Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘התנתקות’

 * 

ביום הציון העברי, י"א חשוון, שבה ביתי מבית הספר הממלכתי-דתי בו היא לומדת. שאלתיה לתוּמי האם מורותיה ציינו את יום הזכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. היא ענתה כי המורות עסקו בעיקר ביום ציון פטירת רחל אמנוּ, החל אף הוא בו ביום. מורה אחת אף הפטירה כי 'רבין אשר התכוון להחזיר את ציוּנהּ של רחל אמנוּ לידי הערבים, זכה שנרצח ביום פטירתהּ'. עודי מתנדנד מעט מן הזעזוע שבאמירה (גם בתי היתה מזועזעת לא פחות) הגישה בתי לעיניי דף מקורות שקיבלה בכתתהּ. במסגרת רבועה ומודגשת, הופיע שם הקטע הבא (הדף, אגב, שוכפל ללא ציון שם בית הספר עליו, כנראה בכדי שבעת הצורך בתי הספר בו חולקו הדפים ונלמדו יוכלו להתנער מאחריות):

 

   כך מספר הרב חנן פורת: אחרי הסכמי אוסלו (בהם נמסרו חלקים של ארץ ישראל לערבים) כשקבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר (בצד הערבי) לא ידעתי את נפשי, הדבר ממש קרע את לבי. ביקשתי מרבין (שהיה אז ראש הממשלה) להיפגש עמו והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכה מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה.

   לאחר שרבין הסכים הגענו ביחד, אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, ופתאום מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק אליו "ר' יצחק הרי זה מאמא (אמא באידיש) רחל" והתחיל לבכות, זלגו מעיניו דמעות והרטיבו את כל החליפה של רבין.

   רבין אומר לו: "מנחם תרגע אתה תתעלף לי בידיים" פרוש ענה לו- "איך אני אירגע, אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר" כך נענע אותו, לא אשכח את הרגע הזה, ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, והוא לא יודע איפה למצוא את עצמו. במקום הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, התקשר בנוכחותנו לשמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, ואמר לו: בקשר לקבר רחל אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת, ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת היתה איזו שהיא תפנית מדינית, ואולי המתה כאן ביצחק רבין עם כל שיגיונותיו הנקודה היהודית, בזכותה של רחל אמנו…  

 

   איני יודע כיצד אפשר הוא כי במערכת חינוך המתוקצבת על ידי המדינה וכפופה למשרד החינוך יילמד טקסט כזה ממנו משתמע, למשל: כי ראש ממשלת ישראל היה איש של שגיונות; שהיה משולל נקודה יהודית, וזו נתעוררה בו רק לאור המניפולציה הרגשית של ח"כ פרוש. עוד, איני מבין, היאך מערכת חינוך מחנכת את באיה, בנימה מפורשת לפיה  חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים (המלווה בהסכמים טריטוריאלים, וכוללת ויתורים על שטחי ארץ ישראל) וסיום הכיבוש, מנוגדות הן  לערכי היהדות. אין בכל הקטע הזה קריאה דמוקרטית, לא תוכחה כנגד אלימות, לא דברי כבוד, ולא תוכחה מזועזעת, אלא עידוד מסוים של האלימות. כאשר בשורה התחתונה עולה, כי רבין פשוט לא היה יהודי דיו, בכדי להבין ולידע מה עליו לעשות, ועל כן סיבב לכאורה הקב"ה את הדברים, כך שהאיש יירד מן הבמה. למגינת לבי, תמונתו של ח"כ פרוש מנענע את רבין, כפי שהיא עולה מן הכתוב, אינה אקט רגיש בעיניי אלא אקט אלים למדיי. כלומר, קשה לי להניח, כי ח"כ פרוש היה מנענע באותו אופן רבנים, כגון הרב ש"ך ז"ל, הרב יוסף שלום אלישיב או את האדמו"ר מגור, ואילו היה עושה כן, ודאי היה חייב נידוי על ביזיון תלמידי-חכמים אחר-כך.

   לאחרונה, במיוחד בשנים שלאחר 'ההתנתקות' ופינוי גוש קטיף, יוצא לי לשמוע יותר ויותר אנשים חובשי כיפות (סרוגות ושחורות) המתבטאים בפומבי בשבח רצח רבין, ורואים בו, רגע מכונן שהצליח לעצור (כך לדידם) את תהליך אוסלו והרחיק מאוד בחשבון אחרון את עקירת ההתנחלויות, שמר על ההתנחלויות ביש"ע ועודד את גחלת 'ארץ ישראל השלמה'.  יותר מכך, אנשים אלו על פי רוב יקוננו בקולי קולות על מה שהם תופסים כגירוש יהודים מגוש קטיף, ועל הטראומה המהותית שנגרמה להם בעטיו של המאורע, אבל בשעה שנניח אזכיר באזניהם את רצח רבין ואת הטראומה הגדולה שחווה ציבור גדול אז, הם לא יבינו איך אני מעיז להשוות בין האירועים, ואז ישובו ויפנו אצבע מאשימה אל השמאל שלא נקף אצבע לעזור למפוני גוש קטיף, בתהליך קליטתם מחדש, בדיור ועבודה.

