Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הנס כריסטיאן אנדרסן’

sea.2014

*

בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה: 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.

על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.

הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:

*

בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם

נִצָּב בַּיִת

עָשׂוּי בְּדֹלַח

*

אֶל מוּל שְׂדֵרָה

שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים

נִצָּב הַבַּיִת.

*

דָּג זָהָב גָּדוֹל

בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם

בּשָׁעָה חָמֵשׁ.

*

הוּא מֵבִיא אֵלַי

זֵר אָדֹם

שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.

*

אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה

כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר

מֵהַיָּם.

 *

תְּמָנוּן

קוֹרֵץ לִי

מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.

*

בַּיַּעַר הַיָּרֹק

שֶׁמְּקִיפֵנִי

דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –

מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת

הַסִּירֶנוֹת

מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.

*

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי

בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.

[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]

*

בספרהּ  ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.      

הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.

כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא   אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ—  ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.

*

*

בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©

Read Full Post »

 

ובכלל, האמנם זִמרה היא? אף על פי שאין לנו כל חוש למוסיקה, יש לנו מסורת של זמרה; בימי קדם אפילו היתה בעמנו זִמרה; האגדות מספרות על כך ואפילו נשתמרו שירים, שאמנם איש אינו יכול לשיר אותם עוד.

[פרנץ קפקא, 'הזמרת יוזפינה או עם-העכברים', רופא כפרי וכתבים אחרים שנתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 293]

 

1

 

    בספרו סרוונטס והיהודים (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 2002) מזכיר המחבר לואיס לנדא מחזה הומוריסטי קצר למיגל דה סרוונטס (1616-1547), 'בימת הפלאות' (1603), המבוסס על סיפור קסטיליאני השאוב מספרו של דון חואן מנואל (1348-1280) הרוזן לוקנור והתגלגל אחר כך לכדי מעשיית בגדי המלך החדשים להנס כריסטיאן אנדרסן (1875-1805). במרכז ההומורסקה מופיעים זוג בובונאים נודדים המגיעים לכפר על מנת להעלות את המופע שלהם בביתו של ראש הכפר. לטענתם, המופע שברשותם הינו פלאי, הוא אינו נגלה כלל לעיניהם של ממזרים ושל מומרים-יהודים, רק לעיניהם של נוצרים מאמינים. המופע זוכה להצלחה רבתי. במהלכו מציגים השניים כביכול (הבמה ריקה) גלריה של דמויות תנכיו"ת: שמשון הניצב בין העמודים במקדש דגון; עכברים, בני צבעים שונים (שחורים, אדומים וכחולים),שהינם כביכול צאצאי-צאצאיהם של עכברי תיבת נח, וכך אמנם מביאים את הדברים AdAbsurdum, הואיל והמופע מתאר סיטואציות הנובעות כביכול מן "הברית הישנה" ואף על פי כן יהודים אינם יכולים לחזות בהם; העכברים הם בני צבעים שונים, אבל רק נוצרים נאמנים עשויים לחזות בהם. מסך התעתועים נופל כאשר איש צבא רעבתן מגיע לעיר המבקש מקום לינה וסביאה וטוען שאינו רואה דבר. אזיי התרמית נחשפת ומתפתח עימות מבודח. בנוסף, עומד לנדא על כך שכינויי גיבורי המחזה רומזים לשמות אברי המין הגבריים והנשיים גם יחד, בעגה ספרדית של ראשית המאה השבע עשרה.

   מכתבי הרבנים והרבניות מן השבועות האחרונים: אלו האוסרים להשכיר/למכור דירות לערבים (פלסטינים-ישראלים) ואלו האוסרים המעודדים את בנות ישראל שלא לעבוד במחיצת עובדים ערביים מחמת סכנת ההתאהבות וההתבוללות, הביאו אותי למחזהו הקצר של סרוונטס. שהלא השלב הבא יהיה איסור לשבת לצד אזרחים ערבים במופעי תרבות ובידור וכיו"ב. אולי גם על ספסלים ציבוריים. ולמי שהלך הרוח המדכדך הזה מהדהד מוכר, יש  אולי לשוב ולדפדף, להעלות באוב, כל מיני חקיקות אנטי-יהודיות מן העבר, כדוגמת: חקיקת ענידת טלאי צהוב בבע'דאד של המאה העשירית (כך הראה ההיסטוריון וחוקר הגניזה, ש"ד גויטין, בספרו המונומנטלי, חברה ים-תיכונית), המשך בהגבלת תחום-מושבם של היהודים וקיבוצם בשכונות מסויימות, למשל בקסטיליה הנוצרית, החל בשנת 1272 (ראבץ אליהוד, שכונת היהודים), וכלה בקובץ חוקי-גזע, לא ישן מדי, שהתקבל לפני כ-75 שנים בארץ-הרייך, ולבדוק מהיכן הדברים נובעים ומהי נביעתם מהכא להתם (אגב, לא חייבים להשוות; ניתָּן כלאחר יד לעמוד על הזיקה), ועוד יותר: מהי סכנתם.  דומה אפוא כי משעה שנתנה ליהודים ממשלה, הריהם מתחילים לנהוג כאותם שלטונות ודתות שהרעו להם בעבר.

   והלא בדמוקרטיה אנו חיים. על כן, באם ירצו הרבנים והרבניות הנכבדים לתרץ מדוע הם מונעים מקהלם ישיבה בערים מעורבות, יצטרכו ודאי להגיע בשלב כלשהו לטענה כי הישיבה לצידם של לא יהודים, וערבים בפרט, מעלימה את המופע או למצער מבטלת מ"הנאת החיים היהודיים" בארץ ישראל, או טענות אבסורדיות אחרות שמקום הדמוקרטיה-הליברלית-הפלורליסטית (היודעת להעריך שיוויון אזרחי) לא יכירנו.

   ואולי בעצם איננו דמוקרטיה, אלא מדינה יהודית (הולכת ו"מתחזקת") המתחפשת כמו בפורים לדמוקרטיה (ממצוות החג), ועל כן מרשה "חופש דיבור"  למגזרים מסויימים, כגון רבנים נכבדים ונשותיהם; אבל סביר להניח כי לא היתה מתייחסת לדברים בסובלנות מופתית באם הם היו מגיעים מצידה של ההנהגה האסלאמית. כללו של דבר יש פוער פיו לבלי חוק, מסכסך בין אזרחים ודתות, ונהנה מחסות החוק (ומקסימום נאלץ לקרוא כמה טורים לא נעימים בעיתון שכותביהם ממילא אינם מקובלים עליו כ"בעלי דעה"), וישנן משפחות ערביות שביתם נהרס ביעף בלוד והן מושלכות לרחוב, וישנה גם מפגינה, בהפגנה ידוּעה, על אודות גזל אדמות ועל הרג בני משפחה, שנהרגה רק אתמול, כנראה משאיפת גז לפיזור הפגנות, שנורה על ידי כוחות צה"ל/משמר הגבול . בבימת הפלאות היהודית-ישראלית אין מקום כנראה לערבים-מוֹחִים.

 

2

 

   להערת גרשם שלום בספרו, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, עמ' 48) בין הדיונים המובאים ספר גליא רזא, חיבור קבלי אנונימי מעיבורי המאה השש עשרה (1553), המיוחס לעתים לר' אברהם הלוי ברוכים [מתלמידי החכמים המוכרים של צפת, מתלמידי ר' יוסף קארו (1575-1488), ומקובל נודע (כנראה מחוג תלמידי רמ"ק והאר"י), שיוחס לו גילוי-שכינה ברחבת הכותל המערבי (ספר אור הישר למקובל הלוריאני, ר' מאיר פפרש) עת חזה כביכול, בשכינה העירומה, בוכה בעפר על חורבן ירושלים] הובאה, בין היתר, השאלה מדוע רבים כל כך מגיבורי המקרא, הלכו ונישאו דווקא לנשים נכריות (לא בנות ישראל), כדוגמת: משה וציפורה, שמשון ודלילה, בעז ורות וכיו"ב. תשובתו של בעל החיבור היא שכל המבקש להילחם באומות העולם ולהשפיל את שונאי ישראל, חייב להיות קרוב אליהם בשורשם, כלומר לא ממשפחה יהודית במקור, אלא צאצאי-צאצאיהם של נישואין מעורבים.  מוזר אפוא לגלות כי רבנים שבוודאי אינם מתונים בדעותיהם ומקדמים לא אחת בדעותיהם ובאמירותיהם לקהליהם מעשי איבה בין העמים, מנסים להרחיק את ציבור שומעי לקחם מאוכלוסיות לא-יהודיות. אדרבה, על פי דברי ספר גליא רזא, חיבור רבני לעילא ולעילא, צריך להיות בהתקרבות לעמי הסביבה אינטרס חיוני אמיתי לציבור שוחרי הקרקעות, אשר רוממות העם ושלימות הארץ בגרונם. כלומר, שום דבר לא היה אמור למנוע מהם לעודד את ילדיהם לשאת נשים לא-יהודיות.

 

3

 

   מה הייתי רוצה שייקרה? הייתי רוצה לשבת לצפות בבימת הפלאות עליה היו מתרוצצים צאצאי-צאצאיהם של עכברי המבול, מכל מין וגוון. הייתי רוצה שבאולם יישבו זה לצד זה לצפות במחזה-המוסר הזה בני כל עם ודת המעוניינים להתקיים זה לצד זה בשלום, תוך הבטחת זכויות האדם (לרבות: הזכות לקיים את הדתות), ובכללן השיוויון האזרחי בין הקבוצות השונות.

   למה הייתי מצפה? הייתי מצפה שיהודים הנזעקים לכל ביקורת כנגד ישראל במילים כגון "אנטישמים" ו-"עוכרי ישראל" ייפקחו להבין כי דרכיהם והוראותיהם לצאן מרעיתם בדבר היפרדות והתרחקות מאוכלוסיות לא יהודיות, כוללות בחובן את אותן אופרציות אי-שיוויוניות, את אותה אפליה, רדיפה, ושנאה מהן סבלוו יהודים בתפוצותיהם בימי שהותם בגלות (לא בכל הגלויות, לא לאורך כל שנות הגלות). אפשרי הגיע הזמן להמיר את תיאולוגיית הנקם והשנאה הזאת; בתיאולוגיה של תיקון עולם ושל דרכי שלום, שהיתה אופיינית לחז"ל (תנאים ואמוראי ארץ ישראל), או למצער ציינה חוגים לא מעוטים מתוכם, אלא שגם אם זמרתם של אותם חוגים נשתמרה  (למשל דבי ר' ישמעאל וגישתו לאומות העולם) דומה כי רק מתי מעט מצאצאי צאצאיהם עוד קוראים בהּ, ועוד נדמה כי רק מעטים מקרבם עוד יכולים להעלות על דעתם להעלותהּ מחדש על דל שפתיהם.

מעניין לעניין, באותו עניין: מלכודת דוברת עברית

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

 

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 
 *
*
1

 

הוא נפל באמצע הרחוב. ידו הקמוצה נפתחה. מלים התפזרו מתוכה. חרוזי עץ משרשרת מוסלמית הכוללת את תשעים ותשעת שמותיו היפים של האל התפזרו לכל עבר. התקף הלב היה סופני. כך קבעו פרמדיקים שהגיעו למקום. האור האדום של ניידת מגן דוד אדום נגהּ והבזיק את הרחוב, כמו מגדלור על שן-סלע, המבקש לסמן את הגבול שבין ארץ החיים ובין המוות. אין טעם להשיב את החרוזים לבעליהם. מי בעליהם עתה, אללה? גם לא נתנו לי להתקרב. בכבוד וביראה, ליקטתי את שמותיו היפים של אללה מן הארץ, אחד אחד. לא השלכתי אותם חלילה. שמרתי אותם לעצמי בשקית, כמו היה סוכריות צבעוניות או מיני מתיקה.היה לילה קר וחשבתי על מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. האם מישהו אסף את גפרוריה שהתפזרו אחרי הנפילה?  

 

2

 

מלאך נופל,כנראה ג'בּריל  (=גבריאל,המלאך שמסר למחמד את הקראן), אינו זוכר מהיכן נפל, להיכן עליו לשוב, ועוד יותר לשם מה עליו לשוב ומה הוטל עליו לעשות כאן. הוא נכנס לחנות פרחים, חנות הפרחים הראשונה בחייו, ונהנה ממראה זר פרחים. הואיל והוא לא ראה מעולם פרח לפני כן, הוא נהנה מיפי הזר מניחוחו העדין- המשכר. אין לו כל תובנה כי מדובר בפרחים גדועים ממקומם בשדה, העתידים לנבול, להעלות רקב. אין לו גם אהובה שהוא מבקש לשמח בזר. הוא נהנה מן היופי עצמו. סתם כך, ללא תוחלת וללא תועלת. ללא תקוות אחרית כלשהי.

 

3

 

בשלהי המונודרמה, מסייה אבראהים ופרחי הקראן, כאשר מסיה אבראהים נפטר מעט לפני הגיעם לקוֹנְיָה, ואילו הגיבור הילד האסופי, הנוסע עימו, נוטל על עצמו להיות מחליפו, סוּפי מערבי בן המסדר המוולווי, התחלתי לבכות בכי פנימי, חרישי. הלב בוכה והעיניים נוצצות. שיח' סוּפִי מן הצפון שנכח בקהל שלח אליי מיד בתום מחיאות הכפיים את שמשו וביקש ממני לשוחח איתו אישית. שאלני אם אהיה מוכן לבוא לצפון ולהיהפך לתלמידו. אותו אדם, מבעלי ההלכה החנבלית, ודאי חשב כי נתעורר בי שורש נשמתי האסלאמי. ברם, מה שנתעורר בי היתה זכרון המסעות שידעתי אני בחיי, בלתי אפשריים כל-כך, נוהים ומלאי געגועים כל-כך, לאיזו אלהות נעלמת המצויה מעבר לכל זה, שאני מגלה את  רישומיה-עקבותיה איכשהו-כלשהו בחיבורים שונים ובעבודת ההכרה. כמעט לא עצרתי את פי לגלות לו את תשעים ותשעת השמות היפים, האסופים עמדי, אבל באותה המידה יכול היה פי לדבר על י"ג מכילן דרחמי (=מדות הרחמים), על האלהות הדוממת בסופיסטס לאפלטון על האקסטזיס הפרדוקסלי באנאדה השישית לפלוטינוס. מה שאי אפשר לדבר עליו מוטב לשתוק עליו. יבוא יום והחרוזים יתפזרו מכף ידי ואילך, בגלגול אחרון, ומישהי או מישהו יבואו ויאספו אותם אל חיקם.   

 

 *

*

בתמונה למעלה: ז'ן בטיסט מורו, דרווישים מחוללים, שמן על בד, המחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

 

 

לא אמא אדמה. אמא שבשמיים.

 

לאמי אין קבר. רק ב-13 באוקטובר 1958 פורסם צו הקובע רשמית שנפטרה ב-11 בפברואר 1943, בדארנסי (צרפת). צו מאוחר יותר מה-17 לנובמבר1959, מציין "שאילו היתה לה אזרחות צרפתית היתה ראויה לעיטור "מתה למען צרפת"

(ז'ורז' פרק, W או זכרון- הילדוּת: סיפור, מצרפתית אביבה ברק, תל אביב 1991, עמ' 46)

 

היא קנתה לי עיתון מצויר, חוברת מעלילות צ'רלי צ'פלין, שעל כריכתהּ נראים, צונחים במצנח, צ'ארלי, מקל ההליכה שלו, כובעו, נעליו ושפמו הזעיר. המצנח קשור אליו בכתפיות מכנסיו

(שם,שם, עמ' 59) 

                                                                                

 1

    מוסיקה חרישית נשמעת, מן מלמול לא ברור, טפטוף של ברז, אגל טל. כל כמה שהייתי מתאווה לתאר את ההיסטוריה האנושית כנפילתה של טפת מים, התאידותהּ לכשייחם, איני יכול לכחד, היא אדמומית; דומה יותר להיות—טיפת דם. בפייטות הנוצריות עולה ישו בזרועות מאריה השמיימה. תנועה הפוכה לחלוטין מגלם מסע חייו של הסופר היהודי-צרפתי, אשר גם יהדותו נתבררה כקטסטרופלית, ז'ורז' פרק. ב-1943 נולד ז'ורז' פרק, בנם של איסאק אנדרה(נהרג בהפגזה ארטילרית כחייל צרפתי בשנת 1940) וצירל-ססיליה, בן השבע בשנית. לאמיתו של דבר נולד עוד בשנת 1936. את תאריך לידתו החדש, כפי שציין בספרו W, מציינת הפרידה הסופית-האחרונה מזרועות אימו בתחנת רכבת צרפתית בגאר דה- ליון. הפעם האחרונה שיראה את אימו בחייו. צירל פרק תירצח על שום יהדותהּ במחנה הריכוז הצרפתי בדארנסי (שם נרצח אגב באותה שנה גם המשורר והסופר דוד פוגל). ז'ורז' הקטן ימשיך עם שיירה של הצלב האדום לגרנובל, יימסר לפנימיות שונות (שם יקבל חינוך נוצרי קפדני, אבל אחר כך ישוב לחיות כיהודי חילוני)  וייאסף אחר כך רק בשנת 1945  לבית דודיו.  

   מתנתהּ האחרונה של צירל פרק לבנהּ היתה לעדותו חוברת מצוירת בשם 'צ'רלי הצנחן'. החוברת עסקה בבן דמותו של צ'רלי צ'פלין, המשרת כצנחן במלחמת העולם. במקום אחר מתאר פרק כי ביום הולדתו (הקונקרטי) השבעה במארס 1936, הודיעו לראשונה על עלייתו הקרובה לאקרנים של סרטו של צ'פלין, זמנים מודרניים. במקום אחר בספר W הוא דן בתדהמתו באשר חוה כאשר צפה לראשונה בדיקטטור הגדול של צ'פלין, שם את מפלגתו של הינקל, בן דמותו של הפיהרר סימלו האותיות/ספרות: XX, כעין הכפלה של צלב סנט אנדרה, כשמו הלועזי של אביו המנוח, שסימנו X. פרק מספר כי האות X נוצרה לטעמו מגיאומטריה הזויה שראשיתה בסימן V. פעמיים V ביאורם Xוגם W. בהמשך יוצר פרק בהזזות ותמורות שונות של סימנים אלו, בין היתר, גם את צלב- הקרס הנאצי, ולהבדיל כל סוגי ההבדלות והבחינות, גם את מגן הדוד היהודי (W, עמ' 81-80).

   פרק צונח וצונח, כמי שנותר תלוי תמיד בין שמים וארץ. גם לאחר שנאסף אל בית דודתו. דומה כאילו רגליו לא נגעו מעולם באדמה. צניחה שנמשכה מן הלידה השנייה בגיל 7, ברגע הפרידה מאמו  ועד לרגע פרידתו מן העולם בשנת 1982. לימים בשירותו הצבאי , בצבא הצרפתי, ישרת כצנחן.  הוא ימשיך לצנוח מתעד מן האויר באובססיביות מה מקומם של מקומות, חללים, טקסטים, פנים אנושיות, חפצים בחייו ובחיינו. כאילו מבקש לרשום כל מה שהוא בן חלוף בזכרונו משום שהוא נפרד תמיד והנפילה מתמדת. מלאך נופל. אבדן האם, ליווה אותו בכל במסע חייו האנכי כלפי מטה.

 

2   

 

   אבל ישנה גם עליה השמיימה. עליה מתמדת השמימה. הפייטה של צירל-ססיליה אשר פרק בחר לתארה כבת דמותהּ של מוכרת הגפרורים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן. לאחרונה, הראתה מרית בן ישראל , ברשימה מרגשת, כי הסיפור המקורי מסתיים בדעיכת אור הגפרור הרביעי, עת מוכרת הגפרורים עולה לשמיים בזרועות סבתהּ, כסמל של תום ושל קבלת הייסורים.

   מחד גיסא, משמעות השם צירל כמדומני היא תכשיט או עדי, כלומר: כעין פנינה, מה שמאזכר את המנון הפנינה הגנוסטי (נתחבר בארמית-נוצרית-סורית), מדרשו של יהודא תאומא, כביכול, אחיו תאומו של ישו, המדבר על מכירתו בידי ישוּ אחיו והוריו לעבדוּת בהודו, מכירה שיש בהּ תקווה לישועה בעתיד, משום שיש בה גם ראשית של מסע גאולי: לכשתרד לתוך מצריים והבאת את הפנינה האחת/זאת שהיא בתוך הים/ וסביבה נחש שוצף/ אז תלבש כותונת הזוהר וגלימתך אשר התענגת/ עם אחיךָ' הוא מִשנֵנוּ; תהיה כרוֹז במלכוּתנוּ(תרגם: דן שפירא, וראו הערת הרחבה למטה)    

   מאידך גיסא, ססיליה הנה שמה קדושה נוצרית מן המאה השניה או השלישית לספירה הנחשבת כפטרונית המוסיקה בכנסיה הקתולית אשר עלתה על המוקד בפקודת הרומאים. אולי הדהוד לגפרוריה של מוכרת הגפרורים הקטנה ועלייתה השמיימה. בכל אופן, בפסקה מוערת אותה מקדיש ז'ורז' פרק, צ'רלי הצנחן, לילדותהּ של אימו, קשה שלא לחוש באהבתו הרבה אליה, ועוד יותר בתפישתו אותה כמרטירית, ועוד יותר כמי שהוא עצמו (זורז' פרק) אינו אלא געגוע נצחי לרגע שבו נפרד ממנה:

עתה לאחד שהעמדתי דברים על דיוקם יכול אני לומר שילדותה של אמי היתה, להערכתי, עלובה ונטולת מאורעות. הואיל ונולדה ב-1913, לא יכלה שלא לגדול בזמן המלחמה. יתר על כן, היא היתה יהודיה ועניה. יש להניח כי הלבישו לה בגדים משומשים ששישה ילדים לבשו לפניה, ומן הסתם אף מיהרו להניחה לנפשה בשל הצורך לערוך את השולחן, לקלוף ירקות, להדיח את הכלים. בחושבי עליה אני רואה בדמיוני רחוב פתלתול בגטו, ואור חוורוור, ואולי גם שלג, וחנויות צרות וחשוכות, שלפתחן משתרכים בלי-ניע תורים אין-סופיים. ואמי אף היא עומדת שם, פיצפונת שכזאת, קטנה כזרת, צעיף סרוג כרוך ארבע פעמים סביב גופה, והיא גוררת אחריה סל שחור משחור שמשקלו כפול ממשקלה.

(שם,שם, עמ' 38) 

   בהערת השוליים המתאימה כותב פרק בהמשך:

איני יכול לזכור במדויק מאילו מקורות שאבתי עלילה בידיונית זו; אחד מהם הוא, בלי ספק, מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן; מקור אחר הוא אולי קורותיה של קוזט בבית משפחת טנרדיה, אבל אין כמעט ספק, שהעלילה קשורה לספר מסויים אחד.

(שם,שם, עמ' 45)

   אין ספק, אם לצטט את פרק, כי העלילה הבדיונית אשר בהּ 'אין כמעט ספק' ובהּ בחר בכדי לגלם את זכרון אמו בילדותהּ היא מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. קוזט של ויקטור הוגו מופיעה כאן רק כאפשרות משנית עמומה. מחד גיסא, עלייתה השמיימה של צירל-ססיליה, בת דמותה של מוכרת הגפרורים ההולכת וקופאת, הולכת ונמשכת מעלה טיפין-טיפין מאז ילדותהּ ועד הוצאתהּ להורג במחנה דארנסי. מאידך גיסא, נפילתו של בנה ז'ורז' החלה עם פרידתם האחרונה בתחנת הרכבת ונמשכה טיפין-טיפין עד מותו של ז'ורז' 39 שנים לאחר מכן ממחלת הסרטן. האם (צירל) והבן (צ'רלי הצנחן, ז'ורז' פרק) בּבוּאִים (לשון בבואה) זה לזה (צירל= צ'רלי באנאגראמה), אך תנועתם מוחלפת-הופכית- קוטבית זה לזה, בשנת 1943, עת מסרה את ז'ורז' לידי הצלב האדום ויצאה באקציה למחנה הריכוז, היו כבר ז'ורז' ואימו, צירל-ססיליה, קרובים מאוד לרקיע השמים. ברם, בעת הניתוק בינהם, החלה נפילתו של ז'ורז'. עלייתו ההדרגתית השמיימה בזרועות אימו, הפייטה האידאית, נקטעה באבחה אחת בתחנת הרכבת. אז החלה הצניחה, הקטסטרופה החרדה, שארכה מסע חיים אחד, נשמעת לחוק הכבידה. יודעת כי האדמה אינה ארץ מבטחים. לעולם לא עוד. לא אמא אדמה. אמא שבּשמים.

 

 

הערת הרחבה: בדרך כלל הובן הימנון הפנינה כאלגוריה לנפילת הנשמה מעולמהּ העליון-האלהי אל תוך עולם החומר-הדמיורגי- הרע, וכמסע ומאבק להיחלצותהּ מתוכו, בכדי לזכות מחדש במקום השמיימי, קרי להתעלות בחזרה לשמי- השמיים. צירל אכן היגרה מרוסיה לצרפת בצעירותהּ, גלתה מבית הוריה,ולא שבה לראותם. ז'ורז' (צ'רלי הצנחן) אף הוא גלה מאימו לנצח באותה תחנת רכבת ובאיזה מובן הוא נותר חסר בית.  

   

3

 

   בשנת 1942 בתחנת רכבת צרפתית נפרדה הפילוסופית והמיסטיקונית היהודיה סימון וייל (1943-1909) מן האב גוסטב תיבון, והשאירה בידיו את מה שיהפוך לחיבורהּ הקלאסי, הכובד והחסד. וייל עצמה נפרדה מן העולם, שנה אחר כך, באשפורד, אנגליה, כתוצאה מהתעצמות המגרנות העזות מהן סבלה כל ימיה, מהחרפה של דלקת אדר, וכן מהרעבה עצמית שכפתה על עצמה, כהזדהות מליאה עם נהלי קיצוב המזון, אשר ניכפו בימי משטר וישי בצרפת.     

   בראשית ספרהּ הבחינה וייל בין שני כוחות המושלים ביקום: אור וכובד, וכי צריך לצפות תמיד שהדברים יתרחשו על פי חוק הכובד, אלא אם כן מתערב העל-טבעי (כלומר: האור, החסד). בהמשך הדברים כתבה וייל:

הבריאה עשויה תנועה כלפי מטה של הכובד, תנועה כלפי מעלה של החסד, ותנועה כלפי מטה של החסד בחזקה שניה.

(סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, אחרית דבר: מרסל דיבואה, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 41)

   אפשר אפוא, אם נלך בעקבי סימון וייל, כי נפילתו של ז'ורז' פרק, צ'רלי הצנחן, לא בטאה את הכניעה לחוק הכובד כלל, כי אם נאמן לגיאומטריה ההזויה המתבססת על הסימן V ביטאה הכפלתו W את התנועה כלפי מטה של החסד בחזקה שניה, הנובע מן התנועה הראשונה של החסד, של צירל-ססיליה הקדושה בעלותהּ לשמים.  

 

שש עשרה שנים לאחר מכן, כשבמרוצת שירותי הצבאי נעשיתי צנחן קיקיוני, הצלתי להבין, ממש בשעה שקפצתי מן המטוס, טקסט שזיכרון זה סייע בעדי לפענחו: הושלכתי אל הריק; כל החוטים נקרעו; צנחתי לבד וללא תמיכה. המצנח נפתח וחופתו נפרשה, סומך שברירי ובטוח לפני הנפילה המבוקרת.  

(W, עמ' 60) 

  

לרשימה קודמת,במידה רבה, המשך  לרשימה זו:  'חרדה ללא תָּקָנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פֶּרֶק על קיוּם יהודי, הגירה וגירוש', ראו: כאן.

   

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »