Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הדס עפרת’

maya1-2010

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

klein-le-saut-dans-le-vide

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

 

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (Momus) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

 

momus

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960  

Read Full Post »

chess

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

  • לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
  • טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
  • דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
  • שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
  • ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
  • רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
  • בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
  • הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
  • פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

  • ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
  • דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
  • אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
  • דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
  • ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
  • הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
  • ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
  • סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

  • היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
  • עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
  • פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
  • מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
  • וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  • דודסורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
  • עזّ אלדّין אבו אלעישלא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
  • הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
  • איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכהאני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

1

*

  טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.

   הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה  הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.

   מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.

 **

2

*

*

   אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:

*

במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.  

לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..

אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות

 בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.

אני נושם.

אני נשימה.

גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.

[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]  

 *

 עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.

   זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.

  במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה  מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.

   ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.

המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.

הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

תודתי למרית בן ישראל על שהביאה את דבר ספרו של המרתק של הדס עפרת לידיעתי

*

בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908

Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

  

   ספרו של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (מוסד ביאליק: ירושלים 2011, 333 עמודים) הוא אנתולוגיה מחקרית עשירה, מגוונת ומשובחת הפותחת צוהר אל עולמם האמנותי של שורת ציירים ואמנים פלסטיים ומיצגנים, בני שלהי המאה התשע-עשרה, המאה העשרים ועד ימינו,  המרבים לשלב באמנותם מוטיבים תרבותיים יהודיים מובחנים: ריטואלים, פולקלור והווי, עד שזה הפך למזוהה עם עבודתם, או למצער לנדבך מרכזי ולסממן ייחודי בהּ. בראש ובראשונה, מצאתי בספרו של עפרת דברי חפץ באשר הפנורמה שהוא פורס האירה עיניי לגבי קיומם של כמה אמנים שלא שמעתי שמעם עד עתה וכמה אחרים שהיו לדידי עד עתה אך שמועה רחוקה (למשל יוסף צמח וזיקתו המיוחדת לעבודותיו של יוזף בּוֹיס). מעבר לכך, הרשימה אותי יכולת הסיפור-החזותית של עפרת בספרו זה. עפרת מרבה לצייר במילים תיאור של יצירות; במיוחד הצחיק אותי עד דמעות תיאורו של מיצג שהעלה אחיו של עפרת, המיצגן הדס עפרת:

 

ועוד באותו ערב ב"זירה" הציג הדס עפרת את המיצג שפת אם (המיצג שהציג בברלין זמן מה קודם לכן). לבוש חצאית שחורה ארוכה וגרביים מפרוות כבש עם האותיות HS(הדס עפרת) על סולייתם, תלה את עצמו  הדס במהופך בעזרת מנוף, אז התהפכה החצאית וחשפה, חוץ מציוד הגברה חשמלי, קטטר מלא חלב. ברקע הושמע קולה של אם האמן (ואמו של מחבר שורות אלו) המזמר שיר ערש יידי, והדס ינק לפיו חלב מצינור הקטטר (שנהפך בזאת למעין אינפוזיה). הבן שהיה לקורבן (כבש) ולאם והמקריבה (האישה בחצאית) שב והתאחד עם אמו לצלילי היידיש. היידיש (ברוח עבודות היידיש המוקדמות של הציור הישראלי?) מיזגה אבדן, מיניות וקץ, וינקות ומוות שולבו זה בזה.

[גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, מוסד ביאליק: ירושלים 2011, עמ' 206]  

   הואיל ולא נכחתי במיצג האמור, אין לי אלא את התמונה המילולית כפי שייצג אותה עפרת.  כפי שאני מתרגם אותה בעיניי רוחי, עפרת מגלם מעין עובר המבקש להיולד מחדש מתוך זכרונהּ של אימוֹ; הכבשה מינקת את בנהּ השה, כולם שוכנים בגוף אחד, שאינו מצליח להיוולד אל העולם הזה, אלא נשאר תמיד תלוי במהופך על יד העולם, נושא את שפתהּ הנעלמה, את צליל קולהּ, שב ושוקע בשנתו לצלילי היידיש; היידיש היא שפת האם, שפת החלום, שפת סף-ההכרה; שפה שכמו נגזר עליה לעמוד תמיד בסף כל מילה שצאצאי התרבות היידית אומרים בעברית או בלעז. זוהי אבן שתיה ממנה הושתת עולמו של המיצגן: שפת 'צאן קדושים' (השטעטל היהודי, בית המדרש, הספריות) ושפת 'כצאן לטבח' (שפת השואה; אמרה ציונית שתמיד ציינה בעיניי הזרה והדרה של הנרצחים היהודיים בשואה); אבן שתיה של אם גדולה ותרבות נעלמה, שתמיד תיוותר כנראה כבר, גולה וסורה, עומדת ברקע הדברים כולם ואינה שותפה בעולמו, אך מלחשת תדיר באזניו. גדעון עפרת משום מה נמנע מלציין מה מתרחש בסיום ההנקה-העצמית, כלומר: בסוף השתיה, אבל אין ספק, יש בפסקה זאת של תיאור מילולי של תמונה, צליל ותנועה, כעין סיפור יידי קטן בפני עצמו המזכיר ברוחו את תזזית סיפוריו הקצרים של יוסל בירשטיין (2003-1920), או את ספר זכרונותיו המרתק והמצחיק עד כאב של חברו הטוב, הצייר יוסל ברגנר (יליד ורשה, 1920; פרק שלם מיוחד לו בספרו של עפרת, עמ' 109-100, שם) מתוכו אבקש להביא את הסיפור הקצר סוף השתיה:

 

נסעתי עם אודרי, מור'לה ואראלה בר-און, רינה שני ונִסים לאילת, ואני כבר הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי. חשבתי שיעזור לי להשתכר. ישנו על שפת הים, ובלילה התעוררתי ומעליי ירח גדול ומפחיד. אבל המשבר האמיתי בא רק אחרי שחזרנו משם. התעוררתי בבוקר וראיתי רק שחור לבן, לא ראיתי צבעים. באמת, בפולנית קוראים לדליריום, 'הקדחת הלבנה'. ואני רואה נמלה ענקית שיוצאת ממקלט הרדיו שעמד על יד המיטה, אבל המקלט שטוח לגמרי. רעדתי במשך שבועיים, חשבתי שדעתי נטרפת, שאני משתגע. היתה לי קלאוסטרופוביה ופחד מרחבים גם יחד. רציתי לדבר רק יידיש. ישבתי שעות עם המשורר יחיאל מר ודיברנו יידיש על כל דבר שבעולם. למה דווקא עם יחיאל? כי היה לו לב חם, והיו אחרים, שבאותה תקופה נורא פחדו ממני. ואז, כדי להציל את עצמי, ציירתי.

[ויוסל מביא מן המחסן תמונת שמן בגוני אפור, מלך כמעט שקוף ולימינו פקעת של מפלצות-נחשים].  

זאת תמונה שציירתי כשהייתי בשפל. אבל המלך עדיין מלך. את רואה? כל המפלצות בצד ימין. אצלי בכל התמונות העצים והפרחים נוטים ימינה, וגם האור נופל תמיד מצד ימין. אני לא יודע למה. ומאז הדליריוּם אני מצייר את כל החפצים, את העששיות, את הסירים, את התיבות, על רגליים קטנות, בגלל מקלט הרדיו השטוח והנמלה הענקית מאז. והפסקתי לשתות. 

[יוסף ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 176]

   קדחת החזיונות, הדליריום, אליה התעורר ברגנר לעדות-עצמו מחמת הרעלת אלכוהול, אינה רק מיצג-תודעתי-סוריאליסטי לחלוטין, מצב הכרה אלטרנטיבי, המתחולל בפני ברגנר המבוהל, אלא היא מייצגת נסיגה ממורכבות הצבעים והתגוונותם בעולם, לעולם ארכיטיפי דואליסטי של שחור לבן, כאשר הירח הגדול והמפחיד מייצג את 'הקדחת הלבנה' ואילו הנמלה הענקית היוצאת מתוך מקלט הרדיו שעמד ליד המיטה מייצגת את 'הקדחת השחורה'. עולמו של ברגנר עובר קיטוב, הופך דואליסטי, הוא סובל מקלאוסטרופוביה (אני מזהה אותה עם הנמלה) ומפחד מרחבים (אני מזהה אותו עם הירח הגדול והמפחיד), מה שבכל זאת מותיר את ברגנר המעורער, החושב שדעתו נטרפת עליו בקו הבריאות, הן שיחת החברים המלבבת, הדיבור ביידיש והציור.

   כמעט ניתן לראות בדליריום של ברגנר כעין טרנספורמציה לידי מצב תודעה אלטרנטיבי: מיסטיקונים היו רואים בכך חזון; פסיכיאטרים: הזיה שמקורהּ בהרעלה או במשבר נפשי—ובכל זאת כאשר בוחנים את המצב אליו נקלע ברגנר לעדותו, חשובה הדגשתו בדבר הציור, החבר חם-הלב ושפת האם העומדים לימינו; שכן דומה כי התמודדותו של ברגנר עם המשבר הסוחפו מעם המציאות אל מחוזות הטירוף, הם אותם דברים קטנים המחיים את כולנו ומנביטים בנו אהבה: החבר, האמנות (התרבות), הדיבור; ברגנר שומר על מקומו בעולם בזכות שפה ותרבות ההולכות ונעלמות מן העולם; היידיש, כמו אם עליונה, מערסלת את מענגר, התינוק הצורח, בחיקה ומרגיעה אותו להירדם עד שהשינה נופלת על עיניו.  

   ישנן כמה מקבילות מעניינות בין המיצג של הדס עפרת כפי שמתאר אותו גדעון עפרת ובין ההזיה של ברגנר. ראשית בהתגוונות הנעלמת, המצטמצמת כדי שחור ולבן: שחור החצאית, הגרביים הלבנים מפרוות הכבש, הקטטר מלא החלב—אצל עפרת; הראיה בשחור לבן אצל ברגנר—ירח גדול ומפחיד, נמלה ענקית. יתר על כן, עפרת תולה עצמו במהופך בראשית החיזיון ומתחיל לינוק מן הקקטר את החלב; ברגנר מתעורר משכרונו אחוז משבר, מתחיל לראות הזיות מתרקמות לנגד עיניו בשחור-לבן, "קדחת לבנה". שירת היידיש של האם כמו מרגיע את האם-בן התלוי במהופך אצל עפרת (הבן הנושא גם את תרבותהּ של אמו); היידיש, השיחה עם החבר ביידיש [שפת האם], הציור (ציוריו של ברגנר מלאים בלאו הכי סממנים רבים של תרבות היידיש). דומה כאילו חלב-האם של עפרת ו"הקדחת הלבנה" אצל ברגנר הינם התבטאות ילד הממאן להיפרד מן האם, היידיש, שפת האם, הינה ביטוי להנכחתהּ של האם, למפגש האפשרי בין הילד המסויט ובין האם המרגיעה אותו לישון, בשפה שוקעת. גם אצל עפרת וגם אצל ברגנר קשה להבין בסופו של דבר מה עלה בגורלם לאחר שסיימו לשתות (מן הקטטר הלבן או מבקבוק האלכוהול).    

   אבל אולי עליי להסתפק בהצצה חטופה לעולמם של שני צאצאי תרבות היידיש האירופית, להסתפק במה שהצעתי ודרשתי, ולא לחקור עוד בשאלה: מיהי האם, מהי משמעות השתיה, האם הדליריום שעל הבמה או בסטודיו שוכח אי פעם.  האם באין אם ואין יידיש ניתן בכלל להמשיך לשתות, להירגע ולהירדם. מוטב לעצור כאן ולהסתפק בקביעתו של משורר וסופר היידיש הניו-יורקי, יעקב גלאטשטיין (1971-1896): הנה סבורים לפעמים, שכבר הגיע העת שיהיה מעט אור בעיניים ואפשר יהיה לגלות את הנסתר, אבל כל דור הדלת נטרקת לו לפני האף [יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 170]. דומה כי אלמלא היתה נטרקת לי הדלת בפני האף בבקשי להציץ עוד קצת, הייתי אחוז ב"קדחת הלבנה" אף אני.  

 

בתמונה למעלה: יוסל ברגנר, ללא שם [לא הצלחתי לאתר את מועד יצירת התמונה; גדעון עפרת מציין בספרו כי בשנת 2002, לאחר האזכרה לציון יום פטירתו הרביעי של חברו הטוב של ברגנר, המחזאי נסים אלוני, הבחין ברגנר באדם המעמיס עגלת מתים שבורה בפרחים אותם גנב מקברים. מאז לדבריו החל לצייר באינטנסיביות עגלות מוות רעועות בכל מיני אופנים, בין היתר על רקע אופק של סער ושריפה כאשר עורבים חגים מעל העגלה, משחרים לטרף (השיבה אל השטעטל, עמ' 107), כך שכנראה התמונה צוירה בתקופה האמורה. אשמח לפרטים נוספים].   

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

למרית, 

PrivateEye יושב לבוש במעיל גשם במשרד הצחיח. מאוורר התקרה סובב מעל כשפירית ענק מעל בִּצָה כסויית-ערפילים. הוא קורא מאמר של איטאלו קאלווינו, ?Why Read the Classics, מבלי שהוא משוכנע כלל כי אמנם יש לקרוא את הקלאסיקונים, שאמנם לא קרא אי-אז בנעוריו. לכל הרוחות, אני לא מכיר חצי מהשמות שמזכיר קאלווינו. אולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים, ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? האם העננים נוסעים בשמים בקצב אחיד או שמא כל אחד חווה את מסעם כפי נפשו? האם ניתן להבין לליבו של פיליפ מארלו בלי לדעת שהיה קיים אחד, כריסטופר מארלו?

   החדר סגור ומוגף. תיבה סתומה-חתומה כמעט מכל עבריה. רק חרך דקיק בין התריסים, המתיר להציץ החוצה. אור כמעט לא חודר פנימה. אפל. קרניים דקות. בראשית וכבר חשים במוות.

   הטלפון מתחיל לצלצל, צורם, מכאיב לעצבי השמע. שולח ידו לשים לזה קץ. זה לקוח. הוא ניגש ישר לעניינים ומספר שמעולם לא היתה לו אחות, אבל לוּ היתה לו היא יכולה היתה להיות המיקלט שלו, יכול היה למצוא בהּ מחסה. קולו רועד. הוא מתנצל על כך. משתמע כי הוא מעוניין לאתר את אחותו, אשר ספק אם היא כלל קיימת. קול נשי עולה על הקו. חוזר על המילים שלו. אך מציב בעקבותיהן סימן שאלה. מוזר. כאילו מתעקשת להפריך את כל מה שנאמר זה עתה.

   ה- PrivateEye הופך לנגד עינינו באור החרישי ל-PrivateEar. הגולם נבקע. לא ברור עדיין אם זה תולע או פרפר. הוא מבקש להבין מהר ככל האפשר האם מדובר במתיחה טלפונית או בהצעת עבודה. מן העבר האחר. המלל נמשך. כל אימת שהקול הגברי מצהיר על רגשותיו העמוקים כלפיי האחות הבלתי-קיימת. מטילה הדוברת ספק, מגיבה באירוניה.

   קול גברי נוסף נשמע ברקע: 'הוא ינסה לפתות אתכם לנחם אותו, לתת לו תמיכה, אל תתפתו לנסות לעזור לו, הוא לא רוצה משהו אמיתי, הוא רוצה רק את האחות שלא יוכל לקבל…'. זו אינה מתיחה אך גם לא הצעת עבודה. נשמע כי הדובר אמנם כן. קולו טרוד, שבור, נוגהּ ולכן נוגע ללב. לא ברור מה הפשר של כל זה. הוא נזכר בספרו של ריימונד צ'נדלר TheLittleSister אבל שם האחות ניגשה למשרדו המעופש של מארלו כדי לשכור אותו לחפש את אחיה. האם ישנה אפשרות אחרת?

   אולי הם הכורוס המלווה את הטרגדיה החרישית, המחרידה כל העת את רקע חייו. העלמוּת? נטישה? פרי דמיון? זיכרון שאיננו מניח? הוא חש צורך לצאת מן המשרד החוצה, לחפש משהו, כמו צו פנימי. אבחת חרב על כל ספקותיו. אפשר שיורד גשם בחוץ, ולמעיל הגשם הארוך, שקנה כנראה במרכול במבצע הוזלות ניכר- יהיה סוף-סוף שימוש. כאשר הוא חוצה את הסף מתעורר בו החשש שמא יגלה כי אין לו קיום אלא בחדר, ומחוץ לו, איש לא מחפש אותו, והוא גופו, אולי אינו קיים. אולי רק המטלפן/נים קיימים. אולי גם הם למדו להטיל ספק בקיומם אחרי שיחת טלפון בלתי צפויה שערערה על קיומם. האחות, הוא חושב, היא מוכרחה להיות קיימת. אלמלא היא קיימת, אפילו כרעיון בלבד, מה פשר כל ההתרחשות הזאת.

   מרחוק, נדמה הבלש היוצא את משרדו כצל רפאים המוטל מתוך אות דפוס בספר. לא, זאת אינה התפשטות שרירותית של כתם דיו, שהחליט, משום מה, דווקא עתה להרחיב מעגליו. הוא מתחיל להלך, בקצב לילי, בין האותיות. מובטחני שהוא קיים שם, גם אם הוא אינו שם. אין רואים האם הרחוב גשום אם לאו. אי אפשר לראות באיזה ספר מדובר, ובאם יש לו קורא. כלומר, אם מוכרחים להניח את קיומו של ספר לכתחילה.         

הערה: הרשימה היא הומאז' למיצב האודיו של ויטו אקונצ'י משנת Anchors ,1972 ,  כפי שהוא מוצג בספרה של מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2009, עמ' 148-146. הנחתי את יצירתו של אקונצ'י במקום שונה לחלוטין ממנו הוצגה בתחילה (גלריה פריסאית נטולת בלשים, ובה השתתפו שלושה קולות). אני מקווה שלא פגמתי בדבר.

עוד על Anchors , ניתן לקרוא כאן.

כולכן/ם מוזמנות/ים לערב לכבוד צאת הספר במכללת עלמא. משתתפות/ים: אתי בן-זקן, מרית בן ישראל, ענת ויסמן, אפרת מישורי, שירה סתיו, הדס עפרת, ענת פיק, שוֹעִי רז. אני אבוא לשם בכובע אחר לגמריי, מיזוג בין החתול ובין הכובען.  

 לרשימות קודמות שלי על הספר: כאן וכאן.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ָָ

גבור ההצגה איקרוס של הדס ועמליה עפרת היה מלאך שנפל. בזמן שבכה זלגו מעיניו דמעות ממלח גס. המלח הוא תמצית הדמעות. מה שנותר אחר שיָבשוּ. "אבל מלח הוא גם חומר גבישי" אומרת עמליה "בעל מבנה מסוּדר, הכי מושלם וסימטרי בטבע. הוא מתאים לבכי של מלאך יותר מדמעות אנושיוֹת".

[מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 83]

 

 

העוּבדות

 

   קיראו לי ישמעאל. כי לאור מנורת הלילה. בודד באור קלוש-צהוב, כעין מנורה עם שד מרצד צללים בתוכה. הרבה אחרי חצות, בעת שהעיר נמה את שנתה. עת השמים ניבטים בעד החלון כאוקיאנוס אדירים, שכוכביו ומערכותיהם, נדמים כלהקות דגים, סחופים במערבולת השמים. פתע הגיח לעברי, מן המדף, ספר לבן גדול. כעין מובי דיק. כתוב עליו באותיות של קידוש לבנה: 'חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן איורים: בתיה קולטון, תיאטרון הקרוֹן ירושלים'. יותר מאשר לויתן הוא לֶבְיתן, חשבתי לעצמי, ושקעתי באיור על הכריכה הקדמית. להקות הדגים השמיימות הנאבקות על חייהן נעלמו מהכרתי באחת ואותיות שחורות תפסו את מקומם.  

   שניים. גבר ואשה. עומדים על רגל אחת. זה לבוש מדי חייל וזו מדי בלרינה. אוחזים בובות דמויות עצמם הנמצאות בפוזיציה שונה לכתחילה מבעליהן. הגבר והאישה מביטים זו בזה בעיניים. הגבר מחייך. האשה מבטה מהורהר. אפן של הבובות מחודד,בולט מכפי חוטמיהם של בעליהן. הן אינן מביטות זו בזה בעיניים, אך ידיהן אחוזות. חוטמים כשל פינוקיו (ר' עמוד 135 בספר). מרמזים אולי על רצונן של הבובות להיות אדם. אולי על קנאתן ביונקים התבוניים החולפים עוברים, האוחזים בהם, כאילו שמדובר באיזו התגלמות של הקול הפנימי, ה- Daimon (באנגלית: Deamon) של עצמם. כי בעצם, ניכר כי דווקא בעליהם של הבובות הם שהתלבשו כפי בובותיהן, אחר שאלו עוצבו/גולפו בצלם דמותם החיצונית, בבואת המראה. כאילו אף הם שואפים מצידם להידמות, כפי כוחם, לבובה, לטשטש את הגבולין שבין אדם לבובתו. ידי הבובות האחוזות זו בזו מרמזות על 'חפץ לב', על קרבה, אולי אהבה. הבובות אינן בעליהם אבל הן קרובות מאוד לכך, בבואות משונות, אולי צללים אלו של אלו. אני מביט בהם חסר פיתרונים.  

   'יסודות תיאטרון הבובות האמנותי' מצהירה כותרת המשנה. יסודות צריכים הם נייחוּת, שלווה, הם עומדים על עומדם, נושאים את הבנין אולי אף את השמים על כתפיהם. מעניין איך יכולים להיות יסודות לבניין מתפתל, צוחק, רב-רבדי, כפי שיסדו המחברות כאן. היאך ניתן להציב מסד, עליו מתרחשת תנועה יצירתית בלתי פוסקת, המתחדשת לכל אורך כל אחד ואחד מעמודי הספר?

 

השאלוֹת

 

   ביקר אצלי חבר דוקטור, תפס את 'חפץ לב' על שולחני. שאלני שאלת תם: 'מי רוצה לקרוא ספר שכזה?'. 'מה פירוש מי רוצה לקרוא ספר שכזה?' עניתי, חושב שמעט נעלבתי. 'אני רוצה לקרוא ספר שכזה' השבתי, לאחר פאוזה. 'מה יש בו?' שאל 'הרי זה תיאטרון בובות, זה לילדים'. כל מי שאינו מבין לכתחילה כמה עושר רעיוני-תפישתי אצוּר בתיאטרון הבובות, ממילא, חשבתי בנפשי, מוטב שיתרכז באותיות האינפורמטיביות חסרות הנפש, על פי רוב, הנדפסות לעייפה במאמרים האקדמיים. אין טעם להסביר ולהנהיר. מי שאינו רואה עולם מלא נפרש לפניו, עולם המנפיש את הכל וממלא את הכל, הרי כבר אבד את הרמץ העומם האחרון של ילדוּתוֹ. אבד את אפשרותו של הפחם להזדכך ליהלום. כפי שהציע לי פעם חבר יקר מאוד: ראוי-הוא להקים אגודה לשלום הילדים שהיינוּ. ראוי הוא מאוד. אך השאלה היא האם אנו חדלים אי-פעם מהיות ילדים.

   ביקרתי בחנות הספרים לברר האם ספר חדש מסוים כבר הגיע. קשרתי שיחה עם המוכרת הצעירה, הכותבת שירה, וקוראת, בין היתר, את ויזלטיר המוקדם, צ'סלב מילוש וטל ניצן. שיחה נעימה. בין היתר, היא דברה עימי על התמעטות קוראי השירה בקרב בני גילהּ (היא באמצע שנות העשרים לחייה). על המדף העמוס של ספרי השירה מצאתי גם את חפץ לב. 'כבר קראת אותו?' שאלתי והמשכתי להחוות 'זה ספר משמח מאוד'. 'אני מעוניינת לקנות אותו כבר כמה זמן' היא אמרה 'אבל תמיד אני קונה ספר שירה לפניו בסוף' היא ענתה בחיוך. 'אבל הרי זה ספר שירה נהדר' עניתי, 'באופן שבו כל יצירה מסחררת היא שירה'.

   הואיל והשיחות התארעו בזו אחר זו, יום אחר יום, הבנתי כי עלי להקדים ולהקדיש רשימה ל- חפץ לב. אפשר כי מי שיזדמן הנה לפחות יבין כי תיאטרון בובות אינו 'משהו לילדים', אלא יצירה עשירה, רב רבדית, עתים מעמיקה מאוד אל נבכי נפשו של יוצרהּ; עתים, יש בה מספיק פיוט וקסם, בכדי לדבוב בהכרתו של הצופה זמן רב אחרי חתימת הקריאה. וגם אם יקרא את חפץ לב טיפין-טיפין, עדיין ימצא עצמו כקורא בספר שירה מורכב ומסעיר, ימצא די יופי ועושר מחשבתי-רגשי בכל אחד ואחד מעמודיו.    

 

הממצאים

 

   חזרתי לחדרי. עם האור הצהוב הקלוּש, כמזכרת מציור רמברנדט. אפשר כי רמברנדט היה מבקש לציירני, כי עמדתי, במו-חדרי, על רגל אחת חבוש במצנפת ערבית, כעין שד מנורת הקסמים של אלאדין (שאגב, בסיפורי אלף לילה ולילה הוא סִינִי ולא ערבי-פרסי– אבל הספור עצמו הוא מאוחר יותר מן הספור האחרים בזמן). מצנפת הנמצאת עמי, אך איני מוצא הזדמנויות לצאת חבוש בה אל הרחוב. אמרתי אעמוד כך שעה קלה על רגלי האחת, ואחשוב מה עליי לכתוב ברשימה על הספר העמוס והרב קולי הזה. 'על רגל אחת' חשבתי לעצמי, זה לקוח מתצלום הכריכה של הספר. אבל לא מצאתי טעם בתחילה להתעקשות לחבוש מצנפת ערבית. אמנם עלה בזכרוני כי קראתי במהלך השבוע האחרון מסמך מן הגניזה הקהירית בה מכריז מוטבו של ר' יהודה הלוי (1041-1075 לערך), כי המשורר הגדול הותיר בידיו,  בעת שיצא מאלכסנדריה במסעו האחרון לארץ ישראל, את מצנפתו יקרת-הערך בכדי שימסור אותה לנכדו, אשר אמור היה להגיע אחריו מספרד לאלכסנדריה, אך דומני כי קשר בין זה ובין החשק לחבוש מצנפת הוא מעט מופרך..עודי מהרהר, ופתע הבנתי, נפקחו עיניי נפשי לראות, כמעין מה ששם ז'ול ורן בפי מיכאל סטרוגוף: 'הבט בכל עינך, הבט' וכעין מה שכתב אפלטון באגרת השביעית על אש התובנה המאירה עתים את הכרתו של אדם, כי חפץ לב אינו אלא אנצקלופדיה, אך לא כדוגמת האנצקלופדיה המערביות-האירופאיות למן תקופה ההשכלה ואילך, אלא ערוּך הוא כמתכונת אגרת באנצקלופדיה הערבית הקלאסית של המאה העשירית והאחת-עשרה (כגון האנצקלופדיה רסאא'ל אח'ואן אלצפאא', אגרות אחי הטהרה), עת הידע לא היה מחולק לערכים אלפאביתיים, אלא נכתב אגרות-אגרות, שנכתב כנראה על ידי חבורות של כותבים, אגרות ארוכות ועמקניות, אגרת אחר אגרת, ובכל אגרת ואגרת ניתן הידע האגור בתחום אמנותי או מדעי, לענפיו, שרשיו וסנסיניו. לא באופן אינפורמטיבי בלבד, המבקש ליגע את הנפש, אלא באופן המבקש לשובב את הנפש, בריבוי קולות, שאלות ואפשרויות, אבל יותר מכל אלה: באופן המבקש להמחיש, לתת ממש, לידע הנקנה בנפש. להבהיר לקוראים כי אין הכותבים חפץ בכך שיקנה ידע וישכחהו, אלא שיש עם הכותבים מגמה להציג את הידע בכדי להנחיל לקורא עולם חדש של אפשרויות חדשות. ל'יסודות תיאטרון הבובות האמנותי' של מרית בן ישראל ושל רוני מוסנזון נלקן אין חפץ במנִיית עקרונות, בהרצאה אינפורמטיבית בלבד. בהפגנת ידע, אלא יש להן צורך להסעיר, להצחיק ולהטריד, לעורר את הקורא להפוך עצמו לאמן, מייצגן, בובונאי, דווקא באמצעות הצגת העושר הרב של צורות המבע של תיאטרוני הבובות, ובזכות המחשתן על ידי כתיבה מדודה על מופעי תיאטרון בובות ועלילותיהן בסוג של אהבה סוחפת, שקשה שלא להתנחשל בעקבותיה.

   קשה גם שלא לחוש בטביעות אצבעותיה של מרית בן ישראל בהובלת מגמה זו. מרית בן ישראל כבר עסקה בעבר, לא מעט, הן כמיצגנית הן כבובנאית הן כסופרת, בהנפשתו של הדומם. במיוחד ראוי לציון בהקשר זה הוא ספר הפרוזה שלה טבע דומם (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים: תל אביב 2005), העוסק בעקביות בהנפשתו של הדומם בהכרתה הקודחת של הילדה המספרת, החיה בכעין עימות שאין לו קץ עם הורים מחמירים. מבחינה זו, חפץ לב, הוא יצירה מהבהבת-מהדהדת-מהרהרת, מעין בת קול המשכית של טבע דומם, המעלה על הדעת מה אירע לילדה כאשר גדלה והיתה לאשה אמנית, השבה אל 'הגן עדן השלישי שאי אפשר לגרש ממנו. הגן עדן של מגע' (טבע דומם, עמ' 144). ובאשר הספר כולו מצליח להיות חיבור נוגע ללב מאוד, דומה שאפשר לשמוע מאחורי חפץ לב בפעימתו של לב מטפורי ההולם מאחורי הקלעים, אולי מתוך הדגש הנסתר שבאות פ' במלה 'מפּה' בעמוד 190 (מוכרת הגפרורים הקטנה). 'מפה לבנה כשלג' כמו דף של ספר, המכסה על הלב החי ההולם את כל עמודים, כמו היו גוף אנושי, קוצב להם את חיותם.

   מבחינתי ודאי, מדובר בספר תובעני מאוד, כמו המביט בטורסו ארכאי של אפולון אצל ריינר מאריה רילקה הוא תובע את המתבונן בו 'פורץ גבוליו כאור כוכב. הנה/ כולו רואה אותך. שנה חייך' (תרגם: שמעון זנדבנק).           

    והנה דווקא בני הקטן (בן שש), מעלים את הספר בקביעות מעל שולחני כבר כחודש. הוא קורא בשעשוע רב ובצחוק מתגלגל את הדיאלוגים המופיעים לארכו של הספר בין יוסף, בובת הספוג הורדרדה, ובין רוני מוסנזון נלקן מפעילתו וחברתו הטובה. וזהו לב הספר מבחינתו. זה ו'הציורים המצחיקים'. לאחרונה, כאשר שבנו אשתי ואני מחופשה באזור ירושלים במהלכה נכחנו באירוע לכבוד הוצאתו לאור של חפץ לב, שהתקיים בתיאטרון המעבדה בירושלים, לא התקנא בני בחופשתנו, אלא דווקא בכך שסיפרתי לו שזכיתי לראות את יוסף ואת רוני מדברים זה עם זה בהופעה חיה, וכי יוסף, בניגוד לאחת השיחות בינו ובין רוני בספר, ממנה עולה כי רוני היא המדבבת אותו, טען כי הוא דווקא זה שמדבב את רוני.

 

 

ההמצאות

 

   סיפור העם האיטלקי, בן-המלך העשוי מלאכת יד (איטלו קאלווינו, סיפורי עם איטלקיים, מהדורת תרגום גאיו שילוני, ספרית הפועלים: תל אביב 1988, עמ' 247-243) מגולל את סיפור יצירתו של מלך פילפלי, חתנהּ של הנסיכה, היוצרת אותו על ידי לישת ארבעים סאים קמח עם ארבעים סאים סוכר. בא המלך הזקן לבקר את בתו והנה רואה כתבנית בן אדם אלא שאינו מדבר. עונה לו בתו "חכה,חכה, יבוא יום וידבר'. וכך נגשת הנסיכה בכל יום אל הגומחה שבה מונח מלך פילפלי ואומרת:

מלך פילפלי עשוי מלאכת יד

לא מעץ ולא מבד

שישה חודשים לישה

ועוד חודשיים, שישה

שישה חודשים שוב לישה

ועוד חודשיים,שישה

שישה חודשים בגומחה,

והדיבור יבוא לך!

     לאחר חצי שנה נוספת שבה שרה בת המלך למלך פילפלי מדי יום את הזמר/לחש הזה. מתעורר מלך פיליפלי לדבר וסופו שהוא מבקש את יד הנסיכה מאת אביה המלך. אך זו רק ראשית עלילותיו ועלילות הנסיכה, משום שזמן קצר לאחר חתונתם נחטף מלך פילפלי על ידי טורקה-קאנה המרשעת, והסיפור סובב הלאה על האופן שבו הנסיכה מחזירה לעצמה את אשהּ מלך פילפלי מידיה של החצרנית המרושעת.

   מה שלכתחילה דומה לעין ריטואל מגי של יצירת אדם מלאכותי, דומה בלשון הסיפור, דווקא ליצירת מופע תיאטרון בובות, המהווה בפני עצמו משל לתהליך היצירה, של יצירת דבר מה, המגלם את משאת הנפש, כאשר לבסוף על היוצר להעניק ליצורו את מתת הדיבור, את היכולת לדבר בשם עצמו, בנפרד מן היוצר.

    הסיפור לעיל, למיטב עיוני, לא הובא בספר חפץ לב אבל יש לו לדעתי זיקה עמוקה למלאכתו של הבובנאי. למשל, כאשר מתבוננים בדו-שיח הפרוע בין רוני מוסנזון נלקן ובין יוסף, רואה הצופה לנגד עיניו את הבובנאית מדבר עם בובה, המונפשת לגמרי, כילד עצמאי, פקח וחד לשון, שאינו רק אמוּן על תשובות זריזות לשאלותיה, אלא גם משנה לא מעט הבעות, מתנועע בחוסר נוחות כאשר הדבר מתחייב, מביט בסקרנות כאשר הדבר מתחייב, ודומה כאילו ביחסים של הבובנאי ובין הבובה, כבר הגיעה רוני מוסנזון נלקן אל המקום בו הדיבור כבר בא ליוסף, והנהו כעין ישות עצמאית מונפשת, נפרדת ממנה מחד גיסא, וקרובה אליה מאוד מאידך גיסא, כמו מהדהד קול פנימי העולה מתוכה (וכבר כתבתי למעלה אודות ה-Daimon). גם אם יש בספר פרק הדן בסודות ההנפשה כגון הענקת רעד טבעי, נשימה, הפעלה מדומה של חושי הבובה, קצב הדיבור של הבובה וכיו"ב, עדיין לא יכולתי שלא להשתתף בתהיה המוזכרת שם בשולי העמוד (עמ' 53): מי מפעיל את מי לאמיתו של דבר? שהרי ברור ונהיר הוא שהבובה כמו מאלצת את מפעילתהּ להיות חיה, ויטאלית, עירנית וקשובה. הבובה אפוא הופכת לאמצעי באמצעותו מתעלה הבובנאי/ת בהכרתו. השיח המתפתח-מתעבר הנו כעין שיח רב-קולי בין פנים שונות של "האני".  בניגוד למיסטיקון/מאגיקון הטוענים ליכולת להתקשר עם יישויות חיצוניות לעצמם, לא ישמיע הבובנאי טענה דומה—משום שעוסק הוא בתקשורת פנימית, בפעילות אמנותית ויטאלית היוצרת שיח בין חלקים שונים של "האני" (כעין הבחנה בין הפיתומים הקדומים שנחשבו כמדברים עם רוחות המתים, ובין אלו היום המתייחסים אל מלאכתם כאמנוּת יותר מאשר תופעה פאראפסיכולוגית, עמ' 127).  לעתים גם האמצעים הטכניים המשמשים את המפעיל בתהליך הנפשת הבובה נדמים כאילו הופכים לאברים אורגניים הממשיכים את גופו של בובנאי/ת  ו/או מוכלים בו/ה:

למפעילי בובות הכפפה המסורתיות יש צפצפה מיוחדת שהם מחזיקים בעומק הלוע. הצליל הבוקע ממנה מזכיר דיבור מעוות ומאפשר להעביר את כוונתה של הבובה בלי מלים מזוהות. הדיבור המשובש אופייני לדמויות הפנצ'יות בכל אירופה וגם לדמויות הלֵצים מן המזרח. הקול הצפצפני קרוב לקול שבוקע מה"קַזוּ" (עוד צפצפה שמדברים דרכהּ במקום לנשוף כמו בצפצפה רגילה). שמענו פעם ממפעיל בובות כפפה עממיות מפורטוגל, שלפעמים הוא בולע את הצפצפה בטעות. מה קורה אז? הו, אל תדאגו, הוא אמר, זה יוצא מהצד השני…   (עמ' 63)

   מה שייתן לקורא/ת דוגמא למה שכיניתי רב קוליותי העשירה של הספר, היא הופעת הטקסט הבא לצדו של הטקסט שהובא לעיל, באותו עמוד ממש:

כאשר אוחזים בבובה ומפיקים קול, הקול מהדהד ונשמע דרכה, כמו דרך כלי נגינה. כשאנו מנסים למצוא את הקול לבובה, כדאי להתבונן בה קודם ולראות איזו תחושה גופנית היא מעבירה: קלה או כבדה, גמישה או נוקשה, אוורירית או צפופה? איזה קול יעביר תחושה דומה? כדאי להתבונן באנשים סביבינו ולהאזין לקולם…' (עמ' 63)

הדיבור המעוות-המשובש הובא כדוגמא לתיאטרון עממי מסורתי בעל מסורת בין תרבותית ארוכת שנים. בה הגיבור המסוים לכתחילה מזוהה עם תכונות מסויימות (פראיות, אלימות, אינדיפירנטיות מוסרית). להבדיל אפשר שהאמן-היוצר יבחר לחדש דמויות מלבו, ויפעל אקטיבית למצוא את קולן, אם בעולמו הפנימי ואם על ידי תיור הקול הנעלם, ההולם את הבובה, בעולם החיצוני, על ידי קשב לבני אדם.

   בין עדויותיהם הבובנאים היצירתיים, היוצרים להם בובות בפני עצמם, מובאים דברים על אודות ההתרגשות של הבובנאים עצמם מרגשותיה של הבובה, כאשר היא מציצה לראשונה בקהל אשר הגיע לראותהּ (עמ' 63), או המעמידים על האפשרות לחזור ולחיות דרך הבובה את כל העוצמה והעומק של הרגשות (עמ' 65). אלה הביאוני לידי מחשבות לפיו על תיאטרון המריונטות של היינריך פון קלייסט (עמ' 64) כהרהור על המצב האנושי כוחו יפה בכל דור, אבל האם ניתן באמת לחזור חזרה אל התום המוחלט, או אל 'גן העדן של המגע' כמו שמכנה אותו מרית בן ישראל? קטעים אלו המעמיקים חדור אל נפשו של הבובנאי מציגים בפני הקורא את המורכבות ואת העומק העומדים ביסוד תיאטרון הבובות האמנותי, כסוגה שאינה נופלת מן המחזה התיאטרלי, ואף מכתיבת שירה. הבובה אינה אלא בבואה של נפש האמן, של הכרתו ושל האפיונים הייחודיים להּ. הבובה היא בבואה של האמן ואפשר כי האמן הוא בבואה חוזרת, אור חוזר של הבובה, משום שמתוך השיח הפנימי הזה, הולך האמן ומתהרהר עומק אחר עומק, ואזי הקהל יכול ללוותו כיוצר וחוקר של נפש האדם לגילוייה ומקומה הקיומי בעולם.     

 

הממציאים/ות

 

   חלקו האחרון של הספר עוסק בתולדות תיאטרון הבובות בארץ, וכך הזכיר לי כי עוד בטרם צפיתי כילד בחבובות או בטלאפלא, התארחתי בגן הילדים של סבתי בהצגותיה של  דינה דז'טלובסקי (2002-1902), שהוזמנה לעתים קרובות למדיי להציג את מבחר הצגותיה, לצדה מוזכרים בובנאים מייסדים רבים, את שמע חלקם לא שמעתי מעולם, כגון: פאול לוי, הונזו, פאול פוקס. וכן, אריק סמית (הזכור לטוב מתכנית הילדים הצריף של תמרי) ודניס סילק. לצד אלו נמנים מייסדי תיאטרון הקרון בירושלים: מייקל שוסטר, מריו קוטילאר (ז"ל), הדס עפרת (שהיה המפעיל של החתולה אזמרלדה הבלתי נשכחת בצריף של תמרי) ועלינא. מתוך דברי המייסדים ומתוך דברי אחרים עליהם (למשל שירו של יהודה עמיחי על דניס סילק) עולה הזיקה והקירבה העמוקה-רבתית בין עולמם של הבובנאים היוצרים ובין עולמם של משוררים. לאמור, השפה היא חומר שיש להנפיש, היא אוצר, היא חידה חסרת גבולו ת ו/או פתרון.

   בדמי הליל, הורדתי את רגלי השניה אל הקרקע, עדיין צנוף באותה מצנפת משוּנה. חשבתי על האופן שבו כולנו בבוּאִים זה לזה, לפעמים בבוּנאים זה לזה, בהפגינינו מגוון קולות פנימיים, מגוון התנהגויות, המאפיינות את חוסר הקביעות האנושית, את השינויים המתמידים ואת מה שאינו ניתן לשינוי בכל אדם ואדם. הבטתי בתמונתי המפוקסלת בצד הימני העליון של המסך וגם זו נראתי לי פתע כסוג של בובה במופע הלעתים מסורתי ולעתים יצירתי שאני מנסה להעלות כאן, ובין צלילים מדומים, דואו של צפצפה ונבל, דמיתי בלבי את עצמי מנסה לדוג בחכה, כמו להפעיל בובה, את הלֶביתן הלבן הזה. חשבתי בלבי, באשמורת הבוקר, שלוּ רק היה הספר פותח את פיו ומעניק לי כדג הזהב לפניו שלוש משאלות, אפשר שהייתי מבקש (1) שלא יבלעני כפינוקיו,כי במובן מסוים 'אני כבר ילד אמיתי' (2) שימשיך להלך עמי עוד משך-מה בכדי שאזכור ואזכיר לעצמי כמה מן התובנות שהועשרתי בהן, וגם, אם אפשר , (3) שאספיק עוד להיות בובנאי, ברבות הימים, כפי שרציתי תמיד להיות.  

 

יוסף: שקט כאן, הספר הזה שקט לגמריי

רוני: ספר שקט? מה זה?

יוסף: בלי ליווי של מוסיקה.

רוני: ספר זה לא הצגה.

יוסף: חבל. היה נחמד שגם לספרים תהיה מוסיקה כמו להצגות…

רוני: איזה מוסיקה, למשל, היית בוחר לקטע שלנו עכשיו?

יוסף: כל פעם שאני מדבר הייתי בוחר צלילים נפלאים של נבל.

רוני: וכשאני מדברת.

יוסף: צפצפה!

(עמ' 176)

 

 

מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009, 256 עמודים.

 

לראיון של אסתי סגל עם מרית בן ישראל, על נסיבות חיבורו של חפץ לב, קיראו כאן
 

לרשימות קודמות שלי על תיאטרון בובות, ראו: כאן  וכאן

למכלול רשימותיה של מרית בן ישראל בנושא תיאטרון בובות באתר שלהּ, "עיר האושר",עיינו: כאן

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »