שאננות העורף

*

*

   בשנת 1917 לאחר פציעה וחודשים של חזיונות ושל סיוטים מחמת 'הלם פגזים' (כך כונתה אז התסמונת הפוסט-טראומטית) בחזית בוֶרְדַן, כתב המשורר הבריטי ממוצא יהודי, זיגפריד שָֹשֹוּן, אשר כִּהן כקפטיין בצבא המלכה, היה אחד המפקדים האמיצים והאהובים על החיילים בחזית ונודע בכינוי 'ג'ק המשוגע' (Crazy Jack), ועוטר אף ב'צלב ויקטוריה' על גילוי עוז רוח וגבורה נדירה בפינוי פצועים תחת אש גרמנית, את ההצהרה הבאה שהוקראה בבית הנבחרים בלונדון. דומני כי הצהרה זו, שהוקראה בבית הנבחרים האנגלי באותה שנה בה הוקראה בה 'הצהרת בלפור', שומרת על תקפה ועל עדכניותה עד עצם הימים:

*

אני כותב את ההצהרה הזאת כאקט של התנגדות מִדַּעת לשלטונות הצבא, משום שאני מאמין כי אלו שיש בכוחם לסיים את המלחמה מאריכים אותה במכוון.

אני חייל, ואני משוכנע שהנני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת התקפה וכיבוש. אני מאמין שהמטרות שלשמן אני ורעי החיילים נכנסנו אל המלחמה הזאת היו צריכות להיות מוגדרות בצורה כה ברורה, עד שאי אפשר היה לשנותן, וכי לו נעשה הדבר, היעדים שהניעו אותנו היו כעת בני השגה באמצעות משא ומתן.

ראיתי ונשאתי את סבלם של החיילים, ואיני יכול להשתתף עוד בהארכת הסבל הזה למען מניעים שאני מאמין שהם רעים ובלתי צודקים.

איני מוחה נגד דרך ניהול המלחמה, אלא נגד הטעויות וחוסר הכּנוּת הפוליטיים שהלוחמים מוקרבים למענם.

בשמם של הסובלים כעת, אני מביא את דבר המחאה הזה נגד דרך הרמייה שנוהגים בהם;  אני גם מאמין שאני עשוי לסייע בקעקוע השאננות אטומת הלב שרוב האנשים בבית מקבלים בה את המשך היסורים שאינם מנת חלקם, ואשר אין דמיונם מסוגל להשיגם.

(זיגפריד ששון, 'גמרתי עם המלחמה: הכרזה של חייל', תרגום: אלינוער ברגר, נדפס: פאט בארקר, התחדשוּת,  עם אחרית דבר מאת יורם יובל, ספריית הפסיכולוגיה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2006, עמ' 7).

* 

   ששון לא היה פציפיסט, אבל היה הלוּם קרב, המבקש לסיים את אבדן חיי אדם, את הפציעות, הקטיעות ואת אבדן השפיוּת ואת מחלות העצבים, בקרב חיילי בעלות הברית. אין בהצהרה שלו רגישות מיוחדת לחיי החיילים שמנגד או לחיי האזרחים הנמצאים בתוך מעגל הדמים. ואף על פי, יש בדבריו של ששון בכדי להעיר על סבלם של חיילים, שימצאו את עצמם בסיומה של המערכה הזאת, פגועי הלם קרב ומסוייטים. יש בהצהרתו של ששון, בכדי להאיר את האפשרות לפיה לא כל החיילים בעזה ששים אליי קרב, וכל-כוונתם להדביר את האויב. אני מניח, לאור חשבונן של מלחמות, שיש מבין החיילים יורים ובוכים ויש כאלה היורים ועוד עתידים לשאת את פצעיה הנפשיים של הלחימה לאורך שנים ארוכות, מה שישפיע עמוקות על משפחותיהם הקיימות והעתידיות. 

   הצהרתו של ששון חשובה גם לימים אלה, משום שששון לא היה, ככל הידוע לי, מקורב לחוגים הומניסטיים, אנארכיסטיים, או לחוגי שמאל רדיקלי, אלא היה ג'נטלמן ופטריוט אנגלי שמרן, שהבין בשלב כלשהו של הלחימה, כי חיי האדם קודמים לשאיפות הלאומיות- פוליטיות של מנהיגיו, קודמות גם לכותרות עיתונים המרעימות תרועות ניצחון. ששון לא הועמד למשפט צבאי ולא נורה, רק הואיל והיה 'גיבור מלחמה' מוכר באנגליה, ורק הודות להתערבותם של אינטלקטואליים אריסטוקרטיים שלחצו על העברתו לטיפול נפשי על פני העמדתו בפני משפט צבאי. אגב, אלו הערימו עליו בכדי שיהיה מוכן לוותר על העמדתו לדין על דבריו, שנתפשו (בטמטום) כדה-מורליזציה של הציבור. חסרונן של אמירות כאלה בשלושת השבועות האחרונים, מצד חוגי מרכז וימין ישראלי, מלמד משהו על 'חסנה ולכידותה של הישראליות'.

   על העורף השאנן ואטום הלב למדתי שיעור נוסף היום עת בתי הצעירה ספרה לי כי מורתה סיפרה להם כי 'צה"ל נלחם בנחישות ובגבורה כנגד הערבים יימח שמם וזכרם' (=סוף ציטוט). אוי למערכת שאלו הם מוריה. דומה אפוא כי מערכת הביטחון חדרה למערכת החינוך, והופכת את צלם האדם ברשות הכלל: לזילות ולכיעור. 'ומה באשר לתושבים הערביים של עזה?' שאלתיה.  'עליהם לא אמרו דבר' אמרה. שפר מזלה שבביתה היא שומעת קולות אחרים.

    עוד דבר, השבוע הלכתי לקנות חטיפים בהוראת מערכת החינוך בה לומדים ילדיי בכדי שיוכלו להכין 'שי לחייל". הדבר הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מידיד חולף, בוגר מלחמת לבנון הראשונה, שספר לי על דקות בעתה שאינן מניחות לו גם עשרים שנה אחר כך, עת הוא וחבריו ישבו בטנק צהל"י שהושבת בירי נ"ט (=נגד טנקים) ביום הראשון של הפלישה לבֵירות,, אכלו ופלים של עלית, וציפו שחיילי הקומנדו הסורי יירו בהם למוות בכל רגע או ייקחו אותם בשבי (למזלו, היה לזה סוף טוב). המלחמה משווקת אפוא לילדים כשקית הפתעה המחולקת לקרואי מסיבת יום הולדת. מצד אחד מעמיסים שקי גופות ומהצד השני  'תעמיס לי ביסלי'.

מחר, שוב מדיווחי ילדיי, למדתי על קיום פעילויות של הקמת שרשראות אנושיות שיווצרו במוקדים שונים ברחבי הארץ  בכדי להביע תמיכה בחיילי צה"ל ותושבי הדרום, שוב ללא אזכור של האוכלוסיה הפלסטינית. דבר שלמותר לציין נחוץ מאוד, גם לאור רצח בנותיו של רופא פלסטיני העובד בבית החולים תל-השומר הישראלי, עליו דווחנו לפנות ערב (ראו אתרהּ של אסתי סגל) וגם על מנת שנוכל באמת לחנך את ילדינו לכיבוד האדם באשר הוא אדם, ולמען ייראו בשלום, לא רק חיים של שקט, אלא חיי שיתוף פעילים בין צדדים שבעבר היו ניצים.

     על הילדים הפלסטינים- עזתיים, שבין כה, התחנכו על ברכי התעמולה החמאסית הקוראת לרצח יהודים ולשחרור תל-אביב (בעזרת השאהידים פרפור הארנב ונהוּל הדבורה, המככבים בתכניות הילדים שם), אין להרחיב, מעוצם הזוועה. הן המלחמה העניקה להם (לילדי עזה) אישור לתעמולת השנאה, עת כעת זכו לטעום מכוחו ועוצם ידו של 'האויב הציוני' ולטעום מנה נוספת של אימה, חידלון, יתמות ושכול. לתפארת פעולות הטרור העתידיות ולחיי המלחמות שבדרך.

 

    בתפלה לנוח רוח השלום על שני העמים, וכלשון שירו של דילאן תומאס 'ולמוות לא תהיה ממשלה' (כעת דומה כי עומדות לרשותו- שתי ממשלות לפחות באזורנו. באשר לממשלתינו, גם אם היא תחליט על הפסקת לחימה הערב- עדיין כנהוג יירו בכל הכוח עוד יממה קדימה לפחות).  

 

בתמונה: זיגפריד ששון (Seigfried Sasson, 1886-1967), תצלום פורטרט,  1916.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Do not go Gentle: דילן תומאס בבית הכנסת וקולהּ של תינוקת אחת

*

 

לאחרונה עיינתי בספר שיריו של אלמוג בהר, צמאון בארות (עם-עובד, תל-אביב: 2008), והנה בשיר עצות למתפללים (עת רצון להיוועץ בו בטרם ראש השנה) מצאתי את השורות הבאות:

 

[…] אִם אַתְּ לְבַדֵּךְ וְאֵין תְּפִלּוֹת רְגִילוֹת לְשְפָתַיִךְ

ולְפָנַיִךְ מֻנָּח הַלַּיְלָה, פְּרוֹזְדוֹר-אָרֹךְ, רֵיק- מֵאוֹר, כְּמוֹ-טוֹב

אַל תַּסְכִּימִי לַחֲמֹק בְּשֶקֶט אֶל תוֹכוֹ: הִתְחַזִּי לְתִינֹקֶת וְזַעֲקִי צְעָקָה- גְדוֹלָה

אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיְתָה וְכָמוֹהָ לֹא תִוָּסֵף, עַד שֶתֵּחָרֵש אֹזְנָהּ-שֶל-רָשוּת.

אלמוג בֶּהַר, צמאון בארות, תל- אביב 2008, עמ' 24.

*

אי אפשר שלא לזהות פה הדהוד מפורש למדיי, לשירו הקלאסי של דילן תומאס, ממנו אצטט כאן את ראשיתו ואת סופו בלבד:

*

Do not go gentle into that good night

Old men should burn and rave at close of day

Rage, rage against the dying of the light

[…]

And you my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas, Collected Poems: 1934- 1952, New-York 1957, p.128

 *

לדידי, אלמוג בהר לא רק נוטל משירו של תומס אלא מציע בשירו-הוא הדהוד פרשני המציג את שירו של תומאס באור חדש. מקובל לחשוב, כי תומאס הקדיש שיר זה לאביו, בעת שזה היה על ערש דווי, בכדי שזה ימשיך להיאחז בחיים. ברם, האב המוזכר בבית החותם את השיר עשוי להשתמע דווקא כאב השמיימי, האל, אליו מוסבת תפילת המשורר. אם לכתחילה נראית התחינה כפונה נרגשות לאב הביולוגי שיקיץ מתרדמתו, יברך או יקלל את הבן, העיקר שיראה סימן חיים כלשהו, אולי דמעת עיין, מבעד למסכת המוות הקרב; הריי ניתן לקרוא את הבית החותם, כתפילתו של כל-אדם הזועק לאלהיו המסתתר הנעדר, שכמו שותף מלווה הוא לאדם בחייו, במדוויו ובתפילותיו.

כעין זה, עשה לדעתי בהר, כאשר הפך את המלים I Pray  לעיקר, ולמעשה העתיק את שירו של תומאס לעולם הליטורגי של התפילות. עם זאת, אין כוונתו להפוך את השיר לתפלה, כי אם זעקת-הערר (Rage) שאינה נענית לעולם אך היא מהדהדת בחלל העולם ואינה מניחה לרשות  (לדעתי, תרגם כאן בהר את המלה Deity, משמע: אלהות). אם האל אינו מתגלה ונותר מכוסה, הריי הנפש הולכת ומתגלה ומתוך זעקתה היא קרובה והולכת אל עצמה. כפי שאני מבין את דברי בהר בהמשך:

 

פְּנֵה אֶל הָרָשוּת בִּלְשוֹן-זָכָר, עַד שֶהִיא תְּשַנֶּה אֶת מִינָהּ

עַד שֶהִיא תִּפְנֶה אֶלֶיךָ בִּלְשוֹן נְקֵבָה.

אלמוג בֶּהַר, צמאון בארות, תל- אביב 2008, עמ' 24.

 

כלומר על המתפלל לנקוט את לשון התפלה הפונה אל האל בלשון זכר, עד שיחוש המתפלל כאילו פונה אליו האלהות בלשון נקבה, ואז לכאורה דובבת הרשות את המתפלל להבין כי עיקר תפילתו אינה התיבות הסדורות לו מקדמת דנא בסידורו או במחזורו, אלא הזעקה הקיומית הפרטית שלו, כדבריו שהובאו לעיל: אַל תַּסְכִּימִי לַחֲמֹק בְּשֶקֶט אֶל תוֹכוֹ: הִתְחַזִּי לְתִינֹקֶת וְזַעֲקִי צְעָקָה- גְדוֹלָה/ אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיְתָה וְכָמוֹהָ לֹא תִוָּסֵף, עַד שֶתֵּחָרֵש אֹזְנָהּ-שֶל-רָשוּת […]. משמע, האל נותר בהתכסותו, בהעדרו, אך המתפלל מצליח להעביר את הנוסח המתוקן שנמסר לידיו ולעבדו לידי זעקה קיומית המביעה את חיי הנפש הפנימיים ביותר. אל לא לצפות להתגלוּת (תיאופניה), אלא לדממה שבה תהדהד זעקת הלב הדוממת אל אלהיה.

סימון וייל, הפילוסופית והמיסטיקונית הצרפתיה ממוצא יהודי (1943-1909), הביעה בספרה הכובד והחסד (ירושלים 1994) רעיון דומה:

 

רק כאשר אנו קוראים מעומק ישותנו לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנו, רק אז אנו נוגעים בשתיקת האלוהים.

בדרך כלל מכניס הדמיון שלנו מלים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן. אבל כאשר אנחנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כח לשחק, אז אנו צריכים מלים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה איננו מקבלים אלא דממה.

לאחר שהתנסו בכך, יש מי שמתחילים לדבר לעצמם כמטורפים. יהיו מעשיהם אחר-כך אשר יהיו, עלינו רק לרחם עליהם. אחרים, מתי-מעט, נותנים את כל ליבם לדממה.

סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית עוזי בהר, ירושלים 1994, עמ' 144-143.

 

לא ברור רק היכן נמצא המתפלל/ת של בהר לאחר הזעקה: האם בין קהל המדברים אל עצמם או שמא בקהל הנותנים את כל ליבם אל הדממה, אך ברור כי תפילתו/ה שוב אינה טקסט כתוב אלא זעקת לב מהדהדת, שאינה חומקת גם אינה פוסעת בעדנה אל תוך הליל הטוב והמיטיב.

עוד הדהוד- הרהור אישי, שעלה בי לאור זעקת המדמה עצמה להיות תינוקת בשירו של בהר. בבית-כנסת שבו התפללתי בכמה מראשי השנים האחרונות, מתפללים גם אב וילדתו (בלשון חז"ל: תנוקת). הילדה רתוקה לכסא גלגלים מחמת מחלה ומשותקת למן צווארה ומטה. מדי פעם בתוך התפלה היא זועקת לעצמה בקול. מעבר לזעזוע אשר קולהּ מעורר בי בכל פעם, ולקריעת הלב. תמיד אני יוצא בהרגשה שאם יש בבית הכנסת הזה דבר-מה שיש לו שיג ושיח עם מה שמֶעֶבֶר, זוהי זעקתהּ מלאת האנושיות והחיוניות, החודרת אל הלב. הדהוד שאני נושא עימי כל השנה. הדהוד הנענה בדממה.

 

Do not go gentle בקולו של דילן תומאס:

http://www.youtube.com/watch?v=PyWiE1vNSxU&feature=related

 

Do not go gentle  מולחן ומבוצע על ידי ג'ון קייל (באופן העוקב אחר קריאתו של תומאס את השיר):

http://www.youtube.com/watch?v=maISWZ8Tpsc

 

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »