Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דמיון’

 

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט [האדם מתכנן (חושב) ואלהים צוחק] היא תפיסה ממוסדת לגמרי בתרבות היידית. חשוב להוסיף – אלוהים צוחק באמצעות שפע שדיו, ליליותיו, נשמותיו, מלאכיו, צדיקיו, משיחיו גלמיו ודיבוקיו; הקוסמוס, ברוך ה', אף פעם אינו ריק –  בעיניי היהודי שגדל מתוך המסורת היהודית העולם הוא פרפטום מובילה – יישות של אלוהים צוחק ואדם מתכנן (אלוהים שהאדם הוא כחומר בידיו – לש, ממוגג ומזגג, ולא ברור האם תכנון מצד הבורא או שרק מסופר שהיה אי-פעם תכנון כזה); יש שבת ומועד (תורה וקדושה) ויש חדל ורועד (כמצב קיומי קטסטרופלי), ותמיד גם יש מי שרעב ללחם, יתום, פליט, מודר, קצת טרוף-נפש, ממלמל לעצמו – ופעמים רבות מדי הם מתגלמים ממש באותה צורת אדם, שמצידה מתכתבת עמוקות עם דמות היהודי הנצחי בחברה האירופאית.

אני חושב כי זה מה שהקסים את בן הקלויז הוורשאי יצחק לוי, לימים חברו הטוב של פרנץ קפקא, כשנתקל לראשונה בתיאטרון היהודי (תיאטרון יידיש). לאו דווקא השפה היא שהילכה עליו קסם, ולאו דווקא "הפולקלור", אלא העובדה לפיה העז תיאטרון היידיש פניו כנגד היראים (חסידים ומתנגדים) להעמיד על במה לשבט ולחסד את התרבות היהודית המזרחית באירופה, כפי שהיא, על הצדדים מעוררי הכבוד, המחשבה והתוגה שבה וגם על הצדדים מעוררי הצחוק, הלעג והמבוכה. בבתי הכנסת ובבתי המדרש רגילים היו להציג רק הצגות (יותר נכון, ריטואלים) לאלוהים; הומור – היה עניין של בדחנים בבריתות ובחתונות (ותמיד נלווה אליו קורטוב מחמיר של מסורת); אדם מחופש למלאך המוות נהג לרקוד עם הכלה טרם החופה (ללא מגע יד עמהּ) – כדי לסמן את אזור הדמדומים שבין חייה הישנים ובין חייה החדשים – ואת אימת ההשגחה האלוהית, המביטה ממעל ודנה אותה גם בשעה זו, כמו בכל שעה אחרת, לשבט או לחסד. ומנגד, הצגת היידיש (לעתים על גבול המהתלה) היתה ריטואל שונה במהותו – לבני אדם על בני אדם,  בהן עולה האל כרעיון שאינו מרפה ללא הילת היראה והקדושה– נראתה לבני הדורות ההם כרעיון הגובל  בכפירה. כמובן, למתח שבתוכו חי שחקן התיאטרון היהודי התווסף הלעג של אנשי התיאטרון היהודים האירופאים, ומבקרי התאטרון, שראו בו שחקן של קומדיות (מחזות עממיים) נחותים ופולקלוריסטיים, ולא מנו אותו ממש עם מי שגילם בתיאטרון "אמיתי" דמויות של שייקספיר, ראסין, אפרים לסינג, ג'ורג' ברנרד שאו או ברטולד ברכט.  מכל אלו עולה דווקא דמות של איש תיאטרון בדמותו של הומניסט מחויך או מבקר חברתי חד, שנשאר קרוב אצל האנשים שבתוכם הוא חי; ובעיקר, לעולם אינו מתנכר לבני האדם.

לוי תיאר את מסע חייו ברשימה קצרה על התיאטרון היהודי, שהציל מפיו, קפקא. הוא היה בן למשפחה חרדית, שליבו נמשך מאז ילדותו אחרי ההתחפשות, הצחוק ולימים לתיאטרון –  הוא התחיל בהתגנבויות יחידים לתאטרון הפולני ורק מאוחר יותר מצא את התאטרון היהודי, שהלם יותר את מערכי נפשו. אולי מפני שנוצרה לו כאן איזו הזדמנוית לשטח ביניים שבו אינך מוכרח להיות יהודי-קדוש או גוי-גמור; אלא להגדיר את זהותך מחדש, שלא על העוגן הדתי ולא על על העוגן החילוני; מן עולם מעורב שבו החירות העומדת בפני איש התיאטרון היא לבוא מדי ערב בקולות שונים מאזורים שונים שבתוכו, מבלי להתחייב עד-תום לאף אחד מהם. מבחינה זו, אפשר כי התיאטרון היהודי באותם זמנים גילם איזה איזור סיפִּי, שבו אדם המציג לבני אדם, רשאי להיות לא אינטגרלי על תום (עם מכלול זהויותיו) ואף ללבוש קולות ודמויות רב-קוליות ורב-תרבותיות, מה שודאי לא עמד בקנה אחד עם מגמת הרבנים מצד ועם מגמת ההשכלה-היהודית מצד.

קפקא, ודאי שאחרי לוי, כרוך אחר התיאטרון הזה; הולך לשיעורי משנה, מבקר אצל חסידים, כותב על צדיק-הדור, על המשיח, על היחס לאחר כיחס התפילה ועל יום כיפורים הגדול של הנפש. ובד-בבד, מעיר בסרקסטיות כי קרובי משפחתו המזרחים (אוסט-יודן) דומים לעיזים, כי הנוהרים לבית הכנסת בערב יום הכיפורים מדמים בנפשם כאילו התאבדות היא לא להגיע ביום הזה לבית הכנסת. חייו של קפקא, אולי בשל כך שגדל בבית חילוני באמפריה האוסטרו-הונגרית ולא היתה לו  גירסא דינקותא; הביאו לידי כך שגם את "המקום הטבעי" שמצא לו חברו לוי בתאטרון היהודי, קפקא לא יכול היה להרשות לעצמו. הגם, שיש להניח כי בקבוצתו החברתית ולו בקרב משכילי פראג וסופריה, נתפס לוי עצמו כ"אוסט-יודן" שאינו שונה במאום מיראי השמיים וקנאי הדת, אף שהמרחק היה גדול.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה למעשה לכתוב על תיאטרון יהודי וקברט יידי הפועל מזה כשנתיים בתל-אביב סביב בית שלום עליכם. אסתרס קאבארעט, מייסודה של השחקנית והבמאית אסתר (אסתי) ניסים. צפיתי בשנה האחרונה בארבעה מופעים שונים לגמרי שלו, שעסקו כל אחד בתורו: ברוחות ושדים, פרנסה, בעלי-חיים ומשיחים; זה המופע הבימתי שאני שב אליו הכי הרבה בשנה האחרונה, ובכל פעם צוחק, דומע, ומתמוגג-ממש מהעולם הנגלה לי לפניי שם.  ומדוע? ראשית מפני שהמערכונים כתובים ביד אמן על ידי הסופר וחוקר היידיש, יעד בירן, המפליא לשזור בין מקורות תרבותיים יידישאיים ויהודיים ובין האקטואליה הישראלית שכולנו עושים בה ימינו (מה שמזכיר לעתים רגעים, מהטובים ביותר, בתכניות כמו זהו-זה או ניקוי ראש), ושורת המפגשים הבלתי-אפשריים (אולי בחינת ריאליזם פנטסטי) שהוא יוצר בכתיבתו, למשל בין חסיד יידי לשד פלסטיני; בין האיל העומד להיעקד כשעיר-לעזאזל בעקידת יצחק ובין אברהם אבינו (האיל משכנע את אבינו בתמורה הולמת לחזור לתכנית לשחוט את הבן); מונולוג של הכלב בלק על רעבונו על הנסיבות המביאות אותו לנגוס ביצחק קומר (תמול שלשום לעגנון); ריאליטי בישול שבו משתתפים בעלי החיים העומדים לעבור אצל השוחט בדרך לסיר; או מפגש בין סופר היידיש שלום אש ובין ישו הנוצרי, העוסק בגורל היהודי ובמרווח הצר שבין תיקון-עולם ושיגעון – הן בעיניי פניני-במה וספרות, שאני מקווה שגם ייזכו לצאת לאור בעתיד, שכן הם מייצגים כתיבה טראגית קומית קיומית,רבת-קולות ורבדים, לעילא ולעילא.

*

*

יש לציין גם את עבודתם של כמה מתרגמות ומתרגמים הנוטלים חלק בהעברת יצירות מהיידיש לעברית בקברט (הקברטים משולבים בתרגום סימולטני מוקרן עבור הבאות/ים שאינם שומעי-יידיש כמוני), כגון: ויקי שיפריס ובני מר, המרבים לתרגם לקברט משירת הבונד וכמו-גם משירי משוררי יידיש שלא זכו בקדמת הבמה בחייהם, וכך כבר מצאתי עצמי משתאה מול שיר יפהפה שמעולם לא הכרתי או קראתי –  תוך כדי צפייה במופע. אספקט אחר הם השתתפותם של מוסיקאים וזמרות וזמרים אורחים בקברט, למשל: אירית דקל בהווה ורות דולורס וייס בעבר. לשמוע את אירית, זמרת ג'ז ובלוז , שרה את מיליזלדה בלאדינו  או את רות שרה ביידיש על הנשמה שירדה לעולמנו, עמק-הבכא הזה, או גרסת כיסוי יידית לזומבי של הקרנבריז האיריים, הם חלק משלל ההפתעות שכל מופע קברט כזה מזמן. יתר על כן, מוכרח לציין את צוות השחקנים הפחות או יותר קבוע: אסתי נסים, לאוניד רויטמן,  מנדי כהאן, מרים טרין, בן לוין, רות לוין, אמיתי קדר, מירי רגנדורפר וויקי שיפריס, ואת עיבודיו המוסיקליים היפים של אורן סלע.

*

*

בניגוד למי שרואים ביידיש חזרה לעבר גלותי ––  אני רואה בזה הליכה גדולה קדימה. התעוררות גדולה יכולה לבוא דרך כך שנחייה מחדש את שפע התרבויות היהודיות מהן הגענו אל המקום הזה (לרבות זה תרבותהּ ולשונהּ של כל אחת מקהילות היהודים בכל תפוצותיהם); המקום הזה הפך מיליטריסטי מדי זה-כבר ומכוון מלמעלה על ידי בעלי הון ורבנים עם אג'נדה; הציונות הופכת אט לסיפור של עקידה בפקודת המדינה במקום עקידה בצו האל (ולא כדעת פילוסופים ומקובלים אחדים לפיה העקידה התרחשה בתודעתו של אברהם בלבד ולא בעולם החיצוני או שהיוותה אי הבנה של מהות הצו האלוהי). גם חלק ניכר מציבור החפץ לאיין את יהדותו המסורתית ואת תרבותו ומורשתו, מוּנע הרבה מכך שאין הוא מרשה לעצמו לראות את היֵש שיש במסורותיו היהודיות, ויותר מכך –  רבים ורעים הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני, הטורחים למנוע ממנו כל אפשרות של התבוננות פנימית ועצמית עצמאית. אני לא בטוח אם היידיש היא שפה מתה, ולכן – האם צריך להחיות אותה. עולמה הרוחני אינו זר לנו, והנושאים שהעסיקו בני אדם היו מעולם, פחות או יותר, אותם נושאים. אני משוכנע בכך שהיהודים צברו במאות ואלפי השנים שבהם דיברו ביניהם בשפות בלתי-עבריות, הרבה מאוד ידע, תרבות, ריטואלים, מיתוסים, אתוסים, חכמה וצחוק – ואני מאמין שעלינו להכירם לא פחות משאנו מכירים את מייסדי הציונות או את גדולי הספרות העברית המודרנית; ודאי לא פחות.

אסתרס קאבארט. אל תחמיצו את השעה. רוב הסיכויים שתבינו, תוך כדי צפיה, מהיכן השדים והחזיונות שלכם הגיעו.

"אסתּרס קאַבאַרעט" יופיעו עם

נישט געשטויגן נישט געפֿלויגן / משיח אחר כך

בתאטרון תמונע ברח' שוונצינו 8 תל אביב יפו

יום שישי 6.12.2019 בשעה 13:00 (מתחילים בזמן).

מחיר כרטיס: 70 ₪.   

*

בתמונה למעלה: בתמונות: דן בן ארי, מתוך הקברט הנוכחי, 2019 ©

Read Full Post »

*

זו רשימה לזכרה של ידידת רחוקים, קרובת לב, המשוררת, החוקרת, הפנסתרנית והבלוגרית, טלי לטוביצקי (2019-1976), שההודעה על מותהּ ביום שישי לפני שלושה שבועות גרמה לי לעזוב סלי קניות ולפרוץ בבכי ביציאה משוק לוינסקי; ואז כששבתי הביתה, התיישבתי עם ספרה וראיתי הקדשה שכתבה לי בכתב ידהּ תחת שער ספרהּ משנת 2010 וחשבתי – לא יהיה יותר; ואז שוב ביום ראשון – בבית הקברות. את פגישתנוּ האחרונה לפני כשנה, היא סיימה בחיוך ואמרה "עוד ניפגש".

טלי הייתה מטובות המשוררות. מאוד אהבתי אותה. ימים לפני פטירתה התבשרתי דרך הפייסבוק שהיא זכתה במהלך ימיה האחרונים להפוך לאם בפעם השניה (עם בת זוגהּ טל לוין). בהלווייתה למדתי כי גם ראתה עותק שמש, של ספרהּ השני, הזכות לשלמוּת הגוּף, בו עוד הספיקה לסמן כמה תיקונים בליל מותהּ.

בשבועות שחלפו, חיפשתי התכתבויות איתה. נזכרתי שהקדישה לי רשימה שלה לאחר ששוחחנו על שירת ויזלטיר, מה שהפך לפסטיבל ויזלטיר בין הבלוג שלה, הבלוג של המשוררת כרמית רוזן והבלוג שלי; באותה פעם שהזהירה אותי מפני מגיב המשתמש בשמי באתר של עיתון 'הארץ' (אני לא קורא עיתונים) ועודדה אותי להגיב כנגדו בשמי ובקולי, והוכיחה בכך שהיא חברת-אמת ששמו של הזולת חשוב לה ממש כשמהּ; בפעם שכתבה בתגובה באתר זה: "הבנתי לגמרי (לגבי השיר). אולי גם אתה לסבית" מה שהוביל, לשיחה (פרטית ומבודחת) על מה שהופך אותי לסבית בעיניה. מצאתי גם טיוטת שיר שפעם שלחה אליי ושכחתי מזה לגמרי (חלפו שבע שנים);  מצאתי התכתבות שבה כתבתי אליה מודאג ומעורבל, כשנודע לי שהיא מתמודדת עם מחלת הסרטן; מצאתי גם הודעה מודאגת ממנה לאחר שבתי עברה ניתוח ואושפזה. לא התראינו יותר מאשר בכמה הזדמנויות בודדות, בכל זאת קראתי את הבלוג שלה שנים, ומזמן לזמן, היינו שולחים זה לזו איזו דרישת שלום וירטואלית לבבית. היא הייתה בעיניי מופת להתנגדות בלתי אלימה ולדאגה לזולת. שום דבר העוסק בזכויות אדם לא היה זר להּ. אחת לזמן, ידידות או עמיתות היו מספרות לי שהכירו במחאה למען ילדים בסוריה או למען בדווים בדרום את המשוררת, טלי לטוביצקי, ותמיד הייתי מחייך מבפנים, על הידיעה ששוב טלי יוצאת לתקן את עוולות העולם; להתייצב כנגדן בשורה הראשונה.

אני רוצה לכתוב כאן מעט על שיר מתוך ספרהּ, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), שיר כבר לפני כעשור חשתי שהוא מהשירים היפים ביותר שקראתי באותן שנים, ואף כתבתי זאת. עתה משלשנים ההן נוסף עוד עשור – אני יכול לומר שזהו אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בעשור ומשהו האחרונים.

  *

הָעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ, נַעֲשֶׂה חֹל. וְאַתְּ מְבֻגֶּרֶת.

בְּבַת אַחַת, אַחֲרֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה, קָפַצְת

מֵהַיַּלְדָּה לְכָאן, וְרַק הִיא עוֹד

מַחֲזִיקָה אוֹתָךְ בַּיָּד, מְנַסָּה עֲדַיִן, בְּעֵינֶיהָ

עוֹד זוֹהֵר הָאוֹר שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה הַכֹּל

כִּי מִלִּבָּהּ הַכֹּל מֵצִיף בְּכֹחַ אַדִּירִים

וְדָבָר אֵינוֹ אָדִישׁ לְמַגָּעָהּ, לֹא יָם לֹא אֵשׁ לֹא אֶבֶן,

לְכַשֵּׁף אוֹתָךְ, אֲבָל בִּשְׂעָרֵךְ

יֵשׁ כְּבָר חוּטִים שֶׁל כֶּסֶף

וּבֵיתֵךְ שׁוֹמֵם מִנּוֹכְחוּת אָדָם

וְכָל מִי שֶׁכִּישָׁפְת הָלְכָה אוֹ אַתְּ הָלַכְתְּ מִמֶּנָּה

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד רֵיקָן וּבַדַּאי.

[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, עורכת הספר: צביה ליטבסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 59] 

*

מאגיה ושירה פסעו בעולם העתיק פעמים רבות יד ביד. במקרא עצמו, שירות (שירת הים, השירה עלי באר, שירת דבורה) נישאו לא אחת לאחר התרחשויות, שהוצגו כפרי התערבות אלוהית בתיווך נביא העושה איזו פעולה או מתפלל באופן שמשפיע על התהוות נסית; ראש האקדמיה האפלטונית במאה החמישית, פרוקלוס (נפטר 485 לספ' לערך), עם שדגל בכך שההויה היא מערכת של נאצלים (מן האחד הטרנסצנדנטי) באורח סיבתי-לוגי-הכרחי; בכל זאת, האמין בכך שלצד המערכת המוסדרת, שורר סדר אחר, כאוטי במהותו, שדרכו יכול הפילוסוף שהוכשר בתורות אוקולטיות, לפעול באמצעות ריטואלים, תפילות ומזמורים; גם באמצעות פעילות מאגית ממש. השפעה זו על עולם האלוהות ועל פעולת הרצון האלוהי כונתה תאורגיה. במידה רבה, ניתן לראות בתפיסתו של פרוקלוס מקבילה למזמורים של יורדי מרכבה במיסטיקה היהודית הקדומה, גם הן נועדו לפתוח שערים, ולהביא ברכה על ראש נושא השבחות ועל המציאות כולה. בדומה לתפיסות אלו עמדה גם תפיסתו של בעל ספר המאגיה, ספר הרזים,  בן תקופת התלמוד –  שם הפעולה המאגית היא דבר-מה הקשור בהשפעה על  הרקיעים הנמוכים, המלאים מלאכים ושדים; לעומת זאת, ברקיע השביעי המופשט לחלוטין יפה רק התפילה, ואולי הדממה בלבד; ואין שם קמעות, ריטואלים פולחניים, או מתכוני כישוף, שעשויים להועיל.

ילדים, פעמים חשים עצמם כמאגיקונים סימפתטיים. מאגיה סימפתטית מתרחשת כאשר המאגיקון חש שהוא חלק אינטגרלי, גם אם חסר, מדבר-מה שלם (קוסמוס/יקום ו/או חברה/שבט). גם הזולת הוא חלק מהמארג הזה. לכן, כך סובר הילד, כשהוא שמח – הכל שמח לקראתו; כשהוא אוהב – הוא נאהב; כשהוא עצוב – כל העולם עוצר ממאוצו. כשהוא חש שהוא מעופף –  הוא אכן מפר את כוח הכבידה. יש בכך גם יסוד סביר. המבוגרים-המשמעותיים מגלים לילד סימפטיה רבה; גם חבריו. הם מונעים ממנו את ההיבטים המזעזעים של הקיום האנושי ככל-הניתן. אבל יותר, מכל הסבר רציונלי, ילד חש לעתים ששום דבר לא אדיש למגעו. אני נזכר שפעם כילד מתגעגע, ניסיתי להשיב לאחור את הזמן ופעם אחרת ניסיתי לעוצרו, כי ידעתי שהרגע הזה יחלוף ולא במהירה יזדמן לי רגע כזה בשנית. נסיתי שההווה לא יחלוף, שאיש מהנוכחים בו לא ימות. הזמן לא חזר וגם לא עצר. עם זאת, מאותו רגע נטבע בי איזה רצון שאינו מניח למצוא את הסדקים, שדרכם זורח הטבע (כל כמה שהוא זורח) באופן בלתי-אדיש בעליל.

בספרו, לקראת פילוסופיה של הצילום [תרגם מגרמנית: יונתן ו' סואן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 17-16], העיר התיאורטיקן של האמנות, וילֶם פלוּסר (1991-1920), הערה חשובה על היחס בין טקסט לדימוי. לשיטתו טקסט עיוני פילוסופי עוסק בהבניה מושגית של הדברים. לעומתו דימוי מצולם פתוח יותר להיבטים המאגיים ומעוררי הקסם שבנפש האדם. לכן, לשיטתו בלב המערכת המושגית עומדת הנהיה לבטל הקסם והמאגיה ולהסיר את ההשגה השגויה של המציאות שהם מבטאים. לעומת זאת, כאשר מעניקים לדימוי ולדימיון קיום שאינו משועבד לרציו; ולקסם ולמאגיה –  את הזכות לפגוש ברציונל האנליטי מושגי, מבלי שזה כופה עצמו לבער את הקסם שבעולם, קורים דברים המתקבלים על הלב ומעוררים אותו (טקסטים מושגיים הופכים יותר דמיוניים; ודימויים הופכים ליותר ויותר מושגיים, כך שניתן לדבר עליהם). מעט ייפיתי את פלוסר, שהוא הרבה יותר קר מכפי שתיארתי את דבריו. עם זאת, ברור  שניתן לדבר בעולם הזה על קסם, השפעה מאגית סימפתטית, ובכלל על אהבה –  לא כמושג, ולא כתולדת שדות כוח פוליטיים,  אלא כפלא. כן, אהבה היא מאגיה סימפתטית הרבה יותר מאשר חיבה עזה של אדם לזולתו האמורה להתבטא בפרמטרים מסוימים. כשלנפש האהובה כואב –  גם לך כואב; כשמישהי יקרה ללבך מתה – גם אתה מת, לפחות חלקית,  ושום רציונליזציה מושגית לא תציל אותך מזה.

אני מתקשה לכתוב את הרשימה הזאת, מתקשה לכתוב אותה כבר שלושה שבועות. בכל פעם יוצאות כמה מלים ונעצרות, חלקן משתתקות תוך כדי כתיבה,. כנראה משום שהכרתי את טלי וירטואלית בשנה שבה התחלתי לכתוב כאן, וקראנו זה את זו, איני יודע אם בזמן האחרון, אבל תמיד הרגשתי שהיה לה אכפת. כשאני מתבונן באתר שלי – פתאום נדמה לי כאילו שורר בו איזה ריק, שאני לא מסוגל למלא. אני לא יודע מה זה. נדמה לי שהמלים שאני כותב קדימה נוסעות לאחור ונבלעות בחור שחור. עוד לא הכרתי כזו כתיבה.

*

*  

בתמונה למעלה: נוף על יד בית קברות המסילה לחסרי-דת, עמק חפר, על יד קיבוץ בחן וכביש 6, 17.3.2019, צילם: שועי רז.

Read Full Post »

*

נתקלתי בפתח הספר, לידתה של פיסיקה חדשה (הוצאת דביר: תל  אביב 1966), בפרט מעניין אודות המחבר:

 

מחוץ לחדר-עבודתו ולבתי-הגנזים פרופסור כהן הוא חובב נלהב של טיולים ושל עלייה על מגדלים. תחביב נוסף שלו הוא צילום טירות וספינות, בעיקר ספינות-דייג.

*

כמובן, לא הטיולים ולא תחביבי הצילום של הפרופסור לכדו את מבטי, אלא עליותיו על מגדלים. כלומר, אם היה מדובר בי, יכולים היו לכתוב: ישיבה על ספסלים, אבל עליה על מגדלים, איזה מין אדם נהג לציין את אהבתו לעלות על מגדלים? ואם כבר עליה על מגדלים, אילו מגדלים? מגדלים עתיקים או גורדי- שחקים מודרניים ואולי כולם כאחד? האם אהב לרדת מהמגדלים או נהנה מהטיפוס בלבד? הספר לא אמר על כל אלה מלה. זה. הותיר אותי חסר שקט, מה שללא ספק השפיע על המשך הקריאה.

לאורך הפרק הראשון "הפיסיקה של הארץ הנעה" דן המחבר במעבר מן השיטה הפתלומאית הגאוצנטרית (כדור הארץ בלתי נע תלוי ועומד במרכז היקום שכולו מלא גופים מתנועעים עשויי אתר, החגים סביבו באופן מושלם במעגלים)  ובין השיטה הקופרניקאית ההליוצנטרית וממשיכיה (כדור הארץ חג במהירות סביב עצמו במסלול אליפטי סביב השמש – הזכות על המסלולים האליפטיים ליוהנס קפלר).  באופן מיוחד מדגים המחבר את טיעוניו באמצעות ניסויי מחשבה, המתבצעים שוב ושוב על ידי הטלת כדורים, כדורי ברזל וכדורי פלדה, ממשקלים שונים ובגדלים שונים מגובה רב. כהן סוקר את דעת אריסטו לפיה כדורים במשקלים שונים (נניח שני ק"ג ו-1 ק"ג) שיוטלו מאותו גובה רב, יגיעו לקרקע בזמנים שונים: הקל ייפגש בקרקע רק לאחר כפולת זמן של הזמן שארך לכדור הכבד לנחות. כהן מצביע על כך שיוחנן פילופונוס, פילוסוף ואב כנסיה מאלכסנדריה במאה השישית, הפריך את דעת אריסטו על סמך ניסוי אמפירי, שבו מצא שכאשר הכדורים יוטלו מגובה שווה, אף על פי שמשקלם שונה, הם יגיעו לקרקע ללא כל הבדל בזמן, או בהבדל זמן מזערי. אלף שנים אחר כך חזר כנראה גלילאו גליליי (1642-1564) על הניסוי ומסקנתו – שהובאה מפיו של סלוויאטי בדיאלוג על שתי מערכות עולם עיקריות שהושלם ב-1626, פורסם ב-1632 בפירנצה, והוביל למשפטו של גלילאו לפני האינקוויזיציה (משום שהפר צו כנסייתי שלא ללמד את קופרניקוס ברבים) – היתה שכדור תותח שמשקלו בן 50 ל-100 ק"ג שיוטל מגובה 200 אמה עם כדור רובה במשקל 200 גרם –  יפגע בקרקע רק כשני רחבי-אצבע לפני הקל, על אף הפרשי המשקל המשמעותיים ביניהם.

כל המגדלים והטלות הכדורים האלו, כאשר מדי עמוד או שניים מתווספות עוד הטלות והטלות –  המגיעות עד כדי כדורי-פלדה והדמיון שלי החל לרוץ, וכבר ראיתי בעיני רוחי את חיבתו של פרופסור כהן לעלייה למגדלים כרוכה באובססיה להשלכת כדורים מכל מיני חומרים ובכל מיני גדלים ומשקלים מגובה רב, כדי לאמת ולחזור ולאמת את מסקנותיהם של פילופונוס וגליליי. המשכתי לרוץ עם זה הלאה ודמיינתי שורה של מקרי מוות בלתי מפוענחים ברחבי הגלובוס , במיוחד בסביבות אוניברסיטאיות ותיירותיות (האיש אהב טיולים), שבהם עוברי אורח תמימים נהרגו כתוצאה מפגיעת כדורים מחומרים שונים במשקלים שונים ובגדלים שונים שנפלו עליהם מגובה רב. איש לא הצליח לפענח זאת מעולם. גם לא נשמעה הטענה כאילו הכדורים הושלכו במזיד. אפשר גם שמטיל הכדורים כלל לא היה מודע לנפגעים (הוא רק סימן זאת במחברתו כניסויים שלא עלו יפה). העובדה שמדובר בארצות שונות ובמקרים בודדים, מנעו מן החוקרים לעמוד על המכנה המשותף בין המקרים, ומאחר שכך – האחראי לא נתפס. לומר את האמת, אלמלא ההערה על תחביבו של הפרופסור, גם אני לא הייתי מתעורר לכך.

ותחביביו האחרים של הפרופסור? (צילום טירות וספינות). ובכן, גלילאו עבר בשנת 1617, בשוך עשור שבמהלכו הפך לאיש המדע המוביל והמפורסם בדורו, לוילה נאה – כעין טירה או ארמון ושמה: בֶּלוּסגוּאַרְדוֹ, ממערב לפירנצה; אשר לספינות, עולה על הדעת ניסוי מחשבה מפורסם, המובא אף הוא בדיאלוג, שוב מפי סלוויאטי החדשן. תכליתו של ניסוי המחשבה היתה להראות שגם אם כדור הארץ במהירות קבועה לא תהייה לכך השפעה הכרחית על תנועתם של גופים על פני כדור הארץ. סלוויאטי מתאר תא פנימי בספינה בו נוכחים כמה אנשים, חרקים מעופפים, מיכל עם דגים (אקווריום?), ובקבוק מקובע, תלוי על ראשו, ופקוק כך שנוטפות ממנו טיפה אחת טיפה בבמהירות קבועה. לטענת גלילאו גם כאשר הספינה תרים עוגן, לו רק תפליג במהירות קבועה, שום פרט בתמונת תא-הסיפון, לא יישתנה מהותית, אף אחד מהעדים על הסיפון לא יבחין בשינוי, אף על פי שהספינה תימצא בתנועה.

מגדלים, כדורי ברזל, טירות וספינות- דיג (ספינה ובתוכה מיכל דגים) – יכול להיות שלפרופ' כהן היתה אובססיה לגלילאו גליליי. זה הגורם לכל ההבהוב הקודח.

*

*
*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: דב בער ב"ר חיים, איור מתוך כתב יד עץ חיים לר' חיים ויטאל, פאדהייץ [גליציה-פולין] 1780.

Read Full Post »

natalia-guncharova

*

ר' משה אלמושׂנינוֹ (1582-1518),בן למשפחה ממגורשי אראגון שבספרד. היה רב, פוסק הלכה, דרשן ופילוסוף בסלוניקי שביוון. דרשה מעניינת שלו משנת שי"ו ליצירה (1556) הוקדשה לזכר אשת הרב מאיר עראמה (שמהּ הפרטי לא-מוזכּר). ככלל, דרשותיו של אלמושׂנינוֹ כוללות לא-אחת דברי שבח לא-שכיחים לנשים נכבדות שתמכו בקהילות המגורשים וחיזקו את תלמוד התורה בזמנו, במיוחד לדונה גרציה נשיא (1569-1510) האשה העשירה בעולם בזמנו, שירשה את הון בעלהּ, וניהלה בעצמהּ בהצלחה עסקים עניפים באזור הים-התיכון, חיזקה קהילות, ובין היתר, חכרה מאת סולימאן המפואר את אדמות טבריה, מתוך מגמה שנשאה פרי להקים בהּ יישוב יהודי מחודש, לא רחוק מצפת, אליה עלו מגורשים רבים מספרד עוד קודם לכן,בשל הפיכתהּ למרכז הטקסטיל הגדול באזור. בדרשתו הנזכרת יצא אלמושׂנינוֹ (הוא הולך כאן בעקבות ר' משה בן נחמן, 1270-1198)  מתוך הנחה לפיה לכל סוג ומין תחת השמש יש את מקומו ואת תכליתו. כל הנמצאים הארציים לתפיסתו הם זמניים וארעיים ועתידים להיפסד, אך היפסדם  הוא אך-ורק כדי לזָכּוֹתם, שכן לאחר מותם הם נעתקים אל מדרגה עליונה יותר מזאת שזכו להּ בחייהם. כלומר, המוות נועד להיטיב את המציאות בכלל. וכך מסביר אלמושׂנינוֹ כי צמח שנאכל על ידי בעל-חיים הופך בהיפסדוֹ לחלק מבעל-חיים שיש לו רגשות (מה שאין לצמח); בהתאמה, כאשר בעל-חיים כּשר נשחט, הופך בשרו לחלק מגוף האדם הנושא בתוכו לא רק את היכולת לצמוח, ואת הכושר להרגיש, אלא גם את כושר החשיבה הרציונלי. כך גם שפר גורלם של ישראל לדעתו, כי בעת מיתתם הם זוכים להתענג על אור השכינה, מה שלא זכו לא בחייהם בגלות. כלומר, לדעתו, יום המוות טוב מיום היוולדו של אדם, משום שבמותו נפשו השכלית של האדם נעתקת מגופו אל מציאות נבדלת מחומר ושכלית ונצחית. הוא ראה בכך הטבה גדולה.

וכך כתב:

*     

שאמרו: כד הוה מסיים רבי מאיר  ספר איוב אמר: סוֹף אדם למוּת סוֹף בְּהמָה לִשׁחיטה […] והכוונה שאחר שסיים ר' מאיר ספר איוב וראה פרטי השגחתו יתברך הנפלאה על כל מעשיו, אמר שהשיג וידע שכָּל המורכבים סוֹפם הוא למוּת, בין בטבע ובין במלאכה על-ידי בני האדם, כי סוף אדם הוא למוּת שהוא מצוי יותר שיבא קיצו מצד המיתה הטבעית, וסוֹף הבּהמה רוּבּהּ היא לִשחיטה. ועל כן אמר: סוֹף בּהמה לשחיטה. וביאר כל הדרוש הנזכר באומרו שהכל למיתה עומדים, אדם ובהמה יחד על עפר ישכבו, לתכלית השגת מציאוּת יותר טוב ממה שהם, כי גזירת הכל למיתה עומדין, והוא רמז לתכלית הנכסף בקֵץ, וסוף האדם והבהמה במיתה כמו שהוכחתי שם. אשר מכל זה נתבארה הכוונה הראשונה שאמרנוּ,שהסיבה התכליתית שוה בכל המורכבים בהפסדם, שהוא לתכלית הויה אחרת יותר טובה מהקודמת.

[ר' משה אלמושׂנינו, מתוך: 'הדרוש השבעה ועשרים: הספד לאשה', מאמץ כח, נדפס בויניציאה בשנת השמ"ח (1588) ועתה יוצא לאור מחדש בתוספת מרובה מכתבי יד עם מבוא הערות ומפתחות מאת שאול רגב, מכון אהבת שלום ויד הרב נסים, ירושלים תשע"ה (2015), כרך ב' עמוד תקע"ב]   

*

קשה שלא להתחלחל למקרא מילותיו של התנא ר' מאיר בסיימו לקרוא בספר איוב: 'סוֹף אדם למוּת וסוֹף בּהמה לִשחיטה' תלמוד בבלי ברכות דף י"ז ע"א מובאים הדברים כמימרא מאת האמורא ר' יוחנן) . עם זאת, לתפיסתו של אלמושׂנינו, המאמר הזה מדבר בנטיה הטבעית של בני אדם למוּת באופן טבעי כפי שחיוּ באופן טבעי; לדעת הדרשן—  רוב הבהמות מיתתן אינה טבעית, כלומר הן מובלות לשחיטה. לדידו, אין כאן אכזריות-גרידא, משום שהוא דוגל בכך שהמוות אינו הפסד, אלא אדרבה: תוספת. המציאוּת כולהּ תוכננה כך שנמצאיה יעלו מדרגה מדרגה: מדומם צמחי לבעל-חיים מרגיש ומבעל חיים חש לאדם חש וחושב, כאשר באדם לבדו שמור לבסוף הפוטנציאל, להשתחרר לבסוף בכוח נפשו השכלית מן הגוף העכור, ולהצטרף לסדר השמיימי-המושכל, ולהישארות נפשו האינטלקטואלית בחסות השכל המשכיל את האדם (השכינה/השכל הפועל/השכל הכללי). למעשה יש כאן בת-קול אריסטוטלית משהו (פיסיקה, ספר שני) של השתוקקות החומר לצורה (לשכל)— כל ההויה תלויה על השתוקקות הדברים החומריים להידבק לדברים המושכלים והפשוטים מחומר לכאורה. אם זהו חוק טבע, הרי שבהכרח (כך לפחות חושב הדרשן) הצמח משתוקק (זוהי תכליתו) להיהפך לבעל-חיים; בעל החיים משתוקק להיעשות בן אדם; ובן האדם משתוקק להגיע בשכלו אל המציאוּת הנבדלת, המטפיסית, השכלית שמעבר לשלטון החומריוּת.  המוות באדם והשחיטה בבעלי-החיים הינם אפוא לדעת אלמושנינוֹ תוצאות טבעיות של עולם של תמוּרוֹת, המהוֵה מדרג טבעי של חומר (גוף חסר שכל) המבקש להיעשות שכל (שכל ללא גוף).

 יושם אל לב, כי אלמושׂנינו, לא טען כי בעלי-החיים הם אוטומטים מתפשטים במרחב (כאשר טען לימים רנה דקארט, 1650-1595). אלמושׂנינוֹ— דוגל בדבריו למעשה בכך שכשם שלצמחים יש את הכושר לצמוח, לבעלי החיים יש את הכושר לחוש (וכתוצאה מכך להרגיש) והם שותפים בהּ עם האדם. עם זאת, האדם נבדל מבעלי החיים ביכולתו לחשוב באופן רציונלי (להכליל, להמשיג, לנתח אנליטית, לבקר); עמדה דומה מובאת בספר מורה הנבוכים לר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) ואכן נראה כי אלמושׂנינוֹ שאב מדברי האחרון את תפיסתו זו.

וכך כתב רמב"ם:

*

הציווי לשחוט בעל-חיים הכרחי, כי המזון הטבעי לאדם הוא מהגרעינים הצומחים מהארץ ומבשר בעלי החיים, והבשר המעולה ביותר הוא זה שהותר לנו לאוכלו. דבר זה לא נעלם מכל רופא. ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל-החיים, היתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו (=לדקור בגרון) או לחתוך ממנו איבר, כמו שהבהרנו.

כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחרי השכל אלא אחרי פעולת הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם.

[משה בן מימון, מורה הנבוכים, מהדורת תרגום מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור: תל אביב 2003, החלק השלישי פרק מ"ח, כרך ב' עמוד  634]

*

   לדעת הרמב"ם בשר בעלי חיים מועיל ובריא לאדם. אף על פי כן, בהלכות דעות מספרו משנה תורה (פרק רביעי), קבע  כי אין להרבות מדי באכילתם—אלא לצורך בריאוּת, ולא זאת  בלבד אלא שכל בשר שאינו טרי, וכן מנים שונים של דגים ,שוורים ותיישים, בשר מיובש או דגים מלוחים כלל אינם בריאים לאכילה, ולפיכך יש למעט בהם, או להימנע מאכילתם בכלל. הצורך הבריאותי בבשר תובע, לדעת הרמב"ם, כי בעל-החיים יישחט במיתה הקלה ביותר ונאסר לענותו, משום ש"אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים". צער הוא רגש (הקשור לחישת כאב), ורגשות אינם נחלת האדם בלבד, אלא גם בעלי-החיים שותפים עימו בבחינה זאת. האדם שונה מבעלי החיים האחרים רק בכח שכלו ולא ברגשותיו, תאוותיו, ודמיונותיו – בהן הוא שותף-שווה לבעלי-החיים.

אלמושׂנינו כמובן הכיר את הרמב"ם, המצוטט אין-ספור פעמים בספריו. אני מניח כי הוא ינק את תפיסת השותפות בין האדם ובין בעל-החיים בכוח המדמה וברגשות מן הרמב"ם. עם זאת, אלמושׂנינוֹ הולך צעד מעבר לרמב"ם. הרמב"ם מסביר את אכילת הבשר הואיל והוא מועיל לבריאות האדם בלבד. אלמושׂנינוֹ טוען כי יש חוק טבע (פרי ההשגחה האלוהית), כך שבעומק הדברים, במתווה הפיסיקלי של הקוסמוס, החומר משתוקק להיעשות צורה (שכל).מה שיוצר סדר-הייררכי מחייב, שבהּ  כל כּליּוֹן מקדם את מי שאבד, בצעד אחד במעלה הייררכיית היישים.      

אלמושׂנינוֹ גם מתכתב עם תמונת עולמו של הרמב"ם בדרשה זו, בכל הנוגע למעמד הנשים. רמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג' פרק ח') שיבח את שלמה המלך שהשווה את החומר לאשת איש-זונה (משלי ו', 26). יש להניח כי הרמב"ם דיבר מתוך מציאות זמנו (המאה השתים עשרה ספרד ומצריים) שבהּ נשים לא היו לומדות, והשכלתן, אם בכלל, היתה תלויה בכך שנולדו למשפחת חכמים או שנישאו למלומדים. בבחינה זו, אישה, בת זמנו של הרמב"ם, זכתה רק לעתים רחוקות לפתח את שכלהּ, ללמוד קרוא-וכתוב, ולעסוק באופן עצמאי בטקסטים. נשים הוּעדוּ להיות אמהות ועקרות בית, ולפיכך צוירו לעתים קרובות בכתבי התרבות הרבנית, כנוטות אל החומר, ולא אל השכל. קשה לי להניח כי הרמב"ם היה מכיר באפשרות לפיה תתגלה פילוסופית יהודית בימיו. הוא אמנם הכיר בנבואתהּ של מרים, אחותם של משה ואהרן (מורה הנבוכים ג', נ"א), מה שבהכרח אומר שראה בה בריה שכלית (הנבואה אצל הרמב"ם היא תוצאה של שלימות הכח השכלי באדם), אבל יש אצלו רמיזה לפיה בכל זאת נבואתהּ לא היתה ממש כשל-אחיה (לא מפי ה'), ואולי ביקש לרמוז בזה כי היא השלימה שכלהּ כתוצאה ממה שלימדוה אחיה, כלומר שהשכלתהּ היתירה באה עליה רק הואיל ונולדה במשפחת-נביאים, שלמים בשכלם ובמידותיהם, ולפיכך נמצאה בחוגם הקרוב של בני-עליה, במיוחד משה, שאליבא דהרמב"ם היה גדול הנביאים, הפילוסופים והמחוקקים בתולדות המין האנושי.

מנגד, הכיר אלמושׂנינוֹ (לב המאה השש-עשרה) במציאותן של נשים משכילות, חכמות ורבות תושיה, בנות דורו. אשר-על-כן, כתב את הדברים הבאים על אשת ר' מאיר עראמה:

*

ובהיות האושר האנושי מושג מפאת האהבה אליו יתברך על-ידי המצוות המעשיות אשר תשתתפנה גם הנשים בו, על כן יראה באמת שראוי לעשות עליהם ההספד והבכי הראוי להעשות להעדר כל שלם מן העולם מצד החסרון והנזק המגיע לדור בהעדרו כאמור […] כי שלימותהּ רב מצד עצמה, ומה גם בהיותה אשת חבר החכם השלם הרב הכולל בעלהּ זכרונו לחיי העולם הבא, אשר היה מאיר לארץ ולדרים, הרי היא כחבר אשר היתה השגחתו הנפלאה דבקה בה; והיא היתה במדרגת כסא אל השגחתו יתברך שהיתה שוכנת עליה […] ועל כן ראוי להרבות הספּד והבכי על העדרה מצד שלמותהּ, עד שבזכותהּ היה שם יתברך דבק בנו כאמור […]

[מאמץ כח, דרוש 27, כרך ב', עמוד תקע"ז-תקע"ח]

 *

            ובהמשך:

ותהי זאת נחמתו בפטירת השלֵמים והשלֵמות האלה, היותם כולם מפאת השגחתו הנפלאה כמידת-רחמיו סלה, לטוב לשלמים הנפטרים, שנעתקים אל מציאוּת יותר שלם ממה שהיו בעולם הזה בלי ספק.

[שם, עמוד תק"פ-תקפ"א]         

*

אין ספק, כי שלא כהרמב"ם, אלמושׂנינו הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת, לא כתופעה היסטורית רחוקה, אלא כתופעה בת-זמנו. עם זאת, כדרכו של הרמב"ם, דומה כי אלמושׂנינוֹ הכיר בשלֵמוּת האתית והאינטלקטואלית שהיתה נחלתהּ של אשת ר' מאיר עראמה, גם מצד קיוּם המצוות שלה וגם מצד קירבתהּ לבעלהּ והשנים שעשתה לצידוֹ. במובן-מה, גם כאן יש הישמעוּת לאותו הכלל של השתוקקות החומר לצורה (שכל). כך שלכאורה, קירבתהּ של האישה בעלת הסגולות הטרומיות אל חכם שלם במדרגתו של ר' מאיר עראמה, קירבה גם את האישה אל השלימוּת. מבחינה זאת, הדבר דומה גם למשל הרבני לפיה נמשלה האישה ללבנה הנאותה לאור החמה, ומקבלת את אורה ממנהּ, משל ששימש בימי הביניים הרבה ליחס שבין מדרגת השכל האנושי (לבנה) ובין השכל האלוהי (חמה). ובכל זאת, עראמה, אף על פי שאינו מעז מפורשות לייחס לאישה הנפטרת את הזכויות למלוא כשריה, אלא תולה זאת בקרבת-בעלהּ, בכל זאת הולך כברת דרך ארוכה, מהצגה רווחת בספרות הרבנית את הרעיה הטובה, כ-"עושה רצון בעלה" (למשל, אצל המהר"ל, 1609-1520, ואצל רבים בעקבותיו); אשת ר' מאיר עראמה אולי מתוארת כמי שקנתה חלק מהשכלתהּ מבעלהּ, אבל אלמושׂנינו טוען במפגיע כי שלֵמוּתהּ לא היתה תלויה בבעלהּ, אלא היא היתה 'כחבר', כלומר: כמלומד-רבני, שזכה להידבק בהשגחה האלוהית. גם הסיום מעיד כי הפרשן הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת מכח מעשיהן ומחשבותיהן, שאפשר שלמדו הרבה מגברים נושאי-ידע, אך את מה שלמדוּ ופעלוּ אי אפשר לקחת מהן, או ליחס אך ורק לנוכחות של חכם שלם בביתן.

כשקוראים את אלמושׂנינוֹ, יש לזכור, שהוא חי בתקופת שיא 'ציד המכשפות' באירופה, שבו נשים רבות נשפטו והועלו על המוקד רק משום שקראוּ והרחיבוּ ידיעותיהן, דבר שהיה בו די לפתוח כנגדן בחקירת אינקוויזיציה [בשנת 1487, חמש שנים לפני גירוש ספרד, פורסם בחסות הכנסיה הקתולית הספר: Malleus Maleficarum (פטיש (נגד) המכשפות), שהפך למסמך קנוני, ובחסותו הובערוּ ככל הנראה עשרות אלפי נשים עד מאות אלפים במרחב ההשפעה הנוצרי במאה השש-עשרה ועד אמצע המאה השבע-עשרה]. אלמושׂנינוֹ כמובן כתב את הדברים כפליט-מאירופה, ובצל קהילת-מגורשי-ספרד בסלוניקי, שנמצאה תחת שלטון עות'מאני-אסלאמי. אני חושב שדבריו מציינים מגמה בלתי-שכיחה בהגות הרבנית בת-תקופתו וגם שיויונית לאין-שיעור מדרכם של המון-רבנים, החיים ופועלים היום.

*

*

בתמונה: Natalia Goncharova , Rabbi With a Cat, Oil on Canvas 1912

 

Read Full Post »

family.1951

 *

1.טאוטולוגיה, טיעון לוגי שתמיד מורה אמת (תקף לוגית), כדוגמת a הינו a. היפוכו הוא סתירה, נניח a אינו a. אם אנו מניחים כי a היא יישות בת-קיימא, איננו יכולים לסתור את יישותה/הימצאותהּ. גם אם נניח כי a הוא אֵינוּת עדיין יישמר תוקפה הלוגי של הטאוטולוגיה. משל: לא-כלום הוא לא-כלום, יישות— יישוּת.

2.שירהּ של רות דולורס וייס, לזכור, שיר שנכתב בעקבות המערכה העזתית האחרונה, הוא שרשרת של טאוטולוגיות. לכאורה, הנחות יסוד שאין לסותרן,כגון: אמא היא אמא; כאב הוא כאב; ילד הוא ילד; לב הוא לב. איך אפשר לסותרן? המציאות האנושית אינה לוגית, רחוק מכך. היא נוטה להתיר, עת צבאות נקראים לדגל, כל עבותות של הגיון ומוסר. מלחמה היא מציאות מעוותת; היא המקום שבו האדם מהלך בין החורבות ומבקש להמית את אחיו האדם, בשם העם, המדינה, הדגל. זהו הרגע, שבו הדברים המובָנים ביותר, נהפכים מניה-וביה, ופתאום דומים לצדדים הנִצים, כחסרי שחר. ההגיון, המוסר, הציביליזציה הופכים חסרי משמעות ופושטים-רגל. השיר של רות הוא מחאת כל מי שבעת מלחמה מכנים אותו "בוגד" או "יפה נפש" והוא לתומו חשב שהוא רק אדם הגיוני, מתון, בעל שיקול דעת. מידות שעל-פי-רוב אינן אמורות להיוודע לשימצה או לגנאי.

המציאות המלחמתית היא מציאות שבה אמא אינה אמא (היא פלסטינית), כאב אינו כאב(זה כאבו של האויב); ילד אינו ילד (כנ"ל); לב אינו לב (כנ"ל). האם המערכה האחרונה הציעה דבר מלבד הרס והרס; הרג והרג? האם בתום המערכה הדברים פשוט עשויים לחזור לסדר הקודם, כאילו לא אירע דבר?  אני מכיר לחלוטין בכך שהאדם נוטה שלא לקבל החלטות באופן רציונלי (חוקרים לא-מעטים עמדו ועומדים על כך). הוא זונח לכתחילה כל מידה  של הגיון, שיקול-דעת ומוסר והופך דמגוגיה, רטוריקה, תעמולה והצדקת-כל  לקנה המידה הנכון של הדברים משעה שנדמה לו שניתנת להתנהגות הזו לגיטימציה רחבה. נכון, גם מלחמה היא מלחמה והישרדות היא הישרדות הן טאוטולוגיות. אבל הפיכת מצב-החירום למצב נורמלי מתמיד, ודחיית מצב האיזון (השונה מן ההישרדות במהותו) כמידתם של עדיני-נפש והעדפת סיפור המדינה הזאת כרצף שוטף של מלחמות ישראל, היא לדידי, בעיה גדולה. יש הבדל בין אין ברירה ובין לא רוצים ברירה. הואיל והישוב העברי הנוכחי (2014) שונה בכמותו, עוצמתו, וחימושו מן הישוב שייסד את המדינה (1948)— קרובות "מלחמות הקיוּם" הנוכחיות של מדינת ישראל למלחמות ברירה שהממשלות הנבחרות טורחות להציג אותן לציבור כמלחמות אין ברירה, כי אין רוצים בברירה (כל ברירה). כל שכן, כאשר דרך מערכות קטנות שכאלו הכוחות הצה"ליים מתאמנים ומתחשלים לקראת המערכות שעוד יבואו.

3.הרביתי לשמוע הקיץ קריאות בגנות כל הערבים; גם אשר לאלימות הטבועה במוסלמים. כאשר איזה ידיד הגדיש את הסאה שאלתיו: "באמת, כל הערבים?"; "באמת, כל המוסלמים?". הוא נאלץ להודות כי רק מרביתם. לשאלה העוקבת: "אתה באמת מכיר את מרבית הערבים?" הוא הפך נבוך מלהשיב. נדמה לי כי התשובה הקרובה ביותר שיכול היה להצליח לנפק היא "נדמה לי שכך הוא… כך אומרים העיתונים". ובכן, ברוך שׂפינוזה (1677-1634) רציונליסט לא-שכוח, ביקר בחדות את מי שמבססים את ידיעותיהם על העולם על סמך סברות (Opinio) שהן ידיעות קטועות, חלשות, המבוססות על דמיונות, תשוקות, וחרדות; אותם הוא הפריד באופן חד מן הידיעה באמצעות התבונה (Ratio),  המצריכה שיקול דעת, היסק מתוך נתונים והגיון ישר [אתיקה, חלק ב' משפט 40 עיון 2]. במיוחד, חידד באגרותיו, את הצורך להכיר מה האדם יודע ומה אינו יכול לדעת. לשיטתו בעיית-הידיעה האנושית מביאה את רוב בני האדם להצטרף להלכי רוח הרווחים בציבור שבקירבו הם עושים את ימיהם ומקבלים את סברותיהם (שהן לעתים חסרות בסיס) כאמתות מוחלטות. הפרוייקט השׂפינוזי, כמו של דקארט קודמו, הונח על יסוד ההכרח של כל יחיד ויחידה להתחיל ולתהות מחדש על דעות שהונחלו לו. כמה הן מועילות לו עצמו, כמה הן מועילות לסביבה, לכלל האנושות, ליקום (אם בכלל ניתן לשער דבר שכזה). להנחתו האופטימית של שׂפינוזה, לא ייתכן כי היחיד שהגיע לכדי המידה הטובה יסתור במשהו מדבריו או פעליו את טובת הכלל. אבל אצל אותו שׂפינוזה (למשל אגרת 56) מנקר גם הספק. האדם יודע מעט מדיי על הכל, ומסוגל להתקדם בעיקר לאור שׂכלוֹ הוא . הוא כותב במאמר על תיקון השכל (סעיף 108 סעיף קטן XIII): "ככל שהאידיאות מבטאות יותר את שלימותו של מושא כלשהו כך הן שלימות יותר בעצמן, שהריי אנו מעריצים את האמן שבנה היכל מפואר יותר מאשר את זה שבנה בית תפילה קטן". בסופו של דבר היקום הוא ההיכל המפואר והשלם מכל (הוא גם האופן שבו האדם מסוגל להבין את העצם בעל אין סוף התארים שהוא האל או הטבע לשיטת שׂפינוזה). האדם אינו מסוגל לייסד באמצעות התבונה והמידה הטובה, אלא בית תפילה קטן, וגם לשם כך דרושים לו מאמצים בלתי-חדֵלים. לפיכך, אדם אחראי ובעל שיקול דעת לא ירשיע עדה שלימה, ציבור, עם, דת, או תרבות— הוא יבין כי בכל קבוצה אנושית קיימים אנשים שונים בעלי מוטיבציות שונות. בכל מקום ישנו ניוול. אבל תמיד יימצאו גם מי שטורחים תבונתם ואיזונם. כי יש הטורחים על בניין-עצמם ומתוך כך בונים עולם, ויש מי שנוהים אחר כל המרעימים בקול, בעלי הכריזמה, המצולמים, המסבירים,המדוברים.

4.הפילוסופית היהודית-גרמנית חנה ארנדט (1975-1906), לא זכתה מעולם בחייה להכרת הממסד הישראלי (גם עד לאחרונה, לא באוניברסיטאות). הזכירו לה את פרשת האהבים שניהלה בנערותהּ עם מורהּ הנשוי, מרטין היידגר (דווקא ארנדט נטתה להזכיר את קרל יאספרס כמורה הרבה יותר משמעותי, ואצלו גם חיברה את עבודת הדוקטורט שלהּ; את היידגר גם זיכתה לימים במאמר ביקורת שבו שללה את האונטולוגיה שלו, המבוססת על היות האדם מושלך בעולם והולך לקראת המוות, והדגישה את הסולידריות והאחריות של אדם לזולתו); שמרו לה לרעה את משפטהּ בדבר היותה של הבנאליות של הרוע לא לחם חוקם של הנאצים לבדם, אלא גם של יהודים שבחרו לשתף עימם פעולה. במיוחד אי-ציוניותהּ של ארנדט עמדה לה לרועץ בישראל. היא הואשמה באי חיבת בני עמהּ, בהתעלמותהּ מן הדמוניות הנאצית. ארנדט עצמה כתבה כי מעולם לא גינתה מי מבני העם היהודי על שלא התנגד לנאצים, וכי את זה הפך דווקא גדעון האוזנר, הקטיגור במשפט אייכמן, לאחד היסודות העיקריים בדבריו (הליכה כצאן לטבח וכיו"ב).   בראיון לגינטר גאוס אמרה ארנדט כי דווקא הריחוק הגיאוגרפי בין תפוצות העם היהודי היתה יסוד שתרם, אולי יותר מכל, לחמימות ייחודית בין בניו עד 1945. דווקא ריכוזם של היהודים במקום אחד והעלאת ערך אהבת-הקבוצה (העם, הדת, הלאום) כערך ראשון-במעלה, תורמת לפיזורהּ ולהתעמעמותהּ של אותה "אנושיות יהודית מיוחדת" שזכורה לה מימי-נעוריה ומבית הוריה: אנושיות שיופיהּ ניכר ברוחב דעת, העדר דעות קדומות, ועמידה מחוץ לכל ההקשרים חברתיים-פוליטיים (כלומר: העדפת פשטוּת, צניעות ואתיקה על פני רהב, שררה והשתלטוּת).

במאמר שנתחבר בשנת 1943 בארה"ב (שנתיים אחר הגירתהּ דרך צרפת ופורטוגל) וכותרתו "אנו הפליטים" כתבה ארנדט על המוני הפליטים היהודים שנעזבו ללא זכויות אזרח, ללא קורת גג, ללא אזרחות או מולדת. בבושה שלהם עצמם לדון ברבים בגורלם. בהעדפה של רבים מהם לשים קץ לחייהם בדרכם למקום מבטחים, לעתים גם אחר שהגיעו למקום מבטחים— משום שמירב התקוות ששמו בחיים הושמו לאל, והואיל והם לא הצליחו לראות תקווה ומזור למכתם. היא כותבת: "אם מצילים אותנו אנחנו מרגישים מושפלים, ואם עוזרים לנו אנו מרגישים מבוזים. אנו נאבקים כמו משוגעים על קיום פרטי וגורל אישי, מפני החשש שלנו שנהיה חלק מאותה חבורה אומללה של "שנוררים" שאנו, בעיקר מי שהיו לפנים נדבנים, זוכרים אותם הרבה יותר טוב" [חנה ארנדט, 'אנו הפליטים', בתוך: כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 164]. אדם שנזרק מביתו, שנשללו זכויותיו, שנאלץ להשאיר מאחור את כל רכושו; ששוב אין לו מקום לחזור אליו – קשה לו לפעול מתוך תחושת הדחיפות לבנות את חייו האישיים והקהילתיים מחדש. מבחינתו הוא אדם, וכאבו—הוא כאב. מבחינת העולם שבחוץ: הוא פליט, שנורר, קלושאר, מהגר עבודה; זר המכביד ומאיים על חיי החברה. מהרבה בחינות, הפליטים הופכים בעיניי עצמם ל"פחות מאדם" (כשם מאמר מאת יוסיף ברודסקי). וכ"פחות מאדם" קשה מאוד להוסיף ולחיות. קשה לי שלא לחשוב על דבריה של ארנדט בהקשר לגורלם של הפליטים הפלסטינים שנותרו חסרי בית בשוך "צוק איתן" (מספרם מוערך בין 100,00 ל-400,000). פליטים הם פליטים (גם הבטחות פאן-ערביות להזרים לעזה 5 מיליארד דולר, לא בהכרח מבטיחה את עתיד הפליטים, אלא קרוב לודאי, ירפד את כיסי הנהגת החמאס). כך שנוסף לאזרחים שנהרגו ושנפצעו, דנו קברניטי המבצע הזה, קהל פלסטיני אזרחי גדול, למלחמת קיוּם. אנחנו מטפחים דורות של פליטים על דורות של פליטים. שוכחים לחלוטין את דברי החכמה של קהלת והאלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג', 15;  וראו גם קהלת רבה על אתר) וכן את הדברים שנאמרו במסכת בבא קמא מן התלמוד הבבלי על יסודו של קהלת: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין [דף צ"ג ע"א]. ואני מוסיף: גם אם אין האדם מן הנרדפין, יזכור את מילותיה של רות דולורס וייס. כי כאשר דנים באנשים כפליטים ממילא מוחקים משהו מפניהם ומכבודם, כאילו שהוטלה בהם קללה של זרוּת, ואין הם ראויים להימנות בין קהל אדם. ובמדינת ישראל, בעת הזו, דומה כי מי שאינו ציוני מובהק, הצוהל בשבחי צה"ל (לא משנה מה יעולל הצבא והאם יבחין בין כוחות לוחמים ובין אזרחים בלתי מעורבים אם לאו), אף הוא זר ומוזר.

*

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Family, Oil on Canvas 1951

Read Full Post »

amotz.1974

*

  בשיר היסטוריה של הפרט שנכלל בספרהּ אמא עם ילד (1992)  כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' (2005-1936):

*

תֵּשַׁע מִלִּים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד

יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי

לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּש לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת

לַעֲמֹד בְּזֶה בַּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.

בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר

בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבַד. 

[דליה רביקוביץ', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 249]

*

על אף הצהרת המשוררת על אותן תשע מלים עלומות; היא מעמידה בלוז השיר שתי מערכות של תשיעיות. האחת, דברי הגבר (השיר מוקדש ליצחק לבני); האחרת— דבריה היא.

הגבר אומר: : יֵשׁ לָךְ יֶלֶד/ יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

היא אומרת: : סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי/ לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

הגבר מדבר על עכשיו ולהבא (על העתיד). על מה שנותר ועל מה שאפשר. דברים רציונליים-תכליתיים-תועלתיים.

היא מדברת על המצב הנפשי שעליו התגברה, אבל גם אל ההיפלטות מחדש אל החיים, ועל חייה שכמעט נטרפו על סף החלון המסורג.

הוא מבטא את הקול שרוצה שנתגבר, שנשכח הכל, שנהיה חזקים, שנזכור את מה שיש, את מה שאפשר; שנמשיך להתאחז בחיים, כי אין דבר טוב יותר. יש שם ילדים. יש שם גם שירה.

היא מבטאת את הקול שרוצה לדבר ומושתק. קול של עד לחורבן, להרס, לאבדן. אייכשהו הצליחה לזחול עד למקום שלא יודע דבר על מה שקורה שם. בחוץ או בתוככי הנפש. היא רוצה לדבר על זה. אך אין אנשים קשובים. חושבים שהיא מגזימה, שהיא שקועה בעבר. היא רוצה לשתף בהתנסות התהום. אומרים לה: זו רק אפיזודה.

מפתה להציב כאן אפוליני אל מול דיוניסי; רציונלי מול רגשי; גברי מול נשי. אדלג על זה. נדמה לי, כי את המשברים הגדולים באמת, את הסואנים בהם ואת החרישיים שבהם רובנו עוברים לבד.

כדיי להבין משפט כמו סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי צריך יותר מדמיון או הזדהות, צריך להיות שם. מי שהיה יבין אינטואיטיבית במה מדובר. מי שלֹא— יאזין רק מן המרחק. לאחרים זה יישמע הבל גמור. קִשׁקוּש בָּלבּוּשׁ.

פעם ליוויתי מעט את רביקוביץ' ברחובות תל אביב אחרי ערב ספרותי שאני לא מצליח להיזכר האם התקיים בגלריה בוגרשוב או במכון הצרפתי. אני לא זוכר הרבה מן השיחה (הייתי בן עשרים או עשרים ואחת. כבר חלפו ימים רבים). אני זוכר שכשהיא דיברה היה בה משהו כל-כך שביר שנשמע לי כאילו בכל רגע היא עומדת להתנפץ לרסיסים על המדרכות. אני חושש שאת הרגישות הזו זיהיתי רק במתי-מעט משוררות ומשוררים מאז. יש משוררים/ות הכותבים/ות כאילו "יש להם את השירה" (היא עובדת אצלם), לפעמים גם אירועים לאומיים או פוליטיים עובדים לשירותם, והם לעולם יהיו הדוברים או הנציגים: ראשי המדברים בכל מקום; בעבר אחר (לגמריי אחר)— יש את אלו שסורגי החלון נחרתים בעורם. הם קצת מהוסים. יש להם היסטוריה סודית שגם להם לא נהיר אם הם מעוניינים לחשוף או מעוניינים להסות.

הראשונים באים עם מגאפונים; רואים אותם-שומעים אותם בכל מקום; לאחרים— יש להקשיב. זה תובע לפתח חוש שמע מיוחד, להאזין ולהאזין עוד.

בעולם של נראוּת-מעמדִית והחרשת אזניים, אני לא אתחרט על המינוריות  הזו.

*

*

בתמונה למעלה: דליה אמוץ, מות הבית, הדפס כסף 1974.

Read Full Post »

blog1

 **

*

    תמיד הייתי חשדן כלפי ההסבר השגור  לפיו Blog הינו קיצור של Web Log (=יומן רשת). כמה משרדי; כמה ענייני. חשבתי כי חייב להיות משהו כּמוּס יותר. אמש בשעה שהקראתי לבני הקטן (4.5) את הספר צורות צרורות מאת ד"ר סוס [במקור: The Shape of  Me And Other Stuff  by Dr. Seuss , ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1973] הותרה פתע התעלומה ארוכת-השנים. שם, בין דפי הספר, גיליתי צללית של יצור הנדמה כמיזוג בין גופו של חתול תעלול (Cat in the hat) ובין ראש של קנגורו או גמל, הקרוי שָׁם: בְּלוֹג, או כפי שהובא בתרגום העברי: "אתם הייתם כאלה…או כמו אלה שכאן!// אם הייתם כמו בּלוֹג/ או צנוֹר בַּגַּן.  לדעתי רק על המצאת הבלוג, ראוי ד"ר סוס לקבל דוקטורט.

   סיפרו של סוס (תיאודור גייזל, 1991-1904) דן בצורה מבודחת בצורתם של הגופים. הוא קורא לילדים ולהוריהם להביט בצורות, לבחון אותן, להכיר בכך שלכל דבר יש צורה משלו. זאת ועוד, העולם בו אנו חיים מוצע לקורא כמכלול של צורות נעות, כעין תיאטרון צלליות ענק, שתנועתן גם חידתן אינה חדלה. נזכרתי כי המילה צורה כוללת בתוכם יצירה, ציור ותמונה; למשל, המלה הערבית: صورة (תעתיק: צורה̈), אכן משמרת את שלוש המשמעויות: דימוי, ציור ותמונה. שכן בעצם רישום זרם התמונות והצורות החולפות בחיינו החיצוניים והפנימיים אינו פוסק כל חיינוּ. ניתן כמובן לשלול חלק מן הציורים והצורות. לומר, שהן אינן בנות קיימא, אינן תכליתיות. לומר: החיים קצרים מדי ורציניים מדיי מכדי לאבד זמן במשחק חסר טעם, שאין לו כללים נהירים, וודאי שלא תעודה ותכלית. ובכל זאת קיומו של בּלוֹג, התרוצצות פנימית שאינה זהה לי אבל גם אינה זרה לי, ובעצם נמצאת די קרוב, מעוררת בי צורת חיוּך, כי יש בבלוג בכל פעם מחדש את האפשרות לפרושׂ בפני העצמי מגוון של צורות מגוונות ומשתנות, המבטאות את צורת העצמי (Self) ההולכת ומשתנה.

שהרי מדוע לתמוה על כך על כך שלפני כך וכך שנים, באיזה רגע בודד ונואש במיוחד, נוצר בקירבי איזה דימוי חדש, קצת משתולל של עצמי, והוא פעם נדמה כחתול כובען, פעם כגמל רודף, פעם כדג ירוק,  ופעם מדלג  בקפיצות בלתי-מתואמות של קנגורו. דימוי מאוד בלתי תכליתי— כמוהו כמשחק שמוצאים בו הנאה רבה, אבל לא יודעים את פישרו. לעתים הוא מתקיים וניזון רק מכח הרצון לקיים את התנועה החדשה והמאלתרת הזאת. לפעמים הבלוג (כדימוי תנועתי של עצמי) מפתיע ומצחיק אותי. לפעמים נוכחותו כדי משבשת את הסדר הענייני של היום. מבחינה זו, הוא דומה  לחיית מחמד פנימית, שבטיפוחה אין שום דבר שכלתני או תועלתי, אבל יש בו הנאה מטיפוח קשב וקירבה אל צורה הדומה לנו מאוד, ובד-בבד, שונה מאיתנו. היא מתפתחת לנגד עינינו, בין כאשר העיניים פונות פנימה ובין כאשר הן פונות החוצה, או מרשות לעצמן להיעצם או לפזול.

הדבר המעורר פליאה ביותר: ברבות השנים נודע לנוּ שעוד אנשים (את רובם מעולם לא פגשנו) חוזים ונהנים מן הידיד הדמיוני הזה, שהתעורר בּנוּ. וכמו אלווּד פ' דאוּד (ג'יימס סטויארט), גיבור הסרט Harvey  (מחזה מאת מרי צ'ייס שעובד לתסריט; הסרט יצא לאקרנים בשנת 1950) המהדס בסוף הסרט  בחברתו של ידידו הדמיוני הארנב הענק אל הבַּאר הקרוב, ופתאום גם נדמה לאחרים כדבר שיש בו ממשוּת.  כך אני פוסע (פוסט אחר פוסט) עם ידידִי הדמיוני, הדימוי הנוכחי האפשרי של עצמי, בפנימי ובחוצות. דומה כי אפילו הצלחתי למצוא כמה ידידות וידידים, שעלילותיי איתו, נושאות חן בעיניהן ואפילו ומעניקים לסיפור הזה איזו לגיטימציה ותוקף.

גם ככלות חמש שנים ויותר, וארבע שנים בדיוק מאז התחלתי את פעילותי ב-Wordpress, אני עדיין ממעט לספר לאנשים שיש לי בלוג. מי יודע מה הם יחשבו. יש  להניח שייסברו כי ירדתי מהפסים. לא היה לי מעצור כזה לו רק הייתי,  בעיני עצמי, מנהל יומן רשת ותו לאו. עם הבלוג שלי אני משוחח, משחק, מתייעץ, יוצא לטיולים. הוא נוכח בחיי הפנימיים, הרבה יותר מאשר בחיי החיצוניים. איך אפשר להסביר שערוריה כזו לאנשים כבדים וחמוּרי-סבר, העסוקים בעיקר במדידת תנועות חיצוניות ובשאלה הנצחית: "מה אתה עושה?" או "ממה אתה מתפרנס?". אני מניח כי טוב היה להם לטפח בחיים הפנימיים, אף הם, ידיד דמיוני, שמהווה איזו צורה, דימוי, תמונה קוהרנטית-חטופה,  של החיים הפנימיים; אוסף של תמונות כאלו, לאורך זמן, מצליח ללמד משהו על המתחולל במעמקים.

חיבור סוד הלניסטי אנונימי, בן המאות הראשונות לספירה, האורקלים הכילדאיים, שהיה מצוי במיוחד בקרב הפילוסופים באקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה (ימבליכוס, פרוקלוס, מרינוס, דמיסקיוס), נחתם בפרגמנט ה-186 וזו לשונו בתרגומי: 'הואיל והנשמה (חסרת הגוף) הנה דמות (נפש אחדותית) בעלת אופנים מרובים היא מסוגלת לתפוס את עקרונות כל היישים שבנמצא'. איני יודע כמובן אם יש נשמה, אבל אני חש  ביכולתה של ההכרה/תודעה ליצור לעצמה עולם של דימויים משתנים,  ובאמצעותם לעמוד על הצורות המקיפות אותה. להשתנות ולהוסיף כל העת מבלי לקפוא על השמרים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, גזורים וחסרי-ערעור. על אף השבר, הכאב,  העצב, האבדן, שתמיד נוכחים בחיים; שלפעמים מצמצמים מאוד את הרצון לפעול. ובכל זאת לעתים צצה לעתים איזו תובנה, בכל זאת שוררת תקוה, עומד חיוך דקיק. ואף על פי, שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד.

*

*   *

*

בתמונה למעלה: סריקת העמוד הרלבנטי ובו צורת הבלוג, מתוך: דוקטור סוס, צורות צרורות, תרגמה לעברית: לאה נאור, בית הוצאה כתר: ירושלים 1991, ללא מספּוּר עמודים [כל הזכויות על התמונה שייכות ליוצרהּ]

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »