Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הוקוסאי’

cranes *

'אין דבר, באדם ניתן להטיל מום, אבל האמנות תתגבּר על הכּל!' [אלכסנדר איוונוביץ' קוּפּרִין, 'גאמברינוס', בתוך: העלבון: סיפור אמיתי, וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית והוסיף הערות ואחרית דבר: גרשון חזנוב, הוצאת בבל, תל אביב 2002, עמ' 45]  

   כבר כמה שעות כאב חד במקום שפעם נפער חתך עמוק בגבי כאשר הוטחתי בזוית ברזלית של שידה. כמו חץ הפולח בצד שמאל מן הגב השמאלי פנימה ולמטה עבר הבטן העליונה. מזל שאיני יושב על יד ההגה, אלא על גבי מושב נוסעים באוטובוס בין-עירוני, ורק נוסעת צעירה מביטה בי, מזדהה ומסוקרנת, כי זיהתה עוית של כאב חורצת את פניי. לא מנחשת כי מקור כאביי הוא אירוע חולף שאירע לפני כעשרים שנה ויותר, ופתאום אני שוב נתון בתוכו כמו קומקום המתחיל לרעוד משום שאינו יכול לשאת את הרתיחה.   

   אני יכול להעמיק לחדור אל הכאב ואל נסיבותיו, אני יכול לתאר לי שוב בפעם האינספור את הסיטואציה שבה שתתי דם ועוד דם, כמעט לא יכול לזוז לעוצם הכאב, ואיש לא חכך בדעתו לאספני אל הרופא או אל בית החולים, שידמם, שידמם, נעצור לו את הדם. העיקר שאיש לא יחשוד ושאיש לא יידע. ניעור בי משפט אחד מתוכי הקפוא, הוא חופר דרכו החוצה בקול אוב: אני יודע לשמור על גבו של כל-אדם. על גבי שלי איני יודע לשמור.

לפעמים נדמה לי כי לשלוף חיצים בלתי נראים הנעוצים בגבי הם דבר יום ביומו עבורי. הליכה ברחוב, תוך שריקה עליזה, היא מחזה בלתי-שכיח. הנערה שהבחינה קודם במסע הפנים מארשת לארשת, מבינה שמעט הוקל לי. איכפת לה. היא מבליעה חיוך קטן של קירבה בלתי-נראית ושל הבנה.

   דרך חלון האוטובוס, מעל הכביש, בתווך שבין הכביש ובין הים (יום אפור), חולפת להקת חסידות. כמה עשרות בנות-כנף הנעות בכמה ראשי חץ, מתחלפים, מתמזגים, מתערבלים זה בזה, דומים לעתים לסוג של מצח חרוש קמטים, ששורות קמטיו משתנות חליפות כל הזמן. אני מניח כי מִבנה התעופה שלהן מבריח מהן והלאה את העופות הדורסים, שכן ניתן לדמות במבנה הזה משהו דמוי מניפת זנב של טווס או קורי עכביש, משהו הנותן מורא בלב הצופים בו, המעלה על הדעת מפני גודלו ולכידותו חשש להיתקל באיזה איתן טבע לא נודע, ולפיכך להתרחק, לשמור על מרחק.

   אני חושב על עגורי איביקוס. על הליסטים שרצחו את המשורר איביקוס ואחר כך הודו ברצח הבלתי-מפוענח הואיל וחלפה סיעת עגורים גדולה מעל לכפרם. אפשר כי מה שחזו בו הפורעים היה מראה דומה מאוד לזה שהתגלה זה עתה לעיניי. הפחד מפני העונש המטפיסי, מפני יום הדין הנרקם להם ממרומים, הביאם לזעוק: "עגורי איביקוס הם הנוקמים!", ולהודות קבל-עם ועדה בפשעם.

אנשים יושבי-ערים לא נוטים בימינו לשאת עיניהם למרום כדי לחשב את תוצאותיהם— הם בוחרים ממשלות שיקבלו החלטות במקומם; נגרפים אחר דמויות כריזמטיות; נוהגים כמצוות מעצבי דעת הקהל. העגורים עדיין חולפים בשמים כקדם. יש הרבה איביקוסים, ואיש כבר אינו מזהה במסע חסידות בשמיים תנועה מטפיסית. ההיה אי-פעם איזה יחס שהוא בין איביקוס ובין העגורים? בין העגורים ובין גופתו של איביקוס המוטלת ביער?

שלושים יום קודם פטירתו של אדם מבשרות ציפורים את דבר פטירתו, כך מוסר ספר הזהר. היה איש אחד שלימד את התוכי שלו לדבר כדי שיוכל לבשר לו מראש את עת פטירתו. התוכי למד לדבר אבל מעולם לא הסכים להביא לאותו אדם את בשורת פטירתו, לא שלושים יום לפני, לא שבוע לפני; גם לא ביום הפטירה.

פעמים שואלת נפשי להיות צפור; פעמים הכאב הארור, האורך ודאי מעל עשרים שנה.

*

*

בתמונה למעלה: Hokusai, Cranes, Ukiyo-e 1823

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

עליכם לותר על העולם שידעתם—על משפחתכם, על גופכם ועל תודעתכם. שיקלו זאת היטב [דוגן זנג'י, שובוגנזו זוימונקי [מבוא לסוֹטוֹ זֵן], תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית: ענבל טפר, יעוץ מדעי: אלון מרק, פרופ' יעקב רז, הוצאת  ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, ספר ראשון פרק 21, עמ' 31] 

*

   האריכו את הו' של יפוֹ כדי ן' סופית, והביאו את ניצולי השיטפון ביפן, ליָפֵּן את יפוֹ.  אפשר להבין את זה. שנים הים ההפכפך היה חבוש על ראשם של היפנים כמגבעת. אפשר להצליח להבין את סוד דרקוני המים המיתיים, שהיפניים כה הרבו לאייר; או את גודזילה האיימתנית,מפלצת המים הרדיואקטיבית, שנחזתה עלי מסכים אי-אז ביפן לאחר הירושימה.הכאוס הבוקע ועולה מן המים. עד כמה נקל הוא לשכוח כי היפנים היו, ככלות הכל, שוכני איים, המוקפים מכל עבריהם מים. הסדר המדומה שאנו מקיימים, מוקפים בכל כך הרבה כאוס גלוי לעיין, אלא שאנו מבקשים להותירו נעלם מדעת. דומה כי גם התרבות היפנית השיטתית, מסודרת-מדוייקת, הייררכית במפגיע, ביקשה להתאחז בסדר החברתי, במדרג חברתי, בשורת נומוסים אין-סופית, במקום לעמוד בלב חרד אובדי עצות מול איתני הטבע המתעוררים תדיר. מפלצת מיתית הלא יש גם ביפוֹ. שהרי גם אנדרומדה החִוַּרְיָּנִית חולצה מפני איזה דרקון ים תיכוני לשעבר על ידי פרסאוס.

   על כל פנים, התל אביבים שמחו לקבל את האזרחים החדשים, כי היטב ידעו כי בנמל יקומו שורת מסעדות יפניות איכותיות. יפנים זה גם טוב לביזנס. היפואים הפגינו, עד שפגשו ביאקוזה שהשתלטה מהר מאוד על בתי העסק. עג'מי הפכה להוג'י-מינג. תהליך מהיר. באולימפיאדה הבאה זכתה ישראל במדליית כסף בסומו. בּג'וּדוֹ (במקור: ג'וּ דאו, דאו עדין] כבר היו הישראלים לפני כן אימפריה. כמה שנים אחר כך הועבר הר מירון ליפן החדשה, ועוצב טכנולוגית להיראות כמו הר פוּג'י. לא הרחק משם, המשיך הר הזבל, החיריה, להתעצם ולהתעצם, לרום ולהרקיע. מהר מאוד היו יזמים שהסבו את התל הזה, לגן לאומי, גן יפני פורח. יום השואה והגבורה המשותף לשני העמים, צויין כיום השואה והגבורה והירושימה ונגאסאקי.

   ישראל הפכה תוך זמן קצר לאימפריה כלכלית. חלק ממנהליה הותיקים הפכו למנהלים בתאגידים היפניים-ישראליים. מכוניות ישראליות-יפניות הציפו את שווקי העולם. דירוג האשראי של ישראל הובטח לדורות הבאים. לאור הצלחת הפרוייקט הועלתה הצעה בעצרת הכללית של ארגון האו"ם לישב חצי מן העם הסיני במדינות ערב סביב ישראל. ההערכה היא שהפעילות הכלכלית והתרבותית האינטנסיבית שתייווצר עקב המהלך תשכיח את הסכסוך הישראלי-ערבי ובתוך זמן קצר תעלים אותו מן העין. כמו גם, תיווצר תשובה לשאלת הריבוי הטבעי הסיני ותיחסך עלות שינוע סחורות לאירופה וממנה.

   הבעיה שהתגלעה היתה שכעת התקבלה ההוראה לשנות את הי' של יפן לש'ולשָפֵן את יפן (לשעבר יפוֹ), בקליגרפיה קלה, מיומנות של שליטה בדיו ובזרמי מים על-גבי יריעת הקלף של השמים. לפיכך, אני מתעתד לצאת בקרוב להצטייד, מבעוד מועד, בזוג אזניים לבנות חדודות (רק אחר כך אלמד כי לשפן כלל אין אזניים לבנות חדודות, כי אם לארנב) וחמישה קילוגרמים של גזר; אקבל את הדין ואת מקומי בסדר הדברים. אשליך את כל שהכרתי ממני והלאה לאלתר. כמובן, אקנה גם שלל פטישי פלסטיק צבעוניים, סאקי טוב, חוברות מנגה ומנגל פחמים לארח ביום העצמאות [על הדגל: שפן ובית בין עצי הזית]. מוכרחים להיות שמח. לא קשה להיות שמח נוכח הים התיכון הרוחש בעונה זו בשפעת גוונים, כאילו צופן הוא את עצם-לוזו של האביב: ירוק, טורקיז, תכלת, כתום, סגול. ויותר מכולם, הירוק. ירוק, הולך ושוטף אל החוף, בלא מעצור, בלא שהיות, בלא גבולות ולאומים. כאילו אין לו הרהור-כלל לגבי ירקותו, כאילו קדם-הוא למעשה בראשית, אם אמנם היה מעשה בראשית, ולא נניח מעשה בּשארית שהגיעה מיפן, ליָפֵּן את יפוֹ, ונמצאה מְשַפָּנֶת והולכת את האזור כולו, ובפרט את צאצאי צאצאיהם של  שפן הסופר ושל יונה הנביא, אשר ירד לים, כזכור, דרך יפוֹ.

*

*

בתמונה למעלה: Hokusai, The Great Wave Of Kanagawa, Color Woodblock Print 1829-1832

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

1

 

בספרו הגאקוּרה (עלים נסתרים) השמיע הסמוראי ימאמוטו טסונטמו (נפטר 1716 לערך) לתלמידו לבלרו את הדברים הבאים:

כאשר אתה מאזין לסיפוריהם של אנשים משכילים וכדומה, עליך להאזין בכנות עמוקה, אפילו אם מדובר על משהו שכבר מוכר לך. אם קורה, כי הודות להקשבה שוב ושוב לאותו הדבר, עשר או עשרים פעמים, אתה מגיע פתאום להבנה בלתי צפויה, אזי זה רגע מיוחד מאוד. מעשיהם הטובים של אנשים זקנים גלומים בדיבורם המייגע.

[ימאמוטו טסונטמו, הגאקוּרה, תרגמו מיפנית לאנגלית: אשיקאגא יושיהארו ורוזמרי בנט, תרגם עברית: תומר י' רוזן,  הוצאת משכל והוצאת אסטרולוג: תל אביב 2010, עמ' 78]

   לכאורה, ניתן לקרוא את האפוריזם הזה כמוסב על נימוס; נסיון לשאת באורך רוח, בכיבוד, דברים שכבר הושמעו לא פעם, העשויים להפיל על שומעם שממון.  אבל זוהי הקשבה חיצונית, והכותב הרי מזמין אותנו להאזין בכנות עמוקה. דומני, כי הוא מבקש להזמין אותנו לשמוע את הדברים בעד תיבת תהודה, לנסות לעקוב אחר הוריאנטים העדינים השונים בהם נמסרו הדברים, לא בעד מלותיו המשתנות של הדובר או המצבים השונים בהם השמיע את הדברים, כי אם בעד מצבי הנפש השונים והסיטואציות השונות בהם נתון המקשיב לדברים. לעומקם של דברים, דבר אינו נשמע אותו דבר אף אם הוא לכאורה שב ושונה את עצמו.  הקשב הזה להדהודם של הדברים בנפש, ליכולת להבין כי הנפש עצמה מאזינה לדברים בכל עת ופעם מתוך מצב שונה בתכלית היא הכנות העמוקה. כאשר האדם אינו משים עצמו כארכיב של ידע בלבד, אלא הוא קשוב אל סוד התגוונותם, התפרטותם והסתעפותם של הדברים בתוך נפשוֹ. כאשר האדם מצליח להיות קשוב לתנודותיה העדינות של נפשו, כל שכן לתנודותיה העדינות של נפש הזולת, זהו אינו כיבוד ונימוס גרידא, אלא שער להבנה בלתי צפויה, על התגוונותם והתעמקותם המתמידה של הדברים, דווקא מתוך מה שדומה לנו כשגוּר לעייפה. השממוֹן,קוצר הרוח, לדעת המחבר, אינן מוכרחות לעלות בפני נפשו של האדם הקשוב בכנות עמוקה. אדרבה, אדם קשוּב ידע גם להקשיב לו רק למלל הנמסר לו, אלא גם לאופנים השונים, לוריאנטים העדינים, שבהם נמסרו לו. מבחינה זאת, דיבורם המייגע של הזקנים, אליבא דטסונטמו, עשוי לפתוח לבו של השומע. ואם ילבש ענווה ופשטות עמוּקה, ודאי ילמד כי הקשב והחזרות הרבות הן לטובתו משום שהן מכשירות אותו לקשב. מבחינה זאת, יש בדבריו של טסונטמו, בכדי להאיר נקודה מהותית ביחס אל טקסטים עתיקים ומרובי חזרוֹת. בכל זאת יש להוסיף ולהאזין, לשמוע את הוריאנטים, את ההדהודים, לנסות ולצייר את המצבים השונים, מתוכם חוזר המחבר על הדברים שכבר מסר, להתייחס לזה לא כאל ליקוי, אלא כאל הזמנה לעמוד על משמעים עדינים נוספים, הנעלמים בשמיעה/ראייה ראשונה או לעמוד על יסוד התפרטותם והשתנותם של הדברים, שאינם שבים לעולם על עצמם באותו האופן ממש.

   דבר אחר, המין האנושי עצמו עשוי להטיל שממון על הנפש. עלילותיו שבות ונשנוֹת. אפילו האלמנטים היוצרים בו שונים את עצמם, עד כי כל אשר נִכָּר בתחילה כחדש ומקורי, מקים לעצמו חקיינים ואפיגונים למכביר, או המון לומדים ועוסקים המבקשים רק לשוב ולהבין את אותן תובנות שרבים וטובים לפניהם הבינום. ואף על פי כן, בד בבד, זהו יסוד לעניין גדול, משום שהדברים השבים ונשנים, מצטיירים אף הם באזני המקשיב להם בכנות עמוקה, כמשתנים כל העת, משתנים מאדם לאדם, מדיבור לדיבור, מנפש לנפש ומלב ללב. כאשר קשובים להדהודים הסמויים הללו בין הבריות, אפשר לדמות מערכת עניפה של זיקות ושל שוֹנוּיוֹת, בין הדברים, ומתוך האִימוּן הקשוּב הזה, ניתן להאזין לעולם כתיבת תהוּדה דרכה מצטללים הדברים כּוּלם.

*

2

*

הִצִּיגוּ אֶת הַכְּלוּב לְמוּל הַיָּם,

בְּתוֹכוֹ הַנָּמֵר יוֹשֵב בְּלִי נוֹעַ, עֵינָיו

בַּגָּלִּים, אֲבָל רוּחוֹ לֹא שָם:

הִיא שוֹאֶגֶת עִם הָרוּחַ, הַיָּם, הַגֵּאוּת וְהַשֵּפֶל

וְכְצִפּוֹר הִיא מְרַחֶפֶת עַל זֶה הָעוֹלָם, הַשָּפוּף

הַכָּפוּף לְחֻקֵּי הַאָרֶץ שֶאֵין לְשַנּוֹתָם.

[נונו ז'וּדִיסֶה, 'זואולוגיה: נמר קרקס', הרהורים על הריסות, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר,הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 43]

*  

חשוב לעמוד על השיח הפרדוקסלי המתרקם בין כותרתו של השיר ובין השיר גופו. הכותרת, כעין מגדיר זאולוגי, או ערך אינציקלופדי, מתאר בפנינו את שהעיין עתידה לחזות בו, לחלוף על פניו, לתייגו כמראה מעניין ותו לאו. מראה של נמר קרקס דומם, יושב בלי נוע בכלובו שהוצב למול הים. על פניו, יוכל הצופה לשוב לביתו ולספר לקרוביו, כי הקרקס הציב נמר בכלוב על יד הים, אלא שהנמר כה אדיש לסביבתו, עד שבנקל ניתן לרחם עליו בשביו, לראות בו שבוי של האדם, נתון בכלאו, בכעין מצב שאין לשנותו, מצב שנכפה עליו כמו חוק-קוסמי, כעין חוק-הכבידה. אדם שיעבור על יד כלובו של הנמר בפעם העשרים, האם ייתן ליבו אפילו לכך?

    מצד אחר, מורה לנו ז'ודיסה, כי הנמר השקט, אינו רק מוצג שאנו חולפים על פניו. הוא יש שהוא לעצמו. ושלוותו אולי כניעותו החיצונית, אינם אלא קליפה הקודמת לפרי. המאזין היטב, היטב, יוכל לדמות לשמוע את שאון שאגת רוחו של הנמר, את חייו הפנימים הכבירים. כל השבי, האילוף, חיי הקרקס המדודים, אינם אלא למראית עין. האדם אינו קנה המידה לכל הדברים. נמר, או ים, גיאות ושפל וצפור אף הם קנה מידה, וכולם מנהלים בינם ובין עצמם דינמיקה של יחסים, של זהויות, רחקים,  זיקות ושונויות. אף הנפש הקשובה אינה חווה את אותה חוויה פעמיים. מבחינה זאת, גם חוקי הארץ שאין לשנותם, ניתנים לקשב המבין אל התפרטותם, הסתעפותם וגיוונם האין סופי כמעט, הניבט מנפשו של כל יצור ויצור בקוסמוס. הם חדלים להיות משוואה, שניתן לעשות בה שימוש לתועלות שונות; והופכים למוסיקה אינטרפרטיבית, אימפרוביזציה של השתקפויות והדהודים, המשתנים והולכים כל העת. גם הדברים הקבועים ביותר, הולכים ומשתנים. התובנות, והפשרים מתחדשים כל העת. ביסוד הדברים עומדת השָּנוּתם, אך גם השתנותם, כפי שהם נקרים ונִכָּרים בפני הנפש.

   מבחינה זאת, להתבונן בפעם העשרים ויותר בצפורים נודדות, או בפריחת האביב, עשוי להיות דבר שגוּר, מוּבן לעייפה, כמעט מטריד. אך גם עשוי לצפון בחובו הארות בלתי צפויות, הנובעות מן ההתבוננות במגוון המקרים; קשב של נפש, שאינה הומה להשיג תכליות ולא תועלות, לא ללכוד מובן מסוים כמו ללכוד צפור בכלוב, או לקטוף את פרחי העץ, אלא להבין כי הדברים אחוזים בתנועה, וכך היא גם הנפש עצמה. במובן זה, הופכים אז הדברים למפרט אין-סופי כמעט של אפשרויות ורשמים, ועל כן—של תוֹבנוֹת חדשוֹת, פּוֹרוֹת ומתחדשוֹת.

 

בתמונה למעלה: Hokusai 1760-1849, WaterDragon, Ukiyo-e, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »