צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש

*

ספרהּ של יונית נעמן, אִם לב נופל:  שירים, ממשיך בצורה ישירה כמה ממגמותיו העיקריות של ספרהּ הראשון, כשירדנו מהעצים  [עורכת הספר: תמי ישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, תל אביב 2015]. מדובר בשירה פוליטית השמה במוקד הדברים את חווייתה הקיומית של המשוררת כאישה מזרחית מול פטריארכיה לבנה ועוינת, המנסה לבטל, להדיר, להזיז ולחבל בעצם זכותהּ של המשוררת להשפיע על החברה האנושית ועל ההיסטוריה. משיריה של נעמן עולה זעקת הציפור הכלואה, שהגברים והממסדים הגבריים מתעקשים לידות בה אבן אחר אבן; כמו-גם, קריאה צלולה וישירה להשגת חירות פוליטית, ופתחון פה שאינו תלוי ברצונו הטוב של אף פטריארך מקומי או אחר. מטבע הדברים, אני קרוב יותר למבע הכן של תפיסת החירות (גם אם היא רצוצה וחבוטה) ולחוויות הקיומיות ששירי נעמן מביעים. מבחינה זאת, מקובלים עליי דברי סימון וייל (1943-1909): "מוטב לומר אני סובלת, מלומר – הנוף הזה מכוער" [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 173].  

   ובכל זאת, שירי יונית נעמן מדגישים עד כמה הנוף העירוני הקונקרטי –  מכוער והייררכי, ועד כמה תחושת האיום העולה מתוכו ממשית ובלתי נסבלת, במיוחד עבור הנשים. למשל, הנה שיר המבטא נוף תל-אביבי שכיח, לכל מי שהישיר פעם מבט אל המרצפות באלנבי או בין דרך יפו לדרך שלמה; טבע דומם פוער  פיו לבלי-חוק:   

*

גַּלְגַּלֵי הַאוֹפַנַּיִם שֶׁלִי

מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים

מִזַּן בִּקּוּר

שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן

חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף

נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה

מָהוּל בְּזֶרַע

הַמִדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה

אֲנִּי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת

נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

מָה עָשִׂיתָ לָנוּ

[יונית נעמן,  'צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש' , אם לב נופל, עמוד 35]

*

 נעמן מתארת פה נפילה לגיהנם יומיומי, בנאליות של רוע (טמטום ותאווה). כמו שבטקסטים ימי ביניימיים תוארו לא אחת המאוננים כמי שדינם בתופת – שיהיו נדונים בשכבת זרע רותחת; כך, אשה הרוכבת על אופניה ברחוב תל-אביבי  נדונה לשהות בתוך מרחב שבו גוף האישה הפקר, וכולו תשלובת בין החפצה, סחר וחימוד על ידי גברים כוחנים, אלימים וחרמנים. אם וולט וויטמן באחד משיריו היפים כתב כי "מכתבים מאת האלהים אני מוצא נְשוּרִים ברחוב, וכל אחד חתום בחתימות שמו של האלהים" [עלי עשב, ליקט ותרגום: שמעון הלקין, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמוד 123]  הרי נעמן מטיחה את וויטמן (שתיעד בשיריו בין היתר מפגש בבית בושת, וראה בזנות עניין לגיטימי, כל זמן שהוא מתקיים על ידי אנשים חופשיים, בהסכמה הדדית),  מן השגב אל קרקע המציאות. לא מכתבי אלוהים מוצאים ברחובות, כי אם כתבי זילות וזנות – הם הנמצאים נשורים ברחוב. כרטיסי ביקור קונקרטיים שבהם מגלמות נשים את תפקיד ספקיות המין בחברת צריכה גברית; אין להן אישיות ולא חיים, אלא שם בדוי, מספר טלפון , החלפת נוזלי גוף, עיסקה ובצע.  אני בהחלט מבין את חווייתה המבעיתה של המשוררת, לפיה נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה / מָהוּל בְּזֶרַע ומדוע היא רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת. זה בהחלט רגע מבחיל לנכוח עד כמה המין הגברי, בסביבות מסוימות, דן באישה ובגופה, כמושא לסיפוק צרכים מיניים ותו-לאו. לא מזמן  לפני חודשיים,הלכתי לטייל בדרומה של עיר ובחזור  המתנתי לאוטובוס ביציאה מהתחנה המרכזית הישנה (על יד מדרחוב נוה שאנן), כאשר מול התחנה ניהלו שני סרסורים עסקים מול לקוחות ושלחו אותם לבניינים שונים לבצע זממם, ממש מול תחנת המשטרה הניצבת שם. יותר מכך, כשעליתי אל האוטובוס, עלתה גם אישה שיצאה מאחד הבניינים החתומים. איזה איש עלה אחריה ולחש משהו באזנהּ, והיא החלה צועקת שיניח לה, היא סיימה ואינה רוצה. הוא נבלע בפנים חתומות בהמשך האוטובוס. לומר את האמת – מלבד להתבייש מעומק לב במין הגברי (שגם כך איני מאוהדיו), לא ידעתי מה לעשות, מלבד להיבהל מהאימה שבקולהּ. קריאת שירהּ של נעמן בהחלט עורר בי מחדש את תחושת מצוקה, מחדש.

נעמן מתגלה בשיר הזה כתלמידה-ממשיכה של הפעילה החברתית, החוקרת והאמנית הרב-תחומית,  ויקי שירן (2004-1947). במקום אחר (הליקון, 120 – בעריכת רחל פרץ) כתבתי על שירהּ של שירן, מתוך ספרהּ, שוברת קיר (הוצאת עם עובד: תל אביב 2005), "נעלי ארץ ישראל": "שירה לדידה לא צריכה ליפות את המציאות ולא אמורה (לפחות לא בתפקיד ראשי)  לרומם את תודעת  המשורר וקוראיו אל נוכחות השגב. שירה לדידה, צריכה להפוך תודעות, לפקוח עיניים שהשתכנעו להתעוור מרוה אי-נכונות להכיר במצוקתו של האחֵר. שירה ואמנות בכלל צריכות להיות מסדר להתערבות בחיים, כדי שאנשים לא ימותו שכוחים ונידחים".

בשיר של נעמן, אין אדם סובב – זולת היא על אופניה. ובכל  זאת, היא מתארת מסע של אישה בסביבה ציבורית, המליאה כרטיסים הכוללים: "חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף" , גוף האישה ופניה כאן מפורקים, מבותרים, כאילו אנו נוכחים במלאכת המשחית של רוצח סדרתי עלום דוגמת ג'ק המרטש. אצל נעמן, הבחילה אינה אך ורק על הסחר בנשים וזילותן, זאת יותר מאשר בחילה שנסיבותיה פוליטיות, אלא בחילה מחמת האיום הממשי הממשית בחברה כה עוינת להיהפך לאשה חסרת פנים המובלת למכירה. זו אינה רק התקוממות כנגד מציאות מכוערת וגלויה לעין; אלא מקום שממנו אי אפשר להמשיך ולכתוב בעולם עולם שאינו מציע אלא ייאוש חסר-קצה.  הקריאה החותמת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם / מָה עָשִׂיתָ לָנוּ" אינה דווקא לשון התרסה אלא מביעה מצוקה רבתי, כדוגמת הצלוב שהופקר למוות על ידי בני עמו, ואין לו על הצלב בגולגלתא, אלא דברי ס' תהלים (פרק כ"ב, 2) : אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי [רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי]. הפקרת האדם, לגמרי לבדו, נשנית גם בשיר אחר: […] אֲבָל רָעוֹת מִכֻּלָּן הַוַּדָּאֻיֹות הָעִתִּיוֹּת / הַמְּקַפְּצוֹת עָלַי לְהַבְעִית / כְּשֶׁאַחַת לְאֵיזֶה זְמַן / נוֹקֶבֶת אוֹתִי יְדִיעַת הֶבְזֵק / שֶׁאֵלֶּה אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁלִי / וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר" ('בוחן מציאות', עמוד 19).  

   תמונה עזה זו של צליבתן היומיומית של הנשים בחסות האלימות הגברית המדכאת והמדירה העלתה בזכרוני את דברי המסאית והאינטלקטואלית, ז'קלין  כהנוב (1979-1917) במאמר  'האשה כתפוז מכאני' מתוך ספרה ממזרח שמש (הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמ' 221-218).שם יצאה כהנוב כנגד סרטו של סטנלי קובריק, התפוז המכאני  (1972) ובחרה להתרכז באלמנטים הברוטליים והאכזריים של העלילה.  קובריק לדידה הפך את הנשים לשעירות לעזאזל. לשיטתו, החברה היא כה אלימה, סדיסטית וצבועה, עד שאין זה כה נורא שגברים יחידים ינהגו בהתאם לחשקיהם המיניים והאלימים. הקו המשותף לכהנוב ולנעמן (להוציא העובדה שהטקסט של האחרונה אינו תיאורטי אלא קיומי ממש) – הוא הבחילה הממשית ממבטו המחמד של הגבר, החושב כי הוא רשאי לחמוד ולחשוק כאוות רצונו, כמעשה יומיומי, שאין להרהר אחריו, ממש כזכותם של הטורפים לצוד את הנטרפים (או הדגים הגדולים  —  את הקטנים). המבט והמבע הדכאנים הללו מאיימים על חירות הנשים ועל זכותן על גופן. האפיזודה הלכאורה-חולפת שמתארת נעמן בשיר שלה, אינה חולפת. היא מתארעת תדיר. היא יומיומית. היא מתרחשת כעת ממש במקומות רבים מדי ברחבי העולם. היא חורבן יומיומי. אני בהחלט מבין מדוע העניקה לשיר את השם שהעניקה; גם את הרצון לשרוף הכל  להתחיל  מחדש. זה עולם אנושי מקולקל כל כך, שכל הדיבורים על תיקונו, מה כבר יועילו. לו רק ניתן היה לאתחל.

*

יונית נעמן, אִם לב נופל: שירים, רישומים: חן שיש, עורכת הספר: תמי  ישראלי, סדרת לוקוס אדרה [3], עורכות הסדרה: שירה חפר והדס גלעד, הוצאת לוקוס: [ללא ציון מקום הוצאה] 2018, 92 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Paula Rego (b. 1935), Desposition, Pastel and graphite on paper laid down on aluminum 2000©

Read Full Post »

חידת האמוּן

*

יש חידה העומדת ביסוד ספרו האחרון של הרמן מלויל (1891-1819), נשף המסכות של איש האמוּן (1857). לכאורה, מדובר באמן התחזוּת, אדם יחיד, המאמץ פרסונות (מלטינית: מסכות) שונות לצרכים תועלתניים. אלא שבמהלך קריאתי את החיבור לא שוכנעתי כי בהכרח מדובר באדם יחיד מרובה פרסונות, אלא אפשר גם כי מדובר בטיפוסים שונים המאכלסים את ספינת הקיטור פידל המשייטת מסנט-לואיס לניו-אורלינס. מה שהופך את נשף המסכות הזה ממסעהּ של דמות טריקסטרית חידתית, זר הלובש פנים וזהויות מרובות במהלך ההפלגה, בהם: קבצן גינאי, שונא אינדיאנים, ופילוסוף קוסמופוליט, לסיפורהּ של האנושות; של בני האדם – למופעיהם השונים, ונסיונות ההשפעה שלהם אלו על אלו כדי להשיג אמוּן, ידידוּת, היות חלק מאיזה שיח, וגם למען מטרות ראויות פחות, כגון: השגת שררה או השגת ממון.

בבסיס המהלך הזה, שנכתב בראשית שנות הנהירה האמריקנית מערבהּ, עומדת שאלת האמוּן, כמבוא וכמפתח לאינטראקציה בין-אנושית. בניגוד למסורת הפילוסופית של הנאורות האירופאית ששמה במרכז את יכולתו של האדם ליצור בכוח מחשבתו ופעולתו ציביליזציה המושתתת על מוסדות  תועלתניים, הפועלים את מירב התועלת למירב בני האדם ומיעוט ההפסד למיעוט בני האדם; מלוויל מבקש להעלות בחדוּת את השאלה הרדיקלית האם באמת תיתכן חברה כזאת. והאם התחלותיה של חברה אנושית אינן שעונות, עוד הרבה  בטרם מדובר במבנים ציבילטוריים על שאלת האמוּן בין יחידים  ומה שאנו נדרשים לעשות [לשכנע, להתחבב  וגם להשתדל ולפעמים להתחפש] על מנת לזכות באמונו של הזולת, מה שמביא אותנו לכדי היות חלק מקבוצה, מחברה, מדו-שיח או רב-שיח.

האמון הוא הבסיס לכל רוח טובה, ורוח טובה היא הבסיס לכל אינטראקציה חברתית. לראיה, רוב בני האדם מבקשים להתרחק מאנשים שאינם רוחשים כלפיהם אמון או שהם עצמם אינם רוחשים להם אמוּן. אדם לעתים קרובות מאבד את הרצון לשוחח עם אדם אחר אם אין לו בו אמון. רוב בני האדם מפסיקים לראות בזולת שותף מלא או שווה לחיים או למסגרת אתית ו/או פוליטית כלשהי, כאשר הם מאבדים בו את האמון.

בניגוד לעוטה מסכת המוות האדום  הנכנס בשערי טירתו של הנסיך פרוספרו  בסיפורו של אדגר אלן פו (1849-1809),נוכחותו של איש האמון אינה מצמיתה –  אין בנוכחותו שום דבר מאגי או אפידמי; מלוויל עוסק באופן רדיקלי באופן השיחי-תקשורתי שבהם מנותבים היחסים בין בני האדם, לא ברטוריקה, ולא בשימושי השפה – אלא באופן שבו אנו מבקשים אמון ונוסכים אמון בסובבים אותנו, או למצער – כיצד אנו מעלים בזולת דילמה של אמון (להאמין או לא להאמין).

על אף שהחברה שבתוכהּ נטועה העלילה– היא חברה נוצרית השעונה ותמוכה במבנים לשוניים דתיים של אמונה; בכל זאת, המיקוד בספרו של מלוויל אינו נסב על אמונה או כפירה באל או על שאלת ההשתייכות או אי ההשתייכות לקהילה דתית (העולָה למשל באות השני של נתנאל הות'ורן) אלא  דן בשאלת האמון כלב האינטראקציה הבין-אישית.  כל אינטראקציה תקשורתית אנושית עם זר שזה מקרוב בא או עם מכר-שותף לאותו מילייה חברתי –  ראשיתה בדילמה של אמון, המתחדדת או מופגת ככל שמתוודעים אליו באמצעות שיח מילולי (שפתי) וגופני (שפת-גוף, תלבושת, מימיקה).

בניגוד לרובינזון קרוזו של דניאל דפו, ספינת הקיטור פידל — אינה אי-בודד והבא בשעריה אינו מרגיש כאילו שולח לארץ-גזירה; "אף אדם אינו אי" (כלשון המדיטציה השבע-עשרה של ג'ון דאן) ואף לא מגיע לו לחוש כאי בודד, שאין לאחר נגיעה או שליטה בו. בחברה האנושית, אליבא דמלוויל, כולם מעורבים זה בזה לבלי התר. זאת ועוד, הואיל וכל קיומנו עומד על אינטראקציה עם האחרים הסובבים אותנו, עולה השאלה: אמון מהו? מה גורם לנו לרחוש אמון? מה יימנע בעדנו ליפול בפחו של נוכל או של חבר נוכלים או של ארגון מושחת? מה יקדם את יכולתנו לקנות חברים טובים לאורך ימים?

להערכתי, שני מקורות בני תקופתו של מלוויל, עשויים היו לקדם אותו לפנות לבחינת יחסי האמון בין בני אדם (וסובייקטים) מחד גיסא, ובין בחינת היחסים בין רכיבים זהות שונים (או זהויות שונות) באדם גופו. המקור הראשון הוא הפילוסוף הנאופלטוני ואחר-כך הטרנסצנדנטלי, רלף וולדו אמרסון (1882-1803), במסה מעגלים (Circles) אשר ראתה אור כחמש עשרה שנה (1841) טרם צאתו לאור של נשף המסכות של איש האמון:

*

אין דבר קבוע באדם, אם פונים אל הכרתו. כל איש סבור שהוא איננו לגמרי מובן; גם לא יתכן אחרת. אם יש בו אמת כלשהי, אם הוא נאחז בסופו של דבר בנשגב. הוא חש ודאי כי אחרון החדרים, אחרון התאים, לא נפתח מעולם; כי תמיד ישנם משקעים לא נודעים שלא נבחנו. מכאן כי כל אדם מאמין כי ברשותו אפשרות טובה יותר … המאמץ המתמיד של האדם להתעלות על עצמו, לשבור את השיא שלו עצמו, נחשף במערכות יחסים. אנחנו צמאים לקבל אישור …

[רלף וולדו אמרסון, 'מעגלים', בתוך: איש העולם: שש מסות על תרבות החיים, בחר, ערך והוסיף אחרית דבר: ראובן מירן, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2006, עמוד 18]

*

האדם,  לדעת אמרסון, שוב אינו יודע את עצמו . האדם לא זו בלבד שאינו מובן עד תום לסובביו, אלא גם שלעצמו אינו בהיר לחלוטין. עם זאת, אמרסון, שלא כדרכם של הפילוסופים הסקפטיקנים (טימון, פירון, מונטין וממשיכיהם) אינו נטוע באי-הידיעה לבדהּ, אלא מגייס אותה לתועלת התעלותו ההמשכית של האדם. אי ידיעת האדם את עצמו מביאה לאמונה-פנימית כי באותהּ ארץ-לא-נודעת של העצמי נמצאת אפשרות טובה יותר של העצמי שניתן לחתור עדיה.  את האמוּן-העצמי בדרך המובילה אותו למצב טוב יותר, עשוי האדם לקבל בעד אישור-חברתי (חיצוני) מחבריו. הצמאון לאישור חיצוני, להבעת האמון של הסובבים בדרכו של האדם – בהּ הוא מבקש ללכת, מהווה אף היא גורם חשוב באמצעותו מגביר הסובייקט את לכידותהּ של זהותו ואת אמונתו בדרכו העצמית.

את המפגש בין אנשים ושאלת האמון (אישור הדדי) שעולה בהּ בכל פעם מחדש תיאר אמרסון במסה Customs , וכך כתב: "הדבר הראשון שדורש אדם מרעהו הוא ממשוּת … מסתכלים זה לזה בעיניים; לוחצים זה לזה ידיים, לזהות ולסמן זה את זה. יש בכך סיפוק עצום … "  [אמרסון, 'הליכות', בתוך: איש העולם, עמוד 88].  אף גיבורו של מלוויל (או גיבוריו) פונה (או פונים) שוב ושוב אל האחרים הסובבים אותם, בכל פעם – כאילו בורר (או בוררים) לעצמן (או לעצמם) דרך חדשה, ובכל פעם – מבקשים את אמונם ואת אישוריהם של בני שיחתם לפרסונה אותה הם מגלמים. זה מעניין במיוחד לנוכח כך, שמלוויל ידע לתאר ביצירות מוקדמות יותר את היצירה כמונאדית ואת השירה כפעילות מופנמת, ביישנית ונזירית;  את היחיד תיאר כנמנע וכמתבודד (למשל: בברטלבי), כלומר: כתודעה הסגורה בעצמה, המבקשת להינתק מן החיצוניות המציקה.

מנגד, בנשף המסכות של איש האמון, המונאדה מוצבת בתווך החברתי, ובעצם ככל שהדברים נוגעים לאמנות בזיקתה לחיים עצמם,  אין מנוס מן התווך החברתי. יתירה מזאת, תפיסת העצמי כאמן, קשורה היא בצמא להשיג אמוּן ביצירתו, ולוּ בידי יחידים. בסופו של דבר, כל מי שמביא יצירה לפרסום, צמא לכך שתיווצר קהילה (ולוּ מצומצמת ביותר) שתכיר בו כאמן, ואגב-כך תחזק בעצמי שלו את תחושת השייכות לדרך החיים האמנותית בהּ בחר. האמן מבקש לעצמו אמנים אחרים שיכירו בו. הוא מבקש לשכנע ולנסוך אמון. ככל-שאמנותו זוכה לאישור ממשי, הוא חש קיים יותר וממשי יותר. לא עוד יצור מתבודד בד' אמות של אמנותו. במובן זה, איש האמון הוא חריג בדיוק כמו ברטלבי הלבלר, אבל הוא היפוכו המוחלט. אדם המתנסה בעולם החיצוני עד שלא ברור עד תום מה בכל זאת מסתיר מהזולת והאם יש בו מן העלום; גם לא ברור כלל, אם ובאיזו מידה, הוא זקוק לאישור חיצוני. במובן-מה, כשם שהארכיטקט והמיצגן האיטלקי, ויטו אקונצ'י (2017-1940), ראה בעצמו 'משורר שירד מן הדף' והלך מן השירה (המופנמת) אל המיצג (ממשות אקסטרוורטית). כך דומה איש האמון למי שמגלם את הממשוּת שמעבר לקונוונציות החברתיות המקובלות, בכיוון המהופך מברטלבי, לא העדפה שלא אלא העדפה שכן.  חיי האדם כאקספרימנט אקסטרוורטי-מתמיד, מופע פרפורמנס חידתי מתמשך.

מקור נוסף, שיש יסוד להניח כי עמד בנוף עולמו של מלוויל, הוא ספרו של וולט וויטמן, עלי עשב (Leaves of Grass) שראה אור ב-1855 שנה עד שנתיים בטרם הופעת ספרו זה של מלוויל. וראוי לדעתי לשוב ולעיין בשיר הפותח את Song of Myself:

*

אני חוגג את עצמי, ואני רן את עצמי,
ומה שאני משער, תוכל גם-כן לשער
שכן הַפְּרָד הקט של מהותי, הוא חלקךָ גם כן

 *

אני שוקע במחשבות, ומזמין את נשמתי
רכון, שקוע בריכוז בעלעל של עשב-קיץ

 *

לשוני, כל פרד של דמי, רוּקם מן האדמה הזו
מן האויר,
ילוד הורים שבעצמם כאן נולדו, אף
הוריהם לפניהם
אני בן שלושים ושבע היום, בבריאות טובה, מתחיל,
מקווה לא לחדול עד יום המות

 *

עדרי אמונות וחוגי מלומדים ברקע העומם,
נסוגים אחור קמעא, מסופקים באשר הינם, אינם
שכוחים עדיין,
טוב או רע, שבי עוגנים, אני רוקם להם מבע
טבע בלתי מרוסן, נובע והולך ממקור העין.

[תרגם: שוֹעִי רז]

*

וויטמן מעמיד חזון אודות אדם-יוצר חדש; רחוק מאוד מן הדמות המתבודדת-המונאדית-המיוסרת שאפיינה את שירת הרומנטיקה, ובה בעת רחוקה מדמות על-האדם הניטשיאני  שהלכה ונוסדה באותה עת באירופה. לדעת וויטמן, השירה היא חגיגת-העצמי מתוך תחושת שיוויון עם כלל בני האדם, ומתוך הקניית ערך לאדם, לטבע. אין זכות-עודפת למשורר על פני אדם אחר; המשורר לדידו תפקידו להציע אלטרנטיבה  לסדר ההייררכי שמגלמים האמונות והמדעים בני תקופתו, המכירות בזכותם של נביאים או גאונים על פני בני אדם מן-השורה . וויטמן נוטל את העוקץ ההייררכי, ומצייר תמונת עולם שוויונית. כל מה שהמשורר עשוי לשער גם רעהו עשוי לשער; שכן כל פרד קטן של מהותו – הוא חלקו של הזולת גם כן.

בעצם, גם אצל מלוויל יש נסיגה מהותית וביקורת מודגשת על הקונוונציות-המעמדיות ועל התודעה ההייררכית המלווה את האדם. הוא מתגלה בפנים שונות, במקומות שונים על הספינה. קשה אפילו לומר שהוא אוחז בזהות אחדותית או בשמץ של עצמיוּת. דומה כאילו פרדיו-הקטנים של מהותו התפזרו לכל עבר, עד שקשה לעמוד על מהותו. מעבר לטרנספורמציה המתמדת של הזהות מארשת לארשת, ומפרסונה לפרסונה קשה לומר אפילו האם מדובר באדם אחד ויחיד, או באיזו תודעה שנשברה לרסיסים, או כזו שפרדיה התפזרו לכל עבר, כחרוזים. גם איש האמון של מלוויל כמו גם השר-עצמו אצל וויטמן הם לכאורה חסרי-גבול, מתייחדים בטרנספורמטיביות העירה שלהם, ובנכונותם להשתנות ולהתנסות. יאה להם אמרתו של הפיסיקאי הכימאי, חוקר האלקטרומגנטיות, מייקל פראדיי (1849): "All this is a dream. Still, examine it with a few experiments".

