Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הוראטיוס’

 

1

   חברה יקרה שאלתני מה אני חושב על כך שבשנה הבאה ייאלץ בני (8) לעמוד בטקס-יומי בבית ספרו לשירת התקווה ולהנפת הדגל (כהחלטת שר החינוך המכהן, ח"כ גדעון סער); עניתי כי ההחלטה הזאת אינה גורמת לי מבוכה או צמרמורת,אבל כן, חוסר-נוחות זעירה,אבל שהחלטה אחרת של שר החינוך סער מפחידה אותי ממש: ההחלטה להוציא מכל ספרי הלימוד הנלמדים במערכות החינוך השונות במדינת ישראל את הנרטיב הפלסטיני לתביעתם על הארץ.הייתי יכול להבין לוּ היה מחליט סער להוציא מספרי הלימוד את המושג "נכבה",שתרגומו לעברית: אסון קולוסאלי או שואה ממש ; אבל לדידי,לימודם והבנתם של הנרטיבים הפלסטיניים בצד הנרטיבים היהודיים-ציוניים-ישראליים הוא דבר חיוני מאין כמוהו להבנתם את אזרחיה של מדינת ישראל את נוכחותם באזור והשתלשלותהּ, ואת הבנתם את מצבה הגיאו-פוליטי-מדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון וברחבי העולם. יתירה מזאת,סכסוך משפטי-מדיני שעתים מתלבה להיות סכסוך-דמים בין לאומים, אי אפשר ללמד בנוכחות צד אחד בלבד. זוהי אינה רק הסתרה מידע חיוני מן הציבור (ציבור התלמידים, בחלקו תלמידי המגזר הערבי),אלא גם הטלת-פגם במכוון בכשריו של ציבור התלמידים להבין את מורכבותו של הסכסוך,ולהימנע מדיכוטומיות המוניות של חלוקות ברורות ודוגמטיות בין טובים ובין רעים,בין בני אור ובין בני חושך.  איני יודע מהו האינטרס של ממשלת ישראל לגנוב כך את דעת אזרחיה,בבקשתה להנחיל להם לכתחילה אידיאות קטועות. אבל כאשר לרגע הרהרתי בדברים לעומקם נזכרתי לפחות במיתוס ציוני אחד שהונחל לי ולבני דורי כילדים באופן חד-צדדי, דוגמטי, המנשל את האירוע ואת מתיו לכתחילה מקולותיהם-הם,ורותם את הסיפור כולו לבניית האתוס הציוני בתלבושתו האחידה הכחולה-לבנה. כוונתי לנפילתם של יוסף טרומפלדור ושל חבריו בתל חי (1920).

*

2

*

  *

   לפני זמן מה די ארוך שאלו אותי ילדיי הגדולים מה יש לי להגיד לגבי אמרתו של יוסף טרומפלדור (1920-1880): 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'; את תשובתי חילקתי לשניים באופן די החלטי:

א. לא טוב למוּת

ב. בטח שלא בעד ארצנוּ

   בשבת האחרונה,הזכירו לי ילדיי את התשובה שנתתי להם אז,ואז חשבתי לעצמי שגם ככלות תשעים שנים,עדיין הולמת אותה אמירה על סף המוות של טרומפלדור את מזגן וכוונתן של רוב הסיעות הפוליטיות המתקיימות במדינת ישראל דהיום.

   כמובן, עם השנים נפוצה גרסת התשליל הגורסת כי טרומפלדור דווקא השפריץ קללה עסיסית ברוסית, אבל ככל שזה נראה לי,אפשר כי טרומפלדור פשוט אמר נוסח שהיה מקובל מאוד בקרב קצונה אירופית במלחמת העולם הראשונה: ProPatriaMoriDulceetdecorumest [= נעים ומכובד למות בעד המולדת],נוסח שמקורו ב- אודות להוראטיוס. זוהי גרסא בלטינית שהיתה מקובלת גם בקרב הצבא הרוסי וגם בקרב הצבא הבריטי (שני צבאות בהם שירת טרומפלדור בעברו). זאת ועוד,המשורר הבריטי, הקצין וילפרד אואן,סיים באמירה זו את שירו–DulceetdecorumEst, שנתחבר זמן קצר בטרם נפילתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה בצרפת (1918). יש להניח כי טרומפלדור,שהיה קצין בצבא הבריטי בזמן המלחמה בגליפולי, שמע על השיר, שאמנם נחתם באמרה האמורה,אך כדרכו של אואן כולו מחאה זועקת ואפקטיבית על זוועות המלחמה ועל הממשלות שהביאו את אומות אירופה לידי כך. על כל פנים,אמרה לטינית זאת,עשויה היתה להישמע מפי טרומפלדור כקללה רוסית עסיסית לאזניים אחדות,אבל לעומת זאת לציונים המאזינים ללטינית, שמיהרו לקשור בין הנוסח המקובל על הקצינים ובין המפעל הציוני, יכולה היתה להתפרש בנקל כ'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ'. ואמנם גדליה אלקושי בספרו: אוצר פתגמים וניבים לטיניים (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1959, עמ' 158-157, סימן 565],  הביא את הנוסח העברי הזה של הדברים המיוחסים להיות מילותיו האחרונות של טרומפלדור,כרעיון דומה לזה שהובא על ידי הוראטיוס באודות שלו.אלא שאלקושי לא הביא את דבריו של וילפרד אואן ואף לא ציטט את העובדה לפיה היה זה מאמר מקובל בקרב קצינים הנוטים למות במהלך מלחמת העולם הראשונה. יותר מכך, אין בדברי אלקושי ערנות לפער הניכר בין "המולדת" (=כל מולדת שנלחמים עבורהּ) ובין "ארצנוּ" (=קרי, ארץ ישראל, מולדתו הנצחית של העם היהודי, אליבא דהתנועה הציונית), פער גדול ורב.

  עם זאת,טרומפלדור לא אמר כנראה מעולם את הנוסח 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ' גם לדעת הציונים שבציונים בני-זמנו. לכבוד הקונגרס הציוני בשנת 1923 הוכנה הזמנה ובהּ הובאו כמוטו דבריו האחרונים של טרומפלדור כך,כפי שהיו מוכרים אז: 'אין דבר, כדאי למות בצד ארץ המולדת',מה שקרוב מאוד לרוחו של הפתגם הלטיני דווקא,ומגדיל דווקא את האפשרוּת לפיו הקשרהּ של האימרה המיוחסת לטרומפלדור,הנה לאמיתו של דבר,נומוס מקובל בקרב עדית של קצינים הנוטים למוּת ונאמר בהקשר שירותו הקודם בצבא הרוסי ובצבא הבריטי, כלומר: אין בו אהבה יתירה לטריטוריה ולעם, אלא הבעת חיבה למוות בשירות ה-Patria כקצין, לכאורה: מוות של כבוד בזמן מילוי תפקידו, וכחלל קרב.

   זאת ועוד,בהקשר של מלחמת העולם,כבר הראה איסאק באבל ב- חיל פרשים, כי בימי הלחימה של מלחמת העולם הראשונה הוצאו להורג חיילים שהעזו לסגת מעמדות הקרב, בשעה שהפקודות היו לעמוד על המשמרת ולהילחם עד מוות,בהליך צבאי מזורז אצל כתת יורים. סטנלי קובריק ייחד לפרשה כזאת,שהתרחשה במסגרת הסתערות צרפתית על מעוזים גרמניים, את אחד מסרטיו המוקדמים והמרשימים, שבילי התהלה (1957). יש להניח כי בקרב הכוחות הלוחמים שרר הנומוס של מלחמה עד מוות; נסיגה או נפילה בשבי נתפסו כסימנים של חולשה,העשויים לערער את שורות הלוחמים. אפשר כי נומוס זה הנחה את טרומפלדור שהעדיף להילחם עד מוות בתל-חי,כפי שוודאי הונחה בימי שירותו כקצין בצבא הצאר ואחר-כך בצבא הבריטי. שכן,לא ברור האם התוקפים באו על מנת לשדוד או על מנת לפרק את מגיני תל-חי מנשקם, או שמא לרצחם נפש. הריאליה ההיסטורית-פוליטית,על כל פנים, קושרת את פרשת תל חי לסכסוך הגבול בין הבריטים ובין הצרפתים לנוכח הסכמי סייקס-פיקו,יותר מאשר לפרעות יזומות של המון ערבי. אין ספק,כי טרומפלדור, כקצין בריטי לשעבר,נתפס על ידי בעלי בריתם של הצרפתים בצפון כאישיות פרו-בריטית לכתחילה,ואכן "המולדת" עבורה נלחם טרומפלדור שהיה ציוני לעילא,קיבלה בעקבות תבוסתו של הצבא התורכי בפני הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי (1917), ולאחר הסכמים טריטוריאלים שתכפו למלחמת העולם למעמד ארץ חסות בריטית. תל חי שהיתה באותן שנים אזור ספר בין אזורי ההשפעה של בריטניה (ירדן, פלסטינה ומצריים) ובין אזורי ההשפעה הצרפתיים (סוריה ולבנון),הפכה למקום פעילותם של שודדי-דרכים ומבריחים ושליחים מטעם הצרפתים או הבריטים ביניהם שררה מתיחות לא קלה באשר לגבולות השפעתם. קשה לדעת אפוא,האם מתקיפיה של תל-חי היו פורעים סתם,שודדים/מבריחים שראו בהתיישבות בתל חי סכנה למעמדם באזור, או שמא שליחים ערביים מטעם המנדט הצרפתי בצפון,אבל מובן כי טרומפלדור וחבריו לא הומתו, קרוב לודאי,משום היותם ציונים-יהודיים,אלא משום שנתפסו או כעושי דברם של הבריטים (אזרחים בהשפעת השלטון הבריטי) או כגורמים המשבשים/מסכנים בעצם נוכחותם את פעילות השוד וההברחה שאירעו בין שני איזורי ההשפעה מצפון ומדרום. עולה מכל אלו כי מנגנון ההסברה הציוני-מדיני גייס במידה רבה את נפילתם של מגיני תל חי,לטובת כינונו של האתוס והמיתוס הצבאי היהודי-ציוני,ולא ברור אם כך היה לכתחילה. דבריו של טרומפלדור על סף המוות,שכפי שהראיתי אינם בעלי משמעות ציונית ישירה דווקא,גויסו על ידי מערך ההסברה הציוני כבר בשנת 1923, אלא שאז צוטטו באופן מעודן הרבה יותר מאשר נתחנכנו לשמוע ולהשמיע.

*

3

*

   אסיים את דבריי בהערה חטופה אך חשובה מאוד בעינָי באשר לעניינו של האזרח החטוף גלעד שליט. אני כותב,האזרח החטוף. משום ששליט כבר יושב חמש שנים בבית-שביו,ויש להניח כי לו רק היה חופשי כעת,היה אזרח לכל דבר ועניין. כזכור,חוק גיוס חובה הוטל כחוק למשך 36 חודשים שירות בלבד. באשר גלעד שליט לא חתום קבע וגם לא נחטף במהלך קורס קצינים ומעולם לא זומן לשירות מילואים פעיל (גם אם לא זכה עד כה להשתחרר בבקו"ם) ואף לא ניתן למיטב ידיעתי לגייס אזרח לכל ימי חייו,אין טעם להמשיך ולדבר בו כחייל חטוף. אלא כאזרח חטוף אשר ממשלתו מסרבת לפדותו. לדיון כזה יש כמובן השלכות על חיי כל אחד ואחת מאזרחי המדינה,באשר המשך שהותו של גלעד שליט צריכה להיות נדונה בפני בית המשפט כהפרת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח,כלומר: זהו כבר אינו שיח על החזרת חיילים שנתחייבו לשרת בצבא ולהתנהג בהתאם לפקודות הצבא או לעמוד לדין צבאי על הפרתן,אלא שיח החל על מי שבגין גילו יש להתייחס אליו כאזרח לכל דבר (שאמנם נפל בשבי בשירותה של מדינת ישראל, אבל שתחולתם של חוקי הצבא ופקודותיו אינם חלים עליו) אשר עניינו צריך,גם בהעדרו,להתברר בפני ערכאת השיפוט האזרחית (בג"צ), שתפקידו לצוות על הממשלה ועל מערכת הביטחון כיצד יש להמשיך לנהוג בעניינו,מבלי שמערכת הביטחון הישראלית,ומנגנוני הביטחון במשרד ראש הממשלה (במקרה זה: השב"כ והמוסד),יהיו גורמי ההערכה הרלבנטיים לקידום עיסקת השבויים—קידומה או בלימתהּ.חושבני,כי גם כאן עושים שלטונות המדינה והצבא מלאכתם רמיה,בהציגם לציבור את גלעד שליט כ"חייל החטוף". כמובן, אם חלילה יומת שליט,יוכלו המדינה ומערכת הביטחון להציגו כדוגמא של שבוי ללא חת אשר נשא את שביו בגבורה ומת בכבוד למען ארצו ומולדתו.  להציג את אותו האתוס לגבי אזרח חטוּף הוא מצב בלתי-נסבל,ואף הודאה בלתי-פומבית בכך שמדינת ישראל מגייסת את אזרחיה לכל החיים ומציבה אותם בחזית האש ואם ייפלו בשבי היא תיתן להם לשאת את שביים עד מוות ולא תפעל נחרצות (כמו שפעלה נחרצות במקרה אלחנן טננבאום  אזרח שנפל בנסיבות מאוד שונות ופחות תמימות מן הנסיבות בהן פעל ונשבה גלעד שליט) על מנת לפדותם לאלתר משביים. כמובן שבאותה המידה טעם רב יש בנסיבות ההכרה בגלעד שליט כאזרח חטוף על ידי ארגון צבאי הפועל בחסות ממשלה זרה,לפנות לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם ואולי גם לבית הדין הבין לאומי בהאג. ברם, כמובן שאין הדברים הללו מחזקים את האינטרסים של גורמי הביטחון במשרד ראש הממשלה,היועצים הביטחונייםומשרד הביטחון,המעוניינים להשאיר את ההחלטות ואת ההמלצות תחת שיפוטם הבלעדי וללא ערעור על התנהלותם.

*

*

בתמונות1. נדב בלוך, טוב למוּת בעד ארצנוּ/ יטיב אלמות פי סבּיל בלאדי, אקריליק על בד 2005.

2. כרוז שהוצג בקונגרס הציוני עם תמונתו של יוסף טרומפלדור והאמרה המיוחסת לו, 1923.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »