Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הפנמה’

istambul

*

זמן רב המתין המשורר והמתרגם שלמה אֲביּוּ, שבע שנים לערך, עד שראתה אור האנתולוגיה לשירה תורכית מודרנית בתרגומו ובעריכתו, מעבורת בים השַׁיִשׁ (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013). אני מציין זאת, משום שאני ידיד של אֲביּוּ מזה כעשוֹר, וכבר מכיר את גלגוליה ותהפוכותיה של אסופה זו, שתמיד דומה היתה כי היא כבר יוצאת לאור, והנה מעשה דני איילון, אירועי המרמרה, הצהרותיו של ארדוהאן, או השהיית היחסים עם ישראל וכדומה, תמיד שימשה עילה לדחיית הפרסום, כאילו תמיד יש עוד איזה גל או נחשול או סערה שיש לחצות, בטרם אסופת-התרגום תזכה לשכון לבטח על מדפי החנויות והספריות שבבתים.

   קריאה באנתולוגיה שתרגם וערך אֲביּוּ מחדדת לדעתי עד-כמה  ישראל ותורכיה הן שתי תרבויות שכנות, שמבחינות רבות, למשל: השפעת המערב והקידמה, מזיגה בין דת, מסורת וחילונות, רבה ביניהן הקירבה.  באנתולוגיה מבחר של שמונים וחמישה שירים מאת שלשה עשר משוררים ומשוררות תורכיים בני המאה העשרים. רובם המכריע של המשוררים מתורגמים לעברית לראשונה, וחלקם היוו עבורי תגלית מרהיבת לב ומרחיבת דעת. כאן אבקש להסתפק בשתי דוגמאות בלבד [שני חלקי שיר אחד, ועוד חלק שיר אחד], שיהו בבחינת אשנב או צהר, למי  שיבחר לראות בהם שער, וייפנה לקרוא באנתולוגיה כולה.

וכך שומע אורחאן ולי קאניק (1950-1914) את עירו את אסטנבול, באחד השירים התורכיים המפורסמים ביותר של המאה הקודמת:

*

[…]

אֲנִי שׁוֹמֵע אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִפּוֹרִים הֵן אֵלֶּה הַמִתְעוֹפְפוֹת,

מְצַיְצוֹת בַּגְּבָהִים, לָהַק אַחַר לָהַק,

נִמְשׁוֹת הַרְשָתוֹת בְּמִשְׁטְחֵי הַדַּיִג.

הִנֵּה רַגְלֵי אִשָּׁה נוֹגְעוֹת מַיִם.

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

[…]

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִפּוֹר מִתְלַבֶּטֶת בֶּין חֲצָאִיֹותַיִךְ,

קוֹדֵחַ מִצְחֵךְ, לֹא כֵן? אֲנִי יֹודֵעַ,

שְׂפָתַיִךְ לַחוֹת, לֹא כֵן? אֲנִי יוֹדֵעַ,

מֵעֵבֶר לְעַלְוַת הַאֹרֶן מֵגִיח לַהַב סַהַר,

וְאֶת זֹאת אֲנִי מֵבִין מִלִּבֵּךְ הַמִּתְחַבֵּט.

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל.

 [מתוך:'אני שומע את איסטנבול', מעבורת בים השַׁיִשׁ: מבחר מהשירה התורכית החדשה, בחר, תרגם מתורכית, והוסיף מבוא והערות: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב  2014, עמ' 35-34] 

*

   וֶלי קאניק (הבאתי כמה משיריו בספטמבר 2013) עוצם את עיניו כמיסטיקון, אולם אין הוא תר אחר המציאות המוחלטת, אלא מאזין לעירו-אהובתו, איסטנבול הפנימית, העיר הסמויה מֵעָיִן, העיר הפנימית הרחוקה כל כך מחורבן ומצוקה, מעשי רצח ואיבה, עוני ורעב. זוהי עיר ויטאלית, יוצרת, מולידה, כלהק ציפורים, או כלהק דגים, או כאישה פוריה. זוהי אינה עיר היסטורית שעברהּ מאחוריה, לא עיר של תיירים המחפשים אחר מזכרות אוריינטליות, אלא עיר שוקקת כים וכשמיים, וככל החיים הממלאים אותם, העיר הפנימית, קוראת המשורר לחיות ולהחיות.

   קשה שלא להרהר בהקשר זה על שירת האהבה לירושלים, שנכתבה במשך דורות: יהודה הלוי, אלעזר מוורמס, שלום שבזי…, כולם כתבו שירי אהבה לעיר/אשה פנימית, כפי שנרשמה בתוכם, ולאו דווקא לעיר הקונקרטית. הגעגוע הוא צייר גדול. צייר גדול כל-כך, עד שבתום הדברים כבר לא ברור אם עצומות הן העיניים אם פקוחות לרווחה.

   שיר אחר, אחר לחלוטין בנימתו, המתרכז בתורכיה החיצונית, הגלויה לעין, כארץ של צמאון דמים ומצוקה, הוא השיר שתתנו דם לאטילה אילחאן (2005-1925),המתאר את גורלם של משוררים קומוניסטים, תלמידיו של נאזים חכמת (1963-1902), אשר ארצם הועידה אותם לסבל, לכלא, למרתף עינויים ולגלוּת:

*

[…]

כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד.

אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,

מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת!

אָנוּ, כְּלוֹמָר, אֶרְדוֹהָן, עַיְשָׁהנוּר, עָלִי וְאַחְמֶט,

בִּבְדִידֻיוֹת שוֹנוֹת צָלַלְנוּ בְּלִי אֲוִיר לִנְשִׁימָה,

לְכֹל הַרוּחוֹת הִתְפַּזַּרְנוּ, חֲרוּזֵי מַחֲרֹזֶת קְרוּעָה.

נִדָּחִים בִּקְצֵה כֹּל כְּפָר, כֹּל מָחוֹז, כֹּל מַמְלָכָה,

שְֹמֹאלֵנוּ לֹא הָיָה שְֹמֹאל, יְמִינֵנוּ לֹא יָמִין,

מִדְּחִי אֶל דְּחִי גוֹלְלוּ עָלֵינוּ דֶּלֶת חֲשֵׁכָה.

אִיש לֹא אָהַב אוֹתָנוּ. שָׁתַתְנוּ דָּם לֹא פַּעַם.

[מתוך: 'שתתנוּ דם', שם, שם, עמ' 84]

 *

   זהו שיר שנכתב מתוך קונטקסט פוליטי. עם זאת, כוחו יפה לכל רדיפה ולכל אלימות שיטתית המופעלת כנגד מיעוט היכן-שהוא; יותר מכך, דומני כי שורות כמו:  כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד/ אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,/ מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת! פונות לכל אדם שאי-פעם טעם אלימות שיטתית קשה וכל נסיונותיו למצוא מגן, עלו בתוהו. השקיעה בתוך העולם הפנימי, כמוצא מן המציאות החיצונית, המכאיבה והטורדת, זוהי אינטואיציה עזה העומדת לדידי ביסוד עולמם של משוררים רבים, וביסודם של אנשים מופנמים לא-מעטים, המעדיפים לסמוך על כוחותיהם, ולא להתייאש מן הזולת.

   הקרעים, שברי המחרוזת, הפיזור, הגלות בהוויה, כמעט דומה לבתים מתוך קינות ט' באב. עם זאת, גם בט' באב, איני נוהג להתאבל על חורבן ירושלים הקונקרטית, כי אם על עסקי ההחרבה והדיכוי התכופים-המתחדשים, שמנהלים ביד רמה חבריי למין האדם.

שמיו הקודרים, מעוררי המלנכוליה, של מיצר הבוספורוס, הנבָּטים מן האנתולוגיה המרשימה הזו, הדהדו בזכרוני פסקה מתוך הממואר איסטנבול מאת אורחאן פאמוק, את ראשיתה מצטט המחבר משום רשימה עתונאית:

*

איך יוצאים ממכונית שנפלה לבוספורוס?

  1. אין מקום לבהלה. סגרו את החלונות וחכו עד שהמכונית מתמלאת במים. שחררו את הנעילות. ודאו שאף אחד לא זז.
  2. אם המכונית ממשיכה לשקוע, מִשכוּ את המעצור הידני.
  3. כשהמכונית כמעט מלאה במים נשמו עמוק את האויר שנשאר בין המים לבין תקרת המכונית. פִּתחוּ את הדלתוֹת  לאט-לאט וצאוּ בלי להיחפז

*

התפתיתי להוסיף סעיף רביעי: בשלב הזה, אני מקווה שמעיל הגשם שלכם לא ייתפס בידית של המעצור הידני, ושתצליחו לעלות על פני המים. אם אתם יודעים לשחות, והגעתם כבר אל פני המים, מיד תבחינו כמה יפה הבוספורוס וכמה יפים החיים, על אף העצב המתמיד שרובץ על העיר.

[אורהאן פאמוק, איסטנבול: זכרונות ילדוּת, תרגם מתורכית: משה סביליה-שרון, כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: אור יהודה 2012, עמ' 237-236]

*  

   משהו מן הצניחה אל מעמקי הבוספורוס, חוסר היכולת לפתוח בתחילה את דלתות המכונית (בשל לחץ המים העצום), הצורך להעמיק, להתאפק, להפנים את המצב, להמתין שהמכונית תשקע ותתמלא, ורק אחר-כך לנסות לפתוח את הדלת, לשרוד, להגיע אל פני המים, ואז לחזות עיניו ביפי החיים ובעצב המתמיד הסוכך עליהם, הוא כעין בבואה לשירה המובאת בקובץ, ולחוויית הקריאה בהם. אלגיה ארוכה, המאגדת כאחד-  צער ותקווה, יופי ומחנק.

*

*

בתמונה למעלה: איסטנבול, תמונה חופשית.

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »