Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הולנד’

*

בדפוסו האמסטרדמי של יצחק די קורדווה ראה אור בשנת 1723, בלוויית חיתוכי עץ מודפסים, ספר המנהגים. חיבור הלכתי אשכנזי לרבי יצחק אייזיק מטירנא (נפטר 1425) ובו הדימוי לעיל, שתכליתו להמחיש את המיתוס לפיו מי שלא ייראה את צל ראשו בליל הושענא רבא לא ישלים את שנתו, כלומר: ייפטר לשנה הבאה. מקור קדום לתפיסה זו מובא עוד בספר רֹקח, לאיש ההלכה האשכנזי, התיאולוג ובעל-הסוד, ר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך), כלומר כארבע מאות שנים ויותר לפני ספר המנהגים  במהדורת יצחק די קורדווה, אבל תולדותיו ניכרו לימים בכתבים רבים וניתן למוצאו למשל, על סף המאה העשרים, בכתבי ר' יוסף חיים (1900-1835), רבהּ של בגדאד, כגון ספרו דעת ותבונה, שהוא כעין אנציקלופדיה קבלית לוריאנית, הכתובה באופן המנגיש את הקבלה למי שאינם אוחזים בהּ. ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה ליל הושענא רבה הוא ליל החותָם ובו נחתמים חתימותיהם של באי-עולם לשנה הבאה מי לחיים ומי למוות. זאת בניגוד לתפיסה המקובלת כיום, הרואה בתפילת נעילה דיום הכיפורים קץ לסליחה ולמחילה ולכתיבת ספרים. אלא שהתורה מדברת על יום הכיפורים כיום סליחה ומחילה לכל ישראל (ככלל), ואילו הושענא רבה נתפס כיום החיתום לכל פרט ופרט. למשל, בשיר ליל החותם כתבה המשוררת, החוקרת והסופרת, חביבה פדיה, כך:  "… אֵינִי מוֹצֵאת מַפְתֶּחַ אֶל הָרְחוֹב אֶל הַמֶּרְחָב קַמְתִּי / אֲנִי לִפְתֹּחַ וְיָרֵחַ / חָמַק עָבַר עַל עִגּוּל מְאוֹרוֹ צִלִּי לֹא נִרְשָׁם נֶחְלֶשֶׁת …/ וִיהִי רָצוֹן שֶׁלֹא תְּהֵא זוֹ בְֹּשׂוֹרַת מִיתָתִי // אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ אֲדֹנָי" [חביבה פדיה, 'ליל החותם', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 32].   שיר זה של פדיה הוא  על צורך גדול לצאת אל הרחוב לחזות בירח (לא ברור, אם בעירות או בחלום, פנים יש לכאן ולכאן); המשוררת יוצאת לבסוף לרחובהּ של עיר, באופן המשבץ את מסע השולמית אל הדוד, החומק עובר, במגילת שיר השירים, והנה החולף עובר הוא הירח, שממאן לרשום את צל ראשהּ של המשוררת, שבהתאם למיתוס ליל הושענא רבא, מבקשת רחמים וישועה מאת האב-המלך הרחמן, שלא תהא זו בשורת מיתתהּ, אף חותמת בפסוק תהלים: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים ל"ו, 7), שמבחינות רבות רומז לסיפור יונה הנביא ולתשובתם של אנשי נינווה ובהמותיהם, שהצילה את העיר, על-אף נבואת החורבן שנשא עליה יונה.

על כל פנים, את מקורו של המיתוס על צל הראש איננו יודעים. רק חוזים ורואים שבדמיונו של מאייר ספר המנהגים מי שלא נראה צל ראשו נראה כאדם חסר-ראש לחלוטין; כעין רוח הרפאים העומדת במרכז ספרו של הסופר הסקוטי-אירי, תומאס מיין ריד (1883-1818), פרש בלי ראש. הדימוי החזותי הזה הוביל אותי למקום בלתי צפוי (לא הוער עליו בהקשר זה בעבר); אל ספר שקובץ, תורגם מן הערבית ונערך, על ידי מלומד יהודי אנונימי, בן ספרד או פרובנס, במחצית השניה של המאה השתים עשרה. הספר, מבחר הפנינים, כולל מעל לשש מאות אמרות ופתגמי חכמה ערביים (ברובם נלקטו מספרים שחוברו בין המאה התשיעית ועד המאה השתים עשרה ויש בו גם אמרה שמקורה הרחוק הוא דברי ישו לתלמידיו) בתחום ההשתלמות המוסרית (אדבּ) וככל הנראה שימשוּ את המלומדים היהודיים, בני הזמן,  הערוכים לשמוע דברי חכמה ממי שאמרם.  וכך הובא בחיבור בשער הרביעי, הוא "שער המחילה":

*

ואמר, כי מלך צוה להרוג קבוצת אסירים. אמר אחד מהם: אדוני המלך, אם אנחנו הרעונו לחטוא, הלא אתה תטיב שאת כשתאמר הרפו לאלה הנבלים. ולא היה אדם בהם שהיטיב לדבר כזה, ונמנע המלך ולא הרגם.

[ספר מבחר הפנינים: דברי חכמה ומשלי חן, יוצא לאור על פי מקורות עתיקים על ידי א"מ הברמן, ספרית פועלים/ דורון והוצאת הקיבוץ הארצי, ירושלים 1947, עמוד ט"ז, שער רביעי מאמר ז].

*

על סף הוצאה להורג, מבקש אחד הנדונים את רשות הדיבור. הוא מודה כי הוא וחבריו נבלים גמורים ואנשים חטאים, אך מוסיף – כי כל כמה שכל הנדונים הרעו במעללים, כך בכל זאת עשוי המלך לחתום דינם ברגע-האחרון לחנינה מוחלטת, ולהיטיב עמם לפנים משורת הדין. המלך אמנם מאזין לדברי הנדון למוות, ולפי שכנותו ניכרת, הוא מחליט לחון אותו, ולא רק אותו בלבד – אלא גם את כל חבריו, על שנתנו לנושא דברים כאלה לדבר בשמם.

כעת,  אילו לא היה המלך מדבר, יש להניח כי כל האסירים היו מוצאים עצמם תלויים או ערופי-ראש (עריפה היתה עונש מקובל למורדים במלכות). העובדה לפיה מוכן הנדון-הדובר להכיר לא רק בסמכות דינו של המלך, אלא גם בכך שהוא מלך רחמן, שניתן לפנות אליו – להתוודות על חטא ועוון ובכל זאת לזכות בחנינה, אף כי החוטא אינו ראוי לכך מצד עצמו, מהדהדת לטעמי את המיתוס על האדם נטול צל הראש (כלומר חסר הראש). כביכול, ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה כולנו חטאים, נבלים, שהרעו עם סובביהם במהךף השנה, אם במזיד אם בשוגג. התקווה להוסיף ולחיות, אם לוקחים בחשבון את דברי מסכת ראש השנה (משנה ותלמודים), לפיה בראש השנה כל יצורי עולמים עוברים לפני מלכם, כבנומרון (מיוונית, מסדר צבאי), והוא סוקר ודן אותם בזה אחר זה ומוציא דינם לחיים או למוות — היא נגזרת של ההכרה במלכות ופניה אל רחמי המלך (האל), אולי בכל זאת יחון את העוברים לפניו. לעומת זאת, מי שלא פנה בליבו ולא הכיר בהיות המלך רחמן (אגב, אבינו מלכנו ומלך רחמן הם כינויי מפתח בתפילות של חודש תשרי בכלל) ובתחולת הרחמים האלוהים בעולם, עלול למצוא את עצמו ממש כבשער המחילה (סליחה ומחילה הן הַתֵּמוֹת המרכזיות של אלה הימים) שבמבחר הפנינים –  ערוף ראש באופן סימבולי (חסר צל ראש), מה שמעיד על עתידותיו. שוב מנגד, מי שזכה להכיר ברחמים האלוהים ולבטוח בפעולתם, בין כה וכה, יהא גורלו העתידי אשר יהא (בטווח הארוך), כבר היטיבו עִמו שאת, והוטבה לו החתימה.

זאת ועוד, חוקר שירת ימי הביניים והספרות הערבית-יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל (2009-1916), איתר את המקור לקטע שהובא במבחר הפנינים בספריהם של גדולי האדבּ,  אבו עת'מאן אלג'אחט'  ( أبو عثمان عمرو بن بحر الكناني البصري , 776-869  לספ', בצרה עיראק) ואבו מחמד עבדאללה אבן קטיבה (ابن قتيبة, 828-889, בצרה ובגדאד, עיראק). וכך תרגם אותו מחדש: "אלחג'אג' היה ממית שבויים מיתת סיף, כשהגישו אליו אחד לכרות את ראשו, אמר: באלהים, אם הרעונו לחטוא לא היטבת אתה לסלוח? אמר אלחג'אג': אף, מן הנבֵלות הללו! כלום לא היה בהם אחד שייטיב לדבר כמו זה? ונמנע מלהרגם."  מעבר לכך שהמקור הערבי מאשר כי במקור דובר במיתת סיף, כלומר בעריפה, מה ששייך לעניין העריפה הסימבולית שהזכרתי למעלה. יש גם אינטרפרטציה נוספת שאליה לא קלע המתרגם העברי הקדום (הימי-ביניימי). עולה כי אלחג'אג' המית שבויים אחרים שלא דיברו קודם שהאיש העומד למות, פנה אל רחמיו המלכותיים. רק כאשר דיבר –  העניק לדובר ולחבריו החיים חנינה, אבל נתן אל ליבו והִתכָּעס על שאף אחד מהקודמים, שהמית בחפזונו, לא הקדים לדבר טוב כאותו אדם, שהזכיר לו כי טמונה בו (במלך) גם מידת רחמים, ועליו לפעול להבא כמלך רחמן. כמובן, ניתן להביא בחשבון, ברקע הדברים, גם את אגדת התלמוד הבבלי על המלך חזקיהוּ בחוליו, האומר לנביא ישעיהו בן כי: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י'), אולם שם מדובר על מעלת התפילה ברפואת חולים ובהארכת חייהם, ואין שם כבמקור במבחר הפנינים הדהוד מפורש כי ההכרה ברחמים המלכותיים (ולמעשה, האלוהיים) היא שעשויה  להבין לכך שהנדון למוות ישמור על ראשו מחובר לצוואר. 

*

עוד בעניין צל הראש בליל הושענא רבה: על צל הראש ועל אור ההכרה 

*

חג שמח וגמר חתימה טובה

*

*

בתמונה למעלה: אדם וצל ראשו, מתוך: ספר המנהגים לר' יצחק אייזיק טירנא, אמסטרדם 1723, דפוס וחיתוך עץ על נייר.

Read Full Post »

threesome

*

   זמן ארוך אני חש כי התמונה הזאת שלֹשה (1944) לצייר הסוריאליסטי הגרמני-יהודי,  פליקס נוסבאום (1944-1904), נוגעת מאוד ללבי ואינה מניחה לי. חשתי כי אני מביט בשלושת היהודים הנואשים למראה, העומדים זה מעל זה, וצלליתו של הרם שבהם, המעוטף בטלית, נדמית כדמות צללים רביעית וממחישה את הפסע הדק- העדין שבין היות אדם ובין היות לצל,  וכמו היא צופנת לגבי איזה סוד או הידהוד. תחילה חשבתי כי המועקה שאני חש תלויה היא בנסיבות ההיסטוריות שבהן צוירה התמונה, עת נוסבאום ואשתו פלקה התחבאו מפני הגרמנים בעליית גג בבריסל (מאז 1933 נמצאו בגלות; בעיקר בבלגיה: בבריסל ובמקומות אחרים). התמונה צוירה אחר מאורע שבו נתפס נוסבאום, אשר כאזרח גרמני לשעבר , ביקש מן הנציגות הבלגית להסגירו ללא דיחוי לברלין. הוא נשלח ברכבת רגילה ממנה קפץ בדרך, וחזר לבריסל ברגל כדי להמשיך ולהתחבא עם אשתו. יש להניח כי כבר באותם ימים נטשה את הצייר האמונה כי ניתן לצאת מאירופה בחיים. ואמנם, כמה חודשים אחר כך נתפסו השניים ונשלחו אל מותם במחנה השמדה אושוויץ. חודש אחר כך שוחררה בלגיה מידי הגרמנים.

   לאחרונה התבוננתי בשלֹשה שוב דרך מסך המחשב ופתע הבנתי מה נחבא לו זמן-מה על סף התודעה, וסוף-סוף העז למלמל עצמו החוצה.

   כוונתי לתמונתו הנודעת מאוד של רמברנדט הרמנסזון ון ריין (1669-1606),השיעור באנטומיה של ד"ר טוּלְפְּ (1632), המתארת כתיאורו הקולע של הרסטורטור דורון לוריא תשע דמויות, שמונה אנשים חיים וגוויה אחת. הציור הוזמן מרמברנדט כדי להאדיר את שם האוניברסיטה הצעירה של אמסטרדם (נוסדה באותה השנה). ד"ר טוּלפּ  או בשמו המלא קלאס פיטרסזון, רופא, חבר מועצת העיר, וארבע פעמים ראש העיר, תופס את חלקה הימני של התמונה; הגוויה המוארת (ללא ספק, מוקד האור בתמונה) היא של הגנב הצעיר, אדריאן אדריאנסזון, שכונה 'אריס הילד', שנידון למות בחנק ובאין לו קרובים ושארי בשר הובא אחר מות לנתיחה. לשמאלו של ד"ר טולפּ רוכנים שבעת תלמידים. בסיפרו טבעות שבתאי טען וו.ג זבאלד כי השיעור באנטומיה היה פתוח לקהל בן המעמדות הגבוהים בתשלום, וכי ככל הנראה נערכה הנתיחה בפני קהל רב. לסברתו, אפשר כי תומאס בראון, הרופא, המדען והאינטקלטואל האנגלי נכח אף הוא באירוע (בראון הוסמך כרופא בשנת 1632 באוניברסיטה המתחרה בליידן ושהה באותה עת בהולנד). לטענתו המרתקת של זבאלד, אהדתו של רמברנדט היתה נתונה ללא ספק ל'אריס הילד' המת לאין שיעור יותר מאשר לטובי העיר. לראייתו, רמברנדט התמקד בגוויה, לא בחיים הבוחנים ומחתכים בה, או בקהל הנוכחים.

*

The_Anatomy_Lesson

*  

בחזרה לשלֹשה של פליקס נוסבאום; לדידי, ישנה כאן מחווה מודעת של נוסבאום לציורו הנודע של רמברנדט. במיוחד כאשר בוחנים את מוטיב שלוש הדמויות הניצבות זו למעלה מזו, הנוכח בשתי התמונות. על שולחנו של נוסבאום לא שוכבת גופתו של מי שהוצא להורג. על השולחן מקופל עיתון, כנראה יומון אירופי, ועל ידו טלאי צהוב; המפה התלויה על הקיר, ניתן לזהות בה את קווי מתארן של אפריקה, אירופה, צפון אמריקה, וחלקים מאסיה, אך זהו עולם הנמצא מחוץ להשגתם של היהודים הכלואים, הנרדפים עד צואר, אשר מחלונם נשקף נוף סוריאליסטי של צמרת עץ קרחת אחת. במידה רבה שלושת היהודים צופים באירועים הפוליטיים של זמנם; בטבעת החנק ההולכת וסוגרת עליהם באירופה. על שולחנם כמו מונחת היהדות ההולכת ומוצאת להורג דבר יום ביומו. לנוכח המחוות הרבות של נוסבאום בציוריו, כולל בציוריו המאוחרים ביותר [למשל בציורו נצחון המות משנת 1944, שניכרת בו המחווה כלפי ציורו הנודע, נצחון המות, לצייר הפלמי, פטר ברחל האב, משנת 1562], יש להניח כי בשלֹשה  הוא ביקש להתריס כנגד ההוצאה להורג היום-יומית של היהודים ושליחתם להריגה, כאשר רבים המשתתפים, משתפי הפעולה, נוטלי החלק. זאת ועוד, כאשר מתבוננים בנוף המת הנשקף מן החלון, הולך ומצטייר כי נוסבאום ביקש לומר כי דווקא בקיטון הצר, מתקיימים עדיין, בתנאים בלתי אפשריים לא שלושה פרטים חיים, כי אם חייו של עולם. רצח היהודים לדידו הוא מעבר לכל דבר אחר, אנושות המתנכרת לכל דבר אנושי, החונקת את עצמה למוות, המאבדת את עצמה לדעת. העובדה כי כה רבים שיתפו פעולה עם מנגנון הרצח ונתנו לו להתחולל היא נצחון המות.

*

*

בתמונות: Felix Nussbaum, Threesome, Oil on Canvas 1944

Rembrandt, The Anatomy Lesson of Dr. Tulp, Oil on Canvas 1632

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »