Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דין’

 

לפני שער החוק יושב אדם; תמיד בחליפה עם שלושים מאבטחים. לא רק שהם עושים כל העולה על רוחו ולעתים מנופפים ברובים הנראים כמו מסרט מדע בדיוני כלעומת עוברים ושבים שנעצרים ונועצים עיניים בהפתעה על שזכו לחזות עין בעין באיש היושב ומצפה לדבר החוק. אבל עד שהוא מצפה, כבר שולחים אליו משלוחי מזון שלא ירעב, ומגוון משקאות שלא ייצמא, ויש גם חשבון הוצאות פתוח ונערי-שליחויות, למשל אם ירצה לעשן, ולעשן מותר לו רק סיגר ויקר, הכי יקר, והאנשים הקטנים משלמים, כי כבר למה יש להם לצפות בחייהם הקטנים וחסרי המשמעות? הלאו רק למוצא פיו של האיש המחכה.

ועוד הוא מחכה מגיעים אשתו ובנו. וגם הם צריכים חיבה וחיבוק וקירבה אנושית פשוטה ותמה בימים הלא-קלים שהם עוברים; רדיפה ומשיסה מאנשים המדמים לעצמם כי רק-הם יודעים גדולה  מהי.  לפיכך מוזנקים כמה עשרות תומכים לעודד אותם כשהם חוצים את מעבר החציה אל עבר מקומו של האיש היושב לבדו, כי לתמוך צריך בכל לב, כדי שלא יאחז בה, במשפחה המלוכדת הזאת, מאום מן העצבות והבדידות הקיומית, וחלילה וחס, לא יידבקו מצינת אויבים מרים. הם פונים אלו אל אלו בדרכם ללוות את משפחת הנכבדים ואומרים אלו לאלו: זה נלכד בעוונותינו; משיח ה' נלכד בשחיתותם. אמנם, עתידים אנו לזכות לראות עין בעין ביום בו ירכיבו את אדונינו על גבי מכונית פאר, 3 מיליון דולר לפחות, ברחובות ירושלים, ולקרוא בקול גדול ברוב עם הדרת מלך: ככה נעשה לאיש אשר אנו חפצים ביקרו!  

והנה יושב שם גם שומר שער החוק, פנסיונר מחברת קבלן, ומקללים אותו תדיר אך בחיבה, ורק מפני גילו המתקדם, והרצון שלא להצטייר בחדשות הערב כעדר של פורעים, שומרים בכל זאת על צורתו האנושית, ואין עושים אותו שעיר לעזאזל במורדות מעלות המשפט עד שייעשה בשרו אברים אברים. אף הוא איש היודע מקומו, גם הפיק לקח, כי קדמה דרך ארץ לתורה, ולעולם מסביר פנים לאיש המצפה להכרעת בג"ץ ולתומכיו, ולמרות שאין משגרים אליו סנדוויץ, כשמגיע הקייטרינג ממיטב מסעדות העיר, אבל בכל זאת יושב הוא לעולם ומאיר פניו, כאילו הבין כבר, שכל זמן שהאיש מצפה וכל זמן שנקהלים תומכיו – עבודתו מובטחת; איש לא יזיז אותו ממקומו ומשכורתו בסוף החודש תשולם. הייפלא כי הבעת תודה והוקרה נלווית אל פני הזקן כפני חתן בחופתו? הלאו הנו איש הגון השמח בחלקו!

והנה באים הפרקליטים, עורכי הדין, ומסתודדים עם האיש היושב כמבשרים לו דבר מה; והנה מודיעים על כינוס מסיבת עיתונאים בקרוב בסמוך למושבו של הממתין להכרעת הדין. וכשכל העיתונאים העובדים עבורו, במודע או בלא מודע, שביקין ושביתין קיימין ולא קיימין, מציבים את מיקרופוניהם קם האיש ומודיע שלרגל התרחבות הרדיפה השיטתית אחריו מצד מערכות המדינה, אין  לו ברירה אלא לעשות את הצעד האחראי מבחינה לאומית; צעד חיוני ומכריע לעתיד העם ; צעד חיוני להשמדת אויבנו העומדים בשער, ולהוביל בכנסת מהלך שיאפשר לו חסינות מכל העמדה לדין עד לסיום כהונתו הפוליטית כראש הממשלה. הקהל המקיף זועק משמחה וכנף רננים  נעלסה: "חסין קדוש, ברוב טובךָ, נהל עדתךָ!" ומתכוונים לזה, והנה עוצרת שיירת מכוניות שחורות, והאיש המחכה, נעמד על רגליו ומנופף לקהל ולעיתונאיו בהתלהבות של חוצה רוביקון, ועם שלושים מאבטחיו אשתו ובנו נכנס לתוך המכונית ונעלם במורד הכביש עם צי הרכב הרב, ורק השומר הפנסיונר, הנותר במהרה לבדו כדי להגיף לתמיד את שער החוק,  מחוויר ומרצין, כי חורף ירושלמי עכשיו וקר, וביודעו פתע, כי בקרוב שוב תרעד האדמה תחת רגליו, וביטחונו הכלכלי ייעקר מן העולם, כבר ליבו כבד עליו. ובכל זאת, גם בשעה קשה זו, הוא ניצב בפני שמים, כיהודי כשר, ומצדיק את דינו: אשריכם ישראל, שחסינות זו מתגלגלת לידיכם!  

*

*

בתמונה למעלה: צילום אקראי של מסך הטלוויזיה כמה ימים לפני הבחירות האחרונות, שמשום מה הכיל את הכיתוב המופיע, מבלי שכיוונתי לכך.

Read Full Post »

Nussbaum520

*

   נוהג היה לו למשורר אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר, 1992-1904) שבהגיע ערב יום הכיפורים היה יושב לכתוב שירה; לא אחת, משיריו היפים ביותר; כך נהג עד שנת פטירתו. אפשר כי הדבר קשור היה כפי שנראה במועד עצמו, כלומר: במשמעות שייחס ליום הכיפורים גופו, ואפשר כי היה הדבר קשור גם בכך שיום הכיפורים היה גם יום הולדתו (זמן הולדתו בסמוך לתפילת נעילה). אפשר כי החג הפרטי, החג היהודי, והזיכרון המשפחתי—היו חבורים בו לבלי-הפרד. כך למשל, בשיר הבא:

*

לְשָׁעָבַר הָיִתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

*

הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִים?

*

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶׁבָּקִיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

*

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּש לְךָ!

תִּתְבַּיְשִׁי אַתְּ!

*

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, הַיּוֹם ט' תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמוּד:

הַמֶּלֶךְ!

*

ט' בתשרי תשלח, 21 בספטמבר 1977.

*

מנחם פרי בחר להדגיש את המימד הקומי-קונדסי בשיר: "שכנה קוראת מן הרחוב קריאה של לגלוג וביזוי (מה אתה טרזן?). היא מזדעזעת מן הסטריפטיז הפומבי, ועוד בערב יום כיפור, של גבר כבן שבעים ושלוש, שגופו אינו בנוי לתפארה כגופו של טרזן […] קריאתה מחזקת את צד ההחצפה שבהתפשטות ומכניסה "סקנדל" וולגרי-קומי." אלמנט נוסף שהדגיש פרי הוא יום הולדתו של המשורר החל כאמור ביום הכיפורים. הוא מדמה את עירומו של המשורר הניצב אצל החלון לנוכח תמונות הוריו, לעירומו של תינוק המצוי בזרועות אימו עם לידתו [מתוך: מנחם פרי, 'סע,סע ההיפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון', איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, בעריכת לילך לחמן, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2011, עמ' 38-36].  

פרי ממקם את השיר בתל אביב של שנות השבעים, ובזמן ההווה. זוהי תל אביב ישראלית חילונית. תל אביב של זמן לינארי, של עבודת ההווה. של גילוי הפערים הנומיים (והקומיים) בין השכנה הוולגרית-שמרנית ובין המשורר העדין והמשולח. עם זאת, יש בשיר הזה הרבה יותר מאשר סיטואציה קומית עממית או אלוזיה מרומזת של קירבת תינוק עירום להוריו, זאת משום שלא בתל אביב כלל מדובר, וספק אם זמן השעונים ולוחות השנה משחק פה איזהשהו תפקיד. זוהי תל-אביב דקרסניסטאוו (העיירה האוקראינית הסמוכה ללובלין, בה גדל ישורון, ולה יוחדו רבים משיריו) או קרסניסטאוו דתל אביב.

ראשית, הקיר. במסכת ברכות מן התלמוד הבבלי, בסמוך לדיון אגדתי-תיאולוגי על תועלות תפילת הלב ותשובה להארכת חיי האדם (שיח בין המלך חזקיהו ובין הנביא ישעיהו, המבוססת על מלכים ב' פרק כ') נמצאות האמירות הבאה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יחדל מן הרחמים (כלומר, מן התפלה) וכן: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות ליבּוֹ [שם, דף י' ע"א, ע"ב]. כל אלו לטעמי אינם דרשה בעלמא, שכן השיר עצמו בחתימתו עוסק בתפלת יום הכיפורים. שהריי הקורא 'המלך!' לפני העמוד הוא שליח ציבור של תפילת שחרית, ואמירה זו מסמלת את ראשית תפילתו.

לפיכך, הקיר אינו אך ורק הקיר הקונקרטי עליו תלויות תמונותיהם הוריו המתים של ישורון. זהו בו-בעת קיר הלב, כותל-המזרח שבו שוכן זכרונם החי של הוריו המתים. אלו הם אותם הורים שניספו בשואה ואשר הורישו לישורון אתוס של רחמים, ככתבו בשירו פסח על כוכים (1953): ואַבָּא-אִמָּא מִן מִלְקֹחַ/ -אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח/צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ/וְעַל פּוֹיְלִין לֹא לִשְׁכַּח. כמובן, המלה יהנדס (מילולית: יהדוּת), היתה מושג תרבותי בעולם היהודי המזרח אירופאי, והוראתה: מוסריות או אנושיוּת. את המורשת הזו העמיד ישורון בלוז גינויו החד משמעי את פעולת קיביה (רצח של כששים עד שבעים פלסטינים בכללם נשים וילדים והחרבת 45 בתים בפעולת תגמול של יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון), שבעטיה נכתב השיר הנזכר.

אחר-כך, העירום. כפי שהראה לאחרונה חברי חוקר הקבלה, אבי אלקיים [מאמרו: 'עירום בקודש הקודשים: בין פילון ופלוטינוס על עירום, אסתטיקה וקדושה', קבלה, 28 (תשע"ג), חלק עברי, עמ' 321-301]. בניגוד לנוסח המשנה שבה מתואר כהן גדול הנכנס אל בית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים לובש בגדי לבן, תיאר פילון האלכסנדרוני את אותה ההתרחשוּת, אלא שאצלו נכנס הכהן אל הקודש עירום ועריה, כמתדמה לאדם הראשון, שנברא בצלם אלהים.  כמובן, העירום הפילוני אינו מיני או אירוטי. זהו עירום שמשמעו היא שיבה לפּשטוּת הגמורה, על סף ההפשטה. האדם הולך אל הערפל (בית קודש הקודשים היה מלא קטורת) כנמצא באחד מקצוֹת החיים, כשעת הלידה או כשעת המוות. נבדל מכלל המין האנושי. דומה כאילו עירום הוא אף משפה וממלים; עומד יחיד מול אלהיו.

העירום הזה הולך גם אל מנהג עטיית הקיטל, כעין חלוק תפלה לבן, בזמן תפלות ראש השנה ויום הכיפורים, מנהג שהיה מצוי מאוד בקהילות מזרח אירופה, ועד עצם היום הזה רווח אצל חסידים. יש אומרים כי הקיטל מדמה את בגדי הלבן שבהם היה נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים; יש אומרים, ביסודו עומדת ההידמות למלאכים; ויש אומרים, והדבר חוזר לבית השני בשירו של ישורון— כי הקיטל מדמה את תכריכי המת, שכן הנכנס לדין (יום הכיפורים) טוב שייראה עצמו חשוב כמת. בין לבוש קיטל בין עירום ועריה (מה שמזכיר את ההפרש בין המשנה ובין פילון), כללו של דבר – השיבה אל הפּשטוּת הראשונית, אל התום. לדידי, עירומו של ישורון מבטא את שאיפתו לשוב לפשטוּת הגדולה ביותר, שבה הוא מתייחד  עם זכרונות ילדותו, זכרונה של קרסניסטאוו, זכרון אביו העומד ומתפלל ביום הכיפורים לפני העמוד. זוהי מציאוּת פנימית שבה המתים חיים בתוכנוּ, דובבים בּנוּ — הראשית היא האחרית– ולרגע חש המשורר בחדות בנוכחותו החיה והממשית של העולם החרב. השכנה מן הרחוב המזדעזעת מעירומו הגלוי  קצרה דעתה מלהבין מה היא רואה, ולנגד מי היא עומדת.

מעשה שאירע לי לפני שנים מספר בחנות ספרים בבני ברק. נכנס אברך צעיר מישיבה חסידית, וכאשר העז מוכר הספרים (בצדק רב) להעמידו על תיקון שֵֹם-חיבור אותו הגה הצעיר לא כשורה— נכנס הצעיר בדבריו בגסות ואמר למוכר, הריי אני תלמיד ישיבת עלית ואתה סוחר ספרים. השיב לו המוכר בלא כעס כי אמנם הינו מוכר ספרים אך גם צאצא ישיר של ר' נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב. החוויר אותו אברך והתנצל מייד בכל לשונות של מחילה על שלא העריך את המוכר כמידתו. איני יודע מדוע רשמתי לי את הסיטואציה, ומדוע אני עוד זוכר אותה שנים אחרי שהתרחשה. על כל פנים, כאשר קראתי את הסיטואציה המתרקמת בין ישורון ובין השכנה. נזכרתי בהרף באותו אירוע ובתשובת מוכר הספרים, הדומה מאוד לתגובתו של ישורון כלפי השכנה המתרעמת (בת-דמותה של המציאות החיצונית). היא פשוט אינה מכירה לפני מי ולפני מה היא עומדת, ואינה יודעת דבר על הייחוד שיודע המשורר עם עברוֹ, הנֵיעור מחדש, כבתחיית מתים; אפשר, כי ישורון מעניק גם פשר חדש למלּות התפלה של יום הכפורים: מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים/זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים; אשר גם במותם נמצאים להם זוכרים, ובקירבם הם עומדים, חיים וקיימים. כך,  יום הכיפורים בעיני המשורר אינו יום ההולדת ויום המיתה בלבד, אלא גם תיבת תהודה המחייה את שהיו ואינם, והדהודם בו נשמע יותר מתמיד.

 

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

*

 בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Camp Synagogue, Oil on Canvas 1941

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »