Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הודו’

ראש הנזירים פנה אליי בלשון הינדו: "זוהי דרכנו" אמר, "להתפלל בעד האנשים הישנים". מי שישן אין לו המחשבות שיש לו בהיותו ער. על כן מתפללים אנו שהחמלה השמיימית תטהר אותו, וכך יתעורר בבוקר ומחשבות טהורות בלבו."

הוא הציע לי להצטרף למדיטציה ואני הסכמתי ברצון. ישבנו להתפללנו לרחמי השמים בעד כל בני האדם. לא שכחתי עוד את הלילה ההוא, עד היום, כשאני משכים קום, אני מהרהר בנזירים הערים בהימלאיה, המתפללים לטוהר מחשבותיהם של השקועים בשינה.

(דהאן גופל מוקרג'י, צ'יטרה-גריבה- סיפורו של יון, תרגום: מאיר שלו, איורים מורן קליגר, הוצאת עם עובד (ספריה לנוער): תל-אביב 2008, עמ' 37).   

 

   לעתים מזדמן לי ספר ומרפא בכנפיו. לעתים מגיע ספר בדיוק בעת הנכונה, ומביא לידי תובנה שנעלמה ממני, גם אם חיפשתי אחריה כה וכה  אז באים דבריו, המרכזים את כוחות הנפש, ורומזים לי לבחון שוב את עצמי לאורם. זה פשוט כמו היכולת להסתובב בלילה ברחובה של עיר, להתבונן בעוברים ושבים, במכוניות הרוטנות, בבתים המתיישנים, ברמזורים המשנים את צבעיהם, בחתולים המזדרזים תמיד, ופתע, לזכור לשאת פנים אל השמיים המכוכבים ואז להתבונן לאורם מחדש מכל אותם הדברים הקודמים, כחדשים ומחודשים. 

   ביום שישי האחרון הגעתי, עם מועד סגירת הספרייה, הציבורית במקום מגוריי על מנת להחליף ספרים לילדיי. בכדי שלא לאחר את זמן עזיבתן של הספרניות את הספריייה. החלפתי ספרים בחיפזון. אחד הספרים שהחלפתי לבִּתִי היה ספרו של דהאן גופל מוקארג'י, 'צ'יטרה גריבה- סיפורו של יוֹן' (נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים וזכה בכמה פרסים), שתורגם לאחרונה מחדש לעברית עשירה, קולחת ומאירה על ידי הסופר מאיר שלו , אוּיר בחן רב על ידי מורן קליגר וראה אור בספריה לנוער של הוצאת עם עובד בעריכתהּ של דלית לב.

   לא הכרתי את הספר קודם לכן, ומכאן יובן כי לא קראתיו בתרגומו הנושן של ירוחם לוריא. העובדה כי מדובר במעשייה העוסקת בקשר בין האדם ובין החי מתוך פרספקטיבה הינדואיסטית ובודהיסטית שבה את לבי. חשבתי גם כי בתי תגלה בה עניין, לצד כרכים אחרים של יורשי הארי-פוטר (את הסדרה המקורית היא כבר סיימה לקרוא מזמן). כבר בדרך הביתה הבנתי כי למעשה לקחתיו עבורי. טוב, במובן מסויים, אף פעם לא חדלתי להיות בן נוער. ויש המחמירים וגורסים עוד, כי טרם נפדיתי מעם הילדוּת. 

   כמה שעות אחר-כך, לאחר ארוחת שבת, עם כאב גרון מחמיר ועם סימני שפעת הולכים ונמשכים, החלטתי לשאול את הספר מעם השולחן בחדר הילדים ולקוראו לפחות עד שתיפול עליי תנומה. להפתעתי, סיימתיו הרבה לפניי שנרדמתי. לשמחתי היתה הקריאה מלווה לא רק בהנאה מרובה אלא גם בתובנה מחודשת ובכל זאת מפתיעה.

   המספר הנו נער, בן דמותו של המחבר, המגדל בדומה לנערים רבים בכלכותה, יונים ויוני דואר. הנער מלווה את מלך- היונים שלו צ'יטרה גריבה במסע חייו, למן לידתו, דרך מסעיו, אבדניו, שירותו כיון דואר בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ושיבתו אל בעליו, פצוע בגוף ובנפש וצריך ריפוי והחלמה. מוטיב חוזר בספר הוא מסע חיפושיו של הנער אחר היוֹן הנודד, השב ואובד, שב ומסתתר, נע ונד, בין משפחתו היוֹנִית, חבריו הסִיסִים, מרדפי עיטים וינשופים אחריו, ובין המנזר הבודהיסטי בהרי ההימלאיה, אליו שבים וחוזרים הנער והיוֹן, פעם אחר פעם, לצרכי הטהרות, תפילה ורפואה.

   בספרויות לא מעטות שמשה היונה כעין מטפורה או אלגוריה לנפש האדם. בנצרות המזרחית- הנסטוריאנית בימי הביניים היתה היונה כשלעצמה, סימלהּ של רוח הקודש מן השילוש הקדוש, ויש שישוע התגלם בהּ. בספרות הסוּפית היתה היונה אף היא סמל לנפשו של המבקש להשתלם ולהתקרב אל דרכיו של אללה. בשירה היהודית אנדלוסית היתה 'יונת רחוקים' (ר' יהודה הלוי) סמלהּ של כנסת- ישראל הנתונה בגלות, 'יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה' (שיר השירים ב', 14),המבקשת חירותהּ מפני העורבים השחורים והעיטים (האומות), המכבידים עולם על צוארה. ראוי לציין, כי מוטיב זה ראשיתו עוד בשירה הערבית המוסלמית המוקדמת וכן בשירו הפילוסופי-אלגורי של אבו עלי אבן סינא (1037-980), אגרת הציפור, שזכה לפירושים רבים, ולשלשה עיבודים ימי ביניימיים בעברית, לכל הפחות. עם זאת, צ'יטרה גריבה, היון גא הצוואר, אינו בבואת נפשו של המספר, כי אם ידידו ורעו ממש, והסיפור כולו עומד על ההתאמה ועל הקירבה השוררת בין הנבראים כולם, אשר אל לא לאדם לקפדן בחופזו ובאיוולתו, אשר ראשיתן בפחד שהאדם חש מפני זולתו על פני חישת הקירבה וההתאמה בין כל הנבראים.

   חבר נוסף במסע הנדודים של הנער ויונו הוא הצייד גונד, שאינו מרבה הרג כלל, והוא מצטייר כאדם המתאים עצמו לטבע, חי בטבע, ומכיר את דרכי החיות, הצמחים והעונות. גונד לוקח עימו את צ'יטרה גריבה לחזית במלחמת העולם הראשונה, שם משמש היון עם יון נוסף כיוני דואר הנושאים ידיעות בין החפירות, חשופים לירי ארטילרי ולתקיפות מטוסים המתאווים להפילם; כאשר שבים השניים (גונד והיון) פצועים בגופם ובנפשם לכלכותה הם יוצאים שוב למנזר הבודהיסטי ושם בהדרכת הלאמה הם מטהרים את נפשם מן הפחד ומן השנאה שקננו בה, בעטיים של רשמי הרצח בשדות הקרב. רגשות שמנעו מגונד לשוב לחיים בטבע ומצ'יטרה- גריבה לשוב ולעופף, ורק משהם טהורים ותפילות הנזירים (המתפללים תמיד לשלומם של הבריות בכל מקום) שורות עליהם, הם יכולים לשוב באומץ מחודש אל מסע חייהם. 

 לא התימטיות של הסיפור, התנועה התכליתית מראשיתו אל תומו, עומדת במרכז העלילה. כי אם תיאוריו מרחיבי הלב של המספר את המסע ואת הדרך בה פוסעים גיבוריו: את הטבע, את ההתאמה השוררת בו, את האכזריות הטבעית והאנושית מחד גיסא ואת החמלה והאחריות מאידך גיסא, כשני פנים המרכיבים אחדות אחת. דומה כי ככל שהרהרתי בקוראי בו, כן נמלאתי בחזרה באומץ ובחיוּת שמעט חסרתי לאחרונה, מפני דברים שארעו (הקשורים, איך לא, בחיים האקדמיים). דומני, כי ייטיב הקורא/ת אם יקשיב/תקשיב היטב באוזן פנימית למילותיו של ספר זה. הגות עדינה יש בו, קריאה לאנושיות יש בו, תוכחה על איוולות המלחמה ופשעי- השנאה יש בו, האזנה לרחשי החיות ביער לעת ליל יש בו (מה שהדהד לפניי פרק בלתי נשכח מתוך לובנגולו מלך זולו לנחום גוטמן, שאפשר שהושפע מן החיבור שלפנינו), ויש בו גם משום הרושם (או חוט החסד) המתלווה למי שיושב/ת באסאנה של יוגה שעה ארוכה, ומרכז/ת מחשבתו בכל מאודו בנקודה אחת, ההולכת ומגלה בפניו, באין מחשבות טורדניות ורגשות פחד עטים עליו/ה עוד, וביתר בהירות, את רצונו/ה הטמיר להיות ישר/ה ולהיטיב עם סובביו/ה ועם באי-עולם.

 

לכן, אחיותי ואחי, היו כפרח הנותן את ריחו, חיו באומץ, נשמו אומץ והעניקו אומץ לזולת. חִשבוּ והרגישוּ  אהבה,למען תוכלו להעניק שלוה ושלום. יהי שלום על הכל. שלום (עמ' 117).

 

דהאן גופל מוקרג'י, צ'יטרה-גריבה- סיפורו של יון, תרגום: מאיר שלו, איורים מורן קליגר, הוצאת עם עובד (ספריה לנוער): תל-אביב 2008, 117 עמ'.

 

הערה: נמנעתי בכוונה מכל השוואות בין החיבור לעיל ובין ספרו של מאיר שלו, יונה ונער. זאת מפני שגם אם היווה ספרו של מוקרג'י את אחד ממקורות ההשראה של שלו, עדיין ראוי הוא לדיון עצמאי, מפני מעלותיו וחיוניותו.  

בתמונה:'יונת השלום' לפבלו פיקאסו, רישום (1949).

©2008 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

« Newer Posts