Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דמוקרטיה’

mer

*

א .וו.ג. זבאלד  (2001-1944) כתב לגבי מה שקרא בספר אוסטרי על חקר הים הצפוני:

בספר על חקר הטבע בים הצפוני שיצא לאור בוינה ב-1857, קראתי שבחודשי האביב והקיץ עולים מִליונים של דגי הֶרינג מן המעמקים האפלים כדי להשריץ בשכבות זה על גבי זה במימי החופים ובמים הרדודים. ובסימן קריאה מצוין שכל נקבת הֶרינג מטילה שבעים אלף ביצים, שלפי החישוב של בּוּפוֹן היו מסתכמות עד מהרה בכמות דגים גדולה פי עשרים משטח הפנים של כדור הארץ אילו התרבו כולם באין מפריע. הרישומים מתעדים שוב ושוב גם שנים שבהם דֵיג ההרינג כולו בסכנת חיסול בשל הצפת דגים קטסטרופלית ממש. אפילו דווח שלהקת הרינג עצומות נסחפו אל החופים עם הרוח והגלים, הושלכו אל היבשה וכיסו מיילים שלמים מן החוף לעומק כמה רגליים. תושבי האזור יכלו לגרוף ולסחוב בסלים ובארגזים רק חלק קטן מיבול ההרינג, השאר הרקיב בתוך ימים מועטים והציג את המראה הנורא של טבע הנחנק בשפעתו שלו.

הטבע הזה הנחנק בשפעתו שלו, כמו מעלה סימן שאלה גדול, אשר לתבונה השוררת בקוסמוס; כלומר, על פניו, לו המכניזם הקוסמי היה פועל למישרין לא היינו אמורים להעלות בדעתנו, אלפים ומיליונים של דגי הרינג מעלים רקב על פני היבשה.

ב. הדגים המרקיבים במליוניהם, משום מה, מעלים בדעתי שדות קרב, מחנות מעצר, ריכוז והשמדה— אותם מקומות שבנו בני אדם כדי לאבד או לדכא את בני מינם במיליוניהם.

ג. היו שחשבו כי התבונה והמידה הטובה יוכלוּ לסכור את התופעות הללו. ידע ביולוגי-ימי וידע במדעי האוקיאנוס עשויים לצמצם בעזרת תכנון נאות ומחשבה בהירה תופעות כגון זו המתוארת על ידי זבאלד. מחשבה ליברלית, דמוקרטית, קוסמופוליטית עשויות לבלום את הפשעים כנגד האנושות שמבצעים משטרים שונים. אך האם זה כך? האם מירב בני האדם באמת היו עושים מאמצים, נניח, כדי להעביר מיליוני דגים בו-ביום לתושבים רעבים ביבשת אחרת. אינדיבידואלים רבים ודאי רוצים בכך, אך הממסדים הפוליטיים האנושיים עוד רחוקים מכך. שהרי עדיין מיליונים מתושבי כדור הארץ מתים מדי שנה מרעב, ורבים פי כמה חיים בבורות ובעוני, ובכל זאת מהדורות החדשות מתעקשות לעסוק בפוליטיקה הצרה, בתוצאות הספורט, בגורל הסלבריטאים, ובבתי קפה בהם ניתן לרכוש ספל קפה מהביל בחמישה שקלים חדשים.

ד. האם לנוכח כל אלוּ הפרוייקט התבוני-סוציאל-דמוקרטי-ליברלי,אינו אלא קולם של חולמים, המקווים לראות עולם אחר ומוסיפים להתעקש על כך, גם כאשר המציאות האנושית היומיומית טופחת קודרנית על פניהם, ורוב הסכמי השלום נדמים כהכנה לקראת המערכות הבאות.

ה. יוסיף ברודסקי (1996-1940),המשורר והמסאי יליד פטרבורג/לנינגראד/סטלינגראד, שמצא מקלט מדיני בארה"ב ובאירופה, כתב באחד משיריו ברוסית: דגים תמיד שתקנים/מחמת אִלְּמוּת לשון/שירים על דגים, כמו דגים – / תקועים כעצם בגרון. כשנתקלתי בשיר לראשונה, צחקתי בשל הסיומת שלו (היא גורמת לי לחייך גם כעת). כאשר קראתי את המסה של ברודסקי פחות מאדם הפותחת את ספר המסות מנוסה מביזנטיון  נוכחתי בכך שאחד מזכרונות הילדות העזים של ברודסקי הוא צפייה בלהקות הדגים שגדשו את נהר הנייבה, ואז צפייה בהמון האדם המשוטט מנוכר ומפוחד ברחובות עיר ילדותו, הפוחדים לפצות פה שמא ילקחו למעצר. בספרו המאוחר חותם מים  דימה עצמו ברודסקי לצלופח באלטי בתעלות ונציה, דג שלמד לדבר, שלימד עצמו לא לשתוק, שביקש לשחות ולשחות עד שידע חירות.

ו. בטרקטט התיאולוגי-המדיני כתב שׂפינוזה (1677-1632): דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה . יש להדגיש כי אליבא דשׂפינוזה אין הדגים יצורים תבוניים ולפיכך הם מתפשטים במרחב, אולי אף נהנים מריגשות מסוימות, אך ודאי לא מתהליכים רציונליים ואינטלקטואליים. הזכות הטבעית הזו מצויה במין הדגים, אך לא במין האדם המסוגל לילך לאור התבונה והמעלה הטובה, כדברי שׂפינוזה באתיקה: הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הינו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה; הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים. כאן בולט מאוד הבדל שבין זכותו הטבעית של הריבון במדינה כלוויתן בין הדגים אצל תומס הובס (1679-1588),ובין השאיפה של שׂפינוזה, כי בכח התבונה תיפקע מידת הטורפנות והדורסנות הטבועה באדם עד שתשכך.

ז. הוא בא משם והלך לשם, ואט-אט רבתה רשימת השָׁמִים שאליה נדד. אני יושב בחדרי ומנסה להרכיב את מפת נדודיו, כאילו שאם רק היא תעלה לנגד עיניי יסתמן לי מתוכה איזה איתות סודי. משהו שלא נאמר בכתביו במפורש.

אפשר תמיד היה עובר-דרכים. לא חש לטלטול או לסכנת-הדרכים, בלי ששם על ליבו כי אט-אט נתפסות הערים בעיניו כמלכודות או מצודות דגים, המחייבות אותו, לכל הפחות, לחלוף בתוכן במהירות, כאילו מבקשות לסגור על צוארו את מלתעותיהן הפרושות כנגד השמים. איך כוכבים ממרחקיהם מביטים בטורי השיניים הפרושֹים על הארץ, דמויי גורדי-שחקים. אפשר כי לעתים היה מרשה לעצמו רק לחנות בתוכן בטרם המשיך בדרך.

לפעמים הוא התחזה לסוחר בין-לאומי, לעתים— לאינטלקטואל הנודד בעקבות כתבי יד; היו תקופות שבהן גורש ממקום מושבו, ואז לבש פנים של מהגר-פליט. לכן, היו כאלה שטעו לחשוב שהוא רואה בעצמו קורבן או שהוא זקוק לישועה או נואש לגמרי. כל אלו היו רק מלבושים ותפאורות, על מה שידע היטב והכיר בעצמו— הוא מוכרח להמשיך לנדוד משָׁם לשָׁם. גם בעת שאני כותב את הדברים כעת, אני מבחין בו כמדומה מכבה את המחשב, מוסיף ומתרחק מעל שולחן הכתיבה אל עבר דלת הכניסה, מגשש חרישית, גם באישון לילה בתנועה מוכנית אל אם-הדרך. נזכר בשורות שכוחות שכתב פילוסוף על אודות הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה. מחייך לעצמו, חיוך חיוור, כמעט עווית. סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.

 המקורות שצוטטו:  

וו.ג.זבאלד, טבעות שבתאי, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2009, פרק III, עמ' 61-60

יוסף ברודסקי, מתוך: "דגים בחורף", עקדת יסאק, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 15.

ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162

ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפטים 37-36, עמ' 314-313.

 *

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma, Mer, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

children

*

איש אינו יודע עוד לצעוק באירופה, והשחקנים הנתונים בטראנס, בייחוד הם, אינם יודעים עוד לצעוק. האנשים האלה שאינם יודעים עוד לדבר ואשר שכחו שיש להם גוף בתיאטרון, שכחו גם את השימוש בגרונם. הם אינם אלא גרון מעוות שאינו אפילו איבר, הוא פשוט מדבר מפלצתית: השחקנים בצרפת אינם יודעים עוד אלא לדבר נטונן ארטו, התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1995, עמ' 154]

*

   אפשר כי דתות אינן אלא מערכות הדומות לשפות; תכליתן לאגד ולדובב תחושות ואינטואיציות בדבר היות דבר או דברים המוליכים את כולנו, בין אם זו תבונה קוסמית או גורל עליון או רצון אלהי— המערכות הדתיות כמו מעבדות את תחושות הראשית הללו ונותנות להן ומקנות להן שפה-הסכמית (בין חברי הקבוצה). אני שומע לא מעט סביבי (במיוחד בסביבת אתאיסטים, או מאמינים בעלי תפישה אינדיבידואלית סף-אנרכיסטית) את האמירה לפיה הדת נועדה רק לשעבד פוליטית את האדם, לבטל את האינדיבידואל ולהכשירו לחיים של ציות וצייתנות לחוק הדתי ולאוטוריטות הדתיות— אני חושש כי תפישה כזאת מתעלמת לכתחילה מכך שישנם אנשים שחשים דבר מה, ותעלומת הזיקה הפנימית בינם ובין העולם, בינם ובין אותה תבונה קוסמית/גורל עליון/רצון אלהי, מפעמת את רוחם. האם בשל כך יש להשתעבד לדברם של כהני הדת ולמסורות שהם מגלמים? לטעמי, אין זה הכרחי (אולי גם לא כדאי). אבל יש לזכור כי כהני הדת מציעים ודאוּת ודרך ברורה ונהירה, מי שבוחר להתייסר/להתפעם בתחושותיו ובמחשבותיו, ממה שהוא רק חש לעתים כי מצוי שם, עתים נגלה עתים מתכסה, אינו מגיע לידי ודאוּת. הוא מגדל בגנו סימני שאלה; אין לו דרך נהירה לילך בהּ— אין לו מסגרת וגם לא שפה המאגדת בינו ובין חברי קבוצה אחרים. הוא חש בעל-כורחו בדידות באשר אין לו דרכים להביע את צפונות ליבו. הדרך הדתית-החברתית- פוליטית היא נוחה יותר; באמצעותהּ משייך עצמו האדם לקהילה מסויימת, מסגל את דרכיה וזוכה לאישורים תדירים על התנהגוּתוֹ ועל היותו בעל-דת "אמיתי". מי שאינו מסתגל לשפה מסויימת (מערכת סימנים דתית המקובלת על חברי הקבוצה) נדון להיוותר בלתי מובן, לפחות עד השלב שבו ירכז סביבו די אנשים שיהיו מוכנים לאמץ את האופן שבו הוא מדובב את עולמו הפנימי ואת מערך תחושותיו. כך נולדות דתות חדשות (או כתות חדשות). בסופו של דבר, בכדי להיוותר אינדיבידואל, צריך האדם להימלט מן הצייתנות לשפה המקובלת, לא לחשוש לעמוד שותק (לעתים גם להאריך שתיקתו), לא לחשוש להיות לא-מובן, אלא לקבל את היסוד האקס-צנטרי (מילולית: מחוץ למרכז) לא בהכרח אקצנטרי, שבו כדרך חייו; כאופן שבו הוא מגשים את מציאותו החולפת, את האינדיבידום שלו, את מסעו הייחודי לו בעולם.

אני חוזר לבחון את שכתבתי זה עתה. חוזר לבחון, כי למעשה לא רק במערכות דתיות מדובר; אלא גם בכל מערכת חברתית אידיאולוגית, לאומית או פוליטית, המבקשת על היחיד לנטול את עצמו ללא-עוררין את שלל מאפייני הקבוצה; אני מתכוון להבניה חינוכית, לאולפן החברתי שבו האדם עושה מאז שחר ינקותו, שבו הוריו, משפחתו, מערכות החינוך ומערכות המדינה, מנסות לגרום לו להסתגל ולקבל ברצון את מרותן האידיאולוגית. מינקות נדון האדם הציבילטורי להיות מובנה על אדני האידיאולוגיה, הנומוס, המוסכמה של החברה בה הוא חי. כמובן, בחברות הדמוקרטיות-ליברליות,ירשו לך,אילו מודלציות מסויימות,תנועות הגירה חרישיות, בין תתי הקבוצות והמגזרים המרכיבים את החברה, אבל שוב, דומני, גם שם יינקט איזה פיקוח: כלומר אין דומה גורלו של החוזר בתשובה או של היוצא בשאלה; לגורלו של מי שנניח מתאסלם או מתייהד. בקרב החברה היהודית ובקרב החברה האסלאמית עדיין מקבלים בסבלנות יתר את מי שהתחזק בדתו או שנחלש בקיום הדת (אבל עדיין נשאר מחזיק בתפישות היסוד האידיאולוגיות של החברה בה הוא חי) לאין-שיעור יותר מאשר את מי שהמיר את הדת (ועל כן נחווה כמי שנטש את הקבוצה). באופן דומה, אידיאולוגית, אני חושב שהישראלים יכולים לקבל בסובלנות אדם שעבר מאוריינטציה פוליטית שמאלית לאוריינטציה פוליטית ימנית, ובלבד שלא ישחרר הצהרות קיצון או יצטרף ליישוב היהודי ביצהר או בחברון. גם המסלול ההפוך פתוח, אך אם יסתבר לחבריך לשעבר מימין כי כעת אתה בכל שבוע יוצא להפגין כנגד חומת ההפרדה, או שכתבת טור המשבח את האומץ,הכנות והזעזוע בסרט חמש מצלמות שבורות, יש סיכוי, שכבר לא יימחל לך. אני יכול לחשוב לפחות על כמה ידידים-מכרים שפסקו מלדבר איתי בשנים האחרונות, לאחר שהבינו מקריאה כאן, עד כמה אני שמאלן [כלומר הם אף פעם לא חשבו שאני ימני, אך כנראה לא העריכו נכון, ולא מפני שהסתרתי, עד כמה אני רחוק מן התיאולוגיה-הפוליטית של הימין בארץ (כל תפישת זכות האבות על הארץ כי כך כתוב בתורה), ובעצם של מרבית הדתיים והמסורתיים במקומותנו].

     אני חוזר לבחון את שכתבתי זה עתה, חוזר לבחון, כי אם עד כה דנתי במערכות גדולות של דת, חברה ופוליטיקה- נדמה לי פתאום כי דילגתי בחיפזון מעל היחידה האידיאולוגית הראשונה הבאה בדרישות תובעניות מן האדם: המשפחה. בשבוע שעבר דיברתי בפני קבוצת רופאי-ילדים מבתי חולים שונים, בין היתר, על הקושי לאבחן ולעמוד על הפרעות ברמת המשפחה. על ציפיותיהן ומגמותיהן של משפחות לסגור בתוכן ולהשתיק עבירות או התנהגויות אבנורמליות. נשאלתי לא מעט שאלות, ואם ניסיתי לתרום ממחשבותיי וריגשותיי, כדי לגרום לנוכחים להבין כי לפעמים יש לחשוב "מעבר לגבול הקבוצה" (כלומר, לא להסתפק בהיסוי החשדות המתעוררים באבחון, כי הם אנשים כמונו, והיו יכולים להיות חברים שלנו בקלות), ועוד יותר "לחשוב מחוץ לקופסא" (הצעתי כמה הצעות משלי) כדי להגיע לכך שילדים או נוער שהתרגלו לשתוק ייפתחו את סגור ליבם; משום שמי שעומד בפני דיכוי משפחתי, הכופה עליו נראטיב מסוים שאין בילתו, לא במהרה (גם אם הוא מורד בטיבעו) ייפתח בפני מבוגר אחר, המייצג לדידו את אותו סדר חברתי, את אותו "עולם מבוגרים" המתנכל לחייו, ושבכל נסיונותיו לדווח אינו מוצא מישהו שיאמין. מאז השבוע שעבר אני מתהלך מהורהר (מה שבמידה רבה יצר את הרשימה הזאת), משום שיש איזה כשל במערכות ההבניה הקולקטיביות של האדם (משפחה, מגזר, מעמד, לאום, עם, דת). הן סוגרות עלינו ומדכאות אותנו. הן מקשות גם על אנשים בעלי כוונות טובות, המקדישים את חייהם לטיפול בנפגעים ובהצלת חיים, לראות את פני האדם (ילד/ה, נער/ה)הניצב מולם, ללא הנחות חברתיות וללא דעות קדומות. לדאבון לב, מרבית בני האדם הולכים שבי אחר חשיבה קולקטיבית וכל דפוסיהם האוטומטיים אומרים הזדהות עם הקבוצות אליהם הם משתייכים ועם הנורמות שמאפיינות אותן. גם כדי שאדם יתנער ויבין שאפשר שיש לו "נקודות עיוורון" מהותיות בהתבוננותו על העולם, הוא צריך למהלך לא-קל שיערער את יסודות עולמו הבנויים היטב, מהלך שייגבה ממנו מחיר חברתי, ויעורר סביבו בהכרח אי-אילו סימני שאלה וקריאה, כמתחייב כנראה ממי שמעז לחשוב ולהביע את עצמו מעבר לקונוונציות המאפיינות את  בני הקבוצה.

*

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowsky, Children with Turino, Oil on Canvas 1929

 © 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

tanner*

אני כותב כאן רק על מיעוט- בטל של ספרים מתוך אלו שאני קורא. מדוייק יותר: אני מקפיד לכתוב על אלו שאני אוהב בלבד, או על ספרים מצאתי בהם דבר יוצא דופן, מסעיר, מעורר מחשבה; אני נמנע מלכתוב על ספרים שקראתי ולא הותירו בי רישום מחמת רישול, גריעות, או שלא הותירו בי רישום חיוני כלשהו. כמובן, אני מניח, אני יכול למנות כמה ספרים טובים, שלא כתבתי אודותיהם, הואיל והם לא קלעו ממש לטעמי, ולא מצאתי מה לכתוב עליהם או איך לדון בהם. סיפורו של הספר שאסקור כאן היום הוא אחר: הוא נכתב על נושא חשוב מאין-כמוהו וככל הנראה במיטב הכוונות הטובות של מחברו, ובכל זאת, אף על פי שחציתי אותו מצד אל צד, ככל שהצטברו להם העמודים עליהם  עברתי, הצטברה גם ביקורת (אולי גם תרעומת) שרק הלכה והתעצמה עם כל עמוד חולף.

לכאורה, ספרו של רוב רימן, מייסד ומנהל המכון הבין לאומי לזכויות אדם "נקסוס" בהולנד, אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא קונטרס אמיץ המנסה בשארית כוחותיו לקרוא לציויליזציה האנושית לשוב (כלומר לחולל ריאקציה) אל ערכי התבונה, ההשכלה וחירויות האדם שהיו לפנים לוז הגותה של תנועת הנאורות האירופית; במיוחד מתעכב רימן על דמותו של הסופר תומס מאן, כמי שגילמה לדידו רוח פַּן-אירופאית של שלום, חירות, ואופטימיות ביחס לאדם ולגאון רוחו; אופטימיות שלדידו  נדרסה על ידי חברת הראווה הקפיטליסטית, ותרבות ההמונים, האומרת להפוך כל דבר (כל יצירת רוח) לכדי מוצר צריכה. המחבר אמנם מודה כבר בפתח דבריו על ידידותו האמיצה וארוכת השנים עם ביתו הצעירה של מאן (אליזבת מאן בורגזה) שנפטרה בינתיים, שהיתה פעילת איכות סביבה משפיעה ותורמת גדולה לארגוני "זכויות אדם". הוא גם מפרט באופן נוגע ללב את סיפור ידידותם אהבתם של ביתו של מאן ושל ידיד נעורים שלה, פסנתרן יהודי גאוני וטראגי (ג'וזף גודמן) שהעריץ את אמריקה על שהעניקה לו בית וחיים חדשים, ובמיוחד את המשורר וולט וויטמן שהיה לדידו אדם מופתי, יחיד בכל הדורות.

ניתן להתווכח על הפיכתו של תומס מאן דווקא לאידיאל המופתי של איש הרוח האירופי המעולה, אליבא דרימן. בפרט שבדורו לא היו חסרו אנשי רוח אחרים, שהיו מחויבים בכל מאודם לתפישה קוסמופוליטית ליברלית הדוגלת באידיאלים של שיויון, חירויות אדם, השכלה ושלום. חשוב להזכיר בהקשר זה את ספרו של סטפן צווייג, בן דורו של מאן, העולם של אתמול (1940), ממואר על חורבנה של אירופה, ועל קץ תקוותיו של אינטלקטואל וינאי שגדל וחונך לכך, כי השלום, החירות והאחווה בין בני האדם הנן בהישג יד, ואז באו מלחמות העולם: רעב, גירוש, חורבן, דכוי ומוות שהמיטו המשטרים הטוטליטריים, ושוב ושוב שברו את כל חלומותיו. כמו כן ניתן להזכיר שורה של מאמרים שחיבר הסופר והאינטלקטואל, בן-הדור, יוזף רות, שפורסמו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בכתבי עט אופוזיציונריים, בהם התריע על עליית הטוטליטריזם באירופה והשלכותיו העתידיות על חיי האדם וכויות הפרט, והֶרֶס כל-מה שמזוהה כיצירה אינטלקטואלית עצמאית וויטאלית תחת הדיכוי של אותם משטרים.

ביקורת התרבות של רימן, אינה קוראת אך ורק להרמת קרנה המחודש של ספרות הומניסטית ליברלית, השמה לפני עיניה את גאון רוחו של האדם ואת התבונה ואת ההשכלה כגורמים המקדמים את המין האנושי כולו לקראת עתיד טוב יותר, או מבקרת נמרצות את חברת הראווה הצרכנית המערבית, המעריכה את האדם על פי עומק ארנקו והיקף רכישותיו, ונכונה לשעבד בני אדם באסיה (ככח עבודה זול וחסר תנאים סוציאליים) לשם סיפוק צרכיה; רימן מזכיר את הזוועות של היטלר וסטאלין ושל משטרים טוטליטריים אחרים בני המאה העשרים; הוא גם מורה על בגידת אנשי רוח לא מעטים, שבכרו לאמץ את "העמדות המוכתבות מגבוה" ולא לאבד את כסאם ומעמדם התרבותי-חברתי. עם זאת, רימן בוחר לא לעמת את עצמו עם העובדה לפיהן רוב מוחלט של אזרחים העריץ ורומם את אותם דיקטטורים מעל לכל דבר אחר, ותמך בהם לאורך שנות שלטונם. יש מי שיקראו לזה פסיכוזת המונים, ובכל זאת המונים בחרו בדיקטטורים בנפץ חפצה. האידיאל ההומניסטי ליברלי חירותני וקוסמופוליטי אותו קורא רימן לקומם היה מראשיתו ועד הנה, נחלתו של מיעוט בין בני האדם, ומעולם לא היה לרוב מהותי באירופה או מחוץ להּ (אף לא בימינו-אנו).

 רימן גם נמנע לגמרי מביקורת גלויה כלפי ארה"ב של ימינו המדברת בשם ערכים של חירות, ליברליזם, ואחווה בין בני אדם, אף על פי שארה"ב הליברלית לכאורה הקימה מחנות מעצר גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת וגם בראשית העשור הקודם, והפרה זכויות אזרח של מי שנתפסו כאויבי הממשל (יפנים—בשנות הארבעים, פעילים קומוניסטים- בשנות החמישים, פעילים אסלאמיסטיים—לאחר פעולת הטרור במרכז הסחר העולמי). לא ברור אפוא האם מי שרואות בעצמן דמוקרטיות ליברליות הן אכן מגינות חירויות האדם והשלום, אבל רימן העומד בראש מרכז שרבים הנוהג לערוך כנסים על אדמת ארה"ב (כך הוא מציג זאת בספרו) טורח דווקא להדגיש בספרו דמויות השרות שירי הלל לארץ החירויות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כמובן, הוא גם אינו מתעכב מדיי מצב זכויות האדם הבעייתי מאוד ברוב מדינות מזרח אסיה, ברוסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הואיל ומגמת פניו היא כינון-מחדש של האינטלקטואל ההומניסט הקוסמופוליט הפועל ללא משוא פנים לרווחת כל בני האדם, לא יכולתי שלא לחוש פעמים, אגב קריאה, רתיעה ממה שניכר כביקורת אירופית הומניסטית כביכול כלפי תרבות הצריכה הוולגרית והדה-הומניסטית, אך ברגיל, מתעלמת מכל מי שאינו נתפס כאירופאי, ומכל תרבות שאינה עוברת בציר שבין אפלטון-שפינוזה- קאנט ושות'. קריאתו של רימן,עם כל כוונותיה הטובות, היא בסופו של דבר קונטר-פלורליזם ונגד רב-תרבותיות. אל הנאורות ואל החירות יכולה להוביל לדידו רק מורשת תרבותית אחת בלבד, שאין בלתה.

רימן מבכר לכל אורך ספרו לגלגל אנקדוטות על חיי פילוסופיים וסופרים, חלקן נדושות למדיי, על פני דיון מהותי במשנותיהם הפילוסופיות וההגותיות של אותן דמויות; גם לא ניכר בספרו דיון עמקני בסוגיות של מחשבת הנאורות, ספרו אינו כולל התייחסות להוגים, הממשיכים בימינו בארה"ב ובאירופה את מחשבת הנאורות (רולס, דבורקין,סרטורי) ואף לא למבקריהם (קימליקה, וולצר, חומסקי). מחשבתו— עם כל כוונותיה הטובות, היא קונפורמיסטית-שמרנית בהוויתה, ביקורתו— נעימה ומצודדת; ברם, בסופו של דבר, האורתודוכסיה הפילוסופית-התרבותית שהוא מייצג יש בה טעם לפגם רב; לטעמי— גם פגיעה עקיפה בזכויותיהם של בני אנוש בלתי-אירופאיים, במיוחד בזכותם לחיי תרבות פרי-רוחם, שאינם כפופים למערב, לאינטלקטואלים שלו, ולדיסקורס עתיר הממון שלהם, בהכרח. יותר מכך, ביקורתו של רימן על תרבות ההמונים, ועל הכסף המניע את העולם, אינה מביאה אותו לביקורת רדיקלית כלפי אצולת הממון העולמית והעדפותיה, וכלפי האופן שבהם האיחוד האירופי או הממשל האמריקאי מתנהל כלכלית. אף לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי רימן מנסה להשמיע קול שהוא שמרני ומאופק די הצורך, כדי לא להקים עליו את התורמים למרכז שבראשו הוא עומד. ואם כך הוא, מה שחר יש לדבריו כאשר הוא מביא את ברוך שׂפינוזה כדוגמא לאיש רוח נעלה שסירב לקבל משרה באונ' גרמנית, כדי שהכסף שישתכר שם ותלותו בממסד האקדמי לא יפגע בחירויות הכתיבה שלו? רימן נוהג בדיוק ההפך— כאילו האפשרות לפגוע במי מאילי הממון התורמים לאוניברסיטאות הגדולות באירופה או בארה"ב ואולי גם למרכז שבראשו הוא עומד, פשוט מדירה שינה מעיניו. בכך הוא נדמה כעסקן-אקדמי יותר מאשר כאינטלקטואל בעל יושרה.

   אין ספק כי כתיבתו של רימן עשויה להיות למופת בפני אנשים העומדים בראש מרכזים אקדמיים בין לאומיים לזכויות אדם ולשלום באירופה ומחוץ לה, משום שספרו מצליח לדלג בין הטיפות, להתעלם מן העוולות היום-יומיות שמבצעים ממשלים שונים ועתירי ממון ברחבי העולם, לדחוק את כל מה שאינו עולה בקנה אחת עם תפישתו התרבותית האדוקה של מחברו. הוא באמת עושה את כל הניתן כדי להוכיח את נאמנותו לתורמיו וגם כדי לא להבריח תורמים עתידיים. אין לי ספק כי אותם ראשי מרכזים עמיתים ימהרו לטפוח על שיכמו בחיבה ויחמיאו לו על סיפרו היפה בפעם הבאה שהם ייפגשו בארוחת ערב מפוארת עם תורמים בכנס בין לאומי גדול המוקדש לזכויות אדם ולחירויות הפרט; אז יוכלו לספר זה לזה בפרוטרוט ובניחותא אגב האזנה לסוויטות לצ'לו ליוהאן סבסטיאן באך— אנקדוטות על ברוך שֹפינוזה, וולט וויטמן, תומס מאן, צ'סלב מילוש, נטליה גינצבורג, ללגום יינות משובחים בצוותא, ולהיאנח מעדנות על דלדולה העולמי של רוח האדם, ועל אותם ימים יפים שהיו ואינם עוד. האם הספר עשוי להחכים את מי שלא בא מתוך מעגל עמיתיו ותורמיו של רימן ואינו שייך לחוגי האריסטוקרטים-החדשים,"אצילי-הרוח",הטופחים זה לזה בידידות עלי-שכם? זוהי שאלה גדולה; ההוצאה לאור כותבת כי הספר זכה להצלחה גדולה בהולנד ותורגם לחמש-עשרה שפות. ובכל זאת, במחילה, אני אותיר את השאלה הזאת פתוחה.

רוב רימן, אצילות הרוח: אידיאל נשכח, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטין, עם הקדמה מאת ג'ורג' סטיינר,  אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 165 עמודים.

חג חנוכה שמח לכל הקוראות והקוראים

 *

ביום שלישי הקרוב (23:00-19:00) יתקיים אירוע מיוחד של דרך אברהם: מפגשים רוחניים במתחם הסוּפִי ישרוּטִי בעכו העתיקה, שיעמוד בסימן מסורות האור המשותפות במיסטיקה הסוּפית, בקבלה ובחסידוּת. האירוע יכלול, בין היתר: הדלקת נרות מסורתית, קריאה בקוראן, מדיטציה, מחול סוּפִי, דיוּן ועיוּן (בהשתתפותי), מוסיקה, ומעגל אהבה לשלום. כל המעוניינים/ן בפרטי האירוע, כתבו אליי, ואשלח לכם/ן את פרטי האירוע ואת התכנית המליאה.

8

בתמונה למעלה: Henry Ossawa Tanner, The Banjo Lesson, Oil on Canvas 1893

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

*

*

1

השכם-השכם בבוקר בתור לרופא ילדים עם ביתי הגדולה (חום גבוה, כאב גרון);אני מתבשר על הרחבת הקואליציה, "ממתיק" את הבוקר בחיוכיהם המרוצים-נמרצים של בנימין נתניהו ושל שאול מופז,הזורחים מעל מסך הפלסמה, בקופת-החולים.שעתיים, אחר כך, בדרך הביתה מקניות, בפתח הרחוב בו אני דר, משאית-אשפה חונה, מנועהּ מטרטר,מעלה תמרות אבק אל פתח הרחוב.שני פועלים עומדים;האחד חובש את חברו שנפצע בזרועו בכל הידידות והחיבה.אני מתבונן בהם;חושב על כך שיש להם יותר השפעה מהותית על גורלי וקירבה מהותית לחיי מאשר השניים שבכנסת.מי בכלל צריך כמנהיגיו:תליין ודברן ועושי דברם.ידידוּת,דאגה וקירבה הן מידות נדרשות הרבה יותר.

*

2

 ביום ראשון התגלגל לידיי גיליון של היומון "ישראל היום" בעמוד 9 שם הובאה ידיעה שכותרתהּ: הרב עובדיה לא יסכים שש"ס תיפגע מדרעי"מאת יהודה שלזינגר, הכתב לענייני דתות של העתון. בידיעה קטנה יותר בהמשך לידיעה הגדולה שכותרתהּ היתה: "יהדות התורה נגד ליברמן" צטט שלזינגר כך:

בביטאון החרדי "יתד נאמן" המקובל על הזרם הליטאי מבית "דגל התורה", פורסם מכתב של אחד הרבנים הבכירים ובו נכתב כי "הגזירה שרוצים לבטל את הפטורים ויחייבו את לומדי התורה לעזוב את הישיבה ולהיכנס לרשותם תחת עול הצבא, כמוה כעקירת הדת. ברור שבני הישיבות לא ילכו לצבא וברור גם להם (=לחילונים, י"ש).

נאמן עליי הצטוט של שלזינגר. אני רוצה להאמין כי הציטוט אינו מפוברק, ובפרט כי כבר שמענו רבנים וגם פוליטיקאים חרדיים מתבטאים ברוח זו, לא אחת, בעבר. ובכל זאת הדהד בי זכרו של ר' ישראל מאיר בן אריה זאב הכהן מראדין (1933-1838, המכונה: החפץ חיים), מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, ופוסק הדור (ערכאה הלכית עליונה) בדורו, בין היתר: מחברם של הספרים משנה ברורה, חפץ חיים, ושמירת הלשון, ספרים הנמצאים בספרייתו של כל תלמיד חכמים או בן תורה. ישראל מאיר מראדין חיבר ספר מעט פחות נודע לשם בשם מחנה ישראל וזוהי כותרתו:

ספר מחנה ישראל מיוסד על ההלכות וההנהגות השייכות לאנשי הצבא כל ימי היותם בצבא גם הרבה ענייני מוסר ומדות שראוי כל אדם להתנהג בהן בימי חלדו וגודל שכרן מאת מרן רבנו ישראל מאיר ב"ר ארי זאב הכהן זלה"ה בעל "החפץ חיים" זצוקללה"ה.

כמובן, הצבא שהתכוון אליו החפץ חיים היו בעיקרו צבא הצאר—אליו גויסו יהודים, לעתים בכפיה, ועל פי מכסות. עם זאת, ספרו שימש גם לפני חיילים יהודיים (גם יהודיים דתיים וגם חרדים) שנלחמו בצבאות שונים בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה (למשל, סבא רבא של  אשתי היה הרב הצבאי הפולני בתקופת מלחמת העולם הראשונה). ולא אתפלא (אך איני יודע) האם אין רבני/מפקדי הנח"ל החרדי נעזרים בו גם היום.

בין הדברים שמציין בעל "החפץ חיים" בהקדמת חיבורו הוא את אחריותו כפוסק לכך שיימצא חיבור שיוכל להורות לחיילים האדוקים דרך לבל תישחתנה מידותיהם, ובלשונו:

גם שמתי עיניי על המדות הנצרכות לכל אדם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים (=כאן במשמעות יהודיים מבני ישראל, ש.ר) שכשמידותיהם נשחתות הוא חילול השם גדול.

בין היתר מזהיר המחבר את החיילים להרחיק ממעשי גזל, אינוס, מחברת אנשים רשעים (לאו דווקא מחללי שבת, לדידו, אלא כל המתאכזרים לבני אדם, ואלו שליבם גס בחבריהם או בפקודיהם), ממסיבת שִכרוּת, מהימוּרים; הוא גם מזהיר את החיילים להיות חברים נאמנים וקשובים לחבריהם—כגון, שאם ביקש מהם חבר  לכתוב מכתב לאנשי ביתו (=של החבר), לא התעצל לכתבו, על אף שיאבד זמן פנוי— כי בכך הוא מועיל גם לחבר וגם להוריו ולבני משפחתו. בנוסף, מעמיד ישראל מאיר מראדין, על עקרון השלום, ועל החתירה לשלום האמורה לאפיין את מידתו של 'איש ישראלי'; כלומר, על החייל היהודי להכיר ולדעת כי גם בעת מלחמה הוא אינו חותר להחריב ולמחות את אויביו, אלא מטרתו ארוכת הטווח היא להסיר איום, להגן, וכל העת גם לשמר את תקוות השלום בין בני האדם בליבו—לא את דרך החרב והנקם, כי אם את דרך השלום והחסד.

 "החפץ חיים" כאמור אינו רב שולי. אדרבה, איני מעלה על דעתי תלמיד-חכמים רציני ומעמיק (אשכנזי/ספרדי וכיו"ב) שיתייחס לדבריו בכל אתר כבלתי רלבנטיים לפסיקת הלכה בדורנוּ.מה חבל, שקולו של המחבר בספרו זה מוסתר ומכוסה מן הציבור החרדי בכללותו.והרבנים המורים לתלמידיהם לקרוא בספריו אינם מורים להם להקפיד לקרוא גם בספר מחנה ישראל. קודם כל משום שהתורה אמורה להיות תורת חיים (ולהתמודד עם מצבי החיים בכללותם, בכללם מלחמה והגנה). דומני כי אותם רבנים אשר ודאי היו מוקיעים את כל הלומד תורה באופן סלקטיבי כ"רפורמי" או "כופר בסמכות התורה שבעל פה", וחבים אותו לנידוי או לחרם, נוהגים כך בעצמם. על כל פנים, העובדה לפיה איש ממנהיגי הציבור החרדי, כל שכן ממנהיגי הציבור הליטאי (החפץ חיים היה גם ממיסדי "אגודת ישראל" ההיסטורית), אינו מצטט מתוך ספר מחנה ישראל בהתבטאויותיו הפומביות, גובלת בגניבת דעת של ציבור שלם (חילוני, דתי, מסורתי וחרדי כאחד). אי ציטוטו של "החפץ חיים" בנקודת אפשרות הגיוס והשהות במחנה הצבא מדרבנת את הציבור החרדי הבלתי-מתגייס לצבא למחלוקת ולמלחמה עם בני ישראל אחרים, היא כשלעצמה (המחלוקת), אליבא ד"החפץ חיים" היא חילול השם גדול, ובכתביו הוא מבקש את תלמידי החכמים להיזהר בדבריהם, משום שכל המטיל מחלוקת בין יהודים, הוא לדידו, מחלל השם.

הערה: הציטוטים מתוך ספר מחנה ישראל מתוך: כל כתבי חפץ חיים השלם, ניו יורק תשי"ב (1952), ושם נדפסו חיבוריו: שמירת הלשון, קונטרס שפת תמים, חובת השמירה, קונטרס מאמר כבוד שמים, חפץ חייםספר המצוות הקצר, בית ישראל, אהבת ישראל, מחנה ישראל, מאמר תורה אור, ומאמר צפית לישועה.

*

רשימות ל"ג בעומר: כאן וכאן

*

 *

בתמונה למעלה:  Laszlo Madnyanszky (1852-1919) , Old Rabbi, Oil on Canvas 1900

Read Full Post »

*

ג'יין המטורפת והבישוף// וויליאם באטלר ייטס   (1939-1865)

*

קחני אל האלון המקולל

עת שעת-חצוֹת תֻּכֶּה חלל

(מחסה יש רק בקבר)

אותו שם אָגָדֶּף, אֶמְאָר

על מוֹת ג'ק, אהוב יקר

על שלעג וכה אמר—

"הפּרוּצה עם זה הגבר"

*

 בּישוֹף— הוא לא היה, אף לא בטרם

את ג'ק סִלֵּק, הִטיל בּוֹ חרם

(מחסה יש רק בקבר)

אף לא כּוֹמר מְקֻדָּש

כשהטיף בקול נִרְגָּש

"כמוֹהם כָּחָיוֹת מַמָּש"

(הפרוצה עם זה הגבר)

*

עוֹר הבּישוֹף, אֵל אַל תִּרְגָּז

קמוּט כּרגל האַוָז

(מחסה יש רק בקבר)

אף לא הִשְׂכִּיל בִּשְחוֹר-גְּלִימָה

הַסְתֵּר גֳבֵּנת מָפְעִימָה

עת ג'ק שלי לִבְנֶה דָּמָה

(הפּרוּצה עם זה הגבר)

*

ג'ק קִבֵּל את בּתוּלָי

מן האלוֹן קורא אלָי

(מחסה יש רק בקבר)

אל הליל נִנָּשֵׂא

וּבצללים כּך נחֳסֶה

יִרצֶה לָבוֹא, רק ינסֶה!

(הפּרוּצה עם זה הגבר)

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]

*  

נזכרתי בשיר במקורו האנגלי לנוכח פרשת האברך שקלל באוטובוס חיילת "פרוצה". במהדורת חדשות השבוע התקיים ראיון קצר עם אותו אברך שטען כי דבריו הוצאו מהקשרם, שכן מובן המלה פרוצה בקהלו הוא "בלתי צנועה" בלבד. המראיין הקשה עליו האם ידועה לו המשמעות של המילה "פרוצה" בשיח הישראלי-חילוני. על כך ענה האברך כי הוא אינו נוהג לשהות עם חילונים ועל כן אינו מבין את שפתם.

     כמובן החיילת ודאי אינה פרוצה, אלא נערה ישראלית רגילה שרצתה לנסוע בתחבורה הציבורית במקום מגוריה, וגם ג'יין מן השיר ודאי אינה פרוצה, אלא נערה צעירה ואוהבת שאהבתהּ נגזלה ממנה כתוצאה משמרנות דתית קנאית; הבישוף שבשיר ואותו האברך שבמציאות דווקא די דומים, כאשר מסתכלים על הדברים לעומק: שניהם נותנים דרור ללשונם לומר דברים כּעוּרים הפוגעים בנפשם של אחרים, ושניהם עושים זאת כביכול, באמתלה של עשיית רצון אלהים וקיוּם דברוֹ בעוֹלם.

*

*

בתמונה למעלה: Peit Mondrian (1872-1944), Reformed Church at Winterswijk, Etching 1898

© 2012 שועי רז


Read Full Post »

 tel.aviv

*

העולם אינו ברשות האנשים

גם לא המדינה או הנכסים

הם יהיו אולי עוד מאה שנים

אבל ודאי שיהיו ברבות הימים

[נאזים חכמת, 'אופטימיות', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 149]  

   מתוך שבחברה היהודית ישנן היררכיות מעמדיות קדומות, כגון: כהן, לוי, ישראל—(השניים הראשונים נהנו ממתנות וממעשרות שהובאו על ידי ישראל תדיר אל בית המקדש), טען ברוך שׂפינוזה (1677-1632) במאמר התיאולוגי מדיני, כי יסוד יציאתו של ישראל לגלות בבל הונחה עוד במדבר סיני על ידי טעות פוליטית קריטית של משה, אשר חילק בין מעמדות, ולא טרח  בתורתו על צמצום הפערים הסוציו-אקונומיים-השכלתיים בין חברי המעמדות בעם, מה שהביא מכח חוק התורה, ליצירת מעמדות אוליגרכיים של כהנים ולויים נישאים מעם, ושל נשיאי שבטים עשירים כקורח, אשר נשאו פניהם לצבור עוד ועוד רכוש ודעתם לא היתה נתונה עוד לטובת העם ולמצבוֹ [ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית: חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1963, פרק שבע עשרה: על מדינת העברים, עמ' 191-173]; במקום אחר במאמר דיבר שפינוזה על ייתכנות כינונה של המחודש של מדינה יהודית (באופן היפותטי) על ידי התפישה כי מלכויות עולות ונופלות, משגשגות ונידפות, לפיכך, אליבא דשפינוזה ישנה אפשרות בנסיבות מסויימות כי היהודים ישובו לארץ ישראל ויכוננו בהּ את מלכותם  (שם,פרק ג': על בחירת העברים, עמ' 43) .

   יושם אל לב כי מחד גיסא מדבר שפינוזה על כך כי העמקת הפערים הכלכליים-אינטלקטואליים בחברה מפחיתה את כושר העמידה של החברה ויכולתה להגן על עצמהּ; מצד אחר עולה מדבריו כי תחת ארגון פוליטי (אולי אף צבאי) נבון ובנסיבות פוליטיות מתאימות אפשר כי היהודים ישובו אל ארצם. פסקה זאת אומצה בחום על ידי כמה מן ההוגים הציוניים בראשית המאה העשרים, וכך ראו נחום סוקולוב [1936-1859, נשיאהּ החמישי של ההסתדרות הציונית, נשיא הסכנות היהודית, מי שתרגם את אלטנוילנד לתיאודור הרצל ל-תל אביב (1902), פובליציסט נערץ בתקופתוֹ]  וגם דוד בן גוריון (1973-1886) בשפינוזה סוג של מבשר ציונות מוקדם, שהפך גם לאחד הפילוסופים הנודעים לשם בקרב האומות. דוד בן גוריון אף מימן בראשית ימי המדינה את תרגומי שפינוזה מלטינית ומהולנדית לעברית.

   אבל דוד בן גוריון וכמוהו רוב-רובם של המנהיגים הציוניים היו מעריצים מושבעים של התורה, כלומר: תורת משה, וכפי הנראה, על אף נטייתם הסוציאליסטית-משהו, התפעלו מן הפסקה השפינוזית על אודות אפשרות כינונה של המדינה היהודית מחדש [אגב, כפי שהראה שלמה פינס (1990-1908), פסקה דומה מצויה עוד קודם לכן בכתבי הפילוסוף היהודי מפרובנס, יוסף אבן כספי, בן ראשית המאה הארבע עשרה]; אך לא שעו לאזהרותיו של שפינוזה השפעתה ההרסנית של חלוקה היררכית-מעמדית בעם, ושל הרחבת פערים מעמדיים בין אוליגרכים ובין עניים; ובין מרכז (בימי בית ראשון: ירושלים; כיום: תל אביב רבתי) לפריפריה.

   קשה היה להימנע מיצירת היררכיות חברתיות מעמדיות מחודשות בחברה הישראלית הצעירה. ראשית משום שהקהילות היהודיות בכל פזורות היהודים היו בעלות מבנים היררכיים; יותר מכך, לאחר הקולקטיבים שהקימו בני העליות השניה והשלישית, הגיעו עליות מבוססות יותר של סוחרים ובעלי הון שהתבססו בערים החדשות שהוקדמו בפלסטינה (בהשפעת עליית הנאציזם, חקיקת חוקי נירנברג, והאנשלוס), ואילו העליות שלאחר קום מדינת ישראל, כבר הביאו עולים, שאמנם לא התחנכו על אדני ציונות-סוציאליסטית במיוחד, והניסיון לסגלם אליה (למשל, קליטתם של נערים/ות בני עדות המזרח כ'ילדי חוץ' בקיבוצים) הותירה אחריה לא פעם אנשים שבחווייתם נקרעו מבית הוריהם ומהוויה שהייתה אהובה עליהם והושמו להתחנך תחת ערכים שנכפו עליהם, ואשר לא פעם חשו כלפיהם ניכור או זרות.  אם אשוב לשפינוזה, הריי אליבא דספר האתיקה שלו, שינויים חברתיים-פוליטיים-דמוקרטיים, הם תולדה סיבתית של עבודת הסברה רבה, בלתי כפויה, על המעוניינים לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים בחברה דמוקרטית, לפעול מכח תבונתם הפוליטית על מנת לקדם נורמות דמוקרטיות מבלי שיתקבלו על ידי הציבור ככפיה או כגזירה, אלא הואיל והם יבינו את מעלותיה של השיטה המבטיחה את מירב החירויות למירב בני האדם (אזרחי המדינה), וכי כל אחד מן האזרחיים בדמוקרטיה יוכל להינות מזכויותיו באופן שיוויוני לכל אחד מן האזרחים האחרים.

   אבל גישתו זו של שפינוזה נדמית מעט נאיבית ואוטופית בעולם העכשווי שבו עמלים משרדי יחסי ציבור, ומשרדי הסברה והבניית דעת קהל, או לחליפין מועצות של גדולי תורה ושמשיהם או מועצת יש"ע, על הדעות שיונחלו לציבור האזרחי. מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת להקטין את סכנת היווצרותה של אנומיה חברתית [תהליך פירוק של חברה עד חידלון, אני שואל את המונח שטבע הסוציולוג היהודי צרפתי דוד אמיל דירקהיים (1917-1858) בנדון] כתוצאה מהרחבה מתמדת של פערים מעמדיים בחברה? לטעמי, מעבר  לפעילות חינוכית ולשימוש בחופש הדיבור וההתבטאות על מנת לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים-שיויוניים בחברה הישראלית, יש לאמץ את הפתרון שהציע אחד מן התיאורטיקניים הבולטים של הדמוקרטיות המערביות במהלך העשורים האחרונים האיטלקי, ג'ובאני סארטורי (GiovanniSartori, נולד בשנת 1924), בספרו AThoeryofDemocracy,Revisited,1987 (ספר שהפך לקריאת חובה בחוגים למדע המדינה ברחבי העולם,   בפרק 12: Equality, עמ' 366-337, שם), לפיו לא ניתן במעש לדאוג לחלוקה שיויונית של משאבי המדינה בין כל מגזריה ואזרחיה, בין היתר: משום הדינמיות של הפערים, המתחדשים כל הזמן, כפי שהצרכים משתנים כל העת. לפיכך מציע סארטורי להרחיב את הרגולציה של המדינה הדמוקרטית, על ידי ועדות משפטיות בלתי תלויות שיוכלו להצביע על מוקדי אי השיויון והרחבת פערים-חברתיים, בנסיון כן להיאבק על מנת לצמצם אותם בכל מקום בו יתגלו ולהורות לממשלה המכהנת לנקוט צעדים מיידיים לבלימתם.  מאחורי עמדתו של סארטורי עומדת ראייה פוליטית ריאליסטית ומפוכחת לפיה המדינה אינה יכולה להבטיח את השיויון הסוציו-אקונומי בין אזרחיה, אבל מחובותהּ לעשות בכל עת בפועל על מנת להקטין את הפערים בין המגזרים החברתיים השונים ובין הפרטים, ואגב כך להגביר כתוצאה מכך בכל עת את יסודות השיויון החברתי, והצדק החלוקתי.

   יותר מכך, דומה כאילו סארטורי מכיר ובצדק בחדלונן של אידיאות כגון 'צדק' ו-'שיויון' להתממש במציאות החברתית האנושית (או לכל היותר, להתממש באופן חלקי בלבד בחברה הפוליטית ולא באופן מוחלט),  אף על פי כן, עמדתו תועלתנית, באשר הוא מבקש להבטיח בכל עת את מירב התועלת למירב בני האדם, דווקא על ידי מאבק מתמיד באותה דינאמיות חברתית מתחדשת המעמיקה את הפערים ועל כן את העוולות בין מגזרים חברתיים, מעמדות חברתיים (סוציו-אקונומיים או מקצועיים) וכיו"ב. המדינה אינה יכולה להחיל אידיאות מוחלטות במציאות מורכבת ודינאמית המשתנה תדיר (כפי יוזמתם החופשית של אזרחיה), אבל היא יכולה לפקח ובמידת הצורך גם להגביל כחוק אף לעצור את היסודות החותרים תחת אידיאות המנחות את המדינה הדמוקרטית-ליברלית, ובמקרה הפרטי של מדינת ישראל, גם היהודית.

   דרישתם של ראשי הפגנות המחאה הנערכות זה עתה ברחבי הארץ, צריכות להיות לטעמי, בראש ובראשונה, מיוסדות על התיאוריה של סארטורי בדבר השררת צדק-חלוקתי. מובן כי אימוץ דבריו של סארטורי תגביר את כוחה של המערכת המשפטית בישראל על פני המערכת הפוליטית הנתונה ללחצם ולשבטם של בעלי ההון ובעלי השפעה אחרים (למשל מנהיגים רוחניים של מפלגות דתיות). זוהי בדיוק, דרישה אחת פשוטה ונהירה, העשויה להיטיב עם כלל אזרחיות ואזרחי ישראל, משום שתפעל להקל בכל עת את יסודות האי-שיוויון ולבטל את הרחבת הפערים החברתיים בין אזרחי המדינה. חסרונה של שיטה זאת נובעת מכך שהצלחתהּ צריכה את כפיפותהּ של המערכת הפוליטית להוראת המערכת הרגולטורית-המשפטית, והריי במציאות שבהּ קביעותיהן של ועדות משפטיות הינן כהמלצה בלבד בעיניי הפוליטיקאים, קשה להניח כי יחול שינוי גדול, אלמלא תצליח המערכת המשפטית לאכוף באמצעות הממונים על האכיפה, את קיומן המהיר של החלטותיה, על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

   אני מחבב מאוד את קביעתו של סארטורי משום שהיא מטילה על המדינה אחריות לגורל אזרחיה. לא עוד סיסמות שחוקות לאמור: 'שיויון' 'צדק חברתי' 'שלום' 'חלוקה צודקת' (כולן בחינת אידיאות מעומעמות); אלא הקמת מנגנוני פיקוח ובקרה שלמרותם תהיה כפופה המערכת הפוליטית, ואשר תפקידן המובהק יהיה לעמוד על כל אותם 'נקודות עיוורון' של הרחבת פערים חברתיים, חיזוק מסוכן ביחסי הון-שלטון-עיתונות וכיו"ב. דרג זה יהיה שוקד לעמוד על משמר הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח במדינה היהודית-דמוקרטית, ועל כן על ההטבה עם כלל אזרחיה היהודים והלא-יהודים של מדינת ישראל.

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נמל תל אביב, אקוורל, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

   חברה יקרה שאלתני מה אני חושב על כך שבשנה הבאה ייאלץ בני (8) לעמוד בטקס-יומי בבית ספרו לשירת התקווה ולהנפת הדגל (כהחלטת שר החינוך המכהן, ח"כ גדעון סער); עניתי כי ההחלטה הזאת אינה גורמת לי מבוכה או צמרמורת,אבל כן, חוסר-נוחות זעירה,אבל שהחלטה אחרת של שר החינוך סער מפחידה אותי ממש: ההחלטה להוציא מכל ספרי הלימוד הנלמדים במערכות החינוך השונות במדינת ישראל את הנרטיב הפלסטיני לתביעתם על הארץ.הייתי יכול להבין לוּ היה מחליט סער להוציא מספרי הלימוד את המושג "נכבה",שתרגומו לעברית: אסון קולוסאלי או שואה ממש ; אבל לדידי,לימודם והבנתם של הנרטיבים הפלסטיניים בצד הנרטיבים היהודיים-ציוניים-ישראליים הוא דבר חיוני מאין כמוהו להבנתם את אזרחיה של מדינת ישראל את נוכחותם באזור והשתלשלותהּ, ואת הבנתם את מצבה הגיאו-פוליטי-מדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון וברחבי העולם. יתירה מזאת,סכסוך משפטי-מדיני שעתים מתלבה להיות סכסוך-דמים בין לאומים, אי אפשר ללמד בנוכחות צד אחד בלבד. זוהי אינה רק הסתרה מידע חיוני מן הציבור (ציבור התלמידים, בחלקו תלמידי המגזר הערבי),אלא גם הטלת-פגם במכוון בכשריו של ציבור התלמידים להבין את מורכבותו של הסכסוך,ולהימנע מדיכוטומיות המוניות של חלוקות ברורות ודוגמטיות בין טובים ובין רעים,בין בני אור ובין בני חושך.  איני יודע מהו האינטרס של ממשלת ישראל לגנוב כך את דעת אזרחיה,בבקשתה להנחיל להם לכתחילה אידיאות קטועות. אבל כאשר לרגע הרהרתי בדברים לעומקם נזכרתי לפחות במיתוס ציוני אחד שהונחל לי ולבני דורי כילדים באופן חד-צדדי, דוגמטי, המנשל את האירוע ואת מתיו לכתחילה מקולותיהם-הם,ורותם את הסיפור כולו לבניית האתוס הציוני בתלבושתו האחידה הכחולה-לבנה. כוונתי לנפילתם של יוסף טרומפלדור ושל חבריו בתל חי (1920).

*

2

*

  *

   לפני זמן מה די ארוך שאלו אותי ילדיי הגדולים מה יש לי להגיד לגבי אמרתו של יוסף טרומפלדור (1920-1880): 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'; את תשובתי חילקתי לשניים באופן די החלטי:

א. לא טוב למוּת

ב. בטח שלא בעד ארצנוּ

   בשבת האחרונה,הזכירו לי ילדיי את התשובה שנתתי להם אז,ואז חשבתי לעצמי שגם ככלות תשעים שנים,עדיין הולמת אותה אמירה על סף המוות של טרומפלדור את מזגן וכוונתן של רוב הסיעות הפוליטיות המתקיימות במדינת ישראל דהיום.

   כמובן, עם השנים נפוצה גרסת התשליל הגורסת כי טרומפלדור דווקא השפריץ קללה עסיסית ברוסית, אבל ככל שזה נראה לי,אפשר כי טרומפלדור פשוט אמר נוסח שהיה מקובל מאוד בקרב קצונה אירופית במלחמת העולם הראשונה: ProPatriaMoriDulceetdecorumest [= נעים ומכובד למות בעד המולדת],נוסח שמקורו ב- אודות להוראטיוס. זוהי גרסא בלטינית שהיתה מקובלת גם בקרב הצבא הרוסי וגם בקרב הצבא הבריטי (שני צבאות בהם שירת טרומפלדור בעברו). זאת ועוד,המשורר הבריטי, הקצין וילפרד אואן,סיים באמירה זו את שירו–DulceetdecorumEst, שנתחבר זמן קצר בטרם נפילתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה בצרפת (1918). יש להניח כי טרומפלדור,שהיה קצין בצבא הבריטי בזמן המלחמה בגליפולי, שמע על השיר, שאמנם נחתם באמרה האמורה,אך כדרכו של אואן כולו מחאה זועקת ואפקטיבית על זוועות המלחמה ועל הממשלות שהביאו את אומות אירופה לידי כך. על כל פנים,אמרה לטינית זאת,עשויה היתה להישמע מפי טרומפלדור כקללה רוסית עסיסית לאזניים אחדות,אבל לעומת זאת לציונים המאזינים ללטינית, שמיהרו לקשור בין הנוסח המקובל על הקצינים ובין המפעל הציוני, יכולה היתה להתפרש בנקל כ'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ'. ואמנם גדליה אלקושי בספרו: אוצר פתגמים וניבים לטיניים (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1959, עמ' 158-157, סימן 565],  הביא את הנוסח העברי הזה של הדברים המיוחסים להיות מילותיו האחרונות של טרומפלדור,כרעיון דומה לזה שהובא על ידי הוראטיוס באודות שלו.אלא שאלקושי לא הביא את דבריו של וילפרד אואן ואף לא ציטט את העובדה לפיה היה זה מאמר מקובל בקרב קצינים הנוטים למות במהלך מלחמת העולם הראשונה. יותר מכך, אין בדברי אלקושי ערנות לפער הניכר בין "המולדת" (=כל מולדת שנלחמים עבורהּ) ובין "ארצנוּ" (=קרי, ארץ ישראל, מולדתו הנצחית של העם היהודי, אליבא דהתנועה הציונית), פער גדול ורב.

  עם זאת,טרומפלדור לא אמר כנראה מעולם את הנוסח 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ' גם לדעת הציונים שבציונים בני-זמנו. לכבוד הקונגרס הציוני בשנת 1923 הוכנה הזמנה ובהּ הובאו כמוטו דבריו האחרונים של טרומפלדור כך,כפי שהיו מוכרים אז: 'אין דבר, כדאי למות בצד ארץ המולדת',מה שקרוב מאוד לרוחו של הפתגם הלטיני דווקא,ומגדיל דווקא את האפשרוּת לפיו הקשרהּ של האימרה המיוחסת לטרומפלדור,הנה לאמיתו של דבר,נומוס מקובל בקרב עדית של קצינים הנוטים למוּת ונאמר בהקשר שירותו הקודם בצבא הרוסי ובצבא הבריטי, כלומר: אין בו אהבה יתירה לטריטוריה ולעם, אלא הבעת חיבה למוות בשירות ה-Patria כקצין, לכאורה: מוות של כבוד בזמן מילוי תפקידו, וכחלל קרב.

   זאת ועוד,בהקשר של מלחמת העולם,כבר הראה איסאק באבל ב- חיל פרשים, כי בימי הלחימה של מלחמת העולם הראשונה הוצאו להורג חיילים שהעזו לסגת מעמדות הקרב, בשעה שהפקודות היו לעמוד על המשמרת ולהילחם עד מוות,בהליך צבאי מזורז אצל כתת יורים. סטנלי קובריק ייחד לפרשה כזאת,שהתרחשה במסגרת הסתערות צרפתית על מעוזים גרמניים, את אחד מסרטיו המוקדמים והמרשימים, שבילי התהלה (1957). יש להניח כי בקרב הכוחות הלוחמים שרר הנומוס של מלחמה עד מוות; נסיגה או נפילה בשבי נתפסו כסימנים של חולשה,העשויים לערער את שורות הלוחמים. אפשר כי נומוס זה הנחה את טרומפלדור שהעדיף להילחם עד מוות בתל-חי,כפי שוודאי הונחה בימי שירותו כקצין בצבא הצאר ואחר-כך בצבא הבריטי. שכן,לא ברור האם התוקפים באו על מנת לשדוד או על מנת לפרק את מגיני תל-חי מנשקם, או שמא לרצחם נפש. הריאליה ההיסטורית-פוליטית,על כל פנים, קושרת את פרשת תל חי לסכסוך הגבול בין הבריטים ובין הצרפתים לנוכח הסכמי סייקס-פיקו,יותר מאשר לפרעות יזומות של המון ערבי. אין ספק,כי טרומפלדור, כקצין בריטי לשעבר,נתפס על ידי בעלי בריתם של הצרפתים בצפון כאישיות פרו-בריטית לכתחילה,ואכן "המולדת" עבורה נלחם טרומפלדור שהיה ציוני לעילא,קיבלה בעקבות תבוסתו של הצבא התורכי בפני הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי (1917), ולאחר הסכמים טריטוריאלים שתכפו למלחמת העולם למעמד ארץ חסות בריטית. תל חי שהיתה באותן שנים אזור ספר בין אזורי ההשפעה של בריטניה (ירדן, פלסטינה ומצריים) ובין אזורי ההשפעה הצרפתיים (סוריה ולבנון),הפכה למקום פעילותם של שודדי-דרכים ומבריחים ושליחים מטעם הצרפתים או הבריטים ביניהם שררה מתיחות לא קלה באשר לגבולות השפעתם. קשה לדעת אפוא,האם מתקיפיה של תל-חי היו פורעים סתם,שודדים/מבריחים שראו בהתיישבות בתל חי סכנה למעמדם באזור, או שמא שליחים ערביים מטעם המנדט הצרפתי בצפון,אבל מובן כי טרומפלדור וחבריו לא הומתו, קרוב לודאי,משום היותם ציונים-יהודיים,אלא משום שנתפסו או כעושי דברם של הבריטים (אזרחים בהשפעת השלטון הבריטי) או כגורמים המשבשים/מסכנים בעצם נוכחותם את פעילות השוד וההברחה שאירעו בין שני איזורי ההשפעה מצפון ומדרום. עולה מכל אלו כי מנגנון ההסברה הציוני-מדיני גייס במידה רבה את נפילתם של מגיני תל חי,לטובת כינונו של האתוס והמיתוס הצבאי היהודי-ציוני,ולא ברור אם כך היה לכתחילה. דבריו של טרומפלדור על סף המוות,שכפי שהראיתי אינם בעלי משמעות ציונית ישירה דווקא,גויסו על ידי מערך ההסברה הציוני כבר בשנת 1923, אלא שאז צוטטו באופן מעודן הרבה יותר מאשר נתחנכנו לשמוע ולהשמיע.

*

3

*

   אסיים את דבריי בהערה חטופה אך חשובה מאוד בעינָי באשר לעניינו של האזרח החטוף גלעד שליט. אני כותב,האזרח החטוף. משום ששליט כבר יושב חמש שנים בבית-שביו,ויש להניח כי לו רק היה חופשי כעת,היה אזרח לכל דבר ועניין. כזכור,חוק גיוס חובה הוטל כחוק למשך 36 חודשים שירות בלבד. באשר גלעד שליט לא חתום קבע וגם לא נחטף במהלך קורס קצינים ומעולם לא זומן לשירות מילואים פעיל (גם אם לא זכה עד כה להשתחרר בבקו"ם) ואף לא ניתן למיטב ידיעתי לגייס אזרח לכל ימי חייו,אין טעם להמשיך ולדבר בו כחייל חטוף. אלא כאזרח חטוף אשר ממשלתו מסרבת לפדותו. לדיון כזה יש כמובן השלכות על חיי כל אחד ואחת מאזרחי המדינה,באשר המשך שהותו של גלעד שליט צריכה להיות נדונה בפני בית המשפט כהפרת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח,כלומר: זהו כבר אינו שיח על החזרת חיילים שנתחייבו לשרת בצבא ולהתנהג בהתאם לפקודות הצבא או לעמוד לדין צבאי על הפרתן,אלא שיח החל על מי שבגין גילו יש להתייחס אליו כאזרח לכל דבר (שאמנם נפל בשבי בשירותה של מדינת ישראל, אבל שתחולתם של חוקי הצבא ופקודותיו אינם חלים עליו) אשר עניינו צריך,גם בהעדרו,להתברר בפני ערכאת השיפוט האזרחית (בג"צ), שתפקידו לצוות על הממשלה ועל מערכת הביטחון כיצד יש להמשיך לנהוג בעניינו,מבלי שמערכת הביטחון הישראלית,ומנגנוני הביטחון במשרד ראש הממשלה (במקרה זה: השב"כ והמוסד),יהיו גורמי ההערכה הרלבנטיים לקידום עיסקת השבויים—קידומה או בלימתהּ.חושבני,כי גם כאן עושים שלטונות המדינה והצבא מלאכתם רמיה,בהציגם לציבור את גלעד שליט כ"חייל החטוף". כמובן, אם חלילה יומת שליט,יוכלו המדינה ומערכת הביטחון להציגו כדוגמא של שבוי ללא חת אשר נשא את שביו בגבורה ומת בכבוד למען ארצו ומולדתו.  להציג את אותו האתוס לגבי אזרח חטוּף הוא מצב בלתי-נסבל,ואף הודאה בלתי-פומבית בכך שמדינת ישראל מגייסת את אזרחיה לכל החיים ומציבה אותם בחזית האש ואם ייפלו בשבי היא תיתן להם לשאת את שביים עד מוות ולא תפעל נחרצות (כמו שפעלה נחרצות במקרה אלחנן טננבאום  אזרח שנפל בנסיבות מאוד שונות ופחות תמימות מן הנסיבות בהן פעל ונשבה גלעד שליט) על מנת לפדותם לאלתר משביים. כמובן שבאותה המידה טעם רב יש בנסיבות ההכרה בגלעד שליט כאזרח חטוף על ידי ארגון צבאי הפועל בחסות ממשלה זרה,לפנות לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם ואולי גם לבית הדין הבין לאומי בהאג. ברם, כמובן שאין הדברים הללו מחזקים את האינטרסים של גורמי הביטחון במשרד ראש הממשלה,היועצים הביטחונייםומשרד הביטחון,המעוניינים להשאיר את ההחלטות ואת ההמלצות תחת שיפוטם הבלעדי וללא ערעור על התנהלותם.

*

*

בתמונות1. נדב בלוך, טוב למוּת בעד ארצנוּ/ יטיב אלמות פי סבּיל בלאדי, אקריליק על בד 2005.

2. כרוז שהוצג בקונגרס הציוני עם תמונתו של יוסף טרומפלדור והאמרה המיוחסת לו, 1923.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »