Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וויליאם בלייק’

young-girl-and-man-in-spring-1911.jpg!Large*

*

לְחֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

מִתְפַּלְּלִים בָּרַע ;

וּלְאֶלֶּה כָּל עֶרְכֵי הַטּוֹב

מוֹדִים בְּהוֹקָרָה.

*1

חֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

הוּא אֱלֹהִים הָאָב,

חֶסֶד, חֶמְלָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם

הוּא אִישׁ, בֶּן טִפּוּחָיו.

*

כִּי יֵשׁ לַחֶסֶד לֵב אֱנוֹשׁ

לַחֶמְלָה פְּנֵי בָּשָׂר-וָדָם,

לָאַהֲבָה, דְּמוּת-אִישׁ בְּצֶלֶם אֵל,

לַשָּׁלוֹם, לְבוּשׁ אָדָם

*

לָכֵן כָּל מִי שֶׁמִתְפַּלֵּל,

בָּהָר אוֹ בַּשְּׁפֵלָה,

פּוֹנֶה לְצֶלֶם אֵל וָאִישׁ,

אַהֲבָה, שָׁלוֹם, חֶמְלָה.

*

אֱהַב כָּל צֶלֶם אֱנוֹשִׁי –

יְהוּדִי, תּוּרְכּי, פָּגָן ;

הֵיכָן שֶאַהֲבָה וָחֶסֶד,

אֱלֹהִים שָׁם גַּם.

[ויליאם בלייק, 'בצֶלם', הֵלךְ מטורף: מבחר שירים, תרגמה מאנגלית: חנה ניר, הוצאת כרמל: ירושלים 2015, עמוד 30]

*

    קשה שלא להתרשם מן הסממנים הנוצריים הפזורים בשירו של בלייק (1827-1757). בלייק אכן ראה בעצמו אישיות ריליגיוזית עמוקה, בעלת-מימד נבואי. הוא לא היה דתי במובן הממוסד; הוא ואשתו נהגו להתהלך בעירום בגנם כנגד המוסכמות-החברתיים של זמנם; אולי גם כדי להתריס שהם כביכול נפדו מעם החטא הקדמון ומן הנפילה מעדן. בלייק הכביר מאוד בייעודיו הרוחניים של האדם. הוא גם סבר כי ירושלים החדשה עוד תִבָּנה ותִכוֹנן באנגליה [בכך המשיך במידת מה את קודמו האנגלי, ג'ון מילטון (1684-1608)], אבל בניגוד למילטון שבכתביו הדגיש את המיתוסים הדתיים— מבטא בלייק איזו הליכה מכתבי הקודש ואילך, ומגמה לפיה הקדוּשה כלל אינה מצויה באינסטיטוציות או בקונסטיטוציות של הדת והמדינה; גם את אלוהים עצמו אין לאתר באמצעותן. עקבותיו של האל מצויות באדם, למעשה אין שער לאלוהות אלא באדם, ואין זאת אלא שהאדם עצמו הוא כעין אל בעולמו על שום כושרו לאהוב, לחמול ולכונן שלום בעולם.  בכך שונה בלייק לחלוטין מן הנוצרים האנגליקנים של זמנו וקרוב יותר לרוחם של הרנטרים, אנשי הרוח החופשית, ושל הקוויקרים, שהאמינו כי רוח הקודש שופעת עליהם (על כל אדם בפנימו מנצנצת רוח הקודש; כל אדם בפנימו הוא ישוע)  גם בלא ממסד מתווך. אלו גם אלו, כבלייק אחריהם הדגישו את השלום, ואת השיוויון בין בני האדם, וראו בחברה המונארכית-מעמדית את יסוד העוול, הואיל והיא קובעת את האדם להתבונן על בני-אדם כמותו כאויבים, או כרמים ממנו או נחותים ממנוּ ועל כן מאבד את יכולתו להכיר באחֵר שותף,רֵע, עמית; אדם שאלוהים מתגלה גם כן בפנימוֹ.