   הצבור הדתי-לאומי, אם בחלקו אם במירבו, עסוק היום בהשכחת רצח רבין, ועוד יותר באי-ציון כלשהו לחלקה של הנהגת הציבור הזה באותם ימים של תסיסה והתססה אשר קדמו לרצח; אשתי אמרה לי למשל כי בילדותהּ אמנם צוין יום פטירת רחל אמנוּ בחינוך הדתי, אך באופן מינורי למדיי. מעולם לא הפך הדבר לפסטיבל, כפי שנהוג בשנים האחרונות (למשל, ביום ציון הרצח השבוע, ארגנה תנועת החינוך הממלכתי-דתית "מבראשית" תפילת ילדים המונית לבקש מרחל אימנו שתבקש את הקב"ה לרחם על עמו; מודעות על כך הביאו ילדים מבתי הספר). כמו כן, אם ניתן היה לומר כי אפשר כי המחנכים/ות פשוט נמנעים מציון אירוע כזה, בעל אופי פוליטי בבית הספר, הרי שבחלק מבתי הספר הממלכתיים-דתיים מצוין למשל, שנה בשנה, "יום זיכרון" לפנוי גוש קטיף, לעתים תוך הצגת תיעוד מצולם של פינוי בכח של מתנחלים מבלי לידע את הילדים ומבלי לדון עימם בקונטקסט הפוליטי המורכב שליווה את הפינוי. לפני כשנתיים, נאלצנו קבוצה של הורים בעלי קשת דעות פוליטית מגוונת, משמאל ומימין, להבהיר לבית הספר, כי "ימי זיכרון" כאלו אינם מקובלים עלינו, וכי איננו מסכימים לחשוף את בנינו ואת בנותינו הצעירות/ות לתמונות שאינם כפי גילם/ן, וללא הסבר מניח את הדעת, כל שכן ללא בקשת רשות מפורשת מאיתנו, ההורים.

   אני מעדיף גם שלא להכביר מלים על הפער הגדול השורר בין דמותה של רחל אמנו בספר בראשית, ובין רחל אמנוּ, כפי שטופחה, בספרות הנביאים, ובעקבות כך בספרות חז"ל ובספרות הקבלה, כסמל מהותי, התגלמות-ממש, של "כנסת ישראל" ורוחהּ. רק אעיר, כי במדרש איכה רבתי (נערך במאה החמישית לספ', כנראה: בקיסרין, היא קצרין של ימינו)מובא מדרש נאה על רחל, המסכימה ללחוש תחת מיטתהּ של אחותהּ לאה, בכדי שיעקב יחשוב שהוא נִשָּא לרחל, כפי שקבע עם אביהּ לבן, והנה לבוקר היא לאה. זאת מפני, ענוותנותהּ, ודאגתהּ לאחותה, שמא תישאר רווקה ערירית. רחל הזאת,המדרשית, אפשר היתה מסכימה בענוותנותהּ, כי ציוּן קברהּ המשוער יהיה בתחומה של המדינה הפלסטינית, ובלבד שהדברים עשויים להוביל למציאות של שלום בין עמים נִצִים ולמניעת שפיכות דמים. יש להניח כי אם כך היה היו יהודים כגון פורת או פרוש "מנענעים" גם אותה, או כותבים בדיעבד כי חל בה פגם מהותי מבחינת התקשרותה  אל "הנקודה היהודית", שהריי רק לאנשים מסויימים, כמותם ממש, המחזיקים בתפישה תיאולוגית-פוליטית מסוימת, ישנה, כך מסתמא, נגיעה ישירה לאותה "נקודה יהודית" נעלמת.

בתמונה למעלה: ראובן רובין, סוכות בירושלים, שמן על בד 1926.

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

*

לא רק בין אדם לאדם, כי אם גם בין עם לעם, בתוך העמים, צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ואחווה (א"ד גורדון, 1922-1856)

                                 

1

 

אני יושב בספריה עם אחד מרבני גוש קטיף. הוא פנה אליי דרך מכרה ובקש האם יוכל ללמוד איתי בכתבי המהר"ל. ישנן כמה וכמה סוגיות שלא הצליח מעולם להבין. הוא שמע שיש לי ראש מקורי וידע ב"מחשבת ישראל", אז הוא פונה אליי.

אנחנו יושבים כמה שעות. לומדים יחד, כי אליבא דהמהר"ל בחיבוריו תפארת ישראל, נתיבות עולם ובאר הגולה, תלמיד החכמים מסמל את החיבור המיטבי ההרמוני, רודף השלום, בין שמיים וארץ, כמידתם של כוכבי רום. כעבור זמן בעת ההתנתקות אותו רב מארגן את המחאה הבלתי אלימה דווקא, ממארגני שרשרת  המחאה האנושית, מתחמק מעימות עם החיילים. לימים, אני פוגש אותו שוב בכנס בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה עברית בירושלים, העוסק בדרכי ישוב סכסוכים ומחאה בלתי אלימה. יום מושלג מאוד. סופת השלג הגדולה שראתה ירושלים בשנים האחרונות. הכנס נעצר באמצעו בשל שכבת השלג המתעבה בחוץ. אנחנו מספיקים לדבר. פתיתים לבנים נובעים כל הזמן מן השמים, מכסים עצים, ממלאים חצרות שם מעבר לחלון. הוא אומר לי כי במבחן התוצאה הוא מצטער על הקו "הרך" שנקט בזמן הפינוי. אני מצטער מאוד לשמוע על כך. חברת-נפש ירושלמית מלווה אותי לתחנת האוטובוס. אני מספיק לצאת את שערי האוניברסיטה באוטובוס האחרון לפני סגירת הקמפוס מפני השלג שרק הולך ונערם.

 

2

 

טלפון. ידידת לב, פעילת שלום, מספרת לי שהוכתה מכות נמרצות על יד חומש בידי מתנחלים. אני שומע בזעם. הדבר הבא שאני עושה הוא לטלפן לרב שלמד איתי תלמוד באוניברסיטה. הוא מבכירי הרבנים בגיזרה. הוא זוכר אותי כמובן לטובה וגם אני זוכר אותו כאיש שיחה נעים בתכלית. אני מספר לו את שאירע. הוא שותק. אני מבקש אותו להתערב, למנוע מתלמידיו לבצע פעולות אלימות נוספות. 'יהודי לא מגרש יהודי' אני אומר לו 'אבל יהודי מכה יהודי?' זה מכעיס אותו. 'שועי, ידידי' הוא אומר 'אתה איתנו או איתם?'. 'אם ככה, אז אני איתם' אני אומר.

 

 

חברה של אשתי מתקשרת מירושלים. היא התנדבה להיות עובדת סוציאלית של משפחות מפונים ביום הפינוי. היא מגיעה למלון בירושלים ומגלה כי מינהלת סל"ע הותירה בפיקוחה הבלעדי כשלוש מאות משפחות. אין שם ולו איש אחד מהמינהלת. הכל מוטל על שכמהּ והיא רק הגיעה לשם בבוקר ללא תדרוך קודם כמתנדבת תמימה שבאה להיטיב ולהקל. הפיאסקו של אי יישובם המחודש של המפונים והקמת מעברת ניצן, החל כבר ביום הראשון לפינוי. 

 

4

 

חברים וידידים תל אביביים אחדים אומרים לי. 'אז מה העניין הגדול? הם בסך הכל עוברים דירה'. לא מצליח להבין את שיוויון הנפש, את אי ההשתתפוּת.  

רב אורתודוכסי, שאני אוהב מאוד ומעריך, יושב ממרר בבכי ללא הפסק מול הטלויזיה בביתו לנוכח תמונות הפינוי וההרס. אני מחבק אותו. גם אחרי שנים, איני מסוגל למחוק את התמונה הזאת מעל לוח לבי. לא מצליח להבין את הרס בתי הכנסת.  

 

5

בשנת תש"י (1950) כתב חוקר הפילוסופיה, איש האוניברסיטה העברית, שמואל הוגו ברגמן, חבר ילדות של פרנץ קפקא, את הדברים הבאים, בשלהי הקדמתו למהדורת חיבורו של א"ד גורדון (1922-1856), מאנשי הרוח הבולטים ביותר של העליה השניה, האדם והטבע:

*

ניתן להיאמר, שאפשר לסכם את הרעיונות הלאומיים והחברתיים של גורדון ברעיון 'עם-אדם' (תולדות המונח הזה עדיין לא התבררו. האם יצר גורדון עצמו את המונח? פרופ' בובר (=מרטין בובר, ש.ר) העיר אותי על כךך שהמילה נמצאת בחיבור של מיצקוביץ' משנת 1842 ושמיצקוביץ' מביא שם את דברי המשורר הגרמני האמרלינג. האם התגלגל המונח הזה בדרך זו אל גורדון? או שהמציאו מחדש? בשעה שנכתבו שורות אלה בירושלים, סגורה הדרך אל בית הספרים הלאומי שעל הר הצופים ואין אפשרות לחקור את השאלה הזאת לפרטיה.

*  

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נדד כבר מזמן למשכנו החדש בקמפוס גבעת רם. שעת הכושר הוחמצה. דומה כי רק אם יוחזר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אל משכנו הראשון בהר הצופים והדרך אליו תיפתח, נוכל לברר את מהות הזיקה בין עם ואדם. את גלגוליהּ לכתבי א"ד גורדון, אבל יותר מכך- את התבטאויותיה בחייהם של כל אחת ואחד.

 

בתמונה למעלה: Suad Al-'Atar, Eternal Peace, Oil on Canvas 2001-2003

 

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »