Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הנינג מנקל’

 

   אחת השאלות המנקרות בי באחרונה, כנקר בגזע עץ עבות, היא מדוע ספרי בלשים צריכים תלי-גוויות ואלימוּת לרוב, כדי לספר את סיפורן. האפשר כי הבלש הפרטי ייצא לאודיסיאת החקירה שלו, גם אם לא נעלם מישהו? האפשר כי מפקח/ת המשטרה ידהיר את מכוניתו אל זירת האירוע גם באם לא תימצא שם גוויה לרפואה או קבר אחים? מה זה אומר על האדם, עצם העובדה לפיה הוא זקוק שיביאו לפניו מתים וגוויות, או למצער: העדר בלתי מוסבר של אדם, שנעלם מבלי להותיר עקבות, בכדי לגרות את סקרנותו ואת עצביו, ויביאוהו להקדיש כמה שעות עד לשלב ההתרה.

   ב-25.2.1966 התפרסם בעתון "הארץ" מאמרה של המשוררת הצעירה דאז, דליה רביקוביץ (2005-1936), בגנות האלימות המצויה מאוד בספרות הבלשים. חוקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום (1982-1897), טרח לחבר תגובה גועשת בגנות אותו מאמר. הנה מקצת דבריו:

 

מאז תחילת לימודי באוניברסיטה ועד ערוב ימי בירושלים עיר הקודש אני קורא ספרי בלשים. אני קוראם מפני הגירוי החזק לכח השכל הטבעי שבי, מפני חריפות ההיגיון המתגלה בהתרת הפקעת של העלילה ומפני החן שבתיאור הווי חברתי מסוים וכוח הדיאלוג שבהם. […]  והנה זכינו להתקפה חזיתית מצד דליה רביקוביץ הבאה לחשוף את כל פגמיה של ספרות זו. עם קריאת דבריה לא האמנתי למראה עיני […] נחזור לגופו של עניין, הגברת רביקוביץ מתאוננת שאין לקרבנות הנרצחים בספרות זו לאלפיהם, כל משקל אישי; שום דבר אינו מושך אותנו להתעניין בסיבות הירצחם ומכאן הריקנות היסודית המציינת ספרות זו. קינתה של המבקרת נוגעת ללב. ולמה אנו ממלאים פינו צחוק למשמע תלונה אקסיסטנציאלית זו? מפני שאין היא שייכת לגוף הנושא. כמובן, אין המספר הא לעורר בנו, מעיקרא, רחמים והבנה לסבכי הנפש של הקורבן (או של רוצחו). זהו ההבדל בין סיפור בלשי ובין דוסטוייבסקי. נשאלת השאלה האם נחוצה הזדהות אקזסיסטנציאלית עמוקה כדי להנות ולשבח סיפור בלשי, ודאי שלא! […]

[גרשם שלום, 'בזכות ספרי בלשים', עוד דבר: פרקי מורשה ותחיה (ב'), כינס וערך אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1992, עמ' 506-505]  

   בעצם, אם בוחנים את טיעונו של שלום, כל שהוא אומר הוא שצריך לשרור פלורליזם ספרותי; ישנה ספרות יפה, העוסקת בנושאים כגון: רוח האדם, נפשו ותהליכים נפשיים; וישנה ספרות עלילתית-סוחפת, העוסקת בפן הפעלתני-תכליתי של המציאות האנושית; ספרות כגון "ספרות בלשית" לדידו היא ספרות של בידור קליל וגרייה אינטלקטואלית של הקורא, ההומה להצליח ולפתור את החידה הבלשית, במרבית הפעמים: חידת הרצח/מעשי הרצח, העומדים במוקד העלילה. כמובן, ניתן לערער על שלום כבר בנקודה זו, משום שלא תמיד ניתן להבדיל בין סיפורת פסיכולוגית מעמיקה ובין רומן בלשי גרידא. לכתחילה, כבר ברומנים של וילקי קולינס,  אדגר אלאן פו, וראלף לואיס סטבנסון, במידה רבה: מייסדי הז'אנר, הושם דגש גם על הפרסונות הפסיכולוגיות של הדמויות, ולאו רק על העלילה ועל התרתה. ובמקרה זה, אין חלקם של ארתור קונן דויל ואגאתה כריסטי עם ריימונד צ'נדלר וז'ורז' סימנון (זוהי דעתי). דומני, כי הקורא למשל את עלילותיו של קורט וולאנדר, בלשו של הנינג מנקל, או הקורא בספרי אראסט פטרוביץ' פאנדורין לב' אקונין (גריגורי צח'ארטישווילי), קשה כי יצליח לחמוק מן הקווים הפסיכולוגיים ומן האטיולוגיה הפסיכולוגית המלווה את הדמויות, גם את דמויות הרוצחים. בספרו של מנקל למשל, הכלבים בריגה (הוצאת כנרת: תל אביב 2010), היסודות החברתיים והפסיכולוגיים בעלילה מהותיים לאין ערוך יותר מחידת הרצח העומדת במרכזו. עם זאת, על אף חילופי העתים והמגמות בחלק מספרי הבלש, קשה להגיד כי כמות הספרים הבלשיים, הנחלצים מן התבניות המאובנות-דוֹגמטיות,של מציאת גופה בשחר העלילה או העלמוּתו של האדם והנסיון להתיר את נסיבות הרצח/ההעלמוּת, עלה פלאים. ה-Corpusdelicti (גוף הפשע), כלומר: מי שנפגע על ידי הפושע והכלי/אמצעי שבו נעשה המעשה, הם עדיין לב-ליבו של סיפור המסגרת, מערכת ההפעלה המתוקנת של הרומן הבלשי. כללו של דבר, צודקת בעיניי טענתה של המשוררת לגבי האיבון התבניתי ותלי-הגופות המאכלסות את הספרות הבלשית; מדברי שלום, ניתן לקבל, את קריאתו לפלורליזם ספרותי של ריבוי ספרויות, וסוגי איכויות ספרותיות, ואת הנאתו המליאה מבידור ספרותי קליל, שאינו מבקש להכביד דווקא או להטיח את מלוא כובד החיים ועולם בפני הקורא. הדברים כמובן אינם מוציאים מכלל האפשרות כי רביקוביץ' אף היא פלורליסטית, ואין היא יוצאת כנגד עצם העלילה הבלשית, אלא כנגד רוב השימוש באלימויות מסוגים שונים בספרות זו. מאמרה של רביקוביץ' אינו לפניי ובכל זאת, רק על סמך תגובתו של שלום, ניכר כי רביקוביץ' נרתעת מן האלימות הרבה הנהוגה בז'אנרים האלה, שבהם רוצחים כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, עוד רישום אלים בארכיון ההיסטוריה האנושית, רישום חולף ונעלם ביעף בנשיה.

   אבל דומני, כי יש כאן עניין נוסף: שלום ההיסטוריון-פילולוג של הקבלה היהודית לתולדותיה, לא הרבה לעסוק במחקריו בפרסונה הפסיכולוגית של המקובלים ומניעיהם הנפשיים, אדרבה הוא נרתע מכך ביותר, ופנה לתיאור עלילותיה של תנועת הקבלה, על חוגיה וזרמיה, מבלי שהתעקב בפרסונות ובנסיונות להתחקות אחר הנסיבות שהניעו אותם (למשל, אבחנתו המפורסמת בדבר כך ששבתיי צבי סבל מהפרעה דו-קוטבית, היא בעייתית משום שלא טרח לעגן אותה מעולם, במחקרים פסיכו-אנליטיים בני זמנו, וגם משום שלא טרח כלל לתאר את הפרסונה של הדמות לאור ממצאיו); רביקוביץ, המשוררת הרגישה-מאוד (והיא אכן היתה רגישה מאוד בכל ענייניה), דקת העור, מבקשת להבין מדוע נדרשים לכותבים ולקוראים מעשי-אלימות במינונים גבוהים בכדי להעיר את עניינם ואת רגשותיהם המהוסים. מה שמזעזע ומרעיד את עולמהּ של רביקוביץ, מעורר ומבדר את שלום. ואכן, שלום חי בשלום עם מלאך ההיסטוריה, גם אם הביע בהזדמנויות שונות מחאות על המאורעות ההיסטוריים-פוליטיים של המאה העשרים (אגב, שלום הצעיר הצליח להשיג פטור משירות בצבא הגרמני בשנת 1917, לאחר משבר פסיכיאטרי לאחר גיוסו, שהביא לאשפוזו הקצר בבית חולים), יכול היה לעסוק בשלווה במחקר מדעי כהיסטוריון של הקבלה; שירתהּ של רביקוביץ לעומת זאת, היא זעקה חרישית על מצבו של האדם, אפשר על שקיעתו המתמשכת של האנושי. מה שאצל שלום הוא מידע אינפורמטיבי לגמריי (למשל, שבתיי צבי המודיע לאחר התאסלמותו לאחיו על דכאונו הגדול) הופך אצל דליה רביקוביץ לשירה (דכאונה העצמי של רביקוביץ, רגישותהּ, שבריריותהּ). שלום בוחן את הספרות כמארג של נתונים, ועובדות המצפים למי שישזור אותם לכדי עלילה; רביקוביץ כמו מבקשת לחוות בכל רגע ורגע את החיים ואת הספרות מבלי להותיר חייץ בין הקורא ובין הנקרא, משל כולנו מהלכים בספר החיים הגדול, לכולנו שמור בו תפקיד, עלינו לחיות ולחוות עד תום (שלום לעומתה, נותר מרוחק, ממושאי מחקריו, כמו חוקר-משטרתי המביט מעבר לזכוכית חד-כיוונית בחקירתו של אדם,כאנליטיקן של פעולות ושל אידיאות, לא של רגישויות, מאוויים, חלומות).           

 

 

 

 בתמונה למעלה: Man Ray, A Night at Saint Jean-de-Luzz, Oil on Canvas 1929 

© 2011 שועי רז

Read Full Post »