הלב והארנק: 100 שנים לאחים מארקס

*ء

   הוא נער כבן שש עשרה (1905). בן למשפחת יהודים גרמנים מהגרת (האב, סם-פרנצ'י, תופר חליפות איום ונורא, בשלן נהדר, אב אוהב אבל חייט גרוע; האם, מיני, ידהּ בכל—היא מנהלת את השכונה כולהּ). הוא מודיע להוריו שהוא, כאחיו הגדולים, מעוניין לעזור בפרנסת המשפחה. מנסים להציק לו בעניין ההשכלה. "בכך תלוי עתידך" אומרים לו. אבל הוא בשלו. הוא נבחן למופע וודוויל על ידי גבר המושח שפתותיו בליפסטיק. החדר הומה ילדים. הוא מתקבל לתפקיד. אימו אורזת לו תיק מלא צידה לדרך. הם יוצאים למערב. בלילה הוא שואל את המנהל שלו היכן ישנים, ומתבשר שיהיה עליו להסתפק בגלגול המעיל שהביא איתו כדי שישמש לו ככר על המושב בקרון הנוסעים. הוא מרוויח מעט. אחר כך שודדים את כל כספו. בטקסס הוא עובר לשמש במופע וודוויל אחר. הוא מאוהב בשחקנית הראשית האנגליה, הנהנית לחשוף את רגליה. היא בורחת עם מאלף אריות, והם גונבים את חסכונותיו, השמורים בארנק, הכרוך סביב צווארו. מרושש ומאוכזב, הוא עובד בכמה עבודות מזדמנות ובסופו של דבר כותב הביתה בייאוש. אימו שולחת לו די כסף כדי לשוב הביתה ברכבות לשיקגו.

—תשע שנים אחר-כך בשנת 1914 נמצא המופע המשפחתי הקטן בשיאו (באותו זמן; מופק על ידי האם). מחזמר הנכתב על ידי בן המשפחה (דוֹד, ותיק בעסקי הוודוויל)  הנקרא בשם הסמלי,  Home Again; על הבמה, בתפקידים הראשיים, אותו נער צעיר (כעת כבר בן 25), הנרי יוליוס; ושני אחיו הגדולים: לאונרד ו-אדולף ארתור. זוהי ההופעה הראשונה בה מככבים שלושת האחים מארקס ללא תמיכה של אמני וודוויל נוספים (עוד אמן צעיר המוצא באותם ימים את פרנסתו בדחק במופעי וודוויל בארצות הברית, ומתחיל לעשות לו שם בקומדיה הפיסית שלו, נקרא צ'רלס צ'פלין). הבמאי המנוסה, שכבר ראה דבר או שניים, מחליט שעם השמות הארוכים והמכובדים הללו שלושת האחים לא יגיעו לשום מקום. הוא מחלק להם כינויי במה: Chico   ללאונרד על שום היותו כרוך אחר בחורות צעירות ונאות (הוא היה מכור להימורים ולפילגשים כל ימיו; למעשה אחיו טענו לא פעם כי חלק מסרטיהם נעשו על מנת לשלם את חובות ההימורים שלו); Harpo לאדולף ארתור שלמד לנגן לגמרי-לבדו על איזה נבל חובבני של סבתו והולך ומתקדם בפריטה על הנבל; ו-Groucho להנרי יוליוס הצעיר, כי הוא מרבה להתלונן, להתווכח ולרטון (כל ימיו, אגב; גם לעדותו-העצמית וגם לעדויות סובביו). המופע זוכה להצלחה רבתי. הוא מוצג במשך כארבע או חמש שנים ברציפות ברחבי ארצות הברית. זה הופך לרגע המייסד שבו שלשת האחים הופכים ל- The Marx Brothers. העתידים בתוך כעשור לצאת לסיבוב הופעות באירופה. וכעבור עוד כמה שנים להיות מוחתמים לחוזה הפצה לסרטי קולנוע המבוססים על מופעי הוודוויל שלהם.

—בראיון מאוחר, או שמא במקום די מוזח באוטוביוגרפיה שלו Groucho and Me, מסר הנרי יוליוס מארקס איזה נתון קטן ונעלם. לדבריו, אותו נרתיק שאותו נשאו אמני וודוויל על צווארם ובו שמרו את כספם, נקרא:  Grouch; הוא אמנם לא מביא שם ולא בשום מקום אחר כי זה מקור שם הבמה שניתן לו (שהריי Grouch היא גם רטינה; אולי על שם הרטינה התמידית של אמני הוודוויל על מוסר התשלומים בענף); אבל כשמביאים בחשבון את אותו סיפור קטן שהבאתי בפתיחה על מסע הנעורים שלו שהגיע עד כדי התרוששות ושברון לב בטקסס; וכאשר מביאים בחשבון את העובדה כי Groucho, שהיה ללא ספק המשכיל שבאחים, סבל כל ימיו מאובססיה סביב כסף ונשים. למשל, לא הכביד עליו, גם בהיותו באמצע העשור השמיני לחייו, לספר, שכאשר פגש את מרילין מונרו על הסט של Love Happy היה עסוק כל אותו יום במחשבות איך "להשכיב אותה" (הוא היה בן 60 היא בת 23). בפעם הראשונה שזה עולה אצלו בשיחה עם מראיין זה נשמע כעוד בדיחה. אחר-כך מבינים שהעובדה שהוא לא שכב עם מונרו באותו יום או בהזדמנות אחרת, עדיין מציקה לו. כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו– עוּבדת הארנק השדוד, ההיוותרות בחוסר כל, האהובה האנגליה, חשופת הרגליים, שברחה עם מאלף האריות— סיפור די צדדי שם- הפכו בעיניי כמפתח להבין את Groucho (בסרטם At the Circus, הבריון הרע הוא מאלף האריות), שמעולם לא יצא מידי האכזבה והמחסור של אותו מסע, ואלו היוו מסד יציב לרטינותיו (וגם להומור שלו) בשבעים השנים הבאות.

מראיונות נוספים עם האחים שנאספו בספר The Max Brothers Scrapbook עולה עוד כי לדעת כולם היו אחיהם הצעירים מילטון מארקס (Gummo) והרברט מנפרד מארקס (Zeppo) הרבה יותר מוכשרים מהם בכל פרמטר. גאמו ניסה להופיע עם האחים, ולמרות רוב כשרונותיו, התבייש בגמגומו הקל (למרות שנתחבב על הקהל), הפסיק להופיע (אחרי שערב אחד נתקע בדיבור על הבמה), והפך למנהלם של האחים.  זפו, שהופיע בכמה מסרטי האחים, תמיד בתפקיד של יפיוף-עציצי-חסר-הומור, מתואר על ידי כל האחים ככישרון המשפחתי הגדול ביותר והמבוזבז ביותר. כמי שעוד בשנות העשרים היה יכול להחליף כל אח ואח בתפקידו בכל ערב נתון, בהצלחה יתירה, עם תשואות גדולות מהקהל. הוא גם מתואר כאח המצחיק ביותר בחיי היום-יום, וכמי שאנשים היו יוצאים משיחות איתו, רועדים עם בטן כואבת. דווקא זפו, היה האח הפחות-קשור אל אחיו הבוגרים (הוא לא היה קשור לסרטיהם בשום אופן אחרי אמצע שנות השלושים; וסירב להשתתף בכיסוי חובות ההימורים של צ'יקו). הוא הפך לבעל סוכנות שחקנים מצליחה (שלא ייצגה מעולם את האחים מארקס). וכשם שהאחים היו מאוחדים בדעה כי הארפו היה מלאך עלי אדמות שמימיו לא הרע לאיש או זבוב (כך גם בממואר  Harpo Speaks); כך הם היו מאוחדים בכך שהכישרון הקומי והבימתי הגדול ביותר נפל בחלקו של זפו. אף שלא היה לכך ביטוי ממשי באף סרט שלהם. לא נראה שזו בדיחה משפחתית שנונה על חשבון האח הצעיר; הואיל ובראיון מסוים בו נאמרים הדברים השתתף זפו –עצמו. ואיש מהמראיינים שהכיר את האחים לא סבר שמדובר בבדיחה.

*

*

בתמונה למעלה: The Ship Cabin Episode, Taken from The Marx Brothers Film Night at the Opera 1936

Read Full Post »

Harpo Speaks (כּוֹבד המִלִּים)

*

אֶל מִסְרֵי הָאִלְּמִים יַקְשִיבוּ נָא הַחֵרְשִים

מִלִּים בְּלִי קוֹל וָשֵמָע אַךְ הַנְּפָשוֹת תָּבֵנָּה

[יונוס אמרה, 'אל מסרי האלמים יקשיבו נא החרשים', אותי שגעה אהבתךָ, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו, עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 26]

*  

בשנת 1961, שלוש שנים לפני פטירתו מהתקף לב, ראה אור ספרו האוטוביוגראפי של ארתור "הארפו" מארקס (1964-1888),נגן הנבל,הקומיקאי הפיסי-האנארכיסטי,האִלֵּם כביכול (שם לידתו של הארפו היה אדולף, אך הוא שינה אותו, בין השנים 1911- 1914 לארתור). לרגל צאת הספר יצא הארפו למסע קידום מכירות בין תחנות הטלויזיה, בהם הקפיד על הפרסונה האִלֵּמת שציינה אותו לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו, מאז שמבקר מסויים של מופע וודוויל בו השתתף ציין לשבח את הפנטומימה שלו וציין כי קולו הורס את הדמויות אותן הוא מגלם ואת הקומדיה. מריאיון-רדיופוני מאוחר עולה כי אבי המשפחה "פרנצ'י" מארקס, כוכב וודוויל בעצמו, חשב כי הביקורת צודקת והשפיע על בנו לקבלהּ, ולאמץ לעצמו פרסונה-בִּמָתית אִלֵּמת.

   על יוליוס הנרי (במקור כנראה: היינריךְ) "גראוצ'ו" מארקס (1977-1890),אחיו הצעיר של הארפו,כוכבם המילולי הבלתי מעורער של סרטי "האחים מארקס", סיפר בנו, כי הפעם היחידה בחיים בו חזה באביו בּוכה ממש, היתה בהלווייתו של הארפו, אחיו הגדול. הארפו ביקש לשרוף את גופתו ולפזר את עפרו במגרש גולף בו נהג לשחק בימי זקנתו.את הנבל שלו הוא תרם למדינת ישראל. דומני, כי עד עצם היום הזה מתקיימת אחת לכמה שנים תחרות נגני/ות נבל בין-לאומית בארץ ובה מציגים לראווה את הנבל של הארפו.

   ז'ורז' פרק (1982-1936) החזיק עותק של  Harpo–Speaks בין אלף ומשהו הספרים שנמצאו בספרייה בביתו אחר פטירתו.אני עד היום זוכר את העובדה השימושית הזאת.אולי זה החיבור ביניהם, המובן מאליו והבלתי-מובן מאליו, בו זמנית (בין הארפו ופֶּרֶק), שהעלה חיוך על שפתותיי בשעתו, וגם לי לרשום את פריט הטריוויה הזה בין הדברים שאיני יכול לשכוח.

   טרם קראתי את Harpo–Speaks. אני כבר זמן רב מבקש אחריו. איכשהו תמיד אני מצליח לפספס אותו. קצת כמו תחילת מרסיה וקאמיה של סמואל בקט (1989-1906), בו הגיבורים נדברים להיפגש בשעה ובמקום מסויימים אבל מצליחים תמיד להחמיץ אחד את השני.

   [פתאום עולה לנגד עיניי המחשבה איזה סרט מופת זה יכול היה להיות. מרסיה וקאמיה בכיכובם של גראוצ'ו והארפו מארקס; תסריט ובימוי: סמואל בקט. מרסיה וקאמיה  של בקט לא מדברים הרבה, אבל בכל זאת, בסרט הזה היה הארפו צריך סוף-סוף לדבּר].

   על כל פנים, הנה הארפו— משתלט על אולפן טלויזיה; מושיט למנחה טלויזיה אחר את רגלו; מאנפף אוינק-אוינק כחזיר, במסיבת עיתונאים שקטה ומהוגנת (כעין המשך ישיר לתפקידיו בסרטים הרשמיים של האחים מארקס). למותר לציין, כי הארפּוֹ גם כאן, אינו משמיע מלה וחצי-מלה; 50 שנים חלפו. אולי זוהי מהות אהבתי להארפּוֹ: הוא אנרכיסט שקט, שמעשיו סואנים, מוציאים את המציאות משלוותהּ; כל החוקים (כולל הגרביטציה) שעד כה לא היו מוטלים בספק נופלים חלל בפני האיש עם הפאה הצהובה (לבנה בסרטים), הנבל, והצפצפה. אייכשהו ללא כוחניות, ללא שתלטנות, ללא שררה. אבל גם בּלא מִלִּים. אולי משום שהצליח להבהיר כי הפעילות הטובה ביותר היא הפעילות הקומית, שאינה כפופה לחוקים נוקשים או לדוגמות. היא מצידה נענית תמיד בצחוקים בלתי-נשלטים מצד הצופים בּהּ.לא ייפלא כי אנטונן ארטו (1948-1896) חיבר בשנות השלושים מאמר עיתונאי נלהב בשבחי האחים מארקס, שם, בלי משים, ציין בעיקר את הישגי ההומור-הפיסי האנארכיסטי של הארפּוֹ. מבחינה זו, גם אם ארטו לא כתב זאת בשום מקום מפורשות, הארפּוֹ הוא המשחרר-הגדול (ליבֶּרַטוֹר) ממעמסת המִלִּים, ופונה ישירות, ללא פּניוֹת, אל מקורות הרגש, המצוקה והצחוק.

*

*

*

*

בתמונה למעלה: ארתור "הארפו" מארקס ושלשה מילדיו מחופשים לאביהם, 1954.

 © 2011 שועי רז

Read Full Post »

העוּד של רביע עלם א-דין והנבל של הארפו מארקס

  

*

לפני כשבועיים ימים ויותר העליתי לכאן רשימה שדנה בטום ווייטס ובקורותיי, ובעיקר על כך שטום ווייטס לדידי מהווה אמן דומיננטי, שלא לומר, סוג של פסקול, למעלה ממחצית מחיי בחלד. על הדרך ציינתי שם כי מעט לפני גיל 14 עזבתי את נגינת הפסנתר לאחר שפרטתי עליו שנים לא מועטות. הצהרתי על כך שהייתי נוהג לאלתר באופן בלוזי ושאבתי מכך באותם ימים הנאה מרובה. לקבועים מבין קוראיי, הדבר הסתבר, שכן בעבר כבר עמדתי ברשימה אחרת על תפישתי העצמית כמוסיקאי שהודח לכתיבה. חלק זה של הרשימה עורר כמה וכמה תגובות, חלקן באתר וחלקן ששוגרו אליי במייל, ובהם ניסו א/נשים יקרים להניעני לחזור ולנגן אחר שנים רבות. אחת מקוראותיי היקרות ביותר ציינה כי הגיע הזמן שאצמח את ידיי מחדש. האמת היא שאם הייתי מצמח משהו, אלו היו כנפיים, By Far.  ישנם דברים שניתן להסביר, אבל בודאי שלא אעשה זאת כאן. בכל זאת, אני עומד על זכותי ועל חובתי להשאיר מעט מחיי הפנימיים בחזקתי. ובכל זאת, כאשר נחו עיניי בשבוע שבעבר על ספרו המתורגם רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, הופתעתי כי במקום שפתחתיו לראשונה אתרתי מיד סיפור העולה בקנה אחד עם תחושותיי סביב הנגינה והאפשרות ההיפותטית שיום אחד אכן אשוב לנגן על דבר-מה שהוא צלילי והרמוני יותר, מכלי ההקשה הזה, האטוּם, המתכנה: מקלדת מחשב. על כל פנים, בשל יופיו של הקטע וקרבתו אליי, החלטתי להביאו כאן במלואו:

*

  פניו של חובֵיכּ היו כשל גבר שלא ישן כמו שצריך זה זמן מה. שפמו נזקק לתספורת. מצוקתו היתה מנחמת. התברר שהוא אהב את אבי באמת ובתמים; אבל אולי דאגתו היתה נתונה דווקא להריונה של אשתו ולבנו המשמש ובא. הוא טופף אל החדר על קצות אצבעותיו, נושא את תיקה של סלוָוא, את מעילהּ ושק מעור שאולי נראה תמים לעין לא מיומנת. עיני שלי זיהתה את הסכנה. השק לא הכיל דבר מלבד עוּד קטן.

   חשתי שהעורקים בגב כף ידי פועמים.

   אחותי זיהתה את השק וזקרה גבות של תמיהה.

   "אני לא  רוצה אותו" אמרה אחייניתי ברוך. "אני לא יכולה לנגן. נסיתי כל כך הרבה פעמים."

   "אבל זאת מזכרת" השיבה אחותי.

   "זאת תזכורת מתמדת לחוסר הכישרון שלי".

   אחותי בקשה מחוביכ להישאר בחדר והובילה את בתה ואותי למרפסת. היא הדליקה סיגריה ופלטה את העשן השמימה. אחייניתי לקחה את הסיגריה מבין שפתי אמהּ ושאפה ממנה על המרפסת. "אני אביא לך מדבקת ניקוטין".

   "זה לא הזמן המתאים" אמרה אחותי.

   "אין זמן מתאים מזה".

   "תקשיבי, את בטוחה שאת רוצה לתת את העוּד לאוסאמה? הוא הרי לא סתם ייקח אותו ויתחיל לנגן אחרי כל הזמן הזה. אני לא בטוחה שאפשר לנגן בו בכלל. לכולנו יש נכסים משפחתיים. וזה שלך. היא רצתה שתקבלי את זה."

   "מי רצתה שהיא תקבל אותו?" שאלתי.

   "סבתא שלנו" השיבה לינה." חשבתי שאתה יודע. היא נתנה לי אותו על ערש דווי כדי שאתן אותו לבת שלי. בת כמה היית אז, שבע? שמונה? אפילו לא תפסתי את הרעיון שתהיה לי בת.זה העוד של הסבתא-רבתא."

"אלוהים" השתנקתי. "לא ידעתי שהוא קיים. הוא עדיין מנגן?"

  "תבדוק" אמרה סלוָוא "התקנתי לו מיתרים חדשים. הוא מנגן בסדר, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ניגן בו כבר יותר ממאה ועשרים שנה."

   "מאה וארבע עשרה" אמרנו אני ואחותי פה אחד.

   "הוצאתי את העוד בעדינות מתוך שק העור של היעל. עבודת האומנות היתה מעל ומעבר לכל מה שראיתי זה שנים רבות—עיטורי השנהב המגולפים לערבסקות מיניאטוריות מורכבות; עץ וארז יקר מפז; דמעה משובחת, עשויה מאם הפנינה (אמיתית, לא אחות-הפוליסטירן) מרפדת את הצוואר. וסבתא-רבתא ויתרה על מלאכת המחשבת הזאת למען אהבתו של בעלה. "מתנה מהסולטן" אמרתי.

   "במלוא מובן המילה" אמרה אחותי, "מהסולטן שלנו".  

   "אני לא יכול לקבל אותו" אמרתי לאחייניתי "הלא הוא יכול לממן את הלימודים של הבן שלך בקולג'".

   "כרגע הייתי נותנת אותו בתמורה לעיסוי רגליים" היא ניסתה להרים את כפות רגליה מהרצפה בתור מוצג מספר אחת, אך בקושי הצליחה להניף אותן, כך שיהיה אפשר להעביר תחתן פיסת נייר.

   "תראו, אם אני אצטרך אותו פעם, אני אקח אותו בחזרה. פשוט קיוויתי שתנגן לו."

   "אני לא יכול לנגן. לא ניגנתי המון זמן" פרטתי על מיתר, ואז על עוד אחד. צלילו של העוּד היה מאכזב. "לא סתם מרימים כלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחילים לנגן, זאת לא אגדה."

   "הוא תמיד סיפר כמה יפה ניגנת" אמר סלווא. היא לטשה עיניים בדלת הזכוכית של המרפסת אל מיטת אבי שמאחוריה.

   "הוא לא אהב את הנגינה שלי" מחיתי "אף פעם".

   "אתה משוגע" התפרצה אחותי, "זה מה שאתה חושב?"

   "ייקח לי חודשיים עד שאצליח לנגן מקאם פשוט. אני צריך להכריח את עצמי לעבור שוב את העינוי הזה ולהקשיב לעצמי מתרגל סולמות?"

העוּד לא היה מכוון. הידקתי את המיתר העליון. ואצבעותיי כאבו. הצליל היה מחריד, העץ הזדקן ללא תקנה. לחצתי עם האמה על תו קל. חשתי שהעור שבקצהָּ עומד להיסדק. האם אצבעותיי יצליחו לשחזר את מה ששכחו? האם ידיי ייזכרו במה שנמחק במודע? אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהם. הן כאבו. כל גופי כאב; הרגשתי שעיניי עומדות לצאת מחוריהן. החלקתי לאורך המעקה. התיישבתי על הריצפה ובכיתי. אחותי היססה ואז החליקה לצדי ופרצה בבכי יחד. זה לצד זה, כתף אל כתף, התייפחנו. לו רק העוּד המדהים לא נשמע כמו יוקליילי.

(רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 2009, עמ' 454- 456)

 *

בעקבות מסורות פיתגוראיות ביטא אפלטון בספר השלישי מן הפוליטיאה את דעתו לפיה מוסיקה הרמונית מבטאת את הסדר השמיימי (ההתאמה המספרית בין חלקי הקוסמוס, לעומת המרווחים בין המיתרים). בעקבותיו הלך פילון האלכסנדרוני שתיאר את הנבל ככלי המוסיקלי המבטא בכיוון נאות את הסדר הקוסמי ההרמוני. כתשע מאות וחמישית שנים לאחר פילון שנו אחי הטהרה, אח'ואן אלצפאא', חבורת סתרים פילוסופית שפעלה בעיר בצרה בעראק את התפישה לפיה העוּד מבטא את הסדר השמיימי.

   בשבוע שעבר גיליתי כי בספרייתו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, אחד הכותבים האהובים עליי ביותר, עמדה האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס (שם הבמה של אדולף מארקס, אשר שינה את שמו, אחר 1912, לארתור מארקס), הליצן האִלֵּם מבין האחים מארקס, שלא היה אִלֵּם כלל וכלל. הארפו נגן בסרטיי האחים מארקס עליי נבל. מסתבר כי מעולם לא למד לנגן על נבל בצורה מסודרת. וכי תמיד היה מכוון בעצמו את הנבל באופן עצמאי לחלוטין, מה שעורר את תמיהת המומחים, משום שלא עמד בסטנדרטים הקלאסיים הנוהגים, ואף על פי כן נגן לתפארת. מבחינות מסוימות הדהד לי ספורו של הארפו סיפור מאת דנילו קיש, "הנבל האאולי", החותם את ספרו היפהפה מצוקת נעורים. ובו הוא מדבר על נבל שבנה לעצמו בילדותו שהיה מעין מתקן המהדהד במיתריו המתוחים את הקוסמוס ואת העבר ואת העתיד. כאשר נפטר אדולף- ארתור- הארפו מארקס הוא ציוה את הנבל שלו למדינת ישראל. איני יודע היכן גנוז הנבל הזה. אבל מכמה וכמה פנים דומני כי הצגתו ברבים תהיה דומה בעיניי לתגלית ארכיאולוגית מרעישה, כאילו מדובר בנבלו של דוד המלך, שעל פי אגדת התלמוד הבבלי רוח צפונית היתה נוגנת בו אחר חצות הליל, אז היה המלך ניעור משנתו. ובאשר לי, הצלילים אולי עוד ישובו פעם, אולי הם כלולים כאן ברשימותיי, בינתיים שומא עליהם להמתין עד לבוא שעתם. 

 

Harpo Marx plays the loom as a harp, Taken from the movie: 'Go West' (1940) 

 

בתמונה למעלה (בפתח הרשימה): : Harpo Marx plays the harp, Taken from the movie :A Night  at the Opera

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

חרדה ללא תָּקָנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פֶּרֶק על קיוּם יהודי

לכל מי שאינם/ן יכולים/ות לחזור הביתה, כי חשוּךְ ואבוּד 

*

1

 

   בספרם התיעודי הנהדר של ז'ורז' פרק (1982-1936) ורובר בובר (1931-), סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, אשר מקורו בסרט תיעודי שנוצר בשנת 1980, השמיע ז'ורז' פרק דברים על יהדותו, כלומר חשף נדבך על תפישתו העצמית את קיוּמוֹ, כפי שהוא חווה אותו, בעד עיניי הכרתוֹ, אשר מתוכהּ הגיחוּ פתע כמתוך תיבה חתומה, כמה יהודיים חידתיים וחרדתיים למדיי, לא בהירים, לא מובררים, נוודים תמידיים, וגם כמה צללים של קוזקים, או אנשי גסטאפו, ממהרים אחריהם בריצה, אקדחים ואלות, משמיעים קולות נוקשים ומתכוונים להרע: 

 

אני לא יודע במדויק מה זה

להיות יהודי

מה זה עושה לי להיות יהודי

זוהי ודאוּת, אם תרצוּ רק ודאוּת

שטחית שאינה קושרת אותי לכלוּם;

היא אינה סימן לשייכוּת

היא אינה קשורה לאמוּנה

לדת, למעשים, לפולקלור ולשפה

היא יותר שתיקה, העדר, שאלה

והעמדה בסימן שאלה, ריחוף, חרדה

 

ודאוּת חרֵדה,

שמאחוריה מצטיירת ודאוּת אחרת,

מופשטת, כבדה, בלתי נסבלת:

הודאות שסומנתי כיהודי,

ומשום שיהודי הרי קורבן

החב את חייו למקרה ולגלוּת 

 

יכולתי להיולד כמו דודנים קרובים  או

רחוקים בחיפה, בבולטימור, בוונקובר

יכולתי להיות ארגנטינאי, אוסטרלי, אנגלי או

שוודי

אך בְּקשה האפשרויות הכמעט

בלתי מוגבלות הללו

נאסר עליי דבר אחד במפורש:

להיוולד בארץ אבותי,

בלוברטוב או בוורשה,

ולגדול שם כחלק ממסורת מתמשכת,

של שפה, של קהילה.

 

איפשהו, אני זר ביחס למשהו בעצמי;

איפשהו, אני "שונה", אבל לא

שונה מן האחרים, שונה מ"קרובַי" אני

לא מדבר בשפה שדיברו הורי,

אינני חולק אף אחד מן הזכרונות שיתכן

שהיו להם שום דבר שהיה שייך להם, שעשה אותם למה שהיו

לסיפור שלהם, לתרגום שלהם, לתקווה שלהם, לא נמסר לי.

 [ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 53-51]

 

   מה מתאר פרק בחלק הראשון של דבריו? עולם הנתוּן בסימן שאלה מרצד, בחרדה צפה, ועל כן בתנועה מתמדת. תנועה שלא ניתן לעצור גם בשעה שאדם שקוע בכסאו או מתהפך על יצועו. יהדות שאינה יודעת מנוח, ציפורים שאין להן קביעות, חסרות עונות נדידה. העושות את ימיהן בודאות נוראה לפיה איזה צָפָּר קשר לרגלן צמיד המסגיר את יהדותם. כמו אות הקין שבקש אוגוסטינוס אורליוס מהיפו להתוות בעם ישראל בחיבוריו על ידי הדרתם- הנצחתם כעם סחוף ואומלל, עם זנוח אל, צאצאיו של קין; או כפי רוחם של צאצאיו הכנסייתיים של אוגוסטינוס שכבר לא ביקשו להותיר מן היהודים שריד ופליט, ועל כן רדפום,  רצחו קהילות, גרשו אותן ממקומן (אנגליה, צרפת, ספרד). ואף אלו אשר בקשו להמיר דתם, פעמים רבות, מצאו עצמם אחר זמן, מועלים על המוקד. עונות הנדידה של היהודים לא היו קבועות, ולא היו בהן תחנות קבועות. תמיד מצאו עצמם היהודים אחר זמן במקומות אשר האירו אליהם את פניהם, ואליהם ניתן היה להגר בהמונים, כגון: בבל (מאה חמישית וששית),  מרוקו ומצריים (מאה שתים עשרה- שלש עשרה), ספרד הנוצרית (מאה שלוש עשרה), אלג'יר (מאה ארבע עשרה)  פולין (מאה השש עשרה), תורכיה-יוון (סוף המאה החמש עשרה ואילך), ארה"ב (מאה תשע עשרה ועשרים), ארגנטינה (סוף המאה התשע עשרה), ישראל (מאה עשרים). יונים הממלאות כיכר משום שבִּינתן מתווה להן כי היכן תוכלנה לחיות ברווחה חומרית ורוחנית יחסית, ולקיים את מנהגי היוֹניִם.    

   פרק, אשר שכל את שני הוריו, יצחק וצירל, בין השנים 1942-1940, מדבר על חוויה של קרע ותלישוּת. זוהי אינה הקריעה מן הדת בלבד, אלא קריעה מן המשפחה, מן הקהילה ומן המקום שהיה אמור להיות מקומו, ערש ילדותו לכאורה, ארץ אבותיו: לברטוב ווורשה, מקומן של קהילות יהודיות ושל תרבות יהודית תוססת שאבדה מן העולם.  משנתָּק הקשר המשולש (משפחה-קהילה-מקום), שוב הוא אינו יכול להיות מחודש. ישנו איזה שבר תמידי בהויה, סדק אל האין, המאפשר שלא רק להתבשם ממשב הרוח ומפני המים, אלא גם להתחלחל מעומק התהום. עבוּר אלו שילדותם נותצה, שהפכוּ תלוּשים ממקום ומתרבּוּת, היהדות אינה אלא קול מהדהד כאב, הברה רחוקה שקשה מאוד לעמוד על מוצאה ועל משמעה, כנגדה יש לעמוד שותקים, תמהים, מפוחדים—משום שהיא אינה פוסקת, ואין בה לא נחמה ולא מנוֹח.

   משהו מן הקרע שלא יתאחה, ומן הפצע הממלמל של ילדותו, חשף פרק ב- Wזכרון ילדות, אבל דומה כי אותה תפיסה דיסהרמונית של מלֹא הקיוּם, מציצה מן החרכים של ספריו, כמו מזכּרוֹת מן התהום ההיא. כזה הוא הסטודנט ב- איש ישן. כזה הוא גם גספר וינקלר, יהא אשר יהא, אשר שב ונגלה ב- החיים הוראות שימוש, כבונה הפזאלים של הנופים הימיים של ברטלבות'. מבחינת מה, מהדהדת בפניי ילדותו-יהדותו השבורה של פרק, על הבהובי היהדוּת המועמים שלה, את יהדותם של האינטלקטואלים, ז'אן אמרי (1978-1912, מעבר לאשמה ולכפרה) ושל דנילו קיש (1989-1935, גן, עפר; שעון חול; מצוקות נעורים), שניהם צאצאים לאבות יהודיים ולאמהות נוצריות. שניהם יהודים בזהותם, לא משום קשרים לתרבות, לדת ו/או לעם. אלא מכוחן של מוראות השואה, ובמיוחד מחמת כך שהאנושות לדידם הוציאה עליהם (אמרי) ו/או על אביהם (קיש) גזר דין מוות, השליכה אותם מן ההיסטוריה ומן הציביליזציה והפקירה אותם לכאב בלתי פוסק, או כפי שהגדיר זאת אמרי, כ-'נסיון של אדם מובס לגבור על התבוסה' (אמרי נטל את חייו, קיש ופרק נפטרו ממחלת הסרטן, בדמי ימיהם). דומני, כי מעבר להצהרתו של אמרי לפיה יהדותו מסתכמת באפשרויות שמעלה לפניו המספר שהוטבע בזרועו באושוויץ, הריהי יהדות הדומה מאוד לזאת שהביע פרק לעיל בדבריו על מקומהּ של היהדות בחייו. לדברי אמרי:  'בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח בן המציאות' (ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, תל-אביב תש"ס, עמ' 207). ואילו דנילו קיש חתם את ספרו שעון חול במימרא משום התלמוד הבבלי: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין'(מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"ב) במלים דומות מאוד סיכם ז'ורז' פרק  את נסיבות בואו עם רובר בובר לאליס איילנד החרבה (הפעילות באליס איילנד התנהלה על ידי רשות ההגירה האמריקאית בין השנים 1924-1892)

 

מה שמצוי כאן בשבילי

כלל אינו ציוני דרך, שורשים או  עקבות

אלא ההפך: משהו חסר צורה, 

על גבול הנאמר

משהו שאוכל לקרוא לו הסגר או גזירה או קרע

ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,

לעובדת היותי יהודי

[ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 51]

 

  להבנתי, דברי פרק כוללים את הגזירה ואת הקרע של קריעה מן המולדת, ההליכה כפליט ו/או מהגר אל מקום חדש, אי הודאות שבהגעה אליו שבקליטה בו, חרב הגירוש המונפת תמיד אל צואר (בעשרים ושמונה השנים שבהם פעל משרד ההגירה האמריקאי באליס איילנד נרשמו בו כ-3,000 התאבדויות של מהגרים, שנדחו). את כל אלה זיהה פרק עם שברונו עצמו כיהודי, צאצא של מהגרים ממזרח אירופה, בן למהגרים שמצאו את מותם בשנות מלחמת העולם השניה. יהודי, שיהדותו סמלה בעיניו, מאז ומעולם, את השאת והשבר. מי שראה חיים יהודיים בחורבנם לא יוכל להיוותר אדיש לחורבנם של חיים אנושיים בכל אתר.  

 

2

 

 

לנוכח זהותו היהודית הדיסהרמונית- הנוודית- החרֵדה הציב פרק את זהותו של חברו, רובר בובר:

 

אין לי תחושה ששכחתי,

אלא תחושה שמעולם לא יכולתי ללמוד;

בכך שונה המהלך שעשיתי מזה שעשה

רובר בובר:

 

להיות יהודי לדידו, זה להמשיך ולהיכלל

בתוך מסורת, שפה, תרבוּת,

קהילה שלא מאה שנות הגלוּת

ולא רצח העם השיטתי של "הפיתרון הסוֹפי"

לא הצליחו לרמוס לחלוטין;

 

להיות יהודי בשבילו, זה לקבל, על מנת למסוֹר

בתורו, מכלול שלם של מנהגים,

של אורחות אכילה, ריקוד, שירה, מילים,

טעמים, הרגלים.

 

ובעיקר התחושה שהוא חולק את

המחוות הללו ואת הטקסים עם האחרים, מעבר לגבולות וללאומים,

חולק את הדברים

שהפכו לשורשים, תוך ידיעה ברורה בכל רגע ורגע, שהם שבריריים

ומהותיים בעת ובעונה אחת,

מאויימים על ידי הזמן ועל ידי בני האדם:

רסיסי שכחה וזכרון, מחוות ששבים ומוצאים

מבלי שלומדים אותן לעולם באמת, מילים שחוזרות ושבות, זיכרונות

ערש,

 

תצלומים שנשמרו בזהירות:

סימני שייכות שעליהם מושתתת

השתרשותו בתוך ההיסטוריה, שעליהם חקוקה

זהותו, כלומר מה שעושה שהוא גם הוא עצמו וגם זהה לזולתו

[שם, שם, עמ' 54-53]

  

בשונה מאוד מתפישתו הדיסהרמונית של פרק, הרואה בחורבן המולדת היהודית במזרח אירופה על כל האמור בו, מעוות שאינו יכול עוד לתקון, הציג פרק את תפישתו של בובר, כי שמעוניין לבנות וליסד מחדש את שנהרס ונבזז. אליבא דפרק, רואה עצמו בובר בן לעם היהודי, שותף למנהגים, למוסדות חברתיים, לתרבות ולשפה, המונחלת ונמסרת מדור לדור. אמנם, גם בובר התודע לשבריריותה של המסורת הזאת, ואין הוא מטפח אשליה בדבר השגחה אלהית על ההיסטוריה, אלא על נכונותם של יהודים לאחוז במנהג אבותיהם ולקיימו וכך להמשיך ברצף ובמסורת היהודית ההיסטורית, שעוד לא תמו עלילותיה. 

   פרק אינו ביקורתי ביחס למגמתו של בובר. הוא יכול להבין היטב את השאיפה להשתייך-מחדש, להשתתף בבניה- מחדש של האוּמה היהודית לגילוייה. ברם, פרק מבין ואינו מסוגל לקבל. אבדניו האישיים כבר הותירו בו חותם כזה, לפיה היהדות עבורו הנה בראש ובראשונה מזוהה עם חרדה לגורלו של האדם האחר [בכך, אגב הוא קרוב לפילוסוף, היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906), שהיה דווקא יהודי מקיים מצוות]. חרדה ודאגה אוניברסלית, אשר ניתקה לנצח מהקשריה הפנים-יהודיים, הכרוכים בקודקסים של הלכה ומנהג. עוד יותר, זהוּת שבמידה שהיא יהודית, מתבוננת בספקנוּת רבה ביכלתה של האנושות, להיחלץ מן האלימוּת של לאומים וממסדים, אלימוּת קיבוצית שהיא, במידה רבה, סיפורה של ההיסטוריה האנושית.

   יותר מכך, דומני כי פרק רומז לשותפות גורל יהודית עם בובר, ועוד יותר לנימה האתית- האוניברסליסטית המפעמת בשניהם. אלא שזה מוצא את מקורהּ בנפשו, כאינדיבידואל, ואילו האחר- נזקק לחברה ולממסדים בכדי להניע אותה. דומה בעיניי ההבחנה הזו בין פרק לבובר, להבחנה בין דאואיסטים (תרבות מיעוט של אינדיבידוליסטים) ובין קונפוציוסיאניים (תרבות הרוב השלטת) בתרבות הסינית הקלאסית. יהדותו של פרק היא הליכה בדרך והתנסוּת אישית-חוויתית בּה. כפי נפשו; הליכתו של בובר, כפי הצגתו של פרק אותה, היא הליכה בצוותא כעם או כאומה, כעין בת קול של יציאת מצריים הולכת ונמשכת בהיסטוריה, ובנסיון להמשיך ולקיים את הזיקה לאותה תרבות, חברה,וחוק שהנהיגו חכמי קדם, מפני החיוב החובה.

 

3

 

ברשימת חמישים הדברים שברצונו להספיק לעשות לפני מותו  מנה פרק כדרכּוֹ 37 בלבד. והנה, נכלל בשלהי הרשימה הפריט הבא:

 

יש דבר נוסף שהייתי רוצה לעשות, אבל אינני יודע היכן, והוא לשתול עץ (ולראות כיצד הוא צומח( 

 

  דבר אופטימי-קונסטרוקטיבי: לנטוע עץ ולראות כיצד הוא צומח. בד בבד, אין מקום, לא ידוע היכן. העץ הוא קונקרטי המקום הוא אוטופי (חסר מקום). ולפיכך, אין מקום שבו שורשי השתיל יוכלו להיקלט, ואף על פי כן ישנה התחושה לפיה העץ יוכל לצמוח גם כך.

   דומני, כי אפשר להניח כי פרק היה מוכן לחשוב על המולדת האבודה, זאת המשתרעת בין לברטוב ובין וורשה, כמקום הנטיעה. ברם, המקום ההוא אינו אפשרי עוד (יותר מדיי שכול, אבדן וחורבן). המקום אפוא אם אפשרי הוא ניתק מן המקום הגיאוגרפי- מדיני, אל הנפש, אל האינדיבידואל—שם, ביחידוּת, ניתן אולי לצפות בעץ כזה גדל כאפשרוּת, כממשוּת שבמחשבה וביצירה. הגרזן הפורח [האופן בו בחר פאול צלאן (1970-1920) לסמל את ההויה ההיסטורית, את הדהודהּ של האלימוּת האנושית במקום חסר שם, בעקבות מלחמת העולם השניה] ממילא לא יתיר לעצים להעצים את עצמם במחיצתוֹ. דומה כי ברקע חיוך הליצן העצוב של ז'ורז' פרק (שאגב החזיק בספרייתו, ולא במקרה, דומני, את האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס), יכול אני לשמוע את מלמולה הקטסטרופלי של הפילוסופית הצרפתית-יהודית סימון וייל (1943-1909) : לא יכולת להיוולד בתקופה טובה יותר מהתקופה הזו, שבה הכל אבד.

  

 

ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד אלחנן, יעוץ מדעי פרופ' יהושע ישועה, בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, 180 עמ'.

 

נכתב לנוכח פעולותיה הבלתי נתפשות והבלתי נסבלות של רשות ההגירה החדשה, במקום המתכנה, משום מה, מדינה יהודית

 

לרשימה קודמת שלי בגנוּת פעולותיה של רשות ההגירה החדשה, שהתפרסמה כאן לפני כשלושה חודשים, ראו: כאן

 

לרשימה 'אנשים כלואים הופכים למפלצתיים: גירוש, מעצר, חקיקת עיוועים', ראו: כאן

לרשימה המתקשרת לרשימה הנוכחית ועוסקת בשיר מאת פאול צלאן ראו: כאן  

 

תצלומיו של פרק נעתקו לכאן מן האתר של הוצאת בבל.

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »