ממקום למקום

*

היתה לי שיחה אינטרנטית קצרה עם דניאלה לטוביצקי, אמהּ של המשוררת טלי לטוביצקי ז"ל, שהגיבה על תגובה שלי בדף של חברת פייסבוק, שצינה את יום הולדתהּ (השני כבר, אחר-מותהּ). לפיו נשארתי עד היום עם המלים האחרונות שטלי אמרה לי בבאר שבע כמה חודשים לפני פטירתהּ: "עוד נתראה", מלים שאני מנסה להבין עד היום. היא כתבה: "היא רצתה לחיות". עניתי לה: "זה מובן, אבל נשארתי עם דיסוננס שממאן להפוך לקונסוננס".

השיח הזה הניב במידה רבה את התנועה שמציינת הרשימה הזאת. תנועה ממקום למקום, ואולי אילו סימני דרך שאחֵר או אחרֶת שכבר אינם בין-החיים מותירים מדעת או שלא מדעת לחיים אחריהם. במידה רבה, ניתן לחשוב על כל ספרוּת כמעט שהותרת סימני דרך או מפות-אוצר אל מה שכמוס ואינו נגלה, בחיי התודעה.

למשל בספרות ההיכלות והמרכבה מופיע הקטע הבא, שמה ששובה את ליבי בו הוא דווקא החלק הכי מובלע שבו:

*

אמר ר' עקיבא: באותה שעה שעליתי במרום נתתי סימן במבואות הרקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני. אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי.

[רחל אליאור, היכלות זוטרתי, כתב יד ניו יוק 8128 (828): מהדורה מדעית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – מוסף א], ירושלים תשמ"ב, עמוד 22].

*

תשומת הלב של הקורא מוסבת אל הדרמה שבמפגש שבין מלאכי החבלה ובין צופה המרכבה; מלאכי החבלה יוצאים להזיקו, קרוב לודאי להמיתו, אך נעצרים בידי צוו של ריבונם, האומר להם שיורד המרכבה (הזקן הזה) ראוי להתבונן אל מעבר לפרגוד ולחזות בכבודו. עם זאת, דווקא הרישא שובת-לב עוד-יותר.ר' עקיבא (של הטקסט) נותן סימן במבואות הרקיע. אנחנו לא מבינים את תכלית השארת הסימן וגם לא מושמעת מילה על הסימן וצורת הסימן. אולי זהו סימן דרך לעתיד (לעצמו) כדי שיידע מהיכן לחזור. אולי זהו איתות סודי לאל ובזכות אותו סימן ניתנת לעקיבא ההסכמה האלוהית לחזות בכבוד.  כמובן, עולה כאן מיד בזיכרון, האמורא הבבלי, בן חילופי הדורות שבין תנאים לאמוראים (סוף המאה השניה לספירה עד אמצע השלישית), שמואל ומאמרו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב], כאילו יש לר' עקיבא (של היכלות זוטרתי) ידע דומה; וכמדומה יודע-הוא בעלותו במעלה הרקיעים, היכן עליו להניח את הסימן וכיצד, וכי הידיעה הפנימית הזאת נהירה לו הרבה יותר מאשר מבואות-של-ביתו (בעולם החיצוני).

ויש שהטבע, רוצה לומר: יפי האור והתגוונויותיו, בשעות מיוחדות, מותיר סימן באדם; היפך-גמור מהתיאור בהיכלות זוטרתי. לא אדם העולה במבואות שמים נותן בהם סימן, אלא הרקיע – שפעו ונביעתו, הם שרושמים באדם סימן; למשל אצל ס' יזהר (2006-1916):

*

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כולו כבר בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נִמהל בצבע. כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא-עצובה ולא לא-עצובה ורק יפה, ומבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה ונקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.  

[ס' יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: תל  אביב 1992, עמוד 211]

*

   לכאורה מביא יזהר לפנינו תיאור טבע מרהיב, המתרחב והולך ומסתעף. זוהי שקיעה, אך אלו גם הגלגלים הגדולים של העולם ואלו רק החזרות אור ושבירות אור וכלום ענקי שקט ואדיש הנמשך בגוונים שונים על פני כל הרקיע הנוטה לכתום, לורוד ולירוק. זאת ועוד, דווקא הכלום האדיש, הנאטורליסטי לגמרי, מותיר בנפשו של הצופה איזה רושם, מתווה סימן של עליונות גיאונה, אמת ושלימות חתומה מכל צד.

זה מוזר, כי בשעת המנחה והנעילה של יום הכיפורים, מדי שנה, האור על סגוליו וורודיו, נדמה לי כפחות אדיש וכהרבה יותר משמעותי, עד שלא ברור לי עוד אם אני הוא המנסה למצוא בו סימן-שלוח או שמא הוא דווקא מבקש איזו פינה בנפשי, כדי לאשר לי ששעת השקיעה וההחשכה הזאת אינה כיתר הימים, ולא רק מפני "פְּתַח לָנוּ שָׁעָר /  בְעֵת נְעִילַת שָׁעָר כִּי פָנָה יוֹם // הַיּוֹם יִפְנֶה / הַשֶּׁמֶש יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ" – אלא אולי מזכרת-מה משירו של ר' סעדיה גאון (942-880 לערך) ברכי נפשי שבו תיאר אור מיוחד הזורח לבאי עולם ביום הכיפורים ושמו אור העשור (הכוונה לעשרה בתשרי); אפשר כי באיזה מקום שבנפש אני תר אחר חותמו של אור זה ומנסה לחזות ברושמו, דווקא לעת צללי ערב,  משעת המנחה ואילך.

*

*

בשיר, חשבון עם האלוהים, שכתב המשורר היהודי-הפולני ולדיסלב שלנגל (1943-1914), ככל הנראה סמוך למותו בבונקר של שמעון כ"ץ, ברחוב שווינטויארסקה 36 בגטו ורשה,  שנמצא בעותק יחיד בכתב-יד בלתי מזוהה (ככל הנראה העתק שנעשה מהמקור בגטו) בשנת 1948 ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום, מתאר המשורר חיזיון שאירע לו בשעה שישב מטושטש ממשקה, ובו נגלה לו האלוהים, בדמות  איש מבוגר, בעל זקן לבן, מבטו מלא חסד, ללא סרט בשרוול (לסימון יהדותו) ובעל אזרחות, ככל-הנראה, אורוגוואית. הוא ואלוהים יושבים לעשות חשבון ביניהם (מה שמזכיר את משחק השחמט שבין האביר למוות בהחותם השביעי, שנכתב ובוים כעשור וחצי אחרי-כן). שלנגל כותב:

*

"… אַמְרוּ: הִתְפַּלֵּל. / אֲנִי הִתְפַּלַלְּתִּי / אַמְרוּ – עָלֶיךָ לָצוּם /  – צַמְתִּי … סְפָרִים בָּלַעְתִּי בַּלֵּילוֹת / וְאֶת הַגּוּף הֵמַתִּי / סְלִיחָה, אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מָה? / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יַעֲזֹר / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יוֹשִׁיעַ /  … הַאִם עוֹד מְצַפֶּה אַתָּה /כִּי מָחֳרָתַיִים כְּמוֹ בְּצַוָּאָה / בְּלֶכְתִּי לַגָּז הַפְּרוּסִי / אוֹמַר לְךָ "אָמֵן"? / אֱמוֹר דְּבַר-מָה, בְּבַקָּשָׁה, אֱמוֹר – / הוֹצֵא אֶת הַחֶשְׁבּוֹן מֵהַמָּחֲבוֹא, / הַסְּפָרִים פְּתוּחִים – הִסְתַּכֶּל! / שֻׁתָּפִי לְחַיַּי … / אוֹתוֹ אִישׁ נֶחְמָד, מְבֻגָּר /עִמּו לְיַד הַשֻלְחָן שָׁתִיתִי /לָקַח עִפָּרוֹן בַּיָּד, וְאָמַר … / וְכָאן הִתְעוֹרַרְתִי … הַאִם הָיָה זֶה חֲלוֹם רָגִיל? – הַאִם הַמַּשְׁקֶה טִשְׁטֵשׁ אוֹתִי? אוּלָם עַד הַיֹוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִסְתַּיֵּם הָחֶשְׁבּוֹן."

[ולדיסלב שלנגל, מתוך: 'חשבון עם האלוהים', אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 137-134 (מובא בדילוגים)]

*

מה בעצם מבקש שלנגל מהאל האנושי כל-כך שיושב לשתות עימו, שותפו לחיים, האמור גם לשפוט אותו ולדון את דינו לחיים או למוות, אם לא סימן או תו או אות – שיבהירו לו, ערב מותו מיד הנאצים, לשם-מה עברו החיים הללו עם אלוהים ובצל אלוהים. שלנגל לא נענה. הוא מתעורר רגע לפני שהאלוהים מתווה סימן בעיפרון או מדבר אליו. אולי מפני שאלוהיו אנושי מדיי, וכאן על מנת להוציא את החשבון דרוש אל אל-אנושי או אי-אנושי, אבל ודאי לא ישיש נחמד, חבר-לשתיה, הנושא, ככל הנראה, אזרחות אורוגוואית. אלוהיו של שלנגל, אינו אלוהי המשפט של קפקא, החורץ את דינו של יוסף ק' להרג (הוצאה להורג) ככלב (Wei ein Hund). בעצם, אולי יותר משהאל לא מעוניין לפסוק במשפטו של שלנגל, שלנגל לא מעוניין שאלוהיו, שותפו-לחיים, יוציאהו להריגה. הוא מעדיף למות בתודעה כי אלוהיו לא סיים חשבונו.  בסופו של דבר, על אף נימתו הנוקבת של השיר – האלוהים לא מרשיע את המשורר והמשורר לא מרשיע את אלוהים. מלבד לגימה משותפת (גדולה לגימה שמקרבת), הם לא מתווים זה בזה סימן אחרון נוסף.

כל אלו מביאים אותי לשיר החותם את ספרהּ השני של טלי לטוביצקי (2019-1976). לטוביצקי כתבה כך:

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

* 

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל

 *

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

   שלא כמו "המלאך הדובר בי" של הנביא זכריה, "האיש גבריאל" של דניאל או וירגיליוס אצל דנטה, שתפקידם ללוות את הנוסע (העולה מעלה או יורד דומה), אצל לטוביצקי ההימשכות מעבר לחיים אל העולם הבא, מלווה בהבנה שאין ברירה, כבר אין אפשרות להישאר (ראש פתוח); למעשה עצם ייתכנות העולם הבא נדמית פה ליציר דמיון, כעין הארנב הממהר המושך אחריו את אליס לידל אל הנפילה לארץ הפלאות: "לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר! (וכשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה היה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך אבל באותה שעה כל זה היה נראה לה טבעי לגמרי) … בוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותה חומק לתוך מחילה ענקית מתחת למשוכה. עוד רגע ואליס ירדה בעקבותיו, מבלי ששאלה את עצמה אפילו פעם, איך בשם אלוהים, היא תעלה משם בחזרה. מחילת-הארנבון נתמשכה עוד כברת-דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה. כל-כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד [לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בליווי איוריו של ג'ון טניאל, מאנגלית: רנה ליטווין, עם הערות מאת מרטין גרדנר וכן הערות ומבואות מאת המתרגמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 14-13]. למעשה, לטוביצקי מגלה כאן מהלך של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,4)  או "לך לך" (בראשית י"ב, 1) בלאו תיווך של אלוהים או מוות, אלא פרידה מהחיים והימשכות מרצון אל מקום המבטא שונות מהם, חריגה מהכאב, מהחדוה ומהצער שהיו גלומים בחיים הארציים. אפילו יציר הדימיון שלה, העולם הבא בדמות ארנב, רומז לכך. שכן כבר קלוד לוי-שטראוס/סטרוס (2009-1908), הראה בספרו מיתוס ומשמעות [ההרצאה: "שפת-ארנבת ותאומים – מיתוס ופיצולו", תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2019, עמ' 57-45], כי דמות הארנב משמשת במיתוסים רבים לציון שניוּת, פיצול, ובעיקר כחריגה מן האחדוּת המונוטונית אל הריבוי והמגוון. כשלטוביצקי יוצאת בריצה דרך הסבך בעקבות העולם הבא הנחזה כארנב, צילה בעקביו, אין היא מכוונת לעולם-הבא התיאולוגי, מקור מתן שכרם של צדיקים או עונשם של חוטאים, אלא לַיציאה מהעולם הזה ולַתקווה שהדרך אכן מובילה אל העולם הבא, כלומר אל עולם אחר, במידה רבה מקביל (בדומה לתיאוריית היקומים המרובים של הפיסיקאי האמריקני, יו אוורט, 1982-1930) – החורג לחלוטין מהעולם הזה שסימניו המובהקים הם החיים והכאב. במידה רבה שורות החתימה של שירהּ של לטוביצקי מזכירים לי את שירו של המשורר הפולני, רישרד קריניצקי (נולד 1943): עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם? / בִּלְתִּי נִתְפָּס? / הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב [נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה  2011, עמוד 52].

לבסוף, אם ר' עקיבא הטיל סימן סודי ברקיע ואילו נוף השקיעה בו צפה ס' יזהר התווה בו חותם, ואילו ולדיסלב שלנגל ואלוהיו נמנעו מלתת זה בזה חותם וסימן – נראה לי כי טלי לטוביצקי, שבאמת רצתה להמשיך לחיות, סימנה את העולם שעזבה והותירה אחריה כמקום החיים והכאב. בד-בבד, סימנה את העולם הבא (לא זה התיאולוגי – זה המרובה, השונה, הסמוך, המקביל) כאפשרות של המשך, שאליו מהגרים בלבב שלם, ואת עצמה כמי שנמשכת בחדווה ובצער אליו, עד שהחדווה הצער ניגפים והשער נפתח.

עוד מעט גם אנו נהיה לזיכרון של מי שעברו וחלפו בעולם (אם תרבינה שנים, עשורים ספורים), ואחרי-זה יבואו חיים וכואבים חדשים ויסמנו אף הם את העולם כמיטב יכולתם בסימני דרך, וגם העולם ישלח להם איתותים כדרכו (גם יתווה סימנים).

*

*

u*

בתמונה למעלה:  ©Joseph Sassoon Semah, Being Touched by an Angel Just Before Birth, Pencil on Paper, 2015.

Read Full Post »

אני מחפש את האדם

*

יותר ויותר איני מסוגל לשמוע או לראות דבר המתחולל סביב המלחמה בעזה. בודאי שלא את המוני הפרשנים המלהגים בכל יום ויום על האופן שבו יש להיכנס בהם ושישראל אינה גרועה כמו משטר אסד בסוריה, והדברים הרגילים על ערפל הקרב ועל המוזות ששותקות כשהתותחים רועמים, לחיות על החרב, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, ובמלחמה כמו במלחמה (מעודי לא שמעתי אדם אומר: בשלום כמו בשלום). אתמול בערב, במהלך "סיכול ממוקד" של איש הזרוע הצבאית של החמאס נקטלו 25 בני משפחה אחת בזמן שסעדו סעודת אפטאר. כמעט שגרה. אבל מיום ליום מעמיק העצב.

באחד הבקרים השכם חיפשתי באינטרנט שיר על שלום מאת משוררת פלסטינית, וקיבלתי  תמונה של גופת ילדה פלסטינית קטועת ראש ומתחתיו אוסף של תגובות הקוראות להרג יהודים מצד מוסלמים ואירופאים. אני יודע, לוחמי צה"ל ההרוגים, והמחבלים הצצים מתוך מנהרות ביישובי עוטף עזה, והרקטות המשוגרות כבר שנים ליישובי הדרום והכל. אבל ילדה פלסטינאית בלא ראש. גווייתה מורמת מן הקרקע על ידי בני משפחה. האם צווחת. אחת מתוך 500 ויותר הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. ועימם 25 וחמישה חיילים ישראלים. לבסוף, כל צד ייקבור את מתיו, ישקם הריסות, וכעבור זמן במאמץ הדדי יוכלו להתניע מחדש את מכונת ההרג.

אט אט ניכר בעיניי השיח שאני שומע סביבי, כאילו אין פה חלוקה המתבססת על יסוד פוליטי דווקא, אלא  שוררת מחלוקת עמוקה בין מיליטריסטים ובין הומניסטים. הראשונים: כובשים יעדים, משיגים מטרות, מוציאים להורג, מונים הרוגים, מחריבים שכונות; האחרונים: שמים במרכז השיח את האדם, ובימים האחרונים את חורבן האדם, וכל רצח, או הרג, או הרס באחד הצדדים טורד את מנוחתם. לחשוב שכל התנועה הסואנת הזו של רקטות ושל מטוסים מפציצים, של לוחמים פלסטינים ושל לוחמים ישראלים, התבקעה והתפרצה סביב רציחתם של ארבעת הנערים, ומאז נוספו עליהם עוד כמה מאות הרוגים, רובם כמותם— אזרחים, היא משהו שקשה לשאת.

בינתיים, כאילו שלא דיי בעתונאים קשקשנים, הולכים ומתפרסמים פסקי הלכה של רבנים המוצאים להתיר הריגת אזרחים פלסטינים חפים מפשע ואפילו להחריב את עזה כולה. כבר שמעתי בסיבובים הקודמים רבנים ותלמידיהם שמצאו (על יסוד סוגיה תלמודית) כי הריגת שישית מאזרחי עיר במצב מלחמה מותרת. רובם חוזרים לפסקי הלכה של הנצי"ב מוולוז'ין (לגבי חיילים יהודים בצבא הצאר) ושל הרב שאול ישראלי (לאחר פעולת קיביה, 1952), שהתירו בזמן מלחמה לישראל להתנהג כפי שמקובל בזמן מלחמה בין האומות. מה הם הורגים אזרחים— כך מותר לישראל. אבל כעת, כבר הוצא פסק הלכה, הנשען על ביאור של המהר"ל מפראג (בפירושו על פירוש רש"י על התורה, גור אריה) על פרשת החרבת שכם  על ידי בני יעקב— והרי התורה עצמה מוסרת שם את זעזועו של יעקב על מה שחוללו בניו, ויעקב אף טורחת לקלל את שמעון ולוי על חלקם ברצח הזה בצוואתו (פרשת ויחי); יתר על כן, פסק ההלכה החדש נשען ביאור על התורה, טקסט בלתי משפטי (משפט עברי) בעליל, שאין בו משא ומתן עם מקורות משפטיים קודמים ועם פסיקתם של ראשונים. העובדה כי יש רב בישראל (במקרה הספציפי, בקריית ארבע), החושב כי כך פוסקים הלכה היא כל כך מגוחכת ומרתיעה, עד שבנוסף לזילות חיי אדם, יש יסוד לתלות בו את זילות ספרות ההלכה ומקורות היהדות הרבנית. עם זאת, אני משוכנע כי רבהּ של קריית ארבע נח היטב על משכבו בלילות, שכן קדמוהו כמה וכמה, למשל רב בבית אל שפרסם בשלהי שנות השמונים חיבור בשם שו"ת (=שאלות ותשובות) אנתפאצ'ה שבו התיר לקהל שומעי ליקחו לירות למוות בילדים ובנערים פלסטינים, משליכי אבנים, כמצווה מן התורה. דומני כי רוצחיו של מחמד אבו ח'דיר דילגו על הקטע של השלכת האבנים (שכן כל נער פלסטיני לדידם הוא משליך אבנים), ומכאן הדרך עם פח הבנזין ליער ירושלים היתה קצרה.

נזכרתי אמש בשירו של המשורר,  העורך, ואיש התיאטרון והקברט היהודי, ולדיסלב שלנגל (ורשה, 1943-1910), אני מחפש את האדם, שאפשר שמציע איזה מענה לשון חד כלפי אותם מיליטריסטים (חילונים ודתיים) המתירים בקלות רבה כל כך דמם של בני אנוש:

*

בִּצְעִירוּתִי, וַאֲנִי

כֹּה צָעִיר, עַד כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שָאַפְתִּי לִתְפֹּס,

הֶעְדַּפְתִּי אוֹר עַל מַמְתַּקִים,

הֶרְאוּנִי בַּסְפָרִים הַמְלֻמָּדִים וְקָרָאתִי

עַל הַיֹּפִי הָאֱמֶת וְהַטּוֹב

כְּאִלּוּ שֶׁכָּל אֵלּוּ בְּלֵב הָאָדָם גְּלוּמִים.

שָׁאַלְתִּי: הֵיכָן הָאָדָם?

הֵשִיבוּ לִי: הַמְתֵּן…

גָּדַלְתִּי…

מַכִּיר אֲנִי מַפּוֹת, סְפָרִים, עִתּוֹנִים,

אִגְרוֹת מִן הָעֹולָם, תַּצְלוּמִים…

הֵיכָן שֶׁהוּא חַיָּב לִהְיוֹת כָּאן הָאָדָם…

לְדַאֲבוֹנִי…

            לְמָצְאוֹ אֵינִי יָכוֹל.

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

לֹא עוֹצֵם עַפֱעַפַּיִם כְּבֵדִים,

בְּאַרְגְּמַן הַשֶׁמֶשׁ, בְּכֶסֶף הַכּוֹכָבִים,

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

וְשוֹאֵל: הָאָדָם הֵיכָן הוּא?

אֵינֶנִי מוֹצְאוֹ:

לֹא בְּאִגְרוֹת כְּתוּבוֹת בְּשַׁחְצָנוּת,

בְּתִכְנוּנֵי רֶצַח וְכֹחַ כְּפִיָּה,

לֹא בְּעֵינֵי אֲנַשִים מְעוּנִים,

לֹא בְּצִוְחוֹת פִּתְאֹם בְּמַחֲצִית הַלֵּיל,

לֹא בְּאֶגְרוֹפִים הַמּוּרָמִים הַשָּׁמַיְמָהּ,

לֹא בְּעֵינַיִם, בָּן בּוֹהֲקוֹת תַּאֲווֹת,

לֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלֶּחֶם מְחַפְּשׂוֹת

לֹא בְּיָדַיִם שֶׁכֶּסֶף מוֹנוֹת,

לֹא בְּפִיוֹת הַמְשַׁקְּרִים

וְלֹא בְּעֵינֵי הַבּוֹכִים,

לֹא בִּנְאוּמֵי דִּיפְּלוֹמָטִים מְעֻנָּבִים

וְלֹא בְּטֶקְסְט הַפְּלָקָטִים הַחוּמִים,

וְלֹא בִּדְּפוּס, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנוֹת בַּעִתוֹנִים

עַל אֲנָשִׁים בְּגַז חֲנוּקִים, מְיַלְּלִים

שֶׁבַּעֲלִיַת הַגַּג שֶׁל סַבְתָא מְחַטְּטִים,

וְלֹא אֵצֶל הַמַּכִּים זְקֵנִים עַל רָאשֵׁיהֶם;

יֶשְֹנָהּ חַיָּה נִרְדֶּפֶת,

יֶשְׁנוֹ צַיָּד מְטֹרָף,

כּוֹבֵשֹ, שָׁקְרָן, טִפֵּשׁ

קָרְבָּן, צַוְחָן, סוֹחֵר,

וְשוּעָל, וְנָבָל, וְסַרְסוּר,

וְאֶבֶן סֶלַע, וְשֶׁרֶץ, וְשַחֲקָן עָלוּב,

וּמֻכֶּה וְנִכְבָּשׁ וְנִבְעָט

וְגוּף וּבָשָׂר וּפְצָעִים

וְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה חַסְרַת תִּקְוָה

וְהָאָדָם בְּשׁוּם מָקוֹם אֵינוֹ נִמְצָא! 

[ולדיסלב שלנגל, 'אני מחפש את האדם', אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 32-31]

 *

השיר הזה נכתב כנראה בשנת 1938 והובא לארץ במקורו הפולני על ידי עולה חדשה עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם. מרבית שיריו של שלנגל, שמעולם לא הוציא ספר שירים, נאספו ונלקטו על ידי אנשים ששמרו גזירי עיתונים בהם הם נדפסו לפני המלחמה, או שהעתיקו אותם בכתב יד בימי גטו ורשה; לעתים אף נלמדו בעל-פה על ידי הצעירים בגטו. הלינה בירנבאום המתרגמת מקדישה את הספר כולו לחבריה שקראו עימה את השירים בגטו טרם חורבנו המוחלט. תרגום אחר של בירנבאום לשירו של שלנגל התחנה הקטנה טרבלינקה הולחן ונכלל באלבום אפר ואבק מאת יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנהּ של בירנבאום).

כמובן, שלנגל הולך אחרי הפילוסוף הקיניקנאי דיוגנס, הנושא עששית בלילות ושואל עוברים ושבים האם ראו את האדם. גם שבעים ושש שנים אחר שלנגל, עשוי איש ללכת, נניח ברחובה של עיר ים תיכונית כשהשאלה הזו טורדת מחשבתו. אלא שאם יישאל אותה בקול עלול להתגולל עליו גל עכור של אלימות מילולית, אפשר גם מכות. והאיש בן ארבעים, והוא שואל את עצמו, האם ילדיו יאלצו לגדול במציאות הזו, המייאשת כל-כך, ומה תקווה לה. ושואל את עצמו האם האנשים האלימים והילדים האלימים במחיצתם גדל— רק גדלו, ועל כן אותה מציאות אלימה של ימי ילדותו, נגזר עליה להשתכפל ולהשתכפל, כי האנשים הם אותם אנשים, ואלימותם— אותה אלימות. וכך או אחרת נדמה לו כי בעיקר בספרים שכוחים או עם מיעוט של בני אדם הוא חש כי עדיין ניתן למצוא איזה מכנה אנושי משותף, מתוך קול המקהלות הצועקות נקם, הרג, ושפיכות דם.

*

*

בתמונה למעלה: Maryam Savoji, Untitled, Oil on Canvas 2012©

Read Full Post »