Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הקוראן’

MongolArcher

*

סיפרו של מחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי,סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא'), הוא אנתולוגיה מאירת-דעת ורבת-גוונים של אגדות על אודות דמויות מקראיות ברובן ואחרות על נביאים שהוכרו על ידי מחמד, נביא האסלאם – אברהם, יוסף, משה, הוּד, יחזקאל, ישוע ואחרים. יש להניח כי האסופה הזאת שנערכה על ידי מאסף ערבי מוסלמי נלקטה מכל מני מקורות וצדי דרכים; עתים מרגישים בה עקבות של מדרשי אגדה יהודיים מאוחרים, שנערכו סופית אחר עליית האסלאם (פרקי דר' אליעזר, מדרש כונן, מדרש אגדת בראשית, מדרש בראשית זוטא) או מקורות יהודיים פרה-אסלאמיים או מקורות יהודיים שנערכו ערב עליית האסלאם (מדרש בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש תנחומא, תלמוד בבלי וכיו"ב) עתים של כתבי הכנסיה הנסטוריאנית-מזרחית; עתים של כתבים הרמטיים ערביים (שמקורם בתרבות ההלניסטית הקדם-ערבית); עתים של אנצקלופדיות של ידע שנוצרו בסביבת עיראק ואיראן במאות התשיעית והעשירית (אגדות על נביאים או על האדם הראשון בגן עדן נחשבו אז כהיסטוריה לכל דבר ועניין).

אסופה זו היא בבחינת המשך לעבודת הדוקטורט של אביבה שוסמן (1981),המתרגמת והמהדירה של מהדורה עברית זו,שהוקדשה לחיבורו זה של אלכִּסַאאִי.כפי ששוסמן מעידה ישנה מחלוקת לגבי זמן חיבור האנתולוגיה של אלכִּסַאאִי. יש המקדימים אותה למאה התשיעית לספירה ויש המאחרים עד המאה האחת עשרה. להערכתי, אפשר כי החיבור, כדרכם של חיבורים בני זמנו, נערך לראשונה במוקדם ואחר-כך נוספו עליו עוד תוספות שונות, והוכנסו אליו אגדות שונות מאוחרות יותר. כך עריכתו הסופית התאחרה כבר אל תוך המאה האחת עשרה. את ההשערה הזאת אני מניח על בסיס הבנתי את מתכונת החיבור, שהוא ילקוט אגדות שראשיתו בבריאת העולם ובריאת האדם ואחריתו בסיפור ישוע בן מרים, כחיבור שנועד לשמש את הדאעים (ערבית: דאעיון, מילולית: הקורא לתפילה, בפועל תועמלנים דתיים שהסתובבו בדרכים ונועדו למשוך בני אדם לקבל עליהם את דת האסלאם). אמנם, קשה לדעת האם אלכסאאי היה מוסלמי סוני או מוסלמי שיעי, שהרי הדעוָּה (מילולית: קריאה אל הדת, קריאה לתפילה), כעיקר מעיקרי הדת התבססה בעיקר בעולם השיעה החל מהמאות העשירית והאחת-עשרה, אך דומה כי דרך מסירת הסיפורים נועדה לשמש אולי נוודים-דתיים שהילכו בדרכי המסחר בין ערי ערב, ואפשר כי עם ערב, כאשר הסבו אל המדורה בלווית סוחרים בני עדות ולאומים שונים, יכולים היו למשוך את תשומת ליבם ולעורר את חיבתם לאסלאם דרך סיפור אגדות אלו.באותן תקופות רווחו גם סיפורי החכָּוָּאתים (ערבית: חַכַּוַּאתוּן, מספרי סיפורים),גם כן מספרי-דרכים,שכללו תכנים חילוניים יותר, עתים הרפתקאות ועתים עלילות מיניות. סיפורים כאלה נקבצו למשל בקובץ הסיפורים הנודע אלף לילה ולילה או 1,001 לילות, כסיפורים שסיפרה שהרזאד לפני שהריאר.

לטעמי,יש לאחר את עריכתו הסיפרותית של הילקוט שלפנינו אל המאה האחת עשרה משום שיכולתי לחוש בה את טעמם של המַגַ'אלִיס,מפגשים בין מלומדים בני דתות שונות וקבוצות אוכלוסיה שונות שנערכו הן בתקופתו של בית עבאס הסוני בעיראק [1258-707 לספ'; בשיאה התפשטותו באמצע המאה התשיעית שלט בית עבאס על העולם המוסלמי; הסולטן מאמוּן אל-רשיד מבית עבאס,שמשל בין 833-813 לספ',היה הראשון לייסד  "בַּית אִלְחִכְּמַה" (=בית החכמה), מפעל לאיסוף טקסטים פילוסופיים ממקור יווני והלניסטי ותרגומם מן הסורית (שפה ארמית מזרחית שנכתבה באופן ייחודי) אל הערבית,בייחוד על ידי מתרגמים נוצרים] והן בתקופתה של השושלת השיעית-אסמאעילית-הפאטימית ששלטה בין השנים 1171-909 לספ' ממצרים ועד סוריה, ובשיאה שלטה גם בכל צפון אפריקה ובחלקים מערב הסעודית.

מפגשים אלו חשפו את הקהל שנקבץ והגיע למסורות אינטלקטואליות, ספרותיות ודתיות מגוונות, ואין ספק כי מפגשים כאלו העשירו את המשתתפים כולם, בידע שהיה נעלם בעבורם, שכן מקורו היה על פי רוב בחברות סגורות ובטקסטים שנכתבו בשפות שידיעתן לא היתה שכיחה. מפגשים אלו ביטאו סובלנות דתית ובמידה רבה גם פלורליזם, שהתקיים כל זמן שהדתות והעדות המשתתפות לא תקפו את תפישותיה הדתיות של השושלת השלטת. ידוע שבכמה מן המפגשים הללו השתתפו יהודים (ששון סומך ערך בשעתו אוסף מאמרים אנגלי שיוחד לסקירת המפגשים האינטלקטואלים האלה ועמידה על השפעתם), ולעתים גם מלומדים שזהותם הדתית בלתי ברורה, אך שמם מעיד עליהם כי מוצאם ארץ ישראלי. למשל, פרופ' יואל ל' קרמר הורה בשעתו בחיבור שעסק בהומניזם האסלאמי בין המאות התשיעית עד האחת עשרה, כי נציגם של אחי הטהרה (אח'ואן אלצפאא'), חבורת סתרים רב-לאומית של פילוסופים שפעלו בעיר בצרה שבעראק, אשר העלימו את זהותם לגמרי (אפילו מקום המפגש שלהם היה סודי), היה אחד בשם אבו-סולימאן אלמקדסי. השם אלמקדסי, המקדשי, מעיד כפי הנראה על מוצאו הארץ-ישראלי, אפשר הירושלמי, של אותו פילוסוף שהשתייך כנראה לחבורת האחים, שהותירו אחריהם אנציקלופדיה פילוסופית ותיאולוגית בת 53 אגרות, המחזיקה בדפוס כאלפיים עמודים, והשפיעו רבות על תולדות הפילוסופיה הערבית-יהודית בימי הביניים, ובמיוחד על כתבים יהודיים בימי תור הזהב בספרד, כתבי אבן גבירול ואילך.

יצוין כי שני מקורות איסוף החומרים: מפגשים בין סוחרים ואנשי דת בדרכים, ומפגשים בין אינטלקטואלים בני דתות ואמונות שונות עומדות ביסוד ילקוט האגדות הזה. לדעתי, אין כמעט ספק בכך שהחיבור לא נועד לצרכים דתיים פנימיים דווקא, קרי להעשרת עולם האגדה וסיפורי המקרא של המלומדים האסלאמיים, אלא בראש ובראשונה, נועד למשיכת לא-מוסלמים לקבלת דת האסלאם. כזכור, האסלאם לא מכיר בסמכותהּ של התורה ולא בסמכות הברית החדשה כשלעצמן. התיאולוגים המוסלמיים סברו כי מדובר בחיבורים פסיאודו-אפיגרפיים שנכתבו הרבה לאחר הזמן שנטען שנכתבו: התורה על ידי עזרא הסופר (בערבית:עֻזַיְיר) בימי שיבת ציון, והברית החדשה על ידי אנשי הכנסיה מאות שנים אחר מות ישוע. התפישה היסודית באסלאם היא שלא זאת בלבד שמחמד הוא חַאתֶם אִלְאַנבִּיַאא' (חותם הנביאים,מסכמה הגדול של תורת הנביאים ומבטל תוקפן של הדתות האחרות) אלא שרק הואיל ומחמד הכיר בנבואתם של משה וישוע ושל יתר הנביאים לפניו, יש להכיר בהם, שכן אליבא דמרבית התיאולוגיים האסלאמיים, היה אורו של הנביא מאיר לעולם מעת בריאתו ויאיר עד אחריתו. מבחינה זאת, אחד הויכוחים השכיחים ביותר במאות השנים הראשונות של האסלאם היה האם הקוראן עצמו נברא עם העולם או שמא הוא גוף ידע נצחי וקדום שאין בו תפישה ואחיזה, ועל כן כל הנביאים מן האדם הראשון ועד מחמד, הונעו מכח בשורת הקוראן ומכח אורו של הנביא, האור הראשון והאחרון. מבחינה זו, מלאכתם של הדאעים האסלאמיים הונעה מכח אמונה עמוקה בכך שיש לפקוח את עיני כל בני האדם לבשורת הקוראן ולאורו של מחמד, שליוו את העולם מראשיתו, ואינם כלל התפתחות מאוחרת. אדרבה, לאמונתם גם היסודות היהודיים והנוצריים שהועתקו לכאורה במאוחר אל תוך הדת המוסלמית, מקורם היה מלכתחילה בבשורת הקוראן והנביא מחמד, שהיו עומדים בעולם מאז ומעולם, אלא שרק לנביאים בודדים מקרב כל בני המין האנושי, היתה הגישה אל המציאות הנסתרת הזאת, שנתגלתה בעולם רק עם בואו של מחמד ההיסטורי.

העובדה לפיה החיבור  מיוסד על דוגמה תיאולוגית אסלאמית, וכפי הנראה נעשה בו שימוש כדי לקרב נידחים לדת האסלאם, איו בו כדי לפגום בהנאת הקריאה. אם יש מקום להעיר, הרי זה על הערות השוליים המלוות את הטקסט, חלקן דורשות הרחבה והעמקה. למשל,בדיון על אִידריס (חנוך בן ירד המקראי) כותבת שוסמן כי אידריס היה עובד אלוהים ותופר מנעלים היה, נוהג היה להזכיר את שם אללה על כל תפירה ותפירה והאל חננו בשלושה גוילים שהעניק לו. כמו כן, היא מצייינת  שיורשו היה הרמס, שיש לזהותו עם האל היווני, שליח האל. שוסמן אינה מציינת כלל את העובדה שבמקורות הרמטיים ערביים אידריס, חנוך והרמס הן דמות אחת. הרמס מכונה בהם אדריס/הרמס אלמת'אלת', על-שמו של הרמס טריסמגיסטוס (הרמס בעל שלוש ההתגלמויות), שעל פי תפישה זו הופיעה שלוש פעמים, פעם מעט אחר דורו של אדם הראשון (אלכִּסַאִא'י מזהה אותו באדריס), פעם בדורו של נח (אלכסאא'י מזהה אותו כהרמס), ופעם במאות הראשונות אחר ספ' הנוצרים (מעניק הקורפוס ההרמטי וחותמו, לא מוזכר על ידי אלכסאא'י). בכל הופעותיו קורא הרמס את האדם אל המדעים הפילוסופיים ואל דרך העיון, ההעמקה והמאגיה האסטרלית. חיבורים הרמטיים אלו תפסו מקום מכובד בין המאות התשיעית עד האחת עשרה בתרבות הערבית וניתן למצוא את עקבותיהם בכתבי פילוסופים רציונליסטיים מן המאה השתים עשרה. אך אין בהערתה של שוסמן דבר המעיד על עירנותה לכך, ולא ברי מדוע בחרה להזכיר את הרמס כיורשו של אידריס, ולא להעמיד כלל את הקורא על המסורת ההרמטית, שהיתה ידועה ודאי לאלכסאאי.

במקום אחר, לגבי סיפור עקדת יצחק, כותבת שוסמן כי מדובר במקרה נדיר, כמעט יחידאי, שבו מתואר יצחק כבן הנעקד, ולא ישמעאל. עם זאת, גם אלטברי, פרשן הקראן הדגול (923-839), תיאר כי לדעת מקורות אחדים היה יצחק הבן הנעקד; גם מחיי אלדין אבן ערבי (1240-1165) מגדולי השיח'ים הצופיים ופרשן שראה את עצמו כחותם שושלת ידידי-האל, ציין אף הוא את יצחק דווקא כבן הנעקד, אף כי אמנם בביאור הקוראן של אלג'לאלין (שני הג'לאלים, ג'לאל אלדין מחלי וג'לאל אלדין אלסיוטי) מן המאה החמש עשרה ואילך, נתפס ישמעאל כבן הנעקד לבדו. גם כאן לא ברור הנסיבות בעטיין לא מפרטת המתרגמת-המהדירה כי במקורות האסלאם עד המאה השלוש-עשרה הוזכר יצחק כבן הנעקד כמה וכמה פעמים. אלו כמובן רק שתי הערות קטנות, שאינן פוגמות במאום מתרגומה היפה והקולח של שוסמן, הראוי לקוראים שירחיבו בו את דעתם.

החיבור בכללו מהווה אלטרנטיבה מורכבת, רבת פנים, מקורות והדהודים על סיפורי המקרא ועל סיפורו של ישוע. מרתק גם ריבוי הציפורים המלוות את הסיפורים (למשל סיפור גירושו של הטווס מגן העדן) שיש בו לטעמי הדהוד כלפי השאה נאמה (=ספר המלכים), ספרו של ההיסטוריון הפרסי, קאסם אלדין פירדוסי (נפטר 1025). ספרו של אלכסאאי הוא חיבור מרתק, והייתי מציע לקוראים/ות לקרוא בו ולו בכדי להבין את המגוון ואת העושר התרבותי העצום של האסלאם לפני כאלף שנה, עת היה ללא ספק ציביליזציית הידע המובילה בעולם, והשכיל לשמור ולמסור לא את אוצרותיו התרבותיים בלבד, אלא להרחיב את היריעה, ולכלול ביצירותיו הדתיות דאז מקורות ידע מגוונים, שהגיעו אל מלומדיו ממקורות שונים, ואלו ידעו לשבץ אותם ולכנס אותם באופן כזה שיעניק להם ציביון אסלאמי, וכך ידעה הדת השלטת להתעשר ולהרחיב עצמה ואת דעתם של לומדיה על ידי מקורותיהן של הדתות האחרות, וטרם ניכרה בה מגמת האסלאם המאוחרת, הנרתעת מגופי ידע לא-אסלאמים ככפירה מוחלטת או כפגיעה באושיות הדת.

 סיפורי הנביאים מאת מחמד בן עבד אללה אלכסאאי, תרגמה מערבית והוסיפה הקדמה, הערות ומפתח אביבה שוסמן, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, תל אביב 2013, 439 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Mongol Archer, Painted Manuscript, 16th Century

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*

*

כְּשֶיָּבֹא, לִידְיָה, הַסְּתָו שֶלָּנוּ

עִם הַחֹרֶף שֶבּוֹ, בּוֹאִי נִשְמֹר

מַחֲשָבָה, לֹא לָאָבִיב

  הָעֲתִידִי, שֶהוּא שֶל הָזוּלַת

וְלֹא לַקָּיִּץ שֶאָנוּ מֵתָיו,

אֶלַּא לַנוֹתָר מִן הָעוֹבֵר –

הַצָּהֹב הנוֹכְחִי שֶהֶעָלִים חַיִּים

   וּמְשַנֶּה אוֹתָם

[פרננדו פסואה, על העמוד היציב: שירי ריקרדו ריש, תרגמו מפורטוגלית רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש, הוצאת כרמל: תל אביב 2009, עמ' 140, שיר 105]

 *

  העיר שקועה בדמדומים. עוד מעט תיעלם מעין. הדיבורים החלו עוד קודם היעלם האור, ונדמה כאילו האור שנעלט כמו נמזג מתוך קנקן-משקה אל תוך ספלי-מלים. בחצר בית-מלון נוצרי בנצרת, אנשים בגלימות, בבגדים, בגלביות, בכיסויי ראש שונים: סוּפים, אנשי דת מוסלמים, אנשי דת דרוזים, כמרים ונזירים יוונים-אורתודוכסים וקתוליים-יוונים, אנשי-שלום יהודיים: מרכז מורשת אברהם הירושלמים, וכמה נציגי המסדר הסוּפי- יהודי דרך אברהם, ואני בתוכם. חיבוקים; לחיצות ידיים. חיוכים כנים. בין הברכות והדרשות, על חודש הרמצ'אן, על השלום, ועל אפשרות הפעילות הרוחנית המשותפת, אני מאזין לעתים, ועתים משתתף בשיח, עם כמה מן השיח'ים הסופיים הבודדים הפועלים היום בארץ הזאת.

   רוח נעימה מנשבת, מבשרת את נחמות הסתיו, את הפצע הנפתח בכל שנה בהויה כולהּ. על בימת הכבוד ישנה התרוצצות של אנשי דת. לעתים נדמה לי כי כל אחד מנסה לומר כמה שיותר פסוקים בשפתו המאזכרים את המלה הנידחת: שלום. מישהי ישראלית מגיחה משום מקום ומזמרת, לא ברור מדוע, את "אלי אלי" (חנה סנש).אחריה, מישהו חובש כיפה מפדלניקי"ת של פעם, מברך במהירות ברכת כהנים. עוד לפני כן נאמרים מלים, על ידי אחד המשתתפים הדתיים, בגנות דבריו האחרונים של הרב עובדיה יוסף על אודות הפלסטינים. ברכות ועוד ברכות. ברם, כאשר שיח' ח'אמד חילמי עולה לקרוא מן הקראן, קשה מאוד לשמור על ארשת עצורה ומכובדת. הלב כמו נפתח מעצמו ומאיר. כתבי קודש הם רק ספרים. בני אדם הקוראים בהם מחיים את האותיות המתות האצורות בהם, מאירים אותן חיים. כאשר שיח' חילמי קורא בקראן, קשה שלא להסב את מלוא הקשב אל נגינתו העדינה, ולהרגיש כי זהו אדם החי את הספר בכל נימי נפשו.

   רמצ'אן הוא התשיעי לחודשי השנה המוסלמית ובו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל). רמצ'אן לשון רמץ' כמו רמץ-אש בעברית; שיח' חאלד אומר לי, החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. מחשבתי דווקא נודדת לעפרו הרומץ של עוף-החול האובד באש, ממאן להתכלות ושב לחיות. אני מהרהר בקארל צ'אפק הכותב בשנת הגנן כי ספטמבר הוא החודש של הפריחה השניה המאוחרת. הכל שב לחיות ככלות הקיץ. מתוך רמצי הקיץ באים ניצנים, רמזים ראשונים של עונה מתקררת. הקיץ הוא עונת שריפת החמר, מלאכת הקדר, בימים בוערים כתנור. עוד מעט קט ונחזה מה העלינו בידינו.

   מכל הערב, נותרת מקננת במוחי תמונתו של שיח' אבראהים, אחיו ברוּח של השיח' הסופי הירושלמי, עבד אלעזיז אלבוכארי המנוח, מחייך חיוך עצוב וחכם, ומספר על משפחתו הדרה באחד הכפרים במזרח ירושלים כבר 1,400 שנה. שיח' אבראהים אינו סוּפי. הוא איש רחב לב וחכם, שעניינו בשיוויון בין בני האדם, ניכר לכל שהוא אוהב אדם. הוא מספר לנו על מגבלת תעודת התושב שלו. אי אפשר לו לצאת מן הארץ לפרק זמן הארוך משנה, שאז תישלל אזרחותו לאלתר על ידי המנהל האזרחי. אני חושב על המציאות הפוליטית, מדאיבת הלב, הכופה על שיח' אבראהים לשהות בארץ לפחות בכל גלגל-עונות אחד, כמו פרומיתיאוס בכבלי השלטון, המקום והזמן.

  בדרך חזור, במכונית המפליגה בנתיבי כביש 6 אומר לי חברי, ד"ר אבי אלקיים, ממייסדי דרך אברהם ומנהיגיה, כי לדעתו עוד לא הצליחו במוסיקה הישראלית להאזין אל רחשי האדמה הזאת ולהעלות את צליליה. אני חושב בפעם השניה השבוע על רוח האדמה (דואנדה) אצל לורקה ועל צליליה השחורים. מי שיצליח להבין את המחזורים הללו של יצירה, נדוד ושל כיליון וחלוף וחוזר-חלילה, יצליח להשית ליבו לרחשי האדמה הזאת הרוגעת רק לכאורה, תחתינו, כמו חיית-אש נרדמת.

  לרגע נדמה לי כי רק רמץ שלי הוא היושב במכונית השבה והולכת למרכז-הארץ. וכבר איני יודע האם איני מצוי אי שם מעל המכונית הרצה, זורם כמו חשמל, מחוץ לכבליו, בין עבים תלויים וצמרות, הזועקות צורות חסרות-רסן לחושך.

*

בתמונה למעלה: ראובן רובין, החלון הפתוח, שמן על בד 1965.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 
 *
*
1

 

הוא נפל באמצע הרחוב. ידו הקמוצה נפתחה. מלים התפזרו מתוכה. חרוזי עץ משרשרת מוסלמית הכוללת את תשעים ותשעת שמותיו היפים של האל התפזרו לכל עבר. התקף הלב היה סופני. כך קבעו פרמדיקים שהגיעו למקום. האור האדום של ניידת מגן דוד אדום נגהּ והבזיק את הרחוב, כמו מגדלור על שן-סלע, המבקש לסמן את הגבול שבין ארץ החיים ובין המוות. אין טעם להשיב את החרוזים לבעליהם. מי בעליהם עתה, אללה? גם לא נתנו לי להתקרב. בכבוד וביראה, ליקטתי את שמותיו היפים של אללה מן הארץ, אחד אחד. לא השלכתי אותם חלילה. שמרתי אותם לעצמי בשקית, כמו היה סוכריות צבעוניות או מיני מתיקה.היה לילה קר וחשבתי על מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. האם מישהו אסף את גפרוריה שהתפזרו אחרי הנפילה?  

 

2

 

מלאך נופל,כנראה ג'בּריל  (=גבריאל,המלאך שמסר למחמד את הקראן), אינו זוכר מהיכן נפל, להיכן עליו לשוב, ועוד יותר לשם מה עליו לשוב ומה הוטל עליו לעשות כאן. הוא נכנס לחנות פרחים, חנות הפרחים הראשונה בחייו, ונהנה ממראה זר פרחים. הואיל והוא לא ראה מעולם פרח לפני כן, הוא נהנה מיפי הזר מניחוחו העדין- המשכר. אין לו כל תובנה כי מדובר בפרחים גדועים ממקומם בשדה, העתידים לנבול, להעלות רקב. אין לו גם אהובה שהוא מבקש לשמח בזר. הוא נהנה מן היופי עצמו. סתם כך, ללא תוחלת וללא תועלת. ללא תקוות אחרית כלשהי.

 

3

 

בשלהי המונודרמה, מסייה אבראהים ופרחי הקראן, כאשר מסיה אבראהים נפטר מעט לפני הגיעם לקוֹנְיָה, ואילו הגיבור הילד האסופי, הנוסע עימו, נוטל על עצמו להיות מחליפו, סוּפי מערבי בן המסדר המוולווי, התחלתי לבכות בכי פנימי, חרישי. הלב בוכה והעיניים נוצצות. שיח' סוּפִי מן הצפון שנכח בקהל שלח אליי מיד בתום מחיאות הכפיים את שמשו וביקש ממני לשוחח איתו אישית. שאלני אם אהיה מוכן לבוא לצפון ולהיהפך לתלמידו. אותו אדם, מבעלי ההלכה החנבלית, ודאי חשב כי נתעורר בי שורש נשמתי האסלאמי. ברם, מה שנתעורר בי היתה זכרון המסעות שידעתי אני בחיי, בלתי אפשריים כל-כך, נוהים ומלאי געגועים כל-כך, לאיזו אלהות נעלמת המצויה מעבר לכל זה, שאני מגלה את  רישומיה-עקבותיה איכשהו-כלשהו בחיבורים שונים ובעבודת ההכרה. כמעט לא עצרתי את פי לגלות לו את תשעים ותשעת השמות היפים, האסופים עמדי, אבל באותה המידה יכול היה פי לדבר על י"ג מכילן דרחמי (=מדות הרחמים), על האלהות הדוממת בסופיסטס לאפלטון על האקסטזיס הפרדוקסלי באנאדה השישית לפלוטינוס. מה שאי אפשר לדבר עליו מוטב לשתוק עליו. יבוא יום והחרוזים יתפזרו מכף ידי ואילך, בגלגול אחרון, ומישהי או מישהו יבואו ויאספו אותם אל חיקם.   

 

 *

*

בתמונה למעלה: ז'ן בטיסט מורו, דרווישים מחוללים, שמן על בד, המחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

א

 

 אני מבקש לייחד עיון ב- דיו אדם לחביבה פדיה, לטעמי,אחד מספרי השירה העברית המיוחדים אשר ראו אור בשנה החולפת,הדומה למעשה אורג 'טלאי על טלאי': ספר עמוּס,להתפקע קולות וצלילים,הנעים בטווח שבין הקינה,האנחה והנהייה החרישית,כאשר הגדרים ותחומין בין העולם הזה ובין העולמות הבאים אחריו שוב אינם נהירים-מובררים. אדגים זאת באמצעות קריאה באחד השירים הנתונים בו: 'שכחה וזיכרון: ספר החי', ואתבונן גם על הקשרים וזיקות בינו ובין ספרי השירה הקודמים של פדיה: מתיבה סתומה (1996)ו- מוצא הנפש (2004).

 

 

סֵפֶר הַחַי הֶעָשוּי טְלַאי עַל טְלַאי:

הַשִּכְחָה גוּשִים גוּשִים שֶל שָחוֹר וְהַזִּכָּרוֹן קַו אוֹר תּוֹפְרָם

הַזִּכָּרוֹן גוּשֵי כְּאֵב וְהַשִכְחָה קַו אֹשֶר תּופְרָם

 

בַּחֲלוֹם עוֹד תִּקְוַת הַחוּט קְשוּרָה, וּבָעֵרוּת כְּבָר הֻתְּרָה

 

סֵפֶר הַמֵתִים:

 

סְפִירַת הַמְלַאי שֶל עֲבִי הָעוֹרוֹת שֶל זַכּוּת הַמְאוֹרוֹת כְּשֶהֵם

יְרִיעוֹת יְרִיעוֹת מֻתָּרוֹת  

 

(חביבה פדיה, 'שכחה וזכרון: ספר החי', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2009, עמ' 74)  

*

 

   פדיה עורכת הבדלה בין ספר החי ובין ספר המתים; ואילו באשר לתכולתו של ספר החי,היא מחלקת בין זכרון ובין שכחה הרוחשים בו כל העת במינונים דינמיים משתנים, מתח תמידי בין החולף, מתעמעם ונשכח ובין הזכרונות הרגשיים, הכרוכים תמיד בעווית של כאב, אך הם גם יסוד האור המחייה והמאחד את דפי הספר כולם, בהחזיקו בהם, לא אגד של ימים, שעות ורגעים, כי אם חיים שלימים,סיפור-חיים שראוי לספרו,ואשר אורו עשוי להדליק אורות אחרים,שלהבת משלהבת.יתר על כן בְּאוֹר הזכרון,התופר-המאחה אבל תמיד מכאיב-מייסר,יש בכדי נוכחות,המתדמה לעין נצח של הווה,העומד תמיד ביסוד חייו הפנימיים של האדם.דומני,כי זכרונות אלו על משאם וכאבם יוצרים הם באדם את מצפונו, את הברירה בין הדברים, את הבחירה במהויות החשובות לו.השכחה המאושרת לכאורה היא פשוטה יותר,ההתרכזות במה שנמצא על פני השטח, הקונקרטי, המדובּר, האפנתי, המשווק-מדוברר היטב. לעומתה,מלאכת האורג של העורג לחיים שנודע להם משמע פנימי של זכרון והיזכרוּת,של החיאתו של החולף,פרשנותו ללא פשרוֹת,דיבוב העולם על ידי האדם,שהינו נפש חיה ממללא, ומלאכתו לדבב ולהחיות באמצעות המלה, באמצעות השפה, ובאשר שפ"ה היא שכינ"ה [= 385 (שיוויון גימטרי),מובא כבר בספרו של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בראשית המאה השלוש-עשרה], להנכיח את האלהוּת בהויה,באמצעוּת המבע החודר,שאינו מסתפק במה שיש, במה שנגלה, אלא תר כל העת את ההזכרוּת בנעלם, היוצר באדם עולם מלא. כאן הדהדה פדיה לדידי את דברי המשורר-תיאולוג-פילוסוף הניאופלטוני-אסמאעילי-פרסי,נאצר חסרו (1072-1004),בן דורו של המשורר והפילוסוף הניאופלטוני האנדלוסי היהודי שלמה אבן גבירול (1058-1020). חסרו כתב בספרו הפרסי כָּשַאִיִש וַּרהַאיִש (=ידע וחירות),כי המלה עאלם (=עולם) נגזרה מן המלה עלם (=ידע)     

   'בַּחֲלוֹם עוֹד תִּקְוַת הַחוּט קְשוּרָה, וּבָעֵרוּת כְּבָר הֻתְּרָה'שורה זו היא כעין הבריח התיכון של השיר, המבריח מן הקצה אל הקצה, המבחין והשוזר בין ספר החיים ובין ספר המתים. תקוות החוט קשורה חוזר ודאי אל החוט שקשרה רחב מיריחו בחלונה על מנת להציל את עצמהּ ואת בני משפחתהּ הכנוסים בביתה, כאשר יעלוּ בני ישראל להחרים את העיר (יהושע ב',18);רק בחלום, קיים הסיכוי להציל את העומד בפני השמד;רק בחלום נפקחת עין הרחמים במלא ומביטה בכל עיניה בהויה כולה,כעין הלבנה העומדת בשמי הליל,ופדיה כמו מתבוננת בהּ במלוא עיניה שלהּ,כאשר היא כותבת: אֲנִי אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּלַּיְלַה//וְאַתָּה תֶּעֲנֶה לִי בַּיָּרֵחַ ('פואמת מרפסת שירות זעירה', דיו אדם, עמ' 88) זוהי מציאות שיש בה תקוה.לעומתה,הערוּת היא חוסר האפשרוּת, הסתר הפנים, השמש היוקדת המאכלת כל, מעלימה-שורפת את קו האור היחידי התופר את דפי הימים,ומתירה-מעלימה את תקות החוט. תקוות האדם אינה תקוות האחרית דווקא אליבא דפדיה כי אם תקוות החלוֹם,מה שמעבר למקוֹם,כחתימת השיר שהבאתי לעיל, שָם אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּלַּיְלַה//וְאַתָּה תֶּעֲנֶה לִי בַּיָּרֵחַ (שם,שם). שם,ולא במקום מסוים. במציאות לילית אוטופית,השרירה רק בחלום, מציאוּת שיש בה לכאורה העדר אור כעין חלל שחור ובה זורח קו אור,חבלי הלתו של הירח,כעין רשימוּ הבורק מאיִן אפל ורוקם את ספר הספרים של החיים ושל זכרונם.מציאות המצליחה ברגעי חלום אנושיים להפריח מן המציאוּת האלימה ירח להאיר,המסמל אולי ואולי משקף,איזו עין רחמים הנפקחת אל ההויה כולה ואל אלוּ הבודדים הכוספים-עורגים לה. הנה תנועת החלום והערוּת היא כעין גל ההולך ומתגבהּ,עוד ועוד,הולך ומרומם את המציאות כולהּ אל השגב, ובעדוֹ הערוּת היא השבר התנתצות הגל ומשבּרוֹ. לאור היום נסחפים הטבועים אל החוֹף אחר אשר הגביהוּ על ראשי גלים בחלומם.  

 

ב

 

   שורותיה אלה של פדיה אודות תקות החוט ואודת הדבור הלילי מתכתבות במובהק עם קטע מתוך השיר השנים-עשר בספר שיריה הראשון מתיבה סתומה:

 

הִיא בּוֹכָה וְהִיא מְדַבֶּרֶת בִּשְנָתָהּ

מְאֻשָּר הוּא מְאֹד עַד בִּלְתִּי הֲכִילִי

אֲנִי עֲשוּיָה לִבְלִי חַת

לֹא אֹמַר לוֹ אַל תַּעִשֶה דִּבָר כָּזֶה לְאַתְּ

אֶאֱסֹף בִּמְתִינוּת אֶת כֹּל חוּטַי אֵלַי

יֶש לִי כֹּח לְרֵיקוּתִי וְאַף יוֹתֵר מִכַּךְ

יֵש בִּי הָאֹמֶץ לְהַמְשִיךְ לִהְיוֹת רַךְ

 

תָּמִיד בִּשְנָתָהּ הִיא מְדַּבֶּרֶת בִּשְגִיאוֹת  

(חביבה פדיה, מתיבה סתומה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996 עמ' 36)

 

   השינה אפוא היא עת הבכי, הכאב, הזכרון, העת שבו כל ההגנות נושרות, השריונות נעלמים, ובאפלה חוטי האור נאספים, נקוים לידי חיים אמתיים שיש בהם ממש. על כן הדבור הלכאורה שגוי, הוא- הוא דבר החיים, דבר הספר המבקש לחבר בין שברי זכרון ורסיסי חיים. מבחינת מה הדהדו לי דברי פדיה כפי שעולים מן משני השירים עם דבריו של הרולד בּלוּם (1930-), בספרו הקלאסי, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, בפרק הביניים,'מניפסטו לביקורת אנטיתטית': 'שירה היא חרדת ההשפעה, היא קריאה מנשלת, היא התקה ממושמעת. שירה היא הבנה שגויה, פירוש שגוי, ברית שגויה […] השפּעה היא שָפַעַת- מחלה שמימית. אם השפעה היתה בריאות, מי יכתוב שיר? בריאות היא קיפאון.' (הרולד בלום, חרדת ההשפעה:תיאוריה של השירה,תרגום עופר שור עריכה מדעית שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 121) .בלום מדבר בשירה אנטיתטית, במשורר המבקש למצוא את הפירצה אצל משורר גדול קודם, ומתוך כך למצוא לו מרחב שירי משלו,לפרוץ לו נתיב חדש-לא הִלךּ בּו אישֹ.ברם,דומני כי האנטיתטיוּת השירית אצל פדיה היא האנתיטיוּת לספר החיים של ההכרה הערה,התנגדות לכתיבה יוצרת מתוך דיסקורסיביות-אנליטית- מודעת יתר על המידה. מתוך החלום, מתוך הסוריאליזם של הכתיבה,כעין כתיבה אוטומטית בלתי ערוכה ומוגהת, נובעת השגיאה- המחלה- החרדה, שהיא השירה עצמהּ; קושרת את תקות החוט, פוקחת את עין הרחמים  אצל אדם ואלוה, מחדשת ברית.מה שנראה לכאורה כשגוי הוא המתוקן, הרקוּם, שירה הנה השראה וישועה כאחת.

 

ג

 

   על אותה מחלה לכאורה, מחלה נובעת שירה, כתבה פדיה בשיר כ"ח מן הספר מתיבה סתומה:

 

[…] 

אָנָּא בָּרֵךְ אָנָּא

הָבֵן אוֹתִי שֶאֲנִי עֲרִירִית

שֶאֶין לִי לְמִי לְגַלּוֹת אֶת מַחֲלָתִי

שֶלֹא הֵבַנְתִּי בַזְּמַן שֶגוּפִי הוּא אֲנִי

וּכְשֶהֵבַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִי

לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה

כִּי אֵין […]

(חביבה פדיה, מתיבה סתומה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996 עמ'  74-73) 

 

  כאן שוב חוזר הבכי, בכי המסמל את הנפש העולה על גדותיה, את מה שהיה כלוא והגיע לידי פורקן וחירות, נפש המתאווה לשיר, לצאת מקפאונהּ מריפיונהּ; נפש שבכייהּ מסמל את הגלוי ואת ההתגלוּת במלים,את השפע השמיימי שכמו נובע אל לבהּ של הכותבת בדמי ליל.על כן,הכותבת מזהה עצמה כערירית וכנתונה למחלה,החיים האמיתיים נוצָרים אפוא מתוך תנועת החיים הפנימיים,חוסר המנוח,הטרדה,הטלטול.לא מתוך מציאות יום-יומית,הנעה חבוּלה-מוּכתמת תחת מגלב המדווים של ההיסטוריה,העסקנוּת והזמן,המדירים את היחיד מנפשוֹ ומשכיחים אותהּ.,פדיה נכספת לברכת שרייתהּ של מציאוּת פנימית של זמן ותנועה שבנפש ההולכת, תופרת, ומחברת את דפיו של ספר חייה הפנימיים. התפירה הזאת, השזירה, ובמובן הפקיחה אל זכרוֹנם של הדברים, שכמו אצוּר באדם,מעבר לזכרונות חייו העצמיים,היא כתנועת העובר על פני הכניסה לאורקל בדלפי,החוזה בכתובת שעל גבי השער 'דע את עצמך',ואז נכנס לפני ולפנים לפגוש את הפיתיה (הכהנת המתנבאת), שלעולם אינה מדברת בבהירות אלא אך רומזת, משמע: מרמזת על תנועה מופנמת מן החיים החיצוניים אל ידיעת חיי הנפש הפנימיים ומידיעת חיי הנפש הפנימיים לידיעת חיי העולם ונפש-העולם. הכהנת המייצגת את השמש (אפולון) בגבולות האדם ובגדרי החזיון הנטועים באדם, והנה כל זה כבר התעבר להיות בכתבי אח'ואן אלצפאא' (אחי הטהרה, חבורת סתרים פילוסופית נאופלטונית, שפעלה בעיר בצרה' שבעראק בשלהי המאה העשירית לספ') למשל, לפיו יחס אור השמש המאיר את הירח (=הלבנה) הוא כיחס השכל הכללי (התגלותו של האינטלקט האלהי בהויה) אל הנפש הכללית (מוצא הנפשות הפרטיות,הנאצלות מתוכהּ).משל זה הפך אחר כך בכתבי פילוסופים ומשוררים אנדלוסיים (אלאנדלוס,ספרד המוסלמית)למשל ליחס שבין החכמה האלהית אל החכמה האנושית, המאירה מאור התבונה העליונה.כך או כך, גם אצל פדיה מובעת ההליכה הפנימית אל הנפש ואל העולם כחוויה של כניסה אל הקודש, אל המקדש הפנימי, כעין תיאוריו של שלמה אבן גבירול (1058-1020) את ההתבוננות הפנימית שלו, את מסעו הפנימי לעת ליל, ככניסה להיכל (כתר מלכות, פסקה כ"ד, ל') או בתארו את הלבנה הנשקפת לו בעד חלונו'וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/שְאֵלוֹ מֵהֲדַר שָמֶש וְאוֹרָיו' (כשרש עץ, טור 39) והרי את החשן ענד הכהן הגדול במהלך עבודת הקודש.ההליכה אל השירה,אל מה שנתפס בטעות כעריריות,כמחלה,כקפאון אינו אלא הזכרון בחיי הנפש הפנימיים-האמתיים,חיי ההתגלוּת וההתקדשות,אלוּ מקבלים חיוּת בין דפי ספר החי,השזור רקוּם על אדוות זכרונות,כאבים וגעגועים.מעת שהנפש קשובה להמיה הסמויה הפנימית ביותר,זורחות בה אותיותיה-והשיר נובע בה, מתיבתה הסתומה של הנפש וממקום מוצאהּ. על כעיין זה כתבה פדיה בשיר הקול הפנימי הנוטף מן הספר מוצא הנפש

 

הַקוֹל הַפְּנִימִי הַנוֹטֵף בְּחֶשְכַּת הַלַּיְלָה 

מַזֶּה אֶת הָאוֹר אַחַת וְאַחַת

שָם מְקוֹם הַהֶמְיָה הַסְּמוּיָה

שָם מְקוֹם הַסָּתוּם בָּארוֹן שָם מְקוֹם זְבִיחָה

שָם מְקוֹם יֶש לָאוֹתִיוֹת זְרִיחָה

(חביבה פדיה, מוצא הנפש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004, עמ' 15)   

 

הזיית האור- אחת ואחת,הארון,מקום זביחה (המזבח הפנימי)—כל אלה מצביעים על ההגעה אל הקֹדש הפנימי ביותר,ממנו נובע הקול ההולך וזורח את לב ההכרה, ומשם ואילך נובעת היצירה.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשַמנוֹ של) עץ מבורך, עץ זית, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב. שַמנוֹ כמעט שיאיר אף אם לא תיגע בו אש- אור על גבי אור. אלוהים ינחה את אורו את אשר יחפוץ, ואלוהים ימשול לאנשים משלים; אלוהים יודע כל דבר.

[הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב: תל-אביב 2005, סורה' א-נור, סורה 24 פסוק 35, עמ' 288].

 

מעט לאחר שחלפנו ברחוב מואר מאוד על פני אחת הכניסות השמורות והמאובטחות לעייפה של 'הפסטיבל לתיאטרון אחר', הנערך בחנוכה בעיר העתיקה, ולאחר שהתרחקנו מחברתם של אנשי ביטחון וביקשנו לצאת עבר הסמטאות החשוכות, כבר הגענו לקרן הרחוב משם משכונו המארחים ונרוצה דרך שער ברזל אל חצרו הפנימית של בית גדול העומד בשיפוצים. כחמישים נוכחים ונוכחות נאספים בכעין מעגל ישיבה (אידרא) תחת כיפת האבן הגדולה נוכח חלונות אבן פרוצי חושך, המסיעים רוח קר מן הים הרוחש. פיגומים, יופי וקור תחת שמים צפוניים, הנשקפים הרחק.  

    את מפגש האחוה בין המסדר המקומי, א-טריקה' א-שאד'וליה' א-ישרוטיה', ובין א-טריקה' אל-אבראהימיה' (דרך אברהם), מסדר סופי ערבי- יהודי, פותח ד"ר עמר אלרייס, מן העכואים הקורא בערבית את הפסוק מפרק האור בקוראן שהובא כאן לעיל בתרגום מדעי. אליו מצטרף הרב רוברטו ארביב, המדליק נר שני של חנוכה בנעימה רכה. אל השניים מצטרפת אורחת, זמרת איטלקיה, ממיודעותיו של הרב ארביב, זמרת בתחום מוסיקת העולם, המסלסלת ביופי רב פסוקים פוצעים של בקשת דרך ותפילה לשלום. לאחר מכן, מטעים ראיס את פרושו הסופי לסוד האור, הנר, והמנורה. נוּר אללה, אור אלהים, הכל שרוי בו באחדות שווה.האל האציל מתוכו כח נקבי, כך אליבא דהשאד'ולים- ישרוטים ומתוכו ברא עולמו. האור האלהי הממלא את הכל, שורר בנו. כל אדם הוא נר בו פורה האל מאורו, עליו לזכור זאת בכל רגע, בכדיי להשתתף ביצירה האלהית ולהיות אמצעי להפצתה בעולם.

   באולם קר מאוד, מפני רוח ימית, הזורמת פנימה, דרך חלונות ענק, פרוצים לרווחה כשערים. אני שוקע אל תוך מעילי. ולנוכח דברי ראיס והקור, אני חושב פתאום על ההארה לה זכה כביכול הפילוסוף הצרפתי, בלז פסקל, שאת רישומה הנפשי העלה על הכתב  בפתק אותו תפר בבטנת מעילו: 'אש. אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב. לא אלהי הפילוסופים והמלומדים'. מזכיר לעצמי שהערב עומד בסימנו של אלהי אברהם, ישמעאל ויצחק.  

   מורי בחקר הקבלה וחברי, ד"ר אברהם אלקיים, קורא משירתם של דן פגיס ושל פנחס שדה ומקבילם לשני מודלים של הדבקות באור האלהי, האחד: הבליעה והכיליון באור האלהי (פנאא' על-דרך הסופים) והשני: נסיון לנטול חלק באור האלהי ובהאצלו אל זה העולם באופן קונסטרוקטיבי המייסד חברות, תרבויות, וקורפוסים ספרותיים עשירים. אלקיים גם קורא עם הקהל קטע מתוך ספר הזהר הדן בהתבוננות בלהבת הנר ובגוונים השונים המצטיירים בה ומבקש להתבונן היטב באורם של נירות הצפים באגן של שמן  על גבי מיים הניצב במרכז המעגל, קורא לכל אחד לרדת לשאלת טיבו האם עשוי היה להיהפך למי שמשתוקק לכלות באור האלהי או האם הוא מן הטיפוס המיסטי המבקש לבנות עולם בהשראת הדבקות באור האלהי. 

    האורות סביב כבים ואיש איש נותר ונר אישי דולק לפניו. פרופ' עודד מיימון עובר להנחיית מדיטציה אל עבר האור הפנימי. על פי רוב קשה לי לעקוב אחר הוראותיהם של מודטים ועל כן אני נוקט מדיטציה משלי המבוססת על טכניקות הקשורות לעולם היווני- הלניסטי של שלהי הזמן העתיק ו/או על יוגה. ברם, הערב אני עיין המתבוננת בלהבה שלפניי, 'נר אלהים נשמת אדם', ומהרהר בכך שורסיות שונות של תורות האמנציה הניאופלטוניות תוארה הנפש הכללית, כעין גלגל המתווך בין המטפיסי ובין הטבע, המתבונן אל השכל הכללי, ההיפסותאזה הראשונה הנדמה לאש, ובאסלאם אף לנור אללה, ושב וחוזר אל גלגל העין המתבונן בשלהבת המרצדת לפניי. חושב גם על הפיתגוראים ועל תפישתם את האש היסודית שהיא מקור הקוסמוס ואשר היא עתידה לכלותו בתום כך וכך מחזורי זמן. וגם בסטואיקנים שדגלו ברוח יסודית, המאצילה לכל הנבראים כל אחד כפי חלקו. במיסטיקון הסופי האנדלוסי, בן המאה העשירית, אבן מסארה, שסבר כי נפש האדם היא שלהבת משלהבתו של האור האלהי. אור ורוח בעיניים עצומות. נרות ששלהבתם מרצדת בגין הרוחות העזות על פני אגן המיים במרכז החדר. ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור ועוד רוחו מרחפת על פני המים.  

   אנו עוברים לפריטת העוּד של המוסיקאי האמן יאיר דלאל, הבא לכבוד האירוע ממושב אמירים, המפייט בחשכה לאור נרות חמישה שירים, ביניהם: 'יא ריבון עלם ועלמיא' למילותיו של ר' ישראל נג'ארה הפייט הצפתי והדמשקאי בן המאה השש-עשרה, ו'זמן א-סלאם'. שיריו מקלפים ממני שרידי עצבות נפשית מרה של ימים עמוסים מדיי בין לבבות זוממים או אדישים מדיי; מפיקים מן הסדקים שבפינות עיניי דמעות של מים מתוקים.

   מעט אחר כך עוברים לטקסי ד'כר מן המסורת השאד'ולית- ישרוטית ולד'כר של דרך אברהם שהוא כעין מזיגה בין אזכור רפיטטבי- קצוב של שם אללה, פסוקים אסלאמיים וקטעי תפילות יהודיות. ברגע זה חולף אותי רטט של הבנה כי אירוע זה נדיר ככל שיהיה או תמהוני לעיניי צופים שמן החוץ, הינה תפילת הלב המתוקנת של האנושיות, כאשר בני מסורות דתיות שונות מתכנסים יחדיו לעבודת האל האחד הנמצא מעל ומעבר לכל המחלוקות הפוליטיות- לאומיות ומעבר לממסדים הדתיים, ואורה מאיר באופן ישיר, בלי צורך בתווך, בלבבות, ומאחדת את כולם, מעבר לשמות ולדימויים השונים המבדילים, שם מעבר לכל, אז באין כל, הכל אחד.    

   במהלך הערב אני פוגש פנים חדשות: את גדעון, סינולוג ברסלבי ואת אשתו ובנם התינוק שהגיעו לערב, את רועי, מרפא סיני, המתעניין כעת מאוד בתופעות אנטינומיות בעולמה של הקבלה היהודית; את אהאב, אחד ממובילי ארגון ההידברות הפלסטיני- ישראלי 'הדרך לסולחה'. רועי, אהאב ואני משוחחים עוד שיחה ארוכה כל הדרך חזרה באוטובוס לתל-אביב. אני ואהאב מתרשמים מן המקומות הדומים בחיים בהם אנו נמצאים. הוא, כמי שחי על הגבול שבין העולם הפלסטיני- הישראלי-יהודי (בא ממשפחה מוסלמית, נשוי ליהודיה וחלק ניכר מחבריו הנם יהודים)- ומצליח לאחוז וללכד את כולם; אני, שחוגי החברתי כולל אקדמאיים, ראשי-ישיבות, רבנים, שיח'ים, אמנים, הילרים וסופיים, נשוי ליהודיה אורתודוכסית, בורח מכל הגדרות ומיקומים, זולת אלו ששמתי בכותרת הבלוג. אני מתוודה על עייפות רבה מן הריקושטים הבלתי עדינים, הפוגעניים, העפים סביבי במעגלים החברתיים השונים, במיוחד אצל בני משפחה וחברים, השייכים לעולם הדתי-אורתודוכסי ולצד הימני של המפה הפוליטית, ומנגד- מחברים שאינם מבינים מה עוד מחזיק אותי בעולם הדתי-יהודי של ימינו, תהיות שאני עצמי מעלה לא מעט. מתגובות אי-סובלניות של אנשים שאינם מבינים את ההתעקשות לעסוק בעולם הרוח האסלאמי. הוא מדווח על תופעות דומות בהן הוא נתקל כאשר הוא מראה בקיאות וחיבה לידע יהודי או ישראלי בקרב פלסטינים. אני מחייך ואומר, כי זה מה שקורה כאשר דוחפים חומות, במשך שנים, בכדי שייפלו לבסוף. כאשר הן זזות מעט, אתה חש, את מלוא כאב הגוף המתאמץ ואת כאב הלב, אבל גם את ההכרה שבכל זאת משהו נע מעט, וזה מה שאפשר בכוחותינו הדלים. רק מעט מן המעט. 'גם את הקושי ואת הכאב נותן לנו אללה' אומר אהאב, ושלשתנו מחייכים בעצב בחושך, לנוגה נורות קריאה כחולות של אוטובוס, המפיצות אור קלוש. מביעים תקווה להתראות שוב בקרוב בפעילויות של 'דרך אברהם' בתל-אביב. יורדים מן האוטובוס, תחנה לפני 'השלום',

   בראשי עוד מרצדים אורות שונים ומשונים ומתנגן קולו של יאיר דלאל הפורט על העוּד ומפייט בקול שקט עדין ומדויק מאוד 'זמן א-סלאם אנשאללה'. לרגע איני בטוח האם אני משתתף באירועים כאלה משום נהיית המפגש הבין דתי או משום הנהייה אל אותו אור נעלם, שמעל ומעבר לכל הדתות, המפעים את חיי, הנוגה את הכרתי, ואשר כל הנבראים שותפים בו והוא מאחד בטובו את כולם. שמא מפני גלגל העין הפנימית המביטה אל האש השמיימית, אל אור השכל. ואולי כל המגמות אינן צריכות הכרע-דעת מפני שכולן אחד.      

 

בתמונה: מחול בני טריקה' אלמולויה, על שם מולנא, ג'לאל א-דין א-רומי, כפרפרים הנמשכים אל הנוגה האלהי.

 

© 2008 כל הזכוּיוֹת שמורות לשועי רז

Read Full Post »