נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי

*   

מחר (25.2.2023), לפני 50 שנה, הופיע אלבומו של האמן והמוסיקאי הוולשי, איש ה-Velvet  Underground, ג'ון קייל (נולד 1942): Paris 1919. ממש לפני חודש ראה אור אלבום חדש של קייל בן ה-81, Mercy, ולכאורה טבעי היה הרבה יותר שאפנה לכתוב עליו, הגם שאלבומו הוותיק יותר כבר נמצא בחיי מאז 1990, ולכאורה מה כבר יכול להתחדש באלבום המלווה אותך מאז נעוריךָ? אבל אירע לי משהו משונה. לפני מספר שבועות, ככל הנראה בהשפעת המהפכה המשפטית, הקואליציה הימנית התקיפה, והצעות החוק הדמיוניות שכל מיני חברי כנסת קולניים מנסים להגיש השכם וערב. כמו-גם בשל הרעת מצבם הרפואי של הוריי במהלך השבועות האחרונים (הרבה זמן בית-חולים וביקורי-בית), מצאתי עצמי מפזם את Hanky Panky No How, הרצועה השניה באלבום, לאחר שנים ארוכות. את האלבום היה לי בקסטה מאז כתה י"א (קניתי בחור בשחור ברחוב שלמה המלך בתל-אביב – במחיר מוזל). האלבום היה משמעותי מאוד-אז, אבל הודחק בהמשך (לא קניתיו מחדש בדיסק). אלו היו שנים קשות (1990-1989). הורי חלו והיו מרותקים כשנה לבית, היא בשל תאונת דרכים שהסתבכה, והוא בשל בעיות גב ותביעה משפטית שהוגשה נגדו על דבר-מה שלא עשה ולא ידע שנעשה, בחברה בה עבד וממנה פוטר. אחי הגדול היה בטיול של אחרי צבא. נשארתי איתם ועם אחותי (הקטנה יותר). העתיד היה נראה לוט בערפל במיוחד מצד החוויה של לראות את ההורים בירידה תלולה  (גופנית ונפשית) בחוץ השתוללה האנתפאדה הראשונה. ועידת מדריד, עם יצחק שמיר, סתמה כל סיכוי אפשרי לסיום הסכסוך ולשלום (ידעתי שבעוד שנה עד שנה וחצי יהיה עלי להתגייס לצבא). הייתי מאוהב במישהי ובמצב הדברים בבית— העדפתי לא להכניס אותה למצב הזה. דלקת כרונית בגיד אכילס, שהחלה פתאום, גרמה לי להפסיק לשחק כדורסל בקבוצה (ממש חלמתי להתפתח בזה) ולצלוע עם רגל נפוחה למשך שנה לערך. התביישתי לדבר על מה שעובר עליי ואלמלא נערה עקשנית אחרת מעיר בשרון איתרה בספר הטלפונים את המספר שלי (היא עברה על כמה עשרות משפחות רז בגבעתיים וברמת-גן) והציעה שניפגש בתל-אביב, כי דיברנו קצת באיזה מופע, כנראה שלא הייתי יוצא עם אף אחת עד סוף התיכון. זאת התקופה שבה התחלתי לשוטט בטבע לבדי. שנה וחצי אחר כך, שנפצעתי בצבא (הלם גופני; החיאה; 15 שעות ללא הכרה), השיטוטים האלה השיבו לי את חיי.

    בכל מקרה, האלבום של קייל היה נוכח מאוד בתקופה ההיא וביציאה ממנה, ומרוב שהיה פסקול התקופה, הוא הודחק, כמו משהו שקצת קשה לשאת את זכרונו ואת עוצמתו, אולי מפני שיש בו תום גדול שקייל אף פעם לא המשיך בו ואולי מפני שהיה בי אז תום גדול שאף פעם לא המשכתי בו (החיים לא אפשרו לי). אולי מפני כך – ממש בשבועות האחרונים – מצאתי את עצמי יושב מול היוטיוב, מאזין לאלבום ומגלה שאני זוכר בעל-פה את כל מילותיו ועיבודיו, למרות  שב-25 השנים האחרונות לא הקדשתי לו האזנה רצופה אחת וחשבתי שאלבומים אחרים של קייל חשובים וטובים בהרבה ממנו. אני חושב שהאזנתי לו לפחות כמה עשרות פעמים בשבועות האחרונים (גם השגתי עותק פיזי). נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי. למרות שאני לא מבין עד תום עדיין, מה הוא מנסה לומר. על כל פנים,  נדמה לי ששועי של אז ושועי של היום, מושיטים זרועותיהם זה לזה –  מסיבות עלומות, ואפשר שזה קשור לשני השירים הבאים.

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר   (Hanky Panky No How)

 

אִם כִּנּוּס שֶׁל גֶ'נְטֶלְמֶנִים

נוֹסֵךְ יָגוֹן, אַחַת לִזְמַן

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ – זִכְרָם שֶׁל אֲגַמִּים

אוֹתָם אֲגַמִּים – וַדַּאי יַשְׁקִיטוּ נַפְשְׁךָ

 

אֵין דָּבָר מַפְחִיד יוֹתֵר

מֵהַדָּת — עַל סַף דַּלְתִּי

אֵינִי מֵשִׁיב לְבֶהָלָה נוֹקֶשֶׁת, בִּנְפִילָה

בְּמוֹרַד-מַדְרֵגוֹת עַל-פְּנֵי הַחֹק;

אֵיזֶה חֹק?               

 *

יֵשׁ חֹק לְכָל דָּבָר        

גַּם לַפִּילִים הַמִּתְעַקְּשִׁים לָשִׁיר     

וְלַפָּרוֹת – שֶׁהַחַקְלָאוּת לֹא מַתִּירָה      

 *

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 22.2.2023]  

*

*

   ניתן היה לחוש בהרבה התנגדות בחוגי האמנים והמשכילים הבריטיים של שנות השבעים כלפי ממסדי הדת באנגליה ומחויבותם לקולוניאליזם, לקפיטליזם ולמלחמות המוכרזות לכתחילה לטובת האינטרסים של הכתר הבריטי. כמובן, ניתן היה לראות בזה מגמת המשך לזו של ההיפים בארה"ב ולמרד הסטודנטים בצרפת ומבוא להופעת הפּאנק הבריטי בשנים 1977-1976, כזרם מחאה מוסיקאלי-חברתי-אמנותי אנטי-מוסדי. דוגמא נוספת היא העובדה שכאשר הועלה סרטהּ של חבורת מונטי פיית'ון, Life of Brian , באנגליה בשנת 1979 (הוא צולם בטוניסיה) – הכריזו רשויות הכנסיה האנגליקנית שיש להימנע מלצפות בו ויש לעשות על מנת להורידו מהאקרנים בשל ביזוי הדת וקדושיה (בין כה, הסרט הוגבל באנגליה לגילאי 18 ומעלה והקרנתו באירלנד נאסרה כליל, אבל לכנסיה זה לא הספיק). הוקדשו לכך דיונים ב-BBC, שבהם ניסה ג'ון קליז לייצג את עמדת היוצרים כנגד אנשי כנסיה בנימוס ובכובד ראש יחסי לעצמו (הוא בהחלט נמנע לגמרי מללעוג להם פומבית), מה שהראה כי באנגליה כל מה שעלול להתפרש כביקורת קשה על המוסדות הדתיים או המלוכניים, נתפס עדיין כמוקש גדול. עד כדי כך, שבעצם אולפני EMI  הבריטיים ביטלו את השתתפותם הכספית בסרט ערב הפקתו, ולמעשה הסרט מומן באופן עצמאי כסרט אינדי, על ידי חברת הפקה שמאחוריה עמד המוסיקאי וחבר הביטלס, ג'ורג' האריסון (2001-1943) – לו כנראה חב העולם את יצירת המופת הפיית'ונית. שלא כמו שניתן היה אולי לחזות מראש, עליית השמרנים באנגליה בראשותהּ של מרגרט ת'אצר, משנת 1979 ואילך, רק החריפה את הביקורת ואת המחאה החברתית האנטי מלוכנית-שמרנית-דתית והאנטי-קפיטליסטית בקרב האמנים והאינטלקטואלים מחוגי ה-Labour ושמאלה. עד שהפכה, לאחד מהמאפיינים המובהקים של תרבות-הנגד הבריטית בשנות השמונים.

   אני יכול להבין מה דיבר אלי בשיר הזה ב-1990 ומה מדבר אליי בו גם כיום. אף פעם לא התרשמתי ממי  שמבקשים לתעל את החוק ואת הדת וגם לא את המדע והידע לטובת שליטה בבני אדם. כינוסים אקדמיים, ובפרט כנסים בחו"ל, שבהם אין סיכוי שלא יהיו אנשי אקדמיה בקהל-השומעים, מפילים עליי דכדוך קשה. מעדיף שלא לנסוע אליהם. על-שום איזה סטנדרט של מכובדות, נראוּת, אוטורטיביות וכובד ראש, שרחוקים ממני מאוד. זאת אחת הסיבות לפיה, בצעירותי גם כשהחלטתי להפסיק לפחד מהמרחב הרליגיוזי, התרחקתי מהמוסדות הדתיים (חשוב לציין, שהאנשים בהם לכתחילה ראו אותי במרבם, כמי שלא-באמת-שייך). למשל, אני משייך את השתייכותי היהודית לשיח של זכויות ולא לשיח של חובות (לא מאמין באלוהים מצווה; אלוהי אינו משגיח עמים נבחרים, לא על מדינות ולא על ההיסטוריה ככלל). זאת אולי הסיבה שבכל מוסד שבו עברתי, הייתי אאוטסיידר, לפעמים ממש הצטיינתי, אבל אף פעם לא הייתי בן-בית (זה נכון לצבא, למקומות עבודה ולאוניברסיטה).  אני לא יודע אם אני מייצג נלוזות דווקא, במובן של סטייה מהקונצנסוס והמיינסטרים, אבל עדיין, וכזה הייתי גם לפני 32 שנים  – אני מעריך תמהונות וממקם את עצמי בשוליים.

 

פריז 1919 (Paris 1919)

 

הִיא גּוֹרֶמֶת לִי לְהַרְגִּישׁ כֹּה חֲסַר בִּטָּחוֹן בְּעַצְמִי

עוֹמֵד שָׁם וְלֹא מַצְלִיחַ לְדַבֵּר בְּהִגָּיוֹן

רַק מְבַקֵּר, אַתָּה רוֹאֵה

כֹּה מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת נִרְאֶה,

פּוֹתַחַת, וּכְמוֹ אֵינָהּ שָׁם, מְלַוָּה אוֹתָנוּ פְּנִימָה

זֶה מָה-שֶׁנָּהוּג לוֹמַר וְלַעֲשׂוֹת

לָאִישׁ גֵּא וּמְאֻכְזָב בִּיגוֹנוֹ

וּבְשִׁשִּׁי הִיא תִּהְיֶה שָׁם

וּבְשֵׁנִי, כְּלָל-לֹא

רַק לְעִתִּים תָּצוּץ מֵהַשָּׁעוֹן שֶׁמֵּעֵבֶר לָאוּלָם

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

 *

הַיַּבֶּשֶׁת אַךְ הוּבְסָה בְּבֹשֶׁת-פָּנִים

וִילְיָאם רוֹגֵ'רְס שָׂם אוֹתָהּ בַּמָּקוֹם

דְּמָעוֹת וָדָם מִיַּפָּן הָעַתִּיקָה

שַׁיָּרוֹת, צְפִיפוּת רַבָּה

וְשׁוֹשְׁבִינוֹת שָׂרוֹת, זוֹעֲקוֹת בְּקוֹל נוֹאָשׁ:    

 *

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַבִּישׁוֹף, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

*

יְעִילוּת, יְעִילוּת, הֵם אוֹמְרִים, 

תְּנוּ לָדַעַת אֶת הַתַּאֲרִיךְ וְאֶת הַשָּׁעָה בַּיּוֹם –

בְּעוֹד הַהֲמוֹנִים מַתְחִילִים לְהִתְלוֹנֵן

אֵיךְ יֵינוֹת הֲבוֹז'וֹלֶה – נִשְׁפָּכִים כַּמַּיִם   

בְּמַהֲלַךְ פְּגִישׁוֹת חֲשָׁאִיּוֹת בְּשַׁנְז אֵלִיזֶה   

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

[תרגום: שועי רז, 22.2.2023]       

*

*

    כאן מדובר, בשיר על מי שמאוהב במישהי, שלא רק שלא מאירה לו פנים, באופן המבהיר לו על הדדיות-האהבה או היתכנותהּ, אלא גם לא ממש ניתנת לא הזדמנות לפגוש בה תדיר (אולי היא אינה מעוניינת). היא לפעמים שם ולפעמים לא. הוא רוצה לראות אותה. הוא רוצה שהיא תבחין בו. אבל אין לו הצלחה. בדמיונו הוא מתאר אותה כרוח רפאים (או את עצמו, אם זו היא רוח הרפאים או הוא עצמו היא שאלה גדולה ובלתי מתפענחת) ואת עצמו כאיש-כנסיה הבא לזמן את הרוח, לדרוש את בואהּ ולתבוע את הופעתה, באמצעות תיפוף בתוף ברזל (תופים אכן שימשו בריטואלים של זימוני רוחות רפאים וגירושן). תוף הברזל עשוי לרמז גם למלחמה הגדולה (או לכך שעל מנת להסב את תשומת לבה של האהובה על המבקש את אהבתה לפעול לעורר שאון גדול), שתוצאותיה מתוארות בבתים השני והשלישי, כתבוסתה ומותהּ של אירופה כולה. גם היא הפכה לרוח רפאים, אבל למרות שאירופה הפכה לבית עלמין (המלחמה, השפעת הספרדית) – החיים נמשכים, הפליטים נעים בשיירות, והעשירים – ממשיכים להרוויח הון ולבלות, כאילו לא אירע דבר.

    לגבי ויליאם רוג'רס שמוזכר בשיר, היו שני גיבורי מלחמת העולם הראשונה כאלו: אחד קצין-זוטר אמריקני, שזכה בעיטורי עוז, שנעשה לימים קולונל (במלחמת העולם השניה), ונלחם בחזית הצרפתית, ואחר, טייס קרב קנדי –שהיו אלוף הפלות מטוסים גרמניים (הפיל תשעה). האפשרות הטובה יותר בעיניי היא כי קייל כיוון דווקא להוגה ומחנך בריטי, רב השפעה, בשם זה (נפטר ב-1898), שתבע כי בבריטניה יימסרו תכנים דתיים רק על ידי ההורים (אם הם מעוניינים בכך בחינוך ביתי) או רק על ידי אנשי הכנסיה (אם המשפחה הולכת לכנסיה), אבל אין להעניק לילדים ולנוער חינוך דתי לכתחילה במוסדות החינוך הבריטיים.  האפשרות הזאת נראית לי משום שהיא ממשיכה את מגמת הציוות שמוצא קייל בין הדת הממוסדת ובין קבלת המלחמה כנורמטיבית (כל שכן מלחמות-דת והמוני הצלבים שהועמסו על אדמת אירופה עם הקבורות ההמוניות). עם זאת, בפזמון מייצג עצמו קייל דווקא כאיש הכנסיה, שבשאון שהוא מעורר באמצעות תוף-הברזל, עשוי לעורר מתים או שדים או רוחות רפאים, ועל כל פנים להביא את אותה אהובת-ליבו לכך שהיא תבוא, שתהיה לו עוד הזדמנות אצלה, שקרוב לוודאי שתסתיים, בכך שהוא שוב ירגיש חסר ביטחון, שלא מצליח להביע את עצמו בהיגיון (מה שמזכיר לי את 1990), ואולי פשוט בינה ובינו שוררים פערים בלתי-גשירים של מעמד, או השתייכות תרבותית או קבוצתית. יפן שמוזכרת לחמה לצד מדינות ההסכמה (בעלות הברית) במלחמה הגדולה – ומנעה מגרמניה להרחיב את המלחמה למזרח.   

    אולי זה החינוך הוולשי של קייל, אבל ככלל, ממש כמו אצל המשורר הוולשי הגדול, דילן תומאס (1953-1914), שלימים קייל הלחין משיריו (Words for the Dying, 1989), ניכרות אצל קייל, לא אחת בשירים, ובפרט בתקופות המוקדמות, אסוציאציות לנושאים מיתיים, רוחניות נוצרית, ומוטיבים ספרותיים ואמנותיים. גם תומאס, לא חי חיים דתיים, ובכל זאת ניכרת אצלו איזו רליגיוזית, הסובבת סביב האל, המושיע הכנסיה, קהילת הילדוּת, שנמצאתו גם אצל קייל – ואשר כנראה מקורותיה בחינוך שקיבלו בילדות בוויילס (כך השיר הפותח את פריז 1919, קרוי:  ;Child's Chrismas in Wales אלבום קודם שהוציא יחד עם המוסיקאי והקומפוזיטור האוונגרדי-המינימליסטי, טרי ריילי, בשנת 1971; נקרא: Church of Anthrax). תומאס וקיייל גם התגוררו, זמן-מה, בפער של כעשור בצ'לסי הוטל בגריניץ' וילג', שם נפטר תומאס כתוצאה מהרעלת אלכוהול. אל מלון-האורחים הזה הגיע קיל הצעיר, בערך עשור אחר-כך, כשהגיע להתגורר בניו יורק.  לימים, הכיר את מוסיקאי האוונגרד, ג'ון קייג' ולמונט יאנג, ואחר כך את  אנדי וורהול ואת לו ריד, מה שהביא לייסוד ה-Velvet Underground.      

    תומאס מסיים את דיוקן האמן ככלב צעיר במלים הבאות:          

במשך זמן רב הוא המתין במדרגות, למרות שלא הייתה לו כעת אהבה לצפות לה ושום מיטה לשכב בה, מלבד מיטתו במרחק מיילים רבים מדי, ונותר רק היום הממשמש ובא שיזכיר לו את תגליתו. מכל עבריו נרדמו שוב דיירי הבית שמנוחתם הופרעה. אחר כך הוא יצא מתוך הבית אל השטח השומם תחת העגורנים והסולמות הנטויים. אורו של פנס הרחוב העמום היחיד, המוקף גדר ברזל חלודה, צנח על ערימות הלבֵנים והעץ השבור והאבק, שהיה פעם בתים, מקום שבו תושבי העיר, האנשים הקטנים, האלמונים כמעט, שלא יישכחו מעולם, חיו ואהבו ומתו, וידם תמיד על התחתונה.

[דילן תומס, "שבת חמימה אחת", דיוקן האמן ככלב צעיר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, ושתי מחלקה ספרותית, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמוד 187].

*

 אם יש דבר שמחבר אותי (הצעיר וההווה) עם קייל ועם תומס, היא התפיסה העצמית הזאת של החלוף; של אי היכולת להישאר במקום; של החיים המתרחקים, של האהבה המהבהבת, ושל מצוקת הקיום. הידיעה שאי אפשר אף פעם לנצח. היד תמיד תהיה על התחתונה – אבל ניתן עוד קודם לכן, לייחד מאבק משמעותי. יש שייקראו לזה חיי-יצירה, אבל זה מאבק משמעותי, שבתוכו האדם לא תמיד מבין במי הוא בעצם מתגושש, וכך לנוכח האור הצהוב של מנורת-השולחן הלילה, אני מרגיש עצמי כרגע – אחרי שכתבתי רשימה על אלבום שלא התכוונתי לכתוב עליו ואמרתי כמה דברים שלא התכוונתי להגיד – מעט מטורף מהרגיל.  

*

*

בתמונה: Bob Rush, Photos of John Cale Taken for the Paris 1919 LP, LA 1973©

Read Full Post »

אדם רץ בחורף הסיבירי ולא מסוגל לעצור

*

בטרם יגיע החורף אל קצו, החלטתי לכתוב משהו על אודות ספרו פוקח-העיניים של העיתונאי והסופר הפולני, יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה  (מפולנית: מרתה סטנקוביץ'). העוסק, רובו ככולו במסע שלו בחורף 2008-2007 לרוחבה של סיביר ברכב-שטח רוסי, "לאז'יק", הקל-לתיקון ולתפעול, דגם חדיש של רכב שטח קומוניסטי ותיק (יוצר לראשונה ב-1958), העולה-בזול וחלפיו זמינים יחסית בכל רוסיה; מסע שתחילתו במוסקבה ומשם מזרחהּ ומזרחהּ עד חבארובסק וולאדיסטוק, שעל גבול קוריאה הצפונית.

ההתעכבות על ספרו של באדר, יותר משהיא נובעת מהתלהבותי מספרות-מסעות, הרי היא נובעת מעניין כן בנופם ובתרבותם של חלקי-עולם שכוחי-אל, ואכן הוגו-באדר, לא מנסה לעודד אותנו להזמין מקום בטיול המאורגן הבא בסיביר. נהפוך-הוא, הטונדרה הסיבירית, שהוא מתאר, היא אזור גווע ואכזרי, המנוצל על ידי אוליגרכים שונים וגורמים פוליטיים; החצר האחורית הזנוחה של רוסיה שבמערב; טריטוריה שיושביה אינם מאריכים ימים וחייהם קשים מנשוא, ובכל זאת אנו חולקים איתם ממש כרגע את אותו עולם.

יש לומר, האזורים שממזרח לוולגה תפסו מזה  כאלף שנה ויותר את מחשבתם ולבם של נוסעים שהגיעו לשם מלב הציויליזציה. כך למשל, תיאר, בראשית המאה העשירית, אחמד אבן פדלאן, שליח מסחרי של בית עבאס העיראקי, את בני גוג ומגוג הענקים, החיים או שחיו לפָנים לדידו, באזורים שממזרח לוולגה (במסעותיו פגש אבן פדלאן גם ויקינגים וכוזרים). המלך, טיקין – בו הוא פוגש בוולגה, טוען שלפנים חי אצלו ענק בן אותם עמים (הדרים במזרח מהלך שלושה חודשים), אותו הוא נאלץ לתלות למוות בשל נטיותיו התוקפניות. המלך נוטל את המבקר למקום שבו נתלה הענק ושם מתאר הנוסע שלד ענק שבראשו ייסדו דבורים כוורת עצומה.  במסע נוסף של הנווד אבו חאמד אלאנדלוסי מגרנדה (1168-1080), תיאר המחבר את יושביהם המשונים של הארצות הללו כמרוחקים בצדו השני של ים החשכה (ככל הנראה מדובר בים הכספי, שכן במפות אותה התקופה – הים השחור מתחבר לים התיכון ואילו הים הכספי מצטייר כימה נפרדת ענקית). הואיל ואבו חאמד אלאנדלוסי מדרום-מערב חזקה עליו שהוא מתכוון לאזור ההרים האלטאים השוכנים מצפון לים השחור ובגבולה הדרומי של סיביר, סביר כי התפיסה לפיה אי-שם שוכן עם פראים ענקים בצפון, המנותק מחלקי העולם המיושבים יותר, הילכה על בני אותן תקופות קסם ואימה.

אחד הדברים החוזרים באותם דיווחים ספק-מיתיים של אותם נוסעים ערביים שהזכרתי היא תפיסת העולם המובלעת לפיה אין אותן בריות הדרות מזרחית לוולגה או צפון מזרחית לים הכספי והאנשים החיים במערב הנהר, כל-שכן דרומית ממנו, מתנהלים מתוך אותם מניעים ומגמות. דומה הדבר לכאורה כאילו מתואר כאן הפער שבין הניאנדרטליים ובין ההומו-סאפיינס, וכאילו מדברים המערביים-דרומיים באותם מזרחיים-צפוניים כסוג אחר של אנושות (ענקים ולא בני אדם). מגמה זאת כמובן, לא נשמרה עד ימינו. אף שדומה כי שלטונות רוסיה עדיין מתייחסים לתושבי אזורי המזרח-האסיאתי שבשליטתה, כסוג של אנושות לגמרי-אחרת, וזאת על-אף שלכאורה שנות הקומוניזם היו אמורות לקדם תפיסות שוויוניות יותר.

לא שמזלם של אזרחי רוסיה המערבית שפר עליהם במיוחד. הוגו-באדר מתאר חברה שבהּ שניים מתוך חמישה גברים רוסיים הם מאבטחים ועוד אחד נהג – לא כולל שוטרים (כמיליון וחצי איש) ואנשי צבא. לדברי המחבר: "עשרות, מאות ומיליוני גברים לא עושים דבר חוץ מלתצפת, לאבטח, להשגיח ולשמור שגברים אחרים לא יגנבו את מה שהופקד בידיהם. ישנם מיליוני מאבטחים, שוערים, שומרים, משגיחים, שומרי ראש, שנולדו, גודלו וחונכו רק כדי לשמור על דברים" (קדחת לבנה, עמ' 26-25). זאת ועוד, כל אותם אמצעי פיקוח ושמירה לא מתגלים כמועילים במיוחד, בין היתר משום ש: "הרוסים נהרגים על הכביש כמו זבובים. בשנת 2007 איבדו את חייהם 33,000 איש – מספר הדומה לזה שבכל האיחוד האירופי, שבו מתגוררים פי שלושה וחצי תושבים, ויש בו פי שישה מכוניות" (שם, עמ' 21); זאת גם משום שמשטרת התנועה מהווה במוסקבה ומחוץ להּ דרך מקובלת להשלמת הכנסה עבור השוטרים, שיותר משהם אוכפים, ישנה הסכמה שבשתיקה, שתשלום מתחת לשולחן לכוח המשטרה עשוי לפטור את העבריין מכל סנקציה שתושת עליו. יתירה מזאת, השוטר פעמים רבות מציע את גובה התשלום הדרוש כדי לחלוף על פניו: "הפרקליטות הכללית חישבה שהכנסותיהם של עובדי המדינה משחיתות משתוות לשליש מתקציבה של רוסיה. המשמעות היא שהם סוחטים מהציבור 125 מיליארד דולר בשנה." (עמוד 26).

וכך, בעודו מחכה בנובמבר 2007 להזדמנות לרכוש "לאז'יק" בזול ולצאת למסע מזרחהּ, יוצא העיתונאי-המחבר, לחפש במוסקבה, אנשים בסביבות גיל חמישים (בני-גילו), שהיו ממש כמוהו הִיפִּים בשנות השבעים, ויוצר מילון קטן ומרתק של העגה ההיפית-רוסית בימינו (כולל כמובן, מינוחים הקשורים לצריכת סמים ולהתמכרויות). אגב, אחת ממסקנותיו "כמעט כל ההיפים מהדור הראשון שלא מתו ממנת יתר נהפכו לכמרים פרובוסלאבים או נזירים, ואילו הבנות – לנשותיהם של אנשי דת" (עמוד 51) –  משכה את ליבי. בין היתר, משום שבעולם חומרני וקפיטליסטי, שבו ערכים של שיוויון ויצירה חופשית הולכים ונדחקים — דת או רוחניוּת דתית, או למצער, פעילות חופשית יחסית מתוך מסגרת דתית — זוכות עדיין להרבה יותר סובלנות וקשב בכל מקום; וכך, רבים שההִיפִּים לשעבר, בהם פוגש הוגו-באדר, מנהלים מועדונים בחסות הכנסיה, שבהּ מתארחים צעירים שאינם מוצאים את מקומם במסגרות הרוסיות "הרגילות", מאזינים למוסיקה שהם אוהבים וזוכים לקשב ולאהדה. הוגו-באדר, שבשום שלב בספרו אינו מתגלה כנוצרי אדוק משום-סוג, מאוד מזדהה עם המגמה הזאת, משום שהוא רואה שכוונת אותם אנשי דת אינה לאסוף את הצעירים אל חיק הכנסייה, אלא דווקא להעניק להם מקום משען וכינוס אלטרנטיבי. הוא גם לא מתאר איזו הקצנה פוליטית של אותם כמרים או נזירים עקב כך שהצטרפו למוסדות הדת. הם לא מתוארים כלאומנים או כפנאטים דתיים, אלא כאנשים המצליחים לשמור את ערכי השוויון ואהבת האדם, שבהם דגלו תמיד, תחת חסות הממסד הדתי הפרובוסלאבי. אחד מכהני הדת האלה אף מתאר את ישו, כראש וראשון להיפים בכל הדורות.

כשיוצא הוגו-באדר מזרחהּ, הוא נוסע במשך שמונה ימים רצופים ועוד ארבע-מאות קילומטרים,לאבֶּקַן, מקום בו משגשגת קבוצה רוחנית-דתית שנוסדה בהדרכתו של שוטר בכיר לשעבר (כל ראשי הכת הם אנשי צבא או משטרה לשעבר), ששמו סרגיי אנאטולוביץ' טורופ (המכונה "ויסריון"), שעם קריסת ברית המועצות עזב את עבודתו ונעשה בעל-התגלויות ומטיף נודד. בספר בלתי-קריא שכתב "הברית האחרונה" הוא גילה את דעתו על כך שהאדם עתיד להישמד ורק מי שיתקבצו סביב ויסריון (כ-4,500 נפש ב-2008) יינצלו מכליה. באחד מחזיונותיו, ב-1997, החליט טורופ כי מרכז-העולם (במובן Axis Mundi לאו דווקא מרכז גאוגרפי) נמצא בטייגה והחליט לבנות שם עיר-בירה, המכונה בפי מאמיניו "ההר", ולמרגלותיה עיר קטנה. השלטונות רואים בהתאגדות הזאת ברכה, שכן שיעור ההצבעה של חסידיו הוא תמיד 100% וידוע לכל שהם מצביעים לפרלמנט, ללא יוצא דופן, בהתאם למגמת השלטון המרכזי, מה שמיטיב את אחיזתם באזור.

אשר לתושביה המקוריים של הטאייגה, העומדים בלב הטרגדיה, הוגו-באדר מתאר את דתם כשאמאנית במובהק, המעניקה מעמד יוצא דופן לריטואלים מאגיים של טהרה וגירוש מזיקים. כאשר גם הממסד הרפואי פותח שעריו בפני השאמאנים המגיעים לבתי החולים. רופא מרדים רוסי מודה בפני הוגו-באדר "הם מרפאים את הנפש. אנחנו מרפאים רק את הגוף" (עמוד 154). פרט מעניין יותר היא מידת רב-התרבותיות הנהוגה בין השאמאנים, כאשר יש מביניהם מרפאים באנרגיות נעלמות ואחרים שמרפאים באמצעות הקוראן. מתוך פרק זה נתקלתי שוב  בתופעה המוכרת לי מקריאת טקסטים עתיקים. הסובלנות שגילו מאגיקונים כלפי "המאגיה של האחר" ונכונותם ללמוד ממנה, היא לעולם מצויה יותר ממידת הסובלנות שגילו מוסדות דת או מוסדות השכלה גבוהה כלפי מאגיה וריבוי של תרבויות מאגיות. בין השאמאנים בטאייגה הסיבירית נפוץ  מיתוס "המחלה השאמאנית" שראשיתה בכך שהרוחות נותנות לאדם סימן שנועד לחיים שאמאניים. אם הוא מתנגד, "הן שוברות אותו, גורמות לו צרות, אסונות ומחלות, לרוב מחלות נפש ואלכוהוליזם, האדם מאבד את הונו, את עבודתו, את משפחתו. קרוביו מתים, ולבסוף גם הוא עצמו." (עמוד 156). דומה כאילו, והמחבר לא העיר על כך, שהשאמאניזם במרחב הטאיגה הסיבירית מהווה מקבילה לזאת שמהווה הנצרות הפרובוסלאבית עבור אותם היפים לשעבר במוסקבה. היא מאפשרת לאדם מפלט מהתמכרויות וממקום חברתי מודר ונידח. השאמאניזם הוא מפתח לחיפוש רוחני וגם למעמד חברתי מסוים, המאפשר לעוסק בו לפעול מתוך רווחה כלכלית וחברתית, באופן יחסי.

*

* 

פרק מרכזי בספר, שגם העניק לו את שמו, עוסק באֶוֶונְקִים, עם מזרח סיבירי, ההולך ומתכלה כתוצאה מהתמכרות לוודקה, יותר נכון: ההתמכרות המהירה והרגישות הגדולה של הלוגמים לאלכוהול, המעוררת בהם הזיות קשות, מה שבסביבה הקפואה שמסביב עלול להחיש על אדם את קיצו, כל אימת שהוא מתנתק מהסביבה. הוגו-באדר מתאר את הוודקה כרעל הממית של האוכלוסיה הזאת, שחיה בסיביר מאות או אלפי שנים. אדם בן הקבוצה המגיע בימינו לגיל 40 נחשב כבר-מזל באופן קיצוני. הוא שומע מפיה של לנה, אשה אלמנה ומנהיגת האוונקים בכפר באמנק שבאזור אמורסק, במזרח סיביר, על  כך שבשנת 1985, היא קיבלה לעבודה צוות בין שבעה-עשר רועים, שנועדו להשגיח על כ-3,500 איילי-צפון. עד 2001, כל השבעה-עשר, לרבות שתי נשים ושני נערים שהיו בתחילת הדרך בני 14, נספו כתוצאה מטרגדיות שונות. רובן-ככולן, כתוצאה מתאונות הקשורות למצב השכרות שבהּ היו נתונים או כתוצאה ממקרי ירי או "תאונות ירי" שנעשו בגילופין. נורא יותר הוא מצבם של המנסים להיגמל מאלכוהול, הנתקפים בקדחת הלבנה, דלריוּם המתפתח בשל השתיה, הקורא למתמכרים לאלכוהול, לצאת ולרוץ אל מרחבי השלג עד שהם קופאים למוות מהקור או לחליפין לירות ללא שליטה כדי להיפטר מקולות או ממראות, בהם הם נתקלים.

בשיחה עם ד"ר לובוב פסאר, נרקולוגית ופסיכיאטרית, ממזרח סיביר, היא מתארת את "הקדחת הלבנה" כך:

*

המונח המקצועי הוא delirium  tremens  — תסמונת גמילה מאלכוהול – אחת הפסיכוזות האלכוהוליות השכיחות ביותר. היא מופיעה יומיים-שלושה לאחר הפסקת רצף השתייה. זה מתחיל בחוסר שינה ובחוסר שקט, ואחר כך מתחילות ההזיות. אצל חלקם הזיות חזותיות, אצל אחרים קוליות. הם רואים דמויות מוזרות ותזזתיות מאוד, מפלצות, בעלי חיים. הם שומעים קולות שמעליבים אותם, מאיימים עליהם, מגדפים, מאשימים או פוקדים עליהם לעשות משהו – למשל להתאבד, או לקחת גרזן ולקטוע לעצמם את היד.

האוונקים שלי סיפרו לי על קולות שפקדו עליהם לעשות לעצמם חור בראש, כדי שהכאב הנורא  המתלווה להזיות ייצא דרכו. אז הם לקחו רובה וירו לעצמם בראש … והסיוטים שמופיעים הם פעמים רבות כאלה שרודפים את האדם כבר שנים, תמיד אותם סיוטים, אישיים, מוכרים, שהם ממתינים להם בפחד אחרי כל השתכרות. לעיתים קרובות מופיעים בסיוטים אנשים שמתו מזמן, שהאלכוהוליסט עשה להם משהו רע, ועכשיו הם חוזרים כדי לענות אותו ולהתנקם. או שמופיע אל זועם … אני לא יודעת, בשלב כלשהו של הקדחת הלבנה יכול להופיע פחד. ענקי, מבהיל, לא-רציונלי, בלתי-נתפס. האלכוהוליסט לא יודע ממה הוא מפחד. אולי מהמוות. אבל מאיפה זה יבוא? לא ברור. הפחד גדל ומתחלף בפאניקה, ואז אנשים מפסיקים לשלוט לגמרי בעצמם. כשיש להם נשק, הם מתחילים לירות ללא-הבחנה לכל הכיוונים, בדרך כלל לכיוון שממנו נשמעים הקולות הרעים. החולים מתחבאים, בורחים או תוקפים אנשים שהם נתקלים בהם. הם מזהים בהם את רודפיהם.

[שם, עמ' 196-195 בדילוגים]  

*

מעבר לשורה של אסוציאציות לספרי אימה או סרטי אימה, המצב המתואר פה לקח אותי, למחשבות על כך שחלק מן המתמכרים לשתייה מגיעים למצב ההתמכרות כדי לשכוח טראומות או להרגיש אותן פחות נוכחות בחייהם. הגמילה, מעבר להיבטים הנוירו-פיזיולוגיים והכימיים, מעוררת במתמכר את אותם פחדים וחוויות נוראות שאותן ביקש לדחוק או להשכיח והן עולות בו ביתר שאת, בבת-אחת, ובאופן חסר-שליטה. הפחד המציף (התקף החרדה החד) מעורר את האדם לקבל החלטות אבדניות, העלולות להביא לאבדנו שלו או לאובדנם של אלו המצויים בסביבתו.  כמובן, שבעולמה הרפואי-מדעי של ד"ר פסאר הקולות והמראות הן תגובה גופניות מוכרת להתמכרות לאלכוהול, אך בסביבה השאמאנית של האוונקים, יש להניח, כי נטייתם היא לראות באותן יישויות המתגלות או המדברות אליהם, רוחות-רפאים של מתים או ישויות דמוניות, מה שמגביר בהם עוד-יותר את האימה לפיה אין להם שום מוצא מלבד בחירה (מודעת או לא מודעת) במוות.

הוגו-באדר מרחיק בחלקו המסיים של הספר, אל מולדובה שבמערב, הנטועה בין רומניה בדרום ומערב ובין אוקראינה בצפון ובמזרח. מולדובה, שמתאר הוגו-באדר, היא ארץ שבהּ סחר בנשים ובאיברים אנושיים (קציר איברים) רווח מאוד; מדינה שהעוני המנוול שבהּ גורם לרבים מאזרחיה לעסוק בסחר-מכר המוחק את פני-האדם ואת זכויות האדם הבסיסיות ביותר, למשל: עבודה במכרות בלתי מוגנים, הגורמת לתאונות-עבודה רבות ופיצוצים, המסתיימות במיתתם הפתאומית של פועלים צעירים. רבות ורבים הם האזרחים הפונים כמהגרי-עבודה למדינות עולם שונות, כדי להתפרנס ביושר הרחק מהמקום הנגוע בשחיתות-דמים, אלא שכפי שמראה המחבר, לא מעט הגירות כאלה מתבררות כמלכודת של סחר בנשים. יתירה מזאת, הואיל ומולדובה היא דמוקרטיה, לא ניתן אלא להרהר עד-כמה רבה הזיקה בין שחיתות מידות ובין הפיכתה של דמוקרטיה לטימוקרטיה, חברה שהשיקול היחידי שמנחה את משתתפיה הוא תאוות הון – לא חוק ולא אתיקה.

על אף המצב האנושי המזעזע שחושף הוגו-באדר, והפרטים המעניינים שהוא מגלה על פעולת ארגוני הפשע במולדובה וקשריהם עם המדינה, בבחינת יחסי הון-שלטון. נותרתי עדיין בסיום הקריאה נטוע בין עולמם של ההיפים הפרובוסלאביים במוסקבה, בין השאמנים של הטאיגה, ובאופן מיוחד בין האוונקים שבמזרח סיביר. כך  או אחרת, ניכר לי גורלם של  של בני ברה"מ לשעבר, ובמיוחד של תושבי החצרות האחוריות של אותה מדינה רוסית גדולה, עם מדינות בת-רבות,  כמר ממר,  אלא שיש מהם אנשים שעוד מנסים לייצר אלטרנטיבות רוחניות או יצירתיות, ויש כאלו שבדיוק כמו תחת המשטר הקומוניסטי, קיבלו לחלוטין את העובדה שהמדינה, לא משנה כמה מושחתת היא וכמה דרכיה עקומות, היא מובילת דרכם ומנת-גורלם.

יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה, מפולנית: מרתה סטנקוביץ', כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, אור יהודה 2012,  414 עמודים. 

*

*

בתמונות: Isaac Levitan (1860-1900), Snow Covered Meadow, Oil On Canvas, Date Unknown

Siberian Shaman Near Lake Baikal, Photographer & Date  Unknown

 

Read Full Post »