Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וולפגנג בורכרט’

*

70 שנה לוולפגנג בורכרט, הסופר וסרבן הנאצים, שנכלא ועונה ונשלח לחזית, ושוב נכלא ועונה, ועד שצלח את מלחמת העולם – נותר במצב שבו האריך ימים עוד כשנה וחצי אחריה, עם פגיעה בלתי הפיכה בידו ועם כבד הרוס. אותן שנה וחצי אחרונות של חיים הפכו לתקופת יצירה פורה. דווקא אז הותיר אחריו את רוב יצירותיו, מלבד כמה סיפורים מוקדמים שנכרכו עימן. הוא נפטר ב-20.11.1947 בגיל 26. הספיק לראות קובץ סיפורים ראשון פרי עטו, יוצא לאור. יום לאחר הפטירה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי של המבורג, מחזה שכתב בורכרט: בחוץ לפני הדלת (Draußen vor der Tür).המחזה שנכתב בשמונה ימים בשלהי 1946 ובימים הראשונים של 1947, בעת ששהה בסנטוריום לחולי כבד בבאזל. המחזה תורגם כעת לראשונה לעברית על ידי גד קינר (קיסינגר), ופותח את גיליון תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (אוקטובר 2017).

המחזה עוסק בחייל השב לגרמניה מן החזית הרוסית, פצוע אבל חי, ומגלה שאיש לא יוצא לקבל את פניו של חייל מובס; הוא הופך דר רחוב משום שאינו מסוגל לשוב; אחוז מחשבות אבדניות ורגשות אשם, על חיילים זוטרים שהיה אחראי לגורלם. הוא פוגש מייד קברן שמן ומתעשר, כי עסקי הקבורה פורחים. באחת מן הסצנות הוא חוזר לכאורה לאלוף שהעביר אליו את האחריות כדי להחזיר לו אותהּ, ומגלה שהאלוף מתייחס לכל העניין כהצגה, אך מוכן לתת לדר הרחוב להתרחץ בביתו ולהתלבש באחת מחליפותיו הישנות, לאות סולידריות עם דמות הרפאים של הסמל-לשעבר. דמות אחרת היא אלבה, נערה המגלמת את הנהר, הקורא לבכמן (החייל) להצטרף אליה כטבוע, כבן זוג וכדג; אלוהים הטוב אף הוא עובר בסך, אלוהים מבוזה ומובס שבני האדם עזבוהו, גם הרוצחים וגם קורבנותיהם – הראשונים ויתרו עליו מראש; האחרונים נטשוהו אחר שלא שעה לקול תפילותיהם. לצידו, מופיע מנהל קברט, המוכן להעסיק את בכמן, ככותב וכמופיע, אך ורק אם יציג תכנים שלא יהיו למורת רוחו של אדם היושב בקהל. לא לחינם כותרת המשנה של המחזה האמור היא: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות.

המתרגם לעברית מציע קוי דמיון בין מחזהו של בורכרט ובין ווייצק של ביכנר ופרנהיים של עגנון. אמנם, הראשון הוא קורבן לניסויים צבאיים המוציאים אותו מדעתו – והשני, קורבן ליהדותו, שלעולם לא תמצא שער אמיתי אצל בני גרמניה. עם זאת, הייתי מציע למקם את מחזהו של בורכרט בתווך יצירתי שונה במקצת. בניגוד לפרנהיים של עגנון, האקספוזיציה הקצרה של מחזהו של בורכרט, אינה מעידה על רצונו של הגיבור להיקלט מחדש בחיק משפחה או בחברה הגרמנית. בכמן של בורכרט הוא דמות רפאים, כזאת שבמידה-רבה כבר נהרגה בחזית; שיבתו הביתה דומה לשיבה של נופל לעירו ולארצו, כעין שיבה אחרונה של מת, שעוד נותר בו זיק עומם של חיים, להיראות עוד פעם אחת יחידה בתחומיה של עיר הולדתו ולהצטרף אל המתים. מקומו עימם.

הנה מילות האקספוזיציה:

אדם בא לגרמניה.

הוא נעדר מהארץ זמן רב, האדם, אולי זמן רב מדי. והוא חוזר שונה לחלוטין משהיה כשהלך. הוא חיכה אלף ימים בחוץ בקור. ואחרי שחיכה כאמור אלף ימים בקור, הוא בסופו של דבר בכל זאת בא הביתה.

אדם בא לגרמניה, אחד מאלה, הבאים הביתה ואז למרות הכל לא באים הביתה, כי לגביהם כבר אין בית. וביתