Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הומור’

sarajevohaggadah

*

במקום הטרוניה השנתית המסועפת שלי על אמירת "שפוך חמתך על הגויים" בליל הסדר (לא מוציא מלים כאלה מפי). החלטתי לייחד את רשימת החג השנה לשתי עלילות של שני מחברים: ש"י עגנון (1970-1889) ודודו גבע (2005-1950) – שניהם עוסקים מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין בסבל היהודי ובאימה שעוררו עלילות הדם האנטי-יהודיות באירופה בערבי פסח, שקשרו בין המצות ובין העלמם של נערים נוצרים. מחריד ככל שיהיה הדבר, עלילות הדם הללו לא היו נחלת ימי הביניים בלבד. עלילת הדם הראשונה אירעה ככל הידוע בעיר נוריץ' שבאנגליה בשנת 1144. עם זאת, עוד בשלהי המאה התשע-עשרה הועלה יהודי על המוקד באי החסות הספרדי, פאלמה דה מיורקה, על שום שטפלו עליו עלילת דם. וכך בראשית המאה העשרים— נמצא למשל בספרו של בלז סנדרר מורבז'ין  ביטוי לאמונתם העיוורת של בני רוסיה בכך שבערבי פסחים אופים היהודים מצות באמצעות דם ילדים; חואן רמון חימנס מתאר בפלטרו ואני שלי תהלוכת כפר ספרדית בה מועלית על מוקד בובת סמרטוטים של יהודה (יהודה איש קריות) מעשה שנה בשנה. הכפר מזמן התרוקן מיהודיו— אך שנאת היהודים, שהמחבר רואה לגנאי, טרם שככה.

על כל פנים, על אף הקשר המיוחד של ש"י עגנון עם חג הפסח הוא מעולם לא ייחד לו אנתולוגיה גדולה, כגון ימים נוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) ואתם ראיתם (חג מתן תורה, שבועות). עם זאת בשנת 1913 ערך וייסד בתמיכתו הנלהבת של מרטין בובר אנתולוגיה קטנה של ספרות רבנית לחג הפסח שתורגמה לגרמנית. בספר שאסף את מכתבי עגנון לאשתו אסתר אסתרלין יקירתי הובא כי בפסח 1925, כמה חודשים אחרי עלייתו ארצה, העדיף עגנון לדחות את הזמנתם של בני הזוג חיים נחמן ומניה ביאליק להסב בביתם בתל-אביב וביכר להישאר בירושלים על מנת לברך ברוב-עם את ברכת החמה (אירוע המזדמן אחת ל-28 שנים, ובו על פי המסורת הרבנית חוזרת החמה למקום שבו נמצאה בעת הבריאה) ועל מנת להשתתף בסדר רבני כהילכתו עם תלמידי החכמים הגדולים של הזמן. בשביעי של פסח באותה השנה הגיע עגנון לצפת ושם חגג עם אחת מקהילות החסידים שהיו שם.  אם יש עדות לעומק שיבתו של עגנון לקיום המצוות (הוא החל לקיימן מחדש אחר שביתו בעיר באד הומבורג עלה באש בשנת 1924; כל כתביו וספרייתו הענפה נשרפו, כליל אך משפחתו ניצלה) הרי זוהי בחירתו היכן להסב בחג הפסח הראשון בארץ ישראל לאחר שתריסר שנים של מגורים ועבודה בגרמניה, שם גם נשא אישה, והביא ילדים לעולם

אחד הספרים שעלו באש כליל בשריפה שאירעה בבית עגנון היה קורפוס סיפורים חסידי גדול שאמר עגנון להוציא בעידודו של מרטין בובר,  בו היה אמור עגנון לספר מחדש מיטב סיפורים חסידיים. חלק גדול מן הספר הזה היו אמורות לתפוס אגדות על אודות מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב. אחר שריפת ספר זה יחד עם טיוטת רומן גדול שנקרא בצרור החיים – לא חזר עגנון לעריכת האנתולוגיה החסידית, אבל כן החל לחבר, בהזדמנות מאוחרת יותר, את סיפורי המעשה על אודות הבעל-שם-טוב (הבעש"ט). אחת מהאגדות הללו עוסקת בעלילות הדם ובליל הסדר למישרין, וכדאי להתעכב עליה:

*

   כשהיה הבעש"ט גר בטלוסט, אחר מעשה הקוזק, קצפו הערלים על הבעש"ט וגמרו ביניהם להרוג ערל בחור ולהשליך אותו בדיר העצים של הבעש"ט ולהעליל על הבעש"ט עלילת דם בליל הראשון של פסח. הרגו הערלים את הערל הבחור וזרקו את נבלתו לדיר העצים של הבעש"ט, ולא ידע איש מזה. כשבא הבעש"ט בליל הראשון של פסח מבית הכנסת אמר לאשתו הרבנית, ריח נבלה בבית. הלכו לחפש חפש מחופש, ומצאו את ההרוג מוטל בדיר העצים. ציווה הבעש"ט להלבישו קפטן וכובע ולהושיב אותו אצל השולחן. אחר כך ישב הבעש"ט אצל השולחן ולא סידר את הסדר. בלילה באו הערלים עם שוטרים אל בית הבעש"ט ויחפשו בדיר העצים ולא מצאו את ההרוג, ולא עלה על דעתם כי היושב אצל השולחן הוא ההרוג. לאחר שפישפשו ולא מצאו הלכו לדרכם. לאחר שהלכו ציווה הבעש"ט להשליך את נבלת ההרוג לנהר. וכן עשו. אחר כך היסב הבעש"ט בהתלהבות גדולה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

[ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשמ"ז, עמוד 25]

 

סיפור זה נאמן מאוד לתבנית: "צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים" (האימרה מופיעה בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, למשל: מסכת מועד קטן דף ט"ז ע"ב). הבעש"ט הוא כעין גיבור-על היודע לעמוד מיד על נסיון הפללתו, ולטכס מיד תכסיס מתאים על מנת להתל בזוממים עליו. לא ברור על מי הבעש"ט מצווה אם מתואר כי שרוי הוא עם אשתו בלבד. ואם מצווה הוא על אשתו. האם היא המלבישה את גווית הבחור בבגדי כבוד (מהיכן יש לבעש"ט בגדים כאלה?) ומשליכה את גוויתו לנהר אחר שהזוממים יוצאים מן המקום? יתירה מזאת, מסתמא כי לבעש"ט יש את העת לחשב מה יעשה על דרך ההלכה. ההלכה אוסרת להסב לשולחן הסדר עם גויים (כל שכן עם גוויותיהן)— אזיי הוא דוחה את ההסבה לליל הסדר עד אשר תתאפשר הרחקת הגוייה מביתו. הסיפור העממי הזה דומה כי מבקש הוא להראות ברבים את פקחותו של הבעש"ט המצליח בתבונתו ובראית הנסתר שלו להרחיק מעליו אויבים וזדים. שלא כמידת אחד-האדם מידתו של הבעש"ט. אם ישראל נטבחו בהמוניהם בכל מיני עלילות, אין מי שיכול לפגוע בבעש"ט, היודע לתחבל ולהניא את הגויים. הצדיק הופך בלג'נדה הזאת למייצג את האומניפוטנציה האלוהית עלי-אדמות. הבעש"ט לא נזקק להתפלל בצר נפשו מפני אויב ואורב (כמו נניח, שלשת האבות או דוד המלך)— הוא יודע מיד מה עליו לעשות ואיך עליו להתמודד. הוא בלתי מנוצח. כמו גיבור-על היודע להיחלץ מכל מזימה; כמו בובת פאנץ' במופע פאנץ' וג'וֹדי המכריעה את כל אויביה ומבקשי נפשהּ, לרבות השטן. בסופו של דבר, הסיפור במקורו ודאי שימש את תועמלני החסידות, שביקשו מצטרפים חדשים לשורותיהם, בהבטחה כי בניגוד לרבנים אחרים שנאלצו לקדש את השם ונהרגו בכל מיני מיתות משונות, הבעש"ט הוא גיבור-על-יהודי, איש לא יכול לו, ועל כן החוסים בו, נהנים אף הם.

תמונת הבעש"ט המסב אל שולחנו עם גווית עלם המחופש לאיש נכבד בליל פסח היא תמונה עזה מאוד. דומה כאילו דעת המחבר הינה שכולנו בובות המופעלות בידי הרצון האלוהי, אלא יש את אלו שההשגחה חלה עליהם תמיד ועל כן הם חיים ופועלים, ויש את אלו שבחייהם קרואים "מתים"— באשר הם זנוחי אלוה. הצדיק— מכוחה של ההשגחה יודע מה הוא עושה, יודע לצפות את צעדי אויביו, הוא יזכה לסוף טוב ולחיי עולם הבא; הזוממים הרצחנים הינם "רשעים – בחייהם קרויים מתים" (מסכת ברכות דף י"ח ע"א). כלומר, הם עבדי המקרה והזדון; קרבנם— קרוב בתמונה הזאת אל הצדיק מאשר הוא קרוב אליהם (הם מסבים אל אותו שולחן). עם זאת, אין מידתו של ההרוג כמידת הצדיק היהודי. זה חי וזה מת. זה נהנה מהשגחת האלוה, וזה סיפור חייו ומותו מעידים עליו כי נעזב, ואף למדרגת צדיק נעזב לא הגיע.

הדיכוטומיה הזאת בין היהודים הזוכים להשגחת האלוהות ובין הגויים הדמוניים הנבדלים הימנה היא יסוד המופיע ברבים מסיפורי עגנון, כגון: האדונית והרוכל, פרנהיים, ואפילו בלבב ימים שם גאון-רוחם של "הנלבבים" הנוסעים לארץ ישראל עומד מול חייהם האפורים ונטולי ההוד של הגויים, המבקשים לזמום ולהרע. כמה מסיפוריו של עגנון ודאי ממשיכים את הנראטיב הרבני של ההגדה של פסח, סיפור על עם בודד ורדוף, שאויביו לא יכולים לו, הזוכה שוב ושוב לישועות ולנחמות, ולפיכך עוד ייזכה גם בעתיד. הגויים בהגדה מבקשים לעמוד על נפשם של ישראל ולכלותם (לבן הארמי, פרעה, וכיו"ב) ואין להם כל תפקיד אחר. לא ייפלא כי מספר מקובלים האמינו כי לא נבראו הגויים אלא על מנת להצר צעדיהם של ישראל או על מנת לשמש בידי הקב"ה כלי-שרת כדי להשיב את ישראל בתשובה, כל אימת שרחקו מלפניו. מה שעולה מן הפרידיגמה הזאת היא שכמובן התורה והמצוות לגבי מספיקות לאדם בעולם וכדאי שלא יתור אחר תרבויות אחרות, שסופן להשחיתו. גם היום יהודים רבים חיים ביומיום את הפרדיגמה הזאת.

*

*

אל מול סיפורו של הבעש"ט המובא על ידי עגנון אני מעוניין להציב סיפור מצויר (קומיקס) מאת דודו גבע, השבת השחורה בזומש, הנכלל בספרו יומן הפקיד (ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987). זהו השלישי לטרילוגיית זומש של גבע. שני הסיפורים הראשונים נס הרבי מזומש א-ב הופיעו בספרו של גבע דרדס במכנס (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985). בשני הסיפורים הראשונים נמצאת העיירה זומש בפלך ווהלין שבפולניה; בסיפור שלפנינו (השבת השחורה) נמצאת זומש בשוליה של פראג, ומנהיגהּ, הרב בעל ראש הציפור (הומאז' להגדת ראשי הציפורים שאוירה בגרמניה בשלהי המאה השלוש-עשרה) קרוי הגולם מפראג או בקיצור: הגלמ"פ. את הגלמ"פ ואת בני קהלו רודף באדיקות הפריץ זלוטופולסקי בועל-הכבשים, המעניק לגלמ"פ ולצאן מרעיתו (במקרה זה: גוזָליו) שלושים יום להעלות לו מס-גולגולת אימתני. בני הקהילה מחכים, מתפללים, מתארגנים, מקווים אבל אין ידם משגת. ביום השלושים הוא יום השבת. קם הגלמ"פ אל אשתו הציפורת ויחדיו הם סועדים חמין וקישקלע. כשפוקע מועד האוטלימטום יוצאים זלוטופולסקי והקוזקים שלו להחריב את זומש עד היסוד. הם מצליחים. לגמריי. כל היהודים נהרגים והעיירה בוערת . את הסיפור חותם גבע במלים: "מאז נאמר: יותר מששמרה שבת על ישראל היא דפקה אותם כמו שניצל!" עם תוספת קטנה: "וביידיש זה מצלצל טוב: "ישראל" זה "ישרוּאֶל" ו-"שניצל" זה "שניצוּאֶל".

    אל מול הנראטיב הלאומי-דתי של עגנון, דומה כי גבע מעמיד איזה מודל קיומי-חרדתי-טראגי, אבל גם מאוד ריאליסטי. ואכן, דומה כי לא היה נוצר אותו הומור-גרדומים-יהודי, אשר גבע הוא צאצא-צאצאיו, אלמלא היו יהודים שעם כל הכבוד שרחשו למורשתם הבינוּ היטב שעצם שמירתהּ דופקת אותם כמו שניצל בעולם הזה, אבל אפשר כי קצתם עוד קיוו לנחול עולם הבא. ש"י עגנון היה איש חסר הומור. היהדות אצלו היא מערכת של שגב והוד, של העברה בין דורית בין מושגחי-אלוה. אצל גבע נותרה מכל זה ודאוּת חרידה. הידיעה שודאי התחדדה אחר השואה לפיה היהדוּת אינה מביאה את האדם לפרוש כנפיים, אלא מעמידה אותו לפרקים כפריט בתוך לול ברווזים או תרנגולות המיועדים לשחיטה. היהדות של עגנון היא הוליסטית, צדיקיה הם שלוחי האלוה ומסוגלים לכל. יהדותו של גבע (והוא מזדהה עם היהודים היטב-היטב) היא יהדוּת קטסטרופלית, הנועדת לתבוסות, ולתבוסות חוזרות ונשנות, ואשר מידת החירות בהּ הוא לבחור לקיים את ציוויה ולהמתין לקוזק (לא למשיח), שאף-על-פי שיתמהמה– בוא-יבוא.

לבסוף, עגנון היה איש ימין פוליטי. הוא צידד בארץ ישראל השלימה בלי למצמץ. ראה בחיילי צה"ל אנשי-חייל (לא משנה מה ביצעו) ובערבים בני עוולה (כך עולה באחדים מכתביו)—אמנם לשיטתו יש להימנע מפגוע בחפים מפשע מביניהם, אך העיקר כי ידם של היהודים תהיה על העליונה; דודו גבע, היה שמאלן ותל-אביבי ובמידה רבה אנטי-בורגני (מה שבמידה רבה הפך אותו גם לאאוטסיידר בתל-אביב השבעה). הוא נמנע מדיכוטומיה לאומית או דתית. אין אצלו טובים ורעים מוחלטים. רק אנשי ממון, צבא, בירוקרטיה ואגרוף הרומסים את קיומם של אלו המבקשים לחיות חיים שיש בהם רגש, חמלה והומור. גבע גדל כאן. הוא לא הכיר במדינת ישראל נס אלוהי, אלא ראה בה נסיון אנושי ריאלי (ולפעמים בעייתי). הוא ראה את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון הראשונה— שעימעמו מאוד את תחושת הצדק המוחלט שממנה נהנו מי שהגיעו לכאן בימי העליות הראשונות או מיד אחרי מלחמת העולם השניה. ליל הסדר הוא במובהק לילה לאומי, החוגג את ההשגחה האלוהית על ישראל ואת נצחונם הבטוח בטווח הארוך. ברי לי שעגנון נהנה בו ממש. דודו גבע (וגם אני), ספקן הרבה יותר,הישועה לדידו, אינה תלויה בדת או במסורת או בלאום— לעתים כל אלו דווקא הופכים לחרב דמוקלס המרחפת מעל הראש, שלא לומר: פטיש שניצלים. עתה, טיבעו של פטיש שניצלים הוא  שהגרוויטציה או איזו יד נעלמה, גורמת לו להלום כמו שפטיש שניצלים אמור להלום, ולנחות כמו שפטיש שניצלים אמור לנחות. והחלומות? החלומות עוד ייצמחו מחדש, אבל קודם-כל יִוותרו מעט דפוקים, שבורים ורסוקים.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

[ניתן עדיין להצטרף אל הסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח] 

בתמונה: איור מתוך הגדת סרייבו, ספרד המאה החמש-עשרה.

Read Full Post »

nightattheopera

   הוא נער כבן שש עשרה (1905). בן למשפחת יהודים גרמנים מהגרת (האב, סם-פרנצ'י, תופר חליפות איום ונורא, בשלן נהדר, אב אוהב אבל חייט גרוע; האם, מיני, ידהּ בכל—היא מנהלת את השכונה כולהּ). הוא מודיע להוריו שהוא, כאחיו הגדולים, מעוניין לעזור בפרנסת המשפחה. מנסים להציק לו בעניין ההשכלה. "בכך תלוי עתידך" אומרים לו. אבל הוא בשלו. הוא נבחן למופע וודוויל על ידי גבר המושח שפתותיו בליפסטיק. החדר הומה ילדים. הוא מתקבל לתפקיד. אימו אורזת לו תיק מלא צידה לדרך. הם יוצאים למערב. בלילה הוא שואל את המנהל שלו היכן ישנים, ומתבשר שיהיה עליו להסתפק בגלגול המעיל שהביא איתו כדי שישמש לו ככר על המושב בקרון הנוסעים. הוא מרוויח מעט. אחר כך שודדים את כל כספו. בטקסס הוא עובר לשמש במופע וודוויל אחר. הוא מאוהב בשחקנית הראשית האנגליה, הנהנית לחשוף את רגליה. היא בורחת עם מאלף אריות, והם גונבים את חסכונותיו, השמורים בארנק, הכרוך סביב צווארו. מרושש ומאוכזב, הוא עובד בכמה עבודות מזדמנות ובסופו של דבר כותב הביתה בייאוש. אימו שולחת לו די כסף כדי לשוב הביתה ברכבות לשיקגו.

תשע שנים אחר-כך בשנת 1914 נמצא המופע המשפחתי הקטן בשיאו (באותו זמן; מופק על ידי האם). מחזמר הנכתב על ידי בן המשפחה (דוֹד, ותיק בעסקי הוודוויל)  הנקרא בשם הסמלי,  Home Again; על הבמה, בתפקידים הראשיים, אותו נער צעיר (כעת כבר בן 25), הנרי יוליוס; ושני אחיו הגדולים: לאונרד ו-אדולף ארתור. זוהי ההופעה הראשונה בה מככבים שלושת האחים מארקס ללא תמיכה של אמני וודוויל נוספים (עוד אמן צעיר המוצא באותם ימים את פרנסתו בדחק במופעי וודוויל בארצות הברית, ומתחיל לעשות לו שם בקומדיה הפיסית שלו, נקרא צ'רלס צ'פלין). הבמאי המנוסה, שכבר ראה דבר או שניים, מחליט שעם השמות הארוכים והמכובדים הללו שלושת האחים לא יגיעו לשום מקום. הוא מחלק להם כינויי במה: Chico   ללאונרד על שום היותו כרוך אחר בחורות צעירות ונאות (הוא היה מכור להימורים ולפילגשים כל ימיו; למעשה אחיו טענו לא פעם כי חלק מסרטיהם נעשו על מנת לשלם את חובות ההימורים שלו); Harpo לאדולף ארתור שלמד לנגן לגמרי-לבדו על איזה נבל חובבני של סבתו והולך ומתקדם בפריטה על הנבל; ו-Groucho להנרי יוליוס הצעיר, כי הוא מרבה להתלונן, להתווכח ולרטון (כל ימיו, אגב; גם לעדותו-העצמית וגם לעדויות סובביו). המופע זוכה להצלחה רבתי. הוא מוצג במשך כארבע או חמש שנים ברציפות ברחבי ארצות הברית. זה הופך לרגע המייסד שבו שלשת האחים הופכים ל- The Marx Brothers. העתידים בתוך כעשור לצאת לסיבוב הופעות באירופה. וכעבור עוד כמה שנים להיות מוחתמים לחוזה הפצה לסרטי קולנוע המבוססים על מופעי הוודוויל שלהם.

בראיון מאוחר, או שמא במקום די מוזח באוטוביוגרפיה שלו Groucho and Me, מסר הנרי יוליוס מארקס איזה נתון קטן ונעלם. לדבריו, אותו נרתיק שאותו נשאו אמני וודוויל על צווארם ובו שמרו את כספם, נקרא:  Grouch; הוא אמנם לא מביא שם ולא בשום מקום אחר כי זה מקור שם הבמה שניתן לו (שהריי Grouch היא גם רטינה; אולי על שם הרטינה התמידית של אמני הוודוויל על מוסר התשלומים בענף); אבל כשמביאים בחשבון את אותו סיפור קטן שהבאתי בפתיחה על מסע הנעורים שלו שהגיע עד כדי התרוששות ושברון לב בטקסס; וכאשר מביאים בחשבון את העובדה כי Groucho, שהיה ללא ספק המשכיל שבאחים, סבל כל ימיו מאובססיה סביב כסף ונשים. למשל, לא הכביד עליו, גם בהיותו באמצע העשור השמיני לחייו, לספר, שכאשר פגש את מרילין מונרו על הסט של Love Happy היה עסוק כל אותו יום במחשבות איך "להשכיב אותה" (הוא היה בן 60 היא בת 23). בפעם הראשונה שזה עולה אצלו בשיחה עם מראיין זה נשמע כעוד בדיחה. אחר-כך מבינים שהעובדה שהוא לא שכב עם מונרו באותו יום או בהזדמנות אחרת, עדיין מציקה לו. כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו– עוּבדת הארנק השדוד, ההיוותרות בחוסר כל, האהובה האנגליה, חשופת הרגליים, שברחה עם מאלף האריות— סיפור די צדדי שם- הפכו בעיניי כמפתח להבין את Groucho (בסרטם At the Circus, הבריון הרע הוא מאלף האריות), שמעולם לא יצא מידי האכזבה והמחסור של אותו מסע, ואלו היוו מסד יציב לרטינותיו (וגם להומור שלו) בשבעים השנים הבאות.

מראיונות נוספים עם האחים שנאספו בספר The Max Brothers Scrapbook עולה עוד כי לדעת כולם היו אחיהם הצעירים מילטון מארקס (Gummo) והרברט מנפרד מארקס (Zeppo) הרבה יותר מוכשרים מהם בכל פרמטר. גאמו ניסה להופיע עם האחים, ולמרות רוב כשרונותיו, התבייש בגמגומו הקל (למרות שנתחבב על הקהל), הפסיק להופיע (אחרי שערב אחד נתקע בדיבור על הבמה), והפך למנהלם של האחים.  זפו, שהופיע בכמה מסרטי האחים, תמיד בתפקיד של יפיוף-עציצי-חסר-הומור, מתואר על ידי כל האחים ככישרון המשפחתי הגדול ביותר והמבוזבז ביותר. כמי שעוד בשנות העשרים היה יכול להחליף כל אח ואח בתפקידו בכל ערב נתון, בהצלחה יתירה, עם תשואות גדולות מהקהל. הוא גם מתואר כאח המצחיק ביותר בחיי היום-יום, וכמי שאנשים היו יוצאים משיחות איתו, רועדים עם בטן כואבת. דווקא זפו, היה האח הפחות-קשור אל אחיו הבוגרים (הוא לא היה קשור לסרטיהם בשום אופן אחרי אמצע שנות השלושים; וסירב להשתתף בכיסוי חובות ההימורים של צ'יקו). הוא הפך לבעל סוכנות שחקנים מצליחה (שלא ייצגה מעולם את האחים מארקס). וכשם שהאחים היו מאוחדים בדעה כי הארפו היה מלאך עלי אדמות שמימיו לא הרע לאיש או זבוב (כך גם בממואר  Harpo Speaks); כך הם היו מאוחדים בכך שהכישרון הקומי והבימתי הגדול ביותר נפל בחלקו של זפו. אף שלא היה לכך ביטוי ממשי באף סרט שלהם. לא נראה שזו בדיחה משפחתית שנונה על חשבון האח הצעיר; הואיל ובראיון מסוים בו נאמרים הדברים השתתף זפו –עצמו. ואיש מהמראיינים שהכיר את האחים לא סבר שמדובר בבדיחה.

 

כדרכם של האמריקנים הסרט הבא הרבה יותר ממסדי-שמרני-מעונב מאשר רוב סרטי האחים, ובוודאי יותר מאשר כתביהם והראיונות עימם, מה שלא אומר שהוא אינו כולל כמה קטעים מבדחים למדיי

*

*

בתמונה למעלה: The Ship Cabin Episode, Taken from The Marx Brothers Film Night at the Opera 1936

Read Full Post »

blog1

 **

*

    תמיד הייתי חשדן כלפי ההסבר השגור  לפיו Blog הינו קיצור של Web Log (=יומן רשת). כמה משרדי; כמה ענייני. חשבתי כי חייב להיות משהו כּמוּס יותר. אמש בשעה שהקראתי לבני הקטן (4.5) את הספר צורות צרורות מאת ד"ר סוס [במקור: The Shape of  Me And Other Stuff  by Dr. Seuss , ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1973] הותרה פתע התעלומה ארוכת-השנים. שם, בין דפי הספר, גיליתי צללית של יצור הנדמה כמיזוג בין גופו של חתול תעלול (Cat in the hat) ובין ראש של קנגורו או גמל, הקרוי שָׁם: בְּלוֹג, או כפי שהובא בתרגום העברי: "אתם הייתם כאלה…או כמו אלה שכאן!// אם הייתם כמו בּלוֹג/ או צנוֹר בַּגַּן.  לדעתי רק על המצאת הבלוג, ראוי ד"ר סוס לקבל דוקטורט.

   סיפרו של סוס (תיאודור גייזל, 1991-1904) דן בצורה מבודחת בצורתם של הגופים. הוא קורא לילדים ולהוריהם להביט בצורות, לבחון אותן, להכיר בכך שלכל דבר יש צורה משלו. זאת ועוד, העולם בו אנו חיים מוצע לקורא כמכלול של צורות נעות, כעין תיאטרון צלליות ענק, שתנועתן גם חידתן אינה חדלה. נזכרתי כי המילה צורה כוללת בתוכם יצירה, ציור ותמונה; למשל, המלה הערבית: صورة (תעתיק: צורה̈), אכן משמרת את שלוש המשמעויות: דימוי, ציור ותמונה. שכן בעצם רישום זרם התמונות והצורות החולפות בחיינו החיצוניים והפנימיים אינו פוסק כל חיינוּ. ניתן כמובן לשלול חלק מן הציורים והצורות. לומר, שהן אינן בנות קיימא, אינן תכליתיות. לומר: החיים קצרים מדי ורציניים מדיי מכדי לאבד זמן במשחק חסר טעם, שאין לו כללים נהירים, וודאי שלא תעודה ותכלית. ובכל זאת קיומו של בּלוֹג, התרוצצות פנימית שאינה זהה לי אבל גם אינה זרה לי, ובעצם נמצאת די קרוב, מעוררת בי צורת חיוּך, כי יש בבלוג בכל פעם מחדש את האפשרות לפרושׂ בפני העצמי מגוון של צורות מגוונות ומשתנות, המבטאות את צורת העצמי (Self) ההולכת ומשתנה.

שהרי מדוע לתמוה על כך על כך שלפני כך וכך שנים, באיזה רגע בודד ונואש במיוחד, נוצר בקירבי איזה דימוי חדש, קצת משתולל של עצמי, והוא פעם נדמה כחתול כובען, פעם כגמל רודף, פעם כדג ירוק,  ופעם מדלג  בקפיצות בלתי-מתואמות של קנגורו. דימוי מאוד בלתי תכליתי— כמוהו כמשחק שמוצאים בו הנאה רבה, אבל לא יודעים את פישרו. לעתים הוא מתקיים וניזון רק מכח הרצון לקיים את התנועה החדשה והמאלתרת הזאת. לפעמים הבלוג (כדימוי תנועתי של עצמי) מפתיע ומצחיק אותי. לפעמים נוכחותו כדי משבשת את הסדר הענייני של היום. מבחינה זו, הוא דומה  לחיית מחמד פנימית, שבטיפוחה אין שום דבר שכלתני או תועלתי, אבל יש בו הנאה מטיפוח קשב וקירבה אל צורה הדומה לנו מאוד, ובד-בבד, שונה מאיתנו. היא מתפתחת לנגד עינינו, בין כאשר העיניים פונות פנימה ובין כאשר הן פונות החוצה, או מרשות לעצמן להיעצם או לפזול.

הדבר המעורר פליאה ביותר: ברבות השנים נודע לנוּ שעוד אנשים (את רובם מעולם לא פגשנו) חוזים ונהנים מן הידיד הדמיוני הזה, שהתעורר בּנוּ. וכמו אלווּד פ' דאוּד (ג'יימס סטויארט), גיבור הסרט Harvey  (מחזה מאת מרי צ'ייס שעובד לתסריט; הסרט יצא לאקרנים בשנת 1950) המהדס בסוף הסרט  בחברתו של ידידו הדמיוני הארנב הענק אל הבַּאר הקרוב, ופתאום גם נדמה לאחרים כדבר שיש בו ממשוּת.  כך אני פוסע (פוסט אחר פוסט) עם ידידִי הדמיוני, הדימוי הנוכחי האפשרי של עצמי, בפנימי ובחוצות. דומה כי אפילו הצלחתי למצוא כמה ידידות וידידים, שעלילותיי איתו, נושאות חן בעיניהן ואפילו ומעניקים לסיפור הזה איזו לגיטימציה ותוקף.

גם ככלות חמש שנים ויותר, וארבע שנים בדיוק מאז התחלתי את פעילותי ב-Wordpress, אני עדיין ממעט לספר לאנשים שיש לי בלוג. מי יודע מה הם יחשבו. יש  להניח שייסברו כי ירדתי מהפסים. לא היה לי מעצור כזה לו רק הייתי,  בעיני עצמי, מנהל יומן רשת ותו לאו. עם הבלוג שלי אני משוחח, משחק, מתייעץ, יוצא לטיולים. הוא נוכח בחיי הפנימיים, הרבה יותר מאשר בחיי החיצוניים. איך אפשר להסביר שערוריה כזו לאנשים כבדים וחמוּרי-סבר, העסוקים בעיקר במדידת תנועות חיצוניות ובשאלה הנצחית: "מה אתה עושה?" או "ממה אתה מתפרנס?". אני מניח כי טוב היה להם לטפח בחיים הפנימיים, אף הם, ידיד דמיוני, שמהווה איזו צורה, דימוי, תמונה קוהרנטית-חטופה,  של החיים הפנימיים; אוסף של תמונות כאלו, לאורך זמן, מצליח ללמד משהו על המתחולל במעמקים.

חיבור סוד הלניסטי אנונימי, בן המאות הראשונות לספירה, האורקלים הכילדאיים, שהיה מצוי במיוחד בקרב הפילוסופים באקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה (ימבליכוס, פרוקלוס, מרינוס, דמיסקיוס), נחתם בפרגמנט ה-186 וזו לשונו בתרגומי: 'הואיל והנשמה (חסרת הגוף) הנה דמות (נפש אחדותית) בעלת אופנים מרובים היא מסוגלת לתפוס את עקרונות כל היישים שבנמצא'. איני יודע כמובן אם יש נשמה, אבל אני חש  ביכולתה של ההכרה/תודעה ליצור לעצמה עולם של דימויים משתנים,  ובאמצעותם לעמוד על הצורות המקיפות אותה. להשתנות ולהוסיף כל העת מבלי לקפוא על השמרים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, גזורים וחסרי-ערעור. על אף השבר, הכאב,  העצב, האבדן, שתמיד נוכחים בחיים; שלפעמים מצמצמים מאוד את הרצון לפעול. ובכל זאת לעתים צצה לעתים איזו תובנה, בכל זאת שוררת תקוה, עומד חיוך דקיק. ואף על פי, שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד.

*

*   *

*

בתמונה למעלה: סריקת העמוד הרלבנטי ובו צורת הבלוג, מתוך: דוקטור סוס, צורות צרורות, תרגמה לעברית: לאה נאור, בית הוצאה כתר: ירושלים 1991, ללא מספּוּר עמודים [כל הזכויות על התמונה שייכות ליוצרהּ]

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

thayer.1876

 *

ברשימה הקודמת הצד האחר טענתי כי הפגישה בין דנטה ובין פיירו דה וינייה, ששם קץ לחייו לאחר שפוטר ממשרתו והושם במעצר, אינה רק הדהוד למשבר האישי והמקצועי שידע דנטה, כאשר הורחק מכל תפקידיו הפוליטיים בפירנצה, ונגזרה עליו שלא בטובתו גלות לכל ימי חייו. המפגש הזה מסמל יותר מכל את בחירתו של דנטה שלא להתחקות אחר מעשהו האבדני של פיירו, אלא לקום משיברו, ולמצוא את הנתיב להמשיך בחייו.

דנטה לא שוכח לרגע את שהריעו עימו, ובתוך מסעו בשאול, משובצות כמה דמויות מאצולת פירנצה, שלטעמו של דנטה, הם או אחד מאבות-אבותיהם היו רשעים ללא-תקנה, ועל כן גורלם בשאול ניכר לרעה. עם זאת, דנטה לא נסחף במערבולת ריגשותיו, דומה כי החלטתו להביא את מרי נפשו לידי ביטוי יצירתי בשירה (המתבטאת בדמותו של וירגיליוס), עתידות לעורר בו, מעבר לשאול, את הכמיהה, האהבה והתום (המתבטאים בביאטריצ'ה)— הנגלית לדנטה לראשונה בקצה הר הפרגטוריום, ועל גבול העדן— וכשם ששנואי נפשו ניכרים במקומם התופתי, כך אהבת נפשו— היא שמלווה אותו אל תוך העדן השמיימי. כל הרגשות הללו, ההליכה מקוטב מרי הנפש אל קוטב האהבה והתום, עתידה להיהפך ברום העדן לאהבת האל ולכמיהה לצפות ברזי השילוש, קרי: זכיה בגאולת הנפש ובנוח כל הסערות הפנימיות.

תומס אקווינס (1274-1225), אב הכנסיה הדומיניקני האיטלקי, בן הדור הקודם לדנטה, כינה את המראה העילאי בו חוזים אלו, שצץ להם דבר-מה ממסתורי השילוש, "חזון המבורכים". הקומדיה אפוא מבטאת את שאיפתו של דנטה, שבראשיתה, עוד חווה את עצמו כדך וכמקולל, וכמי שסר חינו בעיניי האל— לשוב ולהימנות על "המבורכים", מתי-המעט הנהנים מזיו האל. מבחינה זו, דומה כי דנטה קדם ב-500 שנים ויותר, לסדר האסתטי-האתי-הדתי המובא בכתבי הכומר הדני, הפילוסוף סורן קירקגור (1855-1813). דנטה מלווה בשלבים שונים בשלושה מדריכים: וירגיליוס (אמנות, שירה); ביאטריצ'ה (תום, טוהר); וברנאר (נזירות, פרישות, השכנת שלום, ראיית פני האל). יוכר כי דנטה למוד-המכאובים, שוב לא שם את יהבו בישועה הפוליטית, או בחסדם של מיטיבים אנושיים; מי כמוהו למד כבר על היכולת להיות מושלך ומגורש מכל מה שחשב שמצוי בחבל נחלתו, ומכל מה שדימה לו כבית וכמולדת. הוא מבין כי לא מעמדו הפוליטי, ולא מעמדו המוניטרי והחברתי, יש בהן חשיבות. אדם יכול להיות מגורש, מנודה, מקולל, ובכל זאת, לקנות שלווה פנימית, ומקום בעולם— דרך דביקותו באהבה, בתום, בדרכי שלום. דווקא המידה הזו היא שעשויה להביאו לרום המעלות. דנטה אמנם מבסס דרכו על אדני אמונה נוצרית. עם זאת, הדרך אותה הוא סולל אל תוך התופת, ומעבר לתופת, היא בשורה אוניברסליסטית וקיומית למדי. אני מניח כי באותה מידה בה ניתן להציב כמוקד דרכו של דנטה את דרך הטהרה הדתית, ניתן להציב בלב הדברים— דווקא את התרחקותו של דנטה מן המעגלים הפוליטיים והחברתיים. את העדפתו לשנות את עצמו; את יעדיו בחיים; את מודעתו. ההכרה האופטימית, כי למרות שהודר מכל תפקידיו וגלה מעירו בלא יכולת לשוב אליה, אלא כדי לעלות על הגרדום— בכל זאת עשויה להיות לו אחרית טובה, אם רק ייבחר להניע באופן שונה את חייו, ויימנע מהשתתפות בחוגי השלטון בעתיד.

מה שראוי לציון הוא שמפגישתו עם פיירו המתאבד, אמנם חל בדנטה איזה שינוי. ניתן לחוש אותו גם באופן שבו חורז דנטה את טורי הקומדיה. כך, בראשית הקאנטו הששה עשר, מובא החרוז מלא ההומור הבא:

*

Già era loco onde, s'udia 'I rimbombo

De l'acqua che cadea l'altro giro,

Simile a quell l'arnie fanno rombo

ובתרגום רינון:

כְּבַר הָיִיתִי בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נִשְׁמַע קוֹל בִּמְבּוּם

הַמַּיִם שֶׁנָפְלוּ לַמַּעְגָּל הַאָחֵר,

דּוֹּמֵה לְקוֹל הַכַּוָּרוֹת הַמַּשְׁמִיעוֹת זִמְזוּם

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור ט"ז טורים 3-1, עמ' 197]

*                                                    

יותר מאשר הדהוד המים הנופלים בין מעגלי התופת, אני שומע דווקא את המצלול רימבומבו-רומבו// במבום-זימזום. יותר מאשר תזזית, יש בו איזה צחוק. לא של ייאוש. כאילו שמשהו בויטאליות של המחבר התעורר מחדש, כאילו שהוא לומד, אט-אט, לותר על דכאונו, או למצער, לשמור ממני מרחק; כי גם המראות הנוראיים בהם חוזה דנטה בהמשך, וגם המשך הירידה מטה-מטה, לקראת המפגש הבלתי נמנע בעומק השאול עם השטן עצמו, אינם מפילים את רוחו. אם בראשית מסעו, הוא עוד נטה לאבד את הכרתו כאשר המראות הקשים מתעצמים לפניו, משהו בו הופך נינוח, בטוח יותר בעצמו ובייעודו המחודש. אחרי שהוא פוגש בפיירו דה וינייה, ומבין כי הוא –עצמו אינו עומד להתאבד או להרוס את עצמו. נדמה כאילו הוא יוצא שוב, אזור הכרח-פנימי לשוב אל החיים ולדבוק באהבה, ומתוך כך הוא מתוודע את פכפוך המים החיים, המעיר בו (וגם בנו הקוראים) איזו המיה ראשונה מתחדשת של צחוק (המילה Rimbombo פשוט מצחיקה אותי; זה שם של קירקס, או של ליצן מקצועי).

במידה רבה הזכירו לי השורות האלה של דנטה שיר של תמיר גרינברג:

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת 

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

*

אל מול חורשת המתאבדים של דנטה; שצבעיה שחורים-מעוותים ורעילים,וגם שותתי דם. בוקע אצל דנטה, (דווקא ברגע בו הוא מחליט למנוע מעצמו גורל שכזה) אותו הכרח-פנימי של חיים. החיים אינם אבל מתמשך, וגם אינם חסרי כל תכלית. הם פשוט צריכים איזה כינון מחדש, שיאפשר לצעוד גם דרך מדווי החיים ומוראותיהם, בחיוך של מי שיודע שכל זמן שבקירבו לב אוהב, הריי הדברים יכולים גם להגיע מחדש לכדי חיוך וצחוק. המפגש עם פיירו בחורשת המתאבדים מביא את דנטה (אם נשאיל את הדברים משם גרינברג) להידחקות ציץ ירוק אל תוך נפשו, ומהווה איזו נקודת מפנה, כמעט בלתי נראית, בדרכו, ובקומדיה כולהּ. זהו גם לדידי, אחד הרגעים שבהם הופך הטקסט כולו מחיבור קלאסי-היסטורי בן מאות שנים; לחיבור המדבר אליי, מעבר לעוֹל ההיסטוריה ולמעמדו הקאנוני. זהו רגע בו ניתן כמדומה להיפגש בדנטה האדם.

 *

*

בתמונה למעלה: Abbot Handerson Thayer, Landscape at  Fontainebleu, Oil on Canvas, Circa. 1876

© 2014 שועי רז

Read Full Post »