Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דרוזים’

Liu Ye Birds, 2011 Acrylic on canvas 8 x 10 inches (22 x 27.5 cm)

*

הספר, אדון הקארמה, מאת ד"ר דפנא לוין, כולל ברובו מבוא ואנתולוגיה למקורות העוסקים בענייני גלגול נשמות בכתבים יהודיים בכלל, ובקבלה ובחסידות בפרט. הספר הוא לדידי אחד הכרכים יוצאי הדופן שנתגלגלו לידיי בעת האחרונה. אני מחבב חריגוּת וניסיון להצגת אלטרנטיבות לכינון תפיסתו העצמית של האדם עלי-אדמות, כל שכן, לייצר איזו אמירה אחרת על האדם ומקומו בעולם השונה מן התפיסה הפוסט-מודרנית המולכת, שבעצם מזה שנים מדברת על שדות-כוח, תורשה, פסיכולוגיה וביולוגיה— ועל אופציית האדם כיישות בלתי מטריאליסטית בעליל (אולי רק בקצה-קצותיה) כבר ויתרה בעליל מזמן.

אני יכול למצוא את שורשי תפיסת הקארמה, כלומר: התפיסה הגורסת כי מהלך הנשמה בעולמנו אינו חד-פעמי, אינו מוגבל למעגל חיים אחד, והוא נועד על מנת שהנשמה תצבור ניסיונות מסוימים ותדע לתקן את מעשיה עד הגעתה לשלימות היתה שכיחה מאוד בתת היבשת ההודית ובטיבט; אבל גם באזורי עולם אחרים [למשל, אצל הפיתגוראים בדרום איטליה במאות שלפני הספירה ואצל הקלטים בגאליה ובבריטניה; אצל אינדיאנים-קדומים באמריקה, אצל שבטים אפריקניים אחדים; בטקסטים הלניסטיים אוקולטיים ובקרב חוגים מוסלמיים ויהודיים בעראק של המאה העשירית ועד לכינון הדת הדרוזית במאה השתים עשרה ועד איטליה של הרנסנס והבארוק]. אני יכול להניח כי מאחורי התפיסה הזאת עמדו כמה עקרונות מיתיים-תיאולוגיים אבל גם נפשיים-חווייתיים. מעבר לכך שש יסוד לפיו ממסדי דת צריכים היו להעניק תקווה טובה למקיימי-דברם וגם למי מבני משפחותיהם שלא הלך בדרך "הנכונה", ולפיכך יזכה להמתיק את חסרונו בפעמים הבאות בהן ינכח בעולם; אני מניח כי מאז ומעולם היו אנשים שחוו את עצמם, כאילו זאת אינה הפעם הראשונה בה הם עושים בעולם; אחרים נטו להצדיק תקופות קשות בחייהם כתיקון וכפרה על מעשי עוולה שעוללו בגלגול אחר, וכך הלאה. יש יתרונות רבים במיתוס על העולם הבא ועל גלגול הנשמות, בעיקר עבור הנפשות שלא מוצאות את מקומן בעולם הזה, או שרויות על-השבר, מבלי שתדענה אם יש תקווה טובה לאחריתן, ולאפשרות לפיה מצבן (גם אם ייארך אחר חייהן הנוכחיים) הינו בר-תקנה. גדול מכל אלו הוא שביסוד תפיסת גלגול הנשמות והקארמה עומד ביטול המוות, כלומר: בניגוד למגמתם של מרטין היידגר את חנוך לוין, ואחריהם ו/או לצידם, פוסט מודרניסטיים אחרים, המתארים את האדם כיישוּת לקראת המוות, מאפשרת תפיסת הקארמה ושלשלת-הגלגולים את התפיסה לפיה המוות רחוק מלהוות קץ כל בשר ונשמה, אלא אך ורק תחנת-מעבר.

מבחינתי, קורא אגנוסטיקן-ספקן, שאף-על-פי שקרא אי-אילו קורפוסים מיסטיים ונתלמד בהם, עדיין מוצא עצמו נוטה להפשטה, לדה-מיתיזציה ולהלכי רוח רציונליסטיים, מצאתי במובאה שבהּ בחרה המחברת להציב בפתח דבריה, שער נכון-ומזמן לחיבור כולו. לוין בחרה לצטט בפתח דבריה מתוך ספרו של ז'ול לרמינה מדריך לאנרכיסט המתחיל את השורות הבאות: "אין השכלה רצינית ומעמיקה מלבד זו שאדם רוכש לעצמו, לבדו. על כל אדם להיות מורה של עצמו, ומשימתם של אלו הסבורים שהם יודעים אינה לכפות את דעותיהם אלא להציע לזולתם בלווית טיעונים מנומקים, את זרעי הרעיונות כדי שיינבטו ויישאו פרי במוחו שלו" [ז'ול לרמינה, מדריך לאנרכיסט המתחיל, הוצאת נהר: בנימינה 2014, עמוד 14]. כלומר, וכך מתבהר גם בהמשך ההקדמה לחיבור, המחברת מבקשת לשתף בתובנות ובמקורות ששימשוה במהלך החיים עד-הנה, או: "'קרוב לודאי לאורך גלגולים רבים". מגמה זאת, על אף שהיא מיתית, אינה תיאולוגית. לוין אינה מבקשת אותנו להאמין בממשותהּ המוחלטת של תורת הקארמה, ולא להשיא את הקורא לשנות את תפיסות עולמו. היא מבקשת אך קשב-סקרני להשמיע דברים בדבר תורות אלו, התפתחותן ורישומן בכתבים יהודיים שונים. זוהי גישה שעודדה אותי לקרוא את החיבור, להתגבר על הסתייגות. הגם שהעמדה הניבטת מדפי החיבור עומדת בניגוד להצהרה הגדולה העולה מכותר החיבור "אדון הקארמה" . אפשר מוטב היה כי שם הכותר יהיה גם כן הולם את מגמתהּ המוצהרת של המחברת, ותהא בו עדינות גדולה יותר, ומרחב שאינו מורה על אדנוּת אלא דווקא על אפשרוּת. אולי מוטב היה לקרוא לחיבור: דרכֵּי קארמה או בנתיבי הגלגוּל, מה שיורה על מסעה האישי של המחברת, יותר מאשר יורה על הוודאוּת הקארמטית (אדנוּת), לכאורה.

המבוא השני של החיבור עוסק בתורת הקארמה בעולמם של המקובלים וכאן חידושיה המקוריים של לוין ניבטים הן בכך שהיא קושרת בין תורת הקארמה האסייתית ובין תורת הקבלה היהודית באופן מפורש ורואה בהן מערכות סינונימיות במידה רבה (גם אם לא במוחלט). היא עומדת על מערכות יחסים בין נשמות המוצגות בכתבי מקובלים (בפרט בכתבי ר' חיים ויטאל תלמיד האר"י) כאילו שנפגשו שוב ושוב בדורות שונים ובפנים שונות, עד שעלה בידיהן לתקן את שקולקל. יותר מכך, לוין מלמדת על תפיסתם של קצת מקובלים שסברו כבני אומות העולם כי לנשמות אין דת או קבוצה אתנית, ועל כן ראו בגויים כמועמדים להתגלגל ביהודים, בבחינת שכר ועלית מדרגה של נשמתם ההולכת ומִתָּקנת. המחברת מעמידה על כך כי המקובלים לא ראו בתהליך התיקון ושלשלת הגלגול, מכניזם אלוהי דטרמיניסטי-שרירותי, אלא דווקא הצביעו על תפקידו של האדם: בחירותיו בחיים ואחריותו, בתהליך התיקון והשתלמותהּ של נשמתו. האדם ונשמתו לדידם עשויים לנסוק למרום המעלה אבל גם לרדת לשפל המדרגה— והדברים נעוצים בבחירותיו. המקום המוענק להשגחה האלוהית בהולכת הדברים, כאשר בד-בבד מוענקת לאדם חירות-לבור-דרכו הופכת את מערכת ההנהגה האלוהית, לדעת המחברת, למורכבת ומסועפת מעין-כמוה.

המבוא השלישי של החיבור עוסק בתורת הגלגול בקבלה, בהדגש מפורט על תורת התיקון, אליבא דספר שער הגלגולים לר' חיים ויטאל: "שצריך האדם לידע מי נשמתו, ועל מה בא לעולם הזה, ומה צריכה לתקן" [שער הגלגולים, ירושלים תשמ"ח, הקדמה ו' עמוד כ"ז; עמוד 83 בספר] . גם כאן, להערכתהּ של המחברת, יש בטקסטים הקבליים מגמה השוזרת יחדיו את ההנהגה האלוהית המוליכה את ההיסטוריה החיצונית (של הגופים) ואת ההיסטוריה הפנימית (של הנשמות) גם יחד; אבל בניגוד לאומות-העולם, יש אצל היהודים מידה יתירה של חירותניוּת, כלומר: יכולת לבחור באופן ריבוני את המעשים ולחשב את השלכותיהם. החירותניות הזאת מוצגת כסוג של דטרמיניזם-רך, כלומר: גם אם צדיק גוזר והקב"ה מקיים, האל היודע-את-הפרטים, יודע לכתחילה גם את כל האפשרויות שעמדו בפניי הבוחר, ולפיכך גם את התוצאות שכל בחירה תנביע. מן הבחינה הזאת, כך או אחרת, לדעת מירב המקובלים, האדם נתון בפני האל יודע-הכל, הנותן לעובדיו את החירות לבחור, אך לא באופן המחריג אותם מן הסדר האלוהי ומן הידיעה האלוהית, שהכל (לדידם של המקובלים) ארוג בהּ.

   חלקו השני של החיבור ומרכזו (כמאתיים וחמישים עמודים), הוא אנתולוגיה של סיפורי קארמה וגלגול בקבלה. כאן ניכרת מאוד תכונתם של מספרים יהודיים שונים לצייר את גדולי המקובלים והמאגיקונים היהודיים בדורות שלאחר האר"י (1572-1534), כמי שנהנו מן היכולת לקרוא כל שלשלת גלגוליו של האדם מתוך הבטה בפניו. היבט זה, לא היה הכרחי כלל בעולם של רוב המקובלים קודם לר' יצחק לוריא, וכנראה כרוך היה בתפיסתו של ר' חיים ויטאל תלמידו, לפיה מורו היה הרסטורַטור של הקבלה האמתית, שנשכחה מאז ימי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן 1270-1198), והפכה לעניין שכלתני. כלומר, ר' חיים ויטאל יצר מיתוס חדש  לפיה השגת רוח הקודש ולגילוי אליהו (שנתייחסו גם לר' יצחק לוריא וגם לרמב"ן ושלשלת המסירה של קודמיו) משמעה השגת-העולם על דרך הנשמה, כך שלמקובל נפתח שער נעלם להכיר במעלותיהן ובפגמיהן של נשמות שכנות, לדעת את תולדותיהן, ולהורות דרך לתקנתן. ואכן, מידה זאת ציינה לימים גם את דרכו של הנביא השבתאי, אברהם נתן בן אלישע, איש עזה (1680-1643) וכן את דרכו של מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר, הבעש"ט ( 1760-1700 לערך), ואת תלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם. האנתולוגיה הרב-דורית שערכה ואספה לוין, מליאה והומה בסיפורים המכונים על פי רוב בספרות ההנהגות הקבלית, בחיבורי מוסר קבליים, ובכתבי החסידות: "מעשים נוראים" (למשל: מעשה נורא לר' יוסף דלה רינה). ואכן, כאן הולכים ומתגלים סיפורים המבשרים על גלגולים רב-דוריים, על גלגולם של חוטאים בבעלי-חיים, ועל רוחות תועות ודיבוקים. בסופו של דבר, יצאתי מקובץ המעשים הזה, מתהרהר על כך שבאמצעות מעשים אלו העניקו המקובלים והאדמו"רים החסידים לעצמם הילה של אנושות נבדלת, השולטת לחלוטין ברזיה של תורה אוקולטית, שאין לה פתח ולא אחיזה אלא במי שנפשם חוננה בכושר ראיית סתרי הגלגול. ובדרגה אחת ניצבים "היודעים"; אחר-כך: חסידיהם, המוכנים כי היודעים יחונו אותם בידיעותיהם המופלגות; כאשר החולקים/מערערים/ מתעלמים מן הידע הזה— דנים עצמם  לחיים של גלוּת ועזובה מהכרת נשמתם, טבעהּ, מהותהּ, והדרכים לתקנהּ ולהשלימהּ. כינונו של מעמד "היודעים"  מעניק גם היום ,בעיניי ציבורים דתיים רחבים ,למנהיגי הדת ולמקובלים את הסמכות-המוחלטת להחליט מי יינשא למי, מי יעבוד היכן, ואפילו לאיזה קונה יימסור אדם נכס ולאיזה לא. מעטים בלבד מעזים לחלוק על מי שלדעתם חוננו בראיית-נשמות וטבען.

דפנא לוין העמידה ספר קריא ומרתק, הכולל אנתולוגיה של מקורות וקטעי מקורות חשובים להבנת הדפוסים האי-רציונליים בהגות היהודית במהלך מאות השנים האחרונות ועמדה על ההיגיון הפנימי הנסוך בהם. היא גם מיקמה אותם בהקשרים היסטוריים-ותרבותיים רחבים, כחלק מתורות הקארמה והגלגול, המלוות את המין האנושי זה אלפי שנים. איני יודע אם משהו בי השתנה מהותית בעקבות הקריאה, אבל לימוד מעניין במיתוס הקבלי והחסידי והתפתחותו מצאתי כאן. בצאתי מן החיבור מצאתי את עצמי הוגה בעיקר בשאלות הרדיקאליות המנחות, כך נדמה, את כל הלכי המחשבה הקיומית, מאז ומעולם: מהם החיים ומהו המוות, להם מציע החיבור שלפנינו אלטרנטיבות ומצבי התבוננות. עם כל זאת, כמו כל  מיני התבונניות ואלטרנטיבות אחרות, יש כאן נסיון לפתור חידה, שלא ניתנת לפתרון.

*

דפנא לוין, אדוֹן הקארמה: גלגול וקארמה בקבלה— אנתולוגיה, הסדרה לחקר ספרות הקבלה והחסידות, בעריכת אבי אלקיים, הוצאת אִִדְּרָא, תל אביב 2016, 420 עמודים.

*

*

בתמונה:  © Liu Ye, Bird on Bird, Oil on Canvas 2011

Read Full Post »

טיכו. 1970

*

*

עָמַדְתִּי

בִּיְרוּשָׁלַיִם

הַתְּלוּיָה עַל עָנַן,

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים

[…]

מַדּוּעַ פָּחַדְתְ מִמֶּנִי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם?

דִבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֲנִי הוּא אָחִיךְ

הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל.

[זלדה, 'עמדתי בירושלים', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1985, עמ' 63]

*

לזכרם של הנספים, המתפללים מירושלים, ולזכר השוטר הדרוזי שנחלץ להגנת המתפללים בבית התפילה בשכונת הר נוף בירושלים, ואשר מת מפצעיו אחר כך בבית החולים, אני רוצה לייחד קריאה קצרה בתלמוד הירושלמי (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה, ונקרא ירושלמי על-שום ארץ-ישראליותו), ובאחד מפרשניו, שמהם למדים מדוע אין לנקום ולנטור.

*

כתיב: 'לא תקום ולא תיטור את בני עמךָ' [ויקרא י"ט, 18] היך עבידא? הוה מקטע ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה

[תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט' הלכה ד']

 

[תרגום] כתוב: 'לא תקום ולא תיטור את בני עמךָ' איך זה נעשה? (=כגון מי ש)היה חותך בסכין והיכה הסכין על ידו (=והיד שנעשה בה חתך) תחזור ותכה את ידו (=היד שהכתה אותה בראשונה).

*

*

איך זה מסתבר שאדם ימחול על פגיעו ועלבונו? הנקימה והנטירה אינן מן ההגיון ומשיקול הדעת ודומות הן לטירופו של מי שביקש לחתוך בשר ובטעות שׂרט בסכין את ידו האחת ואז היד המוכה מתרעמת על מכתהּ חוטפת את הסכין ומכּה כנקמה את היד שהכתה ראשונה.

ראוי להבהיר, הירושלמי מדבר כאן על איסור תורה לנקום ולנטור לבני עמךָ, היינו: בין יהודים בלבד. עם זאת, פרשן התלמוד הירושלמי (פירושו הרחב נקרא "קרבן העדה"), רבהּ של דסאו ואחר-כך רבהּ של העיר ברלין, מורו לתלמוד של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, ר' דוד פרנקל (1762-1707) כתב על-מקום-זה:

*

שאם בא הכתוב להזהיר שלא ירגיל במידות רעות, אף במי שאינו מבני עמיךָ ראוי לאסור הנקימה והנטירה.

 *

דומני כי בעצם הימים ירד עלינו עידן של נקימה ונטירה, פחד ופחת. לטעמי, ראוי דווקא בעת הזאת לזכור את דבריו השקולים וההגיונים של ר' דוד פרנקל, לפיו גם נקימה ונטירה בין בני אדם בני לאומים שונים היא מידה רעה; ממילא אז לא יעלה אז על דעתו של יהודי כי נקימה ונטירה במי שאינו יהודי יש עימו מן הטוב, אלא מדובר באותו טירוף ממש, של יד אחת המכה יד שניה ואז היד השניה משיבה לה כגמולה, וחוזר חלילה; עד שייולד מכאן חיש-מהר מעגל דמים שאין לו סוף.

ההתרה, כך אליבא דר' דוד פרנקל מושגת כאשר היד שהוכתה לא מחפשת את מי לקצץ, ובוחרת להימנע משפיכוּת דמים נוספת. כמובן, אין מדבריו רשות להסיק כי איתור הרוצחים, שפיטתם וענישתם על-פי-חוק היא מידה רעה, אלא אך ורק ענישתם השרירותית של בני העם האחר, שלא היו שותפים לרצח, ומשום מה מוחלט לנקום בהם רק משום שהם חולקים בלאומיותם או בדתם של הרוצחים (בני אותה קבוצה).

עם זאת, ראוי להדגיש כי מהמשך דברי ר' דוד פרנקל שם משתמע כי בכל זאת הכתוב לא בא אך ורק על מנת להזהיר "שלא ירגיל במידות הרעות" אלא קודם-כל על מנת להזהיר כי כל ישראל הם גוף אחד ("ישראל גוף אחד הן"), ועל כן ביקש הכתוב לכאורה להדגיש כי נקימה ונטירה בין יהודים דומה לאדם המתעקש לנקום בגופו-הוא. כלומר, הוא בכל זאת מבחין בין אדם המכה כנקמה  ידו של אדם אחר (גוף אחר/עם אחר) שהיא מידה רעה ובין מי שמכה את גופו (ידו האחת את ידו האחרת וחוזר חלילה) שזה איסור מוחלט (אולי מפני שדומה הדבר למאבד נפשו לדעת, או כחולה המבקש כל העת לפצוע את עצמו).

*

טיכו. 1965

*

אני מתעקש להקשות על המשך פירושו של ר' דוד פרנקל ולתהות: וכי האנושות אינה גוף אחד? האין ראשית התורה מלמדתנו, אם כמיתוס אם כאתוס, את התפישׁה לפיה כולנו בני אדם, כלומר: צאצאי צאצאיו של אדם הראשון [לפי דעת חלק מאמוראי ארץ ישראל (מדרש בראשית רבה) ומהפרשנים המאוחרים יותר היה אדם הראשון דו פרצופין, זכרי ונקבי כאחד, בטרם ננסרה ממנו חוה], שנברא בצלם אלוהים?

יש טעם להתרחק מנקימה ומנטירה בין העמים גם משום שראוי לאדם להתרחק מן המידה הרעה. אך גם משום שיש להימנע מן האלימות ומשפיכות דמים,  בשל היותנו בני/בנות אנושות אחת, וכגרסת התלמוד הירושלמי במקום אחר (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ט'): "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא"(כך הוא בכתב יד ליידן השלם הקדום, וברוב הדפוסים). גם שם נקשרים הדברים במוצאם המשותף של כלל בני האדם מן האדם הראשון, וזוהי גם הגרסא המופיעה בכתבי היד הקדומים של המשנה שהגיעו לידינו (כתב יד קופמן-בודפסט, כתב יד פארמה דה-רוססי, כתב יד קיימברידג'-לו); גרסתם של אמוראי בבל "כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" שהפכה לאופן-השגור, שבו מצוטטת המימרא הזאת, ואפשר שהטעתה גם את ר' דוד פרנקל, היא מאוחרת, ואינה עולה בקנה אחד לא עם נוסח המשנה שם, ולא עם נוסח התלמוד הירושלמי. וכבר בו יש איזו הטיה, כאילו שככלות הכל ישראל והעמים אינם בני אותה אנושות [הדיכוטומיה המהותית בין ישראל ובין העמים לא מבחינת קיום המצוות אלא מבחינת שורש נשמתם חודדה מאוד בכתבי המקובלים (לא-כולם) ואדמו"רי החסידות, כלומר בתקופה מאוחרת למדיי].

כך או אחרת, גם בעיניי איש הלכה מובהק כר' דוד פרנקל, רבן של דסאו וברלין, נקימה ונטירה בין יהודי ללא-יהודי הן מכלל מידות רעות, שראוי לרחוק מהן ואין לאמצן.

על אי-הנקם כמידה הטובה ניתן גם ללמוד מתוך חלקו הסוגר של הפסוק הנדון לעיל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, ה'  [ויקרא י"ט 18].  

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

 

בתמונות: אנה טיכו, הרי יהודה, פחם ופסטל, 1970 בקירוב

אנה טיכו, הרי ירושלים, עיפרון וגיר על נייר, 1965 בקירוב.

Read Full Post »