Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הגאון מוילנה’

*

מסעי בעקבות הספר: כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי למרית בן ישראל

   בשנת 1849 כתב הכימאי והפיסיקאי האנגלי, מייקל פאראדיי: 'כל זה הינוֹ חלום. עדיין, בּחנוּ אותוֹ בכמה ניסויים'. ספרהּ החדש של מרית בן ישראל כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי מפגיש בן שני נסיינים גדולים. הסופר דוד גרוסמן מצד והמיצגן, האמריקני ממוצא איטלקי, ויטו אקונצ'י מצד; ברם, למעשה, מעבר לחזוּתוֹ הדיאלוגית-עיונית של החיבור, עולה בין דפי החיבור, באופן ברור, גם קולהּ של בן ישראל המתוסף אף היא לשיח המתרקם. בפרארפזה על דבריו של פאראדיי הייתי כותב כי מדובר במפגש-פסגה בין שלשה נסייני תודעה, המהדהדים אלו את אלו, המודעים לכך: שאיננו אין סופיים, שאנו שוכנים פרק זמן סופי למדיי בגופים, שאפשר שכל זה אינו אלא חלוֹם, ובכל זאת יוצאים לבחון את גבולותיו ואת גדריו של חלום ההויה הזה, בכמה וכמה ניסויים.

   נימתהּ של הפסקה הקודמת עשויה להיקרא כאילו מדובר כאן בחיבור בעל הדגש מדעי. ואמנם, כאשר מתבוננים בתולדות המיצג, מגלים כי מראשוני המייצגנים היה ליאונרדו דה-וינצ'י (עמ' 14), אדם שאיחד בקרבו את המדעי ואת האמנותי בחדא מחתא; אכן, עולה הפרובלמטיקה להפריד בין סוגות שונות של מחשבות ואינטואיציות אנושיות. מה בדיוק עושה את המדע שונה מן האמנות הפלאסטית, מן הספרוּת, המוסיקה, המחול, המיצג. הן אלו גם אלו בוחנים את חלום-ההויה בכמה ניסויים, ומנסים לברר מה יש בו באדם, בחיים, בעולם; כולנוּ עדיין עוקבים בלב מצפה, נרגש וכואב לתוצאות של הניסיונות הגדולים האלה.  אפשר כי הניכור המדעי מבקש להרחיק, כפי הניתן, את חייו האישיים-פנימיים של המדען, כלומר: את זכרונותיו, חוויותיו, עולמו הרגשי, מחוץ לגדרי הניסוי. האמנוּת, במיוחד: השירה  והמיצג, מבצעות מהלך הפוך, משל הן מעוניינות דווקא להותיר את מה שהוא שונה וזר לעולמו הפנימי של הנסיין מחוץ לגדרי הניסוי.

   לא ייפלא אפוא כי אפלטון בפוליטאה ביקש לסלק את המשוררים מן העיר המעולה שביקש ליסד, ולעומתהּ הילל וקילס את המוסיקה; בשירה מתקיים יסוד אישי, פרטי, אידיוסינקרטי. גבולות פרוצים בין העולם הפנימי ובין העולם החיצוני. אפלטון הפילוסוף, משל היה משטרת הגבולות והמחשבות, מבקש לבטל את השפעתן המזיקה של אידיאות בלתי-רציונליות, הנוהות אחר המקרים הפרטיים ועולם התופעות הגלוי לעין (בכך הוא תלמידו של פרמנידס), המרחיקות את הפעילות הרציונלית: המעייינת, מנתחת, מכלילה וממשיגה. יש להניח כי אפלטון היה מבקש להדיר ולדכא גם את המיצגנים בראותו אותם כאויבי עולם האידיאות— המבקשים לתור את העולם בעד גופם; המבקשים לעורר את רגשותיהם, מאוייהם, חרדותיהם של צופיהם ונמנעים מהמשגה דוגמטית-סגורה.

   ואמנם קריאה בספרו של מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן התבונה, תלמדנו כי התבססותן של מסורות חשיבה פוליטיות אפלטוניות ותיאולוגיה כנסייתית (ואחר כך גם לותראנית וקלוויניסטית) והפיכתן לדוגמות, ברוב חלקיה של אירופה ואחר כך ארה"ב, אמנם הביאה להדרתם ולהרחקתם מן החברה של אמנים יוצרים, אשר אמנותם, שלא עלתה בקנה אחד עם הנומוסים התרבותיים-חברתיים-פוליטיים-תיאולוגיים של המשטרים הביאה להעלתם על המוקד או למצער, לכליאתם מאחורי סורג ובריח, בבתי אסורים או בבתי משוגעים, כסכנה לסדר המוסרי הטוב.

    וכך אמנם יש לקרוא גם את גרוסמן וגם את אקונצ'י, ועוד יותר את האופן שבו מציגה אותם בפנינו מרית בן ישראל, כקריאת תיגר על אותה מסורת מחשבתית אידיאליסטית-רציונליסטית מערבית, דכאנית הגוף (ניתן להכביר ולהוסיף גם זכרית). מסורת שניתן להגדיר בצורה קולעת בעד דבריו של הפילוסוף הרומי אפיקטטוס בן המאה הראשונה:

העיסוק בגוף הוא סימן לטיפשות, למשל: להרבות באימון גופני, באכילה, בשתיה, בעשיית צרכים ובקיום יחסי מין. דברים אלה יש לעשות כבדרך אגב, וכל תשומת הלב צריכה להיות נתונה לפיתוח הבינה.