    הדברים בולטים עוד יותר כאשר משווים בין השלום, והחמלה, כאידיאות אנושיות הנובעות מבחירתו של אדם לאהוב את כל האדם אצל בלייק, ובין מושג השלום, למשל בשירתו של המשורר הנוצרי אנגליקני, בן תקופת הבארוק המוקדם, הכומר ג'ורג' הרברט (1633-1593), שלום. בשירו תר הרברט אחר השלום ואינו מוצאו בשום מקום בטבע. לבסוף הוא פוגש ישיש (Old Man) המספר לו על על נסיך העיר שָׁלם, שחי באושר, עד אשר גברו עליו יריביו. מתוך קברוֹ עלו תריסר שיבולים ואלו התפשטו בכל קצוות תבל וכל מי שטועם מהן או מן הלחם הנאפה מהן מוצא שלום. את השיר חתם הרברט במלים:

*

 מִזֶּרַע זֶה שֶׁבְּגַנִּי לִבְלֵב, אֱסֹף מַלְקוֹחַ

לְךָ הוּא מְלַבְלֵב.

עֲשֶׂה מִמֶּנּוּ לֶחֶם; וְאוֹתוֹ שָׁלוֹם, מָנוֹחַ,

שֶׁאַחֲרָיו כָּל-כָּךְ אֲתָּה אָחוּז

בְכָל מָקוֹם, וּתְחַפְּשׂוֹ בְּיֶתֶר אֲדִיקוּת וְטֹהַר-לֵב,

רַק בּתוֹכוֹ גָּנוּז.

[ג'ון הרברט, 'שלום', בארוקו: אנתולוגיה משירית אירופה במאה השבע-עשרה, בחר, תרגם וערך: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 382]

*

אין ספק כי משלו של הרברט מוסב על הכנסיה ועל המעבר מישוע (נסיך שלם) אל שנים-עשר השליחים ואל אבות הכנסיה שהפיצו את בשורת הנצרות בעולם. לדידו, רק אדם שטעם מלחם הקודש ולו באופן מטאפורי, כלומר נוטל חלק בחיים הנוצריים— עשוי למצוא שלום ואושר בעולמו; כאשר דומה כי יתר באי-עולם לדידו מסולקים מהן. זאת כמובן, בניגוד מוחלט, למגמתו של וויליאם בלייק בשירו— ההופך את השלום לנחלה כלל אנושית שאינה מוגבלת בדת או בהשתייכות קבוצתית כזו או אחרת, אלא בנכונותו של האדם לבחור להתייחס לסובביו במידות האהבה, החסד והחמלה.

   יתירה מזאת, אצל הרברט הדרך אל השלום מותנית בהצטרפות לקהילה הדתית, באמונה ללא סייג במושיע, בכך שדרכו ובו לבדו מתגלמת ישועת אלוהים; דרכו של בלייק שונה לחלוטין. הוא פונה לכלל האדם באופן שיוויוני. אין הוא דורש אותם להאמין בשום דבר על-טבעי וגם לא להשתייך לשום מוסד או ארגון באופן הכרחי; הוא גם אינו מכיר במתווכים. לדידו האלוה מתגלם באדם האוהב את זולתו, והמשתדל בכל-לבב להיטיב עימו. זהו לב החיים האנושיים והאלוהיים כאחד, ואין למעלה מזה. אם אצל הרברט אין כל סיכוי להשיג את השלום בדרך הטבע (דרוש עזר על-טבעי), אצל בלייק אין טבעי יותר מאדם המתבונן בחברו או בחברתו כרֵעִים אהובים השווים לו בכל. זוהי חכמה של שלום שאינה נצרכת לא למדינות (ולכן לא למדינות), לא למנהיגים (האדם מונהג מתוך מעלותיו) וגם לא לדתות (כל אדם הוא בבחינת מושיע, וגואל— ובמידה שהוא אוהב את האחֵר ומתנהל בדרכי שלום הריהו גם כאלוהים). בסופו של דבר רואה בלייק בשלום אחת ממעלות-רוחו של האדם, ואחת המידות המגלמות את חירותוֹ ואת תעוּדתוֹ.

כדאי מאוד לברר כאשר אנשים מזכירים את המלה שלום בכתביהם או בדבריהם – אל מה הם בדיוק מתכוונים. למשל ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב (1844-1780), תלמידו של ר' נחמן מברסלב (1810-1772), בן זמנו של בלייק, הכביר משם רבו בתפילות רבות לשלום, בכללן שלום עולמי. עם זאת, עיון מדוקדק בהן מעלה כי ר' נתן מתכוון למציאות בה עם ישראל מקבל לידיו את המלכות ורבים העמים המתייהדים או הנשמעים לכל מה שישראל מצווים. גם כאן, כמו של אצל הרברט, במעבה הדברים, צומחת ועולה תפיסה הייררכית המשכית, שאינה מכירה באמת באחֵר כשווה לך, אלא כמי שאמור להיעשות בן-דתךָ או להישמע לך ללא-עוררין. תפיסה דומה לזאת של ר' נחמן ושל ג'ון הרברט מצויה גם בכתבי אנשי דת אסלאמיים רבים, ועל-אף שמוסלמים ברחבי העולם מזכירים את השלום, דבר יום ביומו (ממש כמו בני דתות אחרות)— השאלה היא אל-מה מוסָבִּים דבריהם. בסופו של דבר הנחת השלום כפרי האהבה והחסד החופשי והשיוויוני בין בני האדם כמעט ואינו מצויה בין בעלי הדת הממוסדת. ניתן נניח למוצאו אצל ברוך שׂפינוזה (במידה הופכית מזו של בלייק, שהרי אצל שׂפינוזה לא ניתן לומר שהאל אוהב דבר-מה— אבל האדם מכח אהבתו את האל או הטבע חותר לאהוב בהכרח את כל היישים הכלולים בו),  ואצל סוּפים אחדים, למשל אצל השיח' הגדול, שזכה להצלחה גדולה במערב, אבל עודו מוחרם ונחשב ככופר, על ידי מוסלמים אורתודוכסים רבים, מחיי אלדّין אבן ערבי (1240-1165), שראה בכל זולת מבע של העצמי ובכל עצמי השתקפות של האחר; כאשר כלל כל הנמצאים כולם מהווים כעין בבואה רבת-אנפין של בוראם ויוצרם.  לפיכך לשיטתו, לכל אדם יש חלק באלוהות ולאלוהים יש חלק בו, והאדם נמדד בראש ובראשונה לא-רק בזיקתו לאלוהים אלא בזיקתו אל כל יש ארצי, המגלם ממילא את חלקו בכּללוּת-האלוהית.

שלום מחייב חריגה מכל תפיסה הייררכית ומכל תרבות הייררכית. כל-זמן ששוררת הייררכיה גלויה או סמויה, וכל זמן שהאדם לא באמת מסוגל למדוד את הנמצא מן הצד השני של המתרס כבן דמותו ממש, השווה לו ברגשותיו, במחשבותיו, במהלכיו ובתעודתו בעולם— המאבק-המעמדי יימשך. שלום זקוק למידה של חירות ושיוויון; כל-זמן שאלו אינם מתקיימים, השלום ממשיך להתקיים בקרב המעטים הפנויים לקדם אותו. הם לובשים את רוח השלום, היכן שמרבית סובביהם עונדים דרגות וחוגרים נשק ומשמיעים את המלה "שלום" כאילו היא הסכם כניעה חתום של אויב בפניהם או שלהם-עצמם בפניו. בבחינה זאת, השלום הוא תמיד אוונגארד.

*


*

בתמונה: Marcel Duchamp, Young Girl and Man in Spring, Oil on Canvas 1911

Read Full Post »

haas.2

*

 סיפרהּ האחרון, שראה אור מן העיזבון, של המשוררת והקולנוענית האראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1935), הבה נאמין בראשית העונה הקרה (1974), הוא במידה רבה שוכן-הקוטב-המנוגד לאסופה לידה אחרת, שראתה אור לפני כשנתיים. מה שירתהּ של פרח'זאד שם מליאת תעוזה, דמיון, צבעים, אֶרוֹס, חיים וכנפיים; כאן, כאילו ירדה עונת הקיפאון; הכל מתפורר והולך, כאילו המחברת שנהרגה קרוב להשלמת הקובץ בתאונת דרכים, תיארה את מותה הקרב. אם בלידה אחרת היו שירים של בת-כנף עולצת ומדלגת; כאן יש שירים של צפור גוססת (עמוד 51), או צפור מתה (עמוד 49) היורדת אל גינה גוססת (עמ' 34). זהו עולם שלא ניתן למצוא בו שימחה , אולי בזכרונות הילדוּת מגיל 7 (עמ' 28-25). המשוררת היא  כביכול מי שיכולה היתה לפרושׂ כנף אל ארצות חמות יותר, אך איחרה את מסע הנדוד, וכעת היא הולכת וקופאת, והקור הולך ומפשט בקירבה מדי שעה בשעה. כבר אינה מעופפת, וכנפיה רק זעות עוד מעט, ובת השיר הופכת מלמול. אם לידה אחרת היתה ברובה אסופה מאנית, בהּ— על אף צערהּ ומשבריהּ' היתה נוכחת בשירת פרח'זאד תעוזה בלתי מנוצחת. הבה נאמין בראשית העונה הקרה היא דפרסיבית. היא נסיגה הולכת וגוברת של המשוררת מן העולם.  כמעט אלגיוּם— אותו מבקשת המשוררת, כל עוד רוחה בה, להציג אחר ארונהּ.

זהו עולם שבו אין למשוררת יותר צורך אלא בחלון אחד כדי לראות וכדי לשמוע (עמוד 29), שבו יש להסתפק ברגע החולף שהם החיים, ובתחושת החיים ההולכת ומתעמעמת (עמוד 32) יש זרות הולכת וגדילה, יש בדידות בגנים; יש ילדים העומסים לכאורה את ילקוטיהם בפצצות במקום בספרים (עמ' 40-39), ומאבדים את תקוות העתיד; כל שרואה המשוררת לנגד עיניה הוא את פעולת ההתאבדות התרבותית של מקום ששוב אינו תר אחר הרוח, שבו אחיה של המשוררת, הפילוסוף-אינטלקטואל, פונה מדי לילה למסבאה מרוב ייאוש ומטיח ידו בשולחן מרוב ייאוש  (עמוד 38); אחותה, שקיבלה עליה את עול החברה וממסדיה, נשואה לבעל מלאכותי והרה, לא-באושר, מדי שנה בשנה (עמ' 39-38). השכנים לכאורה אוגרים נשק (עמוד 39), רמז לאלימות הגואה ברחובות, לחוסר הביטחון האישי, אולי למירוץ חימוש. זוהי מדינה שכל מה שנותר בה הוא לברוח כל עוד רוחך בך, או לקפוא אט-אט למוות, מרוב קור וניכור; ומרוב חדוות האלימות הגלויה מסביב, ומרוב הידיעה לפיה הפכו החיים (כל חיים) זולים מאוד.

ומה נותר? רק הקול בלבד:

*

הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל

קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם

קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה

קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת

וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת

הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר

[פרוע' פרח'זאד, מתוך: 'רק הקול הוא שנותר', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014, עמ' 50]  

*  

   פרח'זאד של המאסף לידה אחרת היתה משוררת חזותית מובהקת; משוררת של תנועה וצבע; ושל מוסיקה קצבית קצבית חדה וקופצנית של צלילים נפרדים (כעין סטקטו), של נגינה בעצמה (פורטה) ושל הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה (קרשנדו). כאן יש תהליך הפוך של היאספות: הצליל הופך שקט ומרוכז (פיאניסימו), הדורש את מלוא הקשב מן המאזין, יש גם החלשה הדרגתית של עצמת הנגינה ( דימינואנדו), עד שהצליל הופך לכעין הבהוב יציב באפלה. רק הקול הוא שנותר.

בסיפרו שורשי הרומנטיקה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1999) מצא ישעיה ברלין (1997-1909) בפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג המאן (1788-1730) איש די נשכח בחייו, את אחד ממבשריה הפילוסופיים הגדולים של תנועת הרומנטיקה של המאה התשע עשרה, זאת משום שהעמיד במרכז הגותו, את השאיפה לפעילות חושית מיטבית. עצמת כלל פעולות התחישה באדם (זאת במובהק, כנגד אותם רציונליסטים שהעמידו על הפעילות השכלית הלוגית-אנליטית) עשויה להביא אותו לידי התאחדות ומיזוג עם אותה רוח ויטאלית המפעמת חיוּת בכל מערכי הטבע.

ואכן, דומה כי פרח'זאד, גם אם לא במודע, היא תלמידתו של המאן. שירי לידה אחרת הם בבחינה זו מגלמים ברובם איזו שאיפה של איחוד עם החיים עצמם העולה מתוך עוצמתן שונותן ומגוונן של התחושות באדם; השאיפה לחסות באור השמשי [אולי רמז לאהורא-מזדא (אורמזד/הורמוז), האל הבונה-המאיר-המחייה, בדת הזרואסטרית הדואליסטית, שמולו ניצב אהרימן (אהורמין), ההורס-האפל-הממית, המקפיא ומביא את רוח החורף], אולי להיעשות חלק ממנו, מלווה את שירת פרח'זאד (במידת מה, גם את ספרהּ האחרון). אלא שבספרהּ האחרון, שוב היא אינה מבקשת להיעשות חלק מן המכלול, או להתאחד, להתמזג ולהיעלם בו, אלא יש בה תכונה של התרחקות, היאספות אל עצמה; של האזנה מן המרחק לאותה רוח חיים האופפת את הכל, המעניקה משמעות לדברים, הנוסכת בנו את תקוות האהבה המשותפת, הרחוקה מן הגסות ומן השיפלות ומן האלימות. אותה רוח חיים מאירה שלפנים מילאה עולם ומלואו, הצטמצמה כעת לכדי קול חרישי, על סף האֶלֶם, שנדמה כאילו הוא שוכן מעבר לכל הדברים, כנגוּן נעלם או בת-קול קבועה מנהמת. אפשר כי הקול הזה היה תמיד, אפשר שהוא יתמיד גם אחר דעיכת המשוררת. הוא תמיד היה תקוות-הכל. הוא כל מה שנותר.

שירתה של פרח'זאד איננה שירה לאומית במובהק (גם אם אומצה בחום ללבם של גולים אראניים וגורמי אופוזיציה אחר המהפכה האסלאמית). היא אף רחוקה מלהיות שירת תחיה. זוהי שירת יחיד של נפש רגישה, אחוזת צער בעטיים של המקום העצב אליו הגיעו החיים באראן (פרח'זאד חיה עוד בתקופת השאה') ומפאת חווייתה האישית לגבי התרבות ההולכת ומתמעטת, והעדינות הנחרבת, ועל הטרור והפחד והחימוש והביריונות התופסות חיש את מקומהּ. עולמו של אהרימן, שבקצות-קצהו ניתן לשמוע את קולו הנאלם של אהורא-מזדא.  הקובץ הזה כמובן לא נוצר בעקבות המלחמה בעזה. עם זאת, במידה רבה, תחושותיה של פרח'זאד מגלמות הד-נאמן לתחושותיי נוכח החורבנים, ההרס, והשכול בישראל ובעזה.

המשורר והצייר האנגלי, וויליאם בלייק (1827-1757), בעצמו ממבשרי הרומנטיקה, כתב: " ציפור שיר, אם בכלוב כלואה היא. את חמת כל יושבי מרום מעירה היא".  לא בטוח אם כך הוא (ישנן שעות בהן קשה למצוא בעולם רחמים).  העולם מלא סבל, כלואים ומעונים (מדעת ושלא מדעת). בספרהּ האחרון של פרח'זאד יש ויתור על השיר, ויש התמסרות לקשב לאותו קול דק-מן-הדק, שאפשר ששוכן מאחורי הדברים, ואפשר שאינו אלא תקוות שווא, אך קולו, הפועם חרישית בטבע, הוא לבדו שמעורר בהּ עדיין את חמדת החיים, שעתים מכוסה ועתים כבר דומה כי שוכנת היא רק בדמיון.

*

פרוע' פרח'זאד, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014.

*

*

"איך לחשוב על המלחמה?"

 שיחה בפקולטה למדעי הרוח על ארועי קיץ 2014

יום ראשון, 24.8.2014

16:00-19:30

בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב

שלטי הכוונה לאירוע יוצבו בכניסות לבניין 

 

בתמונה למעלה:Ernst Haas, Forest,   Date Unknown

Read Full Post »

*

*

הָעֶרֶב בִּפְרַג, מְעַט אַחֲרֵי חֲצוֹת

סוֹף סוֹף, בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה שֶלָנוּ

הִתִּיר מֵעַצְמוֹ זֵאוּס, אֲבִי הָאֵלִים,

מֶלֶך כֹּל הַמַּמְזֵרִים, אֶת הַמַחְסוֹם

הַמִינִי הָאַחֲרוֹן וְהִרְשָה לְעַצְמוֹ

לְקַיֵּם מִשְגָּל הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִי עִם בֶּן תְּמוּתָה

סוֹכֵן נוֹסֵעַ שְמוֹ גְּרֶגוֹר סַמְסָא

הַמִתְגוֹרֵר עִם מִשְפַּחְתוֹ

וְאֲשֶר זֶה עַתָּה סִיֵּם לָחוּש

בַּתַּעֲנוּג הָאֱלֹהִי מִתְפַּשֵּט בְּאֵיבָרָיו

מִתְרַוֵּח בַּחֲצִי הַמִטָּה שֶלוֹ, וְעוֹמֵד לִשְקֹעַ בְּשֵנַה עֲמֻקַה

בְּכֹל הַחֶדֶר עוֹמֵד עֲדַיִן רֵיחַ חָרִיף שֶל תְּשוּקָה

 

הֶרָה כְּתָמִיד יָשְבָה אֶל הַחַלוֹן וְרָאֲתָה

וְנִקְמָתָהּ הֲרֵי תִּמִיד אוֹתָהּ הַנְקָמָה

הִיא רַק מְשַנָה אֶת מִדַּת מִתְקָהּ

 

גְּרֶגוֹר יָשֵן שָלֵו עֲדַיִן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

כִּי מִי שֶהָפְכָה אֶת אִיוֹ לְפָרָה שְגוּעָה

הִיא אֲשֶר תַּהַפְכֵהוּ עִם שַחַר לְמַקָּק

אֲשֶר הַלְאָה מִזֶּה יָחוּש רָק בְּסֵבֶל אָיֹם

כְּמוֹ מֵחוֹש, מְנַגֵּעַ תְמִידִית בִּמְחוֹשָיו

 

הִנֵּה הַבֹּקֵר הֶחָדָש נוֹפֵל

כְּסֻלְיָה כְּבֵדָה

עָלָיו

 

פורסם לראשונה: הארץ, מוסף תרבות וספרות, 3.3.1995.

 אִיוֹ, הנזכרת בשורה 17, היא בת אינאכוס. על אהבהביה עם זיאוס הפכה אותה הרה, אשת זאוס, לעגלה.

 

15 שנים חלפו. המון זמן, ואנשים שעוד ישנם ואנשים שכבר אינם ופנים חדשות, ומשפחה אוהבת משלי. שיער מאפיר והולך. בחוץ אביב. תחושה קצת ליצנית להאפיר באביב, אני חושב. להיות עלה שלכת.

 

**

*

קורס בהנחייתי על השפעת ספרו התיאולוגי-פילוסופי של הרמב"ם מורה הנבוכים  על הספרות הקבלית החל במאה השלוש עשרה ועד השמונה עשרה עתיד להִפָּתָּח,אחר חג פסח, במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה שעל יד הפקולטה למדעי הרוח באונ' בר אילן. לפרטים נוספים, ולהשארת פרטים/בקשות לגבי הרשמה, ראו: כאן .   

*

*

בתמונה למעלה: William Blake. God creating Adam, 1795 

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »

לנטלי, שחר, מרית ואפרת על שעוררו והעירו, במידה רבה, את הדברים המובאים להלן.

חמש תגובות שהשארתי באתרים שונים ופתאום התעברו לי לפוסט אחד. אספתי אותם אל מקום אחד בטרם יימוגו בערפל המעוור (יש הקוראים לו שכחה) שמטיל בנו הזמן (בחלק מן התגובות עשיתי שינויים קלים ביותר; בחלק לא נגעתי כלל)

1

 

מעולם לא התנייעתי בתל אביב ברכב משלי

ועל כן, מצוקת החנייה היא דבר ששמעתי שמועתו הרחוקה בעיקר

תל-אביב בשבילי היא חצר גדולה וומשמחת, שהכרתי

היטב-היטב על שלל קיצורי הדרכים והסמטאות

היכלות התרבות ובתי המרזח

מיפו ופלורנטין לרמת אביב

והיא לפני הכל ואחרי הכל

נקודת גבול ים

 

העיר אינה אלא מקפצה

אל האופק

 

2

 

רואים ישר שהג'וק אצלך ערס לא עדִין. אצלי הג'וק

מציג עצמו יפה, כמו ג'נטלמן אוסטרו-הונגרי. אומר: 'קוראים

לי גרגור סמסא ואני סוכן נוסע. במקרה עברתי כאן

,אחא, האם תואיל למזוג לי מעט ברנדי על מנת

להרטיב את הגרון.'

 

אחר זמן אני נוטל את היעה שליד המטאטא

מניח את התיקן, אחר כבוד

ומוציא אותו מן הדירה,

הכל נורא מנומס

אפילו קצת מנוכּר

 

אין לו טענות על שמאלנות וצמחונות שלי

רק על הברנדי

גם לא על שאיני לוחץ את ידו

או מנופף לו לשלום.

 

3

 

לנדוד בין מח אחד לתודעה חדשה בדרום הגוף

על ידי זינוק קרקסי על טרפז מתנדנד

בתקווה לעבור לצד השני

כאשר שומעים את הלמות התופים שברקע

וכל הקהל במתח

כי הרשת שלמטה היא רשת עצבים

שלא ידוע האם היא מסוגלת לעמוד בעומס

 

אלו החיים, אלו החיים

 

4

 

לעתים אני תוהה האם האנושות כולה לתולדותיה אינה אלא בת דמותו של החתול שרדינגר

ואין יודע האם יש בה רוח חיים, אם לאו, ומה תוחלתה, אם יש או אין, ומה בצע כי נתגלגלה אל תוך הנסוי התיאורטי הזה של ההיסטוריה.

 

5

 

העיר הזאת היא נחשים

נחשים עד קצה הגבול

עד קצה הזמן

 

6

 

יוּנוּס אַמְרֶה רצה לשהות קצת בגיהנם

ארתור רמבו כתב את 'עונה בגיהנם'

איזידור דיקאס כתב כי אנו שוהים ממילא במה שהוא גרוע מן הגיהנם

יצאתי לחופשה תרבותית  מצאתי הוֹטֶל מן הגיהנם

עולמות הפוכים, מלאך נופל של בלוגוספירה

 

מי יתנני במדבר מלון אורחים

חם, אבל מנסים לארח אותך

אתה מנסה –

להיות אורח

 

7

 

הערה מתודית:

 

לא כל מה שנכתב בשורות קצרות הוא שירה

לפעמים הן רק תגובות, שורות מדודות של שיח

כמו שכתב Nick Drake:

 

If songs were lines in a conversation

Situation would be fine

 

(איך הם באים והולכים, איך הם באים והולכים)

 

ומי שנשאר לבסוף, מתבונן ומוסיף,

ואז מכבה את האור אחרינוּ

8

יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו
איכות של אותיות הנופלות מן העיניים
ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען

 

בתמונה למעלה: William Blake. The Expulsion of Adam And Eve, Oil on Canvas 1808

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

 

Read Full Post »