ָ
1
*
ישראל הורוביץ (נולד 1939), מחזאי אמריקני-יהודי ותיק, המתגורר זה שנים ארוכות בפריז. היה חבר קרוב של סמואל בקט (1989-1906), שהשפיע ועדיין משפיע על נימת כתביו. הורוביץ הוא אביו של אדם הורוביץ מלהקת ההיפ-הופ המשפיעה The Beastie Boys(למי שתמיד שאל את עצמו מה החוט המקשר בין הביסטי בויז וסמואל בקט). הנה שירו של הורוביץ, היורים:
*
לְאֹרֶךְ כָּל חַיֶּיךָ
רָאֶיתָ אֶת הַיּוֹרִים
מַרְעִימִים בְּרוֹבֵיהֶם אֶל הַשָּמַיִם
חִכִּיתָ לְמָשֶׁהוּ שֶׁיָשׁוּב אֶל הָאֲדָמָה
אַךְ דָּבָר לֹא חָזַר.
שָׁאַלְתָּ אֶת הוֹרֵיךָ
מַדּוּעַ הַיּוֹרִים יוֹרִים
שָׁאַלְתָ "מָה הַמּטָרָה שֶׁלָּהֶם?"
הוֹרֵיךָ הֵסֵבוּ מַבָּט.
אָבִיךָ מֵת
חַשְׁתָ בַּכְּאֵב,
רָאִיתָ אֶת הַיֹוֹרים, שוּב
וְשׁוּב,
שָׁאַלְתָ אֶת אִמְךָ: "מַדּוּעַ?"
בּפַעַם הַזֹּאת הִיא בָּכְתָה
וְהֵחֵלָה לָמוּת
וְכַאֲשֶר הִיא מֵתָה
מֵתָה יָלֱדוּתְךָ.
חִפַּשְׂתָ אֶת הַיּוֹרִים וּמָצָאתָ אוֹתָם,
טִפַּסְתָ אֶל תַּא-מַחְסָנִית-הָרוֹבֶה שֶׁל הַגָּבוֹהַ שֶׁבָּהֶם,
והִמְתָּנְתָ לְתֹורְךָ.
© 2013 Israel Horovitz [תרגם מאנגלית: שועי רז, 2014]
*
על אף שהשיר נסב לכאורה על החיים בצל המוות; כהוצאה להורג בלתי נמנעת. אני בוחר לקרוא את מיהות היורים, כאותם מעגלי אלימות רצחנית המלווים את המין האנושי מאז ומתמיד: מלחמות, השמדה, עינויים, טרור. חבורות ציידים, חבורות סוחרי אדם, חבורות מענים, חבורות חיילים צעירים שהוכנסו לתפקיד היורים ונורים בחסות מדינה ובחסות חוקי מדינה וחוקים בינלאומיים. אפילו המוות הטבעי יש בו משהו אלים, שרירותי וכאוטי. השיר של הורוביץ עוד משמר את הסדר התימטי, שבו דור ההורים נפטר לפני ילדיהם. המציאות מורה— שלעתים נפטרים ילדים על פני הוריהם.
*
2
*
בשיר שנדפס מעזבונו של ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926) ואשר נכתב ככל הנראה קרוב לסוף ימיו, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כותב המשורר:
*
וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט
וּבִשְׁמֵי הַלִּילָךְ הַמשְׁלָגִים וְקוֹלוֹת הַפַּעֲמוֹנִים
הַגְּדוֹלִים הַנּוֹהֲרִים שֶׁל שְׁמֵי הַקַּיִץ,
שְׁמֵי חֶמֶד תְּכֻלִים כְּעֵינֶיהַ שֶׁל עַלְמָה,
וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט
אִלְמָלֵא אֹותוֹ מַבַּט רַךְ וְשָקֵט, מַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט
וְהָרַךְ אֲשֶׁר אֵינוֹ נָע וְאֵינוּ מַרְפֶּה,
מַבָּטָהּ שֶׁל הַנִּרְצַחַת.
[ע' הלל, 'שירים מהעיזבון', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 246]
*
באחרית הדבר שלו למאסף שירתו של ע' הלל, מצייר המשורר חיים גורי (נולד 1923) את שירתו, כשירה אקסטטית-ויטאלית של רֵעַ המייצג כמוהו ממש את שירתם של לוחמי תש"ח. אבל בשיר לעיל אין אקסטזה, ואין תאות-חיים, ואין אפילו מעט-מזעיר מאותה רעוּת מפורסמת של לוחמי תש"ח. אין קול הלל ומצהלות, אלא רק קול ענות חלושה (באופן המזכיר מעט את שירו הקודר, האנטי-מלחמתי במידה מסוימת, של גורי, שחורים). קולו של המשורר המבוגר, המסכם את חייו בחלד, ואומר כי האושר לא היה רחוק, כמעט בקצה אצבעותיו, אלמלא הרצח המתמיד, אלמלא מבטם השקט המצמית של המאבדים את חייהם באבחת רצח, מוקדם מדיי, שרירותי מדיי, רודף מדיי.
גם בתום השיר איננו יודעים מי היא אותה עלמה נרצחת. האם מדובר בעלמה לבנונית שנרצחה על ידי לוחמי צה"ל, שדבר מותה נודע למשורר ממראות שנראו בטלוויזיה, או שמא לוחמת צעירה בצבא תש"ח שרציחתה מלווה את המשורר שנים על גבי שנים. כמובן, יכולה זו גם להיות אישה ערביה צעירה שנהרגה בתש"ח. אין זה משנה, הרצח הוא רצח, ואין ממנו נקה, גם כאשר הוא נעשה בפקודה או כתולדה ממדיניות צבא של מדינה ריבונית ובהתאם לחוקיה. הרצח הוא בלתי נשכח. הוא הופך בעיני המשורר לכעין פגם מטפיסי בהוויה כולה. משהו שנפגם לתמיד, נהרס לתמיד, ואין לו תקנה. ומדיי הישנותו של רצח, רק גדל ואורך המרחק בינו (בינינו) ובין האושר.
*
3
*
איתן נחמיאס גלס בשלהי שיר קצת-פחות-ידוע מתוך אני סימון נחמיאס כותב:
*
[…] שָׁבוּעַ לְאַחַר הַצְּלִילָה
חָזַר אָבִי סוֹף סוֹף בּפִּיגָ'מָה מֵהַחַוָּה הַסִּינִית וְחִיֵּךְ
חִיּוּךְ שֶׁלֹא אוֹמֵר כְּלוּם, אֲפִילוּ שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי
אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, לֹא אָמַר הַחִיּוּךְ הַדָּפוּק שֶׁלוֹ, וְהוּא
לֹא דִּבֵּר חֹדֶש
[איתן נ' גלס, אני סימון נחמיאס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995, עמ' 24]
*
ישנם אבות שגם ככלות 40 שנה עוד לא מצאו מלים לדבר על מה שראו עיניהם, על מה שחוו. סוד חתום בתוכם (כולם יודעים ומרגישים. זה תמיד נוכח שם). וכבר, חצי-חיים חלפו מאז.
וגם לי קשה עדיין לדבּר. מילדוּת. זו עובדה.
*
*
בתמונה למעלה:©Mark Tansey, Discarding The Frame, Oil on Canvas 1980
פֶּרֶא אדם חוֹשב 