Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דניאל כהנמן’

Jaffa

*

1. איני יכול לומר כי ישעיהו ליבוביץ' נמנה עם אבות העיוּן שלי. עם זאת למדתי מפי כמה מתלמידותיו ותלמידיו, והכרתי גם כמה מבני משפחתו. אתמול בבוקר, מדוכדך מן הרגיל לנוכח ההרג המתחדש שוב בין יהודים ובין מוסלמים, ישראלים ופלסטינים, נזכרתי בקריאתו של ליבוביץ', למעשה ציטוט בפתיחת שולחן ערוך חלק אורח-חייים לר' יוסף קארוֹ, "יִתגבֶּר!" – אלא שבמקום  "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבוד את בוראו"  שנמצא במקור, נדמה לי ה- "יתגבֵּר" כמוסב על אימֵי העת הנוכחית, שעליהם יש להתגבּר. אף שליבוביץ' עצמו טבע את המוטו הזה בבחינת מחויבות לקיום המצוות, הרי שבמידה רבה  הוא נאלץ "להתגבֵּר" בימי חלדו על שורות מאורעות היסטוריים-פוליטיים אלימים ועקובי-דם, בכללם: עליית הנאצים (אגב, המשוררת לאה גולדברג הצילה ככל הנראה את חייו של ליבוביץ'. היא התגוררה אצל חותנתו של ליבוביץ' ונאצים הגיעו לחפש אותו שם; היא טרחה לידע אותו וכך נמלט); המרד הערבי, דיר יאסין, פּעולת קיבּיה (אותה פעולת נקם בפיקודו של אריאל שרון שבה נטבחו כ-70 אזרחים פלסטינים ובהם נשים וילדים), הממשל הצבאי בתחומי יהודה שומרון ועזה, מלחמת יום הכיפורים, התגבשות "גוּשׁ אמוּנים", העליה לסבסטיה, מלחמת לבנון הראשונה והרחבת ההתנחלויות ב-300% בין השנים 1987-1983, האנתפאצ'ה הראשונה. הרבה-הרבה להתגבּר עליו, ולהמשיך לדבוק ביהדוּת שיש בהֹּ מחויבות אמיצה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים; יהדות שבהּ לא העם היהודי הוא הריבון על הארץ ואלוהים הוא רק תירוץ להתעמר בלא-יהודים, אלא יהדוּת שבהּ  'לה' הארץ ומלואהּ', ועל כן יש לעובדו מבלי תקוות שכר , ומבלי השתררות על בני אדם אחרים. הרבה צריך אדם להתגבר אם כבר חזה בעיניו בעבר בתרבות פורחת אחת נכחדת לגמרי מפני טירופם של מיליטריסטים-טרוריסטים-לאומניים. ליבוביץ' ראה את זה קורה שוב, נוכח עיניו, בשלושת העשורים האחרונים של חייו. ניתן להבין בדיעבד את "היודונאצים" שלו, לא כפרובוקציה משולחת כל רסן, אלא כאמירה נכאבת של מי שבעבר כבר חזה בתרבות ליברלית קורסת ההופכת תוך זמן קצר לשלטון אימים.

*

*

2. וו"ג זבאלד חתם את הסיפור אמברוז אדלוורת מתוך ספרו המהגרים במלים הבאות:

*

הרישום האחרון ביומנו של דוד-אמי אמברוז נכתב ביומו של סטפן הקדוש. קוסמו, כתוב שם, לקה לאחר שובנו לירושלים בקדחת קשה. אבל הוא הולך ומחלים. מלבד זאת הֵעיר הדוֹד, שבשעות אחת הצהריים המאוחרות של היום הקודם החל לרדת שלג ושהוא, כאשר צפה החוצה מבעד לחלון המלון של העיר הלבנה במרחפת בחשכה היורדת עליה, חשב רבות על זמנים עברוּ. העלאת זכרונות, הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב למטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים.

[וו"ג זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, כתר הוצאה לאור: ירושלים 2002, עמוד 139]

*

לעתים נדמה לי כי לא רק המעלה זכרונות על ירושלים עשוי ללקות בסחרחורת אלא גם מי שמהרהר בעתידהּ. סוג של ורטיגו על עברי פי פחת. אני נזכר שפעם מזמן שאלה אותי מישהי מדוע איני אוהב את ירושלים, ועניתי לה (הייתי אז צעיר בהרבה) שמאיזור שער הגיא אני מתחיל להריח את הדם.

נצטרך עוד להתגבּר על הרבה מאוד זכרונות רעים כדי להגיע למציאות שבה תחדל האלימות, והעמים יוכלו לחיות בהשקט ובבטחה את חייהם היומיומיים. דא עקא, כפי שהראו מחקריהם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי (ואני נוטה לקבל את מסקנותיהם), אנשים זוכרים לטווח ארוך לאין-שיעור-יותר את הפגיעות שחוו, את הכאב, היגון והחרדה. הרבה יותר מאשר את רגעי השיתוף, הרוגע, והערבוּת ההדדית. המסקנה הזאת כשלעצמהּ מעוררת סחרחורת. יותר מאשר הסדרים מדיניים אלו-או-אחרים או רצון טוב. עתיד האזור יעמוד תמיד במבחן הנכונות להתגבּר על העבר כדי לשנות את העתיד.

*

3. דודו גבע וקובי ניב העלו בכמה מקומות בכתביהם את חשיבותה של מכָּה (פעם פטיש פלסטיק של יום העצמאות; פעם עץ נבקע שעל צמרתו יושב קהל המבקש להציץ באישה עירומה דרך חלון), כלומר של תחושת כאב, כדי להתחיל להעלות נשכּחוֹת. ממש-כאילו כל כאב מתארע, מעורר את סאת-כל-הכאבים-הנרדמים ואת הזכרונות הנלווים אליהם. על כּל פָּנים, יש משהו בהיקלעות אל תוך סופת זכרונות שמרחיק את האדם מן ההווה, לא ממש סחרחורת כמו שמתאר זבאלד, אלא הליכה בתוך ערפל כבד, שבו אינך רואה ממטר את עצמך או את זולתך, ונאלץ להתבסס על מראות של דברים שכבר מזמן חלפוּ. יש אנשים שמצליחים לחיות בהווה, וכמעט אינם נזכרים. יש אנשים שהמרחק בינם ובין ההווה הוא תמיד כל-כך ארוך ומשמעותי, שספק אם הם מצליחים להגיע להווה ממש. להבין שחייהם הם מה שמתארע עכשיו. שהמשקה שהם שותים אינו המשך של כל המשקאות שכבר לגמו אלא הוא המשקה היחיד שהם לוגמים עכשיו. יש אנשים שצריכים התגבּרוּת על-עצמית, כמעט טרנספורמציה, כדי להגיע להווה לרגעים יחידים, ולזכּור כי הוא עשוי לסלול להם נתיב חדש.

לפעמים אני מסוחרר, עייף, מהלך בתוך ערפילי-זכרונותיי, כמו בלברינת (מדי פעם גם פוגשים מינוטאור). מישהי שדיברתי איתה לאחרונה אמרה לי שנראה לי שאני נדמה כשרוי בתהליך אבלוּת מתמשך. על מה אני אבֵל? על קוצר היד להימנע מאלימות. על המעגל הלא-נגמר שבו אנשים אלימים יוצרים עוד אנשים אלימים כדי שייצרו בבוא העת עוד אנשים אלימים. אני רואה את זה כמעט בכל מקום רוב-חיי, מאז ילדוּתי. וגם על זה צריך להתגבּר, כי יש מספיק דברים ביומיום שלא ייתנו לי לשכוח מזה בחיים.

*

4. פרוע' פרח'זאד כתבה באחד משיריה האחרונים (נהרגה בתאונת דרכים בגיל 32):

*

חֲצַר בֵּיתֵנוּ בּוֹדֵדָה

חֲצַר בֵּיתֵנוּ בּוֹדְדָה

כָּל הַיּוֹם

עוֹלֶה קוֹל רִסּוּק מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת

וּפצוּץ

שְׁכֵנֵינוּ כֻּלָּם בּמְקוֹם פְּרָחִים שׁוֹתְלִים בְּאַדְמַת גִּנָּתָם

מַרְגְּמוֹת וּמְכוֹנוֹת יְרִיָּה

שְׁכֵנֵינוּ כֻּלָּם מַנִיחִים מִכְסֶה

וְהַבְּרֵכוֹת הַמְּעֻטָּרוֹת

שֶׁלֹא בּרְצוּנָן

נֶהְפָּכוֹת לְמַחְסְנֵי אֲבַק שְׂרֵפָה

וְילָדֵי הַסִּמְטָה מְמַלְאִים

יַלְקוּטֵיהֶם

בִּפְצָצוֹת קְטַנּוֹת

חֲצַר בֵּיתֵנוּ הֲמוּמָה

[פֹרוּע' פרח'זאד, מתוך: 'אני מרחמת על הגנה', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמ' 40-39]  

*

פרח'זאד כך נראה מתארת את האווירה בשלהי שנות הששים באראן של השאה' (בעלת ברית גדולה של ישראל וארץ שקלטה הרבה מן הייצוא הבטחוני שלהּ), שהלכה והתחמשה (מפני הרוסים ומפני העראקים), הלכה והצרה צעדיהם של מתנגדים פוליטיים אנשי דת ואנשי שמאל מרקסיסטיים וסוציאל-דמוקרטים ליברלים באמצעות משטרה חשאית עניפה (ساواک) שאומנה בין היתר על ידי אנשי המוסד הישראלי. מה שמתארת פרח'זאד הוא את מטמוני הנשק שאזרחים צוברים בבתיהם להגנה-עצמית או למהפכה עתידית, ובעצם את הפיכתו של הטבע התם, למקום מסתור והצפנה של אמצעים הרסניים וכלי נשק שנועדו להרוג ולפצוע. ובעצם חברה גברית מאוד החיה על מצבורי הנשק שלה, שבהּ מקומן של האמנות והשירה הופכות נדָּחוֹת, עניין של שולִיִּים.

ובעצם, הפוליטיאה שמתארת פרח'זאד באראן של ימיה יותר מאשר דומה לישראל ופלסטין בנות זמננו. שבהּ כל נוף או גינה עשויים להפוך בן-רגע לזירת אירוע רב נפגעים, והלוחם נחשב בהרבה מן ההוגה והאמן. בהּ כל אנתפאצ'ה כבר מבשרת את המבצע הצבאי הבא שבתורו מבשר את האנתפאצ'ה הבאה שבדרך. גם מזה עוד נצטרך כרגיל למצוא דרך לאסוף עצמנו; להמשיך להינחם על הרעה ולהתגבר מאוד.

*

*

סדנת לימוד בת עשרה מפגשים "יוצרות ויוצרים על זכרון, זהות ושכחה"

תיפתח

ביום שני הבא 19.10, 19:00

בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנוה צדק (רחוב שבזי 36 תל-אביב)

הרבה משובים ותגובות נכתבו על הסדנאות הקודמות שהעברתי והן הוגדרו על ידי הבּאוֹת/ים כחוויה בלתי מובנת מאליה, מקורית, רב קולית/תרבותית, פתוחה מאוד, מעט כאוטית, אחרת בתכלית

ככל-כנראה בשל הקשב שאני מקדיש לדברי הבאות/ים, למחשבותיהן/ם ולחיווייהן/ם, וגם בשל המגמה שלי להתחיל ולחשוב על מושגים שגורים לעייפה באופן חדיש ומתוך נקודות מוצא שונות.

גם הסדנה הזאת כמו קודמותיה תתנהל בתווך שבין ספרוּת, פילוסופיה ואמנוּת

ובין היתר, נקרא בּטקסטים מאת סמואל בקט,  יסמין גאטה, אדמון ז'אבס, בּרוּנוֹ שׁוּלץ, דנילו קיש, אלזה מורנטה, חנה ארנדט, ז'ורז' פרק, ז'קלין כהנוב, ויקי שירן, ארז ביטון, נעמי שהאב נאיי וטל ניצן.

אין צורך בידע מוקדם ולא יהיו שיעורי בית.

אני מקווה שכל הבאות/ים יימצאו בעצמן/ם, בעקבות המפגשים, כיוונים חדשים וקולות חדשים.

מה ניתן לעשות? להירשם ולבוא // להפיץ ולשתף עם מי שיכולים למצוא חפץ בסדנה הזאת, וגם לזרוק מילה טובה אם יתאפשר // להיאנח אנחה שבורת-לב, שארית מבריאת העולם, ולחכות לגוֹדוֹ // לשכוח מהכל   

מחיר הסדנה: 1,550 ₪ (אפשרי בתשלומים)

לפרטים נוספים, הרשמה ובירורים

info@sipurpashut.com
03-5107040
 

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, נוף יפו, שמן על קנבס, שנה לא צוינה.

 

Read Full Post »

Womacka.1965

*

 1. המוכר התל אביבי אומר לי: "אנחנו לא ניסוג, מטר לא ניסוג. חיילים אמרו לי: אל תחזרו על הטעות ותצאו משם כמו שעשינו עד עכשיו" (כמה שעות קודם יורטה מעלינו רקטה באותו הרחוב; היה ניתן לראות בקו אוירי ישיר את מקום היירוט ואת שובלי טילי כיפת ברזל). אני מתבונן בו וחושב. מדוע בימים האלו כולם יודעים מה יש לעשות, כיצד יש לטפל בהם. בלילה שואל אותי חבר במייל, "ראיתי שאתה נגד המבצע בכללי, מה אתה מציע? איך היית מטפל בזה?".

אני לא מטפל. איני מילטריסט. אין שום דבר שמכשיר אותי לקבל החלטות של איש צבא וגם לא להוציא אותן לפועל.  אני אזרח, לא רב טבחים. אני חושב שזה נואל  לירות באזרחים. שבכך שאנחנו יורים על אזרחים בעזה ויתרנו על מה שהבחין בינינו ובין החמאס. אולי זה כבר קרה מזמן.  מעולם זה לא היה כה גלוי לעין. אפשר אין אנחנו והם. עכשיו יש שתי משפחות פשע שנמצאות במלחמת כנופיות, איסוף ראשים כשלל. אומר אחד לאחד מפקודיו: לך תוריד עוד כמה ראשים עד חדשות הערב, כדי שיוכלו לשכלל את זה בתוצאות היומיות. יש Score אסור לפגר בו.  כבר עשרים לשמונה  ואין תוצאות, מה יאמרו הפרשנים הערב?

אני לצד האדם, ולכן בעבורי פגיעה באזרחים בלתי מעורבים משני עברי הגבול היא עוול שאין להבין, שאין להצדיק. רק עוול בלבד.

2. שלטים ענקיים בצומת גהה (במשולש בין פתח תקווה-בני ברק וגבעת שמואל) עם דגלי ישראל ופסוק תהלים: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים י"ח, 38). אני לא יודע האם זה מסביר את הכל, אבל זה מנהיר כמה וכמה דברים. אולי ראוי לאמץ לרגע את השיח התיאולוגי-פוליטי המרוגש, ולהשיב למפרסמים המיליטריסטים הנחושים בלשון המקרא: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, 6).       

3. הפסיכולוג החברתי, פרופ' דניאל כהנמן, מביא בספרו את הדברים הבאים:

הפסיכולוג פול רוזין (Rozin), מומחה לגועל, מצא שמקק יחיד יהרוס כליל את קסמה של קערת דובדבנים אך דובדבן רגיל לא יגדיל במאומה את הקסם שבקערת מקקים. כפי שהוא מציין, השלילי גובר על החיובי בדרכים רבות, ושנאת ההפסד היא רק ביטוי אחד מני רבים לעליונותו רחבת ההיקף של השליליוּת. חוקרים אחרים, במאמר שכותרתו Bad is Stronger than Good סיכמו את העדויות כך: "לרגשות רעים, להורים רעים, ולמשובים רעים יש השפעה רבה יותר מאשר לטובים, ומידע רע מעובד ביסודיות רבה יותר ממידע טוב. לאני יש מוטיבציה רבה יותר להימנע מהגדרות עצמיות רעות מאשר לחתור לטובות. רשמים רעים וסטריאוטיפיים נוצרים מהר יותר, והם עמידים יותר בפני הפרכה מאשר אלה הטובים".

[דניאל כהנמן, לחשוב מהר לחשוב לאט, תרגמו מאנגלית: יעל סלע שפירו ועידית נבו, עריכה מדעית: מיה בר-הלל, מטר הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמוד 341]

*

שיחותיי עם ישראלים בשבועיים האחרונים מורות לי שכרגע לרובם לא ממש משנה אל מי יורים, אם זה מחבל או אזרח בלתי-מעורב. ישנם אנשים המתבוננים אל עזה מתוך דהומניזציה מהותית של יושביה—כולם מקשה אחת, כמו שכל הישראלים— מקשה אחת; ועל-כן, עבורם אין שם בני אדם, רק אויבים שופכי דמים, וגם מציאותו של משורר, אשת רוח, או פעילה הומניטרית לא תעלה ולא תוריד—כולם מחבלים בעיניהם. הם גם כל-כך מוקסמים מצה"ל, עד שגם הפצצתם למוות של בני משפחה המסבים לשולחן סעודת שבירת צום הרמצ'אן, לא מצליחה לעמעם אצלם את תחושת הקסם והצדק (בערב שבת הוכו באופן קשה שני אזרחי מזרח ירושלים על ידי אספסוף יהודי ירושלמי; אולי בשל הזדהות-יתירה עם הכוחות הלוחמים בעזה). אולי זה הדימוי בו משתמש רוזין (בדבריו של כהנמן לעיל), אבל קל לי להעלות בדעתי את בני משפחתו של גרגור סמסא המטאטאים אותו, רודפים אותו, ולבסוף גם הורגים, הואיל ונתעורר בבוקרו של יום, והנה הוא מקק. חלקים ניכרים של הישראלים כרגע כלל לא רואים ברצח אזרחים בלתי מעורבים דבר שלילי וראוי לגנאי, אלא כורח במלחמתנו הצודקת. משל, גילו תיקן מתרוצץ בביתם, שיש להרחיקו עד-מהרה ולהדבירו (מי יודע כמה יגיעו אחריו). אבל אלו בני אדם שנהרגים שם. בני אדם כמונו ממש. אזרחים לא-מעורבים: ילדים, נכים, זקנים. רובם כלואים בעזה רוב ימות השנה, ומי שמבקש לצאת לישראל ולמצרים לצורך רפואי או הומניטרי נאלץ לעבור מסלול בירוקרטי מפרך שלעתים אורך גם שבועות וחודשים. להילחם—ראוי במחבלי חמאס המשגרים רקטות וחופרים מנהרות כדי לפגוע באזרחים יהודים (הזרוע הצבאית), לא באזרחים חפים מפשע, שמשום מה הוחלט להפקיעם מצורתם האנושית והאזרחית, ולהפכם ליעד להפצצות חיל אוויר, לפגזי טנקים, לשעטות חיילים.

יותר מכך, הרישום הטראומטי היחיד שנלווה לתגובות ישראלים בשבועות האחרונים הוא היגון על נפילת חיילינו, שותפות הגורל עם המופצצים בעוטף עזה, אשקלון, ואשדוד; רושם האזעקות המכנסות אותנו אל חדרי המדרגות או הממדי"ם. רוצה לומר: עבור רוב אזרחי ישראל, הרשמים השליליים שיישמרו מן המערכה הזו יהיו תלויים בפגיעות שהסבו לנו הפלסטינאים. מתי-מעט (לפחות בסביבתי החברתית המצויה) פקוחים גם אל העוולות הישראליות, אל הפצצות חפים מפשע, אל מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, אשר צה"ל יותיר מאחוריו אחרי שהפסקת האש תיכנס לתוקף, ולפני שהמערכה הבאה תתחיל.

רוב הישראלים מונָעים מתוך אהבת הניצחון ושִׂנאת ההפסד. כל הרג של פלסטינים הוא באחריות החמאס; מנהרות— לא ייתכן שנחפרו לצרכים של הברחות מזון וציוד, הן מוכרחות לשמש רק מחבלים רוצחים בעליל. ההכרה באחריותינו לרצח אזרחים היא הפסד. היא מכריחה אותנו להבין כי אנחנו איננו יפי בלורית ותואר, אלא רצחנים לא פחות מהאויב. אנו שונאים לראות בזה אפשרוּת. לפיכך ידגישו בכל מקום את גאון הרוח הצהל"י; את איתנות העורף, את המעשים הטובים שנעשים כעת בישראל— ומנגד, את ניוולם של הפלסטינים, הלוחמים והבלתי לוחמים, גם מי מביניהם שלא לחמו אף פעם. שהריי לא משנה המציאות. את העליונות המוסרית הכוזבת (המאפשרת שיפוט הייררכי מלמעלה ותחושת גועל כללית כלפי העזתים), מעטים מאוד מרשים לעצמם להפסיד. אנו שונאים להפסיד. שהם יפסידו.

4. את השיר הפוגה הנכלל בספר שנבדלו מכל מרחק, שראה אור רק אחר פטירתהּ (1984), הקדישה המשוררת זלדה למחבל פלסטיני שהתקומם נגד חבריו שביקשו לעשות בשבוי ישראלי שפטים. השיר נחתם בשורות הבאות:

*

[…] אוֹיָה!

שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ:

אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת,

זוֹ הֲפוּגָה

בְּאִי יָרֹק,

הָאִי שֶׁהוּא מִחוּץ לְכָל לְאֹם

וּלְכָל מוֹצָא

*

בָּאִי הַזֶּה בְאַחַת הַמְּעָרוֹת

פָּקַח אֶת עֵינָיו הַשָּׁלוֹם

*

[זלדה, 'הפוגה', שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשמ"ד, עמ' 13-12]

*

איני יודע אם יש טעם לקוות בימים אלו לכך שמחבל פלסטיני יחוס על  אזרח ישראלי  או שחייל צה"ל יחוס על  על אזרח פלסטיני בלתי מעורב (דומה שכל הפלסטינים הפכו לחשודים בעיני העוסקים בלוחמה בעזה). אני מקווה בכל לבי שבשני הצדדים עדיין ישנם אזרחים, ולו מתי-מעט, שמקיימים בפנימם (זו אינו אוטופיה— אם הנפש היא מקום) את האי שהוא מחוץ לכל לְאוֹם ולכל מוֹצָא, שבו עדיין שוכנת הבחירה האפשרית בחיי שלום.

*

*

הזמנה מפורום המלחינות והמבצעות בישראל

ביום א', 27 יולי, בשעה 20:00, יתקיים:

חלומהּ של דורה: החלום הראשון

אירוע קצר ומרוכז של יצירות פרפורמטיביות שנכתבו לערב זה

בתכנית:

סיון כהן אליאס: עלוקות, כוריאוגרפיה לידיים מקישות על לוח עץ, 2011 (בכורה ישראלית)

עדיה גודלבסקי: פרטי, אינסטליישן פרפורמנס לנבל וקול, 2014

מרינה טושיץ': שני חלומות לעוד סולו, 2014 

רונה ישראל קולת (סופרן), דגנית אליקים (אלקטרוניקה), ענת פיק (קול): מוסיקה חיה לוידאו מאת:

ברכה ל. אטינגר: פרגמנטים מתוך פרויקט וידאו "Mamemento Fluidus", 2011-2014 

אוצרת: ענת פיק


מרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ביאליק 26, ת"א

הכניסה חופשית

*

בתמונה למעלה: Walter Womacka, Production in Peace, Mosaic on Building 1965   (לא יודע מה היתה כוונת האמן בדימוי שיצר. לדידי, הזרוע הצבאית מנסה לתפוס ולמחוץ את יונת השלום).

Read Full Post »

klein-le-saut-dans-le-vide

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

 

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (Momus) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

 

momus

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960  

Read Full Post »