Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הומרוס’

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

*

*

לְבָנוֹת קוֹנְכִיוֹת הַשְּתִיקה, וְהַיָּם

בְּטֵרוּף בְּרִיאָתוֹ, בּתֹהוּ יָרֹק וְכָחֹל […]

[דן פגיס, 'לבנות קונכיות השתיקה', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, תל אביב 1991, עמ' 11] 

*

  הבטחנו לילדים שכאשר ניסע לצפת נבלה את אחר הצהרים אצל הים, וכך המכונית מטלטלת והולכת על דרך העפר המובילה אל חוף הבונים. עוד מעט בני הקט יתנחשל על הים המכתים והולך, בשמחה של מפגש מחודש, אחר-זמן; כנהירתם של רבבת שכירי החרב היווניים של כסנופון, הקוראים מלוא גרון: Thalatta! Thalatta(מיוונית: הים! הים!).

   בתי הגדולה ובני האמצעי, כחיות-ים אשר נהו כל העת לשוב אל מבועם (אשתי טוענת מתמיד שאני מזכיר לה כלב ים), מתיישבים במיים החמימים, ואט אט מעמיקים; כאילו אחזתם חדווה פנימית, על שאינם מוגבלים עוד לתחומי האמבט, או לגדרי בריכת שחיה ציבורית (אקווריומים מלאכותיים לשימוש בני-אדם). בני הקט שׂשׂ להצטרף אליהם ומעמיק אף הוא, עוד מעט מעבר לגובה הכתפיים. בסופו של דבר אני נכנס עימו למיים המעמיקים, שכתום-אדום כבר אוחזם, והשמש מתחילה בהכנותיה במוֹרד היום, מתירה כבלים, שוברת את מעצוריה.

   הילדים משתכשכים כעת יחדיו במיים הרדודים. אשתי ואני יושבים על סלעים על קו החוף. מזמן לא ישבנו כך בשקט ומרגוע. מדברים בשקט, טועמים שזיפים. מדיי פעם מצלמים את אחד הילדים. אחר הצהריים הזה דומני יורד עלינו כאנחת רווחה; מטרדות של יום-יום, ומן החום המכביד-המכביר של יולי-אוגוסט בשדירת החוף המבעבעת.

   הנה הים נצבע סגול-ירוק-אפור, משלים לאיטו עם נפול היום; מעברו, כדילוג משוכה, משתרעת חשכה. אני מחפש קונכיה להאזין; החוף הומה צדפים ואין קונכיה לרפואה. לא נורא. אני ממילא תר אחר הדהוד פנימי; מוסיקה חרישית, הנוצרת ממפגש החול, המים, ומאיתנוּ. דומה שהדיהּ מליאים את הרקיע כעת. ברם, בן-רגע, היא חולפת, שוקעת למצולות, כיום גווע.

כמו אנרי מישו לנוכח האוקיינוס האטלנטי אני חפץ לרגע אחד להימשך אחר המוסיקה הזאת. רגע שכל הרגעים האחרים מתמעטים בו; רגע אוקייני, בו כל שנותר לי הוא לשקוע עד אין סוף; להתמוסס ואינני.

נדמה לי שהקיץ כולו דורך על קביים סגולים-כהים בדרכו למצולה; מתרחק והולך, צעד אחר צעד; הוא יישאר על קביו שם, מעבר לאופק, כּל הלָילה.

   על הים האפל כיין,  אשתי ואני קוראים לילדים לצאת מן המים. אנו נפרדים, כל אחד בדרכו, מן הים, מן הסלעים, מן החול—  שוטפים את הילדים, מתנגבים, מחליפים להם בגדים, וכבר עושים דרכנו אל מגרש הרכבים; עוד מעט, אחרי הגשר, נשוב אל המולת הכבישים; כמו דגי סלמון— נזרום בּחוֹשךְ צָפוֹנהּ.

*

הערות:

Thallata!: קריאתם של עשרת אלפים שכירי החרב היווניים שנסוגו מאדמות פרס, לאחר מהפכה, בראותם לבסוף את הים העתיד להובילם חזרה ליוון [מתוך: אנאבסיס, מסע הרבבה, לכסנופון]

Epi oinopa ponton: מיוונית 'על הים האפל כיין'. אחת הפתיחות הקבועות של ספרי האודיסיאה.

השוו גם: ג'ימס ג'ויס (1941-1882), יוליסס, תרגמה מאנגלית: יעל רנן, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב 1999, עמ' 15.

על הקטע המוזכר מאת אנרי מישו (1984-1899), ראו: אנרי מישו, 'חיי נעצרו', בתוך: פנים-רחוק: מבחר, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר אילנה המרמן, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1983, עמ' 119.

*

*

בתמונה למעלה: Peder Severin Kroyer, Summer Day on  Skagen's Southern Shore,  Oil on Canvas 1884 

©  2012  שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

מעבר לכּפירה ולאסלאם ישנו שׂדה

שם אנו נִפָּגֵש, ראש להניח על הדשא

ואין כּפירה, ואין אסלאם

לא פּה, ולא שָם

[ג'לאל א-דין רומי,  הדִיוָּאן, תרגם מפרסית: אלכסנדר פיגין, הוצאת עולם קטן: ירושלים 2005, שִיר 158, עמ' 44]

*

   טחנת הרוח הזאת שובתת, 'נושאת טחנת הרוח את כובד צלבהּ' כפי שכתב פעם דן פגיס. איני יודע האם דון קיחוטה וסנשו יהינו להילחם בהּ.היא אינה ענק מאיים (כגון El-Colosoלפרנצ'סקו גויה), ואינה כעין פוליפמוס הזולל לתיאבון בשר אדם. היא שובתת משום שאין רוח שתניע אותהּ ואין אנשים שיטחנו בה קמח. היא מוארת בקו של אור, אך היא כבר כבה כצל. מבטאת איזה מצב גבול אפשרי בין תכול הרקיע (המקדיר והולך בשוליו) ובין החומים-האפורים-המעומעמים של הארץ ואנשיה.

   ואיזה קו זהוב של אור חולף בדרכו אל ארצות חמות יותר. ולא יהיה לחם, והעולם הולך ושוקע בכבידות (נדמה כאילו הגבעה עומדת להיבקע והתחנה תאבד במים). האנשים הבודדים אצל הנהר בקושי מהלכים ודיבורם רפה וכבד עליהם, כמתאבלים על דבר-מה, אולי פליטי-חרב. הארץ הולכת ושוקעת, מתבוססת בחומיה. אנושות אירופית שהבטחת הצלב הפכה לה לרועץ ולמשא [רמברנדט צייר את התמונה לאחר 27 שנים בהּ השתוללה ברחבי אירופה מלחמת דת מטורפת, שנודעה אחר כך כמלחמת שלושים השנים (1648-1618),  בין בתי מלוכה, ובין פלגים נוצריים שונים, קתולים (בית המלוכה של הבסבורג) מול לותראנים, קאלוויניסטים, אנגליקנים וכיו"ב—ובה מצאו את מותם מאות אלפים בחרב,  בעינויים, ברעב ובמגפות, ברחבי העולם]; וודאות עצבה כי אפשר שהטחנה הזאת הנדמית כעתיקה כגבעות עצמן עוד תשוב להסתובב וגלגליה ייטחנו לחם, למי מן האנשים שעוד יוותרו לפליטה אחר ששפיכות הדמים, הקללה השורה על הארץ, תוסר, והרוח תשוב לנשוב.

   בלילה חלמתי שאני מתארח בכפר ערבי, לא אצל סוּפים-מוסלמים בעכו או בנצרת כפי שכבר אירע מדי פעם, אלא אצל אנשים מוסלמים אדוקים, אנשי השרעיה', היכנשהו. אירוח קורקטי; נעדר נעימות וקרבת-לב (ידוע להם שאני יהודי,ישראלי וציוני). לדבריי: 'הן אללَה ברא את כולנו, ואם כן כולנו ברואיו וזכאים לחיות את חיינו ביחד בעולם' הם מגיבים בגיחוך של ביטול, כאילו אינם מבינים מאין אני אוחז בדעות נפסדות שכאלה; דעות של כופר. זיק-עיניים מלמד שהמלחמה תימשך, עד שהארץ תשוב ותהיה תחת שלטון האסלאם כדין, עד שנמות או עד שנקבל עלינו את האסלאם.

   פקחתי עיניים. התמונה האחרונה נשארה לי עדיין בפתח עיניים. צריח של מֻאַזין ובצילו מסגד; סתיו וקר, ואין רוח מנשבת על הארץ או בלב. רק אחר כך במהלך הבוקר הזה נזכרתי בציור טחנת הרוח הערירית של רמברנדט.

   כבר מאה שנים יותר כולנו נתונים במלחמת דת שנתארכה מאוד (באסלאם כמו ביהדות הדת, הלאום והתרבות הסתבכו כמעט לבלי התר) בין פלגים שונים באותה תרבות מונותאיסטית שנתפרדו נתיבותיה, נשיאים יש, לא רוח בָּנוּ וגם גשם אין, והעולם, העולם אללי הולך ושוקע, והדיבור הופך יותר ויותר רפה והראש נשמט, מורכן, כל אימת שמודיעים על ירי טילים מעזה, ובאשר ראש הממשלה ממהר להבטיח תגובת דמים הולמת, בערב של סתיו כחול, הולך וכהה, דרך מרקע הטלויזיה. גם טחנת הרוח מזמן נהרסה ונבנתה על מקומהּ תחנת כח פחמית, להשחיר את תכול השמים. אני נזכר בשורות הפותחות את שירו של ד"ה לורנס ספינת המוות: 'עכשיו זה סתיו/עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/עֶבֶר הנשייה', והנה מהבהבת בי לרגע השאלה הרגילה, שכבר מזמן אינה כה מנקרת, רק מעיקה בנוכחותהּ-המעומעמת-התמידית, האם יימצא לָכל זה, אי-פעם, מוצא.    

*

בתמונה למעלה: Rembrandt Van Rijn, The Mill, Oil on Canvas 1645

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע

וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל יוֹם זֶה

גָּם לִי, הָיוּ פָּנִים שֶל

זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,

פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!

[בנימין פונדן, 'מבוא בפרוזה', רפאים: שירים, תרגם מרומנית ומצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2003, עמ' 89]

   המשורר, האינטלקטואל, מבקר הספרוּת וההוגה האקזיסטנציאליסטי היהודי-רומני-צרפתי, בנימין פונדן (שם העט של: בנימין וכסלר, 1944-1898), חי ופעל רוב חייו הבוגרים בצרפת (עם כי פרסם שירה בנעוריו עוד ברומניה). בפריס ובמקומות אחרים היה מיודעם של  אנטונן ארטו, לאון (לב) איסאקוביץ' שסטוב (שם העט של יהודה ליב שוורצמן), מרטין בובר וז'ן ואהל. בשנת 1931 נישא לז'נבייב טסייה; קבל בשנת 1938 אזרחות צרפתית; גויס לצבא צרפת בשנת 1940, נפל בשבי הגרמני, נמלט משביו, ואחר כך שוחרר מן הצבא. סירב לשאת את הטלאי הצהוב. נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם אחותו לינה (כונתה בחיבה: צוקה) בשבעה במארס 1944. אשתו ז'נבייב הצליחה לארגן את שחרורו בשל היוחסין שלהּ. ברם, הואיל ולא הצליחה להביא לשחרורה של לינה, סירב פונדן להשתחרר. מאוחר יותר הועבר למחנה המעצר בדרנסי, ואחר כך ב-30 במאי הועבר למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ברכבת הלפני-אחרונה שיצאה מצרפת. בשניים באוקטובר 1944 נרצח פונדן באחד מתאי הגזים.  אשתו העידה על ניצולי דרנסי ואושוויץ שסיפרו להּ כי בעלהּ לא חדל לעזור לעצורים ככל שהיה לאל ידו, ניהל עם כל המעוניינים שיחות בפילוסופיה, ודקלם בעל פה את שירי בודלר (ספרו הגדול,Baudelaire et l'expérience du gouffre, בודלר והתנסות התהום, 1941, נותר בלתי חתום). העדות האחרונה אודות פונדן היא מיום הוצאתו להורג אז נראה יוצא מן הבלוק ועולה למשאית שבאה להעביר את הנדונים למוות אל תאי הגזים. הוא תואר כמי שצעד דומם וזקוף קומה. 

   גיבור שירתו המוקדמת של פונדן הוא ללא ספק אודיסאוס-יוליסס, שדמותו רחוקה היא מאוד מדמותו של מלך אתיקה השב מטרויה, ועוברת להיות דמותו של הפליט חסר הזהות, המהגר הנצחי, בין מלחמות העולם. יוליסס זה הולך ותופס בשירת פונדן את דמותו ואת צביונו של היהודי-הנודד, ככל ששנות השלושים של המאה העשרים הלכו והתקדמו, אבל אודיסאוס היהודי הזה אינו יהודי במובן הפרטיקולרי, אלא סמל לכל המנסה להוסיף לחיות וליצור בכל עוז, גם בתנאים בלתי אפשריים, וגם כאשר אחיו בני האדם פונים לו עורף.  באחד משיריו מגולם הנווד הזה בדמותם המשולבת של צ'רלי צ'פלין ושל פונדן עצמו. זה מביע את רחשי-ליבו של זה, וזה וגם זה את גורלו של המהגר האירופי חסר המזל, הנרדף תמיד, משולל בית.

   ב-29 במאי, יום לפני העברתו ברכבת מדרנסי בצרפת לאושוויץ-בירקנאו בפולין, שִגֵּר פונדן מכתב אחרון לאשתו ז'נבייב. מכתב המעיד על אהבתו הרבה אותה, געגועיו אליה, וכן סוג של צוואה ספרותית: 

קטנה שלי, בקושי יכולתי לכתוב לך מילה, והנה עוד אחת. היי אמיצה. את יודעת, אמרתי לך, קיימים בגורלנו דברים שאין אנו יכולים לשנותם. הנוסע לא סיים את מסעו, כתבתי. ובכן, צדקתי, אני ממשיך. זה יקרה מחר וזה אכן יקרה. היי נחושה, קטנה שלי, אני בטוח כי תוך זמן קצר הכל ייגמר ואנו ניפגש. כל כך רוצה לחבק אותך, ללטף את שערך, לנשק את ידייך. זה בלתי אפשרי. אני לא פוחד בשבילי, וגם לא בשביל צוקה. אין לי שום חשש מפני העתיד. רק ההעדרות שלך היא המדכאת אותי וזה שלא יכולתי להרגיע את התייפחותך. אין לך צורך שאני אגיד לך שאני אוהב אותך, אין לי צורך לשמוע אותך אומרת את זה, אבל תשמרי בקפידה על מה ששלי ואני אעשה אותה דבר בשבילך. ברגעים של פנאי עשיתי כמה רשימות בקשר לכתבי היד שלי. אין לי זמן לחזור על כך. תקראי אותן.  חם כל כך. חם מכדי לחשוב. חם מכדי לכתוב. והנשמה דרוכה מדי. לא בשל רעיון הנסיעה אלא בשל המחשה על המרחק שהיא תציב בינינו.

ויאֶב הקטנה והחמודה שלי, היי אמיצה. קשה, קשה מאוד, אבל אחרים סבלו יותר. הזוועות שראיתי כאן. אשר לי, עשיתי כל שיכולתי כדי להרגיע, כדי להקל על הסבל הנורא הזה, אנו נדבר על כך ביום מן הימים, אולי מול האש באח, כי אני מאמין שהסוף קרוב. אמרתי לך. תמסרי דרישת שלום לכל הידידים שלנו – לליקה, סטפן, ז'אן, קורטי. ולאחרים, שאני לא רוצה להזכיר. חבקי את אלבר חזק בשמי. קשה להיפרד ממך, אחרי פירוד ממושך כל כך. היי שלום קטנה שלי, קטנה קטנה שלי.  

מיאלושוֹן (מרומנית: שה קטן) שלך.   

[בנימין פונדן, 'מכתב אחרון מדרנסי', התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מרומנית וצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006, עמ' 174-173]

דומה כי פונדן המשיך לראות בעצמו כעין-אודיסאוס, השולח לפנלופה שלו באיתיקה של פריס,  אגרת בהּ הוא מודיע לה כי שיבתו המקווה עוד תמשיך להתמהמה, ואולי זוהי פרידה אחרונה. 'הנוסע לא סיים את מסעו' כלומר, ממשיך להתגלגל מדרנסי והלאה בנתיבות הסבל והאבדן, מצד; ברם, אפשר להבין את הדברים, בקול נוסף, כעין מודעוּת פנימית לכך שהנוסע לא יסיים את מסעו בחזרה בביתו, כי אם בניכר. כל מכתבו הומה אהבה וגעגועים לאשתו, ואפשר כי מתוך דאגתו לה הוא מבקש להרגיעהּ, כי בקרוב יוכלו לדבר זה עם זו כלפנים לפני האח המבוערת בביתם (הישיבה לפני האח כארכיטיפ של בית חמים ורוגע). עם זאת משפט כמו 'אני מאמין שהסוף קרוב' יכול להיות מובן בהקשרו: סוף המלחמה קרוב. אבל משהו בנימת הפרידה החותמת את המכתב מלמד, כי אפשר כי הסוף הקרוב, אינו אלא רמז שבו מנסה פונדן להודיע לאשתו (הוא בוודאי העריך כי צנזור יקרא את המכתב עוד לפני שיגיע לידי אשתו) כי הוא יודע כי מסע חייו עצמו קרב והולך לקיצו, וכי הבית והישיבה בצוותא אצל האח, אינם אלא חלומות רחוקים, שכבר לא יתממשו לעולם.

לקריאה במוטיבים אודיסאיים-הומריים ביצירתם של פאול צלאן ושל פרימו לוי, ראו:  שוּם-איש

בתמונה למעלה: Max Libermann, Altmännerhaus in Amsterdam, Oil on Canvas 1880

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

לִבּוֹ הִתְמַלֵּא חֶרֶש-חֶרֶש

בְּלוֹאֵי-פְּרָחִים וְשִבְרֵי-כְּנָפָיִם

(פדריקו גרסיה לורקה, תרגם: רפאל אליעז)

1

   בספר התשיעי מן האודיסיאה להומרוס שואל הקיקלופ, אוכל האדם, פוליפמוס את אודיסאוס, הכלוא במערתו עם אנשיו, לשמו. אודיסיאוס העתיד לנקר את עינו היחידה של הענק ולהימלט מן המערה קשור לבטן צאנו של פוליפמוס, משיב לקיקלופ הרעבתן: 'שוּם-אִיש' (בתרגומים עבריים נוספים: 'אין-איש' או 'שום אדם'). פוליפמוס, שבע-רצון, מאותו 'שוּם-איש', המשקה אותו יין, מבטיח בחסדו לשוּם-איש (אודיסאוּס) כי אותו הוא יטרוף אחרון מכל אנשיו.

   כלואים במערה עם קיקלופ רעבתן הפועל בשרירות אפשר שהוא דימוי למעמדו של האדם בעולם לנוכח איתני הטבע וכוחות חברתיים שהאדם הפרטי אינו תמיד יכול לעמוד על התפתחותם ועל פעולתם, ולצפות את מידת פגיעתם. יש שייפגעוּ בבת-אחת בעצם חייו או ביקרים ללבו. יש שאדם מבקש לעצמו בטחונות-שווא, מחזק את רוחו ומשוכנע כי "לו זה לא יקרה", אבל למעשה הוא חשוף ומאוים תמיד,ואינו יכול להשיג ביטחון ולא לקנות לו שליטה וממשלה על כל מה שעלול להרע לו ולהעגים את רוחו.

   אנשיו של אודיסאוס (שוּם-איש) נזללים זוגות-זוגות, סעודה אחר סעודה, עד אשר מצליח מנהיגם לטכס עיצה, ובערמתו לנקר את עינו האחת של הקיקלופ בעודו נם בשכרונו מן היין, מקיא מפיו שיירים של יין ושל בשר אדם.

   פאול צלאן (1970-1920), המשורר היהודי (יליד טשרנוביץ', עירו של איציק מאנגער), אשר איבד את רוב משפחתו בשואה ואילו הוא עצמו עשה את אותן שנים בעבודות כפיה, כתב  מזמור תהלים, אחד משיריו הנודעים ביותר, לשוּם-איש ולשושנתו, שושנת שוּם איש (במקור:Niemandsrose , 1963), כעין הנסיך הקטן על כוכבו ושושנתו; הנה השיר:

 

שוּם אִיש שוּב יוֹצֵר אוֹתָנוּ עָפָר מֵאֲדָמָה

שוּם אִיש מַשְבִּיע אֶת עֲפָרֵנוּ

שוּם איש.

 

יִתְגַּדַּל שִמְךָ, שוּם איש.

לְמַעַנְךָ

נִפְרַח

נֶגֶד

פָּנֶיךָ.

 

אַיִן,

הָיִינוּ, הוֹיִים, נִהְיֶה

תָּמִיד, פּוֹרְחִים:

שוֹשַנַּת הָאַיֶן,

שוֹשַנַּת שוּם אִיש.

 

וְלָהּ

עֱלִי בְּהִיר נֶפֶש

אַבְקָן שוֹמֵם-שָמַיִם

כֶּתֶר-פֶּרָחאָדֹם

מִמִּלַּת-אַרְגְּמָן

שֶשָּרְנוּ עַל-פְּנֵי הוֹ עַל-פְּנֵי

הַחוֹחִים.

 

[פאול צלאן, 'פרק תהלים', סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 51] 

   בביאורו הקצר לשיר מדגיש זנדבנק בצדק את השושנה המסמלת כבר בספרי שיר השירים ואצל הנביא הושע את כנסת ישראל; ספר הזהר מתחיל (הקדמתו) בדרשה על הפסוק 'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות'. השושנה מזוהה אפוא עם  כנסת ישראל (העם היהודי), ועם השכינה (הנוכחות האלהית בעולם), שוּם-איש לדידו היא כנראה האלהוּת. ברם, אין צורך להידרש דווקא למשמע הפרטיקולארי הזה, המודגש על ידי המתרגם. ניתן להרחיב את הפירוש המוצע על פי התובנה לפיה ספירת מלכוּת (העשירית והתחתונה שבספירות בקבלה התיאוסופית) מזוהה עם השכינה, אשר לדעת ספר הזהר מזוהה ונודעת כקוסמוס הפיסיקלי בכללו, על מגוון תופעותיו. הקוסמוס אפוא עשוי להיתפש כשושנת יוצרו. שוּם איש מניח מצידו לשושנה להתקיים ומשקה אותה בנביעת אורותיו דרך תשע הספירות העליונות שמעליה (הספירה העליונה, כתר, נקראת גם אַיִן).

   לצד המקורות היהודיים הוסיף זנדבנק אזכור לאפיטאף (כתובת-מצבה) של המשורר הגרמני, רינר מריה רילקה (1926-1875): 'שושנה, הו סתירה טהורה, תשוקה/ להיות שנתו של שוּם-איש [או: לא להיות שנתו של איש] מתחתח לכל כך הרבה/עפעפיים'. ברם, מעבר לכריכתם המשותפת של השושנה ושל שוּם-איש (אם אכן מבטא התרגום לאשורו קשר לשוני בין רילקה וצלאן) קשה להבין כיצד מובאה זו עשויה לשמש מפתח להבנת עולם הסמלים של צלאן בשיר.

   זנדבנק לא הזכיר כלל את האודיסיאה כמקור אפשרי להבנת השיר; אבקש אפוא לשוב למערתו של פוליפמוס.  במערה זו, תלויים אנשיו של אודיסיאוס בערמתו של מנהיגם, ובנכונותו לטכס תחבולה בכדי להושיע אותם מלוע הקיקלופ.  מבחינה זאת דומה מעמדם של הכלואים במערה לניצולי מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז, מחנות השבויים, ומחנות העבודה בכפייה בשנות מלחמת העולם השניה. כולם ניצבו כנגד ענק-פרוע, הזולל לשובע, מתוך זילות גמורה בחיי אדם (אם מכונת ההשמדה הנאצית ואם מחלות ומגיפות קשות בזמן המלחמה, ובמיוחד לאחר שחרורם של המחנות).  צלאן, ניצול-שואה בעצמו, שר את תהלתו של אותו שוּם-איש, יהא אשר יהא, אשר ליוה אותו באותן שנים; מזמור התהלים הזה אינו בהכרח שבח לאלהי ישראל, כפי שמשתמע מן השימוש בסמל השושנה, אלא ביטוי לאיזו הכרת-תודה קוסמית, למה שמקיים את האדם בהויה, על היופי ועל הזוועה הארוגות בהּ.

2

הפשר האודיסאי שביקשתי למצוא במזמור תהלים של צלאן נשאני אל פרק נודע במיוחד בספרו של פרימו לוי (1987-1919) הזהו אדם.  כוונתי לפרק, המזמור של יוליסס (שמו הרומאי-איטלקי של אודיסאוס), בו ניעורים פרימו לוי וחברו הטוב, פיקולו, לצטט משום קאנטו 26 מן התופת לדאנטה אליגיירי (טקסט שמפאת מעמדו הקלאסי וודאי שונן על ידי תלמידי תיכונים טובים באיטליה בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, כחלק מהשכלתם הקלאסית) במהלך עוד יום של עבודת פרך במחנה הריכוז אושוויץ:

המזמור של יוליסס. השד יודע כיצד ומדוע נזכרתי דווקא בו. אבל לא נותר זמן לבחור.חלק גדול משעת-החסד כבר עבר. ג'אן חכם, הוא יבין. אני חש היום כבן אדם. מיהו דאנטי. מהי הקומדיה האלהית. כמה מוזרה היא התחושה שאני מנסה להסביר בקיצור רב מהי הקומדיה האלוהית. כיצד מחולקת התופת מדורים-מדורים ומהו ה-Contrapasso. וִירְגִילְיוּס המסמל את השכל, בִּיֵאטְרִיצֶ'ה המסמלת את התיאולוגיה […] 

            רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ

            לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר

            כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!

ריבון העולמים! נדמה שגם אני שומע את הדברים בפעם הראשונה- כתרועת שופר, כקול שדי. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני. פּיקוֹלוֹ מבקש שאחזור על החרוזים. פּיקוֹלוֹ טוב הלב. הוא שם לב כמה  דקלום דברי השירה מיטיב עימי. אולם, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר […]

[פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 121, 123; הקטע המצוטט באותיות מוזחות מובא  בתרגום עמנואל אולסבנגר מתוך קאנטו 26, טורים 120-118]

    יש לציין כי קאנטו 26 מתאר את פגישתו של דאנטה במבוכי השאול עם רוחו של אודיסאוס, המגוללת בפניו את סיפור תלאותיה. המסקנה לפיה האדם לא נברא בכדי להיות חיה משולחת רסן (כקיקלופ זללן) כי אם לרדוף 'חכמה בינה ודעת' היא זעקה פילוסופית-קיומית נישאת כאן מפיו של אסיר במחנה הריכוז אושוויץ, אשר אינו יודע האם יוציא את יומו. הדברים אינם באים לא משמו של קלאסיקון קדמון, אלא האסיר עושה בדברים העתיקים שימוש-משלו על מנת להעביר מסר, אם לעצמו אם לסובביו (בעולם לאחר מלחמת העולם השניה). פרימו לוי מבקש את נפשו באמצעות מילותיו של דנטה לזכור כי גם במערת פוליפמוס בהּ הוא אסור במצוות הרייך השלישי ניתן עדיין למצוא ידידוּת, ועל כן,גם בינה ודעת.

   יחד עם זאת, הפרק נחתם במלות החתימה של קאנטו 26, שם מספר אודיסיאוס את סיפור מותו בסערה בלב-ים (מה שמובא אצל דאנטה לבדו ואינו נמצא למיטב ידיעתי במקורות יווניים או לטיניים קודמים) ומסיים במלים הטראגיות: 'עד כי נִסְגָּר הים מעלינוּ'  (שם, עמ' 125).  שורות אלו מבטאות לדעתי, שוב את קולו של לוי, שאינו יודע מה תהא אחירתו ומתי תבוא עליו. אף על אודיסאוס הקיץ הקץ לבסוף. יש גבול וסוף לערמתו ולתושייתו של האדם, ואף על פי כן, עליו לעשות ולהשתדל כפי יכולתו שלא לעמוד מאוים וחסר אונים בלב מערת הקיקלופ או בעין הסערה.

   דומני כי גם פאול צלאן וגם פרימו לוי, אשר שמו, ככל הנראה, קץ לחייהם (צלאן טבע בנהר הסיין ואילו לוי נפל אל מותו מדירתו), המשיכו לשאת כל ימיהם את הנסיון לעמוד מול ההויה, בתחושה מעורבת של הכרת-תודה ושל כאב בלתי-נסבל, על מה שאבד מצד ועל מה שניצל ונשאר לשאת את האבדן ואת זכרון הטורף-האנושי כל ימי-חייהם.

 על השפעת האודיסיאה על חיי ניתן ללמוד מכאן.

עוד מישהו הנקלע לאודיסיאה של התמודדות באיתני הטבע כולם הוא בסטר קיטון, משורר-הריאנוע, בסרטו הארוך ביל איש ספינת הקיטור הניתן לצפייה כאן:

בתמונה למעלה: Egon Schiele, Winter Tree, Oil on Canvas 1912

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

סוס עץ גדול מלא לוחמים אכאיים,

העומד לפני חומות טרויה,

לא יעמוד בפני כתה ד-3,

לא תעזור כאן ערמתו של אודיסאוס

גם לא נבואות החורבן של קסנדרה,

נגרור את הסוס והלאה 

המדורה כבר מתקרבת

 

(פתק שהשאירה לי בתי 

על השולחן בסלון:

הלכתי לאסוף קרשים עם חברוֹת

אחזור בשמונה בערב)

 

בתמונה למעלה: דגם (הדמיה) של הסוס הטרויאני. המוזיאון לארכיאולוגיה, אסטנבול.

 

 

ובקשה לסיום: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו פה והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה. את עמדתי בנושא, ניתן לקרוא כאן.  

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »