Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דנילו קיש’

amsterdam

*

ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר

*

1

   בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza   עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.

   אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS  מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.

   אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS  הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.

   ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע,  כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.

   לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.

*

spinoza's seal

*

 *2

   *

דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה:  זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.  

בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:

*    

אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות     Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.

[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]

*

   אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.

   מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.

*

*

בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670

Spinoza's Seal                 

© 2014 שועי רז

*

Read Full Post »

*

החיים הם הסחת דעת מתמדת שאינה מניחה להגיע לכלל מחשבה מהו הדבר שממנו היא מסיחה את הדעת [פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007, עמ' 156]

*  

ספרו החדש של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2011), שִמח אותי  מאוד, מרגע שנתקלתי בו. ראשית מפני הדיונים הלמדניים הממצים הנתונים בו, אשר גלו עיניי אל שורת אמנים יהודיים מן העבר ומן ההווה, אשר שמעם  טרם הגיע אל ספי, אשר קיימו ו/או המקיימים בעבודותיהם פרשנות מקורית של מוטיבים ושל סמלים שיונקים מעם עולם התרבות והרוח היהודי;  פרשנותם– עתים פורצת דרך, עתים מצחיקה עד דמעות, עתים מעמיקה עדי לבב ונפש, פורטת שם את פריטותיה החרישיות ומותירה קורא כמוני אחוז  מחשבות, כאילו טייל יד ביד עם מורה הזן האקוֹאִין אֵקַאקוֹ אשר טען כי פעילותו של מורה הזן צריכה לסחרר את התלמיד העומד על פי תהום, עד שלא יידע היאך להציל את עצמו.

    את אותה תהום פגשתי לראשונה כבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר, עת סבבתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי, חש בכל יישותי את החוסר ואת הנתק ואת נקודת העיוורון שלי לתרבות הלמדנית היהודית, אותה הכרתי אז בצורה חסירה למדיי. התחלתי ללמוד לבדי לאטי, ומה שהשלמתי בינתיים—השלמתי, אך לא תם גם לא נשלם. לפיכך, ציטוט שמביא עפרת בספרו משום האמן, המיצגן והפרפורמר , אורי דרומר, גרם לי להתרגשות רבה, באשר  הוא החזיר אותי לאילו תחושות יסודיות עימן סבבתי, ועליהם דיברתי בפני חברים מעטים שהיו נכונים בימים התל-אביביים ההם להבין אל לב חברם המוזר  שבאחת החל לגלות משיכה עזה לעולם הרוח המגוון האצור בכתבים עבריים וארמיים עתיקים, והחל לרחוש באחת חיבה מדודה לרומנסות בלדינוֹ,  או למוסיקת כלייזמרים ולשירה יידית, גם החל פתע לחוש חיבה לטעום מאכלים יהודיים מסורתיים מפאתי מזרח ומקצווי מערב, כאילו כל אותם דברים:  טקסטים, מוסיקה, מאכלים וטעמים (לאחר מכן גם טקסים) נתונים היו בקרבי תמיד.

    הנה דברי דרומר, כפי שמצוטטים על ידי עפרת בספרו:

 שמעתי מדברים על התעוררות מזרחית, ושאלתי את עצמי על אפשרותה של התעוררות אשכנזית. הבנתי שאין לאן להתעורר,  אלא לתהום. גדעו לנו בשואה חלק מהזיכרון, מההיסטוריה. העיסוק ביידיש מבקש להעלות שפת-אם משכחה, ליצור גשר על פי  התהום, להשלים את הזיכרון החסר. אינני דובר יידיש, ולפיכך איני עוסק אלא בדימוי של היידיש, כגון בדמותו של מנדלי מוכר  ספרים בהצגה שלי "עורי". […] אני מתייחס ליידיש בתור שפה אִלִּמת, ומכאן גם עיסוקי בסרטים אקספרסיוניסטים אילמים.  באירועי "תל חי 94" הקרנתי בתוך מנהרה תת-קרקעית סרט של "הדיבוק" ואילו בתערוכה ב"רוזנפלד" ב-2001 הוצג פסל של  דמות נטולת-פה, יושבת ומתבוננת, דמותו של "הגולם"[…]

 [דברי אורי דרומר, מצוטטים בתוך: גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק:  ירושלים 2011, עמ' 207]

 

    את התעוררותו המחודשת של דרומר אל העיסוק במוטיבים תרבותיים- יהודיים באמנותו הוא זוקף לזכות ההתעוררות המזרחית, שהביאתו לתהות על  אפשרות של התעוררות מקבילה בקרב התפוצה האשכנזית. דרומר אינו מרחיב באשר לטיבה של אותה התעוררות מזרחית. הואיל ודברים מעידים על כך  שבמחצית הראשונה של שנות התשעים עסקינן, כפי הנראה, מדבר הוא בעלייתה של ש"ס ככח פוליטי ריאקציונרי-דתי (לא זכורה לי התעוררות מזרחית  תרבותית-חילונית ו/או מסורתית יוצאת דופן באותם ימים, אשר התבטאה בתנועות ובפרסומים מאת חוגי אמנים בני ארצות המזרח, ועל כן אני מסיק כי  דרומר התעורר לנוכח עליית כוחה של ש"ס ומפעליה) ששמהּ יצא ברבים לא רק משום התבטאויותיהם הפומביות התכופות של הרב עובדיה יוסף ואריה  דרעי,  אלא משום הסיסמא ששוננה אז השכם וערב בערבי-בחירות: 'להחזיר עטרה לישנה'.

   ההתעוררות המזרחית המתוארת לא הביאה את דרומר, כרבים מבני דורו, להתקומם בשיחות סלון או במסיבת חברים בפאב, כנגד הדתיות  "הפונדמנטליסטית" המתעוררת; אלא למחשבה על זהותו האשכנזית החסירה, כלומר על אודות התהום שנפערה בינו כישראלי בן-המקום ובין הווי התרבות היהודית אירופית (מערב אירופית ומזרח אירופית),כהוויה תרבותית שכוחה,זכּרוֹן נוכח-נפקד, שהועלם ממנו על ידי דור של הורים ומחנכים, שמכוח ההתגייסות לפרוייקט הציוני, ומתוך הכאב הרב שהיה גלום בשבחיה של תרבות היידיש החרבה, התייחס לאותה תרבות יידית של טרם-השואה  (אגב, תרבות יהודית-חילונית ברובהּ), כ"תרבות גלותית", עולם עובר שהיה צורך להתנער ממנוּ בכדי להקים חברה חדשה המבוססת על אתוסים  ומיתוסים עבריים חדשים,המחוברים לכח,לעבודה ולאדמה (חלק ניכר מן התנועות שפעלו להקמת המדינה,היו מהורתן מבוססות על תורות  מרקסיסיטיות לא פחות מאשר הרצליניות). אותה אינטואיציה פנימית של הקשבה לחוסר הביאה את דרומר ליצור בחסות תרבות היידיש. דרומר מדגיש כי הוא לא טרח ללמוד יידיש, ועל כן היא נותרה עבורו שפה-אלֵּמת (כלומר,הוא מסוגל להקשיב להּ אך לא לדבר בהּ);עם זאת,כאִלֵּם-כביכול,הוא לומד לנטול חלק בתרבות היהודית-יידית (שהרי למשל, אדם שאינו מדבר עברית וחי בישראל בכל זאת עשוי לנטול חלק בתרבות הישראלית/עברית),ומדבר בעברית-חדשה מכמני תרבות שכוחה ההומים בתוכו.

  אבל פנייתו של דרומר לעשיית סרטים אלמים-אקספרסיוניסטיים על נושאי מאגיה יהודית כגון: "דיבוק" ו-"גולם" אינה כפי שדרומר מציג את הדברים  בדבריו, כלומר: אך ורק תוצאת אלמותו (כביכול) ביידיש ונהיית ההשתתפות המחודשת בתרבות היידית. דרומר היה מבקר סרטי אימה בעתונים באותם  שנים ודאי מצא בדמויות מיתיות-מאגיות כגון "הדיבוק" ו"הגולם", שאמנם הוצגו בקולנוע ובתיאטראות משלהי מלחמת העולם ה-I , והילכו על קהלים  יהודיים ובלתי יהודיים אימה וקסם, סוג של חיבור וזיקה יהודית אותנטית לעולם הגותי של אגדות "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"נוספרטו", אגדות- קולנעיות שלא זאת בלבד שהיוו תשתית לאקספרסיוניזם-הקולנועי (במיוחד הגרמני) של שנות העשרים של המאה העשרים, אלא גם היוו אבות קדומים  של ז'אנר סרטי האימה, ועל כן, ודאי שימשו דמויות אלו כשערים לעולם התהום, שייצגה עבורה תחילה, תרבות היידיש, ומצע לאותה "התעוררות  אשכנזית" (חילונית), שעל אפשרותה הירהר.

   דרומר משום מה אינו מזכיר בפרשת התעוררותו "היהודית-אשכנזית" את פעילותו המוסיקלית-תמלילנית הקודמת כמנהיג להקת הפוסט-פאנק,  דורלקס סדלקס (יחד עם ארז שווייצר). במקסי סינגל (קצר-נגן בן שלשה שירים) של הלהקה, חורבן בית שלישי לאן? (הוצאה עצמית: 1985) הופיע השיר "רב בישראל" שבו יצא דרומר חוצץ כנגד תופעת הכּהנאוּת מיסודו של מאיר כהנא שבאותה עת, ימי מלחמת לבנון הראשונה,  עשתה לה מהלכים בקרב ציבורים גדילים והולכים, עד שכהנא וחבר-מרעיו לא חששו לנסות ולקיים עצרות פוליטיות בערים מרכזיות בהפריחם ססמאות  נאצה כנגד הפלסטינים-הישראלים (הערבים) ואנשי-השמאל. כך למשל, גורשו אנשי כהנא מן העיר גבעתיים. אפשר אפוא כי לאותה 'התעוררות  מזרחית' שהביאה את דרומר לחשוב על אפשרויותיה של 'התעוררות אשכנזית',עוד קדמה ההתעוררות הכהנאית-מלוכנית (כהנא קרא להפלתהּ של הכנסת ולהקמתהּ של מלכות ישראל),שהביאה את דרומר למחשבות על כינונהּ של תרבות יהודית דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית.על כל פנים,אם אני עוד זוכר נכון,על פי השמועה(הייתי בן 12, בשנת 1985) ערכו דורלקס סדלקס הופעות במועדון הפינגווין ברח' יהודה הלוי 43 ת"א,שם מחו  באמצעות השיר "רב בישראל" כנגד התרחבות התופעה הכהנאית,שעוד טרם נבלמה אז כחוק.

    אפשר, כי נזכרתי בעברו של דרומר בלהקתו, ובמחאתו האפשרית כנגד גילויי הגזענות-הלאומנית הכהנאיים, בראש ובראשונה, משום שהתעוררותי  לתרבות היהודית התעצמה במידה ניכרת דווקא אחרי רצח רה"מ יצחק  רבין (1995). אני זוכר את הימים שלאחר הרצח כימי חשבון נפש פנימי בהם  הבנתי כי איני יודע די על התרבות היהודית, כל שכן על הדת היהודית, ובלתי מתקבל על הדעת כי התרבות היהודית הדומיננטית היתה מאז ומעולם  תרבותם של רבני יש"ע ושל המצדדים בכל תוקף בהתיישבות ובהתעצמות גם כאשר היא באה על חשבון רמיסת זכויות האדם של בני אדם בני לאומים  אחרים או בני אותו הלאום, האוחזים בתפישות פוליטיות מתנגדות.

    המגע עם התרבות היהודית-יידית המתוארת על ידי דרומר כהתעוררות על פי התהום. מהדהדת לי את פרנץ קפקא (1924-1883) ופרשת ידידותו  עם אמני התיאטרון היידי בקפה "סבוי" בפראג (1912-1911), הנבטת גם מיומניו המוקדמים וגם מקטע שכתב מפיו של השחקן היידי, ידידו יצחק לוי, על אודות התיאטרון היהודי בשלהי מחברות האוקטבו (1917-1918); ידידות זאת התקיימה חרף אזהרותיהם ונזיפותיהם החוזרות ונשנות של בני משפחה ובמיוחד מצד אביו שעניין התחברותו  של בנו, ד"ר למשפטים ממשפחה מכובדת, עם שחקנים יידישאיים (אוסט-יודן) נודדים חרתה לו מאוד. כפי שהראה גלילי שחר בספרו הפצע של קפקא  (הוצאת כרמל: תל-אביב 2008, עמ' 61-60) במפגשו הראשוני של קפקא עם השחקנים היידישאים המזרח-אירופים, בולט תיאורם כלוליינים;  קפקא מתאר את דמות השחקן כמי שתפקידו לעטות את הדמות ולהשתלשל עימה מטה ומעלה לנגד עיני הקהל.

   קפקא, עדיין כפי הנראה, בשלב ההוא היה אִלֵּם ביידיש, ויכול היה להתרשם מן התיאטרון בעיקר באמצעות מחוותיהם הגופניות של השחקנים ותנודות  קולם. לדעת שחר, הפך השחקן היידי עבור קפקא לסימבול לתלישות היהודית; התלישות מארץ, התלישות מגוּף, היותו תלוי על בלימה בין שמים וארץ;   נהנה מתשואות הקהל ומיבבותיו, שעה שנגד עיניו מבעבעת כל העת התהום.

   איני יכול להעריך עד כמה הזינה דמותו של הלוליין היהודי את דמויותיו הספרותיות של קפקא, שכמו יוצרן—תמיד תלויות הן על בלימה; גם קשה לי  להעריך עד כמה במקרה דרומר היצירה היהודית (או בעלת הנופך היהודי) הצליחה להרגיע את רחש התהום הפנימי; לעתים דומני, כי אמנם כפי שתיאר  ברונו שולץ את אביו (חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול) וכפי שתיאר דנילו קיש את אביו שלו (גן, אפר; שעון חול), שוררת אצל  יהודים אחדים, סוג של חרדה מטפיסית- קיומית, הגורמת להם לסבוב היפומניים בין רגעי הארה ובין רגעי חרדה; סימן שאלה גדול המוטל כל העת על פני  כל הויית חייהם ודן אותם לחיים של יצירה, גאונות, דיכאון, דיכדוך, ליצנות, נדודים, חוסר שקט תמידי ושיגעון; חרדה שאיננה "אשכנזית" וגם אינה  "ספרדית" או "מזרחית" באופן מיוחד; בוודאי גם בלתי-יהודים שותפים-חברים בהּ; הייתכן כי מי שהתבונן פעם פנים אל פנים בתהוֹם, יכול שלא  לשאת, ולוּ לרגע אחד, בפנימו– את חרדת המעמקים; והאפשר כי לא יתור, בהיותו תלוי, בעיניי עצמו,  בין שמיים וארץ, את התהום הפנימית, אי שם,  בנבכי הזכרון. האפשר כי דווקא בעטיה של התהום הרוגשת, יתעוררו אצלו תובנות חדשות, ארצות חדשות. עד כמה היוצרים זקוקים לתהום? ועד כמה  התהום-הפנימית צריכה לָיצירה?  (כל תשובה אפשרית הרי מהדסת-מהססת על חבל דק מאוד מצד אחד לצד השני של השורה).

לקריאה נוספת: הקוֹדחים והשתוּיים

בתמונה למעלה:   Marc Chaggal, Circus, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

 

ההוכחות שאינני בן אלמוות מצטברות והולכות

ובייחוד בערבי סתיו שכאלה

(דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 146)

1

מעל שירו מסגרת צירף המשורר הפולני, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1980, צ'סלב מילוש (2004-1911) את המוטו הבא:

Le Pologne est pays marécageux des juifs* 

 ותרגמו דוד וינפלד:

פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*

   מילוש הוסיף במפתח-הכוכב שצירף תחת השיר, כי מקור המשפט הינו: הגיאוגרפיה של אירופה, לפי הצרפתים (1939).  לא נהיר האם היה בנמצא ספר שכזה או שאולי מבוסס הדבר על שמועת-אוזן של מילוש, שבשיריו נטה להזדהוּת עם החורבן ועם הסבל היהודי.

   באותה עת כמובן טרחו אנשי העליות הראשונות על ייבוש הביצות בפלסטינה, לימים מדינת ישראל. עם זאת, קשה שלא לחוש בנימה האפלה הנידחת שיש באותו תיאור צרפתי של פולין. מן ריחוק וניכור מעמדי-אתני, שאינו מעלה על הדעת תרבות פולנית ותרבות יהודית, בנות קיימא. אותו המשפט ודאי לא נכתב בידי נאצי, ועם זאת, הוא מבטא איזו תפישה גזענית, הרואה בפולין מקום אפל, השוכן מעבר להרי החושך, ובו חיים, שומו שמיים, יהודיים למכביר.

   ומילוש כותב שם, באותו שיר, המוקדש לפטריק, על טרגדיה, אסון וכתמי זכרון. אבל בעיניי יותר מאשר שירו של מילוש גופו, המוטו הוא הנושא את השיר, באשר הוא מזעזע בשטחיות, פוטר תרבויות עמקניות ומגוונות, ומיליוני בני אדם כלאחר-יד; ממחיש את עוצמת שנאת האדם, שעוגנה במחי תורות של היררכיה חברתית-פוליטית או דתית-גזעית, באירופה, ערב מלחמת העולם השניה.

2

   יקרה בעיניי מאוד 'הטרילוגיה המשפחתית' לסופר היהודי הסרבי-קרואטי, דנילו קיש (1989-1935), ובמיוחד חלקה השני, שעון חול (עם עובד: תל אביב 1994, תורגם להפליא מסרבית קרואטית על ידי דינה קטן בן-ציון). שני החלקים הראשונים עוסקים בעיקר בדמותו של אביו של קיש, אדוארד, הנקרא בספרים אדוארד סאם, או א"ס, אינטלקטואל יהודי-אירופי, מפקח על תנועת הרכבות, חולם, שיכור, משיח, כעין ארכיטיפ של "יהודי נודד". דנילו קיש טורח לתאר את גדולת אביו אך, בד בבד, גם את טירופו, את התקפי החרדה המטפיסית והחידלון-התאיינוּת, מהם סבל. במוקד החלק הראשון של הטרילוגיה, גן, אפר (עם עובד: תל אביב 1980) עומד תיאורו המשתאה של הבן את אביו רב-הפנים, המעללים והתהפוכות. ובמוקדו, ספרו האבוד, הבלתי גמור של האב: "המדריך לנסיעות באוטובוסים, בים, ברכבות ובאויר", חיבור שהחל ברצון לכתוב מדריך תיירים עדכני ובו הערות קצרות מתאימות לאזני נוסעים ותיירים, והגיע למימדים של כרך עצום, אשר כלל לדברי קיש:

רשימה ענקית של ספרות בכל מיני תורות שונות ומשונות, כמעט בכל הלשונות האירופאיות, והלכסיקונים החלו מתחלפים בלימודים ובמחקרים ובעיונים באבולוציה, אוביקטיביזם, אוטוביוגרפיה, אוטופיה, אונומסטיקה, אוננימיזם, אופטיקה, אוראנוגרפיה, אורולוגיה, אורומטריקה, אטיולוגיה, אטימולוגיה, אידיאוגרפיה, אידיאליזם, אילוסיוניזם, אינדטרמיניזם, אינדיוידואליזם, אינטואיציה, איקונוגרפיה, איקונוקלסטיקה, איקונין ועבודת איקונין, אירציונליות, אלכימיה, אמבריולוגיה, אמוציונליות, אמנות לשמה. אמפיריות, אנדמנולוגיה, אנטמולוגיה, אנצקלופדיות, אנתרופולוגיה,אנתרופוסופיה,אֵסוֹטריות, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, אסכולסטיקה, אסכטולוגיה, אספרנטו, אסתטיקה, אפלטו ומשנתו, אפיקורוס ומשנתו, אקולוגיה, אקליפטיקה, ארוטיקה, ארכיאולוגיה, אתיקה, אתנוגרפיה, אתנולוגיה, אתניות, בונים חופשיים, בחירה ובחיריוּת, ביקורת, גיאוגנוסיה, גיאוגרפיה, גיאודסיה, גיאוטרופיות, גיאולוגיה, גיאומטריה, גיאופוליטיקה, גיאופיסיקה, גיאוצנטריות, גיאותרמיקה, גלגול נשמות, גנוסטיקה, גנוסיולוגיה, גנטיקה, גניאולוגיה, גירוש רוחות, לימודים גרמניים, דאיזם, דואליזם, דיאליקטיקה, דיאתסיס, דיכוטומיה, דינמיקה, דיפלומטיה, דיקארט ומשנתו, דקדוק, דרויניזם, דרשנות, דתיוּת, הֵגֵל ומשנתו, הומניזם, הטרוסקסואליות, הידרוגרפיה, הידרודינמיקה, הידרולוגיה, הינדואיזם, היסטוריה, היפנוזה, הליוצנטריות, הלניזם, הנדסה הידרולוגית, הרמוניה, הרקולס, וולנטריזם, וולקנולוגיה, זואוגרפיה, זואולוגיה, חוק ומשפט, חוּשנוּת, חזיונות תעתועים, חכמת כף היד, טאואיזם, טאוטולוגיה, טופוגרפיה, טופונימיה, טכניקה, טלפתיה, טקטוניקה, ימי- הביניים, כלבים וכלבּיוּת, כלכלה, כספים, לולינוּת.  לכסיקוגרפיה, לכסיקולוגיה, לַמַרְק ומשנתו, מאך ומשנתו, המבול ועידן המבול, מגְיַה, מגילות יוחסין, מגנטיות, מגפה בבהמות, מדעים מדויקים, מונותיאיזם, מוניזם אמפירי, מוסיקולוגיה, מוסר, מורפולוגיה, מחלות מין, מטמורפיזם, מטריאליזם, מינרולוגיה, מיסטיקה, מיקרוביולוגיה, מיתולוגיה, מפיסטופליות, מרטירולוגיה, מרכנטליזם, תורת הנאום. נוָטוּת, נומומיסטיקה, נורמטיביות, ניאוקנטיאניוּת, נצרוּת, סוליפיסזם, סוֹפיזם, סוציולוגיה, סוקרטס והדיאלוגים שלו, סטואה, סיבתיות, סמנטיקה, ספריטואליזם, ספקנות, ספרות, עיבּוּר השנים, עיוּר, על-טבעיוּת, פוליטיקה, פולקלור, פורמליזם, פחד היהודים, פטישיזם, פטליזם, פילוגנטיקה, פילולוגיה, פילוסופיה, פיסיוגנומיה, פיסיקה, פלוּרליזם, פליאוֹגרפיה, פלפלנות, פנולוגיה, פנמנולוגיה, פנטסמגוֹריה, פּנתיאיזם, פרויד ומשנתו, פּרוּשים ופרוּשיוּת, פרזיטולוגיה, פרטיקולריזם, פרחים ואיסופם, ציונות, קבלה, קומדיה, קומפרטיביוּת, קונסטיטוציונליזם, קונפוציוס ומשנתו, קוסמוגוניה, קוסמוגרפיה, קוסמולוגיה, הקוסמוס, קטלפסיה, קרחונים, קרטוגרפיה, קרקטרולוגיה, ריבוי הצורות, ריבוי הריחות, רעלים, רפואות אליל, שיבוח הגזע, השיר והחרוז, שתקנוּת, תיאולוגיה, תיאור האיברים, תנעוּמה, תרמודינמיקה, תרפיה כימית, תרפיה מכאנית.  הערות בתחתית העמודים וכל הסימנים והסמלים – הצלבים והסהרים והכוכבים – הוחלפו בעמודים שלמים של גוף-הכתוב בכתב-יד צפוף. קיצורים וראשי-תיבות נעשו סעיפים וסעיפים נעשו פרקים.

 [דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 37-35]

   אדוארד קיש נרצח באושוויץ בשנת 1944. הוא לא התיימר לכתוב ספר בשם הגיאוגרפיה של אירופה, כמו עמיתו הצרפתי האנונימי (כך על פי צ'סלב מילוש), אלא מדריך נסיעות בלבד, נגיש לכל אדם. ניתן להניח כי פולין היתה זוכה בספרו למעט יותר התייחסות מאשר השורה: פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*. ספרו של קיש-האב אבד הרבה בטרם רציחתו, ועוד בטרם מעצרו על ידי הגרמנים. יש לשער כי תרבותה של אירופה וההיסטוריה שלה היו שונות בתכלית לו היו מתעדים אותן ויוצרים אותן, בני אדם כמו קיש.

הערות: 

השיר מסגרת לצ'סלב מילוש נדפס בתרגום עברי בתוך: צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 61.

לרשימות אחרות העוסקות בשואה/ צ'סלב מילוש/ דנילו קיש ניתן לחפש על פי מילות מפתח בתיבת החיפוש המופיעה בקצה השמאלי העליון של המסך.

בתמונה למעלה:  Samuel Hirszenberg, The Sabbath Rest, Oil on Canvas 1894

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

כעין רשימה-אורחת אני מביא כאן במלואו סיפור אוטוביוגרפי קצר הכלול בספרו של אחד מן הסופרים האהובים עלי ביותר דנילו קיש (1989-1935) בתרגומה של דינה קטן בן-ציון שעשתה עבודת קודש ממש בתרגומו של קיש לעברית. אכן, כבר כתבתי כאן כי את ספרו של קיש שעון חול (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) אני מחשיב כספר קודש לכל דבר ועניין, הסיפור הנבל האיאולי חותם את ספרו של קיש מצוקת נעורים(הוצאת כרמל:ירושלים 2005). וחותם למעשה את הטרילוגיה המשפחתית של קיש אשר חלקיה האחרים הם גן, אפר (הוצאת עם עובד: תל אביב 1980)  ו-שעון חול. הסיפור עצמו נכתב כחמש עשרה שנים לאחר כלל סיפורי מצוקת נעורים אבל לדעתו של קיש הוא מהווה כעין אפילוג להם, ועל כן קבעו בחתימת ספרו כשזה התפרסם. מפני זיוו העדפתי שלא להביא ממנו חלקים-חלקים, אלא להביאו בנוסחו המלא; ואם אועיל בכך במשהו בהעלאת קרנו של קיש הרי כבר אשמח בחלקי מאוד, משום שאני מזהה בכתיבתו את הנדיר ואת המעולה. מציאות ההתבוננות בהם בימינו, כך נדמה, דומה לסיכוי לצפות בנמר- חברבורות במדבר יהודה ובנגב, סתם אגב הליכה בדרך, או לסיכוי לחזות בשמיים מנומרים קלילות ביום חורפי לא גשום או מעונן באופן יוצא דופן ואז בתבערתם, בהתפוצצות פתאומית, מורידים שטף- גשם, מהדהדים עולם, מחרישים אזניים, מי יודע מאיין עד איין. על כל פנים, הנבל האיאולי (Eolska Harfa)  דסיפורו של קיש, במקורו הוא כעין מתקן עשוי במקור צינור ומיתרי מעיים. כאשר הרוח נושבת בו, מיתריו מפיקים הדהוד צלילים, כעין מה שמוּכּר מפעולתם של פעמוני-רוּח. שמו של המתקן גזור כמובן ממלך הרוחות במיתולוגיה היוונית, אֵאוֹלוּס.

 

הנבל האאולי

 

בנבל יותר מבכל כלי נגינה אחר, מתגשמת נוסחת ימי הביניים שכורכת את היפה (perfecto prima) בהולם את תכליתו (perfecto secunda); שיהיה אפוא נאה למראה עין, משמע עשוי לפי כללי ההרמוניה הרשמית המקובלת; אך מכל הכל, שיהא תואם את התכלית הבסיסית שנועד למלאה: להפיק צליל ערב לאוזן.  

בגיל תשע היה לי נבל. הוא היה עשוי מעמוד חשמל מעץ ושישה זוגות כבלים שנקשרו במבודדי חרסינה, בדומה למערכת לא שלמה של ספלי תה (את קצהו של אחד המבודדים שיברתי בפגיעת המקלעת שלי, לפני שגיליתי, על ידי המכשיר האאולי שלי, את הפונקציה המוסיקלית הטמונה באותו מערך של חרסינה סינית).

לאחר שתיארתי לעיל את מערכת הכוונוּן, אוכל לעבור לחלקים האחרים.

כדי שיתקבל אפוא הנבל האיאולי יש צורך (בנוסף לכפתורי החרסינה המשמשים לכוונון המיתרים) לפחות  בעוד שני עמודי חשמל משוחים בזפת. המרחק האידיאלי בין העמודים הוא חמישים מטר. העמוד צריך להיות חשוף לאורך זמן (חמש עד עשר שנים לפחות) להשפעות המתחלפות של גשמים, כפור להט ושמש. כך שבלחץ השינויים החריפים במעלות החום (בין 36 מעלות מעל האפס ועד 22 מעלות מתחתיו) העץ מתבקע לארכו. והוא יתבקע, כמו לב מוכה יגון, כאשר יתפוס כי חדל באופן סופי ובלתי הפיך להיות גזע עץ, אשוח ירוק, וכי באופן סופי ובלתי הפיך נעשה עמוד חשמל.

אזי, כשהגזע הפצוע, הסדוק, תופס כי לעולם ועד הוא קבור פה עד לגובה הברכיים ומעלה, וכי לפיכך נבצר ממנו להימלט, או אז לא נותר לו אלא לשאת את עיניו למרחקים, לעבר היערות שמנופפים לו בראשי צמרותיהם. ולהבין שחבריו הקרובים ביותר, חברים וידידים, הם שני הגזעים הניצבים במרחק כחמישים מטרים ממנו, משמאל ומימין; נדכאים ממש כמוהו וקבורים עד ברכיהם באדמה השחורה.

   כשמחברים אפוא בין העמודים באמצעות הכבלים, על ראשיהם, במקום ענפים ירוקים, מורכבת מערכת התה הסינית ההיא (שישה זוגות ספלים מהופכים שאפילו ציפורים לא תוכלנה לשתות מהם), אז עולה מתוכם הניגון, אז מתחילים המיתרים שלהם לנגן. צריך רק להצמיד את האוזן אל העמוד; אלא ששוב אין זה עמוד, כעת זהו נבל. 

  כמה קוראים בלתי מנוסים (שמעולם לא הצמידו אוזן אל עמוד חשמל) יחשבו כי עתה יש צורך ברוח. ולא היא. העיתוי האידיאלי לנבל כזה הוא יום יולי יוקד כשהשרב בעיצומו, כשאֵד רוטט מרצד באוויר והכול מבקשים מחסה מפני החום, כשהגזע יבש והצלילים מהדהדים בקירבו כאילו היה חלול.

כמעט שכחתי:  המקום האידיאלי להציב בו נבל כזה הוא על מדרונות אחד השבילים העתיקים. הנבל שבסיפורי הוצב לצד שביל הדואר, שנבנה עוד בתקופת ישובהּ של פָּנוֹנִיָה על ידי הרומאים. הודות לעובדה זו קלט מוט הנבל, בדומה לאנטנה, גם צלילים מימי קדם; המנגינות מגיעות אליו מן העבר ומן העתיד.

   מערך כבלים אחד קולט אוקטבה שלמה בסולם מינור, שבאמצעות הדומיננטה הפכה על נקלה למז'ור.

   עד כאן ביחס למכשיר עצמו.

   כעת צריך רק להפנות את הראש לצדדים כדי להיווכח שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש. אם מתקרבת עגלה עמוסת חציר, אספסת או תבואה, יש למהר למצוא מסתור בתעלת ניקוז שלמרגלות השביל ולהמתין עד שתעבור.

   זה ברור לכם: יש כאן צורך בבדידות. כי למה לכם שיאמרו עליכם שאתם משוגעים כמו אבא שלכם ושישאלו את עצמם מה פתאום אתם מצמידים את  הראש אל עמוד החשמל. מישהו עוד עשוי להעלות בדעתו שאתם מאמינים כי בתוך עמוד החשמל היבש והסדוק רוחשות דבורים בכוורת, ושאתם חומדים את הדבש; מישהו יגיד אולי שאתם מצטטים למטוסים המתקרבים של בנות הברית ושאתם מודיעים על כך למישהו אחר; אחרים עלולים להרחיק לכת בדמיונם עד למחשבה שאתם מקבלים מסרים חשאיים מן החלל החיצון.  

   אשר על כך (בין השאר) מוטב לודא שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש.

   אני מודה ומתוודה, אילו מישהו שאינו מתמצא במוסיקה היה מצמיד אוזן אל העמוד, הוא באמת היה חושב שהוא שומע זמזום רחוק של מטוסים והיה ממהר לנוס על נפשו ולהסתתר בתעלה; או שהיה רץ כל עוד רוחו בו כדי לבשר לכפר שלהקת המפציצים מתקרבת.  אבל זהו רק הרושם הראשון (המוטעה); זה רק הליווי, הבאסים, שחוש השמע של הילד מכיר בהם את נעימת הזמן; שכן ממעמקי הזמן וההיסטוריה מגיעים צלילים כמתוך כוכבי קואזר הרחוקים (ריח השרף הנמס אינו משמש כאן אלא כגירוי, כפי שבבית התפילה מדליקים עשבים ריחניים, עץ אלמוג או קטורת).

   הנה כי כן, הנה מה שהנבל מזמר באוזנו בעוד הוא עוצם את עיניו: שבמהרה יחדל לעבוד כמשרת אצל האדון מוֹלְנַר; שאביו לא ישוב לעולם; שיעזוב את הצריף  הדל שרצפתו אדמה מהודקת; שיגיע לבסוף למונטנגרו אל סבא שלו; שיהיו לו ספרים חדשים; שיהיו לו 1,500 עפרונות, 200 עטים נובעים, 5,000 ספרים; שאמא שלו תמות בקרוב; שיפגוש נערה שיאהב לעולמים; שיערוך מסעות; שיראה ימים וערים; שבחודרו אל ההיסטוריה הרחוקה ואל עידן התנ"ך יחקור את מוצאו המעורפל; שיכתוב סיפור על הנבל האאולי העשוי מעמודי חשמל וכבלים.

[דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 98-95].  

 

 

 

 

ביום שישי (30.10.2009), ערב שבת הקרוב בשעה 20:00, יתקיים ביפו העתיקה, במסגרת פסטיבל 'שער' הבין לאומי לשירה של עמותת הליקון, המיצג המוסיקלי-האומנותי, מעברים,בבמויהּ ובהלחנתהּ של המוסיקאית, האמוּנה עלי נבל, ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי (יחדיו עם מורן צ'סטר בצ'לו ועם אדם בן עזרא בקונטרבאס). אל יצירתה המוסיקלית, ובמיוחד קטעי הנבל של עדיה התוודעתי רק לפני חודש ויותר, ומאוד אהבתי את ששמעו אזניי. מאז שבתי אליהם כמה וכמה פעמים. ניתן להאזין לכמה מיצירותיה היפות באתר שלהּ. לתכניית הפסטיבל ביפו ראו כאן. הכניסה לכל האירועים חופשית על בסיס מקום פנוי.

 

 

לרשימות אחרות שצלילן צליל נבל ראו:

 אחרי הספירה: מוסיקה, הרמוניה ואזרחוּת מטפיסית

אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן

 

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

  

*

לפני כשבועיים ימים ויותר העליתי לכאן רשימה שדנה בטום ווייטס ובקורותיי, ובעיקר על כך שטום ווייטס לדידי מהווה אמן דומיננטי, שלא לומר, סוג של פסקול, למעלה ממחצית מחיי בחלד. על הדרך ציינתי שם כי מעט לפני גיל 14 עזבתי את נגינת הפסנתר לאחר שפרטתי עליו שנים לא מועטות. הצהרתי על כך שהייתי נוהג לאלתר באופן בלוזי ושאבתי מכך באותם ימים הנאה מרובה. לקבועים מבין קוראיי, הדבר הסתבר, שכן בעבר כבר עמדתי ברשימה אחרת על תפישתי העצמית כמוסיקאי שהודח לכתיבה. חלק זה של הרשימה עורר כמה וכמה תגובות, חלקן באתר וחלקן ששוגרו אליי במייל, ובהם ניסו א/נשים יקרים להניעני לחזור ולנגן אחר שנים רבות. אחת מקוראותיי היקרות ביותר ציינה כי הגיע הזמן שאצמח את ידיי מחדש. האמת היא שאם הייתי מצמח משהו, אלו היו כנפיים, By Far.  ישנם דברים שניתן להסביר, אבל בודאי שלא אעשה זאת כאן. בכל זאת, אני עומד על זכותי ועל חובתי להשאיר מעט מחיי הפנימיים בחזקתי. ובכל זאת, כאשר נחו עיניי בשבוע שבעבר על ספרו המתורגם רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, הופתעתי כי במקום שפתחתיו לראשונה אתרתי מיד סיפור העולה בקנה אחד עם תחושותיי סביב הנגינה והאפשרות ההיפותטית שיום אחד אכן אשוב לנגן על דבר-מה שהוא צלילי והרמוני יותר, מכלי ההקשה הזה, האטוּם, המתכנה: מקלדת מחשב. על כל פנים, בשל יופיו של הקטע וקרבתו אליי, החלטתי להביאו כאן במלואו:

*

  פניו של חובֵיכּ היו כשל גבר שלא ישן כמו שצריך זה זמן מה. שפמו נזקק לתספורת. מצוקתו היתה מנחמת. התברר שהוא אהב את אבי באמת ובתמים; אבל אולי דאגתו היתה נתונה דווקא להריונה של אשתו ולבנו המשמש ובא. הוא טופף אל החדר על קצות אצבעותיו, נושא את תיקה של סלוָוא, את מעילהּ ושק מעור שאולי נראה תמים לעין לא מיומנת. עיני שלי זיהתה את הסכנה. השק לא הכיל דבר מלבד עוּד קטן.

   חשתי שהעורקים בגב כף ידי פועמים.

   אחותי זיהתה את השק וזקרה גבות של תמיהה.

   "אני לא  רוצה אותו" אמרה אחייניתי ברוך. "אני לא יכולה לנגן. נסיתי כל כך הרבה פעמים."

   "אבל זאת מזכרת" השיבה אחותי.

   "זאת תזכורת מתמדת לחוסר הכישרון שלי".

   אחותי בקשה מחוביכ להישאר בחדר והובילה את בתה ואותי למרפסת. היא הדליקה סיגריה ופלטה את העשן השמימה. אחייניתי לקחה את הסיגריה מבין שפתי אמהּ ושאפה ממנה על המרפסת. "אני אביא לך מדבקת ניקוטין".

   "זה לא הזמן המתאים" אמרה אחותי.

   "אין זמן מתאים מזה".

   "תקשיבי, את בטוחה שאת רוצה לתת את העוּד לאוסאמה? הוא הרי לא סתם ייקח אותו ויתחיל לנגן אחרי כל הזמן הזה. אני לא בטוחה שאפשר לנגן בו בכלל. לכולנו יש נכסים משפחתיים. וזה שלך. היא רצתה שתקבלי את זה."

   "מי רצתה שהיא תקבל אותו?" שאלתי.

   "סבתא שלנו" השיבה לינה." חשבתי שאתה יודע. היא נתנה לי אותו על ערש דווי כדי שאתן אותו לבת שלי. בת כמה היית אז, שבע? שמונה? אפילו לא תפסתי את הרעיון שתהיה לי בת.זה העוד של הסבתא-רבתא."

"אלוהים" השתנקתי. "לא ידעתי שהוא קיים. הוא עדיין מנגן?"

  "תבדוק" אמרה סלוָוא "התקנתי לו מיתרים חדשים. הוא מנגן בסדר, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ניגן בו כבר יותר ממאה ועשרים שנה."

   "מאה וארבע עשרה" אמרנו אני ואחותי פה אחד.

   "הוצאתי את העוד בעדינות מתוך שק העור של היעל. עבודת האומנות היתה מעל ומעבר לכל מה שראיתי זה שנים רבות—עיטורי השנהב המגולפים לערבסקות מיניאטוריות מורכבות; עץ וארז יקר מפז; דמעה משובחת, עשויה מאם הפנינה (אמיתית, לא אחות-הפוליסטירן) מרפדת את הצוואר. וסבתא-רבתא ויתרה על מלאכת המחשבת הזאת למען אהבתו של בעלה. "מתנה מהסולטן" אמרתי.

   "במלוא מובן המילה" אמרה אחותי, "מהסולטן שלנו".  

   "אני לא יכול לקבל אותו" אמרתי לאחייניתי "הלא הוא יכול לממן את הלימודים של הבן שלך בקולג'".

   "כרגע הייתי נותנת אותו בתמורה לעיסוי רגליים" היא ניסתה להרים את כפות רגליה מהרצפה בתור מוצג מספר אחת, אך בקושי הצליחה להניף אותן, כך שיהיה אפשר להעביר תחתן פיסת נייר.

   "תראו, אם אני אצטרך אותו פעם, אני אקח אותו בחזרה. פשוט קיוויתי שתנגן לו."

   "אני לא יכול לנגן. לא ניגנתי המון זמן" פרטתי על מיתר, ואז על עוד אחד. צלילו של העוּד היה מאכזב. "לא סתם מרימים כלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחילים לנגן, זאת לא אגדה."

   "הוא תמיד סיפר כמה יפה ניגנת" אמר סלווא. היא לטשה עיניים בדלת הזכוכית של המרפסת אל מיטת אבי שמאחוריה.

   "הוא לא אהב את הנגינה שלי" מחיתי "אף פעם".

   "אתה משוגע" התפרצה אחותי, "זה מה שאתה חושב?"

   "ייקח לי חודשיים עד שאצליח לנגן מקאם פשוט. אני צריך להכריח את עצמי לעבור שוב את העינוי הזה ולהקשיב לעצמי מתרגל סולמות?"

העוּד לא היה מכוון. הידקתי את המיתר העליון. ואצבעותיי כאבו. הצליל היה מחריד, העץ הזדקן ללא תקנה. לחצתי עם האמה על תו קל. חשתי שהעור שבקצהָּ עומד להיסדק. האם אצבעותיי יצליחו לשחזר את מה ששכחו? האם ידיי ייזכרו במה שנמחק במודע? אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהם. הן כאבו. כל גופי כאב; הרגשתי שעיניי עומדות לצאת מחוריהן. החלקתי לאורך המעקה. התיישבתי על הריצפה ובכיתי. אחותי היססה ואז החליקה לצדי ופרצה בבכי יחד. זה לצד זה, כתף אל כתף, התייפחנו. לו רק העוּד המדהים לא נשמע כמו יוקליילי.

(רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 2009, עמ' 454- 456)

 *

בעקבות מסורות פיתגוראיות ביטא אפלטון בספר השלישי מן הפוליטיאה את דעתו לפיה מוסיקה הרמונית מבטאת את הסדר השמיימי (ההתאמה המספרית בין חלקי הקוסמוס, לעומת המרווחים בין המיתרים). בעקבותיו הלך פילון האלכסנדרוני שתיאר את הנבל ככלי המוסיקלי המבטא בכיוון נאות את הסדר הקוסמי ההרמוני. כתשע מאות וחמישית שנים לאחר פילון שנו אחי הטהרה, אח'ואן אלצפאא', חבורת סתרים פילוסופית שפעלה בעיר בצרה בעראק את התפישה לפיה העוּד מבטא את הסדר השמיימי.

   בשבוע שעבר גיליתי כי בספרייתו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, אחד הכותבים האהובים עליי ביותר, עמדה האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס (שם הבמה של אדולף מארקס, אשר שינה את שמו, אחר 1912, לארתור מארקס), הליצן האִלֵּם מבין האחים מארקס, שלא היה אִלֵּם כלל וכלל. הארפו נגן בסרטיי האחים מארקס עליי נבל. מסתבר כי מעולם לא למד לנגן על נבל בצורה מסודרת. וכי תמיד היה מכוון בעצמו את הנבל באופן עצמאי לחלוטין, מה שעורר את תמיהת המומחים, משום שלא עמד בסטנדרטים הקלאסיים הנוהגים, ואף על פי כן נגן לתפארת. מבחינות מסוימות הדהד לי ספורו של הארפו סיפור מאת דנילו קיש, "הנבל האאולי", החותם את ספרו היפהפה מצוקת נעורים. ובו הוא מדבר על נבל שבנה לעצמו בילדותו שהיה מעין מתקן המהדהד במיתריו המתוחים את הקוסמוס ואת העבר ואת העתיד. כאשר נפטר אדולף- ארתור- הארפו מארקס הוא ציוה את הנבל שלו למדינת ישראל. איני יודע היכן גנוז הנבל הזה. אבל מכמה וכמה פנים דומני כי הצגתו ברבים תהיה דומה בעיניי לתגלית ארכיאולוגית מרעישה, כאילו מדובר בנבלו של דוד המלך, שעל פי אגדת התלמוד הבבלי רוח צפונית היתה נוגנת בו אחר חצות הליל, אז היה המלך ניעור משנתו. ובאשר לי, הצלילים אולי עוד ישובו פעם, אולי הם כלולים כאן ברשימותיי, בינתיים שומא עליהם להמתין עד לבוא שעתם. 

 

Harpo Marx plays the loom as a harp, Taken from the movie: 'Go West' (1940) 

 

בתמונה למעלה (בפתח הרשימה): : Harpo Marx plays the harp, Taken from the movie :A Night  at the Opera

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

לכל מי שאינם/ן יכולים/ות לחזור הביתה, כי חשוּךְ ואבוּד 

*

1

 

   בספרם התיעודי הנהדר של ז'ורז' פרק (1982-1936) ורובר בובר (1931-), סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, אשר מקורו בסרט תיעודי שנוצר בשנת 1980, השמיע ז'ורז' פרק דברים על יהדותו, כלומר חשף נדבך על תפישתו העצמית את קיוּמוֹ, כפי שהוא חווה אותו, בעד עיניי הכרתוֹ, אשר מתוכהּ הגיחוּ פתע כמתוך תיבה חתומה, כמה יהודיים חידתיים וחרדתיים למדיי, לא בהירים, לא מובררים, נוודים תמידיים, וגם כמה צללים של קוזקים, או אנשי גסטאפו, ממהרים אחריהם בריצה, אקדחים ואלות, משמיעים קולות נוקשים ומתכוונים להרע: 

 

אני לא יודע במדויק מה זה

להיות יהודי

מה זה עושה לי להיות יהודי

זוהי ודאוּת, אם תרצוּ רק ודאוּת

שטחית שאינה קושרת אותי לכלוּם;

היא אינה סימן לשייכוּת

היא אינה קשורה לאמוּנה

לדת, למעשים, לפולקלור ולשפה

היא יותר שתיקה, העדר, שאלה

והעמדה בסימן שאלה, ריחוף, חרדה

 

ודאוּת חרֵדה,

שמאחוריה מצטיירת ודאוּת אחרת,

מופשטת, כבדה, בלתי נסבלת:

הודאות שסומנתי כיהודי,

ומשום שיהודי הרי קורבן

החב את חייו למקרה ולגלוּת 

 

יכולתי להיולד כמו דודנים קרובים  או

רחוקים בחיפה, בבולטימור, בוונקובר

יכולתי להיות ארגנטינאי, אוסטרלי, אנגלי או

שוודי

אך בְּקשה האפשרויות הכמעט

בלתי מוגבלות הללו

נאסר עליי דבר אחד במפורש:

להיוולד בארץ אבותי,

בלוברטוב או בוורשה,

ולגדול שם כחלק ממסורת מתמשכת,

של שפה, של קהילה.

 

איפשהו, אני זר ביחס למשהו בעצמי;

איפשהו, אני "שונה", אבל לא

שונה מן האחרים, שונה מ"קרובַי" אני

לא מדבר בשפה שדיברו הורי,

אינני חולק אף אחד מן הזכרונות שיתכן

שהיו להם שום דבר שהיה שייך להם, שעשה אותם למה שהיו

לסיפור שלהם, לתרגום שלהם, לתקווה שלהם, לא נמסר לי.

 [ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 53-51]

 

   מה מתאר פרק בחלק הראשון של דבריו? עולם הנתוּן בסימן שאלה מרצד, בחרדה צפה, ועל כן בתנועה מתמדת. תנועה שלא ניתן לעצור גם בשעה שאדם שקוע בכסאו או מתהפך על יצועו. יהדות שאינה יודעת מנוח, ציפורים שאין להן קביעות, חסרות עונות נדידה. העושות את ימיהן בודאות נוראה לפיה איזה צָפָּר קשר לרגלן צמיד המסגיר את יהדותם. כמו אות הקין שבקש אוגוסטינוס אורליוס מהיפו להתוות בעם ישראל בחיבוריו על ידי הדרתם- הנצחתם כעם סחוף ואומלל, עם זנוח אל, צאצאיו של קין; או כפי רוחם של צאצאיו הכנסייתיים של אוגוסטינוס שכבר לא ביקשו להותיר מן היהודים שריד ופליט, ועל כן רדפום,  רצחו קהילות, גרשו אותן ממקומן (אנגליה, צרפת, ספרד). ואף אלו אשר בקשו להמיר דתם, פעמים רבות, מצאו עצמם אחר זמן, מועלים על המוקד. עונות הנדידה של היהודים לא היו קבועות, ולא היו בהן תחנות קבועות. תמיד מצאו עצמם היהודים אחר זמן במקומות אשר האירו אליהם את פניהם, ואליהם ניתן היה להגר בהמונים, כגון: בבל (מאה חמישית וששית),  מרוקו ומצריים (מאה שתים עשרה- שלש עשרה), ספרד הנוצרית (מאה שלוש עשרה), אלג'יר (מאה ארבע עשרה)  פולין (מאה השש עשרה), תורכיה-יוון (סוף המאה החמש עשרה ואילך), ארה"ב (מאה תשע עשרה ועשרים), ארגנטינה (סוף המאה התשע עשרה), ישראל (מאה עשרים). יונים הממלאות כיכר משום שבִּינתן מתווה להן כי היכן תוכלנה לחיות ברווחה חומרית ורוחנית יחסית, ולקיים את מנהגי היוֹניִם.    

   פרק, אשר שכל את שני הוריו, יצחק וצירל, בין השנים 1942-1940, מדבר על חוויה של קרע ותלישוּת. זוהי אינה הקריעה מן הדת בלבד, אלא קריעה מן המשפחה, מן הקהילה ומן המקום שהיה אמור להיות מקומו, ערש ילדותו לכאורה, ארץ אבותיו: לברטוב ווורשה, מקומן של קהילות יהודיות ושל תרבות יהודית תוססת שאבדה מן העולם.  משנתָּק הקשר המשולש (משפחה-קהילה-מקום), שוב הוא אינו יכול להיות מחודש. ישנו איזה שבר תמידי בהויה, סדק אל האין, המאפשר שלא רק להתבשם ממשב הרוח ומפני המים, אלא גם להתחלחל מעומק התהום. עבוּר אלו שילדותם נותצה, שהפכוּ תלוּשים ממקום ומתרבּוּת, היהדות אינה אלא קול מהדהד כאב, הברה רחוקה שקשה מאוד לעמוד על מוצאה ועל משמעה, כנגדה יש לעמוד שותקים, תמהים, מפוחדים—משום שהיא אינה פוסקת, ואין בה לא נחמה ולא מנוֹח.

   משהו מן הקרע שלא יתאחה, ומן הפצע הממלמל של ילדותו, חשף פרק ב- Wזכרון ילדות, אבל דומה כי אותה תפיסה דיסהרמונית של מלֹא הקיוּם, מציצה מן החרכים של ספריו, כמו מזכּרוֹת מן התהום ההיא. כזה הוא הסטודנט ב- איש ישן. כזה הוא גם גספר וינקלר, יהא אשר יהא, אשר שב ונגלה ב- החיים הוראות שימוש, כבונה הפזאלים של הנופים הימיים של ברטלבות'. מבחינת מה, מהדהדת בפניי ילדותו-יהדותו השבורה של פרק, על הבהובי היהדוּת המועמים שלה, את יהדותם של האינטלקטואלים, ז'אן אמרי (1978-1912, מעבר לאשמה ולכפרה) ושל דנילו קיש (1989-1935, גן, עפר; שעון חול; מצוקות נעורים), שניהם צאצאים לאבות יהודיים ולאמהות נוצריות. שניהם יהודים בזהותם, לא משום קשרים לתרבות, לדת ו/או לעם. אלא מכוחן של מוראות השואה, ובמיוחד מחמת כך שהאנושות לדידם הוציאה עליהם (אמרי) ו/או על אביהם (קיש) גזר דין מוות, השליכה אותם מן ההיסטוריה ומן הציביליזציה והפקירה אותם לכאב בלתי פוסק, או כפי שהגדיר זאת אמרי, כ-'נסיון של אדם מובס לגבור על התבוסה' (אמרי נטל את חייו, קיש ופרק נפטרו ממחלת הסרטן, בדמי ימיהם). דומני, כי מעבר להצהרתו של אמרי לפיה יהדותו מסתכמת באפשרויות שמעלה לפניו המספר שהוטבע בזרועו באושוויץ, הריהי יהדות הדומה מאוד לזאת שהביע פרק לעיל בדבריו על מקומהּ של היהדות בחייו. לדברי אמרי:  'בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח בן המציאות' (ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, תל-אביב תש"ס, עמ' 207). ואילו דנילו קיש חתם את ספרו שעון חול במימרא משום התלמוד הבבלי: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין'(מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"ב) במלים דומות מאוד סיכם ז'ורז' פרק  את נסיבות בואו עם רובר בובר לאליס איילנד החרבה (הפעילות באליס איילנד התנהלה על ידי רשות ההגירה האמריקאית בין השנים 1924-1892)

 

מה שמצוי כאן בשבילי

כלל אינו ציוני דרך, שורשים או  עקבות

אלא ההפך: משהו חסר צורה, 

על גבול הנאמר

משהו שאוכל לקרוא לו הסגר או גזירה או קרע

ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,

לעובדת היותי יהודי

[ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 51]

 

  להבנתי, דברי פרק כוללים את הגזירה ואת הקרע של קריעה מן המולדת, ההליכה כפליט ו/או מהגר אל מקום חדש, אי הודאות שבהגעה אליו שבקליטה בו, חרב הגירוש המונפת תמיד אל צואר (בעשרים ושמונה השנים שבהם פעל משרד ההגירה האמריקאי באליס איילנד נרשמו בו כ-3,000 התאבדויות של מהגרים, שנדחו). את כל אלה זיהה פרק עם שברונו עצמו כיהודי, צאצא של מהגרים ממזרח אירופה, בן למהגרים שמצאו את מותם בשנות מלחמת העולם השניה. יהודי, שיהדותו סמלה בעיניו, מאז ומעולם, את השאת והשבר. מי שראה חיים יהודיים בחורבנם לא יוכל להיוותר אדיש לחורבנם של חיים אנושיים בכל אתר.  

 

2

 

 

לנוכח זהותו היהודית הדיסהרמונית- הנוודית- החרֵדה הציב פרק את זהותו של חברו, רובר בובר:

 

אין לי תחושה ששכחתי,

אלא תחושה שמעולם לא יכולתי ללמוד;

בכך שונה המהלך שעשיתי מזה שעשה

רובר בובר:

 

להיות יהודי לדידו, זה להמשיך ולהיכלל

בתוך מסורת, שפה, תרבוּת,

קהילה שלא מאה שנות הגלוּת

ולא רצח העם השיטתי של "הפיתרון הסוֹפי"

לא הצליחו לרמוס לחלוטין;

 

להיות יהודי בשבילו, זה לקבל, על מנת למסוֹר

בתורו, מכלול שלם של מנהגים,

של אורחות אכילה, ריקוד, שירה, מילים,

טעמים, הרגלים.

 

ובעיקר התחושה שהוא חולק את

המחוות הללו ואת הטקסים עם האחרים, מעבר לגבולות וללאומים,

חולק את הדברים

שהפכו לשורשים, תוך ידיעה ברורה בכל רגע ורגע, שהם שבריריים

ומהותיים בעת ובעונה אחת,

מאויימים על ידי הזמן ועל ידי בני האדם:

רסיסי שכחה וזכרון, מחוות ששבים ומוצאים

מבלי שלומדים אותן לעולם באמת, מילים שחוזרות ושבות, זיכרונות

ערש,

 

תצלומים שנשמרו בזהירות:

סימני שייכות שעליהם מושתתת

השתרשותו בתוך ההיסטוריה, שעליהם חקוקה

זהותו, כלומר מה שעושה שהוא גם הוא עצמו וגם זהה לזולתו

[שם, שם, עמ' 54-53]

  

בשונה מאוד מתפישתו הדיסהרמונית של פרק, הרואה בחורבן המולדת היהודית במזרח אירופה על כל האמור בו, מעוות שאינו יכול עוד לתקון, הציג פרק את תפישתו של בובר, כי שמעוניין לבנות וליסד מחדש את שנהרס ונבזז. אליבא דפרק, רואה עצמו בובר בן לעם היהודי, שותף למנהגים, למוסדות חברתיים, לתרבות ולשפה, המונחלת ונמסרת מדור לדור. אמנם, גם בובר התודע לשבריריותה של המסורת הזאת, ואין הוא מטפח אשליה בדבר השגחה אלהית על ההיסטוריה, אלא על נכונותם של יהודים לאחוז במנהג אבותיהם ולקיימו וכך להמשיך ברצף ובמסורת היהודית ההיסטורית, שעוד לא תמו עלילותיה. 

   פרק אינו ביקורתי ביחס למגמתו של בובר. הוא יכול להבין היטב את השאיפה להשתייך-מחדש, להשתתף בבניה- מחדש של האוּמה היהודית לגילוייה. ברם, פרק מבין ואינו מסוגל לקבל. אבדניו האישיים כבר הותירו בו חותם כזה, לפיה היהדות עבורו הנה בראש ובראשונה מזוהה עם חרדה לגורלו של האדם האחר [בכך, אגב הוא קרוב לפילוסוף, היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906), שהיה דווקא יהודי מקיים מצוות]. חרדה ודאגה אוניברסלית, אשר ניתקה לנצח מהקשריה הפנים-יהודיים, הכרוכים בקודקסים של הלכה ומנהג. עוד יותר, זהוּת שבמידה שהיא יהודית, מתבוננת בספקנוּת רבה ביכלתה של האנושות, להיחלץ מן האלימוּת של לאומים וממסדים, אלימוּת קיבוצית שהיא, במידה רבה, סיפורה של ההיסטוריה האנושית.

   יותר מכך, דומני כי פרק רומז לשותפות גורל יהודית עם בובר, ועוד יותר לנימה האתית- האוניברסליסטית המפעמת בשניהם. אלא שזה מוצא את מקורהּ בנפשו, כאינדיבידואל, ואילו האחר- נזקק לחברה ולממסדים בכדי להניע אותה. דומה בעיניי ההבחנה הזו בין פרק לבובר, להבחנה בין דאואיסטים (תרבות מיעוט של אינדיבידוליסטים) ובין קונפוציוסיאניים (תרבות הרוב השלטת) בתרבות הסינית הקלאסית. יהדותו של פרק היא הליכה בדרך והתנסוּת אישית-חוויתית בּה. כפי נפשו; הליכתו של בובר, כפי הצגתו של פרק אותה, היא הליכה בצוותא כעם או כאומה, כעין בת קול של יציאת מצריים הולכת ונמשכת בהיסטוריה, ובנסיון להמשיך ולקיים את הזיקה לאותה תרבות, חברה,וחוק שהנהיגו חכמי קדם, מפני החיוב החובה.

 

3

 

ברשימת חמישים הדברים שברצונו להספיק לעשות לפני מותו  מנה פרק כדרכּוֹ 37 בלבד. והנה, נכלל בשלהי הרשימה הפריט הבא:

 

יש דבר נוסף שהייתי רוצה לעשות, אבל אינני יודע היכן, והוא
לשתול עץ (ולראותכיצד הוא צומח( 

 

  דבר אופטימי-קונסטרוקטיבי: לנטוע עץ ולראות כיצד הוא צומח. בד בבד, אין מקום, לא ידוע היכן. העץ הוא קונקרטי המקום הוא אוטופי (חסר מקום). ולפיכך, אין מקום שבו שורשי השתיל יוכלו להיקלט, ואף על פי כן ישנה התחושה לפיה העץ יוכל לצמוח גם כך.

   דומני, כי אפשר להניח כי פרק היה מוכן לחשוב על המולדת האבודה, זאת המשתרעת בין לברטוב ובין וורשה, כמקום הנטיעה. ברם, המקום ההוא אינו אפשרי עוד (יותר מדיי שכול, אבדן וחורבן). המקום אפוא אם אפשרי הוא ניתק מן המקום הגיאוגרפי- מדיני, אל הנפש, אל האינדיבידואל—שם, ביחידוּת, ניתן אולי לצפות בעץ כזה גדל כאפשרוּת, כממשוּת שבמחשבה וביצירה. הגרזן הפורח [האופן בו בחר פאול צלאן (1970-1920) לסמל את ההויה ההיסטורית, את הדהודהּ של האלימוּת האנושית במקום חסר שם, בעקבות מלחמת העולם השניה] ממילא לא יתיר לעצים להעצים את עצמם במחיצתוֹ. דומה כי ברקע חיוך הליצן העצוב של ז'ורז' פרק (שאגב החזיק בספרייתו, ולא במקרה, דומני, את האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס), יכול אני לשמוע את מלמולה הקטסטרופלי של הפילוסופית הצרפתית-יהודית סימון וייל (1943-1909) : לא יכולת להיוולד בתקופה טובה יותר מהתקופה הזו, שבה הכל אבד.

  
 

ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד אלחנן, יעוץ מדעי פרופ' יהושע ישועה, בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, 180 עמ'.

 

נכתב לנוכח פעולותיה הבלתי נתפשות והבלתי נסבלות של רשות ההגירה החדשה, במקום המתכנה, משום מה, מדינה יהודית

 

לרשימה קודמת שלי בגנוּת פעולותיה של רשות ההגירה החדשה, שהתפרסמה כאן לפני כשלושה חודשים, ראו: כאן

 

לרשימה 'אנשים כלואים הופכים למפלצתיים: גירוש, מעצר, חקיקת עיוועים', ראו: כאן

לרשימה המתקשרת לרשימה הנוכחית ועוסקת בשיר מאת פאול צלאן ראו: כאן  

 

תצלומיו של פרק נעתקו לכאן מן האתר של הוצאת בבל.

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

1

 

'אם כך העמים שנכבשים בידי צבאות רומא צריכים לחוש בני מזל על שהם נשלטים בידי עם ברוך כשרונות כזה' אמר פוליביוס בכובד ראש. בני משפחתו, שהכירו היטב את רגישותו, החלו לחוש אי נוחות טורדת. הם אינם רוצים לחלוק את עלבונו- עלבון המהגר שלעולם יחוש זר בתוך ביתו שלו. מלבד זאת, הם נולדו כאן, הם גאים במולדתם. מה להם ולארצו הנידחת והמושפלת של אביהם, שהיתה אמנם חשובה מאוד, בלי ספק, אבל לפני עידן ועידנים.

[נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, עמ' 61].

 

נדמה היה לי באותה שעה שהים, הרקיע, היבשה, המקום והשמות מתערבבים בחזרה לתוהו ובוהו גדול שטרם הבריאה. שאין לי לא ארץ, ולא בית ולא שֵם, ואין נפש שתדאג לי בעולם כולו [שם,שם, עמ' 286].

 

אל כתיבתהּ של נטלי מסיקה (סופרת,ד"ר לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב)התוודעתי לראשונה כאן ברשימות.כמה מרשימותיה לדידי, הינם סיפורים קצרים נוגעים ללב ומעוררי מחשבה, המיטיבים לפרוט באופן עדין את פניה הרב-גוניים והרב-קוליים של החברה הישראלית.דומני כי מסיקה מיטיבה ברשימותיה לרשום, אם ברשומי פחם גרעינים ואם בצבעי שמן מילוליים, את ההמיות העדינות, המורכבות,השבריריות של החיים הישראליים ושל זכרונות משפחתיים רחוקים בזמן וקרובים אצל הלב,כך שהאתר שלה הפך לאחד מן החביבים עליי. מבחינה זאת, ציפיתי זמן מה לקרוא את ספרה אדמה שחורה,המוצג על גבי כריכתו האחורית כרומן היסטורי (עלילת הרומן מתרחשת ברצוא ושוב בין השנים 67 לספ' ועד ראשית המאה השניה,בין יודפת, פומפיי וקפואה). ברם, לטעמי הגדרה ז'אנרית זאת, חוטאת לחיבור,אשר לא במפתיע, לדידי, הינו יצירה ספרותית הומניסטית רגישה, החותרת להביע את פניו המגוונות של המין האנושי, ואת האופן בו הזיכרון ההיסטורי- הלאומי אינו מוכרח לקרוע את האדם הפרטי מעם כלל האדם, אלא שהוא כעין נתיב/ערוץ שבהכרה העשוי לפעול במקביל להבנה העמוקה לפיה בני האדם, תהא השונות ביניהם גדולה ככל שתהיה, עדיין מונָעים מתוך אותם, רגשות, מחשבות ממש, משפחת האדם- ולפיכך כולהּ ראויה היא לחיבה ולחסד בכל אתר.

את מסעם של מרים העובר דרך יודפת, פומפיי וקפואה; את מסעו של יהודה, בנהּ של מרים, העובר בין איטליה ובין יהודה; ואת מסעו של יוליוס פוליביוס העובר בין יוון לרומא ולפומפיי, ניתן להגדיר כך- מדובר בשלשה פליטים, מהגרים. האחד מרצון, האחר מחוסר ידע, והשלישית מחמת חורבנים תוכפים בהפרש של שתים עשרה שנה, המובילים אותה ממקום למקום. דומה כי אין ולו דמות אחת בספר כולו שאינה מיוסרת מפני אבדנים, ציפיות שנכזבו, מאורעות פוליטיים, ואיתני טבע הבאים על האדם ומנערים אותו מכל ביטחונותיו וידיעותיו שוב ושוב, ואיו לו אלא לנסות להתמיד ולשמור גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר על אנושיות עדינה, רבת- פנים ומורכבת, ועל אמונו ברוח האדם, ובמשפחת האדם. המחברת גם מיטיבה לשזור את מסעות גיבוריה בשלל דמויות משנה ולהעניק אף להן פנים ומנעד רגשי נרחב. ספור שברונן של משפחות גדולות (זכאי, פוליביוס), אינו רק סיפורן של המשפחות הביולוגית אלא גם של האנשים המלווים- מקיפים את המשפחות, באופן החותר להדגיש את האחווה הבין אנושית העשויה לשרור גם מעבר להבדלים כלכליים, מעמדיים, אתניים, אינטלקטואליים וכיו"ב.

במיוחד, יודפת של נטלי מסיקה,הנה מעין משפחה אנושית גדולה ומלאת אחווה, המובלת אל חורבנהּ על ידי החלטותיהם של הגורמים הדתיים והמדיניים בירושלים הרחוקה, ובעידודו הנמרץ של המפקד הכהן הצדוקי האריסטוקרט,הממונה לנהל את המרד ברומאים בגליל, יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס), המוביל את העיר אל שדה המערכה, ואז נוטש אותה בבוגדו בתושביה ובהובילו את הרומאים לתוכה (זוהי אגב, תזה ספרותית, אבל היא הגיונית מאוד גם מבחינה היסטורית). אין מחשבותיו של יוספוס נסבות אלא על טובתו האישית בלבד. לעומתו, יוליוס פוליביוס מצר ובז בליבו לניכור, להתנשאות ולסיאוב של עשירי פומפיי, אשר לדידו חלחלה אל תוך משפחתו האריסטוקרטית. והנה הוא ילך ויגלה כי אותם הדברים להם הוא בז חלחלו גם לתוכו. בסופו, דווקא יימצא פוליביוס נוחם ומשענת ואהבה במשפחתו הוא, מעט מאוחר מדיי. הוא ייפרד מן העולם, כמי שלא הצליח אי פעם, בעיני עצמו, להפוך לבן בית בפומפיי, אבל הצליח באחריתו לאהוב ולקבל את בני משפחתו, אשר בחרו בחיי אצולה רומאיים לכל דבר ועניין. 

 

2

 

שתיקה כבדה עמדה באויר החצר. לא העזנו להפר אותה בהסבר מוצדק ככל שיהיה. המבטים שאך לפני רגע יקדו בלהט נעורים וכחני, הושפלו, התכנסו פנימה, ביקשו להצטמצם בוודאות השבירה והכנה שבדבריו הכואבים של הרב הנערץ. בדממה, גלגל בחזרה את מגילותיו, עטף אותן בבד פשתן עבה ואסף אותן לחיקו כמו היו עולל אהוב ורך. התבוננתי בו, וליבי יצא אליו. נתון למחשבותיו, פניו העטורות זקן לבן התכרכמו בכובד העצבות הגדולה שהעיקה על חזהו השברירי, החלש. התמלאתי תוגה. ביום מן הימים יומו יבוא והוא יסתלק מן העולם. הצעירים חרדים לחייהם של הזקנים יותר מאשר אלה חרדים לחייהם שלהם. אני זקוק לנוכחות שלו, לנוכחות של כל האנשים החכמים האלה. איני מוכן לחיות בעולם שאין בו זיכרון [שם, שם, עמ' 109]. 

 

 הואיל ואיני רואה באדמה שחורה, בראש ובראשונה, חיבור היסטורי, אף לא Fiction הנסמך על גבי עדויות היסטוריות מלומדת בלבד, אני נמנע גם מלהציב אותו בצדם של רומנים שעסקו באימפריה הרומאית של המאות הראשונה והשניה לספירה. מבחינת מה: בעושר האנושי-הומניסטי, בחתירה אל המבנים האנושיים העומדים לכאורה בשולי ההסטוריה (תרבות המוּנעת על ציר זמן תימטי) אבל עמוקים ממנה, דומה בעיניי נטלי מסיקה, כעין קרובה-רחוקה, של סופר הסרבי-קרואטי דנילו קיש (נפטר 1988, בן לאב יהודי), שלצד הטרילוגיה המשפחתית הנהדרת שלו (גן, אפר, שעון חול, מצוקת נעורים), הותיר אחריו מספר קובצי סיפורים קצרים(אנצקלופדיה של המתים, מצבת קבר לבוריס דוידוביץ') בסוגה אותה כינה Faction, כלומר: Fiction (בדיון ספרותי) המבוסס על Facts (עובדות הסטוריות), ואריגתן אלו באלו. אפשר לומר כמובן כי קדם לקיש חורחה לואיס בורחס. ברם, ההבדל בין בורחס ובין קיש, הוא בין אינטלקטואל מודרניסטי, אשר התחנך במחצית הראשונה של המאה העשרים,היוצר את הספרות- המקורית- המלומדת כיצירה אינטלקטואלית, המציעה פרשנויות חדשות לאירועים היסטוריים, כתבים קלאסיים או זויות הסתכלוּת חדשות עליהן, שיש בהן בכדי להסעיר את מחשבותיו של הקורא (סחרור מה שיש בו מן הטעם של האינטלקטואליזם המנוכר); ובין קיש, הפועל בעצם בתוך אותה החצר, אך גדל והתחנך בצל מלחמת העולם השניה, שואת העם היהודי ורצח אביו על ידי הגרמנים, ומעולם לא הצליח למצוא מזור לשבר. בסיפוריו שומעים כל  כל העת לב אנושי פועם ברקע, וכל מצוקה, עוית כאב, וכל מה שנוגע לאנושי העדין, נמסר לקורא, עד אשר נדמה כאילו קיש מנסה להפעים את התבוננותו של הקורא על האדם, ובמיוחד על הפנים הבלתי משתנים באדם, השותפים לבני כל התקופות והעמים. קיש אינו חושש לרגש את קוראיו, גם אם אינו רגשני. דוגמא אופיינית לסיפור נפלא של קיש הוא הסיפור כבוד אחרון (אנצקלופדיה של המתים, סיפור שני), המתאר את מסע הלוויה של יצאנית בשם מארייטה בעיר הנמל האמבורג בשנת 1924, בו משתתף המון עם. רובם התארחו אצלה. על קברה סופדים לה על אהבת האדם הגדולה שלה ומלווים אותה בכבוד מלכים בתהלוכה שאינה שכיחה ברחובות האמבורג, הסיפור נחתם באבחת כאב פתאומית שחש אחד הנוכחים לאחר ההלוויה, ובו עולים בתודעתו לרגע, חיוכה, וצללית פניה של מארייטה. אהבה דומה רוחשת מסיקה לדמויות הפלבאיות בעלילה העבדים והשפחות בפומפי, פשוטי העם של ציפורי ויודפת. מי שהודרו גם מן הספרות הרבנית או תוארו כעמי ארצות הופכים (למשל הסוגיות העוסקות בהבלותם של עמי ארצות במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי) על ידי המספרת האמונה לדמויות אנושיות מורכבות, ומלאות חסד חמלה. כל אלו שימחו אותי מאוד, משוּם שלא ציפיתי למצוא ממשיכת דרך אפשרית לאחד הסופרים האהובים עליי במאה העשרים והנה כי כן מצאתי. אני מקווה מאוד כי נטלי מסיקה תפנה בקרוב לחיבור ספרהּ הבא, משום שאוהב אני את  שמצליח להאיר את פני האדם, ובמיוחד את אזורי הצל, הנתנים להשכחה ולדחיקה. גיבוריה של מסיקה אינם 'גדולים מן החיים'- הם החיים עצמם, והיא כה מיטיבה להחיותם, להפעים רגעי חיים קטנים מלאי נשימה, עד שדמויותיה מצליחות לא לגעת ללב בלבד, אלא להקרין מתוך עולמן על חיי הקורא, המוצא את עצמו נקשר אליהן משום שהן מבטאות מנעד רגשי מורכב ועדין גם יחד.

 

3     

 

חשכת הלילה הלכה והתפזרה, אור צח וסמיך כחלב נמזג מבעד לחלון ונשפך בחלל החדר, השפיע חסד על גופי הדרוך, ועל גופהּ השברירי המוטל במיטה, חסר אונים, ממתין ומיוסר. אינני יודע אילו חיים יכולים היו להיות לי ומי יכולתי להיות, אבל זאת אני יודע: לפני שנים רבות, אני העולל בחרתי בחיים ובחרתי בהּ- ושמא בה ובחיים- אינני יודע מה קדם למה. אני חוזר ובוחר בלב שלם במה שנגזר עליי לבחור [שם,שם, עמ' 330].

 

וילהלם דילתיי (Dilthey, 1911-1833, הפילוסוף הגרמני, מורו ורבו של מרטין בובר. אחד הראשונים להקדיש ספר לחקר האוטוביוגרפיה הספרותית) דרש מתלמידיו הזדהות רגשית מוחלטת עם מושאי מחקריהם, בניגוד מובהק למה שהיה מקובל בעולם המחקר המדעי הגרמני של ראשית המאה העשרים. בנוסף כתב דילתיי, כי 'זה שחוקר את ההיסטוריה הוא זה שכותב את ההיסטוריה'. מובן כי לשיטתו, מי שחוקר את ההיסטוריה מתוך הזדהות ומעורבות רגשית עמוקה ומגלה את פני האדם של מושאי מחקרו, הוא שזוכה להעמיד יותר מאשר מחקר שהוא ארכיב של ידע, חיבור שהוא פריחה מחודשת של חיים וזיכרונות, שנעלמו מן התודעה האנושית וקולם נאלם. דומני אפוא כי נטלי מסיקה אמצה את עמדתו של דילתיי, וכארכיאולוגית וחוקרת שהשתתפה בחפירות ביודפת ובפומפיי, בכרה לעבד את רשמיה מן המחקר ומן החפירות באופן החורג מן המיון והקיטלוג של הממצאים באתרים; מסיקה מנסה להחיות את הערים החרבות, בכח הסיפור, כאילו רק נעלמו מן העין, כאילו מצויות הן אי-בזה בזכרון האנושי ויש לשוב ולהחיותן. הזיכרון הוא נפש- לא יד זיכרון, כי אם דבר מה שניתן לעוררו בכל עת, להקים ערים מעפרן. אחד הדברים שמשכו את לבי היא ההזדהות העמוקה של המחברת עם גיבורתהּ מרים, עם אביה- זכאי, סבתהּ- מימי, בת דודתהּ-שלומית, כאילו במשפחתהּ מדובר, שכן הקרבה האנושית שהיא יוצרת בין הדמויות היא כה עזה, עד שדומה היה עליי כי במשך הכתיבה ראתה המחברת עצמה כמשתתפת-צופה באותה משפחה יודפתית, אשר תוכה רצוף אהבה.

כאן ראוי להעיר, על חיסרון קטן, שמנקר את העיין אבל עתים הופך לייתרון, והוא נטייתה של מסיקה לשלב בכמה מן הדיאלוגים מלים מודרניות עדכניות למדיי (למשל 'תהליך היסטורי' בשיח בין חכמים מן המאה השניה). ניתן להניח, כי עורך ספרותי באחת מן ההוצאות הגדולות היה טורח לנכש מיד את המלים הללו מן הטקסט. אבל עד שסיימתי את הקריאה הפכו דווקא אותן מלים לייתרון מהותי בעיניי. הן מקרבות את הקורא לדיונים ותובעות אותו להציץ בעלילה שלפניו מתוך אנלוגיה מתמדת אל המציאות הישראלית, ולקולות השונים העולים מתוך החברה הישראלית של ימינו, שאפשר שאינם רחוקים מאוד מן הקולות הרחוקים-השכוחים ההם. ושוב, אליבא דדילתיי, מסיקה דומה שמגשימה או מדובבת את משאת נפשו של יהודה מקפואה, אחד ממובילי הסיפור: כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית של יודפת, הקרובה אצל הלב ואינה מהווה גופי ידע ממוינים ומקוטלגים, כממצאי חפירות. 

 

4

 

מה הם רוצים הטיטנים, מה הם באים לערער, מדוע הם זועמים כל כך על בני התמותה, שנדמים בעיניהם לגרגרי אבק. ליצורים קטנים וחסרי חשיבות בעלי יומרות גדולות להבין ולדעת הכל? הטיטנים מסורבלים וגסים. הם צועדים לקראתם ברגל כבדה, קוראים תיגר גם על האלים הנשגבים שבאולימפוס. האם בני התמותה אינם מבינים שאלי השיש האדישים אינם רואים אותם כלל? אבל בני האדם בשלהם. מתחננים אליהם, שוטחים בפניהם את בקשותיהם הקטנות, הנלוזות.  האלים העתיקים קמו והם עומדים להפוך את הקיים על פיו. הם מאסו בכללים שנכפו עליהם לפני עידן ועידנים, כשזאוס הצליח בערמתו לחטוף את השלטון מידם; כללים המאדירים טוב, יופי ומתינות, ובעיקר מאסו במלחמות הבעלוּת האינסופיות על אמם הרחומה, הזקנה. מנוי וגמור עמם להוכיח לכול את כוחם הרב, שיונק את עוצמתו ממעמקיה האדירים- מעמקי אין חקר שחורים העולים כעת לעבר המעטפת הדקה ומתפרצים החוצה בסילון ענק של אפר ואש,  סילון זועף, חסר רחמים, הנוקם על השגיונות כולם, על הגאווה, על הגדלות המדומה, המגוחכת [שם, שם, עמ' 196]

 

יש לשים לב לביקורתהּ של מסיקה כלפי מיתוסים ואתוסים.במיוחד כלפי מיתוסים לאומיים אלימים (מלחמת הטיטאנים באלים האולימפיים,מלחמת בני אור בבני חושך);ההצגה הדואליסטית של המין האנושי כמחולקים לטוב ולרע אונטולוגיים היא אליבא דמסיקה,ראשיתם של אסונות מתרגשים.ההפרדה הזאת, החלוקה ההירככית בין מעמדות, ובין אנשים מסוגים שונים, הנמדדים על פי מיתוסים סקרליים, מאמללת את האנושות ודרכה להוציא לבסוף עמים למלחמות שמטבען מסתיימות בשפיכות דמים, בשכול ואבל.

כאשר נפשה של מריים היודפתית נקשרת בנפשו של אלחנן בן דודהּ, המצטרף לקנאים הלוחמים ברומאים בכל חלקי הארץ, היא אינה נקשרת אליו משום האידיאליזם הדתי-פוליטי שלו אלא משום האידיאליזם- החולמני והרגיש שלו. מקווה היא בלבה כי תצליח להניאו מדרך המלחמה, אך לא עולה בידהּ. לבסוף, מזהה מסיקה את אלחנן עם אחד מסיפורי הגבורה שנקשרו במצור יודפת (זוכר אני כי כבר כאשר קראתיו לראשונה בילדותי, באיזה עיבוד ספרותי שהתבסס על יוספוס הוא הותיר בו רושם רב). בקשתהּ של מרים מבנהּ כי ישיב את עפרהּ ליודפת ויטמנה על יד נפש (ציוּן קבר מסומן) שהקימה לאלחנן, יש בו יותר מאשר סגירת מעגל רומנטית. יש בו את הטרגיות הקשה של אשה שנאלצה לוותר על אוהבהּ מפני בחירתו באידיאולוגיה הלאומנית- פוליטית-דתית, על פני חיי שלום ורוגע, וחיי משפחה מאושרים וארוכים, גם אם בשולי החברה והחיים, ללא הדר של גיבור חייל ומושיע העם. יפה בעיניי גם כי מסיקה בחרה לכנות את התככן השני, יד ימינו של יוספוס, בן גביר (מה שמעלה הדהוד מה לנעשה במקומותינו כעת). הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. בין אם נוגעים הם במידות הנוגעות לאדם הפרטי, ובין אם נתלות הם במיתוסים ובאתוסים הלאומיים המכוננים, בין אם אדם בוחר לראות בעצמו שלוח האלהות עלי אדמות ובין אם הוא רואה בעצמו מושיע העם. האחרית תהיה טרגית, כאחריתם של מעלי אש זרה. ואת תוצאות החורבן והשריפה, יאלצו הנותרים בחיים לשאת בליבם בכאב עמוק שאין לו נחמה.   

 

5

 

'אדרבה, צא ולמד יהודה, צא ולמד' מהר רבי יוסי לתקן את רושם דבריו הקשים של חברו. 'אבל עשה זאת מתאוות הלימוד עצמו, מתאוות הרצון להעמיק ולהבין ולא כדי להטיף מוסר לאחרים. חקור את מה שאתה רוצה לחקור, כתוב מה שאתה רוצה לכתוב משום אהבת החכמה, ולא על מנת לקבל תמורה אחרת לעמלך. אפילו אם יתמזל מזלך ותזכה לקבל תמורות רבות על מאמציך אלה וגם הוקרה גלויה מאנשים רבים וטובים- דע תמיד לשמור על מידה של צניעוּת, וזכור: 'השמים, שמים לאדוני- והארץ נתן לבני-אדם' [שם, שם, עמ' 217].

 

  ספרה של מסיקה, אדמה שחורה, ראה אור בהוצאה הקטנה דופן. דומני, אפוא, כי אלמלא הייתי מכיר את האתר שלה, ספק בידי האם הייתי שם לבי אליו או מעריכו, כראוי לו, בתוך שפע הספרים הרואים אור בעברית בשנים האחרונות. לעתים שכיית חמדה נמצאת במקום בלתי צפוי, לעתים כותר משובח רואה אור, לא על ידי תעשייני הספרים הגדולים. לעתים  לכתב יד ישנן איכויות משלו, גם אם אין ידיהן של עורכים ספרותיים חלות בו,זהו בדיוק המקרה דידן. רומן הראוי מפני מסירותו להתבוננות בפנים הרגישות, העדינות והאוניברסליסטיות של האדם, להתמסרוּת, לקריאה רהוטה, ולהפצת שמועתו הטובה והמיטיבה.  

 

נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, 338 עמודים.

 

בתמונה למעלה: עטיפת הספר (עיצוב עטיפה: ליאורה זיתון).

  

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »

                        

1

 

נתון במצב מאוד לא רגוע. יושב וצופה בערב בעדכונים השוטפים. הילדים ישנים בחדר השני. כל הזמן מחפשים את כתבינו לענייני ערבים, משל היה זה הציור השבועי לילד ואם רק נביט מעט יותר בבהירות במרקע, יתגלה לנו מיקומו הנסתר. 'כתבינו לענייני ערבים בטלפון' אומר לבסוף השדר. כאילו זו לב הדרמה. קולות הפיצוץ רחוקים. מצלמים כל אמבולנס הבא בשערי בית החולים ועזה היא ארץ נעלמת, היא ארץ אויב עכשיו, ומכאן ועד הטעות הצהלי"ת הראשונה שתפגע בטעות באוכלוסיה אזרחית וברבתי עם. התקשורת הערבית, שהיא היסטרית לא-פחות מעמיתתה הישראלית. הערב מציגים היסטריה. דם ואש ודמעות; תרגום בגוף הסרט: חגיגת מוות.

משרד הבטחון ממגן את אתר הקרוונים בניצן בחוליות של צינורות בטון, המשמשים בדרך כלל להזרמת שפכים לים. זה מביא אותי לחשוב על המנטרה העתיקה לפיה 'הערבים רוצים לזרוק אותנו לים'. אבל הפעם זה משרד הביטחון שלנו. צמרמורת חולפת אותי כי אני נזכר פתע בקוויקווג הפרא בספר מובי דיק, ההולך לישון בארון המתים, צופה את מותו קדימה. לא טוב משפיעה עליי חגיגת המוות הזו.   

מצב רוח של לשוטט בחוץ אבל קר מדיי. חוסר רוגע של חוסר התעלמות, של הבנה של גודל המצוקה האזרחית בשני הצדדים. אני לוקח מהתיק את הספר שעון חול של דנילו קיש שאני קורא שוב ושוב ושוב במשך שנים כבר, לפעמים בבת אחת לפעמים בהבזקים קצרים של תודעה. כאילו היה מִשנה שיש לשנות אותה או ספר שנשמט מעם ספרי הקודש.  

ברשימותיו של מטורף, מאת א"ס, גיבורו של קיש,  ובן דמותו של אביו, האינטלקטואל החידתי,חולה הנפש, שנרצח לבסוף באושוויץ בשנת 1944, אני קורא את הדברים הבאים המדברים אליי הלילה יותר מתמיד:

 

מה הם כל מאמצי האנושות, כל מה שמכונה היסטוריה, כל פועלו של האדם, מה שאדם עושה ומה שעושה את האדם, מה כל-זה אם לא נסיון שווא של האדם להתייצב מול האבסורד של המוות המושל בכל, לתת משמעות למוות, כאילו אפשר לתת לו משמעות למוות, כאילו אפשר להעניק לו פשר אחד מפשרו. הפילוסופים, הציניקנים שבהם, מנסים למלא את חסרון משמעותו של המוות  בהגיון נעלה כלשהו או בתמרון שכלי מבריק, כדי להמציא נחמה לכל, אבל מה שנשאר, לפחות מבחינתי, בגדר סוד לא-מושג, הוא זה: איך עולה בידו של אדם, על אף ידיעת המוות, לפעול ולחיות כאילו המוות מחוץ לו, כאילו אין המוות אלא תופעה טבעית! הרעד שאחז בי בימים האחרונים עזר לי להבין, על אף התקפי חרדה עזים, שמחלתי אינה אלא זאת: מפעם לפעם, מסיבות שאינן ידועות לי, וממניעים שאינם מובנים כלל, אני נעשה צלול, תודעת המוות עולה בקרבי, תודעת המוות כמוות; ברגעים אלה של הארה שטנית, המוות מקבל  את מלוא המשקל שיש לו כשהוא לעצמו, an sich, שלרוב אין בני אדם משערים אותו (כי הם משלים את עצמם באמצעות העבודה והאמנות, מכסים במליצות ערטילאיות על מועקת העדר- הפשר ועל ה- vanitas שלו) ואין הם חשים במשמעות האמיתית אלא בשעה שהוא נוקש על דתם נקישה ברורה ונחרצת, והמגל בידו, כמו בתחריטים של ימי הביניים. אבל מה שמזעזע אותי (אין נחמה בידיעה) ומגביר שבעתיים את הרעידה שבקרבי, היא ההבנה ששגעוני בעצם הוא צלילות הדעת, וכי למען החלמתי- שכן החלחלה הזאת קשה מנשוא- נחוץ לי בעצם שיגעון, טירוף, שכחה, משום שרק טירוף יכול להצילני, רק שיגעון יביא לי ארוכה!  אילו הציג עכשיו דוקטור פפנדופולוס שאלה על בריאותי, על מקור הטראומות שלי, על מקור חרדותיי, הייתי יודע להשיב לו תשובה ברורה ונחרצת: צלילות הדעת

(דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994, עמ' 172-171)

 

שנים אני קורא את הספר, וכבר העליתי בדעתי לא פעם כי א"ס אינם רק ראשי התיבות של שם האב אלא על דרך הקבלה (ודנילו קיש, כאינטלקטואל ודאי היה מודע וער לכך) הוא אין- סוף, קרי האלהות העליונה, ופתאום אני חושב כי צלילות הדעת, המחשבה החושבת את עצמה, נאצלת אל העולמות כולן היא חרדת אי ההיוֹת של כל הדברים, חרדת החלוֹף, חרדת החורבן של העולמות ושל התודעות כולן, העולות אל הנעלם לרָעָוַא (=לרצון) משל היו צלילות דעתוֹ, כי מי שמאבד את עולמו, מה עוד נותר לו. כל המשלים הספיריטואליים מקדמת דנא שביקשו לראות את העולם כשלשלת הויה גדולה ומוסדרת, הרמונית במתכונתה, שנתגלה להם בבת אחת שהם עומדים כל העת באיבו של ספק כאוס קוסמי- מטפיסי נורא. כמי שחווה כאוס בחייו, אני יודע שהדברים נרשמים אצלי כדיסהרמוניים. הפילוסופיה והאמנות עבורי, הן רק נסיונות ליצור הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר שאולי מעולם לא היה קיים, אולי אבד. מי שברא עולמו (אין סוף) נטע בו גם את חרדת הקץ (הסוף) באותה נשימה ואת צלילות הדעת הנוראה הנושאת אותה. וכן, גם את בנות- לוויתה: המועקה, החרדה, החלחלה והרעד.    

 

2

 

   אני אוהב את ריימונד צ'נדלר. כלומר את הספרים אודות הבלש הפרטי פיליפ מרלו. פעם אפילו התחלתי לתרגם את השינה הגדולה עם חבר שבינתיים אבד לי (בינתיים גם יצא תרגום לעברית). אני אוהב את הדיסהרמוניה של חיי מרלו, את ההכרח לצאת החוצה ולהכניס קצת סדר בכאוס האנושי, לא כאלטרואיסט ולא כלוחם צדק מוּדע, אלא מתוך ההכרח הפנימי, המגובה תמיד בהמון אלכוהול והומור חד, להטיל מעט הרמוניה- אשלייתית- מנחמת בתוך ערב רב של דיסהרמוניה אנושית לגילוייה האלימים והמושחתים. הרמוניה שפוקעת לא פעם אל מול עיניו של מרלו, ועדיין כהכרח שאין מנוס ממנו הוא אנוס לתור אחרי אותו סדר מטפיסי אבוד הנגלה לרגע ושוב חומק אל תוך לילה אפל ללא קץ וקצה. ייתכן שספריו של צ'נדלר מלווים את חיי משום הוירטואוזיות הדיאלוגית והתיאורית של יוצרם, אבל יותר כך, משום שהוא יצר בלש מטפיסי, שכל מפגשיו עם הבריות לדידו, הן ראיות לעולם מטפיסי עלום ואבוד, שאפשר להציץ לתוכו לשיעורין בלבד, אך הגילוי לעולם כרוך בכאב לא מועט.

    באחד מן הספרים הפחות טובים בסדרה, האחות הקטנה (The Little Sister) יוצא מרלו לטיול במכוניתו בתום יום מעייף במיוחד של היתקלויות בפניה המכוערים של האנושות לסוגיה, ועל הדרך גם מטביע יגונו במעט ברנדי, וממשיך בדרכו :

 

נסעתי הלאה עד מחלף אוקסנארד ופניתי לחזור לאורך האוקיינוס. המשאיות הגדולות. עם שמונה וששה עשר גלגלים זרמו צפונה, כולן מפיצות אורות כתומים. מימין שירך הפסיפיק הגדול השמן והמוצק את דרכו אל החוף כמו עובדת ניקיון העושה דרכה הביתה. לא ירח, לא המולה, בקושי רעש גלים. לא ריח. שום זכר לריחו החריף והפרוע של הים. ימה של קליפורניה. מדינת חנויות הכלבו. הרבה מהכל והטוב שבלא-כלום. שוב התחלנו. אתה לא אנושי הלילה, מארלו.

בסדר. למה שאהיה אנושי? אני יושב במשרד ההוא, משחק עם זבוב מת ופתאום נופל עליי פריט קטן ומרושל ממנהטן, קנזס, ומפתה אותי במרמה למצוא את אחיה תמורת עשרים דולר מרופטים. הוא נשמע כמו מנוול, אבל היא רוצה למצוא אותו, אז עם האוצר הזה בחיקי אני מתגלגל לביי-סיטי והשגרה שעוברת עליי כל-כך מעייפת עד שאני כמעט נרדם על הרגליים. אני פוגש אנשים נחמדים, עם ובלי דקרי- קרח בצוארם. אני משאיר אותם שם ומשאיר את עצמי פרוץ לכל התקפה. ואז היא באה ולוקחת ממני את עשרים הדולר שלה ונותנת לי נשיקה ומחזירה אותם בגלל שעדיין לא עשיתי את היומית שלי.

[….] אני לא יודע. אני יודע רק שמשהו אינו כפי שהוא נראה והאינטואיציה העייפה והמזדקנת אך המהימנה תמיד אומרת לי שאם אשחק את המשחק בקלפים שקיבלתי, האיש הלא נכון יפסיד את התחתונים שלו. זה העסק שלי? טוב, אז מה העסק שלי? אני יודע? האם ידעתי אי- פעם? בוא לא ניכנס לזה. אתה לא אנושי הלילה, מארלו. יתכן שמעולם לא הייתי אנושי או שלעולם לא אהיה. ייתכן שאני סתם טיפת פלסמה עם רישיון פרטי. יתכן שכולנו הופכים כאלה בעולם הקר והעמום הזה, שבו מתרחשים תמיד הדברים הלא נכונים ולעולם לא הדברים הנכונים.  

(ריימונד צ'נדלר, האחות הקטנה, תרגם מאנגלית: ראובן לסמן, הוצאת זמורה-ביתן: תל-אביב 1987, עמ' 74-73)

 

 אולי שתיתי מעט יותר מן הרצוי אחר-הצהריים. ישבנו אני וחבר קרוב, במוצאיו של יום אקדמי, במכוניתו ולגמנו מבקבוק סינגל- מאלט אירי משובח. דיברנו על היסטוריה, על האומץ לשאת את ההיסטוריה הספוגה בכל כך הרבה מוות ובכל כך הרבה מתים לשווא ביזמתם של משטרי עיוועים וממשלות איוולות. שחנו גם אודות המטפיסי והאפיסטמולוגי, רעיי הטובים משכבר. על מיסטיקון הלניסטי בן שלהי הזמן העתיק, שחווה חוויה של איחוד מיסטי עם אלה מצרית קדומה, שהפכה עד ימיו לבת דמותה של החכמה הקוסמית-האוניברסלית, לאמור: 'אני יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל עדיין איני יודע האם איזיס קיימת'. כבר החשיך. החבר היה אנוס כבר לצאת לביתו הנמצא בטווח טילי הקסאם והגראד. משפחתו ציפתה לו שישוב ולא רציתי לעכב בעדו. נפרדנו פכחים לגמרי, והאוטו שלו זינק על כביש ארבע דרומה. עומד שם, חשבתי לרגע לאורם של פנסי הדרך המנקדים את האפלה בצהוב-כתום, כי גם החברוּת, גם הקירבה האנושית, הנה אף היא, סוג של הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר, שאולי מעולם לא היה קיים; סדר רגעי בן-חלוף, והוא כל שנחלק לנו, רישום מזכרת מאיזה סדר עלום בתוך האפלה הרוחשת של הקיוּם. קצת כמו לדעת את איזיס. כשהמשכתי ברגל לכיוון ביתי נזכרתי פתאום במרלו, בפרק שהבאתי לעיל, ובמשפט, החוזר ומהדהד בו: 'אתה לא אנושי הלילה, מארלו', וככל שהרהרתי בו, פוסע לצד הדרך, מתנחם בחברתן של המלים, הרגשתי אנושי יותר ויותר .    

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas(1917).

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז      

 

Read Full Post »