Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הרקליטוס’

*

" 'התפשטות היא הכל', אמר ססיל רודס (Rhodes) ושקע בייאוש, מפני שמדי לילה בלילה ראה מעל לראשו את  'הכוכבים הללו … עולמות עצומים אלה שלעולם לא נגיע עדיהם. אילו רק יכולתי הייתי מספח את הפלנטות'."  

[חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות, תרגמה, ערכה והוסיפה פתח דבר עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמוד 217] 

*

זה לא היה קשר. זה היה כתם.

אלכסנדר ניסה לשווא להסיר את הדם. להלבין את השנאה והעוינות בין אנשי האזור. עמים שמאז ומעולם שפכו את דמי העמים השוכנים בצדם. יש שצלבו את מתנגדיהם שורות-שורות, כפי שעוללו לימים הרומאים. השלום המוקדוני הזה לא הועיל. כל הגישה התבררה כבזבוז. אלכסנדר שינה גישה. הוא שחט את אלו ושחט את אלו וגם מהשילשים והריבעים לא נחה ידו. במהרה הם כה סבלו משפיכות הדמים שהפגין השליט החדש, עד שנאלצו לזנוח את האיבות העתיקות, לעשות ככל יכולתם כדי להתלכד בשנאה עיוורת כלפי הכובש הזר. אנשים רבים כילו ימיהם בתקווה כי אחת מנשותיו הרבות של העריץ תרצח אותו באמבטיה, כמעשה קליטמנסטרה באגממנון. לימים, כשגווע אלכסנדר הקודח, בגבול הודו, ומלכותו התפוררה (כצל עובר) בין היורשים, לא שבה העוינות בין העמים הכבושים לזו ששררה לפָנים. האומות הכבושות, מפני כיבושן, כוננו ביניהן איזו תרבות משותפת. פתאום אפשר היה לראות נדכאים, פרסים, מצריים וסיציליאנים, מעיינים באותם ספרים. מתבוננים באותם אוצרות חכמה, כל-כמה שנשתיירו – בשוך המלחמות.

מורו של אלכסנדר היה אריסטו, אך ספק גדול אם למד אצלו באמת תדיר. נדמה שאלכסנדר ינק את רוב תורתו מהרקליטוס: השינוי כאב-כל; המלחמה כמוליכה שינוי. חורבן גורר בנין ובנין גורר חורבן. עולם טוב לסוחרי הנשק, לבוני מכונות המלחמה. בן הדור שלאחר אריסטו ואלכסנדר — אפיקורוס. היה אדם שלא בטח באלים ולא במלכויות אשר על פני האדמה. העולם נדמה היה לו כמקום כה הרסני, עד שאין מנוס לדידו אלא לעבור לקהילות אמון קטנות שמשתתפיהן כורתים ברית ביניהם לא להסב נזק לחבריהם ולא להיות ניזוקים.

בפוליטיקת הכוח זאת האדם היחיד —  כשייט בסירת קש. מצד, מאיימת לדרוס אותו הארמדה הפיניקית; מצד, הוא מפוחד עד מוות ממסכות המוות האטרוסקיות, שמועה מבעיתה  מגיעה לאזניו על חדוות הציד של הסקיתים, העלולים לנטוש שדה קרב, רגע לפני שהצבאות מתנפלים זה על זה, כדי לפצוח במרדף אחר צבי חולף או ארנב; וכל עת ההפלגה, רחשי התהום של tâmtu  (תיאמת), ממעמקים (כמדומה: מתוכו). הייפלא שלילדיה קראה tâmtu : לחְ'מוּ ולחַ'מוּ? זו שזנבה היה לשביל-החלב ודאי ידעה כי העולם הוא מקום-המלחמה. לימים, היו  מי שניסו לשנות את שמם של ילדיה לרחְמוּ ורחַמוּ  (או: נחְמוּ ונחַמוּ); לטעון שכך נאה לתקן עולם. לבסוף, אוהבי שלום אלו,  אף הם, נתלוּ , ללא קהל , כבמשחק רדיוס, בדרך צדדית, שלא מובילה לשום-מקום.

הפתלוג המוקדוני הוזעק, מחופשת הכל-כלול , לבחון את אלכסנדר, שבמותו, משום מה, המשיך לגדול . את אבחנתו חד-משמעית: "יותר מדי רצח, יותר מדי כח." הוא לא הביע בקול. הסתפק ב-"תם חלקו כאן בקרב בני התמותה; עלה השמיימה, נגנז, והתכסה; התעלה אל בין שוכני-אולימפוס", כשיצא משם, מתחזה לשבור-לב ולדומע,  תפסו את מקומו על יד הערש, אומנים וסתתי-אבן, שהובהלו על מנת למדוד את השרידים הארציים של המלך המת. הכל הוגדל הושבח והועצם ; פסלי ענק הוצבו בכיכרות הערים הגדולות. אלו נהפכו במהרה לגלי-חורבות כשהגיעו הכובשים החדשים, והם הגיעו. כובשים הם כמו שכנים טרדנים  – תמיד מגיעים בסוף.

הפתולוג הפליג למצרים. בשל ריבוי מקרי שוד ימי בוטלו כל הפלגות-ההמשך. הוא נאלץ לצאת בשיירה ארוכה בדרך לסוריה ולאסיה הקטנה; צפונית למדבר בקרבת ים עמדה עיר משונה ומוטרדת. תושביה, הלכודים מאחורי חומות , הפריחו עפיפונים של אש להבעיר את השדות שמעבר. מי מהם שניסה לחצות את החומות נורה מידית על ידי צבא חמוש, בכלי נשק שהוא טרם ראה כמוהם. השיירה חלפה. העיר נותרה מאחור, כעין פאטה מורגנה; חלום רע הולך ומתיישן; כתם שלאיש אין חפץ בו.

*

*

בתמונה: דליקה על יד קיבוץ בארי (עוטף עזה), ראשית מאי 2018 [צלם לא ידוע].

Read Full Post »

strait-of-gibraltar-diptych-i

 

על ספר שיריה של דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015], ועל ילדוּת, שסע, געגוּע וברית. 

*

1

*

בתים. נושא טעון לדידי. במשך שנים נסתי מכל בית. אשתי אומרת שאין לה מושג איך הצלחתי להישאר. היא צודקת. משהו פצע אותי  עוד בשנותיי הראשונות בעולם. בית בשבילי הייתה דלת סגורה שנצבה בקומה מעל, ומי שהיוו עבורי בית, באמת בית, כבר לא דרו שם. לפעמים הייתי מסתובב בחצר ומנסה כוחי בלחשים מאגיים כדי להחזיר את הזמן לאחור. אחרי הפעם החמישים שזה לא ממש עבד, הפסקתי לקוות לגאולה שתבוא.

על-כן, ספר שיריה של דיתי רונן, שִׁיבת הבית ונדודיו, היווה עבורי איזה מסע-מה אל תוך-תוֹכֵי רעיון הבית שבתוכי; אידיאל החומק מהתממשות. נמצא במרחק נגיעה. לעולם חסר-נגיעה. (אחרי 18 שנים בביתי קניתי נעלי בית לראשונה— אולי יש תקווה).

רונן דנה באספקטים שונים של מושג הבית ורעיון הבית, דרך בתים שונים בהם עברה בחייה, דרך ביקור באוקראינה; דרך ילדיה ההולכים ומתרחקים משפתהּ ומביתהּ, כמו-גם בעד זכרון קרובי-משפחה שאושוויץ היה ביתם האחרון או תחנתם האחרונה. בעצם, הספר כולו כמו בוחן את חיי האדם כעין  תנועה המלווה את האדם כל חייו מן מבית אל בית. תנועות מדודות של נסיעה, מסע ונדוד. אולי זה בעצם מקצב או תנודה הנשמעת כמקצב, תנועת-נדוד בין- דורית, כמו לב פּוֹעֵם, המתאר את יחידותו של האדם, אשר נושא אותו בחזהו; אך עם זאת, אוצר הוא משהוּ מפעימת החיים של הדורות הקודמים ושל הדורות שיתכפו.

רונן כותבת באחד משירי-המפתח של הספר (שירי-מפתח, במובן שהם מאפשרי איזו הצצה לאכסדרת הבית שבנפש המשוררת):

*

כָּךְ הָיוּ הַדְּבָרִים: / תְּחִלָּה הָיְתָה מִלְחָמָה. / אַחַר כָּךְ הָיְתָה אַהֲבָה. / חַיִּים חֲדָשִׁים נִבְרְאוּ / בְּכָחֹל וּבְלָבָן. / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ אַחְדוּת וּתְקוּמָה / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ מִשְׁפָּחָה / הֵרָיוֹן וְלֵדָה. // אַחַר כָּךְ בָּאָה שִׁגְרָה. / נִדְמֶה הָיָה לַחְשׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגָּע. / שֶׁיָבוֹא שָׁלוֹם / שֶׁלֹא תְּהֵא עוֹד מִלְחָמָה. /  אִישׁ מַגִּיעַ עָיֵף / אִשָּׁה מְחַפֶּשֶׂת רִגּוּשׁ. / אִישׁ תָּשׁוּשׁ / אִשָּׁה בְּיֵאוּשׁ. //

אַחַר כָּךְ הָיְתָּה עוֹד מִלְחָמָה / אִישׁ הָלַךְ לַצָּבָא / אִשָּׁה נִשְׁאֲרָה. / וְשוּב הָיְתָה אַהֲבָה / בֵּין אִישׁ אַחֵר לְאִשָּׁה / וְחַיִּים שׁוּב הָיוּ רְצוּיִים / וְהָיְתָה שוּב סִבָּה. / וּמַה שֶּׁהָיָה קֹדֶם – נִמְחָה. //

אַחַר כָּך בָּאָה שִׁגְרָה / נִדְמֶה הָיָה לַחְשֹׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגַּע. //

אַחַר כָּך הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה. / אִישׁ כְּבָר לֹא הָלַךְ לַצָּבַא / אִשָׁה כְּבָר לֹא נִשְאֲרָה / וּכְבָר מִזְּמַן לֹא הָיְתָה אַהֲבָה.//

אַחַר כָּךְ הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה.   

 [דיתי רונן, 'צירי פתיחה 2', שיבת הבית ונדודיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמוד 69]

*

זאת אינה ההיסטוריה הישראלית בלבד, אלא בזעיר-אנפין—מעין קרום-מעטפת בתוכו נחים חיי המשוררת, In Nuce (בקליפת אגוז). העולם כמו איבד לכתחילה את חזון השלום, של תהלים ושל חז"ל, לטובת מודל הפּוֹלֶמוֹס היווני-הלניסטי-הראקליטי, של מלחמה ומלחמה, כגורם הקובע את ההתפתחות האנושית ואת השינוי שיחול בהּ . זוהי תמונת עולם עגומה, משום שאם דור המייסדים המתואר בשיר עוד האמין בכל מאודו באחדות, תקומה, ושלום שיבוא— בני-הבנים כבר לא מאמינים, וכך ובמקום שדילוגם יהא אהבה, הם מדלגים ממלחמה למלחמה בעולם נטול אידיאלים גדולים, שכן כל שנותר מאותה מדינה צעירה—הוא אידיאל 'החיים על החרב'; כמו כל החיים אינם אלא מה שמנסה להתנהל בהפוגות שבין מעגלי האלימות.

ובכל זאת, באותה מציאות לוחמנית-כאוטית, שֶׁבהּ לאהבה אין על מה שתסמוך, נמצא לילדה התל-אביבית הצעירה בית, מכון-תקווה (מקום בו מכוננים תקוה), אלא שאין זה בית הוריה:

*

אֲחָדִים מֵהַבָּתִים הָיוּ מַרְתְּפִים אֲפֵלִים / אֲחָדִים הָיוּ סוֹרְגִים / וְכֻלָּם הָיוּ עֲצוּבִים // הָיָה בַּיִת אֶחָד גָּדוֹל וּמוּאָר / וְהָיְתָה בּוֹ מוּזִיקָה וְהָיָה בּוֹ יֹפִי / אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הַבַּיִת שֶׁלִי. 

ובהמשך:

כְּשֶׁהָיִתִי בָּת חָמֵשׁ / נִמְסַרְתִּי לְמִשְֹׁפַּחַת רֶוַח / וּלְמֶשֶׁך שָלֹשׁ שָׁנִים הָיָה לִי בַּיִת. / הָאָב הָיָה סַוָּר שְׁחוֹר מִדּוֹת / עִם אוֹפַנוֹּעַ סִירָה גָּדוֹל. / הָאֵם בִּשְׁלָה אֹכֶל עִם רֹטֶב אָדֹם / בְּסִיר אָלוּמִינְיוּם גָדוֹל. / בַּבַּיִת הָיוּ שֻלְחָן עָגֹל / כִּסְאוֹת שֶׁהִסְפִּיקוּ לְכֻלָּם / יָדַיִּם חַמּוֹת / וְרֵיחַ חָזָק /שֶׁמִלֵּא אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה. // מֻתָּר הָיָה לְדַבֵּר בְּקוֹל, לִצְחֹק.

[שם, עמודים 82-81]

*

יש משהו שובר לב בסיפור על בית-ילדוּת שלא היה בית-הורים; סיפור על מי שמוצאת את הדבר הקרוב ביותר למשפחה מכילה ומאפשרת– בבית שאינו קשור למשפחתהּ הגרעינית-ביולוגית. אלו שלש שנים המקנות חוויה של בית תקין, בית שיש בו 'מוסיקה ויופי' ש- 'מותר לדבר בקול ולצחוק'; עם זאת, זהו בית שבו הילד נטוע כאורח, תמיד כאורח; היודע שיש גם בית אחר ממנו נלקח ואליו ישוב: בית שממלא את רוחו  בעצב; בו האוכל לא-טעים, הידיים אינן מושטות, ואסור-אסור (לדבר בקול, לצחוק).

זהו מעין קיום כפול ומפוצל, בין בתים, ובין שתי חוויות "אני" שונות במהותן: העצמי בבית ההורים והעצמי בבית ההוא.

השהות בבית משפחת רווח הפכה עבור המשוררת למודל לחיים. אין לוותר על השׂמחה, החמימוּת, הדיבור והצחוק. זוהי בחירה מדעת בחיים, בחירה של הישרדות. מצד אחר, קשה להעלות על הדעת את עצמת הגעגועים של ילדה, שבסופו של דבר, נגזרת מן הבית המאמץ, שבו ידעה חיים – ושבה אל בית שבו היא חווה (אולי בשל קשיי ההבעה של הוריה) עצבות אין קץ ודַכְּאַנוּת.

מה שמעגים באמת הוא שרושם בית-ההורים אינו מחיק. הוא מלווה את המשוררת, ויש בו משהו טורדני ומעיב; לא רק שבלתי-אפשרי לתקן את העבר; אלא קשה מאוד לתקן את הניתוק, הגעגוע, השניוּת, ואלוּ מלווים את המשוררת באשר תלך:

*

לִפְעָמִים הַבָּיִת בָּא אֵלַי

מִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם

וְאַז מַשְׁפִּיל מַבָּט.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

עֲזֹב מַה שֶׁהָיָה

בּוֹא נַאֲמִין

נַגִּיד שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן

וְאָז נִזְכֶּרֶת בָּאָטָד

וּבַתְּאֵנָה

וּבְהָלוֹךְ הָלְכוּ הַעֵצִים

וּבְכָל הַבְּעַל-פֶּה שֶׁל מְשַׁל יוֹתָם

וּמַשְׁפִּילָה מוּלוֹ עָמֹק

אֶת מַבָּטִי 

[שם, עמוד 124]

*

בלבו של השיר עומדת תחושה של שבר מוחלט, ויותר מאשר ההדהוד למשל יותם המקראי (שופטים ט' פס' 20-7),  הנראה על פניו, כמביע את אי-התוחלת שבנסיון לפייס את העבר (ולתקן את חוויית ההווה בכל עת בהּ היא פונה לעבר), נדמה כי אל השיר מתלווה הדהוד-פנימי יותר בין מה שבמשל העצים שביקשו למשוח עליהם מלך ובין 'עץ-המשפחה', שאינו כדאי להצמיח צמרת שופעת ופֵירוֹת, ודומה לאטד קוצני. המשוררת ניצבת מול עברהּ מבוישת. מבוישת— כי כך חוותה. מבוישת— כי לא ניתן לשנות את העבר ולא את זכר בית ההורים. יתירה מזאת, זאת אינה רק תחושה מבוישת כלפי העבר, אלא תחושה קיומית חרידה, של ראיה-עצמית כצאצאית חוקית של אילן משפחתי מפואר, שבעיקרו של דבר, נסיונהּ בו היה מר. הרגישוּת הזאת של לא-להיעשות-אטד והידיעה שהנךָ צאצא של קיּוּם אטדי (כך חוויתָ את הוריךָ)— הוא דבר שקשה מאוד למצוא בו ממשות של פיוס והשלמה או להיישיר אליו מבט.

*

2

*

באחד מחלקיו המאוחרים של הספר נוסעת המשוררת לאוקראינה, אולי למסע-שורשים (משפחתי או יהודי), אבל גם הנוף האוקראיני אינו נושא בשורה מהותית, ומתגלה בפגימותיו:

*

עַל הַבִּצוֹת רוֹבְצִים עֲנָנִים

מֵעָלֵיהֶם רוֹבֶצֶת שֶׁמֶש

מֵעָלֶיהָ אֵין שׁוּם אֱלֹהִים.

הַכְּנֵסִיּוֹת כְּבָר שֻקְּמוּ

כָּפּוֹתֵיהֶן צֻפּוּ זָהָב

אֲבָל אֱלֹהִים עֲדַיִין לֹא כָּאן.    

[שם, עמוד 141]

*

   כאן, עולם מלא כמו רובץ בעומק-מדמנה: על הביצות רובצים עננים; על העננים השמש; גם מראה הכנסיות המשוקמות-חדישות אינו מרחיב את הלב. זהו קיום המושך-מטה, מכביר כבידה (ושאיבה) אל קרקעית ודומן; זה עולם הכבד כמשקולת, שאין בו חלל פנוי, והוא חף מקלילותו של משב-אוויר— על כן חסר-חסד, ומעליו ממילא,אין-אלוהים,ואין לצפות להתגלותו.  

השיר העלה בזכרוני שני שירים אחרים של משוררים יהודיים בני המאה העשרים. הראשון, המשורר היידי-ניו-יורקי,יעקב גלאטשטיין (1971-1896), שכתב על בית כנסת קטן בקרבת ניו-יורק: כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה / עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד / הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים. / עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם / נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים / לִפְעָמִים.  [יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]. גם אצל גלאטשטיין בשירו אין מרחב ומרווחים ; זהו חלל דחוס, כולא; שואב אל תוך-עצמו שאינו מציע כל תקווה או עתיד. אף הוא מרוקן מאלוהים. בשיר אחר של המשורר והמסאי היהודי-רוסי-אמריקני, יוסיף ברודסקי (1996-1940) מובא תיאורו של כפר רוסי אופייני מפיו של תייר אתאיסטי: בִּכְפר הַאֵל לֹא בְּפִנוֹת רוֹחֵשׁ, / כִּסְבָרַת לֵיצָנִים. בְּכָל מָקוֹם הוּא, / כְּלֵי בַּיִת וְקוֹרוֹת גַּג מְקַדֵּשׁ  / וּמְחַלֵּק לְמֶחֱצָה הַדְּלָתַיִם. / בַּכְּפָר הוּא בְּשֶׁפַע. בְּדוּד בַּרְזֶל / בְּעֵרֶב נְזִיד עֲדָשִׁים מְבֻשָּׁל הוּא, / עַל הַאֵשׁ מְנֻמְנָם מְכַרְכֵּר הַאֵל, / וְקוֹרֵץ לִי כְּמוֹ לְעֵד הַמֶּלֶךְ [יוסף ברודסקי, ללא שם, עקדת יִסַאק, מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמוד 69] . שירו של ברודסקי תורם לדידי בהבנת שירהּ של רונן, שכן השיר של ברודסקי נסב על מתבונן-משועשע בעולם הרוחש יראת שמים של כפריים רוסיים (נצרות מזרחית-אורתודוכסית), עד שלכאורה אפילו האל הבלתי קיים מתגלה שם, מנומנם ושוחק, מפני כל הכבוד שנעשה לו. רונן לעומתו, רואה את אותו מרחב כפרי (או הדומה לו) כריקן לגמריי מאלוהות ובלתי משעשע. זה עולם שכל הודו יצא ממנו; בִּיצה שלא ניתן לשתול למרגלותיה דבר. מסע-השורשים הזה אינו מצליח לחשוף שורשים ולא מקורות— אבל הוא מעמיד את המשוררת בהכרה לפיה את התקווה ואת הטעם לחייה עליה להמשיך ולתור— לא בעבר. אין אל-מה להסב ראש.

את השלב הבא של המסע נוכח הבית מעבירה המשוררת אל הפְּנִים; לא אל הזכרונות הקונקרטיים, אלא אל החלומות הנקווים בסדקי הבית. כאן במרחב שניתן להיעלם בו (עמוד 165), שכולו חרוש רמזים (עמודים 167-166), ומרחבים אינסופיים (עמוד 167) ניתן למצוא את מה שאינו הגוּי אולי גם לא אירע אף פעם (בממשות הקונקרטית)— אבל דווקא שם נקווּ לכתחילה התקוות, משאלות-הלב והגיונותיו— מאז הילדוּת. המסע המוצע כאן אינו פנטסטי ואינו מִבְדֶּה או דמיון— זוהי פניה לרובד העמוק-הנסתר, הנושא לא רק את שאירע בפועל בעולם הממשי, אלא את אסופת הרגשות והמחשבות שהוּסוּ במשך החיים. משם אפשר כי לא צומחת לאדם רפואה או ישועה, אבל פתע, כאשר הוא מתעורר להיות אינטגרטיבי יותר, למצוא את חוט החסד והאופטימיות שבכל זאת נצץ שם לאורך ימיו, הוא נעשה שלם-יותר; שוב לא פדרים-פדרים ואיברים-איברים. דווקא מתוך ה-אִינְזִיךְ ("בתוך עצמו") הזה, הוא מוצא מעין בית-מרפא (או מחסה) העשוי מן התקוות ומן הפתיחות ומן החירויות (משום שאורכן כמשך חיי האדם) – משם גם נובעים השירים (ממקום הפְּנים  והבלתי-נאמר), כדברי המשוררת במלים המסיימות את מחזור ההליכה לפנים-העצמי: "בַּעֲרוּצֵי הַסְּדָקִים זוֹרְמִים / מַיִם חַיִּים/ מֵהָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וַחֲזָרָה./ בֵּין עוֹלָמוֹת שֶׁל מַטָּה / וְעוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה / סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה" [שם, עמוד 172].

הברית הזאת הפנימית, עם הבית שבנפש, לקראת תום החיבור, מובילה את הספר אל השער החותם אותו, שיש בו איזה אמון מחודש בחיים הפשוטים המתרוצצים בפתחי עיניים, ובסופו של דבר גם בזוגיות, במשפחה ובאנושות. זהו סיפור על פצע ועל שסע, ועל חוסר היכולת לאחותו, וגם על ברית מחודשת ואומץ להפנות מחדש פָּנים שוחקות לָעולם. כך או אחרת, דיתי רונן כתבה את אחד מספרי השירה הקיומיים ביותר שקראתי בעברית בעשור הנוכחי.

  

*

*

בתמונה למעלה: Isis Olivier, Strait of Gibraltar, Diptych 2009  © .

הדימוי המובא לעיל מופיע על חזית הספר

Read Full Post »

*

*

כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחוּפים סחוּפים ומטוֹרפים ויסוּרים באים עליהם? אם אמר, אני יודע, ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו ומודיעין לו עיקרי הדת… [יוסף קארו, שולחן ערוך, דפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם: וילנה 1880, חלק יורה דעה סימן רס"ח סימן קטן ב']

*

  עתים ביוצאי לקניות גדולות במרכולים הגדולים של בני ברק השוכנת מעברו השני של כביש גהה, אני נתקל בין הרחובות ברכביהם של מתרימים, מתנהלים לאטם, חובשים על גגותיהם ככובע, מן רמקול ענק, המכריז על חפצם בהגייה אשכנזית מודגשת ובלשון תחנונים: 'יהודים! רחמנים בני רחמנים!'… וכאן נמשך מסר המבקש לעזור לפלוני או לפלונית בחוליים/ן, יתמותם/ן או עניותם/ן. הרהרתי בתמונה מצויה זאת ובמהות אותה קריאה עתיקה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ע"ט: 'שלשה סימנים יש באומה זו- הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבר באומה הזאת'), כאשר קראתי לאחרונה את דבריו המעניינים והמעוררים של האינטלקטואל האסטוני יאן קפלינסקי (יליד 1941). על עם ישראל ושיבתו לארצו לאחר אלפיים שנה:

*

שיבה כזאת של עם אל ארץ אבותיו מכירה באמת אך ורק ההיסטוריה של היהודים. אבל כשחושבים על המשפט הזה קצת יותר, הבהירות מתפוגגת ומתעורר הַסָּפֵק. האם היהודים עודם אותם יהודים, אותו העם שעזב אי-אז את ארץ יהודה או גורש ממנה? האם ישראל עודנה ישראל? האם היהודים יכולים להיכנס פעמיים למימי אותו נהר? והאם בכלל נכנסו למימיו או אולי השליכו אותם ליאור כפי שעושים לגורי חתולים? גורי חתולים שרצו להטביעם, אך באופן בלתי צפוי ידעו בכל זאת לשחות בנהר ההיסטוריה, שאסור להיכנס למימיו פעמיים.

למעשה ההיסטוריה של היהודים היא סמל ההיסטוריה שלנו וסמל גורלנו, חיקינו את היהודים וקינאנו בהם במשך אלפיים שנה, שרפנו, הטבענו, הרעלנו אותם בגזים וירינו בהם למוות, ובכל זאת חיקינו אותם, כי בסופו של דבר הביאו היהודים את הלאומיות לאירופה, והאנטישמיות היא מעין תסביך אדיפוס של הלאומיות הצעירה של אירופה כנגד הלאומיות העתיקה של היהודים.

במשך אלפיים שנה היינו שבויים במלכודת המיתוס היהודי ולא השתחררנו ממנו. זהו מיתוס מורכב, כל אחד מוצא בו משהו. מיתוס לאומי, מיתוס אלוהי, מיתוס אנושי או משהו אחר. מנקודת מבטי המיתוס היהודי הוא יותר מכל מיתוס גנוסטי, מיתוס על עם שנקלע פעם למצרים ושכח שם מי הוא, מאין הוא ולאן עליו ללכת.

[יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, פסקה 82, עמ' 114]

*  

קפלינסקי, כדרכם של הוגים אירופאיים ביובל האחרון, אחוז השתאות נוכח ההתחדשות-ההיסטורית-לאומית של היהודים במדינת ישראל. עם זאת, בהקדישו לכך מחשבה נוספת אוחזתו התמיהה: האם זהו סיפור התחדשותו ההיסטורית של רצף הדורות היהודי בארצו או שמא תקומה תרבותית-דתית-לאומית בלבד. כלומר, האם המחזיקים בזהות היהודית כיום הם אכן צאצאיהם של בני שבט יהודה שגלו מארצם על ידי נבוכדנצר (586 לפנה"ס); האם הם בהכרח צאצאי-צאצאיהם הישירים של הפרושים התנאים ושל האמוראים ממשיכי דרכם? או שמא זהו קיבוץ של מהגרים, בני ארצות רבות, שנתכנסו אל מדינת ישראל אשר הצטרפו ברובם במרוצת הדורות אל קהל היהודים ואימצו לעצמם זהות יהודית שהתבדלה מחברת העמים במנהגיה המשונים, בגעגועיהם לארץ אבותיהם, בהחזקה בחוק דתי (הלכה) ובזיקה למקרא (תורה נביאים כתובים), כבסיס לאמונת הייחוד היהודית? את השאלה ההיסטורית שמעלה קפלינסקי הוא פותר לטעמי בלמדו כי אין כל טעם לתהות האם אותם אנשים שצלחו את נהר ההיסטוריה ככלות דורות הם אמנם צאצאי-צאצאיהם של מי שהושלכו אל הנהר (רמז להשלכת הבנים הזכרים של בני ישראל היאורהּ בהוראתו של פרעה). התנועה ההרקליטית ('לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים') שמצייר קפלינסקי, היא א-היסטורית וא-תימטית, באשר קפלינסקי מבקש לטעון כי לא הרצף ההיסטורי הוא עיקר, אלא אדרבה, העובדה לפיה אותם אנשים ששבו מקץ אלפיים שנות גלות שבו לארץ אבותיהם, אכן רואים בעצמם (בצדק או שלא בצדק) את צאצאי-צאצאיהם של בני ישראל ואת ארץ ישראל כארץ אבותיהם, אשר השיבה אליה היתה משאלת לב במרוצת דורות רבים. כל קבוצה אנושית אזורה במיתוסים-מכוננים, המגדירים במידה רבה את אורחותיה וגבולותיה, מיתוסים מטבעם אינם דווקא מתבססים על ריאליזם-היסטורי אלא על משאלות-לב, ציור מחודש של המציאות על מנת לתעלה בקנה אחד עם משאלת הלב, ובכל זאת— כאשר קבוצה אנושית מחליטה להגדיר את עצמה סביב סיפור-מכונן-משוּתף, הרי קשה מאוד לטעון כי חבריה אינם מהווים מקשה אחת ואגודה אחת.

    למעשה, טוען קפלינסקי, כי קנאתם של עמי אירופה בקדמותו של מיתוס הלאומי היהודי ובאתוס המוסרי המלווה אותו [המקרא (ובכללו: שבע מצוות בני נח ועשרת הדיברות), הריהו בסיס לאתוס המוסרי של עמי אירופה הנוצריים גם כן], גרמה ליצירתה של תופעת האנטישמיות ורדיפת היהודים. הלאומים האירופיים לא יכולים היו לשאת את הקבוצה האתנית-הלאומית הזאת, המאוגדת במנהגיה המשונים הנבדלים. אדרבה, הלאומיות האירופאית החדשה (אביב העמים, 1848 אילך) הביאה דווקא להתגברות המאורעות הרצחניים כנגד היהודים (פרעות ברוסיה ועד מחנות ההשמדה בפולין), משום שהאגודה האנושית-לאומית-תרבותית-דתית הקדומה הזאת, העושה בלא קיום מדיני, הבעירה את חמתם של לאומני אירופה להשחית; ולבסוף, גם נסיונם של היהודים לאחר האמנציפציה להתחבר לעמי אירופה ולהתרחק מחברי קבוצתם הישנה, נתפסה כנראה על ידי לאומנים אירופאיים (במיוחד במרכז אירופה), כנסיון לערער את הלאומיות-החדשה על ידי התערבותם של בני הלאום היהודי העתיק בין שורותיהם. האנטישמיות אפוא מבוססת על קנאת הדמים בין הלאומיות החדשה ובין הלאומיות העתיקה.

   זאת ועוד, על אף טענת ריבוי-האנפין להבנתו של המיתוס היהודי ותפקידו בחיים האירופאיים, משמיע קפלינסקי את דעתו כי למיטב הכרתו המיתוס הזה הוא, בראש ובראשונה, מיתוס גנוסטי, על עם שנקלע לגלות מצריים ושכח מיהו, מאיין בא ולאן עליו לשוב; על כן, לדידו, כל גלויותיהם-ההיסטוריות של היהודים לאחר גלות מצריים (בבל, רומא וכיו"ב) יוחדו דווקא לשימורם של המיתוסים והאתוסים המכוננים את העם-הדת-והתרבות, זאת על מנת שכל בן/בת-הקבוצה יידע עוד מקטנותו מיהו, מהיכן בא ולאן עליו לשוב. בדבריו על אודות 'מיתוס גנוסטי' מכוון קפלינסקי כנראה אל אחד החיבורים הגנוסטיים הנודעים ביותר שאותרו בין כתבי הספרייה הגנוסטית שנתגלתה בנאג' חמדי אשר במצריים באמצע המאה העשרים: המנון הפנינה. המנון הפנינה שנכתב בארמית-סורית, הוא כביכול מסעו של יהודה תאומא, אחיו תאומו של ישוּ, הנמכר על ידי הוריו ובידיעת אחיו לעבדוּת בהודו, משם עליו לרדת לארץ מצריים ולאתר שם פנינה אותה מקיף נחש בריח אימתני, כאשר רק אחר-כן תבוא גאולתו והוא יתענג לצד אחיו, המשנה לאל, ויזכה בעטרה ובכותנות זהר.ההמנון הזה זכה בדרך כלל לפירוש אליגורי לפיו מדובר בו במסע הנשמה הנופלת אל הגוף החומרי-העב בעולמנוּ האָלִים (העולם הזה מגלם בהגות הגנוסטית את הרוע המוחלט) ומשם עליה להשתדל בכל מעשיה ואורחותיה על מנת שתוכל להתעלות למלכות שמים. המסע-הגאולי אינו מתחיל ברגע הלידה אלא דווקא משעה שהאדם עומד על דעתו להבין כי נשמתו מוצאהּ עליון, ועליה לשוב לכור מחצבהּ העילאי.

   אבל דווקא פרשנות זו של  המיתוס היהודי מפקיעה אותו מידי הפרטיקולריזם, ייחודו של היהודי הוא ייחודו של כל יחיד ושל כל עם המסרב להסתפק במה שיש לפניו (השלווה המטריאליסטית של העולם, , קניין כח ומשאבים, שלטון אלים, או למצער, אדיש, על האחר), ובוחר לחיות חיים של אי-נחת, של ביקורת-עצמית, תיקון, השתדלות להיטיב דרכיו ומעלליו. מבחינה זאת, דומה קפלינסקי בהבנתו את המושג 'יהודי' למה שביאר מר שושני (נפטר 1968), מורו המסתורי של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995), במלה "ישראל", כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותה ואת מלוא מודעותה העצמית. כלומר, ככל יחיד וקבוצה שעמלים יום-יום על מנת שלא לשכוח ולו לרגע את אחריותם לתיקון עצמם ולתיקון עולם. מן הבחינה הזאת, החתירה לתיקון החברה ולצדק חברתי היא עיקרון יסוד לחיים יהודיים, לאו דווקא ברית-המלה או היות בן/בת לאם יהודיה (שאינו אלא תנאי ביולוגי-פיסיולוגי-היסטורי, תנאי מקדים הלכתי, אף לאו דווקא בלעדי, ואם אין בצידו תודעה של תיקון עצמי וחברתי הריהו תנאי בטל למדיי),ולצידם התהיה המתמדת: האם היהודים הם עדיין יהודים; האם ישראל הוא עדיין ישראל. המיתוס הלאומי הופך לאתוס אוניברסלי של הזָּכרוּת באנושיוּת של כולנוּ. בעשייה למען הקלת סבלם ורדיפתם של החלשים, החריגים— הדחופים, הסחופים והמטורפים, בכל אשר יימצאוּ.

*

לדברים חשובים מאין כמותם של מרית בן ישראל על הסכנה הנשקפת לסגירתה של הספריה לילדי מהגרי העבודה הפועלת מזה כשנתיים בגן לוינסקי בתל אביב, ראו כאן.

*

דבריה של מרית שם, עוררו אותי לכתוב את הרשימה לעיל, משום שאיני מבין מה עדיין עושה אותנו יהודים, ישראלים, או אנושיים, אם איננו מבינים כי גם ילדי מהגרי העבודה הסועדים את זקנינו וחולינו ובונים בתים ומוסדות שונים במדינת ישראל, זכאים לפעילות פנאי חינוכית ומבורכת, ולהעשרה אינטלקטואלית- רגשית-חברתית ורוחנית בשפה העברית ובשפות האם של כל אחד ואחת מהם/ן 

לקוראיי המוסלמים בפרוס חג הקרבן, عِيد الْأَضْحَى, ברכות ואיחולים מקרב לב!

*

*

בתמונה למעלה: דודו פלמה, נוף בדרך לירדן, שמן על בד 2009.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »