Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דנילו קיש’

amsterdam

*

ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר

*

1

   בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza   עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.

   אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS  מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.

   אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS  הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.

   ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע,  כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.

   לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.

*

spinoza's seal

*

 *2

   *

דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה:  זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.  

בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:

*    

אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות     Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.

[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]

*

   אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.

   מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.

*

*

בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670

Spinoza's Seal                 

© 2014 שועי רז

*

Read Full Post »

*

החיים הם הסחת דעת מתמדת שאינה מניחה להגיע לכלל מחשבה מהו הדבר שממנו היא מסיחה את הדעת [פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007, עמ' 156]

*  

ספרו החדש של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2011), שִמח אותי  מאוד, מרגע שנתקלתי בו. ראשית מפני הדיונים הלמדניים הממצים הנתונים בו, אשר גלו עיניי אל שורת אמנים יהודיים מן העבר ומן ההווה, אשר שמעם  טרם הגיע אל ספי, אשר קיימו ו/או המקיימים בעבודותיהם פרשנות מקורית של מוטיבים ושל סמלים שיונקים מעם עולם התרבות והרוח היהודי;  פרשנותם– עתים פורצת דרך, עתים מצחיקה עד דמעות, עתים מעמיקה עדי לבב ונפש, פורטת שם את פריטותיה החרישיות ומותירה קורא כמוני אחוז  מחשבות, כאילו טייל יד ביד עם מורה הזן האקוֹאִין אֵקַאקוֹ אשר טען כי פעילותו של מורה הזן צריכה לסחרר את התלמיד העומד על פי תהום, עד שלא יידע היאך להציל את עצמו.

    את אותה תהום פגשתי לראשונה כבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר, עת סבבתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי, חש בכל יישותי את החוסר ואת הנתק ואת נקודת העיוורון שלי לתרבות הלמדנית היהודית, אותה הכרתי אז בצורה חסירה למדיי. התחלתי ללמוד לבדי לאטי, ומה שהשלמתי בינתיים—השלמתי, אך לא תם גם לא נשלם. לפיכך, ציטוט שמביא עפרת בספרו משום האמן, המיצגן והפרפורמר , אורי דרומר, גרם לי להתרגשות רבה, באשר  הוא החזיר אותי לאילו תחושות יסודיות עימן סבבתי, ועליהם דיברתי בפני חברים מעטים שהיו נכונים בימים התל-אביביים ההם להבין אל לב חברם המוזר  שבאחת החל לגלות משיכה עזה לעולם הרוח המגוון האצור בכתבים עבריים וארמיים עתיקים, והחל לרחוש באחת חיבה מדודה לרומנסות בלדינוֹ,  או למוסיקת כלייזמרים ולשירה יידית, גם החל פתע לחוש חיבה לטעום מאכלים יהודיים מסורתיים מפאתי מזרח ומקצווי מערב, כאילו כל אותם דברים:  טקסטים, מוסיקה, מאכלים וטעמים (לאחר מכן גם טקסים) נתונים היו בקרבי תמיד.

    הנה דברי דרומר, כפי שמצוטטים על ידי עפרת בספרו:

 שמעתי מדברים על התעוררות מזרחית, ושאלתי את עצמי על אפשרותה של התעוררות אשכנזית. הבנתי שאין לאן להתעורר,  אלא לתהום. גדעו לנו בשואה חלק מהזיכרון, מההיסטוריה. העיסוק ביידיש מבקש להעלות שפת-אם משכחה, ליצור גשר על פי  התהום, להשלים את הזיכרון החסר. אינני דובר יידיש, ולפיכך איני עוסק אלא בדימוי של היידיש, כגון בדמותו של מנדלי מוכר  ספרים בהצגה שלי "עורי". […] אני מתייחס ליידיש בתור שפה אִלִּמת, ומכאן גם עיסוקי בסרטים אקספרסיוניסטים אילמים.  באירועי "תל חי 94" הקרנתי בתוך מנהרה תת-קרקעית סרט של "הדיבוק" ואילו בתערוכה ב"רוזנפלד" ב-2001 הוצג פסל של  דמות נטולת-פה, יושבת ומתבוננת, דמותו של "הגולם"[…]

 [דברי אורי דרומר, מצוטטים בתוך: גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק:  ירושלים 2011, עמ' 207]

 

    את התעוררותו המחודשת של דרומר אל העיסוק במוטיבים תרבותיים- יהודיים באמנותו הוא זוקף לזכות ההתעוררות המזרחית, שהביאתו לתהות על  אפשרות של התעוררות מקבילה בקרב התפוצה האשכנזית. דרומר אינו מרחיב באשר לטיבה של אותה התעוררות מזרחית. הואיל ודברים מעידים על כך  שבמחצית הראשונה של שנות התשעים עסקינן, כפי הנראה, מדבר הוא בעלייתה של ש"ס ככח פוליטי ריאקציונרי-דתי (לא זכורה לי התעוררות מזרחית  תרבותית-חילונית ו/או מסורתית יוצאת דופן באותם ימים, אשר התבטאה בתנועות ובפרסומים מאת חוגי אמנים בני ארצות המזרח, ועל כן אני מסיק כי  דרומר התעורר לנוכח עליית כוחה של ש"ס ומפעליה) ששמהּ יצא ברבים לא רק משום התבטאויותיהם הפומביות התכופות של הרב עובדיה יוסף ואריה  דרעי,  אלא משום הסיסמא ששוננה אז השכם וערב בערבי-בחירות: 'להחזיר עטרה לישנה'.

   ההתעוררות המזרחית המתוארת לא הביאה את דרומר, כרבים מבני דורו, להתקומם בשיחות סלון או במסיבת חברים בפאב, כנגד הדתיות  "הפונדמנטליסטית" המתעוררת; אלא למחשבה על זהותו האשכנזית החסירה, כלומר על אודות התהום שנפערה בינו כישראלי בן-המקום ובין הווי התרבות היהודית אירופית (מערב אירופית ומזרח אירופית),כהוויה תרבותית שכוחה,זכּרוֹן נוכח-נפקד, שהועלם ממנו על ידי דור של הורים ומחנכים, שמכוח ההתגייסות לפרוייקט הציוני, ומתוך הכאב הרב שהיה גלום בשבחיה של תרבות היידיש החרבה, התייחס לאותה תרבות יידית של טרם-השואה  (אגב, תרבות יהודית-חילונית ברובהּ), כ"תרבות גלותית", עולם עובר שהיה צורך להתנער ממנוּ בכדי להקים חברה חדשה המבוססת על אתוסים  ומיתוסים עבריים חדשים,המחוברים לכח,לעבודה ולאדמה (חלק ניכר מן התנועות שפעלו להקמת המדינה,היו מהורתן מבוססות על תורות  מרקסיסיטיות לא פחות מאשר הרצליניות). אותה אינטואיציה פנימית של הקשבה לחוסר הביאה את דרומר ליצור בחסות תרבות היידיש. דרומר מדגיש כי הוא לא טרח ללמוד יידיש, ועל כן היא נותרה עבורו שפה-אלֵּמת (כלומר,הוא מסוגל להקשיב להּ אך לא לדבר בהּ);עם זאת,כאִלֵּם-כביכול,הוא לומד לנטול חלק בתרבות היהודית-יידית (שהרי למשל, אדם שאינו מדבר עברית וחי בישראל בכל זאת עשוי לנטול חלק בתרבות הישראלית/עברית),ומדבר בעברית-חדשה מכמני תרבות שכוחה ההומים בתוכו.

  אבל פנייתו של דרומר לעשיית סרטים אלמים-אקספרסיוניסטיים על נושאי מאגיה יהודית כגון: "דיבוק" ו-"גולם" אינה כפי שדרומר מציג את הדברים  בדבריו, כלומר: אך ורק תוצאת אלמותו (כביכול) ביידיש ונהיית ההשתתפות המחודשת בתרבות היידית. דרומר היה מבקר סרטי אימה בעתונים באותם  שנים ודאי מצא בדמויות מיתיות-מאגיות כגון "הדיבוק" ו"הגולם", שאמנם הוצגו בקולנוע ובתיאטראות משלהי מלחמת העולם ה-I , והילכו על קהלים  יהודיים ובלתי יהודיים אימה וקסם, סוג של חיבור וזיקה יהודית אותנטית לעולם הגותי של אגדות "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"נוספרטו", אגדות- קולנעיות שלא זאת בלבד שהיוו תשתית לאקספרסיוניזם-הקולנועי (במיוחד הגרמני) של שנות העשרים של המאה העשרים, אלא גם היוו אבות קדומים  של ז'אנר סרטי האימה, ועל כן, ודאי שימשו דמויות אלו כשערים לעולם התהום, שייצגה עבורה תחילה, תרבות היידיש, ומצע לאותה "התעוררות  אשכנזית" (חילונית), שעל אפשרותה הירהר.

   דרומר משום מה אינו מזכיר בפרשת התעוררותו "היהודית-אשכנזית" את פעילותו המוסיקלית-תמלילנית הקודמת כמנהיג להקת הפוסט-פאנק,  דורלקס סדלקס (יחד עם ארז שווייצר). במקסי סינגל (קצר-נגן בן שלשה שירים) של הלהקה, חורבן בית שלישי לאן? (הוצאה עצמית: 1985) הופיע השיר "רב בישראל" שבו יצא דרומר חוצץ כנגד תופעת הכּהנאוּת מיסודו של מאיר כהנא שבאותה עת, ימי מלחמת לבנון הראשונה,  עשתה לה מהלכים בקרב ציבורים גדילים והולכים, עד שכהנא וחבר-מרעיו לא חששו לנסות ולקיים עצרות פוליטיות בערים מרכזיות בהפריחם ססמאות  נאצה כנגד הפלסטינים-הישראלים (הערבים) ואנשי-השמאל. כך למשל, גורשו אנשי כהנא מן העיר גבעתיים. אפשר אפוא כי לאותה 'התעוררות  מזרחית' שהביאה את דרומר לחשוב על אפשרויותיה של 'התעוררות אשכנזית',עוד קדמה ההתעוררות הכהנאית-מלוכנית (כהנא קרא להפלתהּ של הכנסת ולהקמתהּ של מלכות ישראל),שהביאה את דרומר למחשבות על כינונהּ של תרבות יהודית דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית.על כל פנים,אם אני עוד זוכר נכון,על פי השמועה(הייתי בן 12, בשנת 1985) ערכו דורלקס סדלקס הופעות במועדון הפינגווין ברח' יהודה הלוי 43 ת"א,שם מחו  באמצעות השיר "רב בישראל" כנגד התרחבות התופעה הכהנאית,שעוד טרם נבלמה אז כחוק.

    אפשר, כי נזכרתי בעברו של דרומר בלהקתו, ובמחאתו האפשרית כנגד גילויי הגזענות-הלאומנית הכהנאיים, בראש ובראשונה, משום שהתעוררותי  לתרבות היהודית התעצמה במידה ניכרת דווקא אחרי רצח רה"מ יצחק  רבין (1995). אני זוכר את הימים שלאחר הרצח כימי חשבון נפש פנימי בהם  הבנתי כי איני יודע די על התרבות היהודית, כל שכן על הדת היהודית, ובלתי מתקבל על הדעת כי התרבות היהודית הדומיננטית היתה מאז ומעולם  תרבותם של רבני יש"ע ושל המצדדים בכל תוקף בהתיישבות ובהתעצמות גם כאשר היא באה על חשבון רמיסת זכויות האדם של בני אדם בני לאומים  אחרים או בני אותו הלאום, האוחזים בתפישות פוליטיות מתנגדות.

    המגע עם התרבות היהודית-יידית המתוארת על ידי דרומר כהתעוררות על פי התהום. מהדהדת לי את פרנץ קפקא (1924-1883) ופרשת ידידותו  עם אמני התיאטרון היידי בקפה "סבוי" בפראג (1912-1911), הנבטת גם מיומניו המוקדמים וגם מקטע שכתב מפיו של השחקן היידי, ידידו יצחק לוי, על אודות התיאטרון היהודי בשלהי מחברות האוקטבו (1917-1918); ידידות זאת התקיימה חרף אזהרותיהם ונזיפותיהם החוזרות ונשנות של בני משפחה ובמיוחד מצד אביו שעניין התחברותו  של בנו, ד"ר למשפטים ממשפחה מכובדת, עם שחקנים יידישאיים (אוסט-יודן) נודדים חרתה לו מאוד. כפי שהראה גלילי שחר בספרו הפצע של קפקא  (הוצאת כרמל: תל-אביב 2008, עמ' 61-60) במפגשו הראשוני של קפקא עם השחקנים היידישאים המזרח-אירופים, בולט תיאורם כלוליינים;  קפקא מתאר את דמות השחקן כמי שתפקידו לעטות את הדמות ולהשתלשל עימה מטה ומעלה לנגד עיני הקהל.

   קפקא, עדיין כפי הנראה, בשלב ההוא היה אִלֵּם ביידיש, ויכול היה להתרשם מן התיאטרון בעיקר באמצעות מחוותיהם הגופניות של השחקנים ותנודות  קולם. לדעת שחר, הפך השחקן היידי עבור קפקא לסימבול לתלישות היהודית; התלישות מארץ, התלישות מגוּף, היותו תלוי על בלימה בין שמים וארץ;   נהנה מתשואות הקהל ומיבבותיו, שעה שנגד עיניו מבעבעת כל העת התהום.

   איני יכול להעריך עד כמה הזינה דמותו של הלוליין היהודי את דמויותיו הספרותיות של קפקא, שכמו יוצרן—תמיד תלויות הן על בלימה; גם קשה לי  להעריך עד כמה במקרה דרומר היצירה היהודית (או בעלת הנופך היהודי) הצליחה להרגיע את רחש התהום הפנימי; לעתים דומני, כי אמנם כפי שתיאר  ברונו שולץ את אביו (חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול) וכפי שתיאר דנילו קיש את אביו שלו (גן, אפר; שעון חול), שוררת אצל  יהודים אחדים, סוג של חרדה מטפיסית- קיומית, הגורמת להם לסבוב היפומניים בין רגעי הארה ובין רגעי חרדה; סימן שאלה גדול המוטל כל העת על פני  כל הויית חייהם ודן אותם לחיים של יצירה, גאונות, דיכאון, דיכדוך, ליצנות, נדודים, חוסר שקט תמידי ושיגעון; חרדה שאיננה "אשכנזית" וגם אינה  "ספרדית" או "מזרחית" באופן מיוחד; בוודאי גם בלתי-יהודים שותפים-חברים בהּ; הייתכן כי מי שהתבונן פעם פנים אל פנים בתהוֹם, יכול שלא  לשאת, ולוּ לרגע אחד, בפנימו– את חרדת המעמקים; והאפשר כי לא יתור, בהיותו תלוי, בעיניי עצמו,  בין שמיים וארץ, את התהום הפנימית, אי שם,  בנבכי הזכרון. האפשר כי דווקא בעטיה של התהום הרוגשת, יתעוררו אצלו תובנות חדשות, ארצות חדשות. עד כמה היוצרים זקוקים לתהום? ועד כמה  התהום-הפנימית צריכה לָיצירה?  (כל תשובה אפשרית הרי מהדסת-מהססת על חבל דק מאוד מצד אחד לצד השני של השורה).

לקריאה נוספת: הקוֹדחים והשתוּיים

בתמונה למעלה:   Marc Chaggal, Circus, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

 

ההוכחות שאינני בן אלמוות מצטברות והולכות

ובייחוד בערבי סתיו שכאלה

(דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 146)

1

מעל שירו מסגרת צירף המשורר הפולני, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1980, צ'סלב מילוש (2004-1911) את המוטו הבא:

Le Pologne est pays marécageux des juifs* 

 ותרגמו דוד וינפלד:

פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*

   מילוש הוסיף במפתח-הכוכב שצירף תחת השיר, כי מקור המשפט הינו: הגיאוגרפיה של אירופה, לפי הצרפתים (1939).  לא נהיר האם היה בנמצא ספר שכזה או שאולי מבוסס הדבר על שמועת-אוזן של מילוש, שבשיריו נטה להזדהוּת עם החורבן ועם הסבל היהודי.

   באותה עת כמובן טרחו אנשי העליות הראשונות על ייבוש הביצות בפלסטינה, לימים מדינת ישראל. עם זאת, קשה שלא לחוש בנימה האפלה הנידחת שיש באותו תיאור צרפתי של פולין. מן ריחוק וניכור מעמדי-אתני, שאינו מעלה על הדעת תרבות פולנית ותרבות יהודית, בנות קיימא. אותו המשפט ודאי לא נכתב בידי נאצי, ועם זאת, הוא מבטא איזו תפישה גזענית, הרואה בפולין מקום אפל, השוכן מעבר להרי החושך, ובו חיים, שומו שמיים, יהודיים למכביר.

   ומילוש כותב שם, באותו שיר, המוקדש לפטריק, על טרגדיה, אסון וכתמי זכרון. אבל בעיניי יותר מאשר שירו של מילוש גופו, המוטו הוא הנושא את השיר, באשר הוא מזעזע בשטחיות, פוטר תרבויות עמקניות ומגוונות, ומיליוני בני אדם כלאחר-יד; ממחיש את עוצמת שנאת האדם, שעוגנה במחי תורות של היררכיה חברתית-פוליטית או דתית-גזעית, באירופה, ערב מלחמת העולם השניה.

2

   יקרה בעיניי מאוד 'הטרילוגיה המשפחתית' לסופר היהודי הסרבי-קרואטי, דנילו קיש (1989-1935), ובמיוחד חלקה השני, שעון חול (עם עובד: תל אביב 1994, תורגם להפליא מסרבית קרואטית על ידי דינה קטן בן-ציון). שני החלקים הראשונים עוסקים בעיקר בדמותו של אביו של קיש, אדוארד, הנקרא בספרים אדוארד סאם, או א"ס, אינטלקטואל יהודי-אירופי, מפקח על תנועת הרכבות, חולם, שיכור, משיח, כעין ארכיטיפ של "יהודי נודד". דנילו קיש טורח לתאר את גדולת אביו אך, בד בבד, גם את טירופו, את התקפי החרדה המטפיסית והחידלון-התאיינוּת, מהם סבל. במוקד החלק הראשון של הטרילוגיה, גן, אפר (עם עובד: תל אביב 1980) עומד תיאורו המשתאה של הבן את אביו רב-הפנים, המעללים והתהפוכות. ובמוקדו, ספרו האבוד, הבלתי גמור של האב: "המדריך לנסיעות באוטובוסים, בים, ברכבות ובאויר", חיבור שהחל ברצון לכתוב מדריך תיירים עדכני ובו הערות קצרות מתאימות לאזני נוסעים ותיירים, והגיע למימדים של כרך עצום, אשר כלל לדברי קיש:

רשימה ענקית של ספרות בכל מיני תורות שונות ומשונות, כמעט בכל הלשונות האירופאיות, והלכסיקונים החלו מתחלפים בלימודים ובמחקרים ובעיונים באבולוציה, אוביקטיביזם, אוטוביוגרפיה, אוטופיה, אונומסטיקה, אוננימיזם, אופטיקה, אוראנוגרפיה, אורולוגיה, אורומטריקה, אטיולוגיה, אטימולוגיה, אידיאוגרפיה, אידיאליזם, אילוסיוניזם, אינדטרמיניזם, אינדיוידואליזם, אינטואיציה, איקונוגרפיה, איקונוקלסטיקה, איקונין ועבודת איקונין, אירציונליות, אלכימיה, אמבריולוגיה, אמוציונליות, אמנות לשמה. אמפיריות, אנדמנולוגיה, אנטמולוגיה, אנצקלופדיות, אנתרופולוגיה,אנתרופוסופיה,אֵסוֹטריות, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, אסכולסטיקה, אסכטולוגיה, אספרנטו, אסתטיקה, אפלטו ומשנתו, אפיקורוס ומשנתו, אקולוגיה, אקליפטיקה, ארוטיקה, ארכיאולוגיה, אתיקה, אתנוגרפיה, אתנולוגיה, אתניות, בונים חופשיים, בחירה ובחיריוּת, ביקורת, גיאוגנוסיה, גיאוגרפיה, גיאודסיה, גיאוטרופיות, גיאולוגיה, גיאומטריה, גיאופוליטיקה, גיאופיסיקה, גיאוצנטריות, גיאותרמיקה, גלגול נשמות, גנוסטיקה, גנוסיולוגיה, גנטיקה, גניאולוגיה, גירוש רוחות, לימודים גרמניים, דאיזם, דואליזם, דיאליקטיקה, דיאתסיס, דיכוטומיה, דינמיקה, דיפלומטיה, דיקארט ומשנתו, דקדוק, דרויניזם, דרשנות, דתיוּת, הֵגֵל ומשנתו, הומניזם, הטרוסקסואליות, הידרוגרפיה, הידרודינמיקה, הידרולוגיה, הינדואיזם, היסטוריה, היפנוזה, הליוצנטריות, הלניזם, הנדסה הידרולוגית, הרמוניה, הרקולס, וולנטריזם, וולקנולוגיה, זואוגרפיה, זואולוגיה, חוק ומשפט, חוּשנוּת, חזיונות תעתועים, חכמת כף היד, טאואיזם, טאוטולוגיה, טופוגרפיה, טופונימיה, טכניקה, טלפתיה, טקטוניקה, ימי- הביניים, כלבים וכלבּיוּת, כלכלה, כספים, לולינוּת.  לכסיקוגרפיה, לכסיקולוגיה, לַמַרְק ומשנתו, מאך ומשנתו, המבול ועידן המבול, מגְיַה, מגילות יוחסין, מגנטיות, מגפה בבהמות, מדעים מדויקים, מונותיאיזם, מוניזם אמפירי, מוסיקולוגיה, מוסר, מורפולוגיה, מחלות מין, מטמורפיזם, מטריאליזם, מינרולוגיה, מיסטיקה, מיקרוביולוגיה, מיתולוגיה, מפיסטופליות, מרטירולוגיה, מרכנטליזם, תורת הנאום. נוָטוּת, נומומיסטיקה, נורמטיביות, ניאוקנטיאניוּת, נצרוּת, סוליפיסזם, סוֹפיזם, סוציולוגיה, סוקרטס והדיאלוגים שלו, סטואה, סיבתיות, סמנטיקה, ספריטואליזם, ספקנות, ספרות, עיבּוּר השנים, עיוּר, על-טבעיוּת, פוליטיקה, פולקלור, פורמליזם, פחד היהודים, פטישיזם, פטליזם, פילוגנטיקה, פילולוגיה, פילוסופיה, פיסיוגנומיה, פיסיקה, פלוּרליזם, פליאוֹגרפיה, פלפלנות, פנולוגיה, פנמנולוגיה, פנטסמגוֹריה, פּנתיאיזם, פרויד ומשנתו, פּרוּשים ופרוּשיוּת, פרזיטולוגיה, פרטיקולריזם, פרחים ואיסופם, ציונות, קבלה, קומדיה, קומפרטיביוּת, קונסטיטוציונליזם, קונפוציוס ומשנתו, קוסמוגוניה, קוסמוגרפיה, קוסמולוגיה, הקוסמוס, קטלפסיה, קרחונים, קרטוגרפיה, קרקטרולוגיה, ריבוי הצורות, ריבוי הריחות, רעלים, רפואות אליל, שיבוח הגזע, השיר והחרוז, שתקנוּת, תיאולוגיה, תיאור האיברים, תנעוּמה, תרמודינמיקה, תרפיה כימית, תרפיה מכאנית.  הערות בתחתית העמודים וכל הסימנים והסמלים – הצלבים והסהרים והכוכבים – הוחלפו בעמודים שלמים של גוף-הכתוב בכתב-יד צפוף. קיצורים וראשי-תיבות נעשו סעיפים וסעיפים נעשו פרקים.

 [דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 37-35]

   אדוארד קיש נרצח באושוויץ בשנת 1944. הוא לא התיימר לכתוב ספר בשם הגיאוגרפיה של אירופה, כמו עמיתו הצרפתי האנונימי (כך על פי צ'סלב מילוש), אלא מדריך נסיעות בלבד, נגיש לכל אדם. ניתן להניח כי פולין היתה זוכה בספרו למעט יותר התייחסות מאשר השורה: פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*. ספרו של קיש-האב אבד הרבה בטרם רציחתו, ועוד בטרם מעצרו על ידי הגרמנים. יש לשער כי תרבותה של אירופה וההיסטוריה שלה היו שונות בתכלית לו היו מתעדים אותן ויוצרים אותן, בני אדם כמו קיש.

הערות: 

השיר מסגרת לצ'סלב מילוש נדפס בתרגום עברי בתוך: צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 61.

לרשימות אחרות העוסקות בשואה/ צ'סלב מילוש/ דנילו קיש ניתן לחפש על פי מילות מפתח בתיבת החיפוש המופיעה בקצה השמאלי העליון של המסך.

בתמונה למעלה:  Samuel Hirszenberg, The Sabbath Rest, Oil on Canvas 1894

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

כעין רשימה-אורחת אני מביא כאן במלואו סיפור אוטוביוגרפי קצר הכלול בספרו של אחד מן הסופרים האהובים עלי ביותר דנילו קיש (1989-1935) בתרגומה של דינה קטן בן-ציון שעשתה עבודת קודש ממש בתרגומו של קיש לעברית. אכן, כבר כתבתי כאן כי את ספרו של קיש שעון חול (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) אני מחשיב כספר קודש לכל דבר ועניין, הסיפור הנבל האיאולי חותם את ספרו של קיש מצוקת נעורים(הוצאת כרמל:ירושלים 2005). וחותם למעשה את הטרילוגיה המשפחתית של קיש אשר חלקיה האחרים הם גן, אפר (הוצאת עם עובד: תל אביב 1980)  ו-שעון חול. הסיפור עצמו נכתב כחמש עשרה שנים לאחר כלל סיפורי מצוקת נעורים אבל לדעתו של קיש הוא מהווה כעין אפילוג להם, ועל כן קבעו בחתימת ספרו כשזה התפרסם. מפני זיוו העדפתי שלא להביא ממנו חלקים-חלקים, אלא להביאו בנוסחו המלא; ואם אועיל בכך במשהו בהעלאת קרנו של קיש הרי כבר אשמח בחלקי מאוד, משום שאני מזהה בכתיבתו את הנדיר ואת המעולה. מציאות ההתבוננות בהם בימינו, כך נדמה, דומה לסיכוי לצפות בנמר- חברבורות במדבר יהודה ובנגב, סתם אגב הליכה בדרך, או לסיכוי לחזות בשמיים מנומרים קלילות ביום חורפי לא גשום או מעונן באופן יוצא דופן ואז בתבערתם, בהתפוצצות פתאומית, מורידים שטף- גשם, מהדהדים עולם, מחרישים אזניים, מי יודע מאיין עד איין. על כל פנים, הנבל האיאולי (Eolska Harfa)  דסיפורו של קיש, במקורו הוא כעין מתקן עשוי במקור צינור ומיתרי מעיים. כאשר הרוח נושבת בו, מיתריו מפיקים הדהוד צלילים, כעין מה שמוּכּר מפעולתם של פעמוני-רוּח. שמו של המתקן גזור כמובן ממלך הרוחות במיתולוגיה היוונית, אֵאוֹלוּס.

 

הנבל האאולי

 

בנבל יותר מבכל כלי נגינה אחר, מתגשמת נוסחת ימי הביניים שכורכת את היפה (perfecto prima) בהולם את תכליתו (perfecto secunda); שיהיה אפוא נאה למראה עין, משמע עשוי לפי כללי ההרמוניה הרשמית המקובלת; אך מכל הכל, שיהא תואם את התכלית הבסיסית שנועד למלאה: להפיק צליל ערב לאוזן.  

בגיל תשע היה לי נבל. הוא היה עשוי מעמוד חשמל מעץ ושישה זוגות כבלים שנקשרו במבודדי חרסינה, בדומה למערכת לא שלמה של ספלי תה (את קצהו של אחד המבודדים שיברתי בפגיעת המקלעת שלי, לפני שגיליתי, על ידי המכשיר האאולי שלי, את הפונקציה המוסיקלית הטמונה באותו מערך של חרסינה סינית).

לאחר שתיארתי לעיל את מערכת הכוונוּן, אוכל לעבור לחלקים האחרים.

כדי שיתקבל אפוא הנבל האיאולי יש צורך (בנוסף לכפתורי החרסינה המשמשים לכוונון המיתרים) לפחות  בעוד שני עמודי חשמל משוחים בזפת. המרחק האידיאלי בין העמודים הוא חמישים מטר. העמוד צריך להיות חשוף לאורך זמן (חמש עד עשר שנים לפחות) להשפעות המתחלפות של גשמים, כפור להט ושמש. כך שבלחץ השינויים החריפים במעלות החום (בין 36 מעלות מעל האפס ועד 22 מעלות מתחתיו) העץ מתבקע לארכו. והוא יתבקע, כמו לב מוכה יגון, כאשר יתפוס כי חדל באופן סופי ובלתי הפיך להיות גזע עץ, אשוח ירוק, וכי באופן סופי ובלתי הפיך נעשה עמוד חשמל.

אזי, כשהגזע הפצוע, הסדוק, תופס כי לעולם ועד הוא קבור פה עד לגובה הברכיים ומעלה, וכי לפיכך נבצר ממנו להימלט, או אז לא נותר לו אלא לשאת את עיניו למרחקים, לעבר היערות שמנופפים לו בראשי צמרותיהם. ולהבין שחבריו הקרובים ביותר, חברים וידידים, הם שני הגזעים הניצבים במרחק כחמישים מטרים ממנו, משמאל ומימין; נדכאים ממש כמוהו וקבורים עד ברכיהם באדמה השחורה.

   כשמחברים אפוא בין העמודים באמצעות הכבלים, על ראשיהם, במקום ענפים ירוקים, מורכבת מערכת התה הסינית ההיא (שישה זוגות ספלים מהופכים שאפילו ציפורים לא תוכלנה לשתות מהם), אז עולה מתוכם הניגון, אז מתחילים המיתרים שלהם לנגן. צריך רק להצמיד את האוזן אל העמוד; אלא ששוב אין זה עמוד, כעת זהו נבל. 

  כמה קוראים בלתי מנוסים (שמעולם לא הצמידו אוזן אל עמוד חשמל) יחשבו כי עתה יש צורך ברוח. ולא היא. העיתוי האידיאלי לנבל כזה הוא יום יולי יוקד כשהשרב בעיצומו, כשאֵד רוטט מרצד באוויר והכול מבקשים מחסה מפני החום, כשהגזע יבש והצלילים מהדהדים בקירבו כאילו היה חלול.

כמעט שכחתי:  המקום האידיאלי להציב בו נבל כזה הוא על מדרונות אחד השבילים העתיקים. הנבל שבסיפורי הוצב לצד שביל הדואר, שנבנה עוד בתקופת ישובהּ של פָּנוֹנִיָה על ידי הרומאים. הודות לעובדה זו קלט מוט הנבל, בדומה לאנטנה, גם צלילים מימי קדם; המנגינות מגיעות אליו מן העבר ומן העתיד.

   מערך כבלים אחד קולט אוקטבה שלמה בסולם מינור, שבאמצעות הדומיננטה הפכה על נקלה למז'ור.

   עד כאן ביחס למכשיר עצמו.

   כעת צריך רק להפנות את הראש לצדדים כדי להיווכח שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש. אם מתקרבת עגלה עמוסת חציר, אספסת או תבואה, יש למהר למצוא מסתור בתעלת ניקוז שלמרגלות השביל ולהמתין עד שתעבור.

   זה ברור לכם: יש כאן צורך בבדידות. כי למה לכם שיאמרו עליכם שאתם משוגעים כמו אבא שלכם ושישאלו את עצמם מה פתאום אתם מצמידים את  הראש אל עמוד החשמל. מישהו עוד עשוי להעלות בדעתו שאתם מאמינים כי בתוך עמוד החשמל היבש והסדוק רוחשות דבורים בכוורת, ושאתם חומדים את הדבש; מישהו יגיד אולי שאתם מצטטים למטוסים המתקרבים של בנות הברית ושאתם מודיעים על כך למישהו אחר; אחרים עלולים להרחיק לכת בדמיונם עד למחשבה שאתם מקבלים מסרים חשאיים מן החלל החיצון.  

   אשר על כך (בין השאר) מוטב לודא שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש.

   אני מודה ומתוודה, אילו מישהו שאינו מתמצא במוסיקה היה מצמיד אוזן אל העמוד, הוא באמת היה חושב שהוא שומע זמזום רחוק של מטוסים והיה ממהר לנוס על נפשו ולהסתתר בתעלה; או שהיה רץ כל עוד רוחו בו כדי לבשר לכפר שלהקת המפציצים מתקרבת.  אבל זהו רק הרושם הראשון (המוטעה); זה רק הליווי, הבאסים, שחוש השמע של הילד מכיר בהם את נעימת הזמן; שכן ממעמקי הזמן וההיסטוריה מגיעים צלילים כמתוך כוכבי קואזר הרחוקים (ריח השרף הנמס אינו משמש כאן אלא כגירוי, כפי שבבית התפילה מדליקים עשבים ריחניים, עץ אלמוג או קטורת).

   הנה כי כן, הנה מה שהנבל מזמר באוזנו בעוד הוא עוצם את עיניו: שבמהרה יחדל לעבוד כמשרת אצל האדון מוֹלְנַר; שאביו לא ישוב לעולם; שיעזוב את הצריף  הדל שרצפתו אדמה מהודקת; שיגיע לבסוף למונטנגרו אל סבא שלו; שיהיו לו ספרים חדשים; שיהיו לו 1,500 עפרונות, 200 עטים נובעים, 5,000 ספרים; שאמא שלו תמות בקרוב; שיפגוש נערה שיאהב לעולמים; שיערוך מסעות; שיראה ימים וערים; שבחודרו אל ההיסטוריה הרחוקה ואל עידן התנ"ך יחקור את מוצאו המעורפל; שיכתוב סיפור על הנבל האאולי העשוי מעמודי חשמל וכבלים.

[דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 98-95].  

 

 

 

 

ביום שישי (30.10.2009), ערב שבת הקרוב בשעה 20:00, יתקיים ביפו העתיקה, במסגרת פסטיבל 'שער' הבין לאומי לשירה של עמותת הליקון, המיצג המוסיקלי-האומנותי, מעברים,בבמויהּ ובהלחנתהּ של המוסיקאית, האמוּנה עלי נבל, ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי (יחדיו עם מורן צ'סטר בצ'לו ועם אדם בן עזרא בקונטרבאס). אל יצירתה המוסיקלית, ובמיוחד קטעי הנבל של עדיה התוודעתי רק לפני חודש ויותר, ומאוד אהבתי את ששמעו אזניי. מאז שבתי אליהם כמה וכמה פעמים. ניתן להאזין לכמה מיצירותיה היפות באתר שלהּ. לתכניית הפסטיבל ביפו ראו כאן. הכניסה לכל האירועים חופשית על בסיס מקום פנוי.

 

 

לרשימות אחרות שצלילן צליל נבל ראו:

 אחרי הספירה: מוסיקה, הרמוניה ואזרחוּת מטפיסית

אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן

 

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

  

*

לפני כשבועיים ימים ויותר העליתי לכאן רשימה שדנה בטום ווייטס ובקורותיי, ובעיקר על כך שטום ווייטס לדידי מהווה אמן דומיננטי, שלא לומר, סוג של פסקול, למעלה ממחצית מחיי בחלד. על הדרך ציינתי שם כי מעט לפני גיל 14 עזבתי את נגינת הפסנתר לאחר שפרטתי עליו שנים לא מועטות. הצהרתי על כך שהייתי נוהג לאלתר באופן בלוזי ושאבתי מכך באותם ימים הנאה מרובה. לקבועים מבין קוראיי, הדבר הסתבר, שכן בעבר כבר עמדתי ברשימה אחרת על תפישתי העצמית כמוסיקאי שהודח לכתיבה. חלק זה של הרשימה עורר כמה וכמה תגובות, חלקן באתר וחלקן ששוגרו אליי במייל, ובהם ניסו א/נשים יקרים להניעני לחזור ולנגן אחר שנים רבות. אחת מקוראותיי היקרות ביותר ציינה כי הגיע הזמן שאצמח את ידיי מחדש. האמת היא שאם הייתי מצמח משהו, אלו היו כנפיים, By Far.  ישנם דברים שניתן להסביר, אבל בודאי שלא אעשה זאת כאן. בכל זאת, אני עומד על זכותי ועל חובתי להשאיר מעט מחיי הפנימיים בחזקתי. ובכל זאת, כאשר נחו עיניי בשבוע שבעבר על ספרו המתורגם רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, הופתעתי כי במקום שפתחתיו לראשונה אתרתי מיד סיפור העולה בקנה אחד עם תחושותיי סביב הנגינה והאפשרות ההיפותטית שיום אחד אכן אשוב לנגן על דבר-מה שהוא צלילי והרמוני יותר, מכלי ההקשה הזה, האטוּם, המתכנה: מקלדת מחשב. על כל פנים, בשל יופיו של הקטע וקרבתו אליי, החלטתי להביאו כאן במלואו:

*

  פניו של חובֵיכּ היו כשל גבר שלא ישן כמו שצריך זה זמן מה. שפמו נזקק לתספורת. מצוקתו היתה מנחמת. התברר שהוא אהב את אבי באמת ובתמים; אבל אולי דאגתו היתה נתונה דווקא להריונה של אשתו ולבנו המשמש ובא. הוא טופף אל החדר על קצות אצבעותיו, נושא את תיקה של סלוָוא, את מעילהּ ושק מעור שאולי נראה תמים לעין לא מיומנת. עיני שלי זיהתה את הסכנה. השק לא הכיל דבר מלבד עוּד קטן.

   חשתי שהעורקים בגב כף ידי פועמים.

   אחותי זיהתה את השק וזקרה גבות של תמיהה.

   "אני לא  רוצה אותו" אמרה אחייניתי ברוך. "אני לא יכולה לנגן. נסיתי כל כך הרבה פעמים."

   "אבל זאת מזכרת" השיבה אחותי.

   "זאת תזכורת מתמדת לחוסר הכישרון שלי".

   אחותי בקשה מחוביכ להישאר בחדר והובילה את בתה ואותי למרפסת. היא הדליקה סיגריה ופלטה את העשן השמימה. אחייניתי לקחה את הסיגריה מבין שפתי אמהּ ושאפה ממנה על המרפסת. "אני אביא לך מדבקת ניקוטין".

   "זה לא הזמן המתאים" אמרה אחותי.

   "אין זמן מתאים מזה".

   "תקשיבי, את בטוחה שאת רוצה לתת את העוּד לאוסאמה? הוא הרי לא סתם ייקח אותו ויתחיל לנגן אחרי כל הזמן הזה. אני לא בטוחה שאפשר לנגן בו בכלל. לכולנו יש נכסים משפחתיים. וזה שלך. היא רצתה שתקבלי את זה."

   "מי רצתה שהיא תקבל אותו?" שאלתי.

   "סבתא שלנו" השיבה לינה." חשבתי שאתה יודע. היא נתנה לי אותו על ערש דווי כדי שאתן אותו לבת שלי. בת כמה היית אז, שבע? שמונה? אפילו לא תפסתי את הרעיון שתהיה לי בת.זה העוד של הסבתא-רבתא."

"אלוהים" השתנקתי. "לא ידעתי שהוא קיים. הוא עדיין מנגן?"

  "תבדוק" אמרה סלוָוא "התקנתי לו מיתרים חדשים. הוא מנגן בסדר, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ניגן בו כבר יותר ממאה ועשרים שנה."

   "מאה וארבע עשרה" אמרנו אני ואחותי פה אחד.

   "הוצאתי את העוד בעדינות מתוך שק העור של היעל. עבודת האומנות היתה מעל ומעבר לכל מה שראיתי זה שנים רבות—עיטורי השנהב המגולפים לערבסקות מיניאטוריות מורכבות; עץ וארז יקר מפז; דמעה משובחת, עשויה מאם הפנינה (אמיתית, לא אחות-הפוליסטירן) מרפדת את הצוואר. וסבתא-רבתא ויתרה על מלאכת המחשבת הזאת למען אהבתו של בעלה. "מתנה מהסולטן" אמרתי.

   "במלוא מובן המילה" אמרה אחותי, "מהסולטן שלנו".  

   "אני לא יכול לקבל אותו" אמרתי לאחייניתי "הלא הוא יכול לממן את הלימודים של הבן שלך בקולג'".

   "כרגע הייתי נותנת אותו בתמורה לעיסוי רגליים" היא ניסתה להרים את כפות רגליה מהרצפה בתור מוצג מספר אחת, אך בקושי הצליחה להניף אותן, כך שיהיה אפשר להעביר תחתן פיסת נייר.

   "תראו, אם אני אצטרך אותו פעם, אני אקח אותו בחזרה. פשוט קיוויתי שתנגן לו."

   "אני לא יכול לנגן. לא ניגנתי המון זמן" פרטתי על מיתר, ואז על עוד אחד. צלילו של העוּד היה מאכזב. "לא סתם מרימים כלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחילים לנגן, זאת לא אגדה."

   "הוא תמיד סיפר כמה יפה ניגנת" אמר סלווא. היא לטשה עיניים בדלת הזכוכית של המרפסת אל מיטת אבי שמאחוריה.

   "הוא לא אהב את הנגינה שלי" מחיתי "אף פעם".

   "אתה משוגע" התפרצה אחותי, "זה מה שאתה חושב?"

   "ייקח לי חודשיים עד שאצליח לנגן מקאם פשוט. אני צריך להכריח את עצמי לעבור שוב את העינוי הזה ולהקשיב לעצמי מתרגל סולמות?"

העוּד לא היה מכוון. הידקתי את המיתר העליון. ואצבעותיי כאבו. הצליל היה מחריד, העץ הזדקן ללא תקנה. לחצתי עם האמה על תו קל. חשתי שהעור שבקצהָּ עומד להיסדק. האם אצבעותיי יצליחו לשחזר את מה ששכחו? האם ידיי ייזכרו במה שנמחק במודע? אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהם. הן כאבו. כל גופי כאב; הרגשתי שעיניי עומדות לצאת מחוריהן. החלקתי לאורך המעקה. התיישבתי על הריצפה ובכיתי. אחותי היססה ואז החליקה לצדי ופרצה בבכי יחד. זה לצד זה, כתף אל כתף, התייפחנו. לו רק העוּד המדהים לא נשמע כמו יוקליילי.

(רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 2009, עמ' 454- 456)

 *

בעקבות מסורות פיתגוראיות ביטא אפלטון בספר השלישי מן הפוליטיאה את דעתו לפיה מוסיקה הרמונית מבטאת את הסדר השמיימי (ההתאמה המספרית בין חלקי הקוסמוס, לעומת המרווחים בין המיתרים). בעקבותיו הלך פילון האלכסנדרוני שתיאר את הנבל ככלי המוסיקלי המבטא בכיוון נאות את הסדר הקוסמי ההרמוני. כתשע מאות וחמישית שנים לאחר פילון שנו אחי הטהרה, אח'ואן אלצפאא', חבורת סתרים פילוסופית שפעלה בעיר בצרה בעראק את התפישה לפיה העוּד מבטא את הסדר השמיימי.

   בשבוע שעבר גיליתי כי בספרייתו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, אחד הכותבים האהובים עליי ביותר, עמדה האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס (שם הבמה של אדולף מארקס, אשר שינה את שמו, אחר 1912, לארתור מארקס), הליצן האִלֵּם מבין האחים מארקס, שלא היה אִלֵּם כלל וכלל. הארפו נגן בסרטיי האחים מארקס עליי נבל. מסתבר כי מעולם לא למד לנגן על נבל בצורה מסודרת. וכי תמיד היה מכוון בעצמו את הנבל באופן עצמאי לחלוטין, מה שעורר את תמיהת המומחים, משום שלא עמד בסטנדרטים הקלאסיים הנוהגים, ואף על פי כן נגן לתפארת. מבחינות מסוימות הדהד לי ספורו של הארפו סיפור מאת דנילו קיש, "הנבל האאולי", החותם את ספרו היפהפה מצוקת נעורים. ובו הוא מדבר על נבל שבנה לעצמו בילדותו שהיה מעין מתקן המהדהד במיתריו המתוחים את הקוסמוס ואת העבר ואת העתיד. כאשר נפטר אדולף- ארתור- הארפו מארקס הוא ציוה את הנבל שלו למדינת ישראל. איני יודע היכן גנוז הנבל הזה. אבל מכמה וכמה פנים דומני כי הצגתו ברבים תהיה דומה בעיניי לתגלית ארכיאולוגית מרעישה, כאילו מדובר בנבלו של דוד המלך, שעל פי אגדת התלמוד הבבלי רוח צפונית היתה נוגנת בו אחר חצות הליל, אז היה המלך ניעור משנתו. ובאשר לי, הצלילים אולי עוד ישובו פעם, אולי הם כלולים כאן ברשימותיי, בינתיים שומא עליהם להמתין עד לבוא שעתם. 

 

Harpo Marx plays the loom as a harp, Taken from the movie: 'Go West' (1940) 

 

בתמונה למעלה (בפתח הרשימה): : Harpo Marx plays the harp, Taken from the movie :A Night  at the Opera

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

לכל מי שאינם/ן יכולים/ות לחזור הביתה, כי חשוּךְ ואבוּד 

*

1

 

   בספרם התיעודי הנהדר של ז'ורז' פרק (1982-1936) ורובר בובר (1931-), סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, אשר מקורו בסרט תיעודי שנוצר בשנת 1980, השמיע ז'ורז' פרק דברים על יהדותו, כלומר חשף נדבך על תפישתו העצמית את קיוּמוֹ, כפי שהוא חווה אותו, בעד עיניי הכרתוֹ, אשר מתוכהּ הגיחוּ פתע כמתוך תיבה חתומה, כמה יהודיים חידתיים וחרדתיים למדיי, לא בהירים, לא מובררים, נוודים תמידיים, וגם כמה צללים של קוזקים, או אנשי גסטאפו, ממהרים אחריהם בריצה, אקדחים ואלות, משמיעים קולות נוקשים ומתכוונים להרע: 

 

אני לא יודע במדויק מה זה

להיות יהודי

מה זה עושה לי להיות יהודי

זוהי ודאוּת, אם תרצוּ רק ודאוּת

שטחית שאינה קושרת אותי לכלוּם;

היא אינה סימן לשייכוּת

היא אינה קשורה לאמוּנה

לדת, למעשים, לפולקלור ולשפה

היא יותר שתיקה, העדר, שאלה

והעמדה בסימן שאלה, ריחוף, חרדה

 

ודאוּת חרֵדה,

שמאחוריה מצטיירת ודאוּת אחרת,

מופשטת, כבדה, בלתי נסבלת:

הודאות שסומנתי כיהודי,

ומשום שיהודי הרי קורבן

החב את חייו למקרה ולגלוּת 

 

יכולתי להיולד כמו דודנים קרובים  או

רחוקים בחיפה, בבולטימור, בוונקובר

יכולתי להיות ארגנטינאי, אוסטרלי, אנגלי או

שוודי

אך בְּקשה האפשרויות הכמעט

בלתי מוגבלות הללו

נאסר עליי דבר אחד במפורש:

להיוולד בארץ אבותי,

בלוברטוב או בוורשה,

ולגדול שם כחלק ממסורת מתמשכת,

של שפה, של קהילה.

 

איפשהו, אני זר ביחס למשהו בעצמי;

איפשהו, אני "שונה", אבל לא

שונה מן האחרים, שונה מ"קרובַי" אני

לא מדבר בשפה שדיברו הורי,

אינני חולק אף אחד מן הזכרונות שיתכן

שהיו להם שום דבר שהיה שייך להם, שעשה אותם למה שהיו

לסיפור שלהם, לתרגום שלהם, לתקווה שלהם, לא נמסר לי.

 [ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 53-51]

 

   מה מתאר פרק בחלק הראשון של דבריו? עולם הנתוּן בסימן שאלה מרצד, בחרדה צפה, ועל כן בתנועה מתמדת. תנועה שלא ניתן לעצור גם בשעה שאדם שקוע בכסאו או מתהפך על יצועו. יהדות שאינה יודעת מנוח, ציפורים שאין להן קביעות, חסרות עונות נדידה. העושות את ימיהן בודאות נוראה לפיה איזה צָפָּר קשר לרגלן צמיד המסגיר את יהדותם. כמו אות הקין שבקש אוגוסטינוס אורליוס מהיפו להתוות בעם ישראל בחיבוריו על ידי הדרתם- הנצחתם כעם סחוף ואומלל, עם זנוח אל, צאצאיו של קין; או כפי רוחם של צאצאיו הכנסייתיים של אוגוסטינוס שכבר לא ביקשו להותיר מן היהודים שריד ופליט, ועל כן רדפום,  רצחו קהילות, גרשו אותן ממקומן (אנגליה, צרפת, ספרד). ואף אלו אשר בקשו להמיר דתם, פעמים רבות, מצאו עצמם אחר זמן, מועלים על המוקד. עונות הנדידה של היהודים לא היו קבועות, ולא היו בהן תחנות קבועות. תמיד מצאו עצמם היהודים אחר זמן במקומות אשר האירו אליהם את פניהם, ואליהם ניתן היה להגר בהמונים, כגון: בבל (מאה חמישית וששית),  מרוקו ומצריים (מאה שתים עשרה- שלש עשרה), ספרד הנוצרית (מאה שלוש עשרה), אלג'יר (מאה ארבע עשרה)  פולין (מאה השש עשרה), תורכיה-יוון (סוף המאה החמש עשרה ואילך), ארה"ב (מאה תשע עשרה ועשרים), ארגנטינה (סוף המאה התשע עשרה), ישראל (מאה עשרים). יונים הממלאות כיכר משום שבִּינתן מתווה להן כי היכן תוכלנה לחיות ברווחה חומרית ורוחנית יחסית, ולקיים את מנהגי היוֹניִם.    

   פרק, אשר שכל את שני הוריו, יצחק וצירל, בין השנים 1942-1940, מדבר על חוויה של קרע ותלישוּת. זוהי אינה הקריעה מן הדת בלבד, אלא קריעה מן המשפחה, מן הקהילה ומן המקום שהיה אמור להיות מקומו, ערש ילדותו לכאורה, ארץ אבותיו: לברטוב ווורשה, מקומן של קהילות יהודיות ושל תרבות יהודית תוססת שאבדה מן העולם.  משנתָּק הקשר המשולש (משפחה-קהילה-מקום), שוב הוא אינו יכול להיות מחודש. ישנו איזה שבר תמידי בהויה, סדק אל האין, המאפשר שלא רק להתבשם ממשב הרוח ומפני המים, אלא גם להתחלחל מעומק התהום. עבוּר אלו שילדותם נותצה, שהפכוּ תלוּשים ממקום ומתרבּוּת, היהדות אינה אלא קול מהדהד כאב, הברה רחוקה שקשה מאוד לעמוד על מוצאה ועל משמעה, כנגדה יש לעמוד שותקים, תמהים, מפוחדים—משום שהיא אינה פוסקת, ואין בה לא נחמה ולא מנוֹח.

   משהו מן הקרע שלא יתאחה, ומן הפצע הממלמל של ילדותו, חשף פרק ב- Wזכרון ילדות, אבל דומה כי אותה תפיסה דיסהרמונית של מלֹא הקיוּם, מציצה מן החרכים של ספריו, כמו מזכּרוֹת מן התהום ההיא. כזה הוא הסטודנט ב- איש ישן. כזה הוא גם גספר וינקלר, יהא אשר יהא, אשר שב ונגלה ב- החיים הוראות שימוש, כבונה הפזאלים של הנופים הימיים של ברטלבות'. מבחינת מה, מהדהדת בפניי ילדותו-יהדותו השבורה של פרק, על הבהובי היהדוּת המועמים שלה, את יהדותם של האינטלקטואלים, ז'אן אמרי (1978-1912, מעבר לאשמה ולכפרה) ושל דנילו קיש (1989-1935, גן, עפר; שעון חול; מצוקות נעורים), שניהם צאצאים לאבות יהודיים ולאמהות נוצריות. שניהם יהודים בזהותם, לא משום קשרים לתרבות, לדת ו/או לעם. אלא מכוחן של מוראות השואה, ובמיוחד מחמת כך שהאנושות לדידם הוציאה עליהם (אמרי) ו/או על אביהם (קיש) גזר דין מוות, השליכה אותם מן ההיסטוריה ומן הציביליזציה והפקירה אותם לכאב בלתי פוסק, או כפי שהגדיר זאת אמרי, כ-'נסיון של אדם מובס לגבור על התבוסה' (אמרי נטל את חייו, קיש ופרק נפטרו ממחלת הסרטן, בדמי ימיהם). דומני, כי מעבר להצהרתו של אמרי לפיה יהדותו מסתכמת באפשרויות שמעלה לפניו המספר שהוטבע בזרועו באושוויץ, הריהי יהדות הדומה מאוד לזאת שהביע פרק לעיל בדבריו על מקומהּ של היהדות בחייו. לדברי אמרי:  'בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח בן המציאות' (ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, תל-אביב תש"ס, עמ' 207). ואילו דנילו קיש חתם את ספרו שעון חול במימרא משום התלמוד הבבלי: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין'(מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"ב) במלים דומות מאוד סיכם ז'ורז' פרק  את נסיבות בואו עם רובר בובר לאליס איילנד החרבה (הפעילות באליס איילנד התנהלה על ידי רשות ההגירה האמריקאית בין השנים 1924-1892)

 

מה שמצוי כאן בשבילי

כלל אינו ציוני דרך, שורשים או  עקבות

אלא ההפך: משהו חסר צורה, 

על גבול הנאמר

משהו שאוכל לקרוא לו הסגר או גזירה או קרע

ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,

לעובדת היותי יהודי

[ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 51]

 

  להבנתי, דברי פרק כוללים את הגזירה ואת הקרע של קריעה מן המולדת, ההליכה כפליט ו/או מהגר אל מקום חדש, אי הודאות שבהגעה אליו שבקליטה בו, חרב הגירוש המונפת תמיד אל צואר (בעשרים ושמונה השנים שבהם פעל משרד ההגירה האמריקאי באליס איילנד נרשמו בו כ-3,000 התאבדויות של מהגרים, שנדחו). את כל אלה זיהה פרק עם שברונו עצמו כיהודי, צאצא של מהגרים ממזרח אירופה, בן למהגרים שמצאו את מותם בשנות מלחמת העולם השניה. יהודי, שיהדותו סמלה בעיניו, מאז ומעולם, את השאת והשבר. מי שראה חיים יהודיים בחורבנם לא יוכל להיוותר אדיש לחורבנם של חיים אנושיים בכל אתר.  

 

2

 

 

לנוכח זהותו היהודית הדיסהרמונית- הנוודית- החרֵדה הציב פרק את זהותו של חברו, רובר בובר:

 

אין לי תחושה ששכחתי,

אלא תחושה שמעולם לא יכולתי ללמוד;

בכך שונה המהלך שעשיתי מזה שעשה

רובר בובר:

 

להיות יהודי לדידו, זה להמשיך ולהיכלל

בתוך מסורת, שפה, תרבוּת,

קהילה שלא מאה שנות הגלוּת

ולא רצח העם השיטתי של "הפיתרון הסוֹפי"

לא הצליחו לרמוס לחלוטין;

 

להיות יהודי בשבילו, זה לקבל, על מנת למסוֹר

בתורו, מכלול שלם של מנהגים,

של אורחות אכילה, ריקוד, שירה, מילים,

טעמים, הרגלים.

 

ובעיקר התחושה שהוא חולק את

המחוות הללו ואת הטקסים עם האחרים, מעבר לגבולות וללאומים,

חולק את הדברים

שהפכו לשורשים, תוך ידיעה ברורה בכל רגע ורגע, שהם שבריריים

ומהותיים בעת ובעונה אחת,

מאויימים על ידי הזמן ועל ידי בני האדם:

רסיסי שכחה וזכרון, מחוות ששבים ומוצאים

מבלי שלומדים אותן לעולם באמת, מילים שחוזרות ושבות, זיכרונות

ערש,

 

תצלומים שנשמרו בזהירות:

סימני שייכות שעליהם מושתתת

השתרשותו בתוך ההיסטוריה, שעליהם חקוקה

זהותו, כלומר מה שעושה שהוא גם הוא עצמו וגם זהה לזולתו

[שם, שם, עמ' 54-53]

  

בשונה מאוד מתפישתו הדיסהרמונית של פרק, הרואה בחורבן המולדת היהודית במזרח אירופה על כל האמור בו, מעוות שאינו יכול עוד לתקון, הציג פרק את תפישתו של בובר, כי שמעוניין לבנות וליסד מחדש את שנהרס ונבזז. אליבא דפרק, רואה עצמו בובר בן לעם היהודי, שותף למנהגים, למוסדות חברתיים, לתרבות ולשפה, המונחלת ונמסרת מדור לדור. אמנם, גם בובר התודע לשבריריותה של המסורת הזאת, ואין הוא מטפח אשליה בדבר השגחה אלהית על ההיסטוריה, אלא על נכונותם של יהודים לאחוז במנהג אבותיהם ולקיימו וכך להמשיך ברצף ובמסורת היהודית ההיסטורית, שעוד לא תמו עלילותיה. 

   פרק אינו ביקורתי ביחס למגמתו של בובר. הוא יכול להבין היטב את השאיפה להשתייך-מחדש, להשתתף בבניה- מחדש של האוּמה היהודית לגילוייה. ברם, פרק מבין ואינו מסוגל לקבל. אבדניו האישיים כבר הותירו בו חותם כזה, לפיה היהדות עבורו הנה בראש ובראשונה מזוהה עם חרדה לגורלו של האדם האחר [בכך, אגב הוא קרוב לפילוסוף, היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906), שהיה דווקא יהודי מקיים מצוות]. חרדה ודאגה אוניברסלית, אשר ניתקה לנצח מהקשריה הפנים-יהודיים, הכרוכים בקודקסים של הלכה ומנהג. עוד יותר, זהוּת שבמידה שהיא יהודית, מתבוננת בספקנוּת רבה ביכלתה של האנושות, להיחלץ מן האלימוּת של לאומים וממסדים, אלימוּת קיבוצית שהיא, במידה רבה, סיפורה של ההיסטוריה האנושית.

   יותר מכך, דומני כי פרק רומז לשותפות גורל יהודית עם בובר, ועוד יותר לנימה האתית- האוניברסליסטית המפעמת בשניהם. אלא שזה מוצא את מקורהּ בנפשו, כאינדיבידואל, ואילו האחר- נזקק לחברה ולממסדים בכדי להניע אותה. דומה בעיניי ההבחנה הזו בין פרק לבובר, להבחנה בין דאואיסטים (תרבות מיעוט של אינדיבידוליסטים) ובין קונפוציוסיאניים (תרבות הרוב השלטת) בתרבות הסינית הקלאסית. יהדותו של פרק היא הליכה בדרך והתנסוּת אישית-חוויתית בּה. כפי נפשו; הליכתו של בובר, כפי הצגתו של פרק אותה, היא הליכה בצוותא כעם או כאומה, כעין בת קול של יציאת מצריים הולכת ונמשכת בהיסטוריה, ובנסיון להמשיך ולקיים את הזיקה לאותה תרבות, חברה,וחוק שהנהיגו חכמי קדם, מפני החיוב החובה.

 

3

 

ברשימת חמישים הדברים שברצונו להספיק לעשות לפני מותו  מנה פרק כדרכּוֹ 37 בלבד. והנה, נכלל בשלהי הרשימה הפריט הבא:

 

יש דבר נוסף שהייתי רוצה לעשות, אבל אינני יודע היכן, והוא
לשתול עץ (ולראותכיצד הוא צומח( 

 

  דבר אופטימי-קונסטרוקטיבי: לנטוע עץ ולראות כיצד הוא צומח. בד בבד, אין מקום, לא ידוע היכן. העץ הוא קונקרטי המקום הוא אוטופי (חסר מקום). ולפיכך, אין מקום שבו שורשי השתיל יוכלו להיקלט, ואף על פי כן ישנה התחושה לפיה העץ יוכל לצמוח גם כך.

   דומני, כי אפשר להניח כי פרק היה מוכן לחשוב על המולדת האבודה, זאת המשתרעת בין לברטוב ובין וורשה, כמקום הנטיעה. ברם, המקום ההוא אינו אפשרי עוד (יותר מדיי שכול, אבדן וחורבן). המקום אפוא אם אפשרי הוא ניתק מן המקום הגיאוגרפי- מדיני, אל הנפש, אל האינדיבידואל—שם, ביחידוּת, ניתן אולי לצפות בעץ כזה גדל כאפשרוּת, כממשוּת שבמחשבה וביצירה. הגרזן הפורח [האופן בו בחר פאול צלאן (1970-1920) לסמל את ההויה ההיסטורית, את הדהודהּ של האלימוּת האנושית במקום חסר שם, בעקבות מלחמת העולם השניה] ממילא לא יתיר לעצים להעצים את עצמם במחיצתוֹ. דומה כי ברקע חיוך הליצן העצוב של ז'ורז' פרק (שאגב החזיק בספרייתו, ולא במקרה, דומני, את האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס), יכול אני לשמוע את מלמולה הקטסטרופלי של הפילוסופית הצרפתית-יהודית סימון וייל (1943-1909) : לא יכולת להיוולד בתקופה טובה יותר מהתקופה הזו, שבה הכל אבד.

  
 

ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד אלחנן, יעוץ מדעי פרופ' יהושע ישועה, בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, 180 עמ'.

 

נכתב לנוכח פעולותיה הבלתי נתפשות והבלתי נסבלות של רשות ההגירה החדשה, במקום המתכנה, משום מה, מדינה יהודית

 

לרשימה קודמת שלי בגנוּת פעולותיה של רשות ההגירה החדשה, שהתפרסמה כאן לפני כשלושה חודשים, ראו: כאן

 

לרשימה 'אנשים כלואים הופכים למפלצתיים: גירוש, מעצר, חקיקת עיוועים', ראו: כאן

לרשימה המתקשרת לרשימה הנוכחית ועוסקת בשיר מאת פאול צלאן ראו: כאן  

 

תצלומיו של פרק נעתקו לכאן מן האתר של הוצאת בבל.

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

Older Posts »