Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הגאקורה’

 

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

 *

   פעם בּילדוּת קראתי בספר כאן רגש העולם: גדולי העתונאים מספרים על המאורעות שזעזעו את העולם (הוצאת אחיאסף: תל אביב 1969)שהיה אנתולוגיה של רשימות עתונאיות ממאורעות היסטוריים ממאתיים וחמישים השנים האחרונות (העיתונות כבר הייתה רוגשת ותוססת עוד במאה השבע עשרה), כי כתב אמריקני שליווה את הכוחות המפציצים את הירושימה ונגסאקי תיאר את הפצצה כעין חיית קדומים ענקית, דינוזאור טורף זוקף ראשו וממלא את השמים; דרקון בחלון. הוא לא מת מפחד, אולי כי המדובר היה על דרקון הבא לבקר הרחק מארצו; אני זוכר כי אדישותו לאסונם של היפנים (אויביהם של האמריקנים) הטרידה אותי בעת הקריאה. מי היה יודע מה היה חש לו היה הדרקון מופיע פתאום אי-שם מעל עיר מרכזית בארה"ב. והאם היה מתאר גם אז מוקסם כולו את  הוד הקדומים של הפצצה המניצה כפרח ענקי ההופך בהמשך לנחש בריח.

   איני מבין מדוע מתדיינים בתקשורת על התקפה אפשרית באראן, גם איני מבין את כל אותם פוליטיקאים, המגנים בריש גלי את הדיונים התקשורתיים באשר להתקפה אפשרית באראן, ובכך רק מעצימים את הדיון הציבורי והפוליטי באפשרות של מתקפה. כך או כך, בין אם ישראל תתקוף ראשונה ובין אם אראן תתקוף ראשונה יהיו אבידות בנפש בהיקף רב מאוד. יש להניח כי במידה שייעשה שימוש בנשק אטומי או בלתי-קונוונציונלי מי שתתקוף ראשונה תהרוג מאות אלפים ואילו התגובה של הצד השני תגרום לאבידות בנפש של עשרות אלפים (הערכות ברוח זאת פורסמו בעבר בעתונות היומית). כך או כך, אפשר למות מפחד, ולקוות כי במלחמה הקרה הזאת, אף צד לא ימהר לקחת החלטות אופרטיביות חפוזות ופּזיזוֹת.

*

*

בתמונה למעלה: Francisco Goya, The Sleep of Reason brings forth  Monsters, Illustration 1797

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

1

 

בספרו הגאקוּרה (עלים נסתרים) השמיע הסמוראי ימאמוטו טסונטמו (נפטר 1716 לערך) לתלמידו לבלרו את הדברים הבאים:

כאשר אתה מאזין לסיפוריהם של אנשים משכילים וכדומה, עליך להאזין בכנות עמוקה, אפילו אם מדובר על משהו שכבר מוכר לך. אם קורה, כי הודות להקשבה שוב ושוב לאותו הדבר, עשר או עשרים פעמים, אתה מגיע פתאום להבנה בלתי צפויה, אזי זה רגע מיוחד מאוד. מעשיהם הטובים של אנשים זקנים גלומים בדיבורם המייגע.

[ימאמוטו טסונטמו, הגאקוּרה, תרגמו מיפנית לאנגלית: אשיקאגא יושיהארו ורוזמרי בנט, תרגם עברית: תומר י' רוזן,  הוצאת משכל והוצאת אסטרולוג: תל אביב 2010, עמ' 78]

   לכאורה, ניתן לקרוא את האפוריזם הזה כמוסב על נימוס; נסיון לשאת באורך רוח, בכיבוד, דברים שכבר הושמעו לא פעם, העשויים להפיל על שומעם שממון.  אבל זוהי הקשבה חיצונית, והכותב הרי מזמין אותנו להאזין בכנות עמוקה. דומני, כי הוא מבקש להזמין אותנו לשמוע את הדברים בעד תיבת תהודה, לנסות לעקוב אחר הוריאנטים העדינים השונים בהם נמסרו הדברים, לא בעד מלותיו המשתנות של הדובר או המצבים השונים בהם השמיע את הדברים, כי אם בעד מצבי הנפש השונים והסיטואציות השונות בהם נתון המקשיב לדברים. לעומקם של דברים, דבר אינו נשמע אותו דבר אף אם הוא לכאורה שב ושונה את עצמו.  הקשב הזה להדהודם של הדברים בנפש, ליכולת להבין כי הנפש עצמה מאזינה לדברים בכל עת ופעם מתוך מצב שונה בתכלית היא הכנות העמוקה. כאשר האדם אינו משים עצמו כארכיב של ידע בלבד, אלא הוא קשוב אל סוד התגוונותם, התפרטותם והסתעפותם של הדברים בתוך נפשוֹ. כאשר האדם מצליח להיות קשוב לתנודותיה העדינות של נפשו, כל שכן לתנודותיה העדינות של נפש הזולת, זהו אינו כיבוד ונימוס גרידא, אלא שער להבנה בלתי צפויה, על התגוונותם והתעמקותם המתמידה של הדברים, דווקא מתוך מה שדומה לנו כשגוּר לעייפה. השממוֹן,קוצר הרוח, לדעת המחבר, אינן מוכרחות לעלות בפני נפשו של האדם הקשוב בכנות עמוקה. אדרבה, אדם קשוּב ידע גם להקשיב לו רק למלל הנמסר לו, אלא גם לאופנים השונים, לוריאנטים העדינים, שבהם נמסרו לו. מבחינה זאת, דיבורם המייגע של הזקנים, אליבא דטסונטמו, עשוי לפתוח לבו של השומע. ואם ילבש ענווה ופשטות עמוּקה, ודאי ילמד כי הקשב והחזרות הרבות הן לטובתו משום שהן מכשירות אותו לקשב. מבחינה זאת, יש בדבריו של טסונטמו, בכדי להאיר נקודה מהותית ביחס אל טקסטים עתיקים ומרובי חזרוֹת. בכל זאת יש להוסיף ולהאזין, לשמוע את הוריאנטים, את ההדהודים, לנסות ולצייר את המצבים השונים, מתוכם חוזר המחבר על הדברים שכבר מסר, להתייחס לזה לא כאל ליקוי, אלא כאל הזמנה לעמוד על משמעים עדינים נוספים, הנעלמים בשמיעה/ראייה ראשונה או לעמוד על יסוד התפרטותם והשתנותם של הדברים, שאינם שבים לעולם על עצמם באותו האופן ממש.

   דבר אחר, המין האנושי עצמו עשוי להטיל שממון על הנפש. עלילותיו שבות ונשנוֹת. אפילו האלמנטים היוצרים בו שונים את עצמם, עד כי כל אשר נִכָּר בתחילה כחדש ומקורי, מקים לעצמו חקיינים ואפיגונים למכביר, או המון לומדים ועוסקים המבקשים רק לשוב ולהבין את אותן תובנות שרבים וטובים לפניהם הבינום. ואף על פי כן, בד בבד, זהו יסוד לעניין גדול, משום שהדברים השבים ונשנים, מצטיירים אף הם באזני המקשיב להם בכנות עמוקה, כמשתנים כל העת, משתנים מאדם לאדם, מדיבור לדיבור, מנפש לנפש ומלב ללב. כאשר קשובים להדהודים הסמויים הללו בין הבריות, אפשר לדמות מערכת עניפה של זיקות ושל שוֹנוּיוֹת, בין הדברים, ומתוך האִימוּן הקשוּב הזה, ניתן להאזין לעולם כתיבת תהוּדה דרכה מצטללים הדברים כּוּלם.

*

2

*

הִצִּיגוּ אֶת הַכְּלוּב לְמוּל הַיָּם,

בְּתוֹכוֹ הַנָּמֵר יוֹשֵב בְּלִי נוֹעַ, עֵינָיו

בַּגָּלִּים, אֲבָל רוּחוֹ לֹא שָם:

הִיא שוֹאֶגֶת עִם הָרוּחַ, הַיָּם, הַגֵּאוּת וְהַשֵּפֶל

וְכְצִפּוֹר הִיא מְרַחֶפֶת עַל זֶה הָעוֹלָם, הַשָּפוּף

הַכָּפוּף לְחֻקֵּי הַאָרֶץ שֶאֵין לְשַנּוֹתָם.

[נונו ז'וּדִיסֶה, 'זואולוגיה: נמר קרקס', הרהורים על הריסות, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר,הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 43]

*  

חשוב לעמוד על השיח הפרדוקסלי המתרקם בין כותרתו של השיר ובין השיר גופו. הכותרת, כעין מגדיר זאולוגי, או ערך אינציקלופדי, מתאר בפנינו את שהעיין עתידה לחזות בו, לחלוף על פניו, לתייגו כמראה מעניין ותו לאו. מראה של נמר קרקס דומם, יושב בלי נוע בכלובו שהוצב למול הים. על פניו, יוכל הצופה לשוב לביתו ולספר לקרוביו, כי הקרקס הציב נמר בכלוב על יד הים, אלא שהנמר כה אדיש לסביבתו, עד שבנקל ניתן לרחם עליו בשביו, לראות בו שבוי של האדם, נתון בכלאו, בכעין מצב שאין לשנותו, מצב שנכפה עליו כמו חוק-קוסמי, כעין חוק-הכבידה. אדם שיעבור על יד כלובו של הנמר בפעם העשרים, האם ייתן ליבו אפילו לכך?

    מצד אחר, מורה לנו ז'ודיסה, כי הנמר השקט, אינו רק מוצג שאנו חולפים על פניו. הוא יש שהוא לעצמו. ושלוותו אולי כניעותו החיצונית, אינם אלא קליפה הקודמת לפרי. המאזין היטב, היטב, יוכל לדמות לשמוע את שאון שאגת רוחו של הנמר, את חייו הפנימים הכבירים. כל השבי, האילוף, חיי הקרקס המדודים, אינם אלא למראית עין. האדם אינו קנה המידה לכל הדברים. נמר, או ים, גיאות ושפל וצפור אף הם קנה מידה, וכולם מנהלים בינם ובין עצמם דינמיקה של יחסים, של זהויות, רחקים,  זיקות ושונויות. אף הנפש הקשובה אינה חווה את אותה חוויה פעמיים. מבחינה זאת, גם חוקי הארץ שאין לשנותם, ניתנים לקשב המבין אל התפרטותם, הסתעפותם וגיוונם האין סופי כמעט, הניבט מנפשו של כל יצור ויצור בקוסמוס. הם חדלים להיות משוואה, שניתן לעשות בה שימוש לתועלות שונות; והופכים למוסיקה אינטרפרטיבית, אימפרוביזציה של השתקפויות והדהודים, המשתנים והולכים כל העת. גם הדברים הקבועים ביותר, הולכים ומשתנים. התובנות, והפשרים מתחדשים כל העת. ביסוד הדברים עומדת השָּנוּתם, אך גם השתנותם, כפי שהם נקרים ונִכָּרים בפני הנפש.

   מבחינה זאת, להתבונן בפעם העשרים ויותר בצפורים נודדות, או בפריחת האביב, עשוי להיות דבר שגוּר, מוּבן לעייפה, כמעט מטריד. אך גם עשוי לצפון בחובו הארות בלתי צפויות, הנובעות מן ההתבוננות במגוון המקרים; קשב של נפש, שאינה הומה להשיג תכליות ולא תועלות, לא ללכוד מובן מסוים כמו ללכוד צפור בכלוב, או לקטוף את פרחי העץ, אלא להבין כי הדברים אחוזים בתנועה, וכך היא גם הנפש עצמה. במובן זה, הופכים אז הדברים למפרט אין-סופי כמעט של אפשרויות ורשמים, ועל כן—של תוֹבנוֹת חדשוֹת, פּוֹרוֹת ומתחדשוֹת.

 

בתמונה למעלה: Hokusai 1760-1849, WaterDragon, Ukiyo-e, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 
*
כיצד מודדים פצע ישן? למשל, בהיותך מהלך לפנות ערב אמש ברחובה של עיר משוחח עם חבר בטלפון, נושא שקית ספרים (אבות אבותינו לאיטאלו קלוינו, הזמנה לגרדום לולדימיר נאבוקוב וחית הפניםלאסי פרבר) ולפתע נקרית לפניך אשה כבת גילך, אהבת נעורים ישנה שאף פעם לא הוגשמה, ושרק מראה פניה עוד מאיץ נשימתך, מזכרת רחוקה שאינך מצליח להירפא ממנה. והחבר בטלפון שואל בדיוק במה אני עסוק ואני משיב לו ממוכן: 'בשתי עבודות וחצי' (זה מה שהיא תשמע) והלב מאיץ פעימותיו וכבר איני מצליח להבהיר לו במה המדובר, וכבר חלפתי על פניה. היא הביטה בי וזיהתה, נראתה מתנדנדת קמעא, כאילו סובלת מאותו החולי. קרוב לודאי שזה נדמה לי, לגמריי נדמה לי. החבר בטלפון ודאי חושב, זה הגמגום שמעכב. אבל אין מספיק חמצן המטפס אצלי למח בשעה שהלב נוקש כממטרה של דם, במקום שבו היתה אהבה גם יראה גדולה היתה, ודומה כי דווקא היראה גברה משום שהאהבה לא הוגדה אף פעם די צרכה, ומבטים שגדלו והעמיקו, ואני נשוי מאוד ובעל משפחה, וכבר חלפו עשרים שנה. מה טעם.

   פעם כבר נתקלנו זה בזו אחרי הרבה מאוד שנים. נסיתי להגיד משהו והיא לא השיבה,זעופה, ואולי רק דימיתי שכך הוא, אולי איני מבין דבר, רוצה הייתי להגיד את זה פשוט. המשכתי בדרכי אז עם הרגשה שזה מעט מדי מאוחר מדיי. זה בסדר.כי הרי מה יועילו הבהרות והסברים. ומה תועיל שפת התהום חסרת גדרות הזמן, ומה יועילו סיפורים לא-גמורים שנעצרו באיבם ללב שאשם מזמן, וכבר בלבל את האש עם האשם,ומאז הוסיף ואהב הוסיף ואהב עד שמצא אשה אחת אחרת לחלוק עימהּ ימיו.ובכל זאת תקתוק עתיק חסר מנוחה,יופי ועצבוּת חסרת תוחלת, חסרת נחמה, כפצעי סיפוריו של יסונארי קוואבאטה. כך באמצע הרחוב, בדיוק של אבחת חרב סמוראים. איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס. אני פונה להסביר לחבר הטלפוני, אחר הפאוזה,  את כל עומסי העבודה המושתים על שכמי כעת, ובטעות כמעט ממשיך את המשפט עם המלים, מי יודע מהיכן הן מגיעות ולמה:מני אותי עם השקדים, מני את המר ואת מה שלא נתן לך לישון, מני גם אותי עימהם.

 הציטט: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס' הובא מתוך הגאקורה:  ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי  קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם. הוא הוזכר כבר באחת מרשימותיי מן הזמן האחרון.

 

  בשורה האחרונה של הרשימה מובא ציטט משום שירו של פאול צלאן 'מני את השקדים' הלקוח מספרו פרג וזכרון (1952) ומובא כאן בתרגום שמעון זנדבנק, בתוך: פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי-פרוזה, ליקט תרגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1994, עמ' 14.

*

*

  

**

 
 *
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Sitzende Frau mit hochgezogenem Knie
*
© 2009 שועי רז

Read Full Post »

*

ספטמבר, במרפסת-סתוית

יושבת הנסיכה הקטנה לִי.

מה תשאלִי

מהלבנה, על הגג המכסיף

מנצנצת אדֹם?

 

שיחת-ידידים עם המָּוֶת

הנודד בנתיב לבדו

ואליה טווה את דרכיו.

עם הגשם אותהּ השיחה,

הוא לכוד בחַשְרַת-ענניו.

 

וטוּ-פוּ המשורר כבר פנה

ביערות את כוכבי-השלכת ללקט

להלל את יפין הסתוי של רוחות.

ורק את הסתו הפורח עכשו בחיקי

ונוצץ את ידי בזהב

לא ידע, לא הכיר.

 

ספטמבר, במרפסת סתוית

יושבת הנסיכה הקטנה לִי

מה תשאלי

מהלבנה, על גג מכסיף

מנצנצת אדֹם?

 

הרבה היא רוצה מאִתּוֹ;

לשמֹע, לראות להבין

למשל, את הבכי שנרדם

בנבכי החליל הסתוי

שאבד לרועה וצאנו

בחפשו את מלכוּת-היגוֹנוֹת

 

למשל יבבת-זאבים

שנוהה למרומי כוכבים

בליל ספטמבר צחור.

ונשמת מנדרין, שפניו

לא ידעו מעולם בכי או צחוק.

 

למשל, רעידת השמלה

מתנועה זעירה, קלילה

שעשה ליל ספטמבר צחור.

ולשם מה המשורר השיכור

בדה את דמותה הנסיכית?

ההיתה למשורר כַּוָּנָה?

 

הַס… בוכה הנסיכה הקטנה

 

[איציק מאנגער, 'ספטמבר', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 48- 49]

 

 

 

1

 

ספטמבר. צא לחנות להביא מצרכים לארוחת ערב. מעט בטרם שקיעה. הילדים ממתינים לשובךָ. צא, חצה חורש קטן. שלשה עצים קרחים. שלשה עצי שקד שבימי ניסן עוד עומדים בפריחתם, שוקדים על שקדיהם, ועתה קרחים, סחופים, מטורפים, כמי שסר צילם. צא, על יד הפנייה. שם אל עבר השקיעה, ישטוף אותך האור הכתום הגווע. זהו פצע מטפיסי נוהר. זעקה כלואה אשר נובעת מעבר למסך השמיים, הסורגים אשר כולאים אותנו כאן, המתייפים כחול סגול עמוק. שטף דם של העולם.

אתה חש את דקירתו בלב, נועץ בו חרב סמוראים של מילות ההגאקורה: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי יודע אני להביס'. כבר שמונה עשרה שנים לפחות, הקול הזה בשלהי ספטמבר לעת ערב. אני אל לבי. העולם אל עצמו. 

 

הגאקורה:  ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי  קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם.

 

 

2

 

אפשר ייצא אדם מדעתו בראשית החודש ואחר כך ישוב אליה בשלהי ספטמבר, משל יצא לקניות בסמוך לשקיעה ושב עִמה לביתו. אפשר יחזה פתע בבן דמותו: משורר יידי, שוליה של חייטים, שתיין אשר ראה ביין את סוד שירתו היושב בליל ספטמבר, וחש היאך נפשו פתע מתפרקת, מסתעפת, בין משורר זן סיני, טוּפוּ, ובין ילדה, הנסיכה הקטנה. לִי, הראשון, ההולך לתור את הסתיו ביערות, ואינו יודע את הסתיו של הלב. השניה, אשר כולהּ סתיו שבלב, סקרנות ורגש הומים ומתפרצים, כאילוּ הכרת האדם, נשמתו, יוצרים הם את העולם החיצוני. הראשון תר את גילויי הסתיו בעיניו, השנייה יודעת את סתרי הסתיו ידיעה פנימית אינטואיטיבית בעיניי לבהּ.

המשורר השכּור ,שוליית החייטים, אינו בודה את המשורר החוקר, המתרשם. הוא קיים כשם שמבטיו של אדם קיימים, כשם שרשמי החושים נרשמים בהכרה. כשם שהעין רואה את העלה הצהוב-כתום בהנתקו מן העץ, מתפרק, מתפצל, כנתח מתוך נפש העץ, אחדוּת עלים, צמרת, עלווה, שמשהו ממנה אובד לתמיד, סחוּף רוחות.

עם זאת, המשורר השיכור, שוליית החייטים, מדמה לחשוב לרגע, אולי מתוך בן דמותו, המשורר החוקר, כאילו הנסיכה הקטנה לִי אינה אלא בדייה, כאילו הידיעה הפנימית שבלב של הסתו, אינה אלא הבהוב אור חולף, הבזק של שעת השקיעה, אין אמוּן בו ולא דעת בהירה, הלא גם הוֹגוֹ-רוֹאוֹ, סופו שייפרד, יתפצל לתמיד מעם משפחת האדם למנוחת האדמה. שיחת הידידים שאין ממנה חזוֹר, מלמולים בשולי נהייתם האין סופית של כוכבים לאור.  

הס… התכנסות, העולם נאסף, דַהַרַנַא, אסיף העולם אל נקודה אחת. לרגע נשמעת חריקה כמו של צרצר, רעש ירוק, אולי הרהורי נשמה. אחר כך הולך ונשמע הבכי החרישי, מעשה שָרִיר, של הנסיכה הקטנה, פצע מטפיסי, קיים לאין שיעוּר יותר מאשר העין הרושמת אותו. 'לִי, מה שהעולם הוא בשבילי' הוא בוכה איטי-איטי אל תוך מחשבותיו. הוא יודע שהיא הבחינה הפנימית הייחודית באמת של מה שעשוי להיוודע לו. מחייך אל עצמו ואליהָ, הנסיכה הקטנה שבנפשוֹ. טופו מחייך אליהם מרחוק, מֵבִין. פונה לרישומיו, יודע שהוּבָס.

 

דהרנא: ביוגה סוטרה של פטנג'לי, רכוז של כוחות ההכרה בנקודה אחת.  

 

3

 

בחושך הגדול הזה,

ובדומיה הגדולה הזו

שמעתי את ליבּךְ הולם בתוכי

את הזרימה הזו בעורקיי

אז נגלתה לי נפשךְ כּוּלהּ

והיא דיברה אליי

 

אם אפשר לבכות לאט

אני בוכה עכשיו

הפּה פּעוּר

והעיניים חללים גדולים

הרוֹאוֹת מעבר לָחיים כְּבָר

 

(שועי רז)

 

 

4

 

אוקטובר יהיה סיפור שונה בתכלית. עדיין עם החליל הסתוי ועם מקצבי לב משתנים. אבל למרות הרעד החולף, העולם כולו כבר נדמה לציפור חיה יחידה, שאפשר רק לשמוע כמדומה את משק כנפיה המתרחק והולך. יוצאת אל מסע-נדוד, לעולם לא אל מקום מיוחד, לעולם גם אינה שבה אל אותו מקום. 

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele ,Zwei Kleine Mädchen, Oil on Canvas 1911

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »