Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הרולד ברודקי’



1

*

   לעת צהריים שרבי יצאתי לאסוף את בני הקט מן הגן. ל יד המתנ"ס, בצד הבלתי מוצל של הרחוב הראשי, נוכח חומת בטון נקובה בכמה פתחי מרזבים עגולים, חלפו אם וביתה הקטנה. הזאטוטה עצרה את הליכה במרכזה של שלולית שמש ושלחה ידה אל אחד מן הנקבים בחומה.אמהּ הזדעקה חרדה כלעומתה ופצחה בנאום מחנך שתקצירו הורה על כך שאסור להושיט את היד לחורים שבקירות שמא מסתתרים בהם נחשים ארסיים,עכבישים ארסיים, לטאות רעילות, זיקיות רעילות ושאר דנג'רוסים. הילדה הרימה אל האם מבט תמים ואמרה 'אבל חשבתי שיש שם חתוּל'. כמובן, קוטרו של המרזב שם ודאי אינו יכול להכיל חתול, ולוּ גוּר חתולים בלבד. אף על פי כן,המשפט הזה שלה היה שובה לב.עד שיכולתי לרגע להאמין בעצמי כי מתוך הנקיק הזה אשר כל גודלו כארבעה חצאי שקלים שעוּנים גב-אל-גב,עשוי להגיח פתע חתול סיאמי מנומנם אל תוך מעגל השמש הרוחש,המתדנדן בינות לעצים המנקדים את הרחוב, ולשאול 'קראתן לי?'

*

2

*  

  המשכתי לצעוד מזרחהּ לכיוון הגן.כאשר מעט לפני אחד ממעברי החציה,עליהם מופקדים בשעות הצהריים האיטיות,משמרות זהירות-בדרכים של ילדי בתי הספר היסודיים,הנהנים כנראה במידה מוגבלת מאוד מסאת האחריות הזאת שהושתה על גבם, הרהרתי במפגש בין אליס ובין חתול הצ'שייר, עם חיוכו מלא השיניים וציפורניו הארוכות, הרוטן כאשר הוא מרוצה ומקשקש בזנבו כאשר הוא כועס. במיוחד התהדהדו במוחי (החום בחוצות בצהרי-יום עושה לאדם דברים משונים) הדברים הבאים:

*

"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס

"אין לך ברירה" אמר החתול; "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת"

"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.

"זה ברור" אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן"

[לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה מאנגלית: רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 72]

*

'כמה צודק החתול' המהמתי לעצמי. וולטר במיקרומגס, כותב כי בעיניו של מתבונן מן החוץ כל ההיסטוריה האנושית ותרבותהּ הן טירוף; אחד ממבקריו של חוקר התרבות ההולנדי, יוהאן הוידזינגה (מילולית: האוזינחה), כתב על אודות ספרו סתיו ימי הביניים כי 'אם צודק פרופ' האוזינחה, מרביתם של מי שחיו במאות הארבע עשרה והחמש עשרה היו פשוט משוגעים'; או הסופר האמריקני הרולד ברודקי הכותב בספרו באפלה פראית זו: ספור מותי: 'ההיסטוריה היא שערוריה. כמו גם החיים וגם המוות'הלכתי והתקדמתי לכיוונו של מרכז מסחרי, עוד מרכז מסחרי, שבאחד הרחובות אחריו שוכן הגן. בכל בית קפה צריכה להיות טלוויזית פלסמה ענקית, כדי שחלילה יושביו לא יפסידו את מנת הפרסומות ששומא על כל אדם/צרכן לצפות בה בחייו; נזכרתי, במה שאמר לי עובד בחנות ספרים אך לפני ימים מספר, כי אחרי כמה שעות של האזנה רצופה לרמקולים של המרכז המסחרי, המרעימים תלי פרסומות ומבצעי-מכירות לאורך כל שעות היום, הוא חש מן לחץ באזניים, מן מועקה או חרדה. האצה של פעימות הלב, בשעות אלו הוא נזכר כי לאמיתו של דבר הוא אינו מועסק בחנות בשל אהבתו לספרים כי אם משום שהוא צריך למכור.  איי, הרהרתי לעצמי, בכדי לשנות את נתיב הזמן, את חשכת ההיסטוריה צריכים להפוך את כל שעוני הקוקיה לשעוני חתול. אלא מאי? החתול יוכל להתפרץ מן השעון כל אימת שיחפוץ בכך. כמו החתול של הילדה הקטנה—מתוך המרזב שבחומה.

*

3

*

קואן זן-בודהיסטי נודע מציב בפנינו את השאלה:

*

המורה: בטופוקוג'י [מקדש בקיוטו] מדוע יש חתול בציור של הבודהא הנכנס לנירוונה?

תשובה: מדוע אין שם עכבר? או: מדוע אין לך אשה?

[קול היד האחת, תרגום מיפנית, הערות ועריכת הנוסח העברי: יואל הופמן, נוסח עברי (תרגם מאנגלית): דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011, קואן 44, עמ' 121]

*

איני יודע האם קואנים צריכים תשובות. דומני כי הם במהותן חידות שלא נועדו להיפתר, סודות שנועדו להיוותר סתרים, וכי עיקרם, כמו שירה טובה, ללוות את האדם במסע חייו, להדהד בהכרתו בהזדמנויות שונות, בהן יחוש עצמו פתאום כאילו הצליח להתקרב אל לב הרז. מתמיהה עוד יותר היא הערתו של הופמן על אתר:

*

אכן יש חתול בציור שהשאלה מתייחסת אליו. עם זאת, השאלה "למה יש שם חתול?" היא מלכודת. יש חתול בציור כי הציור צייר אותו. הבעיה למען האמת אינה בעיה של "מדוע?" אלא של "בגלל". בתשובה התלמיד מדגים שתודעתו צלולה דייה (כלומר, חופשית מספקולציות) להימנע מה"בגלל" כאשר ה"מדוע" הוא חסר משמעות.

[שם,שם, עמ' 122-121]

 *

מדוע לראות את הציור כציור של בודהא הנכנס לנירוונה ובשוליו חתול ולא ציור של חתול ובשוליו בודהא הנכנס לנירוונה? האם היה זה יכול להיות לכתחילה משהו זולת חתול? חתול עשוי לבטא את הליל, את ההליכה בליל, שמטבעו מעמעם את הגבולות ואת ההיררכיות ואת הסדרים שאנו כה להוטים להשית על הכרותינו. החתול עשוי להיות סמל לשינוי מצב התודעה של המתבונן [אולי זהו סודו של חתולו של החי-מת של שרדינגר, או סוד תשע הנשמות המיוחסות לחתול דווקא]. זוהי כמובן רק אפשרות יחידה מתוך אין-ספור אפשרויות להשיב על נוכחותו של החתול בציור של הבודהא הנכנס לנירוונה במקדש בטופוקוג'י. אבל אולי, כפרשן זהיר, אניח כי אפשר כי זוהי חלק מן המהות החתולית כפי שהיא נובעת אלינו בני האדם: תודעה המצליחה להיות בו-זמנית מעומעמת וחדה כתער, חיה ומתה, נוכחת ובלתי נוכחת, כגון חתול הצ'שייר שחיוכו מאיר עוד הרבה לאחר שגופו נעלם; חתול, בריה היוצאת אל חייה בשעה שרוב בני האדם נכנסים בליל אל ביתם המואר באגסִים צהובים של חשמל מלאכותי ומקיימת עולם בעלטה, או לאור ירח, או לנגהּ אורם של פנסי רחוב שוממים. פתאום נזכרתי בכך כי בחיבור גרמני בזאולוגיה מראשית המאה התשע-עשרה שתורגם לעברית על ידי אחד המשכילים היהודיים-גרמניים בני התקופה ונשתכח ממני שמו, תואר החתול, כמי שפרוותו מייצרת זיקים מכח-עצמה; כלומר, הכותב שם לא מזהה את מגע הפרווה כחשמל סטאטי אלא כחשמל ממש. לחתול לדידו, אם כן, יש אור משל עצמו. אפשר אפוא כי הבודהא הנכנס לנירוונה רק מקשט את תמונת החתול שכבר מצוי בנירוונה החתולית ממילא.

*

4

*  

זמן קצר אחר שובי לביתי עם בני הקט, אני יוצא לאוניברסיטה. על ספסל אוניברסיטאי שוכבת חתולה לבנה כחום היום על גבהּ, שקועה במה שניכר כשינה עמוקה מאוד, בתנוחה אנושית ממש. גפיה הקדמיות כמעט שעונות למראשותיה כתחליף כרית. אני עובר שם בדרכי לשאול ספרים ועובר שם אחר כך בדרכי חזרה לביתי. היא לא נעה בינתיים ולו כמלוא הנימה.

   בינתיים, שתי תלמידות צעירות, ניגשות חרדות, שמא היא מתה. "סליחה?" הן שואלות אותי. אני מסתובב "קראתן לי?". הן שואלות אותי מה אני חושב. אני מתקרב כדי לבדוק אם היא נושמת. עוד איני קרוב דיי, עוד לא מרחק נגיעה, והנה היא פוערת לעברי שתי עיניים ירוקות-עייפות, כמי שניעורה לרגע לוודא שלא נשקפת לה כל סכנה, וכבר אומרת לשוב לשנתהּ.

   -"מה אתה אומר?" שואלות אותי השתיים.

   -"היא תמיד שוכבת כך?" אני שואל.

   -"כן" הן עונות, "על הספסל הזה בדיוק, בכל צהריים".

   -"ותמיד בתנוחה כה מוזרה ואנושית?" אני שואל.

   – "כן, היא חתולה משונה במיוחד".

   -"אני חושב שאולי כדאי להביא לה מעט מים" אני אומר, חושב תוך כדי דיבור מהיכן אוכל להשיג כלי.

   -"אנחנו כבר הולכות להביא" הן אומרות מבלי שביקשתי אותן, פשוט מדאגה או מחיבה פשוטה לחתולה הנמה.

   שעה סואנת חתולים עברה עליי, אולי רמז לשינוי מצב תודעה או שינוי מתגבש. בינתיים, חבוש בכובע מלא חלום אני ממשיך ללכת בתוך פריחה סגולה של עצים. מחייך לעצמי, עם תחושה בלתי מבוססת שבקרוב הרוח תשוב לנשוב ותתחדש. אני מקווה שצל החיוך שלי נשאר שם גם הרבה אחרי שהלכתי, כלומר גם אחרי שלא נותר שם גוף, על יד ספסלהּ של החתולה הנמה.

*

**

בתמונה למעלה:  1928 Paul Klee.  Cat and Bird, Oil on Canvas

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 
**
*
ההיסטוריה היא שערוריה, כמו גם החיים וגם המות (הרולד ברודקי, באפלה פראית זו, מהדורת תרגום יורם אשכול-רוקח, תל-אביב 1999, עמ' 105) 

 

 

**

 

 אברהם,

היה יכוֹל להיות יוֹתר גרוּע

לוּ יצחק היה נלקח ממך להישחט

באישון ליל

 

הייתָ קם באשמורת הבּוֹקר

לראות, אולי איילת השחר בּסְנֶה,

ואין קוֹל ואין עוֹנֶה

מערשוֹ של יִצחק 

 

'אבל אתה אמרתָ, אתה אמרתָ – קח,

לא אמרת יִילָּקח, לא אמרת שֶכָּך

נִפָּרֵד לתמיד, לא אמרת שכִּכלוֹת השנים

הכּאב לא יִשְכָךְ'

 

אברהם, אברהם, אין כָּמוךָ באילמים 

 

על קליפּת עולם רוֹחשת

זו שפתי אשר לוֹחשת

תפילתי המטפיסית: הֵי אברם,

בבקשָה, הזז אֶת

עצמךָ,

פָּנה לי לצדךָ מקוֹם,

 

אוּלי ארצה לשכּב פּתאוֹם

 

  

 'אין כמוך באלמים' הוא הטור הפותח את פיוטו של ר' יצחק בר שלום, שנכתב כתגובה לפרעות ביהודי אשכנז בתקופת מסע הצלב השני בשנת 1186. הטור מוסב על שתיקת אלהים לנוכח הפרעות, כעין פראפרזה על פסוקי שירת- הים 'מי כמוכה באלים ה' מי כמוך נורא תהלות עושה פלא' (שמות ט"ו, 11), אשר תוקנו בשלהי ברכות-יוצר ממש בטרם תפילת עמידה דשחרית. בנוסף, המאמר 'מי כמוך באלים: מי כמוך באלמים' מובא משום התנא ר' ישמעאל במסכת גטין מן התלמוד הבבלי [דף נ"ו ע"ב], בתוך אגדתא העוסקת בשתיקת האל על חורבן בית המקדש, ולנוכח ניאוץ שמו על ידי הרומאים. הפייטן, ר' יצחק בר שלום,  ודאי היה מודע לכל  אלו היטב. אני כמובן מביא את הדברים לנוכח שערוריית ההיסטוריה (ראו הרולד ברודקי לעיל) 
 

 

/  
  
 
למעלה בתמונה: Mark Chagall, Jew in Green, Oil on Canvas 1914
 

© 2009 שוֹעִי רז   

 

 

Read Full Post »

  

  *

  חלמתי חלום. בחלומי סייעתי למישהו שהיה דומה מאוד לנשיא ארצות הברית ברק חסין אובמה, לאשתו מישל ולשני ילדיו לחצות את הגבול מן הצד המצרי.היה לילה. קור מקפיא של מדבר. צוק שמשקיף על הצד המצרי (אני חושב שעשיתי שם מילואים פעם). אני זוכר את ההבהובים הכחולים על הסלע ועל החולות.  של ניידות מנהלת ההגירה, שהושפעו כנראה מתנועות העיין הבלתי רצוניות (REM), של חולם ממוצע בעת שנתוֹ. הם באוּ לעצור אותנו, וכבר הסתערו לעברינו מתוך דלתות הניידות. 'אבל יש לי חלום' אמרתי 'חכו, יש לי חלום'. חטפתי קצת מכות עם אלות, גם הם. במידה מספקת כדי שייוותרו לנו רק שברי חלומות.  

את מי שהיה דומה לנשיא האמריקאי, אבל לא לבש חליפה. הם שחררו במדבר עם שאר משפחתו. הודיעו למשטרה בצד השני לבוא ולצוד אותם. אני חושב שיכולתי לשמוע יריות מרחוק. אמרו לי: 'אתה עתיד לחטוף על זה עשרים שנה'.אני חשבתי על שיר של שמוליק קראוס,וקצת קשה היה לי להיזכר האם היה זה 'אחרי עשרים שנה' או 'רואים רחוק רואים שקוּף',כי לא שמעתי בחלום שום מוסיקה- רק חשבתי על שיר של שמוליק קראוס (למעשה את שניהם כתב יעקב רוטבליט, אבל שמו של רוטבליט לא עלה לנגדי בחלום).

 'שִמךָ?' אמר לי שוטר. 'קוֹרף' עניתי אוטומטית. חשבתי לעצמי מה זה אני חושב לעצמי להמציא לעצמי שם כזה.

'שם משפחה? 'שאל השוטר. 'אין לי שם משפחה' עניתי. 'תעודת זהות?' שאל השוטר. 'יכול להיות שפעם היתה' עניתי. 'אל תתחכם' ענה והטיח בכח אגרוף בשולחן, שדמה יותר למזבח.

כאן הקיץ הקץ על החלום, כי כנראה שאחד מילדיי טרק, בלי כוונה, את דלת חדר האמבטיה, בקומו משנתו ובשובו אל שנתו, בהתאמה מפתיעה, עם אותו חוקר שבחלום, השעה עוד היתה מוקדמת, מה שעורר אותי מן החלום הזה והקשה עליי לשוב אליו כדי לחזות בהמשכו. כמה דקות אחר-כך, ער לשיעורין, בראשיתו המוקדמת מדיי של יום חדש,כבר נזכרתי בשיר הזה של המשורר האוסטרי, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהנהיר לי את חלומי בשלימותו:

 

מן המשטרה לפני שבוּע

שאלון חריף לקורף שֻגר:

מיהו וכיצד הוא ומדוע.

 

מה מספר הבית בו הוא גר.

אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,

שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.

 

אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,

פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)

מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,

 

שאם לא כן, יעוף הרחק

למעצר. עד כאן,

חתומים: בורובסקי, הֶק.

 

קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:

"לידיעת הדרג העליון:

על יסוד בדיקה אישית מוּכן

 

המוּצר דלהלן לטְעֹן

שאינו קים על פי כללֵי

המדינה הזאת, ובנידון

 

הוא מביע (בשולי

האגרת) צער ויגוֹן.

קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".

 

המנהל קורא בתִמָּהוֹן

[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]

בימים שבהם ממשלת ישראל ומנהלת ההגירה  נוקטות צעדים משמעותיים בכדי להבדיל בין אדם לאדם ובין דם לדם: מקימה מחנה גירוש לילדי מהגרי עבודה, ומביאה לחקיקה חוקים שיש בהם בכדי לדון אוכלוסיית פליטים למוות, ראוי למחות, להרים קול, לחתום על עצומה, או לנהוג כקוֹרף. כדאי גם לתת איזו הצצה במה שכתב הנרי דיויד תורו (1862-1817) בשלהי המסה,  מרי אזרחי, בגנותן של ממשלות:

 

סמכותה של ממשלה. גם של ממשלה כזאת שאני נכון להישמע לה- שכּן בשמחה אציית לאנשים המיטיבים ממני לדעת ולפעול, ובעניינים הרבה אף לאנשים שאינם מיטיבים ממני לדעת ולפעול- עדיין היא סמכוּת בלתי טהורה. כדי שתהיה מוצדקת בתכלית, עליה להשיג את אישורם ואת הסכמתם של הנשלטים. אי-אפשר שתהיה לה זכות טהורה על אישיותי ועל רכושי אלא במידה שאני נותן לה זכות כזאת. ההתקדמות ממונארכיה אבסולוטית למונארכיה מוגבלת אל דימוקראטיה היא התקדמות לקראת יחס-כבוד אמיתי אל היחיד. אפילו הפילוסוף הסיני השכיל לראות את היחיד כיסודה של האימפריה. האם דימוקראטיה, כמות זו שאנו מכירים, היא תקנתו האחרונה האפשרית של הממשל? האם לא ייתכן לצעוד עוד צעד אחד קדימה בהכרתן ובהסדרתן של זכויות האדם? לעולם לא תהיה מדינה חופשית ונאורה באמת, אלא אם כן תגיע המדינה לידי הכרה ביחיד ככוח נעלה ממנה ועצמאי, שממנו נובעים כל כוחה וסמכותה שלה, ותנהג עימו בהתאם לכך. אני משעשע את נפשי בחזון של מדינה שסיפק בידהּ לפעול צדק לכל אדם ולנהוג ביחיד כבשכן; שאפילו לא תראה בכך פגיעה בשלומה אם מתי-מספר יתרחקו ממנה בחייהם, לא יתערבו בהּ, ולא ייכללו בתוכה, ואך ימלאו את כל חובותיהם כשכנים וכריעים. מדינה שתישא פרי ממין זה ותניח לו לנשור מיד לכשיבשיל, תפלס את הדרך למדינה מושלמת ונאדרת עוד יותר, שאף אותה חזיתי בדמיוני, אך עדיין לא ראיתיה בשום מקום.  

[הנרי דוד תורו, 'מרי אזרחי', תרגם מאנגלית חנוך קלעי, בתוך: הנרי דוד תורו, וולדן (חיים ביער), מוסד ביאליק: ירושלים 1962, עמ' 353-352]

 

יחידות ויחידים, עצמאיות ועצמאיים, אל תוותרו עכשיו למדינה, באמרה לפגום בערכים כגון: צדק, כבוד האדם (באשר הוא אדם), וזכויות ילדים (כל ילדה וילד) לילדוּת. יותר מדיי מוטל כאן על הפרק. מחנות המעצר והגירוש האלה, מלבד היותם פורענות שאין כדוגמתהּ, עשויים להיות מבוא למחנות מעצר וגירוש שבדרך. אם עדיין הומה בכם/ן חלום. אל נא תעלימו עין. כּתבוּ, דבּרוּ, הזדהוּ, חיתמוּ, הפגינוּ. מי יודע, אולי נצליח ליסד 'על הדרך' גם כמה ערי מקלט וודאי ילדוּת טובה יותר לכמה ילדים יקרים, שממשלתנו הנבחרת, זוממת לגרש אל עתיד בלתי ידוע לצמיתות אחרי שתדאג לכלוא אותן לפני כן. על מעין זה, כתב הרולד ברודקי: 'חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים. שלח אותם לחופשי והם יהפכו למפלצות. אנחנו חייבים לשנות את האמונות שלנו' [הרולד ברודקי, באפלה פראית זו: סיפור מותי, תרגם יורם אשכול-רוקח, הוצאת בבל:  תל אביב 1999, עמ' 105].  אנחנו מוכרחים לשנות את אמונותיהם של נבחרי ציבור הנכונים לכלוא א/נשים וילדים חפים מפשע, או למצער להתקומם כנגד הרעה החולה הזאת.

 

 לחתימה על העצומה, כאן. 

לרשימות חשובות שייחדה שחר שילוח לנושא ראו: כאן , כאן ו-כאן .

 

 

 *

בתמונה למעלה: Nicolae Grigorescu (1838-1907), Convoy of Turkish Prisoners, Oil on Canvas,Date Unknown

© 2009שוֹעִי רז

Read Full Post »