גן תבונת הלב

ב-21.6.20201 נערך בנווה שכטר, מרכז לתרבות ואמנות יהודית עכשווית (נוה צדק תל-אביב יפו), ערב עיון לכבוד צאת הספר, גן תבונת הלב (بستان المعرفة / בֻּסְתַאן אַלְמַעְרִפַה̈ ) לשיח' הסוּפי שהוצא להורג בבע'דאד ככופר-באסלאם, אַבּוּ אַלְמֻעִ'ית' אלְחסֵין בן מַנְצוּר אַלְחַלַאג' (922-858) בתרגום לעברית מאת פרופ' אבי אלקיים ובלוויית מבואות, הערות, ואנתולוגיה של מקורות הדנה בمعرفة  (תבונת הלב) אצל סדרת שיח'ים סוּפים מקבילים (הוצאת אידרא: תל אביב 2021). 

למטה, תיעוד וידאו מלא של הערב כולו, לרבות דברים שנשאו שם: החוקרת והמו"לית ד"ר קציעה עֵלון, השיח' והמשורר ע'סאן מנאצרה,  אני  והחוקר הסוּפי, ד"ר ח'אלד אבו ראס; בהנחיית הרב רוברטו ארביב ובלוויית  המוסיקאים: יאיר דלאל ועבד אלסﱠלאם מנאצרה; ולבסוף, קרוב לחתימת הערב — תגובת המו"ל, המהדיר והמתרגם, פרופ' אבי אלקיים.  

דבריי נשמעים מדקה 43:55 לערך ועד 01:02:30 לערך. אני ממליץ להסב ולצפות בכל.

בלי לתאם מראש, כל אחד מהמשתתפות והמשתתפים הציגו היבטים שונים או עופפו לכיוונים אחרים.  כמייצג הפרספקטיבה הקיוּמִית בערב, שמחתי בפרספקטיבות הנוספות.  

הרב רוברטו ארביב דיבר על אלחלאג' בפרספקטיבה של השיח היהודי-ערבי-מוסלמי לאורך הדורות;  ד"ר קציעה עלון דיברה על דמותו של אלחלאג' ועל הספר הנדון כסימן דרך אינטלקטואלי בישראל בת-זמננו;  ע'סאן מנאצרה דיבר על אלחלאג' מפרסקטיבה של סולל-דרך לסובלנות בין דתית (ריליגיוזית ומיסטית) וקיום משותף; אני דיברתי על אלחלאג' מן ההיבט הקיומי וניסיתי להיכנס לראשו של אדם שחייו אחוזים בחוויה לפיה אין דבר מלבד אללﱠה והקיּוּם  בו (הוא הכוח היחיד שיש); ד"ר ח'אלד אבן ראס דיבר על פרשנותו של השיח' הסוּפי האורתודוכסי ׁ(היה גם איש הלכה מומחה), מקים ומייסד אלטﱠריקה̈ אלקאדריה̈ , עבד אלקאדר אלגִ'לאני (1166-1078 ), לאמירתו ההֶרִטִית  (הכופרת) של אלחלאג' "אנא אלחקﱡ " ("אני האמת") – אותה ראה לבקר מצד אחד, אך גם לסגל אותהּ לסדרי העולם האסלאמיים מצד אחר. כדאי גם להתעכב על הדיאלוג המרתק בין ע'סאן ובין אבי אלקיים, ללא ספק משיאי-הערב, לקראת הסוף.    

*

*

Read Full Post »

לכתוֹב כּדי שהתוֹרם ימשיך לתרוֹם

*

אני כותב כאן רק על מיעוט- בטל של ספרים מתוך אלו שאני קורא. מדוייק יותר: אני מקפיד לכתוב על אלו שאני אוהב בלבד, או על ספרים מצאתי בהם דבר יוצא דופן, מסעיר, מעורר מחשבה; אני נמנע מלכתוב על ספרים שקראתי ולא הותירו בי רישום מחמת רישול, גריעות, או שלא הותירו בי רישום חיוני כלשהו. כמובן, אני מניח, אני יכול למנות כמה ספרים טובים, שלא כתבתי אודותיהם, הואיל והם לא קלעו ממש לטעמי, ולא מצאתי מה לכתוב עליהם או איך לדון בהם. סיפורו של הספר שאסקור כאן היום הוא אחר: הוא נכתב על נושא חשוב מאין-כמוהו וככל הנראה במיטב הכוונות הטובות של מחברו, ובכל זאת, אף על פי שחציתי אותו מצד אל צד, ככל שהצטברו להם העמודים עליהם  עברתי, הצטברה גם ביקורת (אולי גם תרעומת) שרק הלכה והתעצמה עם כל עמוד חולף.

לכאורה, ספרו של רוב רימן, מייסד ומנהל המכון הבין לאומי לזכויות אדם "נקסוס" בהולנד, אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא קונטרס אמיץ המנסה בשארית כוחותיו לקרוא לציויליזציה האנושית לשוב (כלומר לחולל ריאקציה) אל ערכי התבונה, ההשכלה וחירויות האדם שהיו לפנים לוז הגותה של תנועת הנאורות האירופית; במיוחד מתעכב רימן על דמותו של הסופר תומס מאן, כמי שגילמה לדידו רוח פַּן-אירופאית של שלום, חירות, ואופטימיות ביחס לאדם ולגאון רוחו; אופטימיות שלדידו  נדרסה על ידי חברת הראווה הקפיטליסטית, ותרבות ההמונים, האומרת להפוך כל דבר (כל יצירת רוח) לכדי מוצר צריכה. המחבר אמנם מודה כבר בפתח דבריו על ידידותו האמיצה וארוכת השנים עם ביתו הצעירה של מאן (אליזבת מאן בורגזה) שנפטרה בינתיים, שהיתה פעילת איכות סביבה משפיעה ותורמת גדולה לארגוני "זכויות אדם". הוא גם מפרט באופן נוגע ללב את סיפור ידידותם אהבתם של ביתו של מאן ושל ידיד נעורים שלה, פסנתרן יהודי גאוני וטראגי (ג'וזף גודמן) שהעריץ את אמריקה על שהעניקה לו בית וחיים חדשים, ובמיוחד את המשורר וולט וויטמן שהיה לדידו אדם מופתי, יחיד בכל הדורות.

ניתן להתווכח על הפיכתו של תומס מאן דווקא לאידיאל המופתי של איש הרוח האירופי המעולה, אליבא דרימן. בפרט שבדורו לא היו חסרו אנשי רוח אחרים, שהיו מחויבים בכל מאודם לתפישה קוסמופוליטית ליברלית הדוגלת באידיאלים של שיויון, חירויות אדם, השכלה ושלום. חשוב להזכיר בהקשר זה את ספרו של סטפן צווייג, בן דורו של מאן, העולם של אתמול (1940), ממואר על חורבנה של אירופה, ועל קץ תקוותיו של אינטלקטואל וינאי שגדל וחונך לכך, כי השלום, החירות והאחווה בין בני האדם הנן בהישג יד, ואז באו מלחמות העולם: רעב, גירוש, חורבן, דכוי ומוות שהמיטו המשטרים הטוטליטריים, ושוב ושוב שברו את כל חלומותיו. כמו כן ניתן להזכיר שורה של מאמרים שחיבר הסופר והאינטלקטואל, בן-הדור, יוזף רות, שפורסמו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בכתבי עט אופוזיציונריים, בהם התריע על עליית הטוטליטריזם באירופה והשלכותיו העתידיות על חיי האדם וכויות הפרט, והֶרֶס כל-מה שמזוהה כיצירה אינטלקטואלית עצמאית וויטאלית תחת הדיכוי של אותם משטרים.

ביקורת התרבות של רימן, אינה קוראת אך ורק להרמת קרנה המחודש של ספרות הומניסטית ליברלית, השמה לפני עיניה את גאון רוחו של האדם ואת התבונה ואת ההשכלה כגורמים המקדמים את המין האנושי כולו לקראת עתיד טוב יותר, או מבקרת נמרצות את חברת הראווה הצרכנית המערבית, המעריכה את האדם על פי עומק ארנקו והיקף רכישותיו, ונכונה לשעבד בני אדם באסיה (ככח עבודה זול וחסר תנאים סוציאליים) לשם סיפוק צרכיה; רימן מזכיר את הזוועות של היטלר וסטאלין ושל משטרים טוטליטריים אחרים בני המאה העשרים; הוא גם מורה על בגידת אנשי רוח לא מעטים, שבכרו לאמץ את "העמדות המוכתבות מגבוה" ולא לאבד את כסאם ומעמדם התרבותי-חברתי. עם זאת, רימן בוחר לא לעמת את עצמו עם העובדה לפיהן רוב מוחלט של אזרחים העריץ ורומם את אותם דיקטטורים מעל לכל דבר אחר, ותמך בהם לאורך שנות שלטונם. יש מי שיקראו לזה פסיכוזת המונים, ובכל זאת המונים בחרו בדיקטטורים בנפץ חפצה. האידיאל ההומניסטי ליברלי חירותני וקוסמופוליטי אותו קורא רימן לקומם היה מראשיתו ועד הנה, נחלתו של מיעוט בין בני האדם, ומעולם לא היה לרוב מהותי באירופה או מחוץ להּ (אף לא בימינו-אנו).

 רימן גם נמנע לגמרי מביקורת גלויה כלפי ארה"ב של ימינו המדברת בשם ערכים של חירות, ליברליזם, ואחווה בין בני אדם, אף על פי שארה"ב הליברלית לכאורה הקימה מחנות מעצר גם בשנות הארבעים של המאה הקודמת וגם בראשית העשור הקודם, והפרה זכויות אזרח של מי שנתפסו כאויבי הממשל (יפנים—בשנות הארבעים, פעילים קומוניסטים- בשנות החמישים, פעילים אסלאמיסטיים—לאחר פעולת הטרור במרכז הסחר העולמי). לא ברור אפוא האם מי שרואות בעצמן דמוקרטיות ליברליות הן אכן מגינות חירויות האדם והשלום, אבל רימן העומד בראש מרכז שרבים הנוהג לערוך כנסים על אדמת ארה"ב (כך הוא מציג זאת בספרו) טורח דווקא להדגיש בספרו דמויות השרות שירי הלל לארץ החירויות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כמובן, הוא גם אינו מתעכב מדיי מצב זכויות האדם הבעייתי מאוד ברוב מדינות מזרח אסיה, ברוסיה, אפריקה, המזרח התיכון ודרום אמריקה. הואיל ומגמת פניו היא כינון-מחדש של האינטלקטואל ההומניסט הקוסמופוליט הפועל ללא משוא פנים לרווחת כל בני האדם, לא יכולתי שלא לחוש פעמים, אגב קריאה, רתיעה ממה שניכר כביקורת אירופית הומניסטית כביכול כלפי תרבות הצריכה הוולגרית והדה-הומניסטית, אך ברגיל, מתעלמת מכל מי שאינו נתפס כאירופאי, ומכל תרבות שאינה עוברת בציר שבין אפלטון-שפינוזה- קאנט ושות'. קריאתו של רימן,עם כל כוונותיה הטובות, היא בסופו של דבר קונטר-פלורליזם ונגד רב-תרבותיות. אל הנאורות ואל החירות יכולה להוביל לדידו רק מורשת תרבותית אחת בלבד, שאין בלתה.

רימן מבכר לכל אורך ספרו לגלגל אנקדוטות על חיי פילוסופיים וסופרים, חלקן נדושות למדיי, על פני דיון מהותי במשנותיהם הפילוסופיות וההגותיות של אותן דמויות; גם לא ניכר בספרו דיון עמקני בסוגיות של מחשבת הנאורות, ספרו אינו כולל התייחסות להוגים, הממשיכים בימינו בארה"ב ובאירופה את מחשבת הנאורות (רולס, דבורקין,סרטורי) ואף לא למבקריהם (קימליקה, וולצר, חומסקי). מחשבתו— עם כל כוונותיה הטובות, היא קונפורמיסטית-שמרנית בהוויתה, ביקורתו— נעימה ומצודדת; ברם, בסופו של דבר, האורתודוכסיה הפילוסופית-התרבותית שהוא מייצג יש בה טעם לפגם רב; לטעמי— גם פגיעה עקיפה בזכויותיהם של בני אנוש בלתי-אירופאיים, במיוחד בזכותם לחיי תרבות פרי-רוחם, שאינם כפופים למערב, לאינטלקטואלים שלו, ולדיסקורס עתיר הממון שלהם, בהכרח. יותר מכך, ביקורתו של רימן על תרבות ההמונים, ועל הכסף המניע את העולם, אינה מביאה אותו לביקורת רדיקלית כלפי אצולת הממון העולמית והעדפותיה, וכלפי האופן שבהם האיחוד האירופי או הממשל האמריקאי מתנהל כלכלית. אף לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי רימן מנסה להשמיע קול שהוא שמרני ומאופק די הצורך, כדי לא להקים עליו את התורמים למרכז שבראשו הוא עומד. ואם כך הוא, מה שחר יש לדבריו כאשר הוא מביא את ברוך שׂפינוזה כדוגמא לאיש רוח נעלה שסירב לקבל משרה באונ' גרמנית, כדי שהכסף שישתכר שם ותלותו בממסד האקדמי לא יפגע בחירויות הכתיבה שלו? רימן נוהג בדיוק ההפך— כאילו האפשרות לפגוע במי מאילי הממון התורמים לאוניברסיטאות הגדולות באירופה או בארה"ב ואולי גם למרכז שבראשו הוא עומד, פשוט מדירה שינה מעיניו. בכך הוא נדמה כעסקן-אקדמי יותר מאשר כאינטלקטואל בעל יושרה.

   אין ספק כי כתיבתו של רימן עשויה להיות למופת בפני אנשים העומדים בראש מרכזים אקדמיים בין לאומיים לזכויות אדם ולשלום באירופה ומחוץ לה, משום שספרו מצליח לדלג בין הטיפות, להתעלם מן העוולות היום-יומיות שמבצעים ממשלים שונים ועתירי ממון ברחבי העולם, לדחוק את כל מה שאינו עולה בקנה אחת עם תפישתו התרבותית האדוקה של מחברו. הוא באמת עושה את כל הניתן כדי להוכיח את נאמנותו לתורמיו וגם כדי לא להבריח תורמים עתידיים. אין לי ספק כי אותם ראשי מרכזים עמיתים ימהרו לטפוח על שיכמו בחיבה ויחמיאו לו על סיפרו היפה בפעם הבאה שהם ייפגשו בארוחת ערב מפוארת עם תורמים בכנס בין לאומי גדול המוקדש לזכויות אדם ולחירויות הפרט; אז יוכלו לספר זה לזה בפרוטרוט ובניחותא אגב האזנה לסוויטות לצ'לו ליוהאן סבסטיאן באך— אנקדוטות על ברוך שֹפינוזה, וולט וויטמן, תומס מאן, צ'סלב מילוש, נטליה גינצבורג, ללגום יינות משובחים בצוותא, ולהיאנח מעדנות על דלדולה העולמי של רוח האדם, ועל אותם ימים יפים שהיו ואינם עוד. האם הספר עשוי להחכים את מי שלא בא מתוך מעגל עמיתיו ותורמיו של רימן ואינו שייך לחוגי האריסטוקרטים-החדשים,"אצילי-הרוח",הטופחים זה לזה בידידות עלי-שכם? זוהי שאלה גדולה; ההוצאה לאור כותבת כי הספר זכה להצלחה גדולה בהולנד ותורגם לחמש-עשרה שפות. ובכל זאת, במחילה, אני אותיר את השאלה הזאת פתוחה.

רוב רימן, אצילות הרוח: אידיאל נשכח, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטין, עם הקדמה מאת ג'ורג' סטיינר,  אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 165 עמודים.

* 

חג חנוכה שמח לכל הקוראות והקוראים

 *

ביום שלישי הקרוב (23:00-19:00) יתקיים אירוע מיוחד של דרך אברהם: מפגשים רוחניים במתחם הסוּפִי ישרוּטִי בעכו העתיקה, שיעמוד בסימן מסורות האור המשותפות במיסטיקה הסוּפית, בקבלה ובחסידוּת. האירוע יכלול, בין היתר: הדלקת נרות מסורתית, קריאה בקוראן, מדיטציה, מחול סוּפִי, דיוּן ועיוּן (בהשתתפותי), מוסיקה, ומעגל אהבה לשלום. כל המעוניינים/ן בפרטי האירוע, כתבו אליי, ואשלח לכם/ן את פרטי האירוע ואת התכנית המליאה.

8

בתמונה למעלה: Henry Ossawa Tanner, The Banjo Lesson, Oil on Canvas 1893

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

חירויות (שֹפה, אהבה, תּרבּוּת)

*

*

בּשׂרו נא לאוהבים שבאהבה התאהבתי

כְּשַׁחַף בים האהבה, הצוֹלל בּוֹ זהו אני

אוסף מַיִם מִפְּנֵי הים, מגיש אותם לשמים

הצֹופה מרוּם ענן, הדר בּמרוֹמים זהוּ אני

[…] גִּלִיתִי  את פָּנַי לאל, צוּר אַהֲבָה פָּתַח עינַי

מי אני— את זאת גִּלַּה לי, גוּף הפּיּוּט זהו אני

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו, עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרצל: ירושלים 2009, עמ' 48]

*

לפני כמה שנים היה מי שהציע לי להעביר קורסים במחשבה מוסלמית במכללה בצפון. אחרי שדנו בכמה פרטים התחלתיים, אמר לי האיש שעליי לדעת שתהיה נוכחות של השב"כ בשיעוריי. אמרתי לו שאם לא היה מגלה לי את הפרט הזה ונותן לי ללמד, לא היתה לי בעיה לקבל את הצעתו. כעת איני יכול ללמד בידיעה שבכיתה יושב סוכן שב"כ, ועוקב אחר שאלות התלמידים.

לפני כמה שבועות שמעתי מפי חבר על ידידה שלו (פגשתיה מספר פעמים בעבר) הכותבת כעת דוקטורט וגם מלמדת באוניברסיטה בארה"ב. הבחורה, אינטלקטואלית ופמיניסטית וגם פלסטינאית-ישראלית, למדה בשעתו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן. כאשר התחרתה על מלגת הצטיינות לדוקטורט. הודיעו לה אחר המון זמן, כי היא לא תקבל את המלגה (ציוניה היו מפליאים בכל קנה מידה). כאשר דיברה עם המנחה המיועד שלה דאז, הוא סיפר לה, בסודי-סודות, כי קיבל מכתב מאת רשויות האוניברסיטה, לפיו "אין לאוניברסיטה מדיניות של קידום מיעוטים" או משהו מעין-זה. ואכן, התבוננות על רוב-רובן של המחלקות המוכרות לי באוניברסיטה המדוברת מראה בבירור כי המדיניות הבלתי רשמית הזאת של אי-קידום מיעוטים, אמנם נחזית גם בעין בלתי ממוקדת. מדוע תלמידים/ות פלסטינאים/ות ממשיכים להגיע לשם? הם עדיין מעדיפים את בר-אילן משום שהאווירה שם מתאימה להם לציביון האסלאמי, אם בשל הצניעות אם בשל האוריינטציה יראת השמים.

פעם עצרוני בשער התחנה המרכזית בירושלים ואנשי ביטחון לקחוני לחיפוש גופני מקיף בצד ותשאול בצידו. מה עוללתי? בתיק שלי נמצא ספר עב-כרס בערבית (גופנים ערביים), ששאלתי מבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת-רם.  ידיד אחר שלי (ד"ר לשפה ערבית) הורד פעם מאוטובוס בדרך לירושלים לתחקור שב"כ בג'יפ חונה בצד הדרך, הואיל ואחד הנוסעים דווח כי באוטובוס נמצא נוסע חשוד, הנראה יהודי אך קורא ספר בערבית.

מדוע אני מספר את כל אלה. משום שלעתים נוקעת הנפש מכך שדומה כי המבקש להשתלם בתרבות ערבית בארץ, שלא לצורך שירות בצבא (מודיעין) או באחד משירותי הביטחון (שב"כ, מוסד), כלומר שלא על מנת לעבוד עבורם (וכתולדה מכך: ללמוד להתייחס בעוינות בחשדנות לכתחילה כלפי אוכלוסיה ערבית), נתפס כסוג של איום המצריך תחקור ותשאול וצריך לברר את מניעיו, כאילו שסקרנות אינטלקטואלית או רצון להכיר ולהתחבר לציבור גדול החי עימנו בארץ הזאת, הוא ספק עבירה או עוון.

אחת הפעילויות המשמחות שאני מכיר לעידוד השלום, הזיקה והידידות הערבית-יהודית, הן מפגשיו של המסדר הסופי-יהודי, דרך אברהם, המתחיל בשבוע הבא שנה חדשה של פעילויות. מדובר במפגשים שבועיים (מדי שבוע) בתל-אביב שיכללו מדיטציה, מוסיקה-כלית, מחול סופי-מוולווי, ועיון בטקסטים סופיים-יהודיים בני ימי הביניים שנכתבו בעברית. המפגשים העומדים בסימן שלום, ובהיות אללה/ה', אדון השלום, נחתמים תמיד בטקס ד'כר סופי-יהודי, שבו נאמרים פסוקים ממקורותיהם הרוחניים של היהדות והאסלאם זה לצד זה, וכל החברים יוצרים יחד מעגל תפילה של אהבה ושלום. נוסף על כך, כמה פעמים בשנה, נערכים מפגשים מיוחדים וגדולים של דרך אברהם בנצרת ובעכו, אצל המסדרים הסופיים בצפון: מסדר השלום הקאדרי, והמסדר השאד'ולי-ישרוטי, שם; כמו כן, בישוב המשותף הפלסטיני-יהודי, נוה שלום, הסמוך ללטרון.

האכסניה שתארח השנה את פעילותו השוטפת של דרך אברהם היא בית התרבות הקונסרבטיבי נווה-שכטר,  בנוה צדק בתל-אביב, בהנהלתו של הרב רוברטו ארביב, ממייסדי דרך אברהם ומקימיה. בין המשתתפים הקבועים בלימוד והעברת הפעילויות יהיו חבריי וידידיי, ד"ר אבי אלקיים, פרופ' עודד מיימון, השיח' ע'סאן מנאצרה, האמאם אהאב באלחה, אשתו-זוגתו אורה באלחה, והמוסיקאי יאיר דלאל. אני ממליץ בחום על השתתפות בדרך אברהם, לכל מי שדרך השלום והאהבה בין בני האדם טרם נטשתם. למי שאינו מגביל את פעילותו למען חיים משותפים, לשימת פתק בקלפי אחת לכמה שנים או לנוכחות בהפגנות, שכדרכן זועקות בעיקר מה לאו, מה אסור, איזה קו אדום אין לחצות, ולא עוסקות במה שניתן לעשות, ובקידום ממשי של חיים משותפים ושל תרבות משותפת. דרך אברהם עוסקת בפעילותהּ בקידום ופיתוח התרבות המשותפת הערבית-יהודית ובחידוש ימיה; המפגשים הללו מיועדים לכל מי שסקרנות ותקווה מפעמים בליבו ומותירים אחריהם תחושה אופטימית, שבכל זאת לא הכל אבוד.

 אני נוהג להגיע לאירועים המיוחדים של דרך אברהם ולא לשיעורים השבועיים; שכן חלקים נרחבים ממצע הטקסטים הסופיים והסופים-יהודיים, מלווה אותי כבר שנים ארוכות— לעתים באופן יומיומי. למשל, מעל הלפטופ שלי בפינת העבודה מונח מדף גדול של ספרות ערבית ויהודית-ערבית, מה שמעיד שברבות הימים הפך המפגש הזה עבורי, לחלק מן היומיום ממש. לעתים אני אף מכרכר כסופי מוולווי (זאת כמובן בתנאי שראשי אינו סובב עליי מחמת כוסית ברנדי עודפת). אני ממליץ על מפגשי דרך אברהם גם משום שהם נגישים וחמי-לב מאוד (אין בהם חומרה וגם לא כובד ראש ונוקדנות של אקדמיה), ונועדים, בראש ובראשונה, למי שמעוניינים/ות להכיר ולהרחיב את היכרותם עם המצע התרבותי והרוחני המשותף: היהודי והערבי.

השנה תתחדש דרך אברהם גם בקורס נוסף: ערבית מדוברת למתחילים בהנחייתו/הוראתו של אהאב באלחה. ההרשמה לקורס תיערך דרך מזכירות נווה שכטר, כאחד מן הקורסים שיתקיימו במרכז [לפרטים נוספים על הקורס למעוניינים/ות ניתן לפנות אליי במייל, או לפנות למזכירות בנווה שכטר, הבקיאים, יש להניח, בכל הפרטים]

*

 **

ביום ראשון הקרוב, 11.11.2012, בין השעות 21:30-19:30, בבית התרבות, נווה שכטר, רח' שלוש 42 נוה צדק, תל-אביב, יתקיים מפגש הפתיחה של דרך אברהם לשנה זו. בין המשתתפים: השיח' ע'סאן מנאצרה, פרופ' עודד מימון, המוסיקאי יאיר דלאל והרב רוברטו ארביב.  דמי השתתפות: 30 ₪. לבירורים נוספים והכוונה: אוריאל, 052-8976060. שנה טובה.

*

בתמונה למעלה: דרוויש סוּפי מחולל (מן המסדר המוולווי)

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

הָאָחוּז בְּקֶסֶם הָאוֹר

&

אַתָּה הָאָחוּז בְּקֶסֶם הָאוֹר,

כְּשֶסְבִיבְךָ כָּל הָאֲפֵלָה הַזֹּאת,

פָּנֶיךָ קָדִימָה, הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם הֵם בֵּית קִבּוּל לְחֲלוֹמוֹתֶיךָ

לְךָ אֵיתָנוּת הָאֶבֶן, וּמַנְגִּינַת הָרוּחַ

וּזְרִימַת הַמַּיִם

בְּיָדֶיךָ אַתָּה נוֹטֵל קֻרְטוֹב וּמְחוֹלֵל בְּרִיאָה שְלֵמָה,

מַכְנִיס אוֹר לָאֶבֶן, מְעָרֵב חֲלוֹם בָּאֲדָמָה,

הוֹפֵךְ עֵצִים לְהִמְנוֹן,

מִתְעוֹרֵר כָּל בֹּקֶר כְּאִילוּ נוֹלַדְתָּ כָּל יוֹם מֵחָדָש,

לְאֱהֹב אֶת הָאֲדָמָה וּמַה שֶּעָלֶיהָ, וְהִיא מַעֲנִיקָה לְךָ אֶת מַתְּנוֹתֶיהַ,

אַתָּה מוֹחֶה כָּל אֲפֵלָה הַחוֹלֶפֶת מוּל עֵינֶיךָ,

מְלָטֵּש אֶת הַיָּמִים, וְצָר מֶהֶם צוּרוֹת נוֹשְמוֹת

מַכְנִיס אֶת הַזְּמַן אֶל קִפְלִי הָאֶבֶן

וְהַקָּו הַמִּתְפַּתֵּל עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בְּמֶרְחֲבֵי הָרוּחַ,

וְהַיְסוֹדוֹת מִתְעַרְבְּבִים בְּזֹהַר הַנּוֹדָע רַק מִסּוֹד הַבְּרִיאָה

מֵהֵיכָן נַתְחִיל, וְכֵיצַד?

אַתָּה שָלִיט עַל הַהִתְלַקְּחֻיּוֹת וְיוֹדֵע רַק לְחוֹלֵל דְלֵיקוֹת…

 

מִנַּיִן בָּאָה אֵלֶיךָ כָּל הַשִׂמְחָה הַזֹּאת,

אַתָּה הָאָחוּז בְּקֶסֶם הָאוֹר כְּשֶסְבִיבְךָ כָּל הַאֲפֵלָה הַזֹּאת!

 

[מונא אלסّעודי (ילידת ירדן, 1945), 'המנון' מתוך ספרהּ: محيط الحلم(= אוקינוס החלום), ראה אור: עמאן (ירדן), 1992; תרגום עברי: אהוד הורביץ, נדפס בתוך: קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננו, עריכה, מבוא וביוגרפיות עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007, עמ' 113-112]

 

*

 

ביום שלישי הבא 7.12.2010, למן השעה 19:00 ועד 23:00 לערך, ייערך לרגל ראש השנה ההג'רית ולרגל חג החנוכה, אירוע סוּפי יהודי במתחם הסוּפי ישרוטִי בעכו העתיקה. האירוע ייקרא "אור על גבי אור: המיסטיקה של האור בתורת הקבלה והחסידות ובתורת הסוד הסוּפית" ויונחה על ידי שיח' ח'אלד אבו ראס (בעברית).

בתכנית:

• הדלקת נר שביעי של חנוכה: הרב רוברטו ארביב
• קריאת פסוקי קראן מפרשת האור (سُورة النُّور): ד"ר עמר רייס
• ריקוד האור (رَقْصُ النُّورِ), מחול סוּפִי מוולווי מיסודו של מוולנא גָ'לָאל אָלّדִין רוּמי: נטלי תורג'מן  
• המיסתורין של האור בחיבורו של אבו חאמד אלע'זאלי גמחת האורות : שיח' ע'סאן מנאסרה 
• המיסתורין של האור במיסטיקה הסוּפית השד'וּלית-ישרוּטית: ד"ר עמר רייס 
• תרגיל בדמיון מודרך של מנורת הזהב על פי ר' נחמן מברסלב: פרופ' עודד מימון והרב רוברטו ארביב 
• מנגינות של אור: אמן העוּד והכּנוֹר יאיר דלאל 
• מעגל אהבה ושלום: שיח' ע'סאן מנאסרה, שיח' ח'אלד אבו ראס, הרב רוברטו ארביב 

 

מחיר כניסה: 50 ₪  

 

אוטובוס מיוחד לאירוע ייצא מחניון רכבת ארלוזרוב בתל אביב בשעה 16:30 בדיוק.

מחיר נסיעה הלוך לאירוע וחזור לרכבת צפון: 60 ₪ (הלוך ושוב).

 

לפרטים, ולהרשמה לנסיעה באוטובוס (נא להקדים להירשם ככל הניתן, באוטובוס 35 מקומות בלבד) נא לשלוח SMS לטל': 052-8976060 (אוריאל).

אני מקווה להגיע לאירוע.

 

* 

בשולי הדברים: ראה אור מאמר אקדמי, פרי עטי, "בתוך אור שאינו פוסק": חידת נבואתו של משה בהגותו של הרמב"ם, בתוך אסופת המאמרים(ראתה אור שלשום): משה אבי הנביאים: דמותו בראי ההגות לדורותיה, בעריכת משה חלמיש, חנה כשר וחנוך בן-פזי, הוצאת אונ' בר אילן: רמת גן 2010, 566 עמודים. הספר הוא אסופת מאמרים הדנה בדמותו של משה רבנו כנביא וכאדם וייצוגיה בהגות היהודית למן תקופת המקרא ועד המאה העשרים, וכמו כן, בתרבויות הדתיות האסלאמית והנוצרית;  מאמרי (שם, עמ' 250-221) דן בייחודהּ של נבואת משה אליבא דהרמב"ם (1204-1138), ובפשר האפיסטמולוגי והמטפיסי הדייקני, שהיא נושאת, כפי שעולה ממכלול כתביו, תוך עיון משווה עם כתבים פילוסופיים ומיסטיים ערביים ויהודיים, בני זמנוֹ.

הספר ניתן לרכישה' לרגל ההשקה' במחיר 90 ₪ במקום 135 ₪ באתר ההוצאה לאור של אונ' בר אילן; תוקף ההנחה: עד 15.12.2010.

*

 

חג אורים שמח לכל קוראותיי וקוראיי, רק אור וטוב כל השנה

 

בתמונה למעלה: דרווישים מוולווים מחוללים (מכרכרים), קוֹנְיה (תורכיה) 2007. 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

כִּי נִכְסַפְתִּי בּוֹא פְּנִים עוֹלָמַיִךְ (נשים ומיסטיקה בעין כרם)

*

בספר שיריו היפה והמקורי להפליא של בנימין שבילי, שירי הַתַּיָּר הגדול, הובא השיר הבא:

*

שָלוֹם רַב לָךְ אוֹרָה בּוֹאֵינָה

שָלוֹם רַב לָךְ אַנְגֶ'לָה וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ אֶסְתֶּר לוּרְיָא אַשְכְּנָזִי

מִמֶּרְחַקִּים סוֹף הָאֶלֶף הַשִּשִי

שָלוֹם רַב לָךְ גָּמִילָא וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ מִירָא חַיָּטִי

שָלוֹם רַב לָךְ זִבְדָּא אֵשֶת קוּאִינְקַאש

מִמֶּרְחַקִּים תַּחַת עֲנָנִים וְגֶשֶם עַל רֹאשִי

שָלוֹם רַב לָךְ פָּלוֹמְבָּא הַיְהוּדִיָּה

שָלוֹם רַב לָךְ פְרַנְסִיזָא שָרָה

שָלוֹם רַב לָךְ רָחֵל הָאֵבִרְלִינָא

מִמֶּרְחַקִּים בְּגָלוּת הַחַיִּים שְנוֹת אַלְפַּיִם

שָלוֹם רַב לָכֶן כָּל הַנָּשִים שֶאָהַבְתִּי

הַסּוֹנָדוֹרוֹת

אִמְרוּ לִי מַה יִהיֶה גּוֹרָלִי

וּכְתודָה קַבְּלוּ מִמֶּנִּי מִמֶּרְחַקִים פְּרְחֵי שְקֵדִיָּה וְרוּדִים

[בנימין שבילי, 'שלום רב לכן נשים', שירי הַתַּיָּר הגדול, הוצאת שוקן: ירושלים 1999, עמ' 110]

*

   שבילי משמיענוּ אינוונטאר של שמות נשים ואינו מפרש. לאמיתו של דבר הוא מקדיש את שירו לשורה של נשים יהודיות עלומות למדיי, המוזכרות ביומן חלומותיו של תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534), ר' חיים ויטאל, ספר החזיונות. מהן עולה כי בתקופתו נשים מיסטיקוניות, מגלות-עתידות ומלומדות בנסים היו תופעה מצויה למדיי. ככל הנראה אף הממסד הרבני בצפת ובדמשק העות'מאניות השלים עם מציאותן ועם פעילותן של הנשים הללו עימן היה הצבור מרבה להתייעץ. מעניין כי שבילי מגביל את רשימתו לתקופה מסויימת ולאיזור גיאוגרפי מסויים, שכן היה ודאי יכול לכלול ברשימתו גם את אינס הנביאה מהיררה, בת אנוסים בשלהי המאה החמש עשרה, שהועלתה על המוקד על ידי האינקוויזיציה הספרדית בשנתהּ הי"ג, לאחר שטענה לגילוי אליהו הנביא, שבישר להּ כי הגיע זמן מועד גאולת ישראל; וכן יכול היה לכלול ברשימתו את שרה האשכנזיה, אשת-שבתי צבי, אישה שבאה אל שבתי צבי בידיעה כי גורלהּ הוא להיות אשת המשיח; שורת נביאות שבתאיות שהתנבאו על הגאולה ועשו נסים באותן שנים; חוה (אוה) פרנק ביתו של המשיח-המומר, פוקר-התורה, יעקב פרנק, שנועדה על ידי אביה להיות משיחה שתגאל את העולם כולו מן הדתות המעוורות (היא אמנם מתוארת כעושה- נפלאות, אך לאחר פטירת אביה הכאריזמטי התדרדרה לידי עוני וחסרון); רחל גורדון, נכדת ר' משה חיים לוצאטו שעסקה בקבלה; והבתולה מלודמיר, שהיתה מנהיגה רוחנית, והאדמור"ית היחידה שהקימה תנועת החסידות במזרח אירופה מקירבהּ.

   שבילי נוקב בשמן של תשע נשים בדיוק.כאילו הן מבטאות לגבי דידו סוג של פרסונליזציה (כדרך ששבתי צבי,במידה רבה,ראה כנראה בעצמו סוג של אינקורנציה של ספירת תפארת)של תשע ספִירוֹת בקבלה התיאוסופית, מספירת כתר עד ספירת יסוד שזוהו כגוף אלהי בעל מאפיינים מגדריים זכריים; או מספירת חכמה ועד ספירת מלכוּת [ספירות אליהן ניתן להתייחס כ"יש" שעה שספירת כתר נעלמת וכינויה "המאור הנחשך" ("בוצינא דקרדינותא") או "אין]"; בקבלת רמב"ן למשל זוהתה ספירת כתר עם עצמוּת האלהוּת הנעלמת, והשגתו של האדם התחילה אך ורק מספירת חכמה ולמטה]. שבילי הופך על פיה את התפישה המקובלת, ומכנה אותן בכינויי נשים, היוצרות יחד עם הספירה העשירית, מלכוּת (שכינה, נקבה, כנסת ישראל), בה שוכנים כל דרי- עלמא, הויה קדושה שמהותו כל-נשית; מרחקיו – מרחק הזמן (סוף האלף השישי), האקלים (אחדות אפור של עננים וגשם)  ומרחק הקיוּם (גלוּת-החיים, קרי: גלוּת הזכרי מעולם האלהוּת הנשי-האידיאי, המרוחק). כל אלו ממחישים את מרחקו של שבילי המשורר-המיסטיקון-הגבר מעולם האלהוּת, אשר הביטוי העמוק שלו, כך אליבא דשבילי,היא "הנשיוּת הקדושה"; כשם שבקבלה התיאוסופית (בין עם הספירות מבטאות תארי-עצמוּת או כלים) הספירות מבטאות את התבטאויות-גילוי דרכי האל, הנובעות ויוצרות את ההויה לפרטיה, כך תשע הנשים הללו,מבטאות אליבא דשבילי את שער הכניסה אל האלהות הנשית; ומה הספירות, יוצרות יחוּד שלם בהיותם בניין שלם, והן מאוחדות זו בזו; כך הנשים הנמנות, יוצרות פה את בניינה של האלהוּת הנשית אליה יש לערוג אף לנהות. זאת ועוד, אפשר כי תשע הסונדורות הן בנות-דמותן של תשע המוזות היווניות, המעניקות השראה ליוצרים באשר הם. בין אם אלו ספירוֹת בין אם אלו מוזות, כך או כך הן המשפיעות אורן על המיסטיקון-הכותב, המבקש את השער לעולמן,  כדי לחוות התאחדות עם כללוּת האלהות הנשית.

*

אֱלֹהַי רְחוּמָה מִשְכִנִי אֶל שָדַיִךְ כְּשִפְחָה אָנוּס אֶל בֶּין רַגְלַיִךְ

מַה יַעַרְבוּ לְטִיפוֹתַיִךְ נַפְשִי חוֹלָה לַחֲזוֹת זִיוַיִךְ בְּעַד לְפַרְגוֹדַיִךְ

יֶהֱמוּ נָא רַחֲמַיִךְ יחוּסוּ חַמּוּקַיִךְ כִּי נִכְסַפְתִּי בּוֹא פְּנִים עוֹלָמַיִךְ

['מזמור לילה', שם, עמ' 111]

 *

   על פי שבילי, אין מוצא למיסטיקון הגבר, אלא לכסוף ולחשוק באלהות הנשית, הכניסה אל הקודש היא במעשה הסקסואלי של נפשו של המיסטיקון החודרת לפני ולפני האלהות הנשית. דומה, כי על פי שבילי, אין לגבר המבקש להיות איש רוח שום מוצא אחר, אלא להימשך חושק אחר הגוף הנשי האלהי; ראוי לציין, כי אליבא דמירב כתבי הקבלה עשר הספירות יוצרות בכללותן כעין גוף אלהי זכרי המשפיע זרעו ומעבר תבל ומלואה [כתר, חכמה, בינה= ראש; חסד= זרוע ימין; גבורה= זרוע שמאל; תפארת= גוף; נצח= רגל ימין; הוד= רגל שמאל; יסוד= איבר מין זכרי, ובאשר למלכות קיימות כמה דעות: חלקן רואות בהּ את איבר המין הנשי, וחלקן את כפות הרגליים הזכריות]. אל לתמוה על ציורים אלוּ – כבר במדרש שיעור קומה המיוחס לר' עקיבא ולר' ישמעאל (ואינן להם) מתוארות מידותיו האסטרונומיות של אבר המין הזכרי האלהי [לא ייפלא כי הרמב"ם ביקש להעלות באש את החיבור הזה, אשר עבורו, הפילוסוף הדוגל בטרנסצדנציה האלהית,ובהיות האלהות, אינטלקט טהור, היתה זו כפירה שאין כדוגמתהּ]; ואילו בביאורו של ר' ברזילי, בן דורו של הרמב"ן בברצלונה (העשורים הראשונים של המאה השלוש-עשרה) על עשר הספירות, תוארה ספירת החכמה כאישה המיניקה בדדיה עולם ומלואו. יש לקבל כמובן את הציורים הללו כמשלים מכוונים, המנסים להנהיר, את התלוּת הקיומית של האנושות באלהוּת, אם לצורך קבלת שפע עליון בעיבורהּ של הנקבה האלהית (אם זה היקום, השכינה ו/או כנסת ישראל) או לצורך התפחות העולם, השבעתו, וגדילתו הסדירה (פעולת ההנקה הנקבית של עולם הספירות אליבא דספירת החכמה).

  שבילי עוקר את תמונת הספירות כגוף זכרי- עלאי,כפי שהובע ברוב כתביה של הקבלה התיאוסופית,ומבקש לשוב אל תמונת האלהות כאישה שאינה רק מניקה את העולמות כולם,אלא אף מתעלסת עם המיסטיקון-המשורר עלי אדמות.דומה כי לדעת שבילי,אך במעשה- האהבים עם האלהוּת הנשית הופך מעשה היצירה של הגבר-היוצר לבעל-משמעות.  מבחינה זאת ממשיך שבילי כותבים יהודיים בני המאה החמש-עשרה והשש-עשרה כגון סעדיה אבן דנאן ואברהם אבן גבישון, אשר ראו במתת השירה, דבר-מה הדומה לנבואה או לקבלת רוח-הקודש; אלא ששבילי שוב אינו רואה בכותב השירה יוצר, משורר או עושה, אלא מאהב; מאהב לשעה, להרף, של האלהוּת הנשית; כל תקוותו וכוספו היא לבוא אל פנים האלהוּת-הנשית, המרוחקת והנחשקת (בבחינת מה, שבילי תופס את תפקידהּ של הרעיה הנכספת בשיר השירים); פרחי השקדיה הורודים אינם אלא מתנותיו של מחזר, היודע את מקומו, הרחק מן האלהות-הנשית, בזמן ובמגדר.

*

בשישי-שבת הקרובים,15-16.10.2010, ייערך במנזר "האחיות מציון" בעין-כרם בירושלים אירוע פתיחת שנת הפעילות החדשה ב"דרך אברהם", מסדר יהודי-סוּפי לפעילות רוחנית משותפת ולקידום השלום; האירוע, יומיים של הרצאות, עיון, ופעילויות מגוונות יעמוד בסימן "נשים במיסטיקה והמיסטיקה של הנשים". 

לפרטים נוספים, תכנית מפורטת והרשמה:

elqayam@gmail.com

* 

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נערה ספרדיה (פריס), שמן על בד 1925.

 *

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

מיליזלדה, מיליזלדה

1

  בספרו ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי (1668), תיאר שליח הכנסיה הקאלוויניסטית בעיר איזמיר, תומס קונן, בין היתר, את השתלטותו של שבתי צבי וסיעתו על בית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר בשנת 1665 והכרזתו של שבתי צבי על עצמו כמשיח בו ביום. בתוך כך, תיעד קונן, כנראה על סמך עדים נאמנים, סיטואציה ייחודית: הוצאת ספר תורה מארון הקודש על ידי שבתי צבי במהלכה זימר בקולי-קולות שיר שמקומו לא יכירנו, אליבא דהלכתא, בבית הכנסת:

 מכאן הלך לארון הקודש ששמור בו ספר-התורה. בגפו נשאו ושר שיר ספרדי שאביא להלן עד כמה שאוכל לתפוס את משמעותו ולפרש מילותיו: "בעלותי אל הר/  ברדתי לנחל/ פגשתי את מיליזלדה/ בתו של הקיסר/אשר באה מן המרחץ/ מרחיצתהּּ/ פניה מבהיקות כחרב/ עפעפיה כקשת פלדה/ שפתיה כאלמוגים/ בשרהּ  כחלב". את השיר דרש, כפי שאומרים, על כמה מזמורים ופסוקים משיר השירים ופירש אותו בדרך הסוד, אבל פירוש מאולץ מאוד. לבסוף הכריז על עצמו שהוא  המשיח.

 [תומס קונן, ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי, תרגמו מהולנדית: אשר ארתור לאגאביר ויאפרים שמואלי, הוסיף מבוא והערות יוסף קפלן, בעריכת רות טוויג, הוצאת מרכז דינור: ירושלים תשנ"ח, עמ' 57-56]

 

   שבתי צבי מתואר כאן כמי שמוציא ספר תורה מארון הקודש ושר בקולי-קולות שיר-עממי של יהודי ספרד, שיר עגבים (כפי שעוד נראה), המוקדש למיליזלדה ביתו של הקיסר, העולה מן הרחצהּ, בלווית תיאורים ססגוניים של גופהּ (קונן חוסך את ההמשך מקוראיו). לבסוף, הוא דורש את השיר-ההמוני כביכול כמוסב על דמות השולמית בשיר השירים (מגילה אותהּ כנה ר' עקיבה, 'קודש קודשים'), אהובת הדוֹד. ומכריז על עצמו כמשיח אלהי ישראל.

   השיר מיליזלדה הוא כפי הנראה ביסודו מזמור אהבים עממי שמקורו בקסטיליה (צפון-מערב ספרד) בימי הביניים. לא מצאתי פרשנים המנסים לרמוז מיהי אותה מיליזלדה, מושא אהבתו של הטרובאדור. אפשרות שעלתה לפניי היא כי מיליזלדה אינו אלא שיבוש הגיה של יורשת העצר ומלכת ירושלים, מיליסנדה (1161-1105), ביתו של בלדווין ה-II, מלך ירושלים, ואשר מלכה אחריו על ממלכת הצלבנים יחד עם בעלהּ פול מאנז'ו.  מעניין לציין, כי בין הממצאים שנותרו מתקופת שלטונהּ של מליסנדה בירושלים, נמצא ספר התהלים של מליסנדה (ספר תהלים הוא בכלל כתבי הקודש של הכנסיה) ובו בין היתר מצוי איור של המשיח (בן דמותו של ישו) הנכנס לירושלים רכוב על גבי חמור לבן. דבר זה מעניין עוד יותר, משום שתומס קונן מציין בחיבורו כי בין הדברים שאמר שבתי צבי לרבני הקהילה בבית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר באותו יום היה: "מה עשה ישו הנוצרי כי התעללתם בו כה? אני עוד אנסה להכניסו במספר הנביאים" (שם, עמ' 56).כמובן, קלושה מאוד האפשרות כי שבתי צבי הכיר את סיפור מליסנדה, וספק גם עד כמה קונן היה ער לו, בהעידו את ששמעו אזניו לגבי הוודעותו של שבתי צבי לבני הקהל כטוען להיות משיח בן דוד.   

   על כל פנים, את נוסח השיר כולו, שהיה שיר זמר עממי פופולרי בקרב קהילות יוצאי ספרד ופורטוגל במזרח, פרסם בראשונה בהקשרו השבתאי, חוקר השבתאות ושירת הלאדינו, משה אטיאש, אותו מצא במלואו בין ספרות השירות והתושבחות של כת הדוֹנְמֵה (מתורכית: המהופכים), השבתאים שקיבלו עליהם בעקבות משיחם שבתי צבי את דת האסלאם, והמשיכו לחיות חיי-אנוסים כפולים, הנוהגים כמוסלמים מצד אך מקיימים טקסים יהודיים בנוסחם השבתאי מצד. אביא את השיר במלואו בתרגומו של אטיאש:

*

מיליזלדה מיליזלדה

זו בתו של הקיסר

אשר שבה מן המים

ממרחץ בו רחצה

 

את גופה אם כן הביאה

כשושן בורדינה

מתנוצץ קורן המצח

חרב מתוקות יחתוך

 

זו לחיה זכה נוהרת

כמותה חלב ודם

גבותיה קשותות הן

כקשת דרוכה

 

לה עיניים שחורות

כשחרון טהור עינן

אף לה חד ומחוטב

כצפרן כתיבה

 

שפתותי חכלילות

כאלמג טהור צבען

פיה קט שנון ודק

בגלעין אחד נסגר

 

סנטרה כה עגלגל

תפוחים להשתעשע

והלוח לשדיה

למשחק תרי ותלת

[משה אטיאש, רומנסירו ספרדי, ירושלים תשט"ז, עמ' 83-82, מקור מול תרגום]

*

לפני כארבע שנים ויותר פרסם חוקר הלדינו, ד"ר אבנר פרץ, תרגום משלו לזמר האמור, אותו כלל במסגרת קובץ שערך של שירה מיסטית שבתאית:

 

מליזלדה, מליזלדה, זו ביתו של הקיסר

עת מן המרחץ עלתה היא, מלטבול בתוך מימיו.

 

ככה את גופהּ הביאה, כמו ורד מהֻדר

זה מצחהּ קורן, בוהק הוא, כִּבְרַק החרב כֹּה יזהר.

קלסתרהּ בהיר כשחר, אֹדם דם בתוך חלב

מה קמורות הן גבותיה, כקשתות ביד קשת.

 

כה שחורות הנן עיניה, מבהיקות הן כפחם

אף עדין ומחֻטב להּ, כחֹד העפרון כה דק.

 

לשפתיה גון של אֹדם, כמו אלמֹג חכליל הִנָּן

פיה מה קטן, זעיר הוא, ימלאנוּ גם צנובר.

 

סנטרהּ מה עגלגל הוא, כתפוח למשחק

החזה שלהּ מתוח, הוא כמו לוח למשחק.

 

[מים אש ואהב"ה: גזאלים ושירים מיסטיים אחרים של השבתאים, תרגם וערך אבנר פרץ, הוצאת מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה בשיתוף עם מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו באונ' בן גוריון בנגב, מעלה אדומים 2006, עמ' 39-38, מקור מול תרגום]

 

   אמנם שיר השירים על פסוקיו שאינם נמנעים מלתאר את יפי הגוף הנשי נקראים בערבי שבתות במרבית בתי הכנסת; ברם, הצבור, על פי רוב, מעניק לשיר לכתחילה, פשר אלגורי, האהובה הנה כנסת ישראל ואילו דודהּ הוא הקדוש ברוך-הוא; מי מן הבאים בקהל המכיר פרקי יסוד בקבלה כבר יכול לדמות בלבו בקראו את שיר השירים את חמדת ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, קרי: ספירת התפארת בספירת המלכות דרך ספירת יסוד. ברם, דומני כי בימינו לו היה נכנס מתפלל אל חלל בית הכנסת, מתנפל להוציא מן ארון הקודש ספר תורה ושר עליו זמר אהבה פופולרי היה הדבר גורם לזעזוע רבתי בקרב ציבור המתפללים. עוד יותר, הטענה המדהימה כי השיר המתאר את חמדת הגוף-הנשי מתאר למעשה את גופהּ של השולמית בשיר השירים, ועל כן פשר חדש זה, כמו מחליף את שיר השירים בהיותו 'קודש קודשים', כמבטא את חמדת התייחדותם של עליונים עם תחתונים.

   עם זאת, יושם אל לב, כי השיר עצמו מתאר את מליזלדה ויפיה רק מקדקד ראשה ועד שדיה ואינו יורד מטה מכך אלי איבריה המוצנעים; מן הבחינה הזאת, שבתי צבי אמנם מעניק לשכינת האל ציוויון של בת-קיסר, עלמה כבוּדה, החושפת טפח ומעלימה טפחיים (זהו צירוף בין הצגת השכינה כבת-מלך בספר הבהיר ובין הצגת השכינה כעלמה כבודה ונסתרת בספר הזהר). שבתי צבי עצמו נישא בימי חייו לכמה נשים. ברם, שתי נשותיו הראשונות התגרשו ממנו לאחר שסירב לקיים עימן יחסי מין, כל שכן לתנות עימן אהבים (הוא לכאורה נתבשר מלמעלה שהן אינן הנשים שנועדו לוֹ). אף על גב, ששבתי צבי מתואר באחד המקורות כבועל-נער ותפילין לראשו. עדיין, נשאלת השאלה האם סיפור-מעשה זה אינו בבחינת דמוניזציה שבאמצעותהּ ביקשו הרבנים להתנער מן הניהיליסט הלזה, ולגרום לכך שהעם יזדעזע מפני מעשיו האנטי-הלכתיים. משום שמושא אהבתו של שבתיי צבי כפי שעולה משירת מליזלדה, היא השכינה, התורה המתגלה בעולמנו, כנסת ישראל, כאישה ממש, אשר בהּ חושקים כאחד, גם אלהי אמונתו של שבתי צבי (ספירת תפארת, הקב"ה) ואף משיחו ונביאו האנושי, בא-כוחו על הארץ, שבתי צבי עצמו.

   מהלכו הפרשני הנועז של שבתי צבי נועד לטעמי, בראש ובראשונה, לחדש את התורה. התורה לדידו אינה ספר-גוויל של אותיות מתות, אלא אישה חושנית ונחשקת, Femme–Fatale. התפילות הרבניות הותיקות, המגלמות את הריטואל העבש, אינן מספיקות כדי לסמל את חשק-תאוותו של שבתי צבי; שבתי צבי מבקש אפוא לנער את תודעתם קהל שומעיו, לעוררם להבין כי עליהם ללמוד מחדש לחשוק בחיוּת ובפראוּת בתורה, באופן החורג לכתחילה מן הדפוסים המאובנים הקיימים, שהותירו את התורה מזקינה וחסרת-חיים לדידו משך-זמן ארוך מדיי.  מבחינתו של שבתי צבי אפוא הוא הינו הגואל, משום שהוא מקים שכינה מעפרהּ ממש, מחייה את המתה, ומעניק לה חיים ארוטיים חדשים, באהבתו-תשוקתו משוללת הרסן.

   קשה גם שלא להבחין בדמיון הרב בין שיר-הזמר אודות מליזלדה ובין טורי –שיר משל המשורר לואיס די גונגורה (נפטר 1627), מן המשוררים הנערצים על פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899). למשל שורות שכתב גונגורה בשנת 1581, בהתייחסו לקלסתר פניה היפות של עלמה אחת בה התבונן:

8

דלתית קטנה של אלמֹג נדיר

אור כוכבים של מבט בוטח

שמאזמרגד עדִין, ירֹק זורח

הפכת לבדֹלח הבהיר

[מצוטט מתוך: פדריקו גרסיה לורקה, 'הדימוי השירי של דון לואיס די גונגורה', משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא והערות רנה ליטוין, הוצאת ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1988, עמ' 85]

*  

אפשר כי אותו זמר-הטרובאדורים הקסטיליאני, רוחו ומבעו, מצאו מקום בלבבם של גונגורה ושל שבתי צבי כאחד.

*

2

   בסרטו של אדוארד באזל והאחים מארקס,( At–the–Circus–(1939,  נשברת התימטיות-העלילתית בשיר עגבים-קומי (בודאי בסטנדרטים התסריטאיים של אותם ימים) המושר על ידי גראוצ'ו מארקס המספר-משבח את גופהּ המקועקע להלל של לידיה אשת הקרקס, אותה היא מציגה לקהל בעבור תשלום. לידיה עצמהּ אינה דמות נוכחת בסרט וכל הטקסט המובע בשיר גם אינו מתחבר אל קו עלילה כלשהו. לידיה היא זיכרון רחוק של אישה נחשקת, גדולה מהחיים,ששולב בה יופיין של כל הכוכבות ההוליוודיות הגדולות של התקופה, וסופה, כך סח השיר, שעזבה את הקרקס ונישאה לקברניט, שצפה באניות המרקדות על ירכיה.

*

* 

  שיר זה הפך לאחד מרגעיו הבלתי-נשכחים של גראוצ'ו מארקס וליווה אותו כל הקריירה שלו. קשה שלא לערוך אנלוגיה בין שבתי צבי ומליזלדה ובין גראוצ'ו מארקס ולידיה. איני יודע האם המפיקים או הצנזור ניסו לעדן את הטקסט של השיר אם לאו. אבל משמעות השיר בקונטקסט הקולנועי-היסטורי שלו ברורה. מסר שלוח לקהל ולמפיקים, כי קומדיה אינה דבר מה תבניתי-צפוי- מעודן-ותימטי. הקטע עצמו הופך את At–the Circusמקומדיה טובת לב ומליאת חיים נוספת של האחים מארקס, לקומדיה מטורפת ממש. לא ייפלא אפוא כי שנים אחר כך יתבקש גראוצ'ו מארקס באחת מהופעתיו הטלוויזיונית האחרונות לשיר את השיר מחדש. אף רובין וויליאמס בסירטו של טרי  גיליאם ( Fisher–King (1990, המגלם את דמותו של פרי, מרצה להיסטוריה לשעבר, שנטרפהּ עליו דעתו לאחר שאהובתו נרצחה לעיניו, מפזם את השיר לידיה, בעודו הולך ומתאהב בבחורה העונה לשם זה, הרחוקה מלהיות Femme Fatale, ובכל זאת בעיניו של פרי היא כליל השלימות הנשית ממש.

   גם מליזלדה של שבתי צבי וגם לידיה של גראוצ'ו מארקס עונים על אותו מהלך; עם שבתי צבי לתודעתו העצמית מקים שכינה מעפרהּ; גראוצ'ו מארקס מחייה בשיר בלתי-צפוי את רוחהּ הנצחית של הקומדיה.

*

   ביום ראשון הקרוב (26.9.2010) בשעה 20:00, יתקיים במתחם הסוּפי-ישרוּטִי בעכו, במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחֵר (מוגדר כאחד המופעים בפסטיבל), ערב חווייתי ומיסטי, ביזמתם ובארגונם של חבריי למסדר הסופי-יהודי "דרך אברהם" בנושא: המסע הפנימי והמיסטי בקבלה ובמיסטיקה הסוּפִית. בתכנית: מדיטציה בהנחיית פרופ' עודד מימון; קטעי מוסיקה בנגינתו של האמן יאיר דלאל; ריקוד סוּפי בהנחייתה של אורה בלחה; רב שיח בהשתתפות ד"ר אברהם אלקיים, השיח' ע'סאן מנאסרה וד"ר עמר רייס; ומעגל רוחני לשלום (טקס ד'כר מיוחד של "דרך אברהם") בהנחיית השיח' ע'סאן מנאסרה.  דמי השתתפוּת/כרטיס: 50 ₪.  לפרטים נוספים ניתן לכתוב אליי באמצעות האתר. 

לכל הקוראות והקוראים, ברכת חג שמח.

נתברך כולנו ברוח השלום.  

*

בתמונה למעלה: Edward Munk, Lady from the Sea, Oil on Canvas 1896

בתמונה למטה: פריט מאויר מתוך ספר התהלים של מליסנדה המתאר את המשיח נכנס בשערי ירושלים.

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

עִם רוּח ועִם חיית אש נרדֶמֶת

*

*

כְּשֶיָּבֹא, לִידְיָה, הַסְּתָו שֶלָּנוּ

עִם הַחֹרֶף שֶבּוֹ, בּוֹאִי נִשְמֹר

מַחֲשָבָה, לֹא לָאָבִיב

  הָעֲתִידִי, שֶהוּא שֶל הָזוּלַת

וְלֹא לַקָּיִּץ שֶאָנוּ מֵתָיו,

אֶלַּא לַנוֹתָר מִן הָעוֹבֵר –

הַצָּהֹב הנוֹכְחִי שֶהֶעָלִים חַיִּים

   וּמְשַנֶּה אוֹתָם

[פרננדו פסואה, על העמוד היציב: שירי ריקרדו ריש, תרגמו מפורטוגלית רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: תל אביב 2009, עמ' 140, שיר 105]

 *

  העיר שקועה בדמדומים. עוד מעט תיעלם מעין. הדיבורים החלו עוד קודם היעלם האור, ונדמה כאילו האור שנעלט כמו נמזג מתוך קנקן-משקה אל תוך ספלי-מלים. בחצר בית-מלון נוצרי בנצרת, אנשים בגלימות, בבגדים, בגלביות, בכיסויי ראש שונים: סוּפים, אנשי דת מוסלמים, אנשי דת דרוזים, כמרים ונזירים יוונים-אורתודוכסים וקתוליים-יוונים, אנשי-שלום יהודיים: מרכז מורשת אברהם הירושלמים, וכמה נציגי המסדר הסוּפי- יהודי דרך אברהם, ואני בתוכם. חיבוקים; לחיצות ידיים. חיוכים כנים. בין הברכות והדרשות, על חודש הרמצ'אן, על השלום, ועל אפשרות הפעילות הרוחנית המשותפת, אני מאזין לעתים, ועתים משתתף בשיח, עם כמה מן השיח'ים הסופיים הבודדים הפועלים היום בארץ הזאת.

   רוח נעימה מנשבת, מבשרת את נחמות הסתיו, את הפצע הנפתח בכל שנה בהויה כולהּ. על בימת הכבוד ישנה התרוצצות של אנשי דת. לעתים נדמה לי כי כל אחד מנסה לומר כמה שיותר פסוקים בשפתו המאזכרים את המלה הנידחת: שלום. מישהי ישראלית מגיחה משום מקום ומזמרת, לא ברור מדוע, את "אלי אלי" (חנה סנש).אחריה, מישהו חובש כיפה מפדלניקי"ת של פעם, מברך במהירות ברכת כהנים. עוד לפני כן נאמרים מלים, על ידי אחד המשתתפים הדתיים, בגנות דבריו האחרונים של הרב עובדיה יוסף על אודות הפלסטינים. ברכות ועוד ברכות. ברם, כאשר שיח' ח'אמד חילמי עולה לקרוא מן הקראן, קשה מאוד לשמור על ארשת עצורה ומכובדת. הלב כמו נפתח מעצמו ומאיר. כתבי קודש הם רק ספרים. בני אדם הקוראים בהם מחיים את האותיות המתות האצורות בהם, מאירים אותן חיים. כאשר שיח' חילמי קורא בקראן, קשה שלא להסב את מלוא הקשב אל נגינתו העדינה, ולהרגיש כי זהו אדם החי את הספר בכל נימי נפשו.

   רמצ'אן הוא התשיעי לחודשי השנה המוסלמית ובו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל). רמצ'אן לשון רמץ' כמו רמץ-אש בעברית; שיח' חאלד אומר לי, החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. מחשבתי דווקא נודדת לעפרו הרומץ של עוף-החול האובד באש, ממאן להתכלות ושב לחיות. אני מהרהר בקארל צ'אפק הכותב בשנת הגנן כי ספטמבר הוא החודש של הפריחה השניה המאוחרת. הכל שב לחיות ככלות הקיץ. מתוך רמצי הקיץ באים ניצנים, רמזים ראשונים של עונה מתקררת. הקיץ הוא עונת שריפת החמר, מלאכת הקדר, בימים בוערים כתנור. עוד מעט קט ונחזה מה העלינו בידינו.

   מכל הערב, נותרת מקננת במוחי תמונתו של שיח' אבראהים, אחיו ברוּח של השיח' הסופי הירושלמי, עבד אלעזיז אלבוכארי המנוח, מחייך חיוך עצוב וחכם, ומספר על משפחתו הדרה באחד הכפרים במזרח ירושלים כבר 1,400 שנה. שיח' אבראהים אינו סוּפי. הוא איש רחב לב וחכם, שעניינו בשיוויון בין בני האדם, ניכר לכל שהוא אוהב אדם. הוא מספר לנו על מגבלת תעודת התושב שלו. אי אפשר לו לצאת מן הארץ לפרק זמן הארוך משנה, שאז תישלל אזרחותו לאלתר על ידי המנהל האזרחי. אני חושב על המציאות הפוליטית, מדאיבת הלב, הכופה על שיח' אבראהים לשהות בארץ לפחות בכל גלגל-עונות אחד, כמו פרומיתיאוס בכבלי השלטון, המקום והזמן.

  בדרך חזור, במכונית המפליגה בנתיבי כביש 6 אומר לי חברי, ד"ר אבי אלקיים, ממייסדי דרך אברהם ומנהיגיה, כי לדעתו עוד לא הצליחו במוסיקה הישראלית להאזין אל רחשי האדמה הזאת ולהעלות את צליליה. אני חושב בפעם השניה השבוע על רוח האדמה (דואנדה) אצל לורקה ועל צליליה השחורים. מי שיצליח להבין את המחזורים הללו של יצירה, נדוד ושל כיליון וחלוף וחוזר-חלילה, יצליח להשית ליבו לרחשי האדמה הזאת הרוגעת רק לכאורה, תחתינו, כמו חיית-אש נרדמת.

  לרגע נדמה לי כי רק רמץ שלי הוא היושב במכונית השבה והולכת למרכז-הארץ. וכבר איני יודע האם איני מצוי אי שם מעל המכונית הרצה, זורם כמו חשמל, מחוץ לכבליו, בין עבים תלויים וצמרות, הזועקות צורות חסרות-רסן לחושך.

*

בתמונה למעלה: ראובן רובין, החלון הפתוח, שמן על בד 1965.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

פָּנִים אל פָּנִים

 

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (=אלמסג'ד אלאקצאא')אשר נתן ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין [הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב: ההוצאה לאור, סורה 17: המסע הלילי, פסוק 1, עמ' 226] 

* 

  לילה' אלמעראג', הליל בו התעלה, אליבא דדת האסלאם, הנביא מחמד השמימה ממסגד אלאקצאא' השמיימה, שם זכה בהדרכת המלאך גבריאל במעבר דרך שבעת הרקיעים ובחזוּת פני אללה',מראה שנמנע משאר בני האדם והמלאכים, הינו סמל בתרבות המיסטית המוסלמית להשגתו העילאית של חותם הנביאים. יש להניח, כי מרבית המוסלמים, העסוקים כבני הדתות האחרות בתודעת עליונות דתית על הדתות האחרות,רואים בלילה זה הוכחה אלהית לעליונות דתם ונביאם. עם זאת,ניתן להתבונן על לילה'–אלמעראג'–ללא שיפוט הירככי דתי, אלא כמשל לשאיפה הריליגיוזית של האינדיבידואל הדתי  להתאחדות עם האלהוּת או להגעה לקירבת האלהות המירבית האפשרית; אפשר גם משל לשאיפה סקולארית לפסוע אל מעבר לגבולות הסובייקט או להגיע לידי חווית התאחדות/קירבה עם המוחלט והודאי.

   וכאן על המסלול הזה עומדות דתות ועמים: בין הזרמים התיאולוגיים, המנסים לעייפה למכור לצאן מרעיתם, בכל דרך אפשרית,את הסגולה העליונה של דתם/עמם, שהלא האל,כביכול, ביכר את נביאם על פני נביאים בני עמים אחרים; ובין זרמים פילוסופיים או מיסטיים, שיש בהם נטייה/שאיפה ליצירת מושגים מופשטים אוניברסליים, העשויים להיות נחלתם של כל בני האדם,המנסים להבין גם כתבי קודש,כנושאים מסר כלל-אנושי.

    כיהודי אוטונומי, המקיים רוב-מצוות, אני יכול לחוש את החגיגיות שבלילה' אלמעראג', את השאיפה האנושית לשגב,מבלי צורך להתווכח האם מסגד אלאקצאא' המדובר,היה זה המוכר לנו העומד בהר הבית,או שמא מסגד קיצון באיזור מכה-מדינה', כר פעילותו העיקרי של הנביא מחמד, או שמא כינוי למסגד שמיימי שאין לו מציאות ארצית- קונקרטית. אין לזה רלבנטיות בעיניי. גם לא רלבנטי בעיניי כי האתוס היהודי-רבני עומד,על פי רוב, על מניעת ראיית פני האל,כפי שנאמר למשה:  'כי לא יראני אדם וחי' (שמות ל"ג, 20) [אבל, השוו: דברים ל"ד, 10].

   כשם שהאדם עשוי לעמוד לנוכח האל פנים אל פנים (בין אם הוא רואה את פניו אם לאו ו/או שומע את קולו), וכשם שאדם מסוגל לעמוד פנים אל פנים עם אדם אחר, כך הדתות עשויות לעמוד פנים אל פנים, ללא תודעה היררכית וללא מאבקים. כשם שאני מסוגל לחוש את השמחה שודאי חשים המאמינים המוסלמים בלילה' אלמעראג',משום שאני מסוגל להעריך ולחבב את השאיפה האנושית לשגב; אני מניח כי עשויים להימצא מוסלמים שיישמחו איתי כאשר אני מקדש על היין בערב שבת (על אף שחל איסור על שתיית יין באסלאם), מכח חגיגת שותפותו של האדם (באשר הוא אדם) בבריאה ו/או במעשה בראשית (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"ב). העובדה לפיה מירב הזרמים התיאולוגיים בשתי הדתות עוסקים, הלכה למעשה,בהשררת מלחמות-דת אינה מכריחה אותי להסתיר פנים מרֵעַ, וגם לא לחשוש למצוא אצל האחר הד לתחושותיי ולמחשבותיי. מרטין בובר כתב: 'כי במקום ששניים שרויים יחד באמת, הרי הם כך בשם אלוהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ה,עמ' נ'). ניתן אפוא לעמוד, לא כרודפים גם לא כנרדפים,אלא כבני אדם שווים, מכח הכרעה-אוטונומית ולא מכוחם של הוראת ממסדים דתיים. אדם לאדם, פנים אל פנים.

 

ציון לילה' אלמעראג', לפי השנה ההג'רית, יחול השנה ביום שישי הקרוב (ערב שבת), 9.7. לכבודו ייערך ערב לימוד ועיון מוסלמי-יהודי משותף במתחם המסדר הסוּפי-הקאדרי בנצרת, החל בשעה 20:00 ואילך.  השיח' ע'סאן מנאסרה ישיח על סוד העליה הלבבית; ד"ר אבי אלקיים ישיח על סוד סולם העליה בקבלה; והשיח' חילמי ח'מד ישיח וינעים זמר על אודות שירה מקודשת של המעראג'. הכניסה חופשית. להכוונת הבאות/הבאים: ע'סאן, 054-9247794.

לדיון המתנהל בדף הפייסבוק של 'דרך אברהם' אודות לילה' אלמעראג' ומשמעותו עבור יהודים-ישראלים, כאן.

 

 

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

אור על גבי אור: רשמים ממפגש אחווה סוּפי-יהודי בעכו העתיקה

*

אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשַמנוֹ של) עץ מבורך, עץ זית, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב. שַמנוֹ כמעט שיאיר אף אם לא תיגע בו אש- אור על גבי אור. אלוהים ינחה את אורו את אשר יחפוץ, ואלוהים ימשול לאנשים משלים; אלוהים יודע כל דבר.

[הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב: תל-אביב 2005, סורה' א-נור, סורה 24 פסוק 35, עמ' 288].

 *

מעט לאחר שחלפנו ברחוב מואר מאוד על פני אחת הכניסות השמורות והמאובטחות לעייפה של 'הפסטיבל לתיאטרון אחר', הנערך בחנוכה בעיר העתיקה, ולאחר שהתרחקנו מחברתם של אנשי ביטחון וביקשנו לצאת עבר הסמטאות החשוכות, כבר הגענו לקרן הרחוב משם משכונו המארחים ונרוצה דרך שער ברזל אל חצרו הפנימית של בית גדול העומד בשיפוצים. כחמישים נוכחים ונוכחות נאספים בכעין מעגל ישיבה (אידרא) תחת כיפת האבן הגדולה נוכח חלונות אבן פרוצי חושך, המסיעים רוח קר מן הים הרוחש. פיגומים, יופי וקור תחת שמים צפוניים, הנשקפים הרחק.  

    את מפגש האחוה בין המסדר המקומי, א-טריקה' א-שאד'וליה' א-ישרוטיה', ובין א-טריקה' אל-אבראהימיה' (דרך אברהם), מסדר סופי ערבי- יהודי, פותח ד"ר עמר אלרייס, מן העכואים הקורא בערבית את הפסוק מפרק האור בקוראן שהובא כאן לעיל בתרגום מדעי. אליו מצטרף הרב רוברטו ארביב, המדליק נר שני של חנוכה בנעימה רכה. אל השניים מצטרפת אורחת, זמרת איטלקיה, ממיודעותיו של הרב ארביב, זמרת בתחום מוסיקת העולם, המסלסלת ביופי רב פסוקים פוצעים של בקשת דרך ותפילה לשלום. לאחר מכן, מטעים ראיס את פרושו הסופי לסוד האור, הנר, והמנורה. נוּר אללה, אור אלהים, הכל שרוי בו באחדות שווה.האל האציל מתוכו כח נקבי, כך אליבא דהשאד'ולים- ישרוטים ומתוכו ברא עולמו. האור האלהי הממלא את הכל, שורר בנו. כל אדם הוא נר בו פורה האל מאורו, עליו לזכור זאת בכל רגע, בכדיי להשתתף ביצירה האלהית ולהיות אמצעי להפצתה בעולם.

   באולם קר מאוד, מפני רוח ימית, הזורמת פנימה, דרך חלונות ענק, פרוצים לרווחה כשערים. אני שוקע אל תוך מעילי. ולנוכח דברי ראיס והקור, אני חושב פתאום על ההארה לה זכה כביכול הפילוסוף הצרפתי, בלז פסקל, שאת רישומה הנפשי העלה על הכתב  בפתק אותו תפר בבטנת מעילו: 'אש. אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב. לא אלהי הפילוסופים והמלומדים'. מזכיר לעצמי שהערב עומד בסימנו של אלהי אברהם, ישמעאל ויצחק.  

   מורי בחקר הקבלה וחברי, ד"ר אברהם אלקיים, קורא משירתם של דן פגיס ושל פנחס שדה ומקבילם לשני מודלים של הדבקות באור האלהי, האחד: הבליעה והכיליון באור האלהי (פנאא' על-דרך הסופים) והשני: נסיון לנטול חלק באור האלהי ובהאצלו אל זה העולם באופן קונסטרוקטיבי המייסד חברות, תרבויות, וקורפוסים ספרותיים עשירים. אלקיים גם קורא עם הקהל קטע מתוך ספר הזהר הדן בהתבוננות בלהבת הנר ובגוונים השונים המצטיירים בה ומבקש להתבונן היטב באורם של נירות הצפים באגן של שמן  על גבי מיים הניצב במרכז המעגל, קורא לכל אחד לרדת לשאלת טיבו האם עשוי היה להיהפך למי שמשתוקק לכלות באור האלהי או האם הוא מן הטיפוס המיסטי המבקש לבנות עולם בהשראת הדבקות באור האלהי. 

    האורות סביב כבים ואיש איש נותר ונר אישי דולק לפניו. פרופ' עודד מיימון עובר להנחיית מדיטציה אל עבר האור הפנימי. על פי רוב קשה לי לעקוב אחר הוראותיהם של מודטים ועל כן אני נוקט מדיטציה משלי המבוססת על טכניקות הקשורות לעולם היווני- הלניסטי של שלהי הזמן העתיק ו/או על יוגה. ברם, הערב אני עיין המתבוננת בלהבה שלפניי, 'נר אלהים נשמת אדם', ומהרהר בכך שורסיות שונות של תורות האמנציה הניאופלטוניות תוארה הנפש הכללית, כעין גלגל המתווך בין המטפיסי ובין הטבע, המתבונן אל השכל הכללי, ההיפסותאזה הראשונה הנדמה לאש, ובאסלאם אף לנור אללה, ושב וחוזר אל גלגל העין המתבונן בשלהבת המרצדת לפניי. חושב גם על הפיתגוראים ועל תפישתם את האש היסודית שהיא מקור הקוסמוס ואשר היא עתידה לכלותו בתום כך וכך מחזורי זמן. וגם בסטואיקנים שדגלו ברוח יסודית, המאצילה לכל הנבראים כל אחד כפי חלקו. במיסטיקון הסופי האנדלוסי, בן המאה העשירית, אבן מסרה, שסבר כי נפש האדם היא שלהבת משלהבתו של האור האלהי. אור ורוח בעיניים עצומות. נרות ששלהבתם מרצדת בגין הרוחות העזות על פני אגן המיים במרכז החדר. ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור ועוד רוחו מרחפת על פני המים.  

   אנו עוברים לפריטת העוּד של המוסיקאי האמן יאיר דלאל, הבא לכבוד האירוע ממושב אמירים, המפייט בחשכה לאור נרות חמישה שירים, ביניהם: 'יא ריבון עלם ועלמיא' למילותיו של ר' ישראל נג'ארה הפייט הצפתי והדמשקאי בן המאה השש-עשרה, ו'זמן א-סלאם'. שיריו מקלפים ממני שרידי עצבות נפשית מרה של ימים עמוסים מדיי בין לבבות זוממים או אדישים מדיי; מפיקים מן הסדקים שבפינות עיניי דמעות של מים מתוקים.

   מעט אחר כך עוברים לטקסי ד'כר מן המסורת השאד'ולית- ישרוטית ולד'כר של דרך אברהם שהוא כעין מזיגה בין אזכור רפיטטבי- קצוב של שם אללה, פסוקים אסלאמיים וקטעי תפילות יהודיות. ברגע זה חולף אותי רטט של הבנה כי אירוע זה נדיר ככל שיהיה או תמהוני לעיניי צופים שמן החוץ, הינה תפילת הלב המתוקנת של האנושיות, כאשר בני מסורות דתיות שונות מתכנסים יחדיו לעבודת האל האחד הנמצא מעל ומעבר לכל המחלוקות הפוליטיות- לאומיות ומעבר לממסדים הדתיים, ואורה מאיר באופן ישיר, בלי צורך בתווך, בלבבות, ומאחדת את כולם, מעבר לשמות ולדימויים השונים המבדילים, שם מעבר לכל, אז באין כל, הכל אחד.    

   במהלך הערב אני פוגש פנים חדשות: את גדעון, סינולוג ברסלבי ואת אשתו ובנם התינוק שהגיעו לערב, את רועי, מרפא סיני, המתעניין כעת מאוד בתופעות אנטינומיות בעולמה של הקבלה היהודית; את אהאב, אחד ממובילי ארגון ההידברות הפלסטיני- ישראלי 'הדרך לסולחה'. רועי, אהאב ואני משוחחים עוד שיחה ארוכה כל הדרך חזרה באוטובוס לתל-אביב. אני ואהאב מתרשמים מן המקומות הדומים בחיים בהם אנו נמצאים. הוא, כמי שחי על הגבול שבין העולם הפלסטיני- הישראלי-יהודי (בא ממשפחה מוסלמית, נשוי ליהודיה וחלק ניכר מחבריו הנם יהודים)- ומצליח לאחוז וללכד את כולם; אני, שחוגי החברתי כולל אקדמאיים, ראשי-ישיבות, רבנים, שיח'ים, אמנים, הילרים וסופיים, נשוי ליהודיה אורתודוכסית, בורח מכל הגדרות ומיקומים, זולת אלו ששמתי בכותרת הבלוג. אני מתוודה על עייפות רבה מן הריקושטים הבלתי עדינים, הפוגעניים, העפים סביבי במעגלים החברתיים השונים, במיוחד אצל בני משפחה וחברים, השייכים לעולם הדתי-אורתודוכסי ולצד הימני של המפה הפוליטית, ומנגד- מחברים שאינם מבינים מה עוד מחזיק אותי בעולם הדתי-יהודי של ימינו, תהיות שאני עצמי מעלה לא מעט. מתגובות אי-סובלניות של אנשים שאינם מבינים את ההתעקשות לעסוק בעולם הרוח האסלאמי. הוא מדווח על תופעות דומות בהן הוא נתקל כאשר הוא מראה בקיאות וחיבה לידע יהודי או ישראלי בקרב פלסטינים. אני מחייך ואומר, כי זה מה שקורה כאשר דוחפים חומות, במשך שנים, בכדי שייפלו לבסוף. כאשר הן זזות מעט, אתה חש, את מלוא כאב הגוף המתאמץ ואת כאב הלב, אבל גם את ההכרה שבכל זאת משהו נע מעט, וזה מה שאפשר בכוחותינו הדלים. רק מעט מן המעט. 'גם את הקושי ואת הכאב נותן לנו אללה' אומר אהאב, ושלשתנו מחייכים בעצב בחושך, לנוגה נורות קריאה כחולות של אוטובוס, המפיצות אור קלוש. מביעים תקווה להתראות שוב בקרוב בפעילויות של 'דרך אברהם' בתל-אביב. יורדים מן האוטובוס, תחנה לפני 'השלום',

   בראשי עוד מרצדים אורות שונים ומשונים ומתנגן קולו של יאיר דלאל הפורט על העוּד ומפייט בקול שקט עדין ומדויק מאוד 'זמן א-סלאם אנשאללה'. לרגע איני בטוח האם אני משתתף באירועים כאלה משום נהיית המפגש הבין דתי או משום הנהייה אל אותו אור נעלם, שמעל ומעבר לכל הדתות, המפעים את חיי, הנוגה את הכרתי, ואשר כל הנבראים שותפים בו והוא מאחד בטובו את כולם. שמא מפני גלגל העין הפנימית המביטה אל האש השמיימית, אל אור השכל. ואולי כל המגמות אינן צריכות הכרע-דעת מפני שכולן אחד.      

 

בתמונה: מחול בני טריקה' אלמולויה, על שם מולנא, ג'לאל א-דין א-רומי, כפרפרים הנמשכים אל הנוגה האלהי.

 

© 2008 כל הזכוּיוֹת שמורות לשועי רז

Read Full Post »