*
ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר
*
1
בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.
אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.
אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.
ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע, כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.
לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.
*
*
*2
*
דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה: זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.
בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:
*
אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.
[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]
*
אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.
מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.
*
*
בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670
Spinoza's Seal
© 2014 שועי רז
*
פֶּרֶא אדם חוֹשב 