גם מלוויל וגם וויטמן במובנים רבים מעתיקים את רוח הקידמה-המדעית-תעשייתית, תחושת הפרוגרס של דורם – לתחומו של האני. בעוד שוויטמן עדיין נותר בתחומים הגדורים משהו של הפרא-האציל, ודמותו בכל-זאת מקפידה שלא לחרוג מן התודעה הרומנטית של בני הזמן (משורר המגלם באחת את הטבע הפראי וגם את רוח העם)— מלוויל של איש האמוּן חורג ממנה לחלוטין. וכך הופכת ספינת הנוסעים פידל למעבדה אנושית, שבו הוא מנסה לבחון מחדש, באופן נסייני, שאלות הנוגעות לזהות, לעצמיוּת ולאמון. פיצול האני באיש האמון אינו בשום אופן סכמטי או דמוני, כמו אצל מחברים בני המחצית השניה של המאה התשע עשרה או ראשית המאה העשרים (דוסטוייבסקי בהכפיל, סטיבנסון בהאדון מבלנטרי ובד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, או צ'סטרטון בהאיש שהיה יום חמישי). להערכתי, מלוויל ברומן המאוחר הזה שלו, מקדים להביע תפיסה פרוטו-מודרנית בדבר התפוררות האני, ובזכות יכולתו של כל אדם לבור לו זהות באופן בלתי-מוגבל וללא התחשבות במעמדו החברתי, הכלכלי, האתני והמגדרי. איני יודע אם פרננדו פסואה קרא את נשף המסכות של איש האמון, אך נדמה כאילוּ דמות  אותה תודעה מרובת-פרסונות,  שהיתה מעוֹנם של 127 ההטרונימים שלו מתרוצצת על סיפוניה של ספינת הקיטור פידל.  זאת ועוד, על פי מלוויל, העולם האנושי מייצג מפגש בלתי-פוסק בין בני אדם ובין תודעות; הכל משתנה כל העת, ונתון בתנועה מתמדת. תנועת האמוּן – מייצרת מפגש בין תודעות (כמו בין שני פרדים המתנגשים המתווודעים זה לזה אגב-כך, ומשתנים כתוצאה מכך). בין אם הם מתחברים ובין אם לאו, הם עדיין עומדים באותה ממשוּת והם חלק מסיפורה הרצוף של אותה תודעה (אנושית, אוקיינית וקוסמית).

תודה גדולה למתרגם ומחבר אחרית הדבר, יהונתן דיין, על המשא-הכבד שנטל על שכמו להעביר את הרומאן הזה לעברית ועל הזכות שנפלה בחלקו להציע בפני הקורא העברי, רומאן פרוטו-מודרני בן אמצע המאה התשע-עשרה, המטרים שאלות רבות על זהות, עצמיוּת, ואחרוּת. חיבור זה הוא מקור חשוב להבנת המהפכה בתולדות האדם, מבחינת היסטוריה של הרעיונות, בכל הכרוך בהבנת-עצמו ובהבנת מקומו הקיומי-סינגולארי, כאשר כל נמצא אחר (באופן שווה) מבטא אף הוא קיום יצירתי אחד ויחיד. רעיון זה היה בעולם הפרה-מודרני נחלת-יחידים. ואילו-כיום, אין ברור ומובן ממנו.

*

 הרמן מלוויל, נשף המסכות של איש האמון, תרגם מאגלית, העיר והוסיף אחרית דבר: יהונתן דיין, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2016, 365 עמודים.  

לדף הספר באינדיבוק

*

*

ראה אור גיליון "נדפקנוּ" [הליקון, 120] בעריכת המשוררת והציירת, רחל פרץ ובלוויית עבודות רישום מאת חמוטל פישמן. בגיליון מופיעה רשימה מסה שכתבתי בשם: "נדפקנו בעולם: וולה סוינקה, סימון וייל וויקי שירן על תודעה היררכית ונזקיה" [עמודים 82-71]. אין במסה מלה עליי. בכל זאת – אחד הטקסטים הוידויים יותר שכתבתי עד הנה.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה:  John (French) Sloan, Election Night, Oil on Canvas 1907

 

Read Full Post »

אִשָּׁה בְּלִי מָקוֹם

*

יש כמה וכמה אלמנטים מרתקים בספרהּ של מיכל בן-נפתלי המוֹרָה— רובם ככולם מתרכזים בתחום ייצוג הזיכרון. במרכז ספרהּ עומדת דמותהּ החידתית של מורתהּ לאנגלית בתיכון, אלזה בלום-וייס, ששמה קץ לחייה, לא הרחק מכיכר רבין (אז, ככר מלכי ישראל) בקפיצה, בשנת 1982. וייס ניצלה מהונגריה ברכבת קסטנר; את הצלתהּ ואת הצלת בן-זוגהּ באותו זמן— הסדירו הוריה (אח נוסף ציוני כבר עלה ארצה). בן-נפתלי בוחרת להציג את מסע-ההצלה של וייס כמשא תלאובות המגיע כמעט-כדי השמדת-נוסעות הטרנספורט באחד ממחנות ההשמדה בדרך; לדבריה, מירב נוסעי הטרנספורט המפורסם ההוא ניצלו בעור שיניהם ובזמן משפט-קסטנר עמלו בעבודות לפרנסתם וכלל לא יכולים היו לעקוב אחרי משפט הראווה שבסופו הוכרז קסטנר כמי שמכר את נשמתו לשטן אף נורה למוות שנה אחר-כך בתל-אביב. גם הכרעתהּ של וייס לשים קץ לחייה מוּנעת על ידי התנכלות של מנהל בית-הספר החדש, רוויזיוניסט בהשקפתו, המטריד אותה באמרו שהיא 'מתנהגת כמו נאצית' (עמוד 71). היא פונה לעמיתיה לחדר המורים בבקשת-עזרה בהולה, ונתקלת באטימות. בעצם הספר הוא גם כתב אישום כנגד סיעות הימין שרדפו אנשים כמו קסטנר ואחרים, משום שלדידם ניתן היה ללחום בנאצים עד חורמה או ללכת למוות; אבל לא לשאת ולתת עם הגרמנים. זהו סוג של לעג לרש, לנוכח הידיעות שיש עימנו היום על אנשי לח"י שנשאו ונתנו עם הנאצים כדי להילחם בבריטים (טרם החלת הפיתרון הסופי).

אבל יותר מאשר פוליטיקה, יש בספרהּ של בן-נפתלי דווי על חיים מחוסרי-אהבה. תחילה מדווח על אי המגע הפיסי של אלזה עם הוריה למן שנות נעוריה, המתפרשים במעין הימנעות הדדית; היא נישאת נישואי-הסכמה, יותר מאשר נישואי-אהבה, לחתן מוסכם על הוריה, אף על פי שהיא מאוהבת באמריקני אחד (מערכת יחסים אפלטונית). אף-על פי שגם אריק בעלהּ שורד את השואה הם נפרדים לאחר פגישה חטופה אחת. היא לעולם לא מצליחה לאהוב או להיאהב שוב. היא גם פונה להוראת אנגלית אף על פי שלפני השואה עבדה כמורה לצרפתית – כדי לפנות לעתיד ולא לעבר. גם לארץ היא מגיעה תודות לקריאותיו הנמרצות של אחיה ולא מפני רצונהּ האישי או זיקתהּ לציונות. ברמת העומק, יותר משהסיפור הוא סיפור-שואה שטרם סופר; הוא סיפור על אישה שחייה נקטעו פעם אחר פעם, עד שוויתרה על האפשרות לצמח חיים חדשים מן הגדמים. אלזה של בן-נפתלי היא אישה שלא רק שאף פעם לא גמרה לאהוב, אלא כמדומה –  מעולם לא החלה. יש בהּ מסירות רבה לבני משפחה, לנערות ולנערים שהיא מלמדת, אך בכל הליכותיה היא מגלמת רגש שכבה מוקדם מדיי, ושלא נתן לעצמו לפרוץ ולהגיח ולוּ פעם-אחת ויחידה. אכן, וייס עוברת טראומה של מות הוריה, וגם חברת-ילדות הנוסעת עימה ברכבת קסטנר נפטרת במחיצתהּ מדיזנטריה, אולם לא מובן מדוע מוותרת אלזה לאחר המלחמה על האפשרות למצוא אהבה, להקים משפחה חדשה; דומה כי כל האפשריות הויטאליות הללו שככו  וכי היא גזרה על עצמהּ זרוּת-תמידית וגילום זרוּת-תמידית (היא גם בוחרת ללמד שפות זרוֹת), ודומה כי הדברים עוד נעוצים בימים של טרם מלחמת העולם השנייה, אולי מתוקף כך שקשרה את עצמה מילדות בהונגריה ופתאום הוטחה בהּ יהדותהּ. אולי ההזרה החוזרת ונשנית הזאת מחוץ למעגלי-הקיום: היות 'יהודיה' עבור ההונגרים; ו-'נאצית', פשוטו-כמשמעו, עבור מנהל בית הספר, בן-עמי— היא למעלה מכוחותיה, וגורמים להּ להסות פעם אחר פעם את רגשותיה, כדי להתנהל מחוץ למעגלי הבושה והעלבון.

נוסף על כל אלה, זהו ספר על גזירה ממקום, בידיעה ששוב לא יכול להימצא מקום. אלזה בלום-וייס היא אישה שנגזרה מן המקום  הטבעי, כנראה עוד בשחר ילדותהּ. שוב היא אינה מוצאת מחסה ותום לא בחיק משפחתהּ, לא בעמהּ, ונדמה גם שדברי ימי-יחסיה עם בני האדם בכלל, אינה קלה להּ. יותר מאשר המאורעות הפוליטיים שהוציאו את וייס ממקומהּ הטבעי כאשה הונגריה צעירה בת דת משה, עלתה בי תוך-כדי-הקריאה השאלה המטרידה משהו, האם גם בלא סיפור השואה והטרנספורט, היה גורלהּ של אלזה בלום-וייס שונה במהותו. קשה להתעלם מן ההקשרים הפוליטיים-היסטוריים של עלילת חייה, ובכל זאת, לא פחות מכך, עולה אגב הקריאה החוויה של מעקב אחרי תחנות בחייה של אשה שאף פעם לא היתה מובנת ומושגת לעצמה ולאחרים; שחייה היו מסכת מוסדרת (ואולי גם בעלת סוף ידוע מראש) של סיגוף ומיאון כמעט לכל קריאה שקיבלה מהחיים. ובכל זאת, ביד הזיכרון הקטנה הזאת שביקשה בן-נפתלי להקים למורתהּ יש בכל-זאת את קול החיים התובעים כי לכל אדם, גם לאדם שיצא ממקומו ומעולם לא הצליח לשוב, יש מקום תחת השמש, ובעצם – דומה כי אותו קול מקרב שכביכול שומעת בן נפתלי בקרבת קברהּ של וייס בחולון: כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת ,  מתחקת אולי, בין היתר, אחר בת קולו של  וולט וויטמן (1892-1819) בשלהי השיר האחד עשר מהפואמה Salut au Monde:

    –-Each of us limitless

,Each of us  with his or her right upon the earth

,Each of us  allow'd   the eternal purports of the earth

 .Each of us here as divinely as any is here

*

ובכל זאת, יש לשהות רגע על העובדה לפיה בן-נפתלי שומעת לכאורה את בת קולהּ של סימון וייל (1943-1909) אצל קברהּ השכוח של אלזה בלום-וייס. באחד מקטעי הביוגרפיה המדומיינת הזאת כותבת  המחברת:

היתה גם מחברת, שבה ניסתה להעלות זיכרונות, כמה רשימות שלא היה לה הכח או האומץ לעיבודן, שננעלו במגירת שולחן העבודה שלה. בדף הראשון רשמה שני ציטוטים מסימון וייל. "יש נקודה באסון שבה לא נוכל עוד לסבול את המחשבה שהוא יימשך, ולא את המחשבה שנחלץ ממנו." "כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת". העמידה ברבים אינה אפשרית עוד, כתבה באחת הרשימות, ובאחרת, החידה הגדולה של חיי: חיים אחרי. 

[מיכל בן-נפתלי, המורָה, בעריכת עודד וולקשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2015, עמוד 160]

 

       מתקיימות כמה מקבילות מעניינות בין וייל ובין בלום-וייס, גיבורת הספר. וייל, שהיתה מצטיינת בפילוסופיה בסורבון (הקדימה בכתתהּ מבחינת הישגיה את ז'ן-פול סארטר) מעולם לא הועסקה באקדמיה, אבל עבדה בתקופות אחדות במהלך שנות השלושים כמורה לפילוסופיה יוונית בתיכון פריסאי, אולם מחויבותהּ הבלתי מתפשרת לכל דבר הכורך אתיקה וצדק, הקשתה עליה לשמור על מקומהּ. לימים התנדבה למלחמת האזרחים בספרד ויצאה ללחום בפשיסטים. היא נכוותה והועברה להחלמה באיטליה— שם חוותה התעוררות ריליגיוזית, הכרוכה בישוע ובראשוני הנוצרים (טרם התמסדות הכנסיה). אחר-כך, לאחר הכיבוש הנאצי, הצטרפה לרזיסטנס, ואז הוברחה לכפר צרפתי שם כתבה את הכובד והחסד  (La pesanteur et la grâce); הצליחו להבריחהּ לאנגליה ושם נפטרה מכאבי ראש קשים, שהוחמרו כתוצאה מהרעבה-עצמית. היא לא הסכימה לאכול יותר מכפי שתושבי-צרפת תחת הכיבוש הנאצי אוכלים (הם חיו תחת משטר קיצוב). וייל, שלא כמו בלום-וייס – לא שרדה את מלחמת העולם השניה; בכל דרכיה יש החמרה-עצמית ותודעה של נשיאת-סבל יותר מהאחרים, כדי שהם ייסבלו אולי פחות (מתוך תפיסה לפיה כולנו שותפים בחוק הכובד הטבוע ביקום). על אף רמז לאהוב-לב שכנראה מת, לא ידועים פרשיות אהבים או זוגיוּת בחיי וייל. כמובן אין זהות בין הדמויות, אבל יש דמיון לנוכח המיאון שלהן ליטול חלק ברבות מן הנורמות והקונוונציות החברתיות של זמנן (נישואין, אמהוּת, השתלבוּת חברתית). ובכך ששתיהן ראו בהוראה שליחות, המעניקה לחיים מובן.  מבחינה זאת, אפשר כי וייל אמנם מגלמת, בעיניי המחברת, כעין בת-קול של מורתהּ. אלזה וייס חלפה בחייה של מיכל בן-נפתלי ונעלמה מהם מהר. את סימון וייל היא לא זכתה להכיר. המַּחְבֶּרֶת שהיא מתארת שבהּ לכאורה כותבת וייס (מורה לצרפתית בעברהּ) לעצמהּ פרגמנטים מתוך הכובד והחסד, מגלם איזו שאיפה או כמיהה של המחבּרת למזג בין הדמויות. להיעשות תלמידה של וייל, כמו שהיתה תלמידתהּ המוצלחת של וייס; לכך מרמזת אולי גם הקירבה המצלולית – וייל ווייס.

יותר מכך, הצטוט המדויק מן הספר של וייל הינו: צדק. שוב ושוב להיות מוכנים להודות שהזולת הוא אחר מכפי שאנו קוראים אותו כשהוא לפנינו (או כשאנו חושבים עליו). או מוטב לקרוא בו שהוא אחר בוודאות, ואולי אחר לגמרי, מכפי שאנו קוראים אותו. כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת. [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, מבוא: גוסטב תיבון, אחרית דבר: מרסל דיבואה, ירושלים 1994, עמוד  163]. נדמה כאילו מגמתהּ של בן-נפתלי אינה לעשות צדק היסטורי ואנושי עם דמותהּ השכוחה של וייס, שכבר לא יימצאו מי שיימשוה מנשיה; אלא גם להציב אותה בתווך של מסורת-נשית-קיומית,-הַמְּחַבֶּרֶת שתי מורות ותלמידה אחת.

זאת ועוד, מעשה הזיכרון שמציעה בן-נפתלי לקוראותיה ולקוראיה, העלה על דעתי את הסיפור הפותח את הקובץ ספר החול לחורחה לואיס בורחס, "האחר". בסיפור זה, פוגש בורחס המבוגר את בורחס הצעיר למפגש רפאים באין-זמן על שפת הנהר צ'רלס שבקיימברידג', ארה"ב (מבחינת בורחס המבוגר השנה היא 1969; מבחינת בורחס הצעיר הוא נמצא בז'נבה על יד נהר הרוֹן, 50 שנה קודם לכן). האיש המבוגר והאיש הצעיר חולקים מצע זכרונות משותפים— אלא שאחד מהם המשיך וחי בינתיים 50 שנים נוספות. האחד יודע אל-נכון מה עבר – האחר, אינו יודע עוד מה צופנים חייו בעתיד. בן-נפתלי, במידה רבה, פוגשת במורות (וייס ווייל) כמי שבמידת-מה מנהלות קווים מקבילים עימהּ ועם חייה. את נסיונהּ להזכיר ולהשלים מן הדמיון את שלא נודע מעולם  –  וליצור סיפור חיים שחלקו הגדול מבוסס על בדיון על בסיס עובדות, ניתן להבין גם כיצירת אוטוביוגרפיה אלטרנטיבית של המחברת עצמהּ, המנסה, באמצעות דמות אליה חשה קירבה ורצון לעשות עימהּ צדק –  להשיב על השאלה, כיצד היו נראים חייה-שלהּ לוּ היתה אשה צעירה בתקופת השואה.  השואה, זכר-השואה כפי שהתגלם בניצולי שואה שהכרנוּ עדיין מטיל עלינו צל, לעתים פוגש אותנו בחלומות-הליל. השאלה כיצד אנו אומדים את עצמנוּ נוכח הבלתי נתפס, עדיין חיה ופועמת. לא רק בין דפי-ספרים, אלא בעולם הפנימי המהוסה-שתוּק.

לבסוף, ראוי להביא בהקשר זה גם את דבריה של הוגה נוספת הקרובה לבן-נפתלי, ז'וליה קריסטבה (1941), אשר בספרהּ זרים לעצמנוּ (1988) כתבה: 'אם אני זָר, אין זָרִים בכלל'   [ז'וליה קריסטבה, זרים לעצמנוּ, תרגום מצרפתית: הלה קרס, עריכה מדעית: דינה חרובי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009, עמ' 205], ולהבין כי ביסוד קבלת פני האחר עומדת היכולת האתית לצאת מתוך גדרים של מעמד חברתי או כלכלי, או השתייכות לאומית או קבוצתית זאת או אחרת, ולראות את עצמך כזר/ה בעצמך, ולכן: נכון לחבור אל הזר/ה הקרב/ה, ולא לדחותו/ה ולהרחיקו/ה. במידה רבה, בן-נפתלי יודעת שלא תוכל לפדות את וייס מורתהּ מזרותהּ, אבל יכולה היא להפוך את עצמה כמספּרת— לזרה גם-כן (ושותפה למסעהּ של וייס), וכך היא מציעה בפנינו פתח-חבירה לקהילת-זרוֹת קטנה (חלק נכבד מחברותיה כבר אינן בין-החיים)—  ועם כל דף שנהפך (כי הזמנוּ את עצמנוּ) אנוּ נהפכים יותר ויותר— קרובים ומתקרבים לקהילה הזאת.

*

*

בתמונה: חנה לוי (2006-1914, ברלין, ישראל, פריס), דיוקן, שמן על בד 1990.

Read Full Post »

הבּחוּרה שאהבה עצים

*

לאחרונה, במפגש האורחת שלה במסגרת הסדנה/הקהילה הלומדת, "12 יוצרות על הֱיּוֹת בּעוֹלם",  בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנווה צדק, אמרה הסופרת והאמנית הבינתחומית, מרית בן ישראל,  "שחוץ מכמה בני אדם, אהובים עליה ביותר — עצים". הבטתי בה מעט-מופתע ואז נסיתי לחשוב האם תמונת עולמי שונה מאוד. עצים מרתקים אותי מתמיד. בכל מקום שבו דרתי (אולי למעט מקום אחד) היה תמיד איזה עץ משמעותי בסביבהּ או שני עצים, שהייתי מתעכב עליהם, או אפילו הולך לבקרם במיוחד. הרבה יותר מפיתולי הגזע, או מהענפים שמאז שאני זוכר את עצמי נדמו לי כזרועות הנושאות את השמים, אני חושב מה שהילך עליי קסם במיוחד היו הצמרות. ליתר דיוק, חייהן הנסתרים של הצמרות; בעלי החיים הנחבאים בהם; צורות גיאומטריות שדימיתי כאילו חולפות בהן. אפילו תנועה של צמרת עתיקה בעת סערת-גשם בחוץ. כילד, הצמרת שכמעט ניתקת ממקומהּ ונישאת ועם זאת נותרת תפוּסה על עומדהּ, נדמתה לי כמשל לחיי הרגשיים. עד היום צמרת סעורה היא תמונת הרצון להילקח מפה לבלי-שוב וההיזכרות בכל אותם דברים ואנשים המשאירים אותי כּאן, כאשר הרוח פורעת, הגזע  כבר מחשב להישבר, והענפים כבר לא יודעים אם יש בכלל נותר טעם להגן.

בכל אופן, דברי מרית שהסיעו אותי לכמה מחשבות משלי על עצים, הזכירו לי משוררת שמזה זמן אני אומר לכתוב עליה מעט. כוונתי, למשוררת הפינית סירקה טוּרקה (ילידת 1939), המתגוררת בסביבה יערית, ושירתהּ עומדת בסימן הפרישה מן החיים האורבניים, כתיבה מוּדעת מתוך פריפריה סִפִּית, מתוך מבט ארוך וחונן אל הטבע הדומם, שאולי אינו כה דומם, המקיף אותה והיא חלק ממנו. בניגוד למתבודדים ולטיילים, כגון וולט וויטמן הנרי דיוויד ת'ורו, ולאחרונה— וו"ג זבאלד, טוּרקה לא תרה אחר אידיאליזציה של חיי שוטטות או של חיים ביער. זה ביתהּ. לדבריה, היא חיה בצמצום באיזור יערי בעיקר מסיבות כּלכּליות, ונהנית משכנוּת טובה של אנשים שנסוגו מן העיר או שידם לא היתה משגת רכישת דירה באחת הערים. היתרון בחיים האלו ניכרת לא בסולידריות הבין-אנושית בלבד, אלא גם בחיים הקרובים לבעלי החיים, לעצים ולצמחים ולמקורות המים.

הנה שיר בפרוזה של טוּרקה, מתוך ספרהּ זאת אני (1976):

הכרתי פעם בחורה שאהבה עצים יותר מכל. הם היו בעיניה יצורים אדירים, חביבים. אבל לבחורה ההיא היו אפשריות מעטות כל-כך. בעירהּ נגזר על העצים להיעלם. כאן הם רבים, כאן הם יכולים לחיות בשקט ובשלוה. אי אפשר שלא להעריץ אותם, את דרכם לחיות ולתת לזולתם לחיוֹת .הם מגינים על הבית ועלי בלי להתעייף. אני הולכת מתחתם וחושבת, שאותה בחורה הייתה חכמה יותר מרובנו. האופן שבו הם משתדלים להגיע לענן. מחזיקים את קן הצפור, מחבקים בכל זרועותיהם את השמים.

[סירקה טוּרקה, 'ללא שם', עמוק בלב היער, תרגם מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמוד 76]  

טורקה בעצם בחרה להציג את עצמה  כמי שבחרה ללכת אחרי העצים. כשהם נעלמו מן הערים, היא הלכה נדדה אחריהם למקום שבו הם מצויים. היכן שהם מצויים בשקט ובשלוה אף היא מצויה בהשקט ובנחת. כל עץ ועץ לדידהּ הוא דמוי האילן הקוסמי, המחבר שמים וארץ. לכל אחד מהם תפקיד וייעוד ודריכוּת הצפונה בו. דומה כאילו טוּרקה מאמצת גישה שרווחה באסכולה הפילוסופית הסטואית, בדבר היותם של כל הנמצאים נהנים מרוח אחת, הפּנוֹימה, הנופחת בהם קיוּם ומאפשרת להם להוציא לפועל את הכשרים שנועדו להם. מבחינה זאת, גם החי וגם הצומח הם חלק ממערכת חיים אחת, ונבדלים זה מזה, רק בכשרים ובמסוגלוית,   שנחלקו לכל אחד ואחת מן החברות והחברים, האגודים במערכת הקוסמית.

טורקה בוחרת אפוא להיות ממשיכתם של המִזדאבים, אותם אנשים שנתפשו בדמיונם של בני אירופה בימי הביניים כאנשי זאב רק משום שנהגו לחיות ביערות בריחוק מן הערים, ומחוץ לחוק-המלך ולריבונותהּ של הכנסיה. כמותם מבקשת טורקה את חסות הטבע, ומבכרת אותו על פני כל מה שיש לחברה האורבנית-מודרניסטית להציע להּ.

בספרהּ הראשון חדר בחלל (1973) היא הדגישה את נטייתה זו להתרחק מן הערים במלים הבּאות:

 *

כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים

מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, אוֹ אוּלַי

כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם דַּוְקָא בְּרֹאשְׁךָ

אָז זֶהוּ זֶה, אֲתָה פְּגוּעַ הַגּוֹרָל,

מְאֻשָּׁשׁ בְּאֹרַח חָדָשׁ,

מַה כְּבַר יֵשֹ לוֹמַר עָל הַמַּסָּעוֹת הַאַחֲרוֹנִים

            קַל וָחוֹמֶר עַל הָא וְעַל דָּא.

* 

כָּל הָעִנְיָן הוּא שֶׁהַיָּד

            גּוֹלֶשֶׁת מִיָּדִית הַדֶּלֶת

בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר הַיוֹמְיוֹמִי

            מִתְקַמֶּטֶת הַחֻלְצָה

            מִסָּבִיב לַלֵּב,

וְהַזְּמַן

      כֹּה בִּמְשׂוּרָה

          שֶׁלֹא מַסְפִּיקִים

לִצְעֹק

[שם, שם, עמוד 40]

 *

מעבר לצעקתהּ הקיומית של טוּרקה, כמה פעמים שלא-אקרא עדיין מזעזעת אותי גם בכנותהּ גם בתכנהּ השורה: כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, כי הברק הזה הפוגע בעיניי הוא בעיקר המודעוּת לכך שהחיים העירוניים הציבילטוריים אינם מתאימים למשוררת, המבקשת לפרוש מהם בלב שלם, משום שאין בהם כל קשב וחום, וכל מה שהם מציעים היא התרוצצות בין מקומות עבודה, מירוץ משוכות אחר סכום כסף; כיווץ הלב, ונדוּדים מנוכרים שאף פעם לא ניתן באמת להירפא מהם, ואף פעם אין שהות מהותית לצעוק את הכאב שהן מעוררות. אדם אחר ודאי היה חושב על התאבדות (אכן שיעורי ההתאבדות במדינות הסקנדיביות גבוה מאוד)— טוּרקה מעדיפה לפרוש מן החברה ומן המקום הבטוח וליצור לעצמי בבית היערי מקום שניתן בו להקשיב ולהתבונן (גם לדבר); מקום שבו ניתן להירפא מן הדברים המצריכים ריפוי וגם לצעוק כשרוצים לצעוק.

*

*

במפגש האורחת עם מרית בן ישראל בסִפּוּר פָּשוּט (הוזכר בתחילת הרשימה) קראנו בהנחייתה את האגדה הנערה ללא הידיים מאת האחים יעקב ווילהלם גרים. בשלהי האגדה מגיעים גיבורת האגדה (בת טוחן שאביה קיצץ את ידיה כתוצאה מאיומי השטן ותחבולותיו; ואחר כך הפכה מלכה-ואֵם בעלת פרוטזות כסף, אלא שהשטן חש להפוך את חייה על פיהם בשנית, והיא נאלצת לשוב ולנדוד) ובנה-יחידה אל יער פראי שם היא מתפללת, וזוכה להגיע לבית קטן שעל פיתחו מתנוסס השלט "כאן גר חופשי כל אחד". בבית הזה היא ובנהּ שוהים בשבע השנים הבאות; שם מטפלים בהּ היטב והיא זוכה לכך שידיה הכרותות צומחות מחדש, ולימים מגיע לשם גם בעלהּ המלך והיא זוכה להתאחד עימו [האחים גרים, מעשיות: האוסף השלם, תרגם מגרמנית: שמעון לוי, ספרית פועלים, תל אביב 1994, עמ' 106-102].

סירקה טוּרקה, אמנם אינה מלכה ואינה נרדפת בידי השטן, אבל בדומה לעלמה ללא הידיים, היא חשה פגועה, פגומה והלומת-ברק מן החברה ומן הסדר העירוני. היא יוצאת אל היער, מקום שם מניחים לעצים לגדול, ושם נרפאת ומוצאת את שירתהּ.

לקריאה נוספת: האם גם אתם חשים ביערות שלווה מיוחדת? 
*

בתמונות: Egon Schiele, Woodland Prayer, Oil on Canvas 1915

מרית בן ישראל בסדנה [צילמה: בטי גוטמן]

Read Full Post »

משורר בחאן יונס

*

   בַּאסֶם אַלנַﱠבְּרִיס, יליד 1960, הוא משורר ואינטלקטואל פלסטיני בן חאן יונס, הדרומית לעיר עזה. תרגום ראשון משירתו לעברית הופיע בכתב העת מטען, 20 (2012-2011). ביוני 2013 פורסמו כמה משיריו בתרגומים לעברית של מורי וידידי, ד"ר אבי אלקיים (נצר למשפחה יהודית-עזתית), במוסף תרבות וספרות של עתון הארץ.

קשה לומר כי אַלנַﱠבְּרִיס הוא משורר פוליטי-לאומי, אבל הוא משורר קיומי, הכותב על מצבו של האדם היחיד, והתמודדותו הבלתי אפשרית עם ממשלות, מדינות, צבאות, חמולות; להקות אנושיות דורסניות שאינן מאפשרות לאדם הבודד להיות אוטונומי בבחירותיו;  ומנסות להכתיב לו עם מי עליו להתרועע, את מי להכניס לביתו, אל מי להכיר פנים וכלפי מי לנטור טינה. שלא במפתיע, הוא הביע בגלוי את שאט-נפשו כלפי הפרות זכויות האדם וחירויות הפרט מצד הנהגת החמאס ברצועת עזה.

 

אַלנַﱠבְּרִיס כותב:

*

בַּית לִי עַל אֵם הדֶּרֶךְ

עַל פָּנַיו יַחְלְפוּ כּל יוֹם עֹבְרֵי אֹרַח

בַּיִת לִי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לִישוֹן בּוֹ מְבָקְּשִׁים עֹבְרֵי אֹרַח

בַּיִת לִי וְרֵעַ אֵין לִי

הֲסָבוּר אֲתָּה כִּי לִי הַבָּיִת

אוֹ שֶׁמָּא זֶה תָּעְתּוּעָ שָׁוְא

[בּאסֶם אַלנַﱠבְּרִיס, 'בית', תרגם מערבית: אבי אלקיים]

*

רוצה אדם לשכון בביתו לבטח. רוצה לארח אורחים. רוצה שביתו יהיה פתוח לבאי עולם, כאוהל אברהם. רוצה לכונן יחסי חברוּת וקירבה עם סובביו, ומגלה לבסוף, שגם ביתו אינו אלא  אופן שבו הממשלות משתמשות כזירת קרב. הוא עשוי להיות מוצא מביתו בכל אמתלה או שביתו עלול להיות נהרס בכל הפגזה; לאדם כזה אפילו קורת הגג מעל לראשו אינה מעון ואיננה אורחן, אלא מפלט זמני,  אולי חזון תעתועים— כלי שבו משתמשת המדינה לקידום מטרותיה. אדם כזה אינו שוכן בביתו. הוא אורח בביתו. מצוי בו זמן שאול; הבית היציב גם-הוא עומד לזמן שאול, וכל רגע ורגע, עלול להתמוטט. אדם שכזה אין לו קביעות ולא מקום.

ובשיר נוסף:

*

אֲנִי אוֹמֵר לַחַרְגוֹל, אָחִי!

וְלַתּוֹר, חֲבֶרְתִּי!

*

אֵנִי אוֹמֵר: בָּעָל הָאוֹר בָּשָֹּמַיִם!

הַעֲנֶק לִי עוֹד

כְּדֵי שֶׁאֹהַב כָּל אֶבֶן, כָּל אָדָם בְּדַרְכִּי

[בַּאסֶם אַלנַﱠבְּרִיס, 'אהבה', תרגם מערבית: אבי אלקיים]  

*     

אפשר, כי בני אדם שניטל מהם סכך הציביליזציה וחשים כי עצם קיומם וחירויותיהם נתונות לאיום ומשיסה, פונים אל הטבע, הקוסמוס, האלוהות (לאו דווקא אלוהי הדת, כי אם אותה אינטואיציה על תבונה השוררת פאן-קוסמית).  העמידה בודד לנוכח מעגלי השמיים והחיים על הארץ, פותחת את לב-האדם; מתוך הידיעה-הפנימית של היותו נוטל חלק ביקום, הוא מכבד ומוקיר כל בעל חיים, צמח או דומם, הנוטלים בו חלק גם כן.מה גם שמתוך אותם אבנים שכוונה אליהם אהבה ואל אותם בני אדם אפשר כי יווסד בית, שכונה או עיר לאורך ימים.

 ניתן לחוש בשיר הפשוט והיפה הזה מרוחו של וולט וויטמן ב- Song of Myself  או משיריו ההומניסטיים של נאזים חכמת, שהקומוניזם שלו לא נעצר בגבולות הלאום התורכי, וגם לא היה מחויב לאנשי סטאלין, אלא היה פתוח לכל באי עולם ומתוך כך יכול היה לכתוב שירים נפלאים על הים התיכון או עץ הזית. שירו של אַלנַﱠבְּרִיס, מזכיר לי גם ברוחו את בסיבוב כפר סבא שירו האקסטטי של ע' הלל שבו אמנם מוצא המשורר אהבה לכל אור וחמור, צפור, ואבן ואדם.

אַלנַﱠבְּרִיס — איני יודע אם נמצא הוא כעת בביתו שבחאן יונס או באירופה. את שירו, אני באסם אַלנַﱠבְּרִיס הוא סוגר במלים הרחוקות מפיוס, הנדמה כאילו נכתבו בעיצומה של אחת מתקופת המצור על רצועת עזה:

*

ערב ערב יושב אני על כסא בודד, בחדר בודד, ביקום בודד. יום יום אני צד את הצל מקפלי החשיכה, עוקב אחר חרחורי הגסיסה של כל קול, ולא שׂם קץ לכעס.

[מתוך: באסם אַלנַﱠבְּרִיס,  'אני באסם אלנﱠבריס', תרגם מערבית: אבי אלקיים]

*

ועל מה כה כועס המשורר שאותו פגשנו לעיל בבקשו על האהבה? על גזל האהבה, על מרמס החרויות, על קיפוח החיים המשועבדים לפוליטיקה וללאומנות. העוול שבכל זה. בעומק דבריו שוכנת לטעמי קריאה מקוטבת, קריאה לשלום הפונה אל כל אדם ואדם; אל לנו להמתין ולמדינות ולממשלות שיחליטו עבורנו. השלום לא יבקע מתוך מסדרונות הכח והכחש של הממסדים הפוליטיים, אלא מתוך החלטתם האחראית החירותנית של יחידים המעוניינים לחיות ללא אותו אלימות מיליטריסטית של משפחות פשע הגומלות זו לזו במטעני חבלה, רקטות, הפצצות מהאוויר וטילים. המדינות, הלאומים, הדתות דוחקים אותנו (כל אחת ואחד) אל הצללים, אל המקום שאין בו נוכחות עצמאית. לכאורה בעיניהם איננו יישויות ממש— אנו אלקטורט המופעל לצרכיהן. הן מוחקות ומשכיחות מאיתנו את היסוד הפשוט והמעמיק יותר של הווייתנו. כולנו בני אנוש, כולנו שואפי חירות, אהבה ואחווה. איננו אנוסים להתנהל כפליטים בתוך בתינו בחסות המון עוולות ומעשי הרס ורצח, בכללם הרג שיטתי של ילדים ובני נוער. עלינו למשות עצמינו מהצללים; להפסיק להתייחס לכל רשעות מדינית כגזירת גורל.

ככלל, אני מוצא את שירתו של אַלנַﱠבְּרִיס (מן המעט שקראתי) שונה מאוד מן האופי הלאומי והלאומני של שירת מחמוד דרוויש, שאיני מצליח להבין מדוע זכה לכזה חן וחסד במקומותנו. כשם שמעולם לא הבנתי מה מוצאים אנשים בשירת אצ"ג, אשר אני מוצא אותה, ברובה המכריע: לאומנית מרגיזה ומקוממת. אני שותף לתוכחה הגלויה של אבות ישורון כלפי אצ"ג בשיר שׂיפתח בגלוי וביקר אל אורי צבי גרינברג (רְעֵם, תל אביב תשכ"א, עמ' 141-135) ומאוד חלוק על הצגתו של אצ"ג כאדון המשוררים וכיחיד בדורו (הומוגרף, תשמ"ה, עמ' 59-56)— זה ניכר בעיניי כהספד נמלץ לא פחות מאותם כתרים שקושרים פלסטינים למחמוד דרוויש.  נקעה נפשי מזמן מכל המדברים בשם תקומת האומה או היודעים מה רצון האל, באיזה נשק יש להילחם, את מי יש להרוג, ומלמדים במו מילותיהם סנגוריה על הרצח המדיני והפעלת כל-כח. אני מעדיף אמנים מינוריים, אנשי צללים, ששירתם אינה פמפלט פוליטי-לאומני, אלא בקשת אהבה, שאין עימה הרס, עוול ואלימות, ושירתם הינה עדוּת מפליאה לקיומם הצנוע-החולף ולבקשתם אחר אהבת הדברים.

 *

באסם אַלנַﱠבְּרִיס קורא משיריו בברצלונה

*
בתמונה: ילדים לומדים קוראן בחבורה במסגד ברפיח, יוני 2012 [צלם אנונימי]

Read Full Post »

הֵרָגְעִי פִּרְאוּתִי

*

   מבחר שיריה של משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894) גוהרת על עצמי (תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, קשב לשירה: תל אביב 2013) הוא מסוג ההפתעות המשמחות, התוודעות לאמנית-כתיבה או יוצרת, שלא שמעתי שמעהּ, וגם לא ידעתי את דבר מציאותהּ, ופתע-פתאום מתוך ממלכת הצללים בוקעת נוכחות חיה ומרשימה. שמחה שכזו ידעתי בשנים האחרונות, למשל כאשר התוודעתי לשירתן של אלחנדרה פיסארניק, אלפונסינה סטורני או פרוע' פרח'זאד.

    חפץ-טוזמאן נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש. עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, ואולם מלחמת העולם השניה ומוראותיה, הביאוה לא רק לבחון מחדש את זהותה, אלא גם לתחושה של שותפות-גורל וייעוד עם בני העם היהודי, ולפיכך צידדה לימים בהקמת מדינת ישראל, בה ביקרה לראשונה רק בשנת 1959, ואף התגוררה בה בשנת 1972 (שנה אחר פטירת בעלהּ). היא אף כינתה את מדינת ישראל הצעירה באחד משיריה, "נס".

   היא עמדה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, כגון: אהרן ליילס, ויעקב גלאטשטיין, ואף על פי שהחמיאו ברשימות לשירתה, לא הצטרפה לחבורתם. הללו הדגישו את התכונות הנשיות של שירתה, וראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית. ברם, חפץ-טוזמאן לא ביקשה לכתוב שירת נשים ולא להצטייר כמובילת דרך לנשים. היא סברה כי שירה אמורה לפנות לקוראים, ללא אבחנות או הדגשים מגדריים. לאחר שבשנות השבעים זכתה שירתה להיכלל באנתולוגיות שונות והחלו להיכתב עליה מאמרים, זכתה בשנת 1981 (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

   האסופה שלפנינו הוכתרה בשמו של כליל-סונטות (15 סונטות, שכל אחת מתחילה בשורה שבה הסתיימה קודמתה) שחיברה חפץ-טוזמאן, מחזור השייך לשיריה המוקדמים, שנתכנסו לראשונה בספר בשנת 1949 (חפץ-טוזמאן היתה אז כבר כבת 55). אותי הרשימו דווקא מחזורי שיריה שפורסמו, בין השנים, 1974-1958, ואולי  היה נכון יותר, ודאי בעיניי, להעניק לאסופה העברית את שם ספר שיריה השני של חפץ-טוזמאן  הרגעי פראותי [מילד ויין וילד], ובו מודגשות הפנים האקספרסיביות, המרדניות-חופשיות של המשוררת, וניכרת בה איזו שמחה של השתחררות משירה שקולה וממושמעת. הנה, למשל, השיר ליד הבית הנטוש, שבו המשוררת מתעקשת על מוסיקליות א-טונלית ודיסהרמוניות של רוח סערה נושבת:

*

דֶּלֶת תְּלוּשָׁה לְמֶחֱצָה

תְּלוּיָה עַל צִיר יָחִיד

מִתְנַדְנֶדֶת:

מֶ

            לַנ

              כוֹל

                        יָה.

*

חָלָל מְעֻקָּם

נוֹשֵׁף מָרָה שְׁחֹרָה

אֶל הָרְחוֹב.

*

נַעַל מֻשְׁלֶכֶת

נֶחֱרֶדֶת עַל סַף –

אָ-

            סוֹן.

*

יֵאוּשׁ מַתִּישׁ אֶת טְוַח

הַסַּכָּנָה

וּמְדוֹמֵם אֶת הַצַּעַד

כְּמוֹ לָרוּץ בְּלִי תְּנוּעָה בְּשֵׁנַה

כְּמוֹ לִצְעֹק דֹּם בַּחֲלוֹם.

*

וּכְבָר מַדְבִּיקֵנִי עֶצֶב הַדֶּלֶת;

כְּבָר חוֹטְפֵנִי חֻרְבַּן נַעַל עַל סַף,

כְּבָר אֲנִי הוֹפֶכֶת

אָ-

            סוֹן.

[מלכה חפץ-טוזמאן, 'ליד בית נטוש', גוהרת על עצמי: מבחר שירים, תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013, עמ' 72]   

*

זה שיר השוזר יחד תמונה, מוסיקה, ותנועה ערה בין מצבי נפש. לדידי, זהו שיר שבמוקדו עומדים לבטיה של המשוררת האִם לעזוב את ביתהּ ואת תפקיד הרעיה, האם, נוות הבית, המחנכת (חפץ-טוזמאן גם עבדה כמורה). היא כבר עומדת על סף הבית. לכאורה חשה את הדחף הפראי לשבור ולנתץ את המסגרת הזאת הגורמת לה שקיעה בעולם פנימי (מלנכוליה), כדי לקיים מעט מן החירות המוחלטת אליה היא שואפת בכל מאודהּ. אבל מה אז?  האם העולם הנכסף שבחוץ שמעבר למוסד המשפחתי אכן מגלם את החירות ואת היכולת להיוותר פראית? האם אינו אלא מקסם-שווא, ואילו תפקידיה של המשוררת כרעיה ואם לא רק שאינם בולמים את אישיותהּ כיוצרת אלא לאמיתו של דבר מעניקים לה משען, וסדר בתוך עולם כאוטי למהדרין? ההפיכה לאסון היא ההכרה כי מעבר למפתן היא תחוש אסון (שהריי נטשה את היקרים ללבהּ בשם האמנוּת) אך גם בביתהּ תמשיך לחוש באותה מלנכוליה הרת-אסון, שהריי האידיאה או הפנטסיה של היות יוצרת ששום דבר אינו מגביל את מחשבותיה, תנועותיה, והחלטותיה— תישאר תמיד באופק, כגעגוע ההומה להיעשות מציאות, אך תמיד נותר רק תקווה או חלום. הבית הוא בית נטוש שכן לכאורה המשוררת כבר נטשה אותו אין-ספור פעמים בליבהּ, אך תמיד הוסיפה להישאר בו, אם מפני האחריות אם מפני האהבה אם מפני הזהירות. למשוררת לא נותר אלא להכתיר את סיפרה בכותרת: הרגעי פראותי בידיעה שלימה כי הפראות הזו אינה עתידה לשכוך, והמלנכוליה הניחתת עליה בשל ריסונהּ אינה עתידה להיעלם.

   למעשה ניתן לקרוא את השיר של חפץ-טוזמאן כתיאטרון חפצים. הדלת המתנדנדת, החלל המעוקם, הנעל המושלכת על הסף, כל אלו מביעים את רגשותיה של המשוררת. זהו פורטרט-עצמי המצויר בחפצים, כשברקע נשמעת יללת רוח סערה. הנעל כמובן מהדהדת את החליצה המקראית (אשה המסרבת לייבום, עליה להשתתף בטקס בה היא חולצת את נעלו של החתן המיועד ויורקת בפניו על שמיאן ליבמהּ. הנעל מסמלת את הקניין שבנישואים) – אבל יותר מכך, את התנועה הפנימית של המשוררת, שרגשותיה מהירים ממנה, ולפעמים כמו מטיחים נעל, המסמלת את נטישת הבית, אל החוץ.

   המשוררת תמיד מתקרבת, הולכת בעקבות הנעל הנסחפת אל העולם הנעלם שבחוץ (כמו אל תוך חור שחור), ונעצרת שם, כמגיעה אל קצה גבול הסכנה. הייאוש ממה שמחכה לה מעבר לסף. מן העובדה כי ייתכן כי חלום החירות יישבר ויימוג מדומם את הצעד. היא נותרת בבית, אולם מוסיפה לרוץ בלי תנועה בשינה, אלא שגם בחלום שומעת היא הצעקה הקוראת לה לעמוד דום.

   בכמה מלים מצליחה המשוררת למסור תמונה מליאה התרוצצות של קונפליקט פנימי שמקנן בנפש היוצרת המבקשת להשתחרר מכל הכבלים, התפקידים והאחריות, ויודעת כי באופן ריאלי, דווקא בכדי לשמר את החלום ואת העולם הפנימי, עליה להישאר בבית, שלא יוותר נטוש.

  יש כאן חשש, זהירות גדולה, גם אני שותף לה, לצאת מן המקום הבטוח, לנתק כבלים (שהם גם ביטחונות), ולהתנסות ללא מצרים בעולם שבחוץ.  בסופו של דבר השמת האחריות, קשרי החיבה, הדברים הקושרים את המשוררת אל יקיריה— לפני הקול הפנימי שקורא להתחייב ליצירה ולאינדיבידום, ללא כל תנאים; הוא השמת האתיקה לפני היצירה, ואף על פי כן הדלת מתנדנדת על ציר בודד, והנעל שבה ומבקשת להיות מוטחת אל החוץ. וכשאני קורא שורות כאלה, אני נלקח אל כל אותן פעמים שבהן, רצתי בלי תנועה בשינה וצעקתי דום בחלום.

ָ

כמה הודעות:

ביום שלישי הקרוב, 28.1.2014, 19:30, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנוה צדק, ייערך ערב השקה לספרהּ של מלכה חפץ-טוזמאן, גוהרת על עצמי, בהשתתפות פרופ' חמוטל בר-יוסף, פרופ' רפי וייכרט, ד"ר רועי גרינוולד ואחרים. כניסה חופשית.

ביום רביעי הקרוב, 29.1.2014, 19:30, במסגרת שיר ושיח: אירועי שירה ותרבות בבית המשורר שלמה אֲביּוּ בקיבוץ געש, אני מדבר בנושא: "האהבוֹת הסמויוּת מֵעָיִן: עיונים בשירי אהבה אירופאיים מן המאה העשרים". יהיו שירים של ריינר מריה רילקה, אלזה לסקר-שילר, צ'זרה פבזה, ז'ק פרוור, ציליה דראפקין. כניסה חופשית. המעוניינות/ים להגיע, נא פנו אליי דרך "כתבו אליי" באתר.

ביום חמישי הקרוב, 30.1.2014,  21:00, במסגרת הסדרה, אורפאוס ביפו: בימת מיצג לשירה בתאטרון הערבי עברי ביפו בעריכת המשורר מרדכי גלדמן, יועלה המופע המשותף של אמנית הנבל, השחקנית ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי ושל המשוררת ענת לוין, הוראות הגעה: אישה ואישה, נבל וסירת שׁיר. יתארחו: לני שחף, חיה אסתר ,אורי לוינסון ,עדי עסיס ,מרינה טושיץ' ויעקב מירון. רח' שמעון בן שטח 10, יפוֹ (על יד החמאם). מחיר כרטיס 50 ש"ח.

רות דולורס וייס, מוסיקאית, משוררת, אמנית-מבצעת, עומדת בפני הוצאת אלבום עברי חדש, בשֹפת בני האדם,  ומגייסת תמיכה לשם הוצאתו/הפצתו  דרך אתר Headstart. אהבתי ליצירתהּ  הובעה כאן לא אחת. כל אלבום חדש שלה הוא אירוע שאני מחכה לו בכיליון-אזניים (אם יש דבר כזה כיליון-עיניים, חייב להיות גם כיליון-אזניים).

*

*

בתמונה למעלה: Hannah Höch, Bouquet of Eyes, Photomontage 1930

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

אתה ג'ים ואתה מרגרט ואתה הזמרת מלה-פּלוֹמָה

*

שני שירים מאת וואלאס סטיבנס (1955-1879), בתרגומי. 

*

*

 

—זריחה דמוּיָת קשׂקשׂי דגים

 

—שְלָדִים מלודיים של כָּל נִגּוּנֵי ליל אמש

—היום הוא היום והרקּוּדים פָּנוּ-פָּגוּ

 

—טָּל נח על כְּלֵי הקש, שבהם נִגַּנְתָ

—החריצים על פני הכביש הריק שלךָ הם אדוּמים

*

—אתה גִ'ים ואתה מַרְגְרט ואתה הזמרת מלָה-פָּלוֹמָה

—התרנגולים קוֹראים, מריעים בקולי-קולות

 

—ועל אף שדעתי מצליחה להשיג את הכּח שמאחורי הרגע

—הדעת קָטְנָה מן העין בכל זאת,

 

—השמש זורעת ירוק וכחול בשדות ובשחקים

—העבים מרמזים מראש על גשם טובעני

 

*

 

—כמו קישוטים בבית עלמין של שחורים

 

—[פרגמנט ראשון מבין חמישים]

 

—בדרום הרחוק, חולפת שמש סתוית  

—כּמוֹ וולט וויטמן המשרךְ דרכּוֹ לאורך חוֹף אדמדם,

—הוא שר ומזמר את הדברים שהם עצם-מעצמו,

—העולמות שהיו ויהיו, יום ומוות.

—דבר אינו סופי, הוא משנן. איש לא ייחזה בקץ.

—זקנו עולה באש, וכל הדברים שהוא נושא הם שלהבת-מזנקת.

 

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]

הערה: שני השירים נלקחו ממחזור השירים של סטיבנס,Ideas of Order, ונכתבו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים.

*

*

בתמונה למעלה: Charles Rennie Mackintosh, La Rue du Soleil, Oil on Canvas 1926

© 2012 שוֹעי רז

Read Full Post »

סְטיקיית חצוֹת

 

פִּסְגַּת הַבְּרִיאָה מִבֵּין הַמְאֻבָּנִים

הִיא וֵנוּס מִמִּילוֹ,

נִמְנַעַת נִצְחִית, אֲשֶר

זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲוִיר

[דן פגיס, 'מְאֻבָּנִים', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק: ירושלים 1991, עמ' 195]

 

1

   בסטיקיית חצות בירושלים, אחרי ניחום אבלים, שני חברים (השיח', הסניור) ואני, הם עם מעורב ירושלמי; אני הצמחוני עם חומוס ובירה— כולנו עם צ'יפס, חמוצים, מרק חרירה ותה עם נענע. אין מוסיקה, אבל דומה כי מן לחן רחוק נמסך עלינו מרחוק, מתוך עבי הליל הירושלמי הקר. הדיון נסב על מחיי א-דין אבן ערבי (1235-1165), המיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, שנדד ברחבי המזרח התיכון עד שהתיישב בדמשק, ועל האדם הראשון לשיטתו, המכיל בקרבו את כל שמות האל ותאריו. אף אנו, בני האדם, לדידו– כולנו נוטלים בו חלק, וכוללים איזו בחינה אלהית בקירבנו; כאשר השלמים בבני אדם, הריהם כאדם הראשון בלי ספק, ואוצרים בקרבם את הידע האלהי: שמות האל ותאריו.

   אני חושב על וולט וויטמן (1892-1816) שכתב כי מכתבי אלהים נגלים לו בכל יום, בכל רגע ממש. חוט משוך מעל ההיסטוריה, מעל היבשות, בין אבן ערבי ובין וולט וויטמן. על החוט פוסע צעד אחר צעד, רוקד בקור, לוליין מיומן, להוביל את הרעיון דרך הזמן, מהלך כשש מאות שנים ויותר. הוא אינו יכול לנפול לתהום, הואיל והתהום אינה באמת רוחשת תחתיו; עם זאת, יותר מדיי בני אדם רוצים בנפילתו (שהרי יותר מדיי ממסדים בקשו להקים מתווכים בין האל או הטבע ובין אדם). על כן, הם מציירים להם בעיניי רוחם תהום אליה ייפול הלוליין-ההלך לרווחתם, וקובעים אותה בדעתם – כמקום הנפילה. שמחים בליבם על שהרעיון לפיו האדם כולל בתוכו איזו אפשרות של ידיעת כל– הודבר, לפי שעה,  ועל שהמרחק (וגם הסדר הטוב) נשמר.

   השעה מאוחרת ואיני יודע האם אני נושא ולו שם אחד ותואר אחד, אפילו לא רסיס נהרה אחד. בימים האחרונים אם נגלים לי מכתבי אלהים הריהם דפים ריקים, כעלי שלכת מצהיבים ענקיים, הנושרים פתע בהלכי ברחוב (למשל הערב בהולכי דרך גן ציבורי לכיוון האוניברסיטה). תמיד שורר פער גדול מדיי בין חוויותיי הפנימיות ובין מה שאני יכול לכתוב או להגיד; הכתיבה ככלל, היא הנכונות לדון בכל אותם דברים שמסירתם אינה קלה, דברים שעולים בהתבוננות הפנימית או בקשב פנימי. אני מסוגל לכל היותר, להדהד-לגמגם את המראות והקולות האלה, אבל משהו בהם בלתי ניתן למסירה, בלתי ניתן לתרגום בעליל. כל תקוותיי להביע את עולמי למישרין רעועות למדיי. אני לכל היותר מתרגם כלשהו של עצמי. מלאכה מתישה למדיי. למה דומה הדבר? לאבן ערבי המתאר את התאוותו של האל להתבונן בעצמו (בטרם היה עולם), כעילה לכך שנברא העולם. האל (כאפשרות) אמנם גילה את עצמו בעולם הברוא, אבל הבבואה — כל כמה שהיא מבקשת להביע את העצמוּת היא גם רחוקה ממנה לפחות באותה המידה. כך גם אנו בני האדם. מנסים להביע את עצמינו. ליצור בבואות מרקדות של עולמנו הפנימי. האותיות, צְהִבהובי תת-מודע, מבטאות משהו מרוחינוּ, ממה שהתכוונו למסור, ממה שהתכוונו לגלות, אך משהו נשאר בלתי מסיר, אסור וחתום, וכל כמה שאנסה להביע, אני חושב, תמיד אהיה קרוב מאוד אל לב היצירה , ובד בבד, רחוק-מרחוק.

2

   איש אחד גילה שאינו יכול לשים קץ לחייו משום שבפעם הראשונה (בילדות הרחוקה) בה התוודע למטבע הלשון "שם קץ לחייו" הוא קראו בשוגג: "שם קץ ללחייו" ולא הבין מה אירע לאותו אדם כשאזלו לו הלחיים. מאז בפעמים הבודדות שעלו בו מחשבות אבדניות הוא חשב על לחייו, על אנשים שכבר אינם חיים שצבטו אותן בחיבה, על נערות שנשקו לו, על אשתו ועל ילדיו, על סומק, צחוק וחיוורון. הוא יכול ודאי להגיש מדיי פעם את הלחי השניה (יש לו הלאו שתיים). זה גורם לגומות לחייו להתגלות גם כשקודר לו, לחיוך פליט לחמוק ממסתורו. 'לשים קץ ללחייו? מה חשב לעצמו בעצם?'

הוא אינו יכול לשים קץ ללחייו.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord Willian Turner, Stonehenge, Watercolors on Paper 1828

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

Hoping to cease not till death

*

*

   חציתי השבוע את גיל 37. נזכרתי במחבר ימי ביניימי בן המאה ה-13 אשר כינה את הגיל הזה בשם 'סתיו הימים'. לכמה א/נשים  אהובים/ות להם/ן אמרתי כי אני נמצא איפהשהו באמצע הדרך. אמירה זו עוררה בהם/ן תרעומת.  'דבר כך בגיל 45' אמר לי מישהו. התפשרנו על 40. אבל משהו ב-37 הרגיש לי נכון יותר. אנשים לא יודעים לעולם את מועד תפוגתם, ובכל זאת לכולנו יש תאריך אחרון לשימוש.

   כשקראתי לראשונה ב- עלי עשב לוולט ויטמן, לפני 21 שנים, היה זה בתרגומו של שמעון הלקין. הייתי תלמיד כתה י"א, והדמות שנשקפה על הכריכה נחזתה לי כאישיות חסידית מסתורית. אחר הקריאה, אני מניח שהוא אמנם הפך לאיזה סוג של מורה רוחני עבורי, מבעד לצעיפי הזמן. על וויטמן שמעתי לראשונה, באמצעות סרט שהעמיד את שירתו במקום די מרכזי, The Dead Poets Society, בכיבובו של רובין ויליאמס. אני מניח שעבר עוד איזה זמן עד שהלכתי לחפש את ספרו של ויטמן באחת הספריות. יותר מכל, שירת ויטמן הוציאה אותי אל הטבע, לטיולים שונים; לימדה אותי את מקסם-השווא של הערים. לימדה אותי להניח את המרדף אחר סדרת הטלוויזיה החדישה או סרט חדש, ולבכר ישיבה על יד הכנרת כל הלילה, או סתם שהייה בלילה זרוע-כוכבים תחת צל הקוסמוס. שירתו של ויטמן גם הובילה אותי בהמשך אל האנאדות, דאו דה צ'ינג, יוגה סוטרה; גם אל כתבי ברוך שׂפינוזה, הנרי דיויד תורו, ג'ון סטיוארט מיל ורלף וולדו אמרסון; גם אל שירתם של דילן תומאס, יו מקדרמיד ויאיר הורביץ- אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת. אני חושב שלשירתו של ויטמן כמו גם לשירת ז'ק פרוור תמיד יהיה שמור עבורי מקום, בתור מי שלימדוני בגיל-צעיר, טעמהּ של שירה.

   כאשר נתקלתי לראשונה בשיר הפותח את Song of Myself  של ויטמן, בו הוא יוצא למסע-הכתיבה של חייו ביום הולדתו ה-37, אותו גיל נראה היה לי אז רחוק מאוד בשבילי. בימיי הצעירים היה לי הרבה על מה להתגבר והרבה מה להקים וליסד, בטרם יכולתי לפנות באמת למסע הכתיבה שלי. בינתיים הגעתי עדי הגיל, שבשעתו נדמה היה לי כמופלג מאוד, ואף אני עומד כיום בתחילתו של מסע-הכתיבה. הנה השיר בתרגום שמעון הלקין (על אף שאני חולק על מקצת תרגומיו, החוסכים לדעתי מן הקוראים את גילויי השפה המיסטית של ויטמן), כפי שקראתיו לפני עשרים ואחת שנה. אז ודאי לא חשבתי שהוא יביע בכזה דיוק את מקומי בחיים מקץ הזמן הזה:

*

אני מקלס את עצמי ואני שר את עצמי

ומה שאני נוטל ומניח תהי אתה נוטל ומניח

שכן כל פְּרָד הַשַּיָךְ לי שַיָּךְ גם לְךָ כמוֹ כן

 

אני הולך בטל וקורא את נפשי לֶחג;

אני מסתמךְ ומתבטל להנאתי, מסתכל בגבעול של עשב- קיץ.

 

לשוני, כל פְּרָד שבדמי, מקֹרָצים מן האדמה הזאת, מן האויר הזה –

ילוד כאן להורים שנולדו כאן להורים כגון אלה, והוריהם הם כגון אלה,

אני בן שלֹשים ושבע כָּיּוֹם ובתכלית הבּריאוּת, הריני מתחיל,

מקוה לבלתי חדֹל עד אם המות

 

אמוּנוֹת ואסכולות נדְחוֹת ודחוּיוֹת,

מרתיעות עצמן קצת לאחוריהן—דַּיָּן שעשו שליחותן,

אבל לא משתכחות לחלוטין;

אני משמש אכסניה, אם לטוב או לרע, ומתיר את הדִבּוּר—

מוּל פני כָּל חשש—

לטבע אין מעצור ומרץ בּהּ ראשונִי.

 

[וולט ויטמן, עלי עשב, ליקט ותרגם [אף הוסיף הערות] שמעון הלקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים: תל  אביב 1984, עמ' 53]

 *

   יש לשים לב שהשיר כולו נע בתוך עולמו הפנימי של המשורר, בחינת אינטרוספקציה, כאשר התבוננותו החושית אל הטבע מוסבת, כעין מדיטציה, בגבעול עשב קיץ. או נכון יותר לומר, ויטמן פורש מן המעגלים החברתיים-פוליטיים ומניח לנפשו להתבונן בטבע ומתוך כך אל תוך עצמהּ למישרין. נע, זעיר, חסר חשיבות, מגלם עולם ומלואו, מנשב, סופי, צפוי לקמול עם בוא הסתיו—ממש כאותו עשב קיץ עונתי. ועם זאת, חלק מן הטבע, מן המין האנושי, מן התרבּוּת. בן בריתם של היצורים כולם, שבכולם זורם הטבע, כל יצור כפי טבעו וכשריו.

   מבחינת מה, דומה הקטע כולו, להתבוננויות מדיטטביות בפרחים, שאפיינה את אמנים הפרחים היפניים, החל במחצית השניה של המאה ה-17, אך עוד על ידי  מייסד אסכולת התה, סֶן נוֹ רִיקיוּ (1590-1522), כפי שהוא שתואר על ידי אוקאקורה קאקוזו בשנת 1906:

*

   במאה השש עשרה, צמח החבלבל היה עדיין נדיר אצלנו. לריקיו היה גן שכולו שתול בצמח זה, והוא טיפח אותו בטיפול שקדני. שמע חבלבליו הגיע לאזניו של ה-Taiko, והלה הביע משאלה לראותם, שעל כן הזמין אותו ריקיו לתה של שחרית בביתו. ביום המיועד התהלך ה-Taiko בגן, אך בשום מקום לא הצליח לראות שריד כלשהו  של החבלבלים. האדמה יושרה וכוסתה כולה בחלוקי אבן עדינים ובחול. בזעף קודר נכנס הרודן לחדר התה, אך שם ציפה לו מראה שהשיב במלואו את מצב רוחו הטוב. על הטוקונמה, בכלי ברונזה נדיר, מלאכת Sung, נחה חבלבלת בודדת—מלכת הגן כולו!    

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 98]

*  

אליבא דקאקוזו, מתוך התבוננותו הדאואיסטית של ריקיוּ, ומתוך העדפת החלל על פני השפע המרובה מבכר ריקיוּ להציג בפני הרודן לא את את השפע המתפרץ של החבלבלים, כי אם חבלבל אחד בלבד גדוּע, ואף על פי כן את המובחר מתוך החבלבלים אשר טיפח בגנו. כל העבודה שהושקעה בגן, כמו פונה להכין את ה-Taiko  להתבוננות ביפעת החבלבל הבודד-הקצוץ, המצפה לו בחדר-התה של ריקיוּ, המשיב לו מייד את מצב רוחו הטוב, מתוך הפתעה והשתוממות.

   קאקוזו מהסה או מתעלם מן ההיבטים הפוליטים של סיפור-המעשה. החבלבל, עם כל יפי פריחתו, הנו סוג של צמח בר מטפס, עשב פרא בלתי מבוית.ריקיו, מנהיג רוחני רב-תלמידים, כמו מודיע דרך המעשה לשליט על נאמנותו הבלתי מסויגת. אין הוא מטפח בחצרו עשבי-פרא, אף אינו פרוע ומשולח בעצמו; ואם יתבקש, יהיה מוכן אף להרוג את עצמו, בכדי שלא לפגום חלילה בשלוות ממשלתו של ה-Taiko.

   סופו ההיסטורי של ריקיוּ אכן בא לו מידי מזימה שהחשידה אותו ואת תלמידיו בבגידה ב-Taiko. על אף שידו לא היתה במעל. הזמין ריקיו ל-Sukia  (בית התה) שלו את היקרים לו מבין תלמידיו. שתה עימם ספל תה אחרון, הגיש לכל אחד את הספל בו שתה למזכרת, שיבר את ספלו-שלו באמרו "לעולם לא ישמש ספל זה, שטומא בשפתיו של מזל רע שום-אדם", ולאחר מכן בנוכחות תלמידו היקר ביותר נעץ בבטנו את הפגיון, כשחיוך נסוך על פניו (שם, עמ' 109-107). קאקוזו אינו מקשר בין שני הסיפורים. ברם, אפשר כי הוא מבקש לרמוז בסתר כי אותו חבלבל גדוּם-יחידי, מושא התבוננותו של ה-Taiko, אינו אלא ביטוי לרוחו של ריקיוּ הנערץ בעצמו.

   כמובן כי עשב הקיץ של ויטמן והחבלבל של קאקוזו מוסבים את מקומות-הכרתיים שונים לחלוטין, זה מסמל את המסע אל היצירה, ואת נביעת החידוש והחיים, וזה מסמל את ידיעת החלוף, היום העומם והמות. ברם, זה אף זה מביעים איזו התבוננות פנימית של יוצריהם. על אף שקאקוזו מדבר בהקרבת פרחים על ידי אמני התה, כלומר גדיעתם ושזירתם כדי זרים יפהפיים המבטאים את הבהוב יופיו של החלוֹף, בכל זאת דבריו אודות פרחי הדובדבן של יפן, יפים גם לריקיו אף לויטמן, אפשר גם לכל מי שחש עצמו מצוי בראשית 'סתיו הימים' 'היה שלום אביב!אנו בדרכנוּ אל הנצח' (שם, עמ' 99). זאת ועוד, אפשר כי מדובר דווקא בראשית של מסע סתוי-חורפי, שבו עשויים להיודע לפניי דברים שלא נודעו עד כה: '…הגיעה עת שהאבן תואיל לפרֹחַ/שֶאִי-המנוּחה תפעים את הלב/הגיעה עת שתגיע עת'  (פאול צלאן, 'קורונה',סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 8).

*

*

בתמונה למעלה: Egon Shiele, Little Tree, Watercolor and Pencil on Paper 1912

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

כשהגעתי לשם ידעתי שאני פֹּה

 

על משוררים התרים אחר המוות שבחיים, ועל משוררים התרים אחר חיים וקיוּם בכל שעה ואתר. רשימה לזכרו של המשורר ע' הלל (1990-1926) למלאת עשרים שנים לפטירתו.                                                                                

 

1

   לאט לאט הולכת המשוררת אלחנדרה פיסארניק ונתפסת בעיניי כמונאדה שמעולם לא רצתה להיות מונאדה. כלומר, מונאדה (ראה המונאדולוגיה של ג. וו. לייבניץ) הכוללת את הכל אפשרויותיה מראש, חסרת חלונות (בעולמה אין כמעט מקום לזולת וכאשר יש הוא מסב כאב), אלא שכל אפשרויותיה האינטרוברטיות-מופנמות פנו אלי מוות לכתחילה, התאבדותהּ שהחלה עוד שנים בטרם הצליחה בהּ לבסוף. מונאדה מושחרת חלונות מראש, כלואה בתוך עצמה, כפי שכתב וו.ג זבאלד באחרית ספרו טבעות שבתאי על מנהגם של ההולנדים לכסות את המראות בבית המת, שמא תתקל נשמת הנפטר במראה בעת עלותהּ מן הגוף הנשבר; כך יש  אצל פיסארניק מן תחושה גנוסטית של חיים במוות, והליכה אל המוות, אל מעבר לגוף על מנת להצטרף ולהתאחד אל אותו מרחב, קיים או בלתי קיים, של אי-חיים, המשתרע מעבר לאופק מבטינו, כלומר מעבר לחיי האדם. כעת, דומה כאילו מסעהּ של פיסארניק הוא כה-יודע ונחוש עד שאין היא נותנת לאיש/ה להחרידהּ ממסעהּ. כמו אנורקטית, הנשקלת מדיי יום, לחגוג את גופהּ ההולך ואוזל, כך פיסארניק לקריאתי, עמדה לחגוג את חייה האוזלים, את הויטאליות האובדת. איש לא יכול לעצור את ההליכה הפקוחה לקראת המוות, משום שזו רשומה בתוכה. כל שיר שכתבה הוא מחול מתחדש של הנערה והמוות.

2

נפתלי יבין כתב בחתימת פרק אחד עשר (סוף הנסיעה) מן הסיפור 'הנסיעה מפה לשם' הנתון בספרו ילדות ממושכת וחורף, בעיר אחרת (מהדורה מחודשת, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 1991, עמ' 58) : 'כשהגעתי לשם ידעתי שאני פה'.  משפט ההולם כל-כך לגבי דידי, משוררים תאבי-מוות או תאבי חיים, או בכלל את השתוקקותהּ של השירה. להיתקל בספר שיריה המתורגם של פיסארניק בשיר המוקדש לשירי מלדורור של לוטארמון (איזידור דיקאס) לא היווה הפתעה רבתי. אצל שניהם כל שורה נכתבת היא ביטוי לתודעת הזמן ההולך ומתקצר. מה שממלא אדם אחר פחד, חרדה, ספק. כמו נסך בפיסארניק, ובדיקאס חיוך של ביטחון, כאילו החיים לא ייזכו לעטרת אם הם לא ידהרו אליי מוות. כאילו מסעם בעולם יזכה לאשרור אלא אך בשוך חייהם, כלומר בעמידה לפני טריבונָל פנימי המכריע אותם בכל שעה אליי מוות, ולבסוף בעמידה לפני כיתת-היורים הפנימית ללא כיסוי עיניים.

3

   באותם ימים דודי שמחה לא היה לי. על כן הייתי דודי שמחה לעצמי. ובאותם ימים שלא היתה לי קורת גג, או שנמסרתי מרצוני לטיולים ארוכים בצפון הרחוק או בהרי ירושלים, הייתי מרוכז בכל הזדמנות להפוך את היום, המקדיר מעליי, לחמישי בחודש אדר בסיבוב כפר סבא. מי היו לי אז זולת וולט ויטמן, ע' הלל ובמידת-מה, מסעם של מארסייה וקמייה (סמואל בקט), להבין כי את המזור לנפשי אמצא אם ארחיק ממקומות ישוב ואתמסר לאפשרות ההתאמה הנסתרת שבין הנפש ובין הטבע. אם הייתי  אז בוחר להתחקות דווקא אחר קאמי או קפקא, יש להניח, לא הייתי עובר את שנתי העשרים. אז עוד לא ידעתי דבר על ההתאמה הנסתרת בפני עצמה שבין פלטרו ואני, מסע הנדוד של החמור פלטרו ושל חואן רמוס חימנס, ובין החמור הנוער בשירו של ע' הלל, ואם מדי פעם בפעם, אמנם חשתי בין שבילים, צוקים וקרחות יער, כי נדמה שאנחנו בכוורת אור גדולה, ושהיא תוך תוכו של ורד עצום, יוקד ולוהט (פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34), לא היה זה משום שכבר הכרתי את ספרו של חימנס אלא משום שכך חוויתי בעיני-רוחי לראות. גם את השושנה של ס' הזֹהר ואת 'שושנת שום-איש' של צלאן טרם הכרתי אז.

   ופעם אחת, מעל מגדל שמירה צבאי, המשקיף אל מדבר יהודה, צפיתי בואדי שם שיחקו שני רועים פלסטינים, ילד ומבוגר, בתחרויות ריצה, ואני המשקיף מעל מן המגדל, חשתי בזוי ואבוד על שהרשיתי להציב אותי שם כמשקיף, לכאורה כשומר, והרגשתי במלוא התיעוב-עצמי, מה אני מה חיי, על הרובה התלוי על צוארי או שמא אני תלוי על צוארו.

   אזיי משום מקום צפו ועלו בי כמה שורות משל ע' הלל, והחיו את רוחי:

[…]

 

אֵל-אֳלֹהִים

מַדּוּע יְצַרְתַּנִי אֲדָם, וְלִבִּי מֵת לִהיוֹת מִדְבָּר, אוֹ לִהְיוֹת הָרִים.

                     אוֹ לִהְיוֹת רוּחַ!

                             וְעֵינַי- לִהְיוֹת שָמַיִם וְשֶמֶש!

 

וְאַתָּה נָתַתָּ בְּיָדִי הַמַּתֶּכֶת הַקָּרָה לַהַרֹג בְּרוּאֶיךָ הַקְּטַנִים

וַאֲנִי, אַמּוּת מִסְפָּר קוֹמָתִי וְהוֹלֵךְ לַהֲרֹג חֲגָבִים כָּמוֹנִי,

                        אַמּוֹת מִסְפָּר קוֹמָתָם

                        בְּעוֹד נַפְשִי מִתְנַפֶּצֶת לִהְיוֹת נֶצַח!

וּלְךָ, אֵלִי, אֵין-קֵץ שְנוֹת-אוֹר, הֲוָיַת-כֹּל!

 

בְּמַעֲלֶה הַעָקְרַבִּים, בּוֹאֲכָה עֵמֶק הָעֲרָבָה, נֶגֶּד אֳדוֹם

רָאִיתִי אַפְסוּתִי, עַד כַּלוֹתִי בֶּכִי

 

יָהּ-אֵלִי.

הוֹרֵד עַל נַפְשִי דוּמִיָּהּ.

סְגוֹר לִבִּי מִלְפָנֶיךָ בְּשָעֲרֵי אֶבֶן אוֹ תֹּפֶת.

הָסֵר עוֹלָמְךָ מֵעֵינַי, שִׂים לָיְלָה עָל הָאָרֶץ:

יָהּ-אֵלֵי, יָהּ אֵלֵי, שִׂים לַיְלָה!

[ע' הלל, 'במעלה עקרבים', הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם, עמ' 10; במקור נדפס בתוך: ספר הפלמ"ח, בעריכת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשט"ו, כרך ב עמ' 660-659]

 

   כבר לא נמצאתי לבדי. הבנתי כי אחרים כמוני היו על מגדלים כגון אלו לפניי וחשו את אותה תחושת האיבוד ממש.  ונזכרתי גם בעליצות טיולו של הלל בסבוב כפר סבא, בחמישי לחודש אדר ההוא,  והבנתי כי אותה חשכה רבתי בתוכי, עוד עשויה להפיץ מחדש, בעת אחרת, אור חדש בהוית-כּל.

   ופתע חשתי כי בנפשי מצוי אני עם הרועים בדילוגם למטה, לאין שיעור- יותר מאשר על המגדל. ליל החל מטפס במשעולי המדבר, תחילה כתמתם וסגלגל, הולך ומכחיל עמוקות, וכבר רושמם של הרועים הלך ונבלע בין רשמי האור המתנמנם. שנים אחר כך, אני עוד זוכר את הרגע ההוא כאילו אני חי אותו, אי שם, בכל רגע ורגע; כמו מחזיק ענן ביד ולא עוזב.

 

לקריאות נוספות בשירתו של ע' הלל: "צריך להיות חמור כדי כך" חייכה אלי נפשי מבפנים ; פרא חופשי.

תימורה לסינגר ייחדה רשימה לפזמוניו של ע' הלל, כאן.

בצילום: תצפית ממעלה עקרבים.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »