Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘האחים מארקס’

*

בספר ליקוטים מתורות הבעש"ט (ר' ישראל בן אליעזר ה"בעל-שם-טוב", 1760-1698) שאספו תלמידיו, כתר שם טוב, מוצג קין, הרוצח הראשון, כארכיטיפ של כל-אדם. עונשו של קין "נע ונ"ד תהיה בארץ" מסב אצל הבעש"ט למצבו הקיומי התלוי על בלימה של האדם; נע ונד בין רום המעלה ובין התהומות, כבמשחק סולמות וחבלים מתמשך. ארבע מאוד וחמישים שנה קודם חכן, תיאר המשורר בן פירנצה, דנטה אלייגרי (1321-1265), מסע אנכי, תחילה מטה מטה, דרך מעגלי התופת היורדים בדרכם הסלולה תחת הר ציון בירושלים, ועד צאתו דרך חלחולת השטן באנטיפוד (הצד השני על פני כדור הארץ) ומשם טיפוס מעלה-מעלה אל טור-הטוהר ואל העדן השמיימי; בחלקו האחרון של המסע, חוברת אליו ביאטריצ'ה אהובת-נפשו, שבחייה הארציים – נישאה לאחֵר, ומתה בדמי-ימיה.

אני רוצה לייחד כמה מלים לספרו השני החדש והמיוחד של נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, שבמידה רבה מתחקה אחר מסעותיהם האנכיים של הבעש"ט ואליגיירי, ובכל זאת מהווה תופעה ספרותית שאין לה אח ורע, כרגע לפחות, בספרות העברית. דרימר מצליח בטקסטים המצחיקים-מבכיאים-הזויים-דוהרים-רמוסים שהוא מוציא ממקלדתו, להוציא ממני את אותה ציפיה שלוותה אותי בעבר לקראת קריאת קומיקס חדש של דודו גבע, קומדיה-טראגית שלא הכרתי של וודי אלן (טרום הפרשות בהן הואשם), סרטים מדברים של האחים מארקס או סרטים אלמים של באסטר קיטון (שכרגיל עולם ומלואו מתמוטטים על ראשו וכולם רודפים אחריו), ובמיוחד איזו הומאז' נסתר ארוך ששזור בכתביו עם הקומדיאנטים היידישאים ומשוררי היידיש (במיוחד איציק מאנגער, שמככב בספר החדש) ולבסוף (ואולי לכתחילה) עם מעשיות הצדיקים החסידיות, אותן הגיוגרפיות שבהן הצדיק מחבר שמים וארץ, נוסק לרום המעלה ומתרסק ממנו מטה-מטה פעם אחר פעם, לאחר שהוא מחיה מתים, מציל משוגעים, צולל להציל את חסידיו מבאר שחת ואז הוא והמשיח או הוא וגדולי הדורות – הולכים מכות, כי בעולם הבא מצווה גדולה לילך מכות. דמות האדם אצל דרימר, נתונה במסע גדול בין הרקיע השביעי בשמים ובין עברי פי פחת: התהום, פח האשפה, חור-תחת וקטטר, והכל באיזה  תזמור משונה (בליווי מקהלה) שכמו מציית לקול הגורל האפל, שבספר החדש מבטאת אותו סבתא-רבתא שלו המאגיקונית, יענטה הפּלאית, המסוגלת לרדת לתהומות ארץ כדי לחלץ את נינהּ מציפורני הסיטרא-אחרא ובאותה מידה להושיע אותו מסיעת מלאכים נודניקים במעלה רקיע, אשר ב-sunny side of the street. אבל גם יענטה, הטווה את הגורל האפל, לא תוכל להושיע תמיד מהגורל ההולך ונפרש ובו בזמן גם מתקצר והולך, תפר אחר תפר.

וכך הוא כותב:

*

טרוט עיניים, תשוש פיזית ונפשית, הבליחה בי ההכרה בלילה חסר ירח אחד, שאין לי ברירה – עלי לצאת לשטח, לנסוע לרומניה, לא להסתפק רק במסע שורשים וירטואלי, אלא להלך על האדמה עליה פסעו אמהותי ואבותי, ועליה עשיתי את שמונה-עשרה החודשים הראשונים בחיי, להפוך את רגביה ואבניה ולחשוף את … מה שלא יהיה, אולי אפילו שאין לי כלל שורשים שאפשר למשש, שכן איני אלא ילד מאומץ, אסופי, ששמות הוריו לא יוודעו לעולם.

מיד קניתי כרטיס טיסה, בנותי הסיעו אותי לשדה התעופה, בכיתי כשנפרדנו, אין לי מושג למה.

[נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, עריכה: אלי הירש, עולם חדש הוצאה לאור: תל-אביב 2020, עמוד 19]

*

ובאותו זמן על גשר ברומניה:

*

עומדת לה יענטה על הגשר הקטן שמעל נהר הז'יז'יה שבדורוהוי, מביטה למרחקים ולוחשת את תפילת הדרך:

     יהי רצון מלפניך, תהא אשר תהא,

     שתוליכו לשלום ותצעידו לשלום ותדריכו לשלום

      ותגיעו למחוז חפצו לחיים לשמחה ולשלום

      ותצילו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך

      ומפני מיני פורענות המתרגשות לבוא לעולם …   

[שם, שם, עמוד 21]

*

אל תתנו לנחמי דרימר לעבוד עליכם. הוא לכאורה בישל מרקחת ספרותית, המתארת מסע הזוי למדי, לעתים מצחיק, לפרקים מבכיא, ולעתים רחוקות מעורר מבוכה (הספרות המהוגנת-הנראטיבית כבר  מזמן שכחה שחלק מהותי מחיי הספרות הם טקסטים מעוררי בלבול ומבוכה שבא לנו להתחבא מהם לא-פחות משמתחשק לנו לקרוא אותם), אודות אלמן ואב לשתי בנות היוצא את ביתו שבכפר סבא ונוסע לרומניה ארץ אבות-אבותיו לבקר בקברי אבות ואמהות, ומפזר על דרכו הרבה צעצועים, ממתקים וסמי מרץ, מכל טוב הארץ, כגון: חקירת משטרה, קוונטין טרנטינו, הנסיכה מרתה ביבסקו, ערפדים, סקס עם אומה ת'ורמן, נקרופיליה, מועדון מעריצים של משה אידל, זמרת רומניה בלונדינית מסתורית, מלווה שפעם למד תורה בירושלים, פרודיה על שיר של פאול צלאן, יעקב פרנק ודרקולה, אבל לב ליבו של הסיפור אינו המסע האופקי-הגיאוגרפי כלל, אלא המסע האנכי שבו האדם עומד למרבה מבוכתו משתומם מול כוחות גדולים ממנו, שמילא אם היו נותרים שווי נפש אליו ונותנים לו מנוח – אבל הם מתערבים ללא הרף בחייו היומיומיים ביותר. המסע בעקבות אבותיו, שהוא החוט העלילתי של הסיפור, אינו רציונלי בלבד, כלומר: מנסה להתחקות אחר שורשי הזיכרון והגעגוע וזיקת הנין-ונכד, איש התיאטרון והסופר החילוני במפגיע, כלפי אבות אבותיו יראי-השמים, בעלי-ההנהגות המחמירות; כי אם, כפי שהולך ומתברר, דרימר, ממש כמו הארי פוטר, מהווה עוד חוליה ברצף מאגי רב-דורי, שבו הכישוף, הקללה ויצירת גלמים והקמתם מעפר, הם חלק אינטגרלי מהכוחות הפועלים בדעתו והולכים איתו לכל מקום שהוא הולך. המסע הארוך אל קצה הלילה של דרימר מגיע לסיומו רק משהוא יווכח בהיותו נינהּ החד-משמעי של סבתו יענטה המכשפה וכי קהילת אבות-אבותיו ממלאת שמים וארץ, ויש להּ מהלכים בין היושבים במרומים. כך למשל, לבסוף, פוסט-מורטם, ניצָלים לפתע חייו.

והנה כך למשל, במהלך הסיפור דורשת יענטה אל המתים, ומעלה את רוחו של סבהּ הצדיק, האדמו"ר אליעזר זאב מבוטשעטש (1851-1800), מייסד חסידות בוטשעטש, על מנת לשאול אותו מה ידוע לו על העומד להתרגש על ראש נכדה, מחמל עינהּ, ואם ידוע לו כיצד ניתן לבטל את רוע הגזירה, אם אכן נגזרה כזאת. הנה כך מתאר זאת הנין-ונכד, דרימר:

*

היא נגעה בידית הדלת של "האוהל" הקדוש זה שר' אליעזר זאב עושה בו את מנוחתו האחרונה. הייתה זו הידית מחוללת הניסים, "הקליימטה" שכל הנוגע בהּ יוושע. אך הידית סירבה לנוע, והתעקשה לא לפתוח את הדלת האדומה. רקעה יענטה ברגליה בכעס. היא כבר נמצאת על הסף, ומתנכלים לה! אך דבר לא קרה, הדלת לא זזה. החליפה יענטה מעט שמן על הידית, והיא נעה סוף-סוף כלפי מטה והדלת נפתחה בחריקה. נכנסה יענטה ל"אוהל" והדליקה ל"ו נרות נשמה והניחה אותם על ראש המצבה של רבי אליעזר זאב, הוציאה פיסת פחם שחור מהכיס בשמלתהּ, ציירה מגן דוד הפוך, נעמדה במרכזו וקראה בקול רם מאוד:

"משביעה אני עליכם כל שידין ושידתין ולילין וזיקין ומזיקין וכל רוחות בישין וכל רוחות של סיטרא אחרא השוכנים מתהום הארץ ועד רום הרקיע בשם אלו השמות שיעלה ויבוא מעמקי השאול זקני, אליעזר זאב בן חיים, מיידבלי איחור ועיכוב כלל".

להבות הנר ריצדו אבל דבר לא אירע.

יענטה לא אמרה נואש. היא גייסה את המילים המעטות בלטינית שידעה וצעקה:

"דיאבולו, דיאבולו! אינפרנו! אינפרנו! פאדרה! פאדרה! ויני! ויני! ויני!"

לרגע נדמה היה לה שהאותיות החרוטות על המצבה צוחקות. אלא שהן דממו, והכל מסביבן דמם איתן. דבר לא נע, לא זע, לא מש. יענטה הזדקפה מלוא קומתה והכריזה: "לא אזוז מפה עד שתופיע!".

כך ניצבה זקופה במשך שבע שעות, בלי ניע, בלי זיע, בלי למצמץ, בלי לומר מילה, כמעט בלי לנשום.  

 [שם, שם, עמ' 72-71]  

*

בהמשך הדברים כל טקס ההשבעה המאגי המתואר כאן בפרוטרוט, דווקא נושא פרי. אבל אני מעוניין דווקא להתעכב על ההקדמות הרבות, על העיכוב ועל שיהוי המהלך, וההתמקדות בידית הדלת, המסרבת להיענות לידה של יענטה המבקשת לפתוח את הדלת ולחצות את הסף.

הידית או הקליאמקע (הקליימטה, אצל דרימר; בשיבוש או בהגיה רומנית) בחסידות חב"ד היא אכן עיקר גדול; שם נוהגים החסידים לברך זה את זה בזו הלשון: "אנהאלטן זיך אין דעם רבי'נס קליאמקע" ובתרגום: "שנזכה לאחוז בידית הדלת של הרבי".  אין לי מושג אם בידית הספציפית מדובר בידית דלתו של ר' שלמה זלמן מליאדי (1813-1745), מייסד החסידות או לדלת ביתו (בניו יורק או בכפר חב"ד) של האדמו"ר השביעי, ר' מנחם מנדל שניאורסון (1994-1902) דווקא. מנהג האחיזה בדלת הוא ככל הנראה ייחוס למגע בידית את האחיזה בתודעתו של הרבי, כלומר: סוג של מעשה-מאגי או סגולה, שאינה מפגינה את נאמנות החסיד לצדיק בלבד אלא מורה גם על מאוויו להיאחז בעולמו התודעתי של מורו, באשר הדלת היא הסף של המעבר מדעתו שלו לדעת האדמו"ר המהווה צינור לעליונים ודרכו יורד שפע ממרום לבני העדה. בהקשר זה, חשוב להזכיר את דלתות התודעה — מונח ששימש לראשונה אצל המשורר האנגלי וויליאם בלייק (1827-1757) בסוף המאה השמונה עשרה, ואחר-כך עשה בו שימוש גם אלדוס אקסלי (1963-1894) בספרו הנודע על חומרים פסיכו-אקטיביים כאמצעי להשגת מצבי תודעה אלטרנטיביים.

כך או אחרת, העיכוב והשיהוי של הדברים: הדלת שאינה נפתחת, הצורך לשמן את הדלת, השדים שאינם נענים להשבעה המאגית, האופן המעט-נלעג של השימוש בבליל מלים לטיניות שאחריהן – שוב לא קורה דבר, ואז ההמתנה הדרוכה במשך כשבע שעות, מעלה על הדעת איזה פרפורמנס קומי על אודות המאגיה ומה שנכתב במאספים יהודיים מסוימים העוסקים בכישוף (וליהודי אירופה יש לומר היו מבואות גדולים בעיסוק בכישוף. מבחינת כתבי יד שנשתיירו מהעולם היהודי במזרח ובמערב –  זה כנראה התחום המשגשג מכולם). עם זאת, מצד אחר יש כאן מעין ליווי דרוך של תודעתהּ של יענטה שכנראה לא ניסתה לדרוש אל המתים עד אז, ודאי לא להקים מן המוות את הסב הצדיק, שיכעס עליה מאוד בהמשך על העזתה להחריד אותו ממנוחתו. בד-בבד, זהו אשנב לתודעתו של דרימר עצמו, יהודי חילוני בן המאה ה-21, הכותב באריכות על ריטואל מאגי, לאו באמונת-משוכנעים אלא בספקנות-קומית, של מי שמנסה להבין, לבאר ולקיים איזה אשנב בתום עצמו לעולמהּ של אם-סבתו המאגיקונית. "לרגע נדמה היה לה שהאותיות החרוטות על המצבה צוחקות" כותב דרימר, גם משום האותיות על המצבה הן לכאורה הקהל היחיד למעשיה של יענטה, אבל גם מאחר שהוא מעוניין דווקא באי-השגבת המעמד המאגי אלא להראות כיצד הוא עשוי להעלות בת-צחוק.

לבסוף, הזכיר לי ספרו של דרימר את סרטו של פרסטון סטרג'ס, Sullivan's Travels  משנת 1941, הכולל גם הוא גיבור, שלאחר נדודים ותלאות רבות, מגיע עד כדי תא כלא ומאסר, מאבד את זיכרונו, וחלק מהזמן מלווה אותו שותפה למסע. סאליבן לומד לאחר תהפוכות רבות כי עדיף להמשיך להפעיל כנגד הסבל האנושי את הקומדיה, הגורמת לאנשים לצחוק ולהקלה, על פני ייצוג הסבל על המסך (סאליבן הוא במאי קולנוע). בכך במידה רבה שותף לו – דרימר. ובכן, לפנינו ספר-טיסה אולטימטיבי. לו רק ניתן היה לטוס במצב הנוכחי. אבל זה עדיין לא מבטל את מעמדו . יש מטאטאים בארון. הוציאו אותם וטוסו. אתם תהנו והאותיות על המצבות ייצחקו!

לרשימה שהוקדשה לספרו הקודם של דרימר, הספר השחור (2017), ראו נחמי והזאבים.

*

שנה טובה מטוב, יסוּר מכאוב, פּוּר יִשפּוֹר, גורל יסבוב

*

*

 

בתמונה למעלה:  Le Danse Macabre, Taken  from The End of the Seventh Seal by Ingmar Bergman 1957

Read Full Post »

*

אין מדינות שמתקיימות לנצח. מדינות קמות, מתנהלות, ומתכלות בבוא-שעתן. כבר רמב"ם ושפינוזה עמדו על כך. לא ארחיב על כך היום.

רציתי לאחל לפרידוניה, ערש ילדותי, ברכות חמות לרגל יום חגהּ ה-82 (נוסדה בסרטם של האחים מארקס Duck Soup). מי יתן שתושביך יזכו לדור עם שכניהם בשלום, ללא גדירות, חומות ומחסומים, ועם כמה שפחות מבצעים צבאיים, החרבות ערים והשתלטות על שטחים, עם גילוי רצון טוב כלפי פליטים ומהגרים (כמוני ושכמותי), ועם מעט יותר זכויות אדם וחירויות פרט, למרות שאיך ניתן להתלונן על מקום, שמאפשר לאזרחיו חופש מחשבה ומקנה להם חופש דיבור ועיתוניו נקיים מאג'נדות וההון אינו מושך בחוטים. מקום בו איש לא מכנה אנשים: בוגדים, עוכרים ונאצים, ומצר בקול רם (באינטרנט) על שהיטלר לא סיים את עבודתו, והכי-חשוב שהמשפט, היושרה, ההשכלה  וההגינות– נר לרגלי כולם. מי פילל שנגיע לכאלו הישגים תוך שני דורות! לחבר'ה מפרקי אבות ו-תלמוד ירושלמי היו הרבה יותר דורות והם לא הצליחו לעשות exit, למרות שלא היו להם כל כך הרבה אויבים והאיראנים היחידים שהם הכירו היו קשורים בהצהרת כורש .

יהודים נהגו להתפלל תכופות לשלומהּ של מלכות, בדרך כלל כדי שלא יתלו אותם על עץ גבוה, ואני לא אהיה יוצא דופן. ועל כן: Long Live Freedonia,  האריכי ימים! הצלחתך הצלחתנו! או כפי שכתב מומוס: Could have been your conscience but I guess that never works / So treat me like an equal until it hurts.  

*

*

בתמונה:  בובות גרב, צלם לא ידוע, מועד לא ידוע, לא שנה לא שבוע, יש לנוע לנוע. Eppur si muove לנוע.

Read Full Post »

nightattheopera

   הוא נער כבן שש עשרה (1905). בן למשפחת יהודים גרמנים מהגרת (האב, סם-פרנצ'י, תופר חליפות איום ונורא, בשלן נהדר, אב אוהב אבל חייט גרוע; האם, מיני, ידהּ בכל—היא מנהלת את השכונה כולהּ). הוא מודיע להוריו שהוא, כאחיו הגדולים, מעוניין לעזור בפרנסת המשפחה. מנסים להציק לו בעניין ההשכלה. "בכך תלוי עתידך" אומרים לו. אבל הוא בשלו. הוא נבחן למופע וודוויל על ידי גבר המושח שפתותיו בליפסטיק. החדר הומה ילדים. הוא מתקבל לתפקיד. אימו אורזת לו תיק מלא צידה לדרך. הם יוצאים למערב. בלילה הוא שואל את המנהל שלו היכן ישנים, ומתבשר שיהיה עליו להסתפק בגלגול המעיל שהביא איתו כדי שישמש לו ככר על המושב בקרון הנוסעים. הוא מרוויח מעט. אחר כך שודדים את כל כספו. בטקסס הוא עובר לשמש במופע וודוויל אחר. הוא מאוהב בשחקנית הראשית האנגליה, הנהנית לחשוף את רגליה. היא בורחת עם מאלף אריות, והם גונבים את חסכונותיו, השמורים בארנק, הכרוך סביב צווארו. מרושש ומאוכזב, הוא עובד בכמה עבודות מזדמנות ובסופו של דבר כותב הביתה בייאוש. אימו שולחת לו די כסף כדי לשוב הביתה ברכבות לשיקגו.

תשע שנים אחר-כך בשנת 1914 נמצא המופע המשפחתי הקטן בשיאו (באותו זמן; מופק על ידי האם). מחזמר הנכתב על ידי בן המשפחה (דוֹד, ותיק בעסקי הוודוויל)  הנקרא בשם הסמלי,  Home Again; על הבמה, בתפקידים הראשיים, אותו נער צעיר (כעת כבר בן 25), הנרי יוליוס; ושני אחיו הגדולים: לאונרד ו-אדולף ארתור. זוהי ההופעה הראשונה בה מככבים שלושת האחים מארקס ללא תמיכה של אמני וודוויל נוספים (עוד אמן צעיר המוצא באותם ימים את פרנסתו בדחק במופעי וודוויל בארצות הברית, ומתחיל לעשות לו שם בקומדיה הפיסית שלו, נקרא צ'רלס צ'פלין). הבמאי המנוסה, שכבר ראה דבר או שניים, מחליט שעם השמות הארוכים והמכובדים הללו שלושת האחים לא יגיעו לשום מקום. הוא מחלק להם כינויי במה: Chico   ללאונרד על שום היותו כרוך אחר בחורות צעירות ונאות (הוא היה מכור להימורים ולפילגשים כל ימיו; למעשה אחיו טענו לא פעם כי חלק מסרטיהם נעשו על מנת לשלם את חובות ההימורים שלו); Harpo לאדולף ארתור שלמד לנגן לגמרי-לבדו על איזה נבל חובבני של סבתו והולך ומתקדם בפריטה על הנבל; ו-Groucho להנרי יוליוס הצעיר, כי הוא מרבה להתלונן, להתווכח ולרטון (כל ימיו, אגב; גם לעדותו-העצמית וגם לעדויות סובביו). המופע זוכה להצלחה רבתי. הוא מוצג במשך כארבע או חמש שנים ברציפות ברחבי ארצות הברית. זה הופך לרגע המייסד שבו שלשת האחים הופכים ל- The Marx Brothers. העתידים בתוך כעשור לצאת לסיבוב הופעות באירופה. וכעבור עוד כמה שנים להיות מוחתמים לחוזה הפצה לסרטי קולנוע המבוססים על מופעי הוודוויל שלהם.

בראיון מאוחר, או שמא במקום די מוזח באוטוביוגרפיה שלו Groucho and Me, מסר הנרי יוליוס מארקס איזה נתון קטן ונעלם. לדבריו, אותו נרתיק שאותו נשאו אמני וודוויל על צווארם ובו שמרו את כספם, נקרא:  Grouch; הוא אמנם לא מביא שם ולא בשום מקום אחר כי זה מקור שם הבמה שניתן לו (שהריי Grouch היא גם רטינה; אולי על שם הרטינה התמידית של אמני הוודוויל על מוסר התשלומים בענף); אבל כשמביאים בחשבון את אותו סיפור קטן שהבאתי בפתיחה על מסע הנעורים שלו שהגיע עד כדי התרוששות ושברון לב בטקסס; וכאשר מביאים בחשבון את העובדה כי Groucho, שהיה ללא ספק המשכיל שבאחים, סבל כל ימיו מאובססיה סביב כסף ונשים. למשל, לא הכביד עליו, גם בהיותו באמצע העשור השמיני לחייו, לספר, שכאשר פגש את מרילין מונרו על הסט של Love Happy היה עסוק כל אותו יום במחשבות איך "להשכיב אותה" (הוא היה בן 60 היא בת 23). בפעם הראשונה שזה עולה אצלו בשיחה עם מראיין זה נשמע כעוד בדיחה. אחר-כך מבינים שהעובדה שהוא לא שכב עם מונרו באותו יום או בהזדמנות אחרת, עדיין מציקה לו. כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו– עוּבדת הארנק השדוד, ההיוותרות בחוסר כל, האהובה האנגליה, חשופת הרגליים, שברחה עם מאלף האריות— סיפור די צדדי שם- הפכו בעיניי כמפתח להבין את Groucho (בסרטם At the Circus, הבריון הרע הוא מאלף האריות), שמעולם לא יצא מידי האכזבה והמחסור של אותו מסע, ואלו היוו מסד יציב לרטינותיו (וגם להומור שלו) בשבעים השנים הבאות.

מראיונות נוספים עם האחים שנאספו בספר The Max Brothers Scrapbook עולה עוד כי לדעת כולם היו אחיהם הצעירים מילטון מארקס (Gummo) והרברט מנפרד מארקס (Zeppo) הרבה יותר מוכשרים מהם בכל פרמטר. גאמו ניסה להופיע עם האחים, ולמרות רוב כשרונותיו, התבייש בגמגומו הקל (למרות שנתחבב על הקהל), הפסיק להופיע (אחרי שערב אחד נתקע בדיבור על הבמה), והפך למנהלם של האחים.  זפו, שהופיע בכמה מסרטי האחים, תמיד בתפקיד של יפיוף-עציצי-חסר-הומור, מתואר על ידי כל האחים ככישרון המשפחתי הגדול ביותר והמבוזבז ביותר. כמי שעוד בשנות העשרים היה יכול להחליף כל אח ואח בתפקידו בכל ערב נתון, בהצלחה יתירה, עם תשואות גדולות מהקהל. הוא גם מתואר כאח המצחיק ביותר בחיי היום-יום, וכמי שאנשים היו יוצאים משיחות איתו, רועדים עם בטן כואבת. דווקא זפו, היה האח הפחות-קשור אל אחיו הבוגרים (הוא לא היה קשור לסרטיהם בשום אופן אחרי אמצע שנות השלושים; וסירב להשתתף בכיסוי חובות ההימורים של צ'יקו). הוא הפך לבעל סוכנות שחקנים מצליחה (שלא ייצגה מעולם את האחים מארקס). וכשם שהאחים היו מאוחדים בדעה כי הארפו היה מלאך עלי אדמות שמימיו לא הרע לאיש או זבוב (כך גם בממואר  Harpo Speaks); כך הם היו מאוחדים בכך שהכישרון הקומי והבימתי הגדול ביותר נפל בחלקו של זפו. אף שלא היה לכך ביטוי ממשי באף סרט שלהם. לא נראה שזו בדיחה משפחתית שנונה על חשבון האח הצעיר; הואיל ובראיון מסוים בו נאמרים הדברים השתתף זפו –עצמו. ואיש מהמראיינים שהכיר את האחים לא סבר שמדובר בבדיחה.

 

כדרכם של האמריקנים הסרט הבא הרבה יותר ממסדי-שמרני-מעונב מאשר רוב סרטי האחים, ובוודאי יותר מאשר כתביהם והראיונות עימם, מה שלא אומר שהוא אינו כולל כמה קטעים מבדחים למדיי

*

*

בתמונה למעלה: The Ship Cabin Episode, Taken from The Marx Brothers Film Night at the Opera 1936

Read Full Post »

lital.2007,

*

   מזה זמן מתחשק לי לכתוב על קומדיה. וכל פעם שאני בא לכתוב משהו מן הקומי עולה בי הטרגדיה של החודשיים האחרונים. ובאמת, אוזל לי אז כל רצון לכתוב באופן קומי, וגם אוזלים לי הצבעים ונגמרות לי המלים, ואני מתנחם בדברי הצייר צבי מאירוביץ לפיו מי שחושב כי אפור הוא מיזוג של שחור ולבן אינו אלא טועה, אפור הוא תערובת של דברים רבים, רבים מאוד.

רציתי למשל לכתוב משהו לזכרו של רובין וויליאמס, במיוחד על דמותו הטארגית-קומית של פרי, הגיבור של פישר קינג, סירטו של טרי גיליאם; דמות קולנועית קרובה ללבי ביותר. יותר משאני נזכר בסצנת הדייט הראשון שלו עת הוא מלווה את לידיה אהובתו לביתה (אחד הרגעים הקולנועיים המופלאים שאני מכיר), מייד עולה בזכרוני הסצנה התוכפת שבה פרי הנתקף בפלאש-בק של המאורע בו איבד את אשתו (ירי של מטורף), ונרדף כמעט עד מוות בידי האביר האדום, העשוי מזכרונותיו וחרדותיו; רציתי לחזור ולכתוב על האחים מארקס (מזמן לא כתבתי) וגיליתי שאיני מסוגל לכתוב עליהם כשאני שקוע בעצב המדכדך הזה. נדמה כבר כי מוטב להצטרף לגראוצ'ו, צ'יקו והארפו כאח נוסף: סורו (Sorrow) מארקס.

ואז נזכרתי בכתביה של ההוגה והמסאית, ז'קלין כהנוב (1978-1917), שנולדה בקהיר (להורים מעראק וטוניסיה), המשיכה בפריס ובניו-יורק, עלתה לישראל ודרה בבאר-שבע ואחר כך בבת-ים. כהנוב מוזכרת על-פי-רוב על פעלהּ בחיבור בין מזרח ומערב, בין יהדוּת מסורתית וקידמה פמניסטית. הראשון שגילה את יצירתה לקורא העברי היה אהרן אמיר; פרופ' דוד אוחנה הירבה ומרבה להציג אותה כהומניסטית ים תיכונית (לבנטינית) לצידו של  אלבר קאמי (האלג'יראי-צרפתי). כולם כאחד חוששני לא חשו לתמה השבה ונשנית בין כמה ממסותיה: תוכחה מגולה ועיקשת על האלימות הגברית, המתגלמת בהיסטוריה.

מותר להתקנא בכהנוב, שגדלה בקהיר, למשפחה דוברת צרפתית. אמהּ כך היא מספרת נהגה לקרוא לה בילדוּתה את כרכי בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט בזה אחר זה. היו לה חברות מוסלמיות ונוצריות, איתן היא הפליגה במשעולי הספרות, הפילוסופיה, הפמיניזם המתעורר, והאהבה החופשית. היו לה סבא וסבתא אדוקים דרכם הכירה את עולם החגים היהודי והמסורת. בית שהיה מספיק סובלן כדי לעכל את רתיעתה מן הדת וההלכה, ואת הזדהותה עם הסבל היהודי. היא גדלה כשאזניה מורגלות גם בפיוטים יהודיים, במוסיקה ערבית ובמוסיקה מערבית, ולמרות שאמהּ מעט היתה מסויגת ממידת החופש שמרשה לעצמה בתהּ  הצעירה. בכל זאת, איש לא מנע ממנה ללמוד בצרפת, ולהמשיך ללימודים בפריס וניו-יורק. היא נישאה פעמיים והתגרשה פעמיים. היא כינסה בביתה בשנות השישים סוג של סלון ספרותי. וגם כשגססה מסרטן הקפידה להשאיר אחריה יצירה-מתעדת בשם יומן מחלה, שיש בהּ כאב, זיכרון, ואופטימיות שזורים יחדיו. קשה לחשוב על אדם שמתאר ילדות עשירה כל-כך בגווניה התרבותיים. למשל, לא שמעתי מוסיקה ערבית בבית הוריי, אבל גם לא שמעתי על מרסל פרוסט עד היותי כבן עשרים; בשביל חלק מהאנשים הסובבים אותי גם היום העובדה שאני קורא ספרים מסויימים או נפגש עם אנשים מסוימים היא משונה; גם האנשים שהם חושבים למשונים, מתבוננים על ידידותי עם הראשונים למשׁוּנה.  לכן, כך נדמה לי, לא ציינה כהנוב בשום מקום שאת היותה גשר בין עולמות, אולי משום שלא חשה ככזו— היא היתה מספיק רחבת דעת כדי שהעולמות שבהם תוכל להלך כבת-בית יהיו רחוקים אלו מאלו, מבלי שהדבר ייחווה לה כניגוד או כסתירה.

בכל אופן גם במסות בהן השמיעה כהנוב קול ברור כנגד האלימות הגברית ניכרים מקורות השפעה מגוונים: סדר פסח היהודי, סיפורי אלף לילה ולילה הפרסי, והסרט התפוז המכאני מאת הבמאי הבריטי סטנלי קובריק (על פי רומאן מאת אנטוני ברג'ס). למשל במסה הקצרה "פסח במצרים" היא מספרת לחברתהּ המצריה חדריה על שיעבוד בני ישראל בידי פרעה ועל עבדותם המייסרת במצריים, וחודריה מגיבה: "יא  אללה" אמרה "איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאיתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!" [ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, תל-אביב 1978, עמ' 21]. שתי החברות גם רוקמות עם חברתן הנוצריה מארי-תרז סיפור אלטרנטיבי שבו העמים חיים בשלום וללא מלחמות. אבל לאחר ליל הסדר, ואחרי שהתוודעה לאופן שבו חוגגים את המכות שניחתו על גב המצרים, חושבת הילדה ז'קלין כי אולי לא טוב שחברתהּ תדע על עשר המכות. "התביישתי יותר מדי" היא כותבת (שם, עמוד 22ׂ).  בוודאי שלאחר שהילדות התמות ניסו לסדר מציאות אלטרנטיבית של שלום. חשבונות הדמים הקטנוניים של ההיסטוריה הפטריאכלית של עמהּ, מעוררים בילדה ז'קלין בושה.

את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על אודות שהריאר ושהרזאד (ממזרח שמש, עמודים 192-177) הבינה כהנוב כמעיל תהליך טיפולי שבו מצליחה שהרזאד באמצעות סיפוריה וסובלנותה, השכלתה ורגישותה, לגרום למלך שהפך רוצח נשים המוני בשל בגידת אשתו, לעזוב את הרצח ולהיעשות בן זוג המכיר בה כמלכתו, ובילדיהם—כילדיו. וכמלך גדול האהוב על נתיניו. היא מביאה במודגש את דברים אלו של שהריאר, כדי להראות את עומק השינוי שחל בו מגבר אלים לגבר מבין: "לימדתיני החכמה נעימת השיח, הראיתיני מאורעות שארעו לזולתי, ועוררתיני לשקול בשום שכל דברי מלכים ועמים שהיו, ומה המופלאות או התמיהות שהשיגום… ובאמת, אחרי הקשיבי לך משך אלף הלילות והלילה והנה שונתה נפשי עד למעמקיה והיא שמחה וחדורת חדוות חיים. שבח יקר וגדולה למי שיצרך, הוֹי בת וזירי הברוכה, ולמי שחננך בסגולות-יקר כה רבות, בישם את פיך ונתן חכמה בשפתותיך ובמצחך בינה!" [שם, עמ' 191]

במאמר "האשה כתפוז מכני" (ממזרח שמש, עמ' 221-218) מביעה כהנוב זעזוע מאותה סצנת אונס קבוצתי בתחילת סרטו של סטנלי קובריק. בעיקר הוטרדה כהנוב מן העינוי המודגם באופן אמנותי ואסתטי. היא רואה בכך "[…]דחף כפייתי להשפיל, להרוס לקרוע. (האשה הצעירה מתה לאחר מכן מתוצאות האימה הזאת)"ובהמשך היא מוסיפה: "זהו היפוך האידיאל האבירי והמוסר הנוצרי, כאילו האדם המערבי המודרני— כיוון שלא הצליח לקיים גם אחד משניהם –  מסוגל לפנות רק אל ההרס. סרטו של קובריק מרחיק לכת יותר מרוב האחרים בהבעת החימה הזאת, הקרובה מאוד למנטאליות הנאצית, ונראה כי המפיק אינו מוטרד מנקיפות מצפון מוסריות. גם הס.ס נהנו מעינוי סדיסטי, ובעוד הם מפארים את כח הזרוע, היו קורבנותיהם חסרי אונים. מעולם לא היה זה קרב הוגן" [שם, עמ' 220-219].

ובהמשך: "כאן הנשים – ולא היהודים – הן השעיר לעזאזל" […] מה שנראה לי מזויף ומסוכן כל כך בטענתו של קובריק—כפי שהבינותיה— הוא הוא גורם לצופים להזדהות עם דוג [= הדמות הראשית בגילומו של מלקולם מקדואל]. היות שהחברה עצמה מושחתת, אלימה וסדיסטית, והיות ואשליית החוק והסדר אינה אלא תרמית צבועה, הרי אלה המסוגלים להסתדר [=כלומר, הגברים האלימים] צודקים אם יינהגו בהתאם לחשקיהם" [ממזרח שמש, עמוד 220]. כהנוב מתעלמת לחלוטין מכל הצעצועים החזותיים והמוסיקליים שפיזר קובריק ביד נדיבה בסירטו זה ומשבחים שנקשרו לו בחוגי האמנות. היא מעוניינת באתיקה בטרם כל, ועל כן היא רואה ביצירה כולה בסיכום, כיצירה מרתיעה ומאלפת, באופן שבו היא חושפת כמה איכזור יש ביחס לנשים בתרבות המערבית, וכמה היא נוח להתקבל כנורמטיבית:

   דבר לא נותר מיחסי אנוש מלבד האלימות מיחסי האנוש מלבד האלימות, הכוח לפגוע, לענות, להשמיד ולהרוג. הסרט מדאיג עוד יותר בגלל דו-המשמעיות העמוקה שלו. בבואו להציג עולם זה, שהוא למעשה כה מרושש וריק כמשהו מלא יופי. אנו נוטים ללגלג על חסידות תנועת השחרור של האשה. אך התוקפנות המופנית נגד הנשים, בלא הבדל אילו ממדים מזעזעים היא לובשת, מתחילה להיראות לנו כשייכת לסדר הדברים הטבעי, לא בחברות פרימיטיביות, אלא בחברות המודרניות, האולטרה-מתוחכמות שלנו עצמנו. ראוי היה שהנשים תחשובנה על כך. "התפוז המכני" מבחינה זו הוא מאלף מאוד [ממזרח שמש, עמוד 221].       

ראוי גם לציין כי כהנוב בעדינותה יודעת להבחין בין מגמת ספרו של ברג'ס (1962) ובין מגמת העיבוד הקולנועי של קובריק (1972). היא גם יודעת לציין כי להערכתהּ הסרט לא ייגרום לעלייה במקרי האונס, אבל היא רואה בו סימפטום מדאיג לאופן שבו גם החברות המערביות הליברליות ביותר, ממשיכות לתור אחר שעירים לעזאזל אותם ניתן להשפיל, ולקרוע לגזרים, ויהיו מי שייראו בזה את סדרם הטבעי של הדברים. בין אלוהי המקרא [שמאפייניו המגדריים גבריים והחברה המוקמת ברצונו היא פטריאכלית], בין שהריאר, ובין אלכס (כהנוב קוראת לו דוג ברשימתה) בסרטו של קובריק— כולם מגלמים איזו יכולת גברית אלימה, הרואה ברמיסת האחר דבר מה מותר ורצוי; כנגד  גילויים מזעזעים אלו, לדעת כהנוב, על המין האנושי להתקומם ולהיאבק, כדי שהאיכזור השיטתי הזה יידעך ויוכר כפשע וכעוול, ולא כסדר-טבעי העומד כזכות יסוד של בעלי שררה.

 

לקריאה של מרית בן ישראל בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על שהרזאד ושהריאר: כאן.

 

הודעה ובקשה:

החל ב-27.10.2014, מדי שבוע (חמישה עשר שבועות), 21:30-19:00, אנחה את סדנת הלימוד:  12 יוצרות על הֱיוֹת בעולם, שתתקיים בשיתוף פעולה בין בית המדרש אֱלּוּל בירושלים ובין חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשוּט בנוה צדק בתל-אביב. לפרטים על הסדנא שתתקיים בתל אביב, לבירורים ולהרשמה: כאן (אֱלּוּל) וכאן ׁ(סִפּוּר פָּשׁוּט).

ביום שלישי הקרוב, 9.9.2014, בשעה 19:00, ייערך ערב הכּרוּת עם סדנאות הכתיבה והלימוד שייערכו בחנות סִפּוּר פָּשׁוּט בשנה הקרובה. ידברו מנחי הסדנאות: דפנה בן-צבי, עדי שורק, איתן בולוקן ואני. לפרטים נוספים על הערב, ראו: כאן . לפרטים נוספים על סדנאות סִפּוּר פָּשׁוּט, ראו: כאן וכאן. אשמח אם תבואו להתרשם (אף להירשם). בכל מקרה, נודע לי כי יהיה בערב שפע של פנאי לשיחות עם המנחים/ות. יהיה קל לזהות אותי. יש לי חיוך של חתול צ'שייר וכובע.    

מי שרוצה להפיץ, מוזמן/ת מאוד להפיץ.

אפשר גם להמליץ על סדנת הלימוד לכל העשויות/ים להתעניין בה.

אודה מאוד אם תמליצוּ ותליצוּ. 

*


בתמונה למעלה: ליטל בר, עורף, 2007  [כל הזכויות שמורות לליטל בר]

Read Full Post »

charing-cross

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינi מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

לפניכן/ם קרנבל תחפושות לפורים, בו ניכרת חדוות ההתחפשות. במקום להסתיר, דומה שהתחפושת דווקא חושפת ומגלה טפח, אולי אף טפחיים, מנבכי נפשם/ן, המכוסה בדרך כלל, של כל אחד/ת מן המצטלמים/ות.

*

else

*

hugo_ball1

breton

 *

ray

*

grouch-marx-go-west

 *

dali

*

meret

*

penn

*

אסיים את תהלוכת השיכורים הזאת במילותיו של אחד מגדולי המתחפשים של המאה העשרים, המשורר הליסבוני רב הזהויות, פרננדו פסואה (1935-1888), האיש שניהל מחדרו חלק גדול מאוד מחיי השירה של פורטוגל, מבלי שאיש היה ער לכך: "נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה" [פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 42]. אפשר כי כל תחפושת, בסופו של דבר, חושפת עוד נדבך של חיי הנפש, מגלה צלילים וכלים חדשים בתזמורת הנסתרת שלנו.

תוספת מאוחרת: לאור בקשתהּ של נטלי, הוספתי מחווה משלי

 

shoey138

**

שועי רז

שועי רז

בתמונות:

 Else Lasker-Schüler Plays  the Flute, Anonymous Photographer, 1909

Hugo Ball reciting a sound-poem  in the Cabaret Voltaire, Anonymous Photographer,1916

Man Ray, Andre Breton, 1930

Man Ray, Self Portrait, 1931

Graucho Marx as a Cowboy, Anonymous Photographer,1940

Philippe Halsman, Dali with three Girls, 1949

Méret Oppenheim, Self Portrait, 1964

Irving Penn, Woody Alan as Charlie Chaplin, 1972

Read Full Post »

*

זה שנים שאני חושב לכתוב מסה קטנה, שעדיין לא מצאתי בשבילה פנאי: "דמות החייל במעשיות", גם במעשיות האחים גרים. מלכים וקיסרים וכל מיני "מפקדים בכירים" אף פעם אינם מוארים בהן באור מחמיא. כל המעשיות מבליטות את הסתמיות שלהם. במובן זה, המעשיות נאמנות למציאות הרבה יותר מאשר רוב הרומנים שנכתבו על מלחמות,שבהן הסתמיוּת של "מפקדים בכירים"כלשהם נדחקת על פי רוב לפינה וה"אויב" (אויב של מי?) ניצב כמעט תמיד בחזית.   

[היינריך בל,'מכתב לבָּנַי או ארבעה זוגות אופניים',מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים,תרגמה מגרמנית: טלי קונס,בעריכת חנן אלשטיין ועדינה שטרן,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 62]

*

זה נעשה קשה לכאוב כאב על רצח, שכול, טרור, רק מפני שהן מניפולציות אלימות הניחתות פתע (בין היתר) על אנשים שלווים שאינם מבקשים את רעת זולתם. הממשלות ובאי-כוחן המפטפטים על מרקעי הטלוויזיה כבר ידאגו להתוות לנו בדיוק היכן עוברים קווי הכאב, והיכן יש להפסיק לכאוב. בסופו של דבר לא לנו, האנשים הקטנים והנוטים לטעות, להחליט למי יש ליתן אמפתיה, או על מי יש להזיל דמעה, אנו מתלמדים אט-אט להאמין כי הממשלות וראשי הצבאות יודעים טוב מעימנו. הם יודעים שאויב הוא אויב כי הלא כבר מדדוהו ארוכות, הסתכלו לו בלבן של העין. הם— הממשלות, הצבאות, מוסדות המדינה— יודעים טוב מאיתנו. הם אינם עשויים לטעות. הם ילמדונו מהי תועלתניות: מקסימום הרווח למרבית בני האדם, מינימום ההפסד למיעוט בני אדם. האין זו מתקפה כירורגית? ואתה, מה אתה מבלבל במח עם ידיעה על ילד עזתי מת. זה רק ילד אחד. זו פגיעת מיקרו ויש להתבונן במאקרו. אמנם כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, ובכל זאת הייעלה על הדעת כי נאבד עולם מלא בשל ילד?

ובמיוחד,אתה,מה לך ולשיפוט הנוקדני הזה;אתה שבקושי מצליח להשתלט על כעסים יום-יומיים;מה לךָ כי תלין על צה"ל.הוא מגן גם על חייךָ.במקום לתת לצה"ל לנצח אתה עומד כמו בעל דמות יגון בלב רצוץ, ומתחשבן על קטנות. זה לא יום קטנות. תן לצה"ל לילך בגדולות. תן לכבוש את עזה. תן איזה ספטמבר שחור או איזה נובמבר שחור-חציל ירוק-במבוק לחבר'ה, ותראה אותם נרגעים ועטרת ישועה תעטרם. תן למגורשי גוש קטיף להקים מחדש את יישוביהם. תן לערבים לבנות את היישובים האלה, את בתי הכנסת. אתה מעז לחשוב על הצד השני ביום של פיגוע? מזל שאני מכיר אותךָ ויודע שאתה לא עושה את זה במזיד,רק בשל לב רחום, שיש לך; תמיד אמא שלי אמרה שיש לך כזה; אני יודע שאתה מרחם גם על הילד בשדרות וגם על החיקוי העזתי.לא מסוגל לראות קצת רעב? מצור נתפש אצלך כרוע? עזוב אותך, תשאיר אצלי את הכאב, תוריד-תוריד במקום להעמיס כל עת. תניח אותו בתא המטען, אני כבר אשיג לך בונבוניירה של מחיר. תן למדינה לנהל את תחושותיךָ. מה אתה עושה מזה עניין? כאב הוא כמו חתול. אתה מניח אותו במושב האחורי ואחר כך שוכח. אני אסע איתו מכאן ותראה שהוא יפסיק לילל.

בלוגרית פלסטינית אופוזיציונרית אמרה בטלוויזיה: בימים האלה כולנו החמאס, מה לא שמעת? אתה לא יכול לחשוב כמוה ולהיות עם צה"ל? תראה איזה יופי, דיוק כירורגי, אמנות! את הטורבינות הפצצנו לגובה עשרים מטר; הרסנו מסלול נחיתה משובח להנאת הקהל. חמאס? מה יהיה איתך, עמלקים כולם אלה. והעם מוציא דרבוקות למרפסת על כל פגיעה ישירה. מה אני אגיד לך הם כמוך ולא כמוך. אתה פשוט יותר טוב כי אתה יהודי וציוני, וכדאי שתזכור שגם הרחמנות שלך נובעת מכך שאתה יהודי וציוני ולכן מוסרי בהכרח. וגם צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם כי משרתים בו יהודים שהם גם ציונים או ציונים שהם גם יהודים, וזה מספיק להעיד כמובן על מוסריות איתנה ומצפון ללא חת; לא כמוהם, בני עוולה. ואל תתחיל איתי שוב עם האמרה ההיא של גראוצ'ו מארקס שאתה אוהב לצטט: There is no Military Intelligence. It's a Contradiction. הוא לא היה בחיל המודיעין כמוךָ. הוא לא גדל כאן; הוא היה מצחיק אבל לא מספיק ציוני.

*

התערוכה השנתית השניה  ומכירת יצירות אמנות במחיר סמלי כתרומה למען המשך פעילותהּ של ספרית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב, כאן 

*

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, Fallen Russian Soldier, Oil on Canvas 1914-1917

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

אֶל מִסְרֵי הָאִלְּמִים יַקְשִיבוּ נָא הַחֵרְשִים

מִלִּים בְּלִי קוֹל וָשֵמָע אַךְ הַנְּפָשוֹת תָּבֵנָּה

[יונוס אמרה, 'אל מסרי האלמים יקשיבו נא החרשים', אותי שגעה אהבתךָ, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו, עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 26]

*  

בשנת 1961, שלוש שנים לפני פטירתו מהתקף לב, ראה אור ספרו האוטוביוגראפי של ארתור "הארפו" מארקס (1964-1888),נגן הנבל,הקומיקאי הפיסי-האנארכיסטי,האִלֵּם כביכול (שם לידתו של הארפו היה אדולף, אך הוא שינה אותו, בין השנים 1911- 1914 לארתור). לרגל צאת הספר יצא הארפו למסע קידום מכירות בין תחנות הטלויזיה, בהם הקפיד על הפרסונה האִלֵּמת שציינה אותו לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו, מאז שמבקר מסויים של מופע וודוויל בו השתתף ציין לשבח את הפנטומימה שלו וציין כי קולו הורס את הדמויות אותן הוא מגלם ואת הקומדיה. מריאיון-רדיופוני מאוחר עולה כי אבי המשפחה "פרנצ'י" מארקס, כוכב וודוויל בעצמו, חשב כי הביקורת צודקת והשפיע על בנו לקבלהּ, ולאמץ לעצמו פרסונה-בִּמָתית אִלֵּמת.

   על יוליוס הנרי (במקור כנראה: היינריךְ) "גראוצ'ו" מארקס (1977-1890),אחיו הצעיר של הארפו,כוכבם המילולי הבלתי מעורער של סרטי "האחים מארקס", סיפר בנו, כי הפעם היחידה בחיים בו חזה באביו בּוכה ממש, היתה בהלווייתו של הארפו, אחיו הגדול. הארפו ביקש לשרוף את גופתו ולפזר את עפרו במגרש גולף בו נהג לשחק בימי זקנתו.את הנבל שלו הוא תרם למדינת ישראל. דומני, כי עד עצם היום הזה מתקיימת אחת לכמה שנים תחרות נגני/ות נבל בין-לאומית בארץ ובה מציגים לראווה את הנבל של הארפו.

   ז'ורז' פרק (1982-1936) החזיק עותק של  HarpoSpeaks בין אלף ומשהו הספרים שנמצאו בספרייה בביתו אחר פטירתו.אני עד היום זוכר את העובדה השימושית הזאת.אולי זה החיבור ביניהם, המובן מאליו והבלתי-מובן מאליו, בו זמנית (בין הארפו ופֶּרֶק), שהעלה חיוך על שפתותיי בשעתו, וגם לי לרשום את פריט הטריוויה הזה בין הדברים שאיני יכול לשכוח.

   טרם קראתי את HarpoSpeaks. אני כבר זמן רב מבקש אחריו. איכשהו תמיד אני מצליח לפספס אותו. קצת כמו תחילת מרסיה וקאמיה של סמואל בקט (1989-1906), בו הגיבורים נדברים להיפגש בשעה ובמקום מסויימים אבל מצליחים תמיד להחמיץ אחד את השני.

   [פתאום עולה לנגד עיניי המחשבה איזה סרט מופת זה יכול היה להיות. מרסיה וקאמיה בכיכובם של גראוצ'ו והארפו מארקס; תסריט ובימוי: סמואל בקט. מרסיה וקאמיה  של בקט לא מדברים הרבה, אבל בכל זאת, בסרט הזה היה הארפו צריך סוף-סוף לדבּר].

   על כל פנים, הנה הארפו— משתלט על אולפן טלויזיה; מושיט למנחה טלויזיה אחר את רגלו; מאנפף אוינק-אוינק כחזיר, במסיבת עיתונאים שקטה ומהוגנת (כעין המשך ישיר לתפקידיו בסרטים הרשמיים של האחים מארקס). למותר לציין, כי הארפּוֹ גם כאן, אינו משמיע מלה וחצי-מלה; 50 שנים חלפו. אולי זוהי מהות אהבתי להארפּוֹ: הוא אנרכיסט שקט, שמעשיו סואנים, מוציאים את המציאות משלוותהּ; כל החוקים (כולל הגרביטציה) שעד כה לא היו מוטלים בספק נופלים חלל בפני האיש עם הפאה הצהובה (לבנה בסרטים), הנבל, והצפצפה. אייכשהו ללא כוחניות, ללא שתלטנות, ללא שררה. אבל גם בּלא מִלִּים. אולי משום שהצליח להבהיר כי הפעילות הטובה ביותר היא הפעילות הקומית, שאינה כפופה לחוקים נוקשים או לדוגמות. היא מצידה נענית תמיד בצחוקים בלתי-נשלטים מצד הצופים בּהּ.לא ייפלא כי אנטונן ארטו (1948-1896) חיבר בשנות השלושים מאמר עיתונאי נלהב בשבחי האחים מארקס, שם, בלי משים, ציין בעיקר את הישגי ההומור-הפיסי האנארכיסטי של הארפּוֹ. מבחינה זו, גם אם ארטו לא כתב זאת בשום מקום מפורשות, הארפּוֹ הוא המשחרר-הגדול (ליבֶּרַטוֹר) ממעמסת המִלִּים, ופונה ישירות, ללא פּניוֹת, אל מקורות הרגש, המצוקה והצחוק.

*

*

*

*

בתמונה למעלה: ארתור "הארפו" מארקס ושלשה מילדיו מחופשים לאביהם, 1954.

 © 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

אֶת דוּ פ'וּ פָּגַשְתִּי מְטַיֵּל בֶּהָרִים

כּוֹבַע קַש לְרׂאשוׁ פָּנָיו בּוֹעֲרִים

הַרְשֵה לִי לוֹמַר שֶרָזִיתָ מְאֹד

הַאִם שַבְתָּ לִסְבֹּל מִכְּתִיבַת שִירִים

[לי באי, 'מוקדש לדו פ'וּ, בצחוק', בתוך: 108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001, עמ' 74]

 

1

 

   נמצאתי בסיטואציה משונה. ליוויתי סיור בנווה צדק עם בתי וחברותיה לרגל בת המצווה של בתי. בראשית האירוע ערכו המדריכות (מן המדרשה הציונית במזכרת בתיה) חידון טריוויה קצר שנושאו היה דברים הקשורים בחייה של בתי. בין היתר, נשאלו המשתתפות מהו תחום עיסוקי המקצועי. נתנו להן שלוש תשובות אפשריות:

 

א.      רופא

ב.      מדען

ג.       חוקר את תורת הקבלה

 

   הופתעתי לגלות כי מרבית הנוכחות סימנו ג' ואחדות סימנו ב'. אני אמנם חוקר קבלה, בין היתר, ובשנה ומשהו האחרונות זהו גם משלח ידי העיקרי, אבל מעולם לא התייחסתי אל עצמי ככזה; אדרבה, הדוקטורט המקווה-להסתיים שלי עוסק דווקא בהגות פילוסופית גריידא יותר מאשר בקבלה; ורוב מאמריי האקדמיים והרצאותיי בכנסים הוקדשו, עד כה, דווקא להיסטוריה ופילוסופיה של המדע יותר מאשר למיסטיקה או לתיאוסופיה הקבלית. הופתעתי עוד יותר כאשר גליתי כי אשתי היא שנתנה לשואלות את התשובה "חוקר את תורת הקבלה". הופתעתי כי הדברים התחברו לי עם כמה שיחות שניהלתי בחודש האחרון בכמה ספריות אקדמיות (אונ' תל אביב ובר אילן) עם א/נשים שלא הכרתי ושזיהוני כנראה מתמונתי בבלוג, ואשר התברר לי שהם נוהגים לקרוא כאן אם בקביעות אם מדי פעם בפעם. על כל פנים, מן השיחות עלה כי מירבם/ן מתייחסים את האתר הזה, כאתר העוסק, בראש ובראשונה, בקבלה ובתורות רוחניות שונות. אני חייב לומר שלחלקם אמרתי שלתומי חשבתי כי אני עוסק ברוב רשימותיי בשירה, ספרוּת, אמנוּת והגוּת, בכללהּ הגות קבלית או בהגויות אסייתיות, אך לאו בהכרח. אדרבה, גם את התורות הרוחניוּת השונות אף את הפילוסופיה הרציונליסטית אני מבכר לבחון לפני הכל כיצירות אמנות והגות, אפנים של רוח האדם.  כלומר, להכרתי אני משתדל לעסוק בהתבטאויות שונות של רוח האדם יותר מאשר באילו תורות רוחניות מובחנות; עם זאת, באם אסתמך על ההתבטאויות של סובבי בחודש האחרון, הרי שאני חוקר קבלה, העוסק גם בפעילותו החוץ-אקדמית, בכתיבה אודות קבלה, רוחניוּת ומיסטיקה. הפערים בין האופן שבו אני מבין את עצמי ובין האופן שבו אחרים מבינים את עיסוקיי הוא בהחלט הזמנה למחשבה.  כמו כן, מציק לי שאף אחת מן המשיבות לחידון לא הניפה את התשובה א' (רופא). קרי: כנראה לא התברכתי בחזות של רופא; אפשר כי אף לבנות שתים עשרה נהיר כי כשרונותיי המעשיים מוטלים בספק. ואולי, מי יודע, פשוט איני נראה אדם המסוגל לרשום מרשמי תרופות, וניכר בי, משהו בארשת פניי, שאני מן הסוג המעדיף לצאת לטייל בחוץ לפנות ערב, לראות את האור המשתנה והולך: תם, מתרוקן וכחול, על פני שהייה בחללים סגורים בתורנויות בבית החולים.   

 

2

 

ובכל זאת בספרון היפה והשכוח עיירה יהודית לי"ח בילצקי (ספרית פועלים: תל אביב 1986), המתאר את הווי החיים בעיירות פולין-ליטא בראשית המאה העשרים, מצאתי תיאור מדויק ונוקב של תחום העיסוק המקצועי שלי, אשר לא שיערתיו מלבי עד עתה:

 

גם הבטלנים ראויים לפרק משלהם.

נאמר: "אמר ר' יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנים נידון ככפר [=תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג' ע"ב]. כיון שבא הקב"ה (=הקדוש ברוך הוא) לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה בטלנים מייד הוא כועס."  

בטלנים הם אלה, שבבעיות הבריאה ותכלית קיומו של העולם העסיקו את מוחם יומם ולילה.

בנימין מטודילא מספר, כי במסעותיו מצא בית כנסת על שם עשרת הבטלנים. הם היו חלק מהנוף היהודי. אנשים שלא ידעו צורת מטבע, והאמינו בתום לב, כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא.  

הם היו עריקי המציאות. חיו על פי סולם ערכים משלהם. רבים נחשבו ליודעי ח"ן (=חכמה נסתרת). "בטלן" לא היתה מלת גנאי, אלא מציון תואר כבוד שהסתייגות בצדו.

[י"ח בילצקי, עיירה יהודית, איורים: משה ברנשטיין, עיצוב גראפי: מיכל לשם, ספרית פועלים: תל אביב 1986, עמ' 45]   

 

   איני משוכנע עד כמה אני מאמין בתום לב בהווייתו הפרוזדורית של העולם הזה. אולי הוא כל מה שיש. אני ספקן מכדי להאמין ללא שום ספק בעולם הבא. גם אם אפשר לקוות איזו אפשרות קיום המשכית כלשהי להוויתינו בעולם לא ניתן לדעת עליה דבר. עם זאת, רוב אפיוניהם האחרים של הבטלנים קולעים במידה רבה לאפיוניי: 'עריק המציאות'; 'חי על פי סולם ערכים משל עצמו' ואפילו 'העסקת המוחין בשאלות של בריאה וקיום יומם ולילה'— הם בהחלט אופנים בהם הקרובים לי בבני האדם עשויים לאפיין את התנהלותי. עתה, גם אם טרם מצאתי בכרך תשעה בטלנים שכמותי, וודאי שלא בבתי הכנסת, עדיין מקרא שורותיו של בילצקי על אותם בטלנים ותיקין, כמו הכניסה אותי לשושלת עתיקת יומין, שמתני כיורשם האפשרי של אותם בטלנים יחסנים. ניתן אפוא להוסיף לשלוש האפשרות של חידון הטריוויה שנמנו לעיל גם אפשרות רביעית, תשובה קולעת יותר. אלא שעדיין איני יודע כיצד לשלב את תחום העיסוק המקצועי שהתחדש לי במפתיע בקורות החיים (CV) שלי. על כל פנים, אם יש על דעתכם להעסיק "בטלן" במשרה מליאה, וטרם פרסמתם מודעת דרושים, אנא הודיעוני על כך, קורות חיים והמלצות יישלחו על פי דורש. אם יותר לי, אבקש כי תינתן לי במהלך ראיון העבודה המטלה להסביר את אפשרויות כינונה של הבריאה ואת אפשרויות הפרכתן בעת ובעונה אחת. כך, כמו טימון (325-235 לפנה"ס), בנעוריו רקדן ואחר כך משורר, מחזאי ופילוסוף סקפטיקן שתום עין (רוב כתביו אבדו), אני מעדיף לחשוב ולחזור לחשוב, ולא להשמיע דעות מוחלטות, שאיני יכול לדעת אם יש בהן ממש.  גם על הקושיה עד כמה יכול אדם להשקיע מחשבה וקריאה בעניינים כל כך בלתי מעשיים, אני יודע להשיב כבר מזמן: גם הנשימה היא בלתי מעשית מכמה פרספקטיבות, ובכל זאת, איננו מסוגלים לחדול ממנה, ועל-כן נוטים לראות בהּ הכרח.

 

לקוראיי המוסלמים, בפרוס عيد الفطر, חג שמח, מדי שנה תחזוּ בשלוֹם ובטוֹב!

 

 

בתמונה למעלה: מרסל ינקו, מסיכה (פורטרט של טריסטן צארה), 1919.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

החיים הם הסחת דעת מתמדת שאינה מניחה להגיע לכלל מחשבה מהו הדבר שממנו היא מסיחה את הדעת [פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007, עמ' 156]

*  

ספרו החדש של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2011), שִמח אותי  מאוד, מרגע שנתקלתי בו. ראשית מפני הדיונים הלמדניים הממצים הנתונים בו, אשר גלו עיניי אל שורת אמנים יהודיים מן העבר ומן ההווה, אשר שמעם  טרם הגיע אל ספי, אשר קיימו ו/או המקיימים בעבודותיהם פרשנות מקורית של מוטיבים ושל סמלים שיונקים מעם עולם התרבות והרוח היהודי;  פרשנותם– עתים פורצת דרך, עתים מצחיקה עד דמעות, עתים מעמיקה עדי לבב ונפש, פורטת שם את פריטותיה החרישיות ומותירה קורא כמוני אחוז  מחשבות, כאילו טייל יד ביד עם מורה הזן האקוֹאִין אֵקַאקוֹ אשר טען כי פעילותו של מורה הזן צריכה לסחרר את התלמיד העומד על פי תהום, עד שלא יידע היאך להציל את עצמו.

    את אותה תהום פגשתי לראשונה כבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר, עת סבבתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי, חש בכל יישותי את החוסר ואת הנתק ואת נקודת העיוורון שלי לתרבות הלמדנית היהודית, אותה הכרתי אז בצורה חסירה למדיי. התחלתי ללמוד לבדי לאטי, ומה שהשלמתי בינתיים—השלמתי, אך לא תם גם לא נשלם. לפיכך, ציטוט שמביא עפרת בספרו משום האמן, המיצגן והפרפורמר , אורי דרומר, גרם לי להתרגשות רבה, באשר  הוא החזיר אותי לאילו תחושות יסודיות עימן סבבתי, ועליהם דיברתי בפני חברים מעטים שהיו נכונים בימים התל-אביביים ההם להבין אל לב חברם המוזר  שבאחת החל לגלות משיכה עזה לעולם הרוח המגוון האצור בכתבים עבריים וארמיים עתיקים, והחל לרחוש באחת חיבה מדודה לרומנסות בלדינוֹ,  או למוסיקת כלייזמרים ולשירה יידית, גם החל פתע לחוש חיבה לטעום מאכלים יהודיים מסורתיים מפאתי מזרח ומקצווי מערב, כאילו כל אותם דברים:  טקסטים, מוסיקה, מאכלים וטעמים (לאחר מכן גם טקסים) נתונים היו בקרבי תמיד.

    הנה דברי דרומר, כפי שמצוטטים על ידי עפרת בספרו:

 שמעתי מדברים על התעוררות מזרחית, ושאלתי את עצמי על אפשרותה של התעוררות אשכנזית. הבנתי שאין לאן להתעורר,  אלא לתהום. גדעו לנו בשואה חלק מהזיכרון, מההיסטוריה. העיסוק ביידיש מבקש להעלות שפת-אם משכחה, ליצור גשר על פי  התהום, להשלים את הזיכרון החסר. אינני דובר יידיש, ולפיכך איני עוסק אלא בדימוי של היידיש, כגון בדמותו של מנדלי מוכר  ספרים בהצגה שלי "עורי". […] אני מתייחס ליידיש בתור שפה אִלִּמת, ומכאן גם עיסוקי בסרטים אקספרסיוניסטים אילמים.  באירועי "תל חי 94" הקרנתי בתוך מנהרה תת-קרקעית סרט של "הדיבוק" ואילו בתערוכה ב"רוזנפלד" ב-2001 הוצג פסל של  דמות נטולת-פה, יושבת ומתבוננת, דמותו של "הגולם"[…]

 [דברי אורי דרומר, מצוטטים בתוך: גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק:  ירושלים 2011, עמ' 207]

 

    את התעוררותו המחודשת של דרומר אל העיסוק במוטיבים תרבותיים- יהודיים באמנותו הוא זוקף לזכות ההתעוררות המזרחית, שהביאתו לתהות על  אפשרות של התעוררות מקבילה בקרב התפוצה האשכנזית. דרומר אינו מרחיב באשר לטיבה של אותה התעוררות מזרחית. הואיל ודברים מעידים על כך  שבמחצית הראשונה של שנות התשעים עסקינן, כפי הנראה, מדבר הוא בעלייתה של ש"ס ככח פוליטי ריאקציונרי-דתי (לא זכורה לי התעוררות מזרחית  תרבותית-חילונית ו/או מסורתית יוצאת דופן באותם ימים, אשר התבטאה בתנועות ובפרסומים מאת חוגי אמנים בני ארצות המזרח, ועל כן אני מסיק כי  דרומר התעורר לנוכח עליית כוחה של ש"ס ומפעליה) ששמהּ יצא ברבים לא רק משום התבטאויותיהם הפומביות התכופות של הרב עובדיה יוסף ואריה  דרעי,  אלא משום הסיסמא ששוננה אז השכם וערב בערבי-בחירות: 'להחזיר עטרה לישנה'.

   ההתעוררות המזרחית המתוארת לא הביאה את דרומר, כרבים מבני דורו, להתקומם בשיחות סלון או במסיבת חברים בפאב, כנגד הדתיות  "הפונדמנטליסטית" המתעוררת; אלא למחשבה על זהותו האשכנזית החסירה, כלומר על אודות התהום שנפערה בינו כישראלי בן-המקום ובין הווי התרבות היהודית אירופית (מערב אירופית ומזרח אירופית),כהוויה תרבותית שכוחה,זכּרוֹן נוכח-נפקד, שהועלם ממנו על ידי דור של הורים ומחנכים, שמכוח ההתגייסות לפרוייקט הציוני, ומתוך הכאב הרב שהיה גלום בשבחיה של תרבות היידיש החרבה, התייחס לאותה תרבות יידית של טרם-השואה  (אגב, תרבות יהודית-חילונית ברובהּ), כ"תרבות גלותית", עולם עובר שהיה צורך להתנער ממנוּ בכדי להקים חברה חדשה המבוססת על אתוסים  ומיתוסים עבריים חדשים,המחוברים לכח,לעבודה ולאדמה (חלק ניכר מן התנועות שפעלו להקמת המדינה,היו מהורתן מבוססות על תורות  מרקסיסיטיות לא פחות מאשר הרצליניות). אותה אינטואיציה פנימית של הקשבה לחוסר הביאה את דרומר ליצור בחסות תרבות היידיש. דרומר מדגיש כי הוא לא טרח ללמוד יידיש, ועל כן היא נותרה עבורו שפה-אלֵּמת (כלומר,הוא מסוגל להקשיב להּ אך לא לדבר בהּ);עם זאת,כאִלֵּם-כביכול,הוא לומד לנטול חלק בתרבות היהודית-יידית (שהרי למשל, אדם שאינו מדבר עברית וחי בישראל בכל זאת עשוי לנטול חלק בתרבות הישראלית/עברית),ומדבר בעברית-חדשה מכמני תרבות שכוחה ההומים בתוכו.

  אבל פנייתו של דרומר לעשיית סרטים אלמים-אקספרסיוניסטיים על נושאי מאגיה יהודית כגון: "דיבוק" ו-"גולם" אינה כפי שדרומר מציג את הדברים  בדבריו, כלומר: אך ורק תוצאת אלמותו (כביכול) ביידיש ונהיית ההשתתפות המחודשת בתרבות היידית. דרומר היה מבקר סרטי אימה בעתונים באותם  שנים ודאי מצא בדמויות מיתיות-מאגיות כגון "הדיבוק" ו"הגולם", שאמנם הוצגו בקולנוע ובתיאטראות משלהי מלחמת העולם ה-I , והילכו על קהלים  יהודיים ובלתי יהודיים אימה וקסם, סוג של חיבור וזיקה יהודית אותנטית לעולם הגותי של אגדות "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"נוספרטו", אגדות- קולנעיות שלא זאת בלבד שהיוו תשתית לאקספרסיוניזם-הקולנועי (במיוחד הגרמני) של שנות העשרים של המאה העשרים, אלא גם היוו אבות קדומים  של ז'אנר סרטי האימה, ועל כן, ודאי שימשו דמויות אלו כשערים לעולם התהום, שייצגה עבורה תחילה, תרבות היידיש, ומצע לאותה "התעוררות  אשכנזית" (חילונית), שעל אפשרותה הירהר.

   דרומר משום מה אינו מזכיר בפרשת התעוררותו "היהודית-אשכנזית" את פעילותו המוסיקלית-תמלילנית הקודמת כמנהיג להקת הפוסט-פאנק,  דורלקס סדלקס (יחד עם ארז שווייצר). במקסי סינגל (קצר-נגן בן שלשה שירים) של הלהקה, חורבן בית שלישי לאן? (הוצאה עצמית: 1985) הופיע השיר "רב בישראל" שבו יצא דרומר חוצץ כנגד תופעת הכּהנאוּת מיסודו של מאיר כהנא שבאותה עת, ימי מלחמת לבנון הראשונה,  עשתה לה מהלכים בקרב ציבורים גדילים והולכים, עד שכהנא וחבר-מרעיו לא חששו לנסות ולקיים עצרות פוליטיות בערים מרכזיות בהפריחם ססמאות  נאצה כנגד הפלסטינים-הישראלים (הערבים) ואנשי-השמאל. כך למשל, גורשו אנשי כהנא מן העיר גבעתיים. אפשר אפוא כי לאותה 'התעוררות  מזרחית' שהביאה את דרומר לחשוב על אפשרויותיה של 'התעוררות אשכנזית',עוד קדמה ההתעוררות הכהנאית-מלוכנית (כהנא קרא להפלתהּ של הכנסת ולהקמתהּ של מלכות ישראל),שהביאה את דרומר למחשבות על כינונהּ של תרבות יהודית דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית.על כל פנים,אם אני עוד זוכר נכון,על פי השמועה(הייתי בן 12, בשנת 1985) ערכו דורלקס סדלקס הופעות במועדון הפינגווין ברח' יהודה הלוי 43 ת"א,שם מחו  באמצעות השיר "רב בישראל" כנגד התרחבות התופעה הכהנאית,שעוד טרם נבלמה אז כחוק.

    אפשר, כי נזכרתי בעברו של דרומר בלהקתו, ובמחאתו האפשרית כנגד גילויי הגזענות-הלאומנית הכהנאיים, בראש ובראשונה, משום שהתעוררותי  לתרבות היהודית התעצמה במידה ניכרת דווקא אחרי רצח רה"מ יצחק  רבין (1995). אני זוכר את הימים שלאחר הרצח כימי חשבון נפש פנימי בהם  הבנתי כי איני יודע די על התרבות היהודית, כל שכן על הדת היהודית, ובלתי מתקבל על הדעת כי התרבות היהודית הדומיננטית היתה מאז ומעולם  תרבותם של רבני יש"ע ושל המצדדים בכל תוקף בהתיישבות ובהתעצמות גם כאשר היא באה על חשבון רמיסת זכויות האדם של בני אדם בני לאומים  אחרים או בני אותו הלאום, האוחזים בתפישות פוליטיות מתנגדות.

    המגע עם התרבות היהודית-יידית המתוארת על ידי דרומר כהתעוררות על פי התהום. מהדהדת לי את פרנץ קפקא (1924-1883) ופרשת ידידותו  עם אמני התיאטרון היידי בקפה "סבוי" בפראג (1912-1911), הנבטת גם מיומניו המוקדמים וגם מקטע שכתב מפיו של השחקן היידי, ידידו יצחק לוי, על אודות התיאטרון היהודי בשלהי מחברות האוקטבו (1917-1918); ידידות זאת התקיימה חרף אזהרותיהם ונזיפותיהם החוזרות ונשנות של בני משפחה ובמיוחד מצד אביו שעניין התחברותו  של בנו, ד"ר למשפטים ממשפחה מכובדת, עם שחקנים יידישאיים (אוסט-יודן) נודדים חרתה לו מאוד. כפי שהראה גלילי שחר בספרו הפצע של קפקא  (הוצאת כרמל: תל-אביב 2008, עמ' 61-60) במפגשו הראשוני של קפקא עם השחקנים היידישאים המזרח-אירופים, בולט תיאורם כלוליינים;  קפקא מתאר את דמות השחקן כמי שתפקידו לעטות את הדמות ולהשתלשל עימה מטה ומעלה לנגד עיני הקהל.

   קפקא, עדיין כפי הנראה, בשלב ההוא היה אִלֵּם ביידיש, ויכול היה להתרשם מן התיאטרון בעיקר באמצעות מחוותיהם הגופניות של השחקנים ותנודות  קולם. לדעת שחר, הפך השחקן היידי עבור קפקא לסימבול לתלישות היהודית; התלישות מארץ, התלישות מגוּף, היותו תלוי על בלימה בין שמים וארץ;   נהנה מתשואות הקהל ומיבבותיו, שעה שנגד עיניו מבעבעת כל העת התהום.

   איני יכול להעריך עד כמה הזינה דמותו של הלוליין היהודי את דמויותיו הספרותיות של קפקא, שכמו יוצרן—תמיד תלויות הן על בלימה; גם קשה לי  להעריך עד כמה במקרה דרומר היצירה היהודית (או בעלת הנופך היהודי) הצליחה להרגיע את רחש התהום הפנימי; לעתים דומני, כי אמנם כפי שתיאר  ברונו שולץ את אביו (חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול) וכפי שתיאר דנילו קיש את אביו שלו (גן, אפר; שעון חול), שוררת אצל  יהודים אחדים, סוג של חרדה מטפיסית- קיומית, הגורמת להם לסבוב היפומניים בין רגעי הארה ובין רגעי חרדה; סימן שאלה גדול המוטל כל העת על פני  כל הויית חייהם ודן אותם לחיים של יצירה, גאונות, דיכאון, דיכדוך, ליצנות, נדודים, חוסר שקט תמידי ושיגעון; חרדה שאיננה "אשכנזית" וגם אינה  "ספרדית" או "מזרחית" באופן מיוחד; בוודאי גם בלתי-יהודים שותפים-חברים בהּ; הייתכן כי מי שהתבונן פעם פנים אל פנים בתהוֹם, יכול שלא  לשאת, ולוּ לרגע אחד, בפנימו– את חרדת המעמקים; והאפשר כי לא יתור, בהיותו תלוי, בעיניי עצמו,  בין שמיים וארץ, את התהום הפנימית, אי שם,  בנבכי הזכרון. האפשר כי דווקא בעטיה של התהום הרוגשת, יתעוררו אצלו תובנות חדשות, ארצות חדשות. עד כמה היוצרים זקוקים לתהום? ועד כמה  התהום-הפנימית צריכה לָיצירה?  (כל תשובה אפשרית הרי מהדסת-מהססת על חבל דק מאוד מצד אחד לצד השני של השורה).

לקריאה נוספת: הקוֹדחים והשתוּיים

בתמונה למעלה:   Marc Chaggal, Circus, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

Older Posts »