[אפיקטטוס, המדריך (אנכיירידון), תרגם מיוונית עתיקה והוסיף הערות: אברהם ארואטי, בנימינה 2010, עמ'68]

 

   הבחירה של מרית בן ישראל בספר הדקדוק הפנימי ובמיצגי הגוף של אקונצ'י מכוונת היטב. וכך מעידה המחברת על עצמה בשלהי ספרהּ: 'וזה בדיוק מה שקרה לי עם ספר הדקדוק הפנימי: ככל שגרוסמן התאמץ לדייק ולהצביע למרכזו של אהרון. כך, התברר לי בסופו של דבר שהוא מצביע היישר לתוכי' (עמ' 170);  אהרון קליינפלד, גיבורו של גרוסמן, הוא נסיין-גוף המנסה לחרוג מן הביולוגיה גם מן הנירולוגיה השגורה; הוא מחפש קיום אחר, גופני ותודעתי, הוא אינו מוכן לקבל את ניצני התבגרותו, את זכריותו, את מקומו החברתי, את הוריו, את משפחתו, את הקשרים המתרקמים בין חבריו; הוא מתקומם כנגד כל הדברים שאין לו שליטה עליהם. הוא מנסה לברוא את עצמו מחדש, להיפדות, לצאת ביציאת מצריים של התודעה (עמ' 116-114).

   המרי הזה של אהרן נגד הטבע, החברה וההכרה אינו חף מאלימוּת: פציעה עצמית, האבסה עצמית, מחיצת גלגלי עיניים בכדי לראות אור– גרניקה פנימית של תודעה וגוף (עמ' 95-91). האמצעי הוא הגוף; המטרה שחרור. אפשר שחרור מן העולם הזה, אפשר שחרור שהוא בבחינת גאולת הנפש, הליכה לאיזו מציאות אחרת; כלומר, ניתן לראות בקליינפלד, סוג של נער-מיסטיקון-גנוסטיקן, בזעיר אנפין, המנסה לברוא לעצמו גוף ותודעה חדשים, הנובעים מכל מה שאינו ממין הממסדים המקיפים אותו, וחזונו היא האוטופיה של ההויה השלימה, היוניו-מיסטית, שבו הוא מתאחד עם חבריו גדעון ויעלי, והם מתמזגים אלו באלו לכדי מציאות אחדותית, הדוברת בשפה אחת (עמ' 134-132). אך יותר מכך, גופו של קליינפלד המשתנה תדיר בצו הטבע (ניצני התבגרות), תובענות המשפחה המבקשת לשעבד את רוחו ונפשו (בעיקר האם הינדה, עמ' 68-61); החברים, גדעון ויעלי (עמ' 44-43, עמ'77-70), יותר נכון, הפער הניכר בין דמותם הפנימית הקורנת בנפשו של אהרון ובין עצמאותם-ומאוויהם, כבני אדם המתקיימים מחוץ לאהרון– כל אלו  מחרידים אותו משום שהוא חש במחיצתם כמי שעומד לאבד שליטה, כמי שעומד לאבד את עצמיותו, ולפיכך את כל כוחות היצירה האצורים בתוכו. אהרון יוצא בניסוי הגדול-השפתי: הוא יוצר בתוכו שתי שפות, שתי מערכות דקדוק: בראשונה החיצונית, ממנה הוא הולך ונסוג בהדרגה, אהרון הוא המתבגר הנתון בכל זאת לשבט צווי הביולוגיה, החברה, הלאום והמשפחה; במערכת השניה:הפנימית-אידיוסינקטית, אליה הוא חובר והולך, הוא אהרונינג בפרזנט קונטיניוז (עמ' 119), המְרָכֵּז בתוכו עולם ומלואו, מונאדה הכוללת את כל אפשרויותיו של אהרון, משל כלל התופעות הינן אותיות, או גופני-אותיות, שהוא יוצר מהן מלים, תחביר, שפה, הנשמעת למאוויו, המבטאת את הנקודה הפנימית של מהותו; אהרון מנסה ליצור לעצמו מקבילות פנימיות לתופעות האהובות עליו בעולם החיצון וכך הוא מגלף את גדעון (עמ' 77-70) מחלק את יעלי: יעלי החיצונית לגדעון, ויעלי הפנימית: לו (שם,שם);  וסופו שהוא מנסה ללדת את עצמו מחדש במקרר הנטוש (עמ' 126-123). דומה אפוא כאילו אהרון גם מבחין בין שני גופים: גופו החיצוני ממנו יש לסגת בהתמדה; ובין הגוף החדש שהוא מעוניין להעניק לעצמו במו נפשו, באמצעות השפה והדקדוק הפנימי. כלומר, יש כאן נסיון גדול לבנות שפה חדשה ובאמצעותה ליצור גוף חדש, וילד חדש, אולי גם עולם תופעות חדש ומושלם בתכלית.

   אותי הדהדו הדברים לאגדה שנתלתה בר' אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנה (1798-1722) אשר בהיות בן  13 שנים ניסה לברוא גולם באמצעות טכניקת גלגולי האותיות המובאת על ידי מקצת פרשני ספר יצירה [למן ר' אלעזר מוורמס (נפטר 1230) ואילך], ועצרוהו משמים; את אהרון השמים לא עוצרים, ואל המקרר הנטוש הוא נכנס (כמו אל הפרדס) מבלי שנדע אם יציץ וייפגע, יציץ וימות, יהפוך לאחר או ייצא בשלום. אם ייצא בשלום דומה שהזמן שוב לא יהיה תימטי ולינארי אלא דמוי מעגל, סובב סחור סחור, בפרזנט קונטיניוז אהרונינג. אולי אין צורך שייצא, מאחר שבפרזנט קונטיניוז זה– מסעו מגיע לשיאו הנצחי; מסעו הארצי כבר ממילא הושלם.

   כך, אהרון קליינפלד, הנער חסר הפליאה, המביט בגופו ובעולם כולו כמעבדת-ניסויים, דומה הוא כמורד-אור באותה מסורת גרקו-מערבית (גם יהודית) המקדשת את האינטלקט לגבי הגוף (ראו אפיקטטוס לעיל, ואליבא דאפלטון ואריסטו) – אבל דרכהּ הוא דווקא שב אחור אחור אל משנתו פרמינידס, שראה את יסוד ההויה, באחד שאין בלתו, הוא SomatonNoetikon, קרי: גוף-חושב המאחד עולם ומלואו: רוח, שפה וגוף; כי יש איזה משהו יסודי מאוד בנפש האדם ההומה אל האחדוּת, המבקש להימצא ולוּ לרגע בעולם כעצמי-טהור, נִדָּח וחופשי. רק מתוך נהיה זאת יכול אולי אהרון להיות לתמיד ילד נצחי, רק מתוכה הוא יכול לקבל את גופו באהבה; אותה נהיה אל אחדוּת של גוף, מחשבה, שפה וזהות, אמנם מסתתרת היא במעבדת ההכרה של כל מדען, יוצר או מיצגן. וכך בעצם, ואולי לכך רומזת בן ישראל, מרכזו של אהרון, הוא מה שמניע את האדם (כילד) להשתחרר ממערכת הדקדוק החיצונית ולהיעשות בתהליך ארוך, גוף-יוצר-חושב מקורי יחידאי, המניע עצמה מכוחו של דקדוק פנימי, ומשתחרר והולך מתכתיבים חיצוניים, השייכים אל מערכת שפתית (ודקדוקית) שונה בתכלית.

הֶהַיְתָה בִּי יַלְדוּת גִּבְעוֹלִית, אוֹ פְּלִיאָה שֶאֵינֶנָּה חוֹזֶרֶת

כִּתְשוּקָה-לְבָשָר-אֳלֹהִית, שֶהִשְאִיגָה מִבֹּהוּ: יְהִי!

כִּי אָהַבְתֶּי הַיּוֹם אֶת גּוּפִי, אֶת לִבְנַת אֲבָרָיו הַנּוֹהֶרֶת

מִנְשִּימַת הַדָּמִים בְּתוֹכָם, הַשוֹפְעָה כְּחָלָב אִמָּהִי

[אברהם שלונסקי, מתוך: 'דברים/ א. גוף בבקר', נדפס: אברהם שלונסקי, שירים, ספרית פועלים: תל אביב 1954, עמ' 232]

 

מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות,  הוצאת הקבוץ המאוחד: תל אביב 2010.

 

זוהי רשימה ראשונה, אני מקווה, בכמה רשימות שיבואו (למשל, על מקומו של אקונצ'י ומה שהוא מייצג בספר דידן). עוד נראה.

*

 רות דולורס וייס והאחים רמירז יופיעו מחר בערב, יום שישי 19.11.2010 בפסטיבל הפסנתר בתל-אביב. מי שאינם שובתים שבתם, חושו-נא. מדובר באמנית נדירה.  

 

ברכותיי לשכנתי הטובה, המשוררת טלי לטוביצקי, לרגל צאת ספרהּ, הסואן אהבה וגעגועים, נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיוֹת יוֹתֵר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010).

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

 

   לפני כשלוש עשרה שנים התחלתי מרצוני החופשי וללא תיווכו של זרם מסוים או השפעה מכוונת מאוד לקיים מצוות וגם ללמוד תורה. מעט לפני שנישאתי החלטתי גם מתוך לימוד וגם לטובת אחדות המנהגים במשפחתי העתידית לקבל את מנהג הגר"א (=הגאון אליהו בן שלמה זלמן מוילנה) ותלמידיו, כמנהג חותני לעתיד ובני ביתו. מנהג זה,ליטאי,כמובן חסר את רוב בקשות ה'יהי רצון',ומסתייג לא מעט מכל מיני ברכות,סגוּלוֹת,השתטחות על קברי צדיקים,התרפקות על צדיקים חיים,המנעות מתפילות בקשה ממלאכים,ומיעוט בתפילות ובקשות שאינן מעם נוסח התפלה.

בניגוד,לאמונה רווחת לפיה הסתייגו הליטאים מן הקבלה,ריבוי המקובלים שהגיעו מחוגי הליטאים מעיד כי לא זו היתה המציאות,אלא שאצל הליטאים,על פי רוב,השתדלו לעסוק בקבלה בסתר ולא להתפרסם לכתחילה כמקובל, אלא לראות בקבלה תחום עיסוק עיוני עלאי השמור למעטים, ואינו פתוח לכתחילה לעיונו של כל המבקש לעסוק בו, אלא אם למד קודם תורה הרבה. אכן פרשנותם של הוגים ומקובלים, כגון: הגר"א (ביאור על ספרא דצניעותא, ביאור היכלות דס' הזהר, ביאור על תיקוני זהר),ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים),ר' מנחם מנדל משקלוב (מיים אדירים), ר' יצחק אייזק חבר (פתחי שערים), ר' שלמה אליישיב (לשם שבו ואחלמה),ר' נפתלי הרץ הלוי (ברית עולם),ר' שריה דבליצקי,מעידה על עמקות עיונם בקבלה התיאוסופית ובקבלה הלוריאנית, ובהתייחסם אליה כסוג של תיאולוגיה מטפיסית של היהדוּת, יותר מאשר תורה איזוטרית מגית-תיאורגית.

   לפיכך הופתעתי מאוד לגלות בדפוס של חיבור נדיר למדיי סידור התפילה הקבלי של ר' אריה לייב אפשטיין,שנדפס בראשונה בקנינסברג,תחת ממשלתו של פרידריך השני מלך פרוסיה, בשנת  1765, וזכה בהסכמה נדירה מאוד של הגר"א (שהיה באותה עת כבן 43 שנים)תפלת-בקשה שאינה קבלית-אזוטרית ברוחה, ומביעה דאגה כנה, כזו היוצאת מן הלב, לשלומה של האשה המעוברת ושל העובר אשר ברחמה,ללידה קלה ולרפואתם המהירה של הולד ואימו.התפלה מחולקת בין תפלה המיועדת למי שמעוניין להתפלל לשלומה של האשה המעוברת ובין תפלה שיש לאישהּ של האישה רשות להתפלל לשלומה ולרפואתהּ.

   מפני ההפתעה שבגילוי תפילה כזאת בסידורו של ר' ארייה לייב אפשטיין שהיה מקובל לוריאני, לפי דרכו של בעל משנת חסידים, המקובל האיטלקי,ר' עמנואל חי ריקי, ועוד יותר מפני שמצא מקום להביא בסידורו תפילת בקשה כנה לשלומה של האישה והולד.תפילה שכולה דאגה ורגש של קהל המקובלים (הסידור לא הופץ למיטב ידיעתי בחוגים נרחבים)החלטתי להביאהּ כאן ככתבה וכלשונה:

 

וזו נוסח התפלה:

יהי רצון מלפניך ה'=אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל האשה מרת פלונית בת פלונית את צער עיבורהּ ותוסיף ותתן לה כח בכל ימי העיבור שלא יותש כחה ולא כח העוּבּר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקהּ (=גורלה,ש.ר) של חוה ומְקִלְלָת 'הרבה ארבה את עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים' ולא יהיה בעת לדתה ולא לולד. ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות לחן ולחסד לעושר וכבוד ויקוים בהּ מקרא שכתוב 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך מספר ימיך אמלא'. והאשה פלונית בת פלונית ובעלה פלוני בן פלונית והעובר לא יוזקו לא בגוף ולא באיברים ולא בעורקים ולא בעור ובשר ושאר כל הבנין בני האדם ולא בתוך חלל הגוף ולא חוץ לחלל הגוף ותבריא כחה ורוחהּ ועצמותיה כמו שנאמר רפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך אמן כן יהי רצון.

תפלה לבעל על אשתו מעוברת כשבאה לחודש השביעי עד שתלד: 

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל אשתי פלונית בת פלונית את צער עיבורה ותוסיף ותתן לה כח כל ימי עיבורה שלא יותש כחה ולא כוח העובר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקה של חוה ויהא עת לדתה כי ימלאו ימיה ללדת ולא יהפכו עליה צירי לידה ויצא הולד לאויר העולם ברגע קטן ותלד בנקל כתרנגולת בקלות בלי שום היזק לא לה ולא לולד ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות ולחן ולחסד ולעושר וכבוד שלא תלד אשתי בשבת שלא יצטרכו לחלל שבת חס ושלום בשבילה ותמלא כל משאלותיה במידה טובה ישועה ורחמים בקרב כל ישראל הצריכים רחמים ואל תשיביני ריקם מלפניך; יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

[סידור הפרד"ס: סידור תפילה עם כוונות האר"י הקדוש כפי שערכם וסדרם הרב 'משנת חסידים', חיברו וגם חקרו אריה לייב הלוי עפשטיין, קנינסברג תכ"ה (1765), מהדורת צילום, המכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום: ירושלים תשמ"ו, עמ' שכ"ג-שכ"ד]

 

   מה שמעורר לכתחילה עניין ורגישות בתפלה זו היא העובדה לפיה אין המקובלים ו/או אבי הולד מתפללים אלא ללידה הקלה ולרפואתם המהירה של היולדת ושל הולד. אין כאן בקשה כי הילד הנולד יהיה גדול בתורה או שיקיים את המצוות קלה כחמורה. אפשר הואיל וטרם נודע מינו של הולד. אבל לטעמי יש כאן יותר מכך, משום שאזיי יכולים היו לבקש על היותו של בן, אם יוולד, תלמיד חכמים והיותה של בת, אם תוולד, בעלת צאצאים רבים ונשואה לתלמיד חכמים. ההימנעות מכך וההתמקדות ברפואתם ובבריאותם של האם היולדת ושל הולד, מרמזת על ההימנעות מהכברת בקשות ותפילות. ההתמקדות כאן היא בישועתם הבריאותית של האם והעובר הנולד. עם זאת, יפה בעיניי בקשת האב על כך שלא תלד אשתו בשבת כדי שלא יצטרכו חלילה לחלל שבת בשבילה מתוך פיקוח נפש. אבל ברור מנוסח התפילה כי אם אכן תלד היולדת בשבת יחללו עליה את השבת בנפש חפצה.

   ההיבט הקיומו בולט הוא אפוא בתפלה זו, הנמנעת לכתחילה מאזכור שמות קודש, מאזכור שמות מלאכים, מייחודים וכוונות קבליות.לשונה,היא שטיחת בקשה קיומית מאוד. בקשה ישירה מאת הבורא על רפואה, בבחינת פתיחת הלב לדאגה לזולת, התגברות על החרדה שמא הדברים לא יעלו יפה (במאה השמונה עשרה לא מעט נשים נפטרו בלידתן, והרבה מאוד תינוקות לא שרדו את הלידה). יש לטעמי, דווקא בתפילה ישירה זו ללמד, עד כמה האשה יקרה היא בפני אישהּ, ועד כמה הוא אינו רואה בה רק יולדת ואם, אלא שותפה לחיים על כל נדבכיהם.   

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon. Girl No. 109336. Oil on Canvas 1950

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

 

*

*

1

 

דוגן זנג'י (1253-1200) מיסד הסוטו-זן נודע במסע ארוך שעשה לסין בלווית מורו, מיוזן בין השנים 1227-1223, ממנו שב ליפן מולדתו יחד עם צנצנת אפרו של מורו. מסע זה נודע בעיקר ממקורות חיצוניים,לא מכתבי דוגן עצמם, ואף על פי כן אין המטילים בו ספק. עם שיבתו ליפן פרש דוגן להתבודדות בת שלוש שנים, אשר במהלכה ככל הנראה החל ביסוד שיטתו העצמאית במדיטציית הזאזן (=מדיטציית ישיבה) ובסיומה,בשנת 1230 ייסד מנזר עצמאי משלו. שנה אחר כך פרסם את חיבורו הפרשני הראשון, וכך עולה כי בשובו ליפן בגפו לאחר ששכל את מורו החל דוגן בדרכו העצמאית, שאינו מבקש לדרוך בדרך הסלולה שבה הילכו קודמיו,אלא להציע פרשנות חדשה משלו למקורות קדומים. לאחר שמנזרו של דוגן צמח וגדל והתמלא תלמידים ובמממנים, בשנת 1243 לערך, טרח דוגן, בצעד תמוה, להעביר את מנזרו ואת מרכז עשייתו לפריפריה מרוחקת, כמו מבקש שלא ליתן לכוחות הפוליטייים להתערב במנזרו, צעד לא ממש מובן מבחינה תועלתנית,ועם זאת—ניתן לפרשו כך שדוגן לא בקש לעצמו כבוד ומקום, ולאו בכר להיהפך לאושית זן ומדיטציה "מדוברת", אלא להמשיך כל העת את התפתחותו הרוחנית ואת התפתחותם הרוחנית של תלמידיו במנזר. ואכן, אחד מחיבוריו החשובים של דוגן שובוגנזו זוימונקי (=תיעוד הדברים שנשמעו מפי עין הדרהמה האמתית) נרשמו כאוסף של קואנים (=תורות) משום דוגן על ידי תלמידו-ממשיכו המובהק, אג'ו, ומורים על נטיית הלב של תורת רבו אחר ההתפתחות המתמדת של המורה ושל תלמידיו גם כן:  

דוגן הורה:

   בלב הים, ישנו מקום שמתנשאים בו גלים אדירים והוא קרוי שער הדרקון. אם דג מצליח לחצות את המקום הזה הוא הופך לדרקון. לכן קרוי המקום שער הדרקון. אולם לי נראה כי הגלים שם אינם אינם גבוהים יותר מאשר במקומות אחרים והמים מלוחים כבכל מקום אחר.ובכל זאת, באורח פלא, כל דג החוצה מקום זה הופך, ללא יוצא מן הכלל, לדרקון, קשקשיו אינם משתנים, גופו נשאר כשהיה, אך לפתע הוא נעשה דרקון.

   אפשר לומר כי נזיר המתאמן הוא כמו הדג הזה. כאשר הוא נכנס לחיי המנזר, אף על פי שמקום זה אינו שונה ממקום אחר, ללא יוצא מן הכלל הוא הופך לבודהא או לאב זן. הוא אוכל באופן שאחרים אוכלים, הוא מתלבש באופן שאחרים מתלבשים, הוא משביע את רעבונו ומגונן על עצמו מפני הקור כשם שעושים זאת האחרים. עליו רק לגלח את ראשו ללבוש גלימת נזיר, ולאכול את הארוחות במועדים הקבועים לפי הכללים. ואז לפתע הוא הופך לנזיר זן. אל תרחיקו בחיפושים כדי להיות לבודהא או לאב זן, כניסה לחיי המנזר או אי-כניסה אליו אינם שונים מחצייה או אי-חצייה של דג בשער הדרקון.

(דוגן, שובוגנזו זוימונקי, תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית ענבל טפר, יעוץ מדעי אלון מרק ויעקב רז, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, ספר שישי פרגמנט 9, עמ' 124)

 

  [כשמדברים איתי על שערים בלב הים, דגים מעופפים, אני מיד חושב על ראשית לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוויה לנחום גוטמן—אותו ציור מפורסם שבו ישנם דגים האוחזים בפיהם את קו המשווה המדומה, משל היו שריד נידח של איזו מפת עולם ימי ביניימית].   

   המקום המיתי הזה שבו הדג הופך פתע לדרקון. כלומר נותר דג במימדיו ובהתנהלותו—כך שכל הצופה בו קובע כי לפניו דג, ואף על פי כן, אינו דג עוד כי אם דרקון, כמו המעבר בשער שינהו לבלי הכר. הדג כעת הנו דרקון לכל דבר ועניין, אלא מה—רק המעטים, עלית של דרקונים דגיים יכולה להבין ולהבחין בטרנספורמציה שעברה על הדג לשעבר.

   בשער הדרקון ישנו גם מימד מסויים של איניטיאציה (חניכה,הקדשה). דבר לכאורה אינו משתנה. האדם הוא אותו אדם. יתירה מזאת, מנהגו עם סובביו אף הוא נראה כמה שלא חל בו כל שינוי, ואף על פי כן כבר אין מדובר באותו הדג, כי אם בדרקון ממש. ישנן תיאורים שונים בתרבויות שונות של ההקדשה. אור גדול זורח על הכרתו של האדם, הוא חש כאילו מושחים את כל גופו בשמן המור, ואילו כאן הדג נשאר דג, אלא שחל בו שינוי  פנימי בלתי ניכר לעין, ובאחת הפך לדרקון ממש.

 

 

2

 

בימים עתיקים היו שראו את הקוסמוס הפיסיקלי כולו בתבנית נחש קשקשים שזנבו אחוז בפיו (אורבורוס). בכתבים רבניים זוהה הנחש הזה עם התנין הגדול, הלוויתן, נחש בריח, תלי (שבו תלוי העולם כולו). במדרש המאוחר פרקי דרבי אליעזר, המיוחס אמנם לר' אליעזר בן הורקנוס, אך נכתב קרוב לראשית המאה השמינית (עוד לפני כן במסכת בבא בתרא מן התלמוד הבבלי מופיעה האגדה על שחיטתה של נקבת הלוויתן ומליחתה לצדיקים לעתיד לבוא) כפי הנראה, מתוארת בליעתו של יונה במעי הדג. והנה בבטן הלוויתן נכנס יונה אל תוך אור המאיר מקצה העולם ועד קצהוּ, והוא עובר סוג של מסע בו מתגלה לו העולם כמו שהוא. יונה במעי הדג, הופך אליבא דהמדרש, למי שמסוגל להביט בעד עיניי הלוויתן על תבל ומלואה, תהומותיה ונפלאותיה. הנביא יונה אשר לפנים נס מפני הצווי האלהי כדג הנס מטורפו,דווקא ראיית הלוויתן,של כללוּת הנפלאות שנבראו על ידי האלהות,משיבה אותו לתפקידו כנביא (גם אם כזה שאינו מצליח להבין מדוע מששבו אנשי נינוה מדרכיהם הרעות נמחל להם).אם נחבר בין דוגן ובין מחברו האנונימי של המדרש נגלה כי אפשר כי ההפיכה לדרקון, פירושה גילוי הכרתי, ראייה פנימית של מהויות הדברים, כאילו הורם המסך שעמד תמיד בין הכרתו של הרואה ובין הקוסמוס

   לנחש-לוויתן-דרקון הזה, בהיותו כללות העולם הפיסיקלי היו שמורות תכונות דמוניות ממש.ואמנם ראשוני המקובלים בספרד של המאה השלוש עשרה, בני זמנו של דוגן ממש או בקירוב אליו, שנויים היו במחלוקת סביב מיהותו של הלוויתן. ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוריאה שבקסטיליה תיאר במאמר על האצילות השמאלית את הלוויתן, כתנין, וכסיטרא אחרא (= הצד האחר, כוחות הרע), ואילו הרשב"א (ר' שלמה בן אדר"ת), תלמידו-ממשיכו של הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) בברצלונה שבקטלוניה-אראגון ראה בו בפירושו על אגדות התלמוד הבבלי דווקא התגלות של כללוּת הרצון האלהי כלפי העולם. 

   זאת ועוד, בספרו מנטק א-טיר (=לשון/הגיון הציפורים) תיאר המשורר הסופי,פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221, בפלישה המונגולית), איש נישאפור שבפרס, את  מסען של שלשים ציפורים בראשות ההדהד (=דוכיפת)אל הסימוּרג,ציפור אגדית השוכנת על הר אלברז,המתואר במקצת מקורות קלאסיים פרסיים,כגון:שאה נאמה (=ספר המלכים) למשורר קאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר בשנת 1025 לערך). הסימורג כמתואר אצל פירדוסי היא מקבילה לעוף החול הסיני,פֶ'נג הוּאנג,שחציו ציפור וחציו דרקון;נוצותיו של הסימורג בעלות כח ריפוי וידיעותיו מבטאות את החכמה הפנימית. שלשים בנות הכנף המתאחדות לבסוף באורו האין סופי של הסימורג, ואינן אלא אלגוריה למאוויים הסופיים להגיע לידי התכלוּת העצמי (פנאא') והתאחדוּת (אתחאד) באור האלהי (נור אללה).

   מה שמפתיע, אם אשוב לדוגן, היא הפרשנות שהעניק למעבר בשער הדרקון.פרשנות נוֹמית ונורמטיבית למדיי.הדג שהפך לדרקון, אלגוריה להשתלמות האדם במעלות הזאזן, אינו צריך אלא לקבל את ההכרעה לעזוב את עיסוקיו ולקבל על עצמו את חיי המנזר ודרישותיו.ההשתלמות במנזר היא שהופכתו לבודהא ולאב זן, איש ואיש כפי יכלתו. מבחינה זו, אין התלמיד המתחיל נדרש להרבה, כי אם אך ורק להכרעה כי הוא מעוניין לדבוק בחיי זן.

   מבחינות רבות, דומה המהלך הפרשני של דוגן לפרשנות המצויה בשפע גם במקורות יהודיים וערביים. השער לידע הפנימי טמון לפני הכל ואחרי הכל לדידם בקבלת חיי ההלכה ועבודת האל וההשתלמות ההדרגתית בהן. מייצג מובהק של גשה זו באסלאם הוא אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058) שאם שהבחין בין דרגות שונות של אוהבי אללה ומקורבים אליו, עדיין ראה בקבלת האסלאם והוראותיו תנאי בל יעבור בדרך לזכות בהתגלוּת.מייצגים מובהקים של תפישה זו בתולדות היהדות,לפיה הידע האנושי המושלם ביותר הוא נחלתם של הדבקים בתלמוד תורה ובקיום המצוות הם למשל: ר' יהודה הלוי (1141-1075, ראש המאמר השלישי בספר הכוזריר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) והחסיד אליהו בן שלמה זלמן (הגאון מוילנה, 1798-1722). כמובן, שלגישה הנומית- הלכית הזאת במסורות דתיות ורוחניות קמו גם מתנגדים עזים.את הישגיה הנמשכים של התנועה השבתאית במאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה, ניתן לראות כהמשכן של תנועות אבאח'יה בסוּפיות האסלאמית,שראו את אפשרות האיחוד עם האלהות או עם האור האלהי ואת השגת רוח הנבואה,לא כפועל יוצא מן הדביקות ההלכתית-דתית אלא אדרבה, דווקא כתוצאה של דביקות בפרקטיקות ובדרכי התבוננות שרוח ההלכה אינה נוחה הימנה. אחד מן הדרושים המייסדים והחשובים ביותר בתולדות התנועה השבתאית היה חיבורו של הנביא-המייסד,אברהם נתן בנימין בן אלישע  (1680-1638),שנקרא, שלא במפתיע,דרוש התנינים.בכל מקרה בתוך פרק זמן קצר בעיבוריה של המאה השבע עשרה הפך עצמו נתן העזתי למחוקק ולתיאולוג של שמיטת ההלכה היהודית ושל תורת המשיח החדש, שבתי צבי (1676-1626) שלדידו נתגלה בעולם. תיאולוגיים משיחיים מילניאריסטיים מקבילים בעולם האסלאם והנצרות, נמצאו בשפע מאז שלהי הזמן העתיק, ונרצחו לרוב בהמוניהם על ידי השלטונות המרכזיים ובתווך חכמי הדת המשפיעים. 'הכפירה' השבתאית יוצאת דופן היא בשל כך, שלתקופה מסויימת סביב שנת 1666, סחפו אחריה את רוב-רובו של העולם הרבני בכל קהילות ישראל, ולא זו בלבד אלא שהתיאולוג המרכזי של התנועה (אברהם נתן היה אז כבן 26 בלבד). ולא בכדי נקרא אחד מן הספרים האנטי-שבתאיים המרכזיים של ראשית המאה השמונה עשרה, אשר חובר על ידי המקובל ואיש ההלכה האיטלקי ר' יוסף אירגאס (1730-1685), כנגד תורתו של התועמלן השבתאי נחמיה חיוּן (1730-1665),הצד נחש.השבתאים,אולי בתווכם של סמלי נחשים ותנינים, שליוו לכתחילה את המיתוס השבתאי, הפכו לכעין התגלמות של הנחש הקדמוני בתודעה הרבנית. אפשר הוא כי שם ספרו של אירגאס היה מענה לשון בלבד כלפי ספר הפולמוס של ר' נחמיה חיון הצד צבי שיצא בלשון חריפה כנגד התנגדותו הגורפת של איש ההלכה, ר' צבי הירש אשכנזי, 'החכם צבי'; אפשר גם כי כיוון כנגד דמיון השם חיוּן לחיויא,נחש בארמית.ברם,אפשר כי גרמה לכך גם האגדה המפורסמת שנכללה בספר שבחי האר"י ובמקומות נוספים אודות מיתתו של  האר"י על שום שגילה לתלמידיו את פשר סוד האיילה שננשכה על ידי נחש בספר הזהר,סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים, אגדה שנתפרשה אגב לא מעט בקרב תלמידי חוגו הפנימי של שבתיי צבי (למשל אצל ר' ישראל חזן) לאחר המרת- הדת שלו לאסלאם והיותו למחמד צבי. 

 

 
 

3

*

 

   באגדת עם איטלקית-צרפתית קדומה האיש עטור האצות שליקט הסופר איטאלו קלווינו, מובא סיפורו של מלך אשר ביתו הנסיכה נעלמה. רב חובל יוצא לחפשה בים בלווית צוות אליהם מצטרף ברגע האחרון, יורד ים, נווד ושתיין ידוע בשם בצ'אצ'ין חרטומספינה (שמו הינו המצאה של קאלווינו). בצ'אצ'ין מוצא את הנסיכה באי בודד שם היא שוכבת כבולה במערה. 'איך מצאת אותי?' שואלת הנערה. 'יצאתי לציד תמנונים' עונה בצ'אצ'ין. אז מתוודה הנערה כי תמנון ענק חטף אותה (קאלווינו שינה זאת לתמנון ענק, אך בהערות באחרית הדבר מודגש הדבר כי בנוסחי הסיפור המקורי דובר בדרקון מטיל אימה) אלא שישנה דרך אחת להכניעו. התמנון (במקור: דרקון) הופך מדי יום לשלוש שעות לדג קטן (!) ו' אז קל לדוג אותו, אבל צריך להרוג אותו מייד, שאם לא כן הוא הופך לשחף ומתעופף הרחק.'  בצ'אצ'ין לא מצליח להרוג את הדג וסופו שהוא נלחם בתמנון-דרקון הפצוע, הורגו ומציל את הנסיכה. אלא שאז משהנסיכה מתאווה לקחת את בצ'אצ'ין לאישהּ, מעניקה לו טבעת אירוסין ואף קובעת אימו תאריך לטקס, מתרגז רב החובל, ובעת שבצ'אצ'ין שתוי כלוט, הוא משליך אותו בעזרת מלחיו לים.

   שלא כמו יונה הנביא, שום דג לא עולה ובולע את בצ'אצ'ין, גם לא דרקון, הלא הוא כבר רצח את הדרקון המקומי. ודומה אפוא כאילו נגזר דינו למצולה. והנה, בתאריך שנקבע לחתונת בת המלך עולה מתוך הים איש עטוף כולו אצות ירוקות, נוטף מים, ודגים וסרטנים קטנים יוצאים מכיסיו ומקרעי-בגדיו. לשאלה מיהו ומאין בא מראה הזר המסתורי את טבעתהּ של הנסיכה, וכך עומד בצ'אצ'ין, עטור כולו אצות ירוקות לצד הכלה, בשמלתה הצחורה לחגוג את כלולותיהם (איטאלו קאלווינו, סיפורי עם איטלקיים, מהדורת תרגום: גאיו שילוני, ספריית הפועלים: תל אביב 1988, עמ' 19-17, 325)

   מה שיפה ומעניין בסיפור לפנינו הוא שבמקורו כמו אצל דוגן, ישנה שניות מסויימת של הדג הנעשה דרקון.כמו כן ישנו הדהוד מיתי אפשרי מעניין לדמותו של שבתי צבי:על אחת משלושת טבעותיו של שבתיי צבי היה כעין נחש-דרקוני, ועוד דבר—בעדויות שנשמרו על עלייתו עם נתן העזתי לירושלים בשנת 1665 תואר שבתיי צבי כלובש בגדי ירוק מכף רגל ועד ראש. 

   אבל אם נתמקד בסיפור עצמו הרי דומה כאילו בצ'אצ'ין מציל את הנסיכה מידי הדרקון אך הופך בעצמו למעין איש הנע בין היות דג ובין היות דרקון.הוא מייצג את אומץ הלב והמסירות החורגת מעבר לנומוסים הממסדיים החברתיים והדתיים. מי שמערער את הסדרים הקיימים.דומה כאילו יותר מאשר על הסיפור הזה להסתיים בחתונה.על בצ'אצ'ין לחטוף את הנסיכה בפעם השנייה אל ספינת שודדי הים שלו, ושם אכן יחיו באושר ואושר.דומה כי גם הנסיכה הנכונה להינשא מתוך אהבה לנווד,שתיין, חצי-דרקון,שאינו מקפיד על הבדים מהן תפורות חליפותיו,מקומה אינו בסדרי בית המלוכה, אלא בפונדק יחד עם יורדי הים.

 

4

 

   כשנפגשתי שוב כעבור שניים וחצי עשורים עם חברת-ילדות יקרה ללבי מאוד. נזכרנו בכך שהיינו נוהגים לשחק יחדיו בילדות במשחק שבו היא היתה נסיכה ואני הייתי הדרקון שלה. לא דרקון מפחיד, דרקון טוב-לב של אור. שנים לא התראינו ובכל זאת הזיכרון נותר. מדוע זה חשוב? כי במהלך מסע החיים התלבטתי, לא פעם, ברוח אגדת 'שער הדרקון' של דוגן, מה עשוי להפוך אותי מבחינה פנימית מדג לדרקון. כמו בצ'אצ'ין, לא פעם, נדדתי ונדתי (בדיוק כמוהו, מצאתי עצמי פעם מושלך למצולות ממש, בימי שירותי הצבאי). באותו יום, בו דיברנו אני והיא ככלות שנים רבות, על זכרונות ראשונים, הבנתי בחדוּת, כי לא לימודיי וגם לא התמסרותי לכמה שיטות מחשבה ותרגול יום יומי, הם שקירבוני אצל שער הדרקון. אלא שכאמור עברתי בו כבר כילד, לא מפני דבר, כי אם מפני האהבה, ומפני דווקא שהשתניתי מעט מאוד. ליבי נותר כפי שתמיד היה לי– לב של דרקון. היתה לשיחה זו עם אותה חברה ותיקה אפקט מהותי. כגון רפואתו של המלך- הדייג (Fisher-King) באגדת הגביע הקדוש. ולמי שיחדד וישאל: מה למיתוסים כאלה ולאדם מבוגר? אענה בפשטות עמוקה ירקרקת— אם זו השאלה הנשאלת, סימן הוא כי טרם ביקר השואל במקום ההוא בלב הים או בלב הבשר, במקום הפנימי המתכנה, כגרסת קדמונים: שער הדרקון.

 
בתמונה למעלה: Ma Yuan (1160-1225) , On the Mountain Path in Spring
 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »