כולם בנויים מעכשיו שנגמר מתישהו

*

 אני רוצה לייחד דיון קצר בשני קטעים מתוך המחזה עוֹבֵר (עריכה אורית צמח, הוצאת גוונים: תל אביב 2014) מאת הפילוסופית והמחזאית, נינה רמון (2023-1953). נינה הלכה מעם החיים בשבוע שעבר לאחר התמודדות עם מחלה קשה. הכרנו דרך השתתפות הבלוגים שלנו באתר רשימות; היא הייתה מנויה לאתר זה מאז 2015 וחברת פייסבוק שלי. התכתבנו לפעמים, בעיקר בין 2017-2016, בתקופה שבהּ הייתי בכל יום נוסע לעבוד בספריה הלאומית וחוזר קרוב לחצות. כבר כמה שנים שהמחזה המדובר נמצא בארון הספרים שלי ותמיד אירע משהו שדחה את הכתיבה עליו, למשל: אחת משתי הדמויות הראשיות במחזה היא חתול רחוב, ההולך ומאבד את ראייתו. לא פעם בצל מחלת העיניים שלי, ניסיתי להביא את עצמי לכתוב עליו, נתקפתי עצבוּת ועזבתי את זה. מצב הראיה שלי הרבה יותר טוב משהיה לפני שלוש וחצי שנים; בניגוד לתחזית הקודרת אז – העיניים רואות. למרבה הפלא, הנזקים הולכים ומתרפאים.  

    נינה רמון היתה ד"ר לפילוסופיה וכתבה ספרים בעברית בתחום, למשל: מעבר לקשת זה כאן: תודעה, דפוסי חשיבה ותודעה האושר בתרבות המערבית (פרדס: חיפה 2009) על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול (פרדס: חיפה 2012) שעסק בסוגיות אקולוגיה, קיימות, ויחסי אדם ובע"ח; היה לה גם בלוג בוורדפרס שנקרא דרך הפילוסופיה. ממש לפני כשבועיים, בשלהי ינואר 2023, וכמה ימים טרם פטירתהּ – ראה אור ספרהּ האחרון: מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות (הוצאת תשע נשמות: תל אביב 2023). כשנתקלתי במודעה עליו לראשונה בפייסבוק (אצל העורך: גיל עמית) לא ידעתי שהיא נוטה למוּת וגם לא הספקתי לברך אותה על ספרהּ, שכן הייתי שוקד אז על עבודת עריכה גדולה, שארכה מעל שנה, שהתחייבתי למסור את תוצאותיה. מטבע הדברים, עוד לא ראיתי את הספר החדש. ולפיכך ראיתי להיפרד מידידת-עבר, שמעולם לא פגשתי, פנים אל פנים, דרך שני קטעי מחזה שכתבה כנראה בתחילת העשור הקודם, שהנפשות הפועלות בו הם מנקה רחובות, חתול רחוב, עובר אורח ומקהלה, המתעקשת להשמיע פסוקי קהלת, ומבליחה מדי פעם במהלך הדיאלוגים במחזה.

*

מנקה רחובות: (מגחך במרירות) עכשיו … תסתכל עלי. עכשיו אין לי כלום.

חתול: (מתבונן בו) אין כלום?

מנקה רחובות: כלום. כלום. 

חתול: אבל יש לך.

מנקה רחובות: מה יש לי?

חתול: מה שיש לי. 

מנקה רחובות: איך?

חתול: אתה ישנו כמו שאני ישנו.

מנקה רחובות: את זה אני יודע ו… ?

חתול: (בהפתעה)  ו…? צריך עוד?

מנקה רחובות: אתה צוחק עלי.

חתול: לא, אתה בדיוק כמוני. אני יש לי אותי, אתה יש לך אותך. זה לא כלום.

מנקה רחובות: אבל מה זה עוזר לי?! אתה יודע מה היה לי? מה איבדתי???

מקהלה: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה … ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה זה לעומת זה".

 חתול: תודה. אז למה אתה חושב על מה שאין.

מנקה רחובות: (משתהה לרגע, נאנח) זה נקרא זיכרון?

חתול: (לא מבין) זיכרון?

מנקה רחובות: כן, זיכרון. זיכרון זה געגוע.

חתול: געגוע?

מנקה רחובות: כן, לרצות שמה שהיה יחזור. וגעגועים שלא נפתרים זה כואב – נורא.

חתול: אבל אמרו לך. יש יום טוב, ויש יום רע. ככה זה.

מנקה רחובות: אבל ביום רע אתה נזכר בימים אחרים, טובים יותר.

חתול: (חושב רגע) נראה לי, שכמה שזוכרים פחות יותר קל, לא?

מנקה רחובות: כן.

חתול: אז אל תזכור.

מנקה רחובות: קל להגיד.  

[נינה רמון, עוֹבֵר: מחזה בשתי מערכות, תמונת שחר וחתול, עריכה: אורית צמח, גוונים: תל אביב 2014, עמ' 29-28].

*

    למרות שאין דרך לגשר בין תודעת אדם לתודעת חתול, בכל זאת בני משפחת היונקים הם וקירבת המשפחה מאפשרת כביכול איזו קירבה. רמון ביכרה להפוך את הקירבה הנקשרת לעתים בין בני אנוש לחתולים לדיאלוג קיומי מדומיין, המאחד כמה תימות בסיסיות הקושרות בין אדם וחתול: סוֹפִיוּת, אבדן, רפלקציה מסוימת על העצמי ואת האחר. למשל, בימים שעבדתי בגבעת-רם הייתי יוצא להתפלל בגן הקמפוס לבדי אחה"צ (מעט טרם השקיעה או כשהתחיל להחשיך). היה שם חתול שיומיום היה מגיע תוך כדי התפילה ומחכה שאתיישב אחריה על ספסל אבן סמוך. משהייתי מתיישב היה מתיישב על ידי. לפעמים ממש בסמוך ואפילו מאפשר לטיפה. לפעמים בצדו האחר של הספסל במרחק. הדבר המשונה היה שבמשך כשנה, מעולם לא ראיתיו יושב על הספסל הזה בשעה אחרת של היום או נמצא בקרבתו בשעה אחרת. הוא לא היה מחכה שאבוא להאכיל אותו (לא הייתי מאכיל אותו אף פעם). בימים שלא הגעתי לספריה – תהיתי אם הוא חש בזה. בימים שהוא לא הגיע לספסל חששתי לגורלו. מובן, שבשבוע שלפני צאתי את הספריה, התחלתי בתהליך פרידה מידידי זה. ממש אמרתי לו כבן שיח שבקרוב לא אגיע יותר. אני לא יכול להבין איך, אבל אני חושב שהוא הרגיש. ביומי האחרון שם, הוא ממש הרעיף עליי חיבה. זה היה מוזר מאוד – ולכן זכור לי עד היום. 

*

*

     מערכת היחסים בין מנקה הרחובות ובין החתול אצל רמון מציירת את אפשרותהּ של מערכת יחסים כזאת. החתול מייצג תנועה בהווה, בהווה לבדו; קיומו של החתול הוא תנועה בעולם שאין בו עבר ואין בו זיכרון והוא נמשך ככל שמֶשֶׁךְ-החיים מאפשר זאת.  הווייתו של האדם מיוסרת הרבה יותר, בין היתר, מתוך שהוא נושא בתוכו זהויות הקשורות בתרבות, באנשים אחרים ובתפיסות עולם, המהווים חלקים נרחבים במעגל זכרונותיו. יותר מכך, האדם הוא גם יצור מודד ושיפוטי. הוא מתייסר בשל תקופות בהן הוא חווה ירידה. הוא לא רק מעלה לנגד עיניו חוויות עבר, אלא גם יודע להשיטן במחשבתו, באופן שבהם הוא למעשה מכריע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות; מה יישאר ומה יחמוק. כל אלו גורמים לאדם לחשוב, כלומר: לנתח, להפריד רשמים אלו מאלו, להעריך אותם, להכריע בהם ולהחליט לגביהם; כמו-גם, למדוד ולשפוט את מצב-עצמו ומצב-זולתו. דווקא הכושר המחשבתי הזה, הוא סיבה גדולה של עיצבון, יסורים ואי-נחת תמידית. כפי שכינה זאת הפילוסוף אברהם בר חיא – הגיון הנפש העצובה; ואילו הביוגרף ארנסט פאוול – סיוט התבונה.

     הואיל ומרק טוויין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835) במסתו הנודעת הפחותה שבחיות (תורגם מאנגלית על-ידי יניב פרקש, בתוך: חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך והקדים מבואות: אסף שגיב, הוצאת דביר: אור יהודה 2011, עמ' 120-108) הפך את האדם גרועה שבחיות הרצחניות, הטורפת גם שלא  על מנת לשבוע והמחריבה את סביבתם מחייתם של בני אדם אחרים או בעלי-חיים אחרים מפני תאוות שלטון, בצע ודת. אם נחבר את מסקנתו להצגת הדברים במחזה של נינה רמון, הרי שנוכל להגיע למסקנה לפיה היכולת למדוד ולשפוט אינה רק מייסרת את האדם, אלא היא מהווה עילה רבתי לייסורי בעלי החיים והצמחים על פני כוכב לכת זה. יתירה מזאת, היכולת למדוד – עלולה להביא את מי שעושה בה שימוש מוטעה לידי תאוות בצע וחמדנות; ואילו הכושר השיפוטי –  היכולת של כל אדם לפסוק דין לאחֵר, כפי שניכר מאוד משיח הרשתות החברתיות המתלהם, אולי הוא הסיבה שבעטיה כל-כך לסמן אנשים כאויבים, בוגדים, אלימים ומזיקים – בחברה בהּ אנו חיים, גם כאשר אין במכלול מעשיהם הנודע, משהו המצדיק את ההאשמות הללו. עוד יותר, הידיעה הפשוטה, שאם אפגוש באדם שמאחורי המקלדת – אמצא בדרך כלל אדם חביב הרבה יותר, משחשבתי שהינו, למקרא תגובותיו.  

       כיצד בדיוק היה ניתן לייסד ציביליזציה או תרבות כלשהי, שאינן מיוסדות על זיכרון-דברים או געגוע? הרי האדם מתגעגע ומתוך כך משתוקק שהמארג הקולקטיבי הזה הנקרא תרבות – יהיה איזה עתיד. אנחנו יכולים בקלות רבה לקבל את דבר מותנוּ העתידי. הוא מעלה בנו כל מיני מחשבות ולפעמים גם תקוות ופחדים, אבל אנוּ יודעים שנמוּת יום אחד. לעומת זאת, אנחנו מקווים שהדברים שאהבנו ימשיכו להתקיים אחרינוּ בעולם ויהיו נחלת בני-הדורות הבאים. לפיכך, תחושה של חורבן-ציבילטורי היא בלתי-נתפשת. היא עלולה לדכא עד עפר.     אם החתול, במחזה של רמון, מבקש את רעהו מנקה-הרחובות להשתחרר מן העבר ומן הגעגוע, הוא מבקש אותו באיזה אופן להשתחרר מכל מה שקושר אותו אל סובביו, ולהתנהל כיֵשׁוּת נעה המתקיימת ללא כל מארג הֶקְשֶרִים ובמידה-רבה, בלאו-זהות מובחנת, ב-Present Progressive.  אדם אולי מסוגל לחיות כך, בינו ובין עצמו, אבל בכל מה שקשור לזולת ועוד יותר בחברה (ובסוציאליזציה) – הוא יהיה זקוק עד-מהרה גם לעבר ולעתיד, זאת משום שרוב השפה החברתית ומושגיה, מושתתות עליהם.       

*

מנקה רחובות: (מלטף אותו) אני דואג לך.

חתול: אני בסדר.

מנקה רחובות: העיניים שלך.

חתול: העיניים שלי? אני רואה.

מנקה רחובות: אבל בקושי.

חתול: אבל רואה.

מנקה רחובות: אבל –

חתול: זהו, זה מה שיש. 

מנקה רחובות: פשוט, ככה? אתה לא כועס, מתעצבן, מתישהו …

חתול: (בתימהון) כועס? על מה?

מנקה רחובות: (בייאוש) אלוהים!!! אתה מתעוור!!!

חתול: מתעוור? מה זה?

מנקה רחובות: כשלא רואים יותר.

חתול: (בשקט). כן, כנראה, אז?

מנקה רחובות: (צועק) מה אז!!!

חתול: עכשיו אני רואה קצת.

מנקה רחובות: אבל …

חתול: זה מה שיש. הכל זה ככה.

מנקה רחובות: עד מתי?

חתול: עד שנגמר.

מנקה רחובות: ומתי זה?

חתול: כשזה נגמר.

מנקה רחובות: ואיך יודעים?

חתול: יודעים. כשמגיע הרגע, אז יודעים.

(דממה)

מנקה רחובות: ואין מה לעשות?

חתול: (לא מבין) לעשות?

מנקה רחובות: לשנות משהו …

חתול: ככה זה. מה שיש בנוי ככה.

מנקה רחובות: שייגמר?

חתול: גם.

מנקה רחובות: אני מקנא בך. הלוואי שיכולתי …

חתול: למה אתה לא?

מנקה רחובות: כי אני לא בנוי ככה.

חתול: שטויות, כולם בנויים ככה.

מנקה רחובות: איך?

חתול: ככה. כולם בנויים מעכשיו שנגמר מתישהו.

[שם, שם, עמ' 55-54]

*

    אם  בקטע הראשון – החתול הוא שמגלה לאדם  את מציאות ההווה ואת כוח הקיום מתוך ההווה וההווה בלבד, כאן האדם הוא שמבשר לחתול כי על מציאות הווה המתמשכת שלו נמסך עיוורון. אבל החתול, אינו מתרגש ואינו חושש מכך. הואיל והוא מקבל את עצמו כקיים  – הוא מודע לכך שהוא ימשיך להתקיים גם בלא כושר הראיה שליווה אותו עד עתה, ועד לרגע שבו יחדל מלהתקיים בכלל. ניכר כי דווקא החתול מקבל בשלווה יחסית את העיוורון ואת העובדה שיום אחד קיומו ייגמר לגמרי. הוא רואה בזה נתון. לעומת זאת, מנקה הרחובות, נרעש ונחרד, אולי מבקש לשנות את ההכרח, ומבקש לנחם את עצמו ואת ידידו החתול, שמצידו – מקבל את מחוות הידידוּת, אך לא כל-כך  זקוק לנחמה ולחמלה. אבל האדם חומל.

*

*

    מחלת העיניים שלי טופלה אי-אז במחצית הראשונה של 2020 בתרופות בהם מטופלים חולים קשים. בשלב כלשהו כבר לא ידעתי אם העיניים כואבות לי כמו שהן כואבות – מכוח המחלה, מכוח התרופות או מכוח הבדיקות השונות, החוזרות ונשנות, שנקראתי לעשות. בשלב כלשהו כשהתברר שהתרופות – תועלתן שולית לגמרי, ביקשתי להפסיקן. חזו לי שאסבול כאבים איומים (היו גם עד אז) ואתעוור בתוך כחודש לכל היותר. החזקתי שנה ושלושה חודשים ללא התדרדרות. אמרתי לכל סובביי שאני לא הולך להתעוור, אבל לא הייתה לי כל ודאות שכך. ניסיתי בכל יום להביט בכל עיניי, משל הייתי מיכאל סטרוגוף, גם כשהעיניים היו מוצפות שטפי-דם וכאב ממש להחזיקן פקוחות. הרופאה בבית החולים אמרה: "אני לא מבינה מה אתה עושה, אבל תמשיך לעשות את זה". הרעה נוספת – ממנה ניכר שהמחלה הזאת מצאה איבר נוסף להתקיף, כבר הציפה אותי מחשבות על כך שאני אמשיך לראות ולהילחם כל-כמה שאוכל, אבל לגבי היתר – זה נעשה כבר הרבה יותר מדי. זה לא הציף אותי בפחד או ברעש. לפעמים – אפילו חשתי תחושת הקלה, שמחה על שהספקתי בעולם מה שהספקתי, ורק חשתי עצב על מי שייעצבו אל-ליבם על לכתי מהעולם. המשכתי לקרוא על מחלת הבטן שבשלב זה נראה  כאילו לקיתי גם בהּ. איכשהו, מקריאה ארוכה מול האינטרנט, הבחנתי בכך שהתרופה המיועדת להּ – מועילה לפעמים גם למחלות עיניים מהמשפחה הרחבה שאליה שויכתי – ועשיתי את הקשר. כשחזרתי למחלקת עיניים, סיפרתי זאת לרופאה וביקשתי את המלצתה לתרופה למחלת הבטן, דווקא משום שהיא אולי מועילה לעיניים, היא אמרה לי שחשבה על כך עוד לפני-כן – אבל לא יכולה היתה להמליץ על כזה טיפול כל-זמן שלא היו ראיות שלכאורה לקיתי במחלה בטנית. הרגע הזה שימש כרגע מפתח. התרופה החדשה החלה להועיל (אחרי ארבעה חודשים, מהם חודשיים של המתנה לוועדת התרופות בקופת החולים) ומאז הכל הולך ומתרפא, ובעיקר רמת-הכאב ירדה. כשאני מתבונן בדיעבד בצילומי עיניים שלי משנת 2019, אני מבין כבר מדוע חשבו שמצבן עד-כדי-כך גרוע.  

     איני יודע איך נינה רמון הלכה מן העולם. כנראה שאדע יותר לאחר שאקרא את ספרהּ האחרון. בספטמבר 2016 כתבה לי בתגובה לאחת הרשימות: "הבלוג שלך הוא יומן מסע בעיני. כך אני קוראת אותו. ואני נוסעת בו איתך, ורואה דרך/באמצעות עינייך את המראות והנופים והחוויות ש/אתה חווה, ותמיד תמיד לומדת עוד דבר או שניים, או יותר ". גם אני נסעתי מה-שנסעתי בחברתהּ של נינה ולמדתי ממנה איזה דבר או שניים או יותר. אני מניח שלא תמיד ראינו עין בעין פוליטית וחברתית, אבל קשה לי מאוד שלא לחבב מי שאצרה בדעתה: פילוסופיה, הגות קיומית וחיבה גדולה לחתולים. אולי זו גם עצם הבחירה במנקה רחובות, חתול ועובר אורח כגיבורי המחזה  – מה שמסמן את המקום הזה— כחברה של פליטים, מהגרים ומתנודדי-קיּוּם – למעלה מחברה של מנהלים, אנשי צבא והייטקיסטיים, התמוכים על העמוד היציב. זה גרם לי לתחושת חיבה. אני עדיין כאן, נינה כבר לא. אי שם בשלהי 2016 כתבתי לה: "אין ספק שכותר כמו: מחזה בשתי מערכות, תמונת שחר וחתול – הוא דבר שאיטיב להסתדר עימו".  ארך לי למעלה משש שנים – כדי להסתדר.

*

*  

בתמונות: 3 חתולים שצילמתי במקומות שונים ובזמנים שונים; בתמונה האמצעית – הידיד מהספריה הלאומית.  

Read Full Post »

כָּל הַלֵּיצָנִים נְתוּנִים בְּמַסֵּכוֹת

*

המשורר, הסופר והמחזאי, האמריקאי-יהודי (1966-1913), דלמור שוורץ, זכה לפרסום לא מבוטל כאשר הופיע ספרו הראשון, In Dreams Begin Responsibilities, בשנת 1938, הספר כלל סיפור קצר, שירה, ומחזות קצרצרים. שוורץ היה חבר קרוב של סול בֶּלוֹ הצעיר (2005-1915), במהלך שנות הארבעים. עם זאת היה מתבודד מטבעו. התחתן פעמיים והתגרש בלא ילדים. בסוף ימיו והוא אלכוהוליסט במנהטן, היה מרצה לספרות אנגלית של המוסיקאי לוּ רִיד (2013-1942) באוניברסיטת סירקוז. לאחר מכן הפך לחברו של ריד לשתייה. הוא התבודד ובשנותיו האחרונות הלך והתרחק מהעולם. הוא מת גלמוד בצ'לסי הוטל בגריניץ' וילג'. שלושה ימים אחרי פטירתו זוהתה גופתו. לאחר הפטירה הקליט לוּ ריד עם הוולווט אנדרגראונד את השיר, European Son, לאלבומהּ הראשון של הלהקה (1967).

בפתח דבר לאנתולוגיה ערוכה של סיפורים קצרים של שוורץ, In Dreams Begin Responsibilities and Other Stories מוקדמים ומאוחרים, כתב לוּ ריד, בהקדמה: "הוֹ דלמור, איך אני מתגעגע אליך, אתה הוא מי שהשפיע עליי לכתוב. היית האדם הגדול ביותר שאי-פעם פגשתי. יכולת לתפוס את הרגשות העמוקים ביותר בשפה הפשוטה ביותר. הכותרות שלך, הן בלבד, היה בהן יותר ממה שצריך, כדי להביא עלי את משבהּ של מוזת-האש. אתה היית גאון. אבוד-מראש". בשיר נוסף, My House שפתח את אלבומו, The Blue Mask (1982), התייחס ריד מפורשות לשוורץ כיהודי הנודד, כאיש הגדול הראשון שהוא הכיר, כאדם – ששנינויותיו הצחיקו את ריד, וכדמותו של המשורר (או מה שעל משורר להיות) שמאז מותו הוא נושא בליבו. מי שבקיא ביצירת לו רִיד, ודאי שם ליבו לכך, שהאיש לא הירבה לחלוק מחמאות לעמיתים ולא לגדל אבות-רוחניים, אף על פי שבילה איזו עת בחברתם של אישים כאנדי וורהול, ג'ון קייל, ניקו, בילי ניים, דיוויד בואי, לורי אנדרסון, איגי פופ, מיק ג'אגר, אורנט קולמן וג'וליאן שנבל; כך שהעדויות החוזרות על המקום שתפס שוורץ בחייו הצעירים, מדברות בעד עצמן.

לפני כמה ימים נתקלתי מחדש באנתולוגיה עבת-כרס של שירה אמריקנית שראתה אור בשנת 1950 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, בשיר של שוורץ שכבר נשתכח ממני, אשר, אם איני טועה,  מקורו בחלק השני של ספרו הראשון שהוזכר למעלה (חלק השירה). השיר שנקרא  All Clowns are masked הדהד לי מייד את המצב העכשווי שבו אנו מתנודדים בחוצות, עוטי-מסכות, בנסיבות בהן גם הטבע וגם המדינה, נחזים כחומדי-לצון או כנוכלים מרושעים, ואנו התמימים-למראה, סובבים בספֵירות הציבוריות כליצנים; כלומר, בראשונה עוד שררה תקווה שנכסה מעט את פנינו ונצא מזה, אבל אז בא הסגר השני, וכעת כבר כמעט אין אשליות בקשר לביאת הסגר השלישי, וכל העניין נעשה מגוחך עוד יותר, כאשר לפני ימים אחדים שוטטתי כשעתיים ונדמה היה לי שהייתי האדם היחיד ברחובות שעטה על פניו מסכה, ואם לא הייתי בודד במסכה היו אולי רק כמה אחרים. כלומר, נדמה שהציבור לא ממש נעתר לבקשות משרד הבריאות ולפיכך העלייה המחודשת במספר הנדבקים אך טבעית היא וגם סבבי הסגר הבאים יהיו בלתי נמנעים. הכותרת של שירו של שוורץ רומזת לדעתי לסילוגיזמים לוגיים ואולי לטירוף או לגיחוך שבנסיון למצוא איזו לוגיקה סדורה שיש בה-ממש במציאות האנושית.

על כל פנים, הנה שירו של שוורץ.

*

כל הליצנים נתונים במסכות / דלמור שוורץ

*

כָּל הַלֵּיצָנִים נְתוּנִים בְּמַסֵּכוֹת וכל פֶּרְסוֹנַה*

זוֹרֶמֶת הַרְחֵק מִבְּחִירוֹתֶיהָ; עֲצוּבָה וְעַלִּיזָה, נְבוֹ­נָה,

נֶעֱצֶבֶת וּמְבֻדַּחַת– אֵלּוּ הֵם פָּנִים שֶׁמִּבְּחִירָה,

וּבְכָל זֹאת לֹא כָּךְ! מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם צֵרוּפֵי מִקְרִים

נְתוּנִים, כְּמוֹ נְטִיָּה

לְהִתְקָרְרוּיוֹת אוֹ שֵׂעָר בְּלוֹנְדִּינִי אוֹ בְּרִיאוּת,

אוֹ מִלְחָמָה וְשָֹלוֹם אוֹ מַתְנוֹתֶיהָ שֵׁל הַמַּתֵמָטִיקָה,

נוֹפְלוֹת מֵהַשָּׁמַיִם, מוּרָמוֹת מֵהַקַּרְקַע, נִדְבָּקוֹת אֵלֵינוּ

בְּעִתָּן, סוֹבְבוֹת אוֹתָנוּ: סוֹקְרָטֶס בֶּן-תְּמוּתָה.

*

מַתָּנוֹת וּבְחִירוֹת! כָּל הָאֱנוֹשׁוּת נְתוּנָה בְּמַסְּכוֹת,

וְאָנּוּ לֵיצָנִים הַחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם בּוֹחֲרִים לְעַצְמָם את פָּרְצוּפֵיהֶם 

וְאָנוּ זוֹכִים לְהִתְחַנֵּךְ בִּזְמַן שֶׁל צֵרוּפֵי-מִקְרִים

וְיֵשׁ לָנוּ  הִתְקָרְרוּיוֹת, שֵׂעָר בְּלוֹנְדִּינִי וּמַתֵמָטִיקָה,

שֶׁכַּן יֵשׁ לָנוּ  מַתָּנוֹת, הַמַּפְרִיעוֹת אֶת בְּחִירוֹתֵינוּ,  

וְכָל תְּפִיסָתֵנוּ אוֹתָן הִיא כְּמִשְׂחָק גֹּלֶם בַּמַּעְגָּל

" אִשְׁתִּי הָיְתָה מְאֹד שׁוֹנָה  לְאַחַר הַנִּשּׂוּאִין,"

"אֲנִי עוֹרֵךְ דִּין, אֲבָל הַהֲנָאָה שֶׁלִי הִיא מִבּוֹטָנִיקָה ",

שְׁמֹר בּוּלֵי דֹּאַר אוֹ גְּלוּיוֹת,

אֲבָל שְׁמֹר אֶת נַפְשְׁךָ! רַק הֶעָבָר הוּא בֵּן-אַלְמָוֶת.

*

הֶחְלַטְתֶּם לָצֵאת לְמַסָּע, לִקְרֹא סִפְרֵי-מַסָּע,

צְאוּ לדרך! אֲפִלּוּ סוֹקְרַטֶס הוּא בֶּן-תְּמוּתָה.

הַזְכִּירוּ את שֵׁם הָאֹשֶׁר; יְהֵא

אָטְלָנְטִיס, קְצֵה צָפוֹן לֹא נוֹדָע, אוֹר הַזָּרְקוֹרִים,

קַתָּאי^** אוֹ הָעֵדֶן, אֲבָל צְאוּ לַדֶּרֶךְ

וְזִכְרוּ: יֶשְׁנָם צֵרוּפֵי מִקְרִים

וְהוּא שֶׁבּוֹחֵר – בּוֹחֵר בְּמַה שֶׁכְּבַר נָתוּן,

וְהוּא שֶׁבּוֹחֵר – בַּעַר בִּפְנֵי הַבְּחִירָה –

בִּחְרוּ אָהֲבָה, שֶׁכַּן אָהֲבָה הוֹמָה יְלָדִים,

הָמוֹן בְּחִירוֹת, יְלָדִים בּוֹחֲרִים

בּוֹטָנִיקָה, מַתֵמָטִיקָה, מִשְׁפָּטִים וְאָהֲבָה,

מְלֹא שֶׁל בְּחִירוֹת! גֹדֶשׁ שֶׁל יְלָדִים!

וְהֶעָבָר הוּא בֵּן-אַלְמָוֶת וְהֶעָתִיד לֹא אַכְזֵב.  

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 28.11.2020]

 *

*פרסונה: מסכה (מאיטלקית).

**קתאי: שמה הקדום של סין במפות אירופאיות בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית.

 *

שירו של שוורץ מהדהד באזני לפני הכל את סיפורו הקצר של הסופר והמחזאי האיטלקי, לואיג'י פירנדלו (1936-1867), המלכודת, מתוך קובץ סיפורים – הקרוי סיפורי מסכה. הסיפור מתאר את החיים האנושיים כולם כחיה הלכודה במלכודת; האדם לא בוחר להיוולד, לא היכן להיוולד; השפעתו על התפתחותן של נסיבות חייו מינימלית, הוא לא מסוגל באמת לנצח את כל תלאות החיים ובוודאי שגם יכולתו לברור לו מוות נאה מאוד מצטמצמת משעה שהוא מקים משפחה ובעצם – גם הבחירה ליטול את חייו עלולה להיות לה השפעה מדאיבה ממש על היקרים ללבו. פירנדלו הציג, במידה רבה, את מלכודת-החיים כסבך בלתי-פתיר; האדם הוא, במידה רבה, כמו האיל בעקידת יצחק, סבוך בסבך החיים לבלי התר, ומצפה למאכלת שתרד על צווארו. לימים במיתוס של סיזיפוס (1942)  העלה אלבר קאמי (1960-1913) את ההתאבדות כמעשה ההגיוני הצרוף היחיד, העומד בפני האדם; הלך הרוח האקזיסטנציאליסטי (במובן כך שגם בבחירה בפילוסופיה ראה קאמי כסוג של התאבדות או המחשת האבסורד המתווה את החיים האנושיים) הזה אמנם מהדהד בשיר של שוורץ,  אך כשנכתב, בשנת 1938 לערך, ואולי לפני, היה קאמי כבן 25, כך שהשיר אולי יש בו קול ממשיך של הדקאדנס האירופאי של מפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, אולי איזה בת-קול כלשהי הנובעת ממחאתם הקיומית כנגד הממסדים האירופאיים (הפוליטיקה והבורגנות) של הדאדאיסטים והסוריאליסטים, וכמו שהזכרתי גם של פירנדלו, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1934, מה שהביא, יש להניח, להתעניינות בכתביו גם בארצות הברית. על כל פנים, גיבורו הסמוי של השיר הוא דווקא הפילוסוף סוקרטס (בן-התמותה), שניסה לחשוף את פרצופם האמתי של האתונאים, במובן זה שישילו מעליהם פרסונות, ויכוונו אל זיקתם הפנימית (המתגלמת בידיעה) כלפי הטבע והקוסמוס. אלא שהחברה – אותהּ ניסה סוקרטס לעורר מן הנשיון דנה אותו לכוס רעל. סוקרטס קיבל את הדין. במובן זה, אפשר כי דלמור שוורץ ששתה את עצמו למוות בצ'לסי הוטל, ידע כבר בשנת 1938, שהוא מגורש ומוקע מחברה שלעולם לא תקבל-אותו לשורותיה (זה בדיוק מה שמצא חן בעיני לו ריד הצעיר).  שורץ שביקש להלך גלוי-פנים בחברה של ליצנים. מבחינה זאת, גם הוא בחר ברעל, כדי לסיים את שהותו עלי-אדמות.      

צד נוסף של השיר הוא הסרקזם שלו. קריאתו של שוורץ למין האנושי הנתון במסכות להמשיך להביא ילדים, לפרות ולרבות, כשלמעשה כל מה שהעתיד הזה מזמן הם דורות של אנשים נטולי בחירה אמתית, המנסים להחזיק ברוב-כוח בפרסונה הלאומית, מעמדית, כלכלית, אתנית או אחרת. בבחינת רצון חופשי, שוורץ לועג למוסכמה החברתית לפיה האנשים במערב הם חופשיים ובעלי זכויות-אדם המאפשרות להם לבחור באורח חופשי את עתידם ולגדל ילדים על בסיס הנחות יסוד ליברליות חירותניות. הפניה לאנושות מסוג זה כליצנים, אינה מכוונת לטעמי לשים אותם ללעג, אלא מתייחסת לדימוי הנפוץ של הליצן הבוכה – אדם שלכאורה ניכר בכך שהוא תזזיתי ומעורר צחוק כלפי חוץ, אבל הוא מיוסר מאוד ועצוב עד שורשי-עצמו מבפנים. במידה רבה השיר הזה הוא המשך של הלך-רוח המובע גם בסיפור In Dreams Begin Responsibilities שם בחור צעיר, מעט אחרי שנתו העשרים, צופה בדייט הראשון של הוריו, ומנסה לשכנע אותם מסלונו (הם אינם מודעים לכך שהוא צופה בהם). לא להמשיך להיפגש, לא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם. בסופו של דבר, הבחור מתעורר ומבין שהיה זה חלום. בשיר שכאן הופך שוורץ את החלום דאז לבשורה אבסורדית, כאשר מבחינתו הצטרפות למסעה של האנושות אפשרי רק דרך קריאה ולימוד או השקעת-עצמך בעבר בן-האלמוות (בידיעה שאתה בן תמותה ושהעבר בן האלמוות הזה נישא בתוך מכסת חיים זמנית), אבל כל התערבות או הסתגלות לציפיותיה ולנימוסיה של החברה המקיפה את האדם היא טעות קשה. ראוי לו לאדם להימנע ממנה אם ברצונו לשמור על נפשו. האבסורד מתגלם בכך שעצם שמירת הנפש היא שמקרבת את האדם יום אחר יום אל קובעת כוס התרעלה, שבמוקדם או במאוחר תסיים את חייו.

*

*

בתמונה למעלה: Bernard Buffet (1928-1999),Deux Clowns, Saxsophone, Oil On Canvas, The Early 90^th

Read Full Post »

חובות אדם והמפנה האתי

*

שני ספרים נחים  בספריתי על האצטבה מזה זמן. לכל אחד רוצה הייתי להקדיש רשימה ארוכה אבל איני מוצא את העת לכך. לפיכך, אנסה להתייחס לאיזה חוט השוזר בין החיבורים ועורר בי עניין גדול במחשבות, משום שהוא מסמן איזה רגע של מפנה גדול בחייהם ובהגותם; רגע היציאה מהקווים שלהם, מה שארע, פחות או יותר, סביב אותן שנים, סביב אותן הוויות עולם, ובכל זאת שלח כל אחד מהם לדרך שונה בתכלית שייחדה כל אחת/אחד מהם בהמשך הדרך.

הספר הראשון הוא מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים מאת סימון וייל (1943-1909), האם אנו נאבקים למען הצדק?  (תרגום מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת כרמל: ירושלים 2019); והאחר –  ספרו של פרופ' ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס (תרגמה מצרפתית: רמה אילון, עריכה מדעית: ד"ר ז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2019), המוקדש מטבע הדברים להגותו של לוינס (1995-1906) ולנסיבות התגבשותה.

לוינס כזכור הודה בהשפעתה הניכרת של וייל על הנוער היהודי-צרפתי בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, ובפרט לאורך שנות החמישים, לאחר שאלבר קאמי (1960-1913) נטל על עצמו כמו"ל את השליחות של הוצאת ספריה פוסט-מורטם. לוינס, שלאחר המלחמה ניהל תיכון לבנים של אליאנס (כל ישראל חברים) ןרק לעתים הורה בפורומים פרזיאיים ואחרים פילוסופיה (לראשונה הפך לפרופסור מלמד באוניברסיטאות רק באמצע העשור השישי לחייו) ראה בסימון וייל אשה אצילת-רוח, מרטירית של ממש. עם זאת, הוא יצא בשקף-קצף כלפי פרסומיה, במיוחד בשל מה שזיהה כבורות הבלתי-נסלחת שלה במקורות היהודיים. היא לא קראה עברית. את המקרא הכירה מתרגום בלבד. למותר לציין, שלא קראה ולא העריכה את כתבי חז"ל (משנה, מדרשי הלכה ותלמודים). ולפיכך, לוינס הרבה לגעור, גם הרבה אחר פטירתה, על ההשפעה המתמשכת שלה על הנוער היהודי-צרפתי, ובפרט משום שהוציאה דין קשה על המורשת היהודית, לפיה כל הג'נוסיידים שהתארעו מאז ימי קדם ועד עתה, שורשם בתורה ובמצוות מחיית שבעת עמי כנען ועמלק במדבר. לדברי וייל (בהכובד והחסד) אלהי המקרא אכן מכונה אלוהים צבאות, מפני שזוהי מהותו –  מיליטריזם נקמני ואלים השואף למחות את כלל מתנגדיו. כמובן, מחריד עוד יותר, שוייל כתבה את הדברים הללו בתוך שנות מלחמת העולם השניה, ולמעשה טענה בקול –  כי את שורשי הנאציזם ניתן לגזור דווקא מהמקור היהודי המזוהה ביותר והמקודש ביותר (כלומר, למעשה משתמע מדבריה, כי יהודים קידשו רצח בשם הדת הרבה לפני שהדתות המאוחרות יותר הצטרפו למעגלי הרצח). לא פחות קשה ומכביד הוא מסמך שמפרסם המהדיר דניס שרביט באחרית הדבר ממנו עולה כי וייל ביקשה לאחר תחילת תקנות וישי להדרת יהודים ממערכת החינוך הצרפתית, שלא ייראו בה יהודיה (בת בעם היהודי) בפועל. איך לומר, יכול להיות שטובת הכלל (נערות צרפת, החינוך, הפילוסופיה, אהבת הרוח) עמדה לנגד עיניה, אבל התנתקות כזאת ואף התנכרות כזאת מגורלם של נרדפים, מגורשים ומעונים (כל אלו ודאי היו יהודי צרפת באותן שנים) – לא לחלוטין תואמת את מה שחשבתי שידעתי אודותיה.

אף שהיתה מדורגת ראשונה בלימודים בפילוסופיה ובלוגיקה ב- École normale supérieure בפריז. ורק אחריה דורגו סימון דה בובואר (1986-1908) ומוריס מרלו פונטי (1961-1908), שהיו בני כתתה, היא לא זכתה לעבודה קבועה ולמעמד אוניברסיטאי (השלימה תיזה, אבל לא הוסמכה כדוקטור). היא הפכה מורה לפילוסופיה בתיכון לבנות ואז לפועלת ייצור (מפני אידיאולוגיה), לימים התנדבה להילחם בפשיסטים בספרד ונכוותה בתאונה לא-קרבית; תוצאות כל אלו הביאו אותה לחוות חוויה מיסטית שהובילה אותה אל סף הנצרות ולהזדהות הולכת ומעמיקה עם דמותו של ישו, ובמיוחד עם המחויבות לקשב, לקושי ולנשיאת-סבל, המקל על הזולת. גם המושג "אחר" שליווה אחר כך את סארטר (1980-1905) ואת לוינס – מצוי במתכונתו לראשונה בין כתביה (שנכתבו עוד טרם כתב סארטר את ישות ואין). בימי המלחמה התנדבה לרזיסטנס ומשנמלטה לבסוף לניו יורק וללונדון, נסתה לשכנע את דה גול להצניח אותה למשימת התאבדות בצרפת (סטייל חנה סנש). שרל דה גול (1970-1890), שהיה כנראה מפוכח יותר ממנהיגי הישוב העברי בציון ומקברניטי הצבא הבריטי – פטר אותה מזה, וכשלא היתה לפניו טען באזני הסובבים שהיא פשוט משוגעת. כך או אחרת, וייל החליטה שלא לאכול יותר מאשר אוכלים עניי צרפת החיים שחיו בקיצוב תלושים תחת ממשלת וישי, וכך ככל הנראה החישה על עצמה את הקץ (גם סבלה מכאבי ראש איומים כל חייה). בפרט, דומני כי כל חייה היו התמודדות נחושה עם כאביה ועם מכאוביהם של אחרים.

קו משותף העולה היטב משני הספרים הוא שגם לוינס וגם וייל האמינו לפחות עד אמצע שנות השלושים כי האתיקה הראויה להוביל את העולם היא זו האירופאית נוצרית. שניהם ראו באותה עת ביהדות דת-מצוות או דת פולחן. כלומר: מסורת ריטואלית; טקסטים ומנהגים המגדירים את הקבוצה האנושית היהודית, אבל לאו דווקא מקדמים אותה או את האנושות במעלות המוסר. העובדה לפיה נוכחו פתאום כי המסורות האירופאיות-נוצריות מקדמות. עליית הפשיזם והנאציזם  – זעזעו את עולמם.

כך למשל, מראה הנסל בספרו (עמ' 23-18) כי לוינס עוד חיבר בשנת 1937 מאמר בשם "La signification de la practique religieuse" (משמעותה של העשיה הדתית), ממנו, באופן מקוטב לחלוטין להגותו לאחר המלחמה,  עמד על הצורך להקריב את הלאומיות היהודיות (גם למשמעיה הדתיים) בשל הצורך להתקרב אל העמים האחרים ולחיות איתם בשותפות. לוינס ודאי ראה בעצמו "צרפתי בן דת משה" אבל קודם כל ואחרי הכל צרפתי. כלומר באותם שנים יהדותו לא היתה רכיב עמו הוא ביקש "לצאת אל העולם" אלא רק פועל יוצא של מורשת לידתו. יתירה מזאת (ואני מצטט): וכעת מגיע החלק התמוה ביותר עבור מי שמכיר את המסלול האינטקלקטואלי המאוחר של לוינס; המוסר הופך לעניין הנוגע לנצרות ולא עוד ליהדות, באשר תפקידה של האמיתי של היהדות הוא דתי בלבד (=וכאן ציטוט מתורגם מהמאמר המדובר) –  "מאז שהעמים הנוצרים אימצו את עשרת הדברות ואת הנחיות הנביאים שלנו. המשימה המוסרית של היהדות הגיעה למעשה לסיומה. לעומת זאת, התפקיד הדתי שנותר בידיה כעת חוזר לטהרתו הראשונית (נתיב המחשבה של עמונאל לוינס, עמוד 20). כלומר, כשנתיים טרם מלחמת העולם השניה לוינס בחר וביכר את האתיקה של אירופה הנוצרית על פני אי-הבשורה האתית שגילמה עבורו היהדות באותה עת. כלומר, גם את התנגדותו המוחצת של לוינס להיטלר אותה פרסם בריש גלי כבר בשנת 1935, במאמר חשוב, יש לראות, בראש ובראשונה, כקריאה נרעשת כנגד הרס המסורת האתית-נוצרית שבישר ההיטלריזם הגרמני, למעלה מאשר רגישות מיוחדת לחורבנה של יהדות גרמניה למדניה, מוסדותיה ואוצרות-ספריה באותן שנים. מובן כי גישה זו השתנתה מהקצה אל הקצה בשנים שלאחר המלחמה עת פגש את מורו לתלמוד, מר שושני, ואולי עוד בעצם שנות שהותו של לוינס כקצין צרפתי במחנה שבויים גרמני שגבל במחנה ריכוז השמדה נאצי אליו הובלו יהודים.

כמו לוינס, גם וייל עוברת את המהפך שלה עוד טרם המלחמה והוא הולך ומתחדד ככל שהיא מתמשכת. הפיכת הלב של וייל משמעותהּ התרחקות הולכת וגדילה מהמוסר האירופאי הבורגני, וזאת לא רק מפני שהיתה קרובה למעמד הפועלים הצרפתי ושאפה (אף נטלה בו חלק לימים), אלא משום שהיא הבינה כי לא מאירופה זו, אשר בה בעלי ההון תורמים במו כספם לעלייתן של המלחמות ומעשי הרצח הבאים תבוא הישועה לאדם. היא פנתה אל הנצרות (אף על פי שלא התנצרה מעולם ורחשה הערכה רק לנצרות של עד ועידת ניקיאה בעיקר) משום שראתה בה בראש ובראשונה אופציה אתית ראשונה במעלה המבססת (לדידה) את האחריות לגורל האחר, כחובה בסיסית, ולא כזכות בחירה או רשות. שיח החובות הזה (הדומה מאוד לשיח המצוות היהודי על חובות האדם בעולמו, הגם שווייל מטבעה התעלמה כמובן כדרכה מהמקבילה היהודית) הוא לטעמה הבסיס האפלטוני והנוצרי של החברה המטיבה עם באיה. כנגדהּ, באופן מקוטב, הציבה וייל את תרבותה של רומא הקיסרית-אימפריאלית, שבה אמנם דיברו גבוהה-גבוהה על זכויות האזרח הרומאי ועל זכויות אדם בכלל (הסטואה דנו בלטינית בשיוויון בין בני האדם), אבל בפועל סחרו בעבדים, בנשים ובילדים לכל מטרה ועניין (כולל אונס תדיר). את עולם העוול הרומאי אפשר כי ייחסה וייל לקפיטליזם האירופאי של דורהּ, וכמו גם לממשלות הפשיסטיות בחצי האי-האיברי ובאיטליה ולמשטר הנאצי בברלין. לפיכך, כמו שלימים "הגילוי של התלמוד" שימש את לוינס כדי להפוך ליבו ולטעון בדבר זכותה הגדולה  של המסורת האתית היהודית בדברי ימיה של הציביליזציה האנושית, כך "התגלות המסורת הנוצרית הקדומה" לפני סימון וייל, והליכתה באדיקות אחריה, שימשה עבורה יסוד לשינוי תפיסותיה הקודמות, ולראות בנצרות דווקא וברוחו של ישוע את עתיד האדם וישועתו.

באופן אישי, ציון האחריות לאחר כחובה (או כצו אפודיקטי) בהגותו של לוינס תמיד נראתה לי כמו הצד הכנוע להלכה אצלו (אף על פי שטען כי לא הפך לאיש הלכה לפי שלא היתה לו "מערכת השרירים המתאימה" להיעשות רב ופוסק), וכך גם איני מבין עד תום את המשפט שגזרה וייל על זכויות האדם, כמחלישות דווקא באופן פרדוקסלי את אדיקותם של הבריות לעזרה לזולת ולמחויבות לגורלו (בשני מאמרים גדולים בספר: האישי והאנושי וטיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם). מחויבות אינה חייבת להיות פרי חובה (כמו אצל קאנט למשל). אדם פשוט יכול לבחור להיטיב עם זולתו מפני שהוא מאמין בזכותו של האחר לגורל טוב יותר בכל זמן. דווקא הניסיון לכפות על בני האדם הר (של עזרה הדדית) כגיגית, נראה לי כמו צעד בעייתי מאוד, ההופכת את ההתקדמות האנושית בדרכי ההטבה, הסולידריות וההשכלה, לאיזה פרי של כפיה יתר מאשר לפרי הרציה החופשית של הנפש, וזאת אפילו ביחס לשפינוזה שדיבר על ההכרחיות של האל או הטבע, אבל עם זאת, טרח לבאר כי האל או הטבע אינו כופה דבר על איש, אלא פועל מתוך הכרח טבעו (אגרת 56). כפיה משמעה שרירות והשתררות, לעומת זאת הכרח הוא סדר מתואם של דברים הנובע באופן מסוים ומסודר (גם סיבתי). כאשר וייל מגנה את "הזכות הטבעית" והופכת אותה לחובה – היא מסלקת באופן פרדוקסלי משהו מיכולת הביקורת העצמית של האדם, מיכולתו להוליך את עצמו בכח תבונתו ומריבונותו על מעשיו. הזכות מעניקה ברירה ובחירה; החובה – שומטת אותן.

ובכל זאת, למרות שמכרך זה של מאמרי סימון וייל, יצאתי הרבה יותר משוכנע בכך שהיא היתה רק אדם חכם, וככל אדם חכם (או אישה חכמה), היא נטתה לשגות,לטעות ולקלקל לעתים את השורה בשיפוטיות מוגזמת (והיא אכן היתה מבקרת נוקשה של עצמה ושל זולתה) של פנים שלא עלו לדידה עם המתחייב מתרבות אנושית, והלוקות לעתים גם בהכללה בלתי מחויבת המציאות. בכל זאת, מצאתי בו לא מעט שורות יפהפיות שסימנתי. לפיכך, עם הפסקה, שהפעימה רוחי במיוחד, אסיים את הרשימה הזאת, בתקווה שתחיש אתכם לקרוא את החיבור כולו:

*

מעשה הבריאה אינו מעשה של עוצמה. הוא ויתור. במעשה הבריאה נוסדה ממלכה שונה מממלכת האלוהים. מציאות העולם הזה מורכבת ממנגנון החומר ומן האוטונומיה של של יצורים רציונליים. זו ממלכה שאלוהים פרש ממנה.כיוון שוויתר על היותו המלך של הממלכה הזו, אלוהים אינו יכול לבוא אליה אלא כקבצן.

את הסיבה לוויתור הזה מבטא אפלטון כך: "הוא היה טוב".

[סימון וייל, האם אנו נאבקים למען הצדק?, עמוד 15].

*

מעניין לגלות, כי וייל התעניינה, אולי כהפך גמור מהתפיסות הדתיות השגורות (המלך כאב גדול, כריבון כל, כמלך רם), באל כמוותר, כפורש וכקבצן. הטוב הוא סלידה מכוח ומשררה .לכן, הבריאה, במידה שאירעה לדידה, אינה Big  Bang, אלא קול ענות חלושה, שבישרה עולם שבו שורר כל עוול כוחני, פרה ורבה כל העת, ובכל זאת, במידה שהאל בכל זאת נמצא בו היכנשהו הוא  ההפך הגמור מהפטרון בעל השררה (או מבעל ההון או מהקשור בהם), אלא דווקא מתגלם בכל מי שזקוק לכל עזרתנוּ, אחריותנוּ ולמשא הכבד שנהיה נכונים לשאת על גבינוּ, לא רק על מנת לשאת בייסורים את העולם כדי להגיע לחיי העולם הבא, אלא על מנת לאפשר את המציאות העשויה טלאי על טלאי, ורובהּ רוע צרוף העומד בפתחי-עיניים, משום שבכל זאת נותרה בו שוועת עניים, דלים, מנודים, מגורשים ופליטים, שהעזרה להם היא כעין נוכחות אלוהית מוחלשת בעולם. באמצעות בני האדם הקשובים לטוב, מצליחים בכל זאת לחולל איזה טוב מעוט, טוב של קבצנים, בעולם.

מעניין אפוא כי ברוח דומה ממש בחר פרופ' ז'ורז' הנסל לסיים את ספרו בהביאו ציטוט מתוך "טקסטים משיחיים" מספרו של לוינס חירות קשה:

אין הכוונה שהעניים יוותרו כדי להעניק לעשירים את השמחה המשיחית להזינם. יש לחשוב באופן רדיקלי יותר: הזולת הוא תמיד העני. העוני מגדיר אותו כזולת, והיחס אל הזולת תמיד יהיה יחס של מתן ותשורה, ולעולם לא התקרבות "בידיים ריקות". חיי הרוח הם במהותם חיי מוסר, ומקומם המועדף הוא הכלכלי. 

[ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עמוד 130; וכן: עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגום מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ד"ר ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג, תל אביב 2007, עמוד 123].  

כמו אצל וייל, כך אצל לוינס, הזולת, האחר, הטוב, האלוהות, מתבטאים ביחסו  האתי של הסובייקט אל האחר החסר. הוא שהופך את האדם לאדם.

*

*

פעמיים כי טוב:

   יֹארצייטוֹ של مولانا جلال‌ الدین رومی [מוולנא(מורנוּ), ג'לאל אלדﱢין רוּמי] 1273-1207], מייסד טריקת אלמולויﱠה (הידועים במקומותנו כדרווישים המחוללים) ותלמידו של האנרכיסט המיסטי ומשובב (גם מסובב) הנתיבות, شمس التبریزی (שמס אלתﱠבריזי, 1248-1185 לערך) יצוין ברוב עם ובשמחה ביום שלישי הקרוב 17/12/2019 במרכז נווה שכטר, נווה צדק תל אביב רח' אהרן שלוש 43 ת"א-יפו יחדיו עם אורה ואהאב בלחה, הסוּפים ואנשי השלום היפואים, ומייסדי אגודת בוסתן בני אברהם; שיח' אמאם עבדאלכרים, ותזמורת בת 33 נגנים בראשותו של הראל שחל. הערב יחולק בין טקס סמאע (שמיעה) ובין טכס ד'כר (איזכור שם אללﱠה יתעלה), וילוו במוסיקה חיה,מחול מוולוולי, ומדיטציה השזורה בין העצמי ורוחו ובין הקבוצה כולו, לייחדהּ באחדוּת ההוויה מראשיתה עד תומהּ ומתומהּ עד ראשיתהּ

רכישת כרטיסים לכיסוי ההוצאות: במכירה מוקדמת 100 ש"ח בכתובת:

https://cutt.ly/re4HNJu
בערב האירוע בקופה: 120 ש"ח.

تعال وجلب روح السلام منه!
בואו והביאו את רוח השלום!

דבר אחר, יומולדתו השבעים של מוולנא אחר, המוסיקאי האמריקני, טום ווייטס (אשר גדלתי על נהרות ניגוניו והמה לי כמיסיסיפי, כבקבוק ברבן וכויסקי טנסי), ייחגג אף הוא ב-17/12/2019 ברוב עם ובשמחה בתאטרון תמונע התל-אביבי (שוונצינו 8 תל אביב יפו) בשעה 21:30 בניצוחה של מירב הלינגר ועם מוסיקאיות ומוסיקאים רבים, וכל השמח – יישמח במועדו ובמקומו, והעיר תל אביב יפו צהלה ושמחה (אם אתם אוהבים טום ווייטס אל נא תחמיצו את שירה ז' כרמל!)

כרטיסים במכירה מוקדמת בתאטרון תמונע: 50 ₪ ובערב האירוע: 60 ₪.

*

בתמונה למעלה: Isaac Levitan, Autumn Day, Skolniki, Oil on Canvas 1879

Read Full Post »

איש מוּל כּלבּוֹ

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

Read Full Post »

שמפניה

*

*1

*

1.האפיזודה החותמת את סרטו של ג'ים ג'רמוש,(Coffee and Cigarettes (2003, אחת האפיזודות האהובות עליי בקולנוע. באותה קלות זה היה יכול להיות קטע ממחזה של סמואל בקט, שיחה שלא נכתבה בין מרסיה וקאמייה, או תיאורהּ של אחת הדירות בספרו של ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומנים. 

2. יש כאן צמצום רב. קשה לאפיין את המקום והזמן. זהו חלל כמעט ריק. אפילו השפה והתנועה מדודות להפליא. אלמלא מתוספים פרטים בדיבור, לפיהם הצמד  (בגילומם של ביל רייס וטיילור מיד) מצויים בעיבורה של הפסקת קפה במקום עבודתם, יכולתי לדמות גם: בית כלא ונצח, כעין מצבן של הדמויות במחזה בדלתיים סגורות של סארטר. אבל כאן הגיהנם אינו הזולת; הזולת הוא ידיד, רֵעַ, בן שיח, גם אם המלים קפוצות, והעולם נרעד ומהדהד כל-כך (לכך עוד אגיע) עד שהקירבה האנושית דומה למוצא היחיד הנמצא לבדידות ולמלנכוליה. חשוב להדגיש, אין כאן אלוהות שעקבותיה ניבטות מפני האחר (עמנואל לוינס)—איש מהשניים לא מצטייר כבעל מידות טרומיות; יש כאן עייפות רבה, עמל וטורח— ובכל זאת בין העובדים ניכרת ידידוּת סולידריות, אמפתיה; אי-ניכור. גם אם קשה לומר משהו על ארכהּ של הידידוּת. אנחנו לבד בעולם, אך יש לנו אלו את אלו.

3. שני מקורות מאוזכרים בשיחה. אף הם נשמעים כאילו המדברים שמעו אותם היכן-שהוא ואלו נספגו בהם, כמו מנת קפה אקראית במערכת הדם, יותר משהם יודעים לשוחח או לנתח במה הדברים אמורים.

האחד: השיר (Ich bin der Welt abhanden gekommen (I am lost track  to the world מאת הקומפוזיטור הגרמני-יהודי, גוסטב מאהלר (1911-1860), המבוסס על מלותיו של המשורר פרידריך ריכרט. אחד המשתתפים מדמה לשמוע אותו באוזני רוחו.

האחר: קביעתו הבלתי-מוכחת של האלקטרו-פיסיקאי, הסרבי-אמריקני, ניקולה טסלה (1943-1856) לפיה: העולם הוא מוליך של הדהוד אקוסטי (חלל בו מתפשטים גלים אלקטרו-מגנטים העשויים לשאת את רושם גלי הקול). אמירה זו, אם איני טועה, מוזכרת עוד פעם אחת לפחות בחלק מוקדם יותר בסירטו של ג'רמוש, שבה מנסה מוסיקאי האינדי-רוק, ג'ק ווייט (The White Stripes ), לבחון האם אנו אכן חיים בחלל שבו מהדהדים כל העת תדרים אלקטרו-מגנטיים.

הבחירה בשני המקורות ובשני האמנים מכוונת היטב. גם טסלה וגם מאהלר, איש ואיש בארצו, היו מהגרים, בני מיעוטים, מזרחיים, זרים; הם הגיעו למרום המעלה, אבל תמיד הקימו עליהם גם ביקורת בשפע. ולעתים, בעטיין של פוליטיקות כאלו ואחרות, אף הודרו לחלוטין, ובחוגים מסויימים בתקופות מסוימות נאסר להזכירם. בחירתו של מאהלר בשיר שבו מובעת הבדידות המלנכולית הקודרת, ההליכה-לאיבוד-בעולם; ועל הקושי למצוא בו מקום מתכתבת עם תחושתו האישית של מאהלר לפיה הוא אינו המחבר של המוסיקה שהוא כותב; אלא הוא רק המוציא לפועל של מוסיקה המהדהדת  בפנימו. כמו טסלה ממש, עולה כי העולם הוא חלל (יותר מאשר מקום) המוליך את כל הקולות והצלילים העוברים בו. טסלה אמנם ייחס לעצמו את המצאותיו ותגליותיו. אך יחסו לעולם כמוליך אקוסטי, עשויה להיות מובנת כך כי האדם אינו אלא אנטנה קולטת שדרים, המעוררים את האדם לחיים של בקשת ידע, חקר מדעי ו/או יצירה ואמנות. אפשר כי הדברים המהדהדים בפנים-האנושי, אינם אלא תרגומם של אותם הידהודים העוברים ושבים בחלל העולם.

*

*

 

4. מקור נוסף (בלתי מוזכר): שירו של טום ווייטס  Take it with me מתוך האלבום (Mule Variations (1999. השורות הפותחות את השיר הינן:  Phone's off the hook/No one Knows where we are/It's a long time since I drank champagne.  נדמה כאילו עמדו בדעתו של ג'רמוש כאשר כתב את התסריט. ווייטס אגב מגלם את עצמו באחת האפיזודות בסרטו  האמור של ג'רמוש. כמו כן, הוא גילם תפקיד מרכזי בסרטו הארוך השני של ג'רמוש (Down by Law (1986  וגם הלחין את הפסקול לסירטו Night on Earth.

5. הקפה ההופך לכאורה לשמפניה, אך לא ממש (אין כאן טרנס-סובסטנציה), כי יש מי שדורש להפסיק את האשליה ואת העמדת הפנים. קשה להתווכח עם מידת הגיונו של מי שמבכר להינות מן השפניה החלוּמה שבספלו על פני אותו קפה ממשי ואיוֹם הממלא את הכוס. דומה כאילו ג'רמוש מעניק לאותו משפט של ברוך שׂפינוזה:  מי שמאמין שהוא מדבר או שותק או עושה מעשה מתוך החלטה חופשית של הנפש, חולם בעיניים פקוחות [אתיקה, חלק ג' משפט 2, סוף העיון, תרגם: ירמיהו יובל] תשובה ניצחת. נכון שהקפה שבכוס אינו שמפניה. גם ההחלטה לבחור להתייחס אליו אחרת- לא משנה את מהותו. ברם, האדם— מה ייוותר ממנו- אילו ייאוש, עצב וחורבות-אם יוותר על הכושר לחלום ולדמות לו מציאות אחרת.

6. האם גם אנו איננו אלא כוסות של קפה מר, שטעמו טעם חול, והוא הולך ומתקרר, המדמים להיות בקבוקי שמפניה? מהללים כל-כך את האדם ואת האפשרויות הגלומות בו ואת יוקר חייו, כדי לדמות לו לרגע , שלכשייחלץ הפקק סוף סוף, גם אנו נתיז לכל עבר, ולא נחוש מובסים בחשבון-אחרון?

7. האם העובד הנרדם-פתאום בשלהי הקטע חולם את הצופים בסרט? האין כולנו חלומותיו (דמויות-צללים שהוא רואה חולפות כנגד עיניו העצומות, צורות משונות החולפות בהכרתו)?  בשתי הדקות (אולי פחות) שעוד נותרו לו עד שייאלץ לפקוח עיניו ולהמשיך-להתמיד ביום (או שמא, ליל)-עבודתו? האם אנחנו ממשיים? האם אנו חלוּמים? האין גם הרציונלים ביותר ביסודם, הם אחרי-הכל חולמי חלומות?

*

*
*

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים

שנה של ריבוי זכויות אדם ומיעוט עוול, דיכוי, וקטל

שנה שנישא עינינו לטוב, נחדל ממלחמות ואלימות, ולא נעלים עינינו מסבל 

שנה שְׂמֵחָה מקודמתה; שנה שלא תּרבּה עִמהּ יגון ועצב,

שנה שנתבשר בהעמקת יסודות הסובלנות, העיון, השיוויון והשלום 

*

הערב: 

*

Read Full Post »

ההפך מזיקית

*

   נפגשנו לשעה קלה בקפה-באר תל אביבי. שלשה חברים שלא התראו מאז האביב שעבר. אחד, סיפר על הפלגה קיצית בים התיכון; אחר— על ביקור שערך אצל חבר, המשפץ טירה ימי ביניימיית בראש צוק בצרפת , ועל לילות עם בקבוק וויסקי שם, מול מערכות השמיים. אני סיפרתי על קיץ בין מגדלי ספרים בביתי, עמל על גמר פרוייקט, ועל הירתמות המשפחה-הקטנה לכך שאוכל לסיים סוף-סוף.

   בשלב כלשהו עברה השיחה במפתיע לדיון במשמעות האישית שכל אחד מאיתנו מקנה לחלק מתפילת יום הכיפורים. זה הפתיע את כולנו—שנעצרנו דווקא בזה, כי השיחה על כך התארכה והתארכה. בשלב כלשהו אחד מאיתנו אמר כי דומה בעיניו שאנו היחידים בבית הקפה הומה האדם הזה, ששיחתם מתגלגלת על תפילות יום הכיפורים ומשמען, ומשהו הדומה לכך. התבוננתי סביב. הוא לגמריי צדק.

   כשהרהרתי בזה אחר כך נראה לי הדבר טבעי בהחלט. פתאום הצלחתי לשחזר איך לקחתי את השיחה לשם (תפילות יום הכיפורים), ומה אמרתי, שעורר דיון סוער, שבו לכל הנוכחים היה מה להגיד.

   מגמה זהה אך הופכית במהותה, מובאת בסיפרו של דניס ג'ונסון, השם של העולם, שבו גיבורו פרופ' מייקל ריד, נקלע יחד עם הסטודנטית והמיצגנית הצעירה פלאואר קנון, לבית תפילה של מנוניטים, או של בני כת האיימיש, כולם מפליאים לזמר משך שעה ארוכה, ורק ריד חושב בליבו עד כמה מועט ושולי הקול הזה, המפר, רק לכאורה, את שלוות הקוסמוס:

*

כמה קטן יישמע אפילו ציבור קולות כזה בעת שהוא עולה ונבלע אל תוך מרחבי האין סוף האדישים של החלל החיצון. חשתי בודד בשביל כולנו, ואז, בבת אחת, ידעתי שאין אלוהים […] ובמשך שעה בדיוק, על פי השעון שלי, עד אחרי השעה שש, היללנו את היקום הריק.

[דניס ג'ונסון, השם של העולם, תרגמה מאנגלית: חני גלעד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 119]

*  

  כבר שנים איני הולך לבית הכנסת בימות השנה, ונוכחותי שם גם בימים הנוראים השנה הסתכמה בשמיעת קול שופר בראש השנה ובסיומה של תפילת נעילה. אני מתפלל לבדי ביחידות. תחילה, תירצתי זאת בכך שאני מתפלל איטי בהרבה מן המניין הממוצע (היתה פעם שכמעט נעלו אותי בבית הכנסת, הואיל ולא שמו לב שנשארתי עומד בתפילה בשעת ליל). זה לא המצב כעת. אני פשוט חושב שאם בית הכנסת או בית המדרש נוסדו על מנת לתת לאדם חיזוק ועידוד חברתי לקיום המצוות, אצלי תוצאות הזיקה אליהן הפוכות בתכלית. הם מזכירים לי, בראש ובראשונה, עד כמה דת היא אינסטיטוציה חברתית פוליטית כוחנית, המנסה להתאים את היחיד לכלל, ואת הכלל— למורא רבניו ולהוראותיהם. אני בהחלט מעדיף להתפלל ביחידות, בלי שאעשה לי ריבונים מתווכים. גם את דרכי הרוחנית ביהדות ומחוץ לה אני מעדיף לבור בעצמי מבלי להצטרך לשאול פיו של איש מה מותר ומה אסור, ומבלי שאצטרך להתאים את עצמי ואת אורחותיי למנהגיו של קהל כלשהו.

   לפני הכל ואחרי הכל, דווקא בעומדי לבדי בתפלה, אני חש שאני מנסה להנכיח את האלוהות בחיי הכרתי בכל מאודי; תפילה בבית הכנסת, מבחינה זו, כולאת אותי. ממסמרת אותי. כלומר, רק בעומדי לבדי-לבדי, יוצא לי לחוש (לא תמיד) כי היקום אינו ריק. האינסטוטיציוֹת גורמות לי לתחושה הפוכה.

   יותר מכך, לעתים ממש נדמה לי כי בעת שאני שוהה בחברה שיש בה רוב דתי, הביקורת שלי כנגד החברה הדתית רק הולכת ומתעצמת, ותקועה לי כל הזמן כעצם בגרון; לעומת זאת, דווקא בחברת רוב-חילוני, אני נעשה הרבה יותר אמפטי וסימפטי ביחס לדת, ונעשה הרבה יותר חופשי לדבר על האופן שבו אני מתייחס לעולם המצוות. לפיכך העובדה ששיחתי עם שני חבריי לקחה דווקא למקום של תפלת סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים והסיבות שאני מדלג עליה, בעוד הם דווקא רואים בה את לב-ליבו של היום (אחד מהם חילוני, אחר דתי)— לא ממש מפתיעה. אני חש הרבה יותר משוחרר לדבר על שכאלה בסביבה חילונית. לא יודע האם בסביבה דתית, הייתי מהין לדבר על כך; פשוט היו מסתכלים עליי כסהרורי, או נעלבים על עמקי נשמתם.

   אפשר גם כי בסביבה החילונית עדיין אני חש בכל שלב ושלב כאילו אני בוחר ביהדותי, בתפילה וכיו"ב— זו אינה חובה, ואיש לא מתייחס לזה כחובה, ומבחינה זו, הדיבור על הדברים כאשר גם שומעיי משוחררים ממורא של איסור והיתר, טמא וטהור, קודש וחול וענייני מראית-עיין (מה יגידו), מעניק לי את האפשרות להיות ביחס למערכת המצוות הדתית, מעט יותר אמפטי ומשוחרר.

   בעוד שנטייתם של אנשים לא-מעטים היא להסתגל חברתית, להתערב בין הבריות, להיקלט היטב; אני חושב שיש בי זיקית הפוכה. כלומר, אם מניחים אותי על משטח צחור אני משחיר; אם על משטח שחור אני יוצא מצחיר (נעשה לבן כשלג). למשל, שהות בקירבם של אנשים רציניים גורמת לי רצון עז להצחיק את כולם; שהות בקירבם של אנשים בּדוּחים שעה ארוכה גוררת עימה מלנכּוליה קשה.

   ובאמת, ככלות שש-עשרה (כמעט שבע עשרה) שנים של חיים פחות-או-יותר דתיים, רק לאחרונה הבחנתי בזה שנעשה לי מיעוט יציב של חברים דתיים (רובם לא ממש מן ה-Main Stream), כי כל השנים מרבית האנשים הקרובים לי היו חילונים. עם זאת, גם כיום, אני מגלה, כי הרבה יותר נח וקל לי לדבר בגילוי לב על עניינים יהודיים על מקומה של הרוחניות והדת בחיי דווקא עם החילונים שבהם, ועם הדתיים שבהם אחתור דווקא אל מחוזות של פילוסופיה, ספרוּת, אמנוּת ושירה. אין מאחורי זה אג'נדה או אידיאולוגיה אלא נטיית לב. הואיל ויהדותי תופסת ככל הנראה מקום עמוק בחיי הפנימיים, אינני יכול לדון בה כחלק משיח של חובות והכרח ודוגמוֹת מוסדיוֹת או חברתיוֹת, אלא אך רק מתוך מקום של בחירה וחופש ביטוי.

   כשאני חושב על זה, גם חבריי הדתיים שנוספו עם השנים, הם אנשים עימם אני יכול לשוחח על המקומות הללו בי ללא כל גדר או סייג, ומבלי שיחושו נפגעים או שאני מנסה חלילה לחתור נגד אושיות עולמם.

 *

 

בתמונה למעלה: Grand Central Station, NY, Photographed by Brassai 1957

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »