Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דניאל שגיא’

                                              

                                                                                                                       

למלאת עשרים שנה לפטירתו של סמואל בקט ובתפילה לפדייתו המהירה של גלעד שליט מכילאו ומכולאיו

          

 

1

 

60 שנים, עוד מעט 61 שנים, למחכים לגודו לסמואל בקט (1989-1906). כתיבת המחזה הושלמה בינואר 1949. ב-5 בינואר 1953 הועלה המחזה לראשונה בתיאטרון דה בבילון בפריז. קטע מסוים במחזה מבליט עד כמה בנקל עשויים בני אדם להצטרף להתעללות בחלשים ובדלים, חסרי ההגנה. במיוחד כאשר הם נתפסים מתוך סממנים של דה-הומניזציה, כעין יצורי כלאיים, שאינם שווים בכשריהם האנושיים לאלו של כולאיהם. תפישה היררכית מעוותת זו הינה ראשית ההתעמרות וההתעללות באחר. היא מאפשרת למצפונו המתעורר של המתעלל לנוח, משום שהוא מאמין בכך, שמקור זעקות הכאב והמועקה אצל הזולת שונה לחלוטין מזה שלו. כללו של דבר, אין מקום לרחם עליו כהוא-זה. אפשר שהתופעה של כליאת האחר ועינויו הינה רווחת ומצויה הרבה במין האנושי באופנים שונים. אפשר כי שלילת תרבותו ואנושיותו של אדם אחר עשויה בעיניי אנשים חסרי מצפון להצדיק את כליאתו ואת עינויו הממושך :

 

פודזו: האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זהכבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. (בלילקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו). מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהואידקלם, שהוא יחשוב? שהוא
אסטראגון: מי?
פודזו: מי? אתם בכלל יודעיםלחשוב?
ולאדימיר: הוא חושב?
פודזו: בהחלט. בקול רם. פעם הוא היה אפילו חושבממש נחמד. הייתי מסוגל להאזין לו שעות על גבי שעות.. עכשיו (הוא מצטמרר) נו טוב, מילא,אז אתם רוצים שהוא יחשוב לנו משהו?
אסטראגון: אני רוצה שהוא ירקוד. זה יהיהיותר עליז.
[….]
פודזו (אל לאקי): אתה שומע?
אסטראגון: הוא אף פעם לאמסרב?
פודזו: אני אסביר לכם עוד מעט (אל לאקי)… לרקוד שרץ!
לאקי מניח אתהמזודה ואת הסל , מתקרב קצת אל חזית הבמה, מסתובב אל פודזו. אסטראגון קם כדי לראותיותר טוב. לאקי רוקד. הוא מפסיק.
אסטראגון: זה הכל?
פודזו: עודהפעם!
אסטראגון: גם כן חכמה, חזיר אחד! ( הוא מחקה את התנועות של לאקי) את זה גםאני יכול לעשות (הוא מחקה את התנועות, כמעט נופל, חוזר ומתיישב) עם קצת אימון.
ולאדימיר: הוא עייף.  
פודזו: פעם הוא היה רוקד פארנדולה, אלמיאה,סאראבאנדה, ז'יג, פלמנקו ואפילו הורנפייפ הוא היה מזנק באויר. עכשיו הוא רוקד רק את זה. אתםיודעים איך הוא קורא לזה?
אסטראגון: מות הפקיד.
ולאדימיר: חולי הסרטן.
פודזו: ריקוד הרשת. נדמה לו שהוא לכוד בתוך רשת ( בהתפתלויות וההעוויות של אניןטעם) דווקא יש משהו… 

(סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 52-51)

 

   פודזו, והמתבוננים מהצד ולאדימיר ואסטראגון ללא ספק מתעללים בלאקי. פודזו מתייחס אליו כאל חיה או כאל מריונטה חסרת רצונות משל עצמהּ אותה הוא יכול להרקיד כרצונו. ולאדימיר ואסטראגון מתייחסים באמביוולנטיות ללאקי ולאופן שבו פודזו נוהג בו, כאילו מדובר בדבר טבעי לחלוטין, שאין מהרהרים אחריו. מדהים הוא, כי שני הצופים, מוכנים להשלים עם המצב הזה, להשלים עם כך שלאמיתו של דבר לאקי אינו חושב, אין בו עצמאות מחשבתית או קריאטיביות משלו, שאין הוא עצמאי והוא כנוע מטבעו; כבוש במצבו, ואין טעם להחרידו ממצב זה, או חלילה לשחררו.

 

2

 

   בספר המסות המונומנטלי של ז'אן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה תיאר אמרי עינויים שעבר כאשר נעצר על ידי הגסטאפו כחבר בתא הרזיסטאנס הבלגי. אמרי כתב כי אחרי הכל, דומה עליו, כאילו מאחורי כל המנגנון הנאצי עמדה אובססיה תאוותנית לעינויו של הזולת, אשר מימדיה רק הלכו והתגברו, כמספר השותפים לה, במעשה ו/או בשתיקתם:  

*

מדוע אני מחזיק בתוקף בדעה שהעינויים הם מהותו של הנאציונל-סוציאליזם, ליתר דיוק: שדווקא בהם התגשם הרייך השלישי במלוא ממשותו, כבר נאמר כי גם במקומות אחרים עינו ועדיין מענים […] העינויים לא היו המצאה של הנאציונל- סוציאליזם הגרמני. אך הוא האליל אותם. חסיד של היטלר, כדי להגיע לגיבוש המלא של זהותו לא די היה לו שיהיה זריז כסמור, נוקשה כעור ומוצק כפלדת קרוּפ, שום עיטור מוזהב של המפלגה לא הפך אותו לנציג מושלם של הפיהרר והאידיאולוגיה שלו, שום מדליה ואות הצטיינות. הוא היה חייב לענות, להשמיד, כדי "להצטיין בעמידה בייסוריהם של אחרים". הוא היה חייב להשתמש בכלי עינויים כדי שהימלר יעניק לו את תעודת הבגרות ההיסטורית, לאמור, שהדורות הבאים יעריצו אותו על כך שעקר מלבו כל רגש רחמים.

(ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 74)

*  

אליבא דאמרי, אופיין תהליך קניין זהותו של ההיטלראי בעקירת רגש הרחמים, כאילו רגש הרחמים, האמפתיה, הסולידריות האנושית, יש בו משום חולשה, כאילו מציין הוא את מוסר החלשים-העבדים (אמרי אמנם אינו קושר מפורשת בין ניטשה ובין התופעה ההיטלראית, אך ניכר שהוא אינו רחוק משם). במקום אחר, כותב אמרי על מונח שתבע היטלר, 'הומניות סנטימנטלית', לציון חולשת- נפשם של אלו המנסים להגביר את אהבת האדם והנמצאים כולם, על פני אהבה הלאום, הגזע והמפלגה. הביטוי המעשי, על פי אמרי, של הנאמנות המוחלטת להיטלריזם הינו ההשתתפות בעינוי וההצטיינות בו, משל היה צביונו של הרייך השלישי ושל הפנומן הנאצי, פקודה, צו קטגורי (אנטי קנטיאני במהותו, באשר הוא משולל תבונה) לפיו על האזרח: לענות את האחר. לענות ולהשמיד.

   העינויים, לפי אמרי, אינם מתבטאים דווקא בהתעללות פיסית קיצונית, אפשר שאף לא יפצעו את האדם, באופן שיותירו אותו נכה לכל ימי חייו. עם זאת, חוויית השבי, ההתעללות הנפשית והפיסית, הם מאורע המגְלה את האדם לתמיד מן החברה האנושית. לאחר העינויים, שוב לא יימצא האדם מנוחת נפש, מקום בעולם:

*

בבואנו לדון בעינויים עלינו להישמר מגוזמאות. מה שאונה לי בחדר המקומר האיום ההוא בברנדונק היה רחוק מלהיות מן הגרועים שבעינויים. לא נעצו לי מחטים לוהטות תחת הציפורניים, ולא כיבו סיגריות בוערות על חזי החשוף. קרה לי שם רק מה שעוד אצטרך לספר עליו בהמשך; דברים קלים, יחסית, שאף לא השאירו בגופי כל צלקות בולטות לעיין. ובכל זאת, אני מעז להצהיר עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, על סמך ניסיון שלא הגדיש כלל וכלל את סאת האפשרי, כי העינויים הם המאורע המחריד ביותר שיכול האדם להכיל בקרבו. (שם, עמ' 58)  

אם אדם שלא הוכה מימיו מגיע למסקנה האתית-הפתטית, שעם המכה הראשונה מאבד האסיר את כבוד האדם שלו, אין לאמירתו חשיבות רבה, עלי להודות שאיני יודע בדיוק מהו הדבר הזה: כבוד-האדם […] אבל אני בטוח לעומת זאת, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה, האמוּן בעולם. (שם, עמ' 69)

מי שעוּנה שוב לא ירגיש לעולם כבן-בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כולו, לא ישוב עוד. העובדה שהזולת החי עמנו הפך לזולת החי נגדנו—עובדה זו מוסיפה לרבוץ בתוך המעוּנה כאימה דחוסה; איש אינו מביט מעבר לה החוצה אל עולם ש"עקרון התקווה" שולט בו. המעוּנה הופקר, ועודנו מופקר חסר הגנה לפַּחד. הפחד הוא שמניף מעתה את השרביט מעליו (שם, עמ' 94).     

*

   ישנם מעונים וישנם מענים. במידה רבה, זהו סיפור תולדותיה של האנושות, או למצער של תולדות האלימות האנושית.  מעונה אחד, יכול להיבלע ולהישכח בתוך דהרת טנקים, ישיבות קואליציוניות,  תכניות ריאליטי, המתחרות זו בזו, על תשומת לבו של ציבור המעוניין לשכוח, המעוניין לדחות את ההתמודדות, או לפתור זאת בכך שבטחון האזרחים, שלום הצבא והמדינה עומד מעל הכל, ושוכח עד כמה ההיגד הלאומי-לאומני: 'ישראל מעל הכל', דומה לדברים נשכחים אף הם מלב. אפשר גם כי התנגדות ראשי השב"כ והמוסד לשחרורו של שליט בעסקת חילופי-אסירים (כך פורסם בכלי התקשורת) נובעת בדיוק מן הנקודה הזו. האמפתיה ליחיד, לפרט, נתפסת עבורם כראשיתה של שלילת עינויי העצירים הנהוגה (כפי שכבר הראו דוחו"ת לא מעטים) במתקניהם. אין ספק כי אנשי החמאס המחזיקים בגלעד שליט הם מן הגרועים יותר. כל שאני טוען הוא שישנו קו הקושר את כל המענים באשר הם ביניהם. כולם הם עוקרי רגש הרחמים מליבם. כולם מצטיינים בעמידה ביסוריו של הזולת ואף ששים להחיל אותם עליו בשל אידיאולוגיות פוליטיות ו/או דתיות. זהו הסיפור מאז ומעולם.   

 

3

 

   מזמן ויתרתי על הרעיון לפיה יש השגחה אלהית על ההיסטוריה. למי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב, הדברים לא יבואו בהפתעה. אני מכוון (בחינת כוונה) לאלהות השוכנת כאידיאה בליבו של האדם. אפשר שיש לה קיום חיצוני אפשר שאין. את קיומה החיצוני אני רואה כאפשרות שבקיוּם, אליה אני נוהה בהכרתי. לא כממשוּת. לעתים דומני, כי אם אכן היתה השגחה או מחשבה עילאית החושבת בפרטוּת את גורלם של לאומים ואת גורל האדם, שומא עליו להיות אכזר מאוד, כדברי לאו-צ'ה: 'שמיים אינם רחמנים, הם נוהגים בנו כבכלב-קש'. אבל אפשר כי מדובר בסוג של מחשבת ילד פראית, המספרת לעצמה סיפורים אלימים, המתרקמים אי בזה באין הוא מודע עדיין לממשותה של האלימות, לפריה ולתולדותיה, כעין המובא בסרטו הקצר היפהפה והמבעית  של דניאל שגיא (כדאי מאוד לצפות), אליו התוודעתי לראשונה אמש:

 

 

   לפני כשנה, הנחתי כאן רשימה, בה הבעתי את התקווה לפיה ברבות ימיה של האנושות, היא תוותר על המלחמות, כשם שויתרה על העבדוּת ועל הקרבת קורבנות אדם או קורבנות בעלי חיים (ברובה המכריע). אפשר שהאנושות צריכה ויכולה לותר על חשיבה היררכית מעוותת הכולל בתוכה מושגים, כגון: מענה ומעונה, שובה ושבוי, מכה ומוכה.  המרחק עוד רב וגדול. פדייתו של גלעד שליט משביו עשויה להיות צעד של אמוּן בכך שבקרב האנושות פועלים עדיין יסודות של רחמים,אמפתיה,סולידריות ושל אחריוּת,קשב וקירבה.אין להניח למכים ולמענים לקבל משנה תוקף לפעולתם בכל מקום שבו הם פועלים בשמן של אידיאולוגיות לאומיות ומנציחים את  המעורר פחד (טרור) ואת המעקר את רגש הרחמים מלבבות בני האדם.   

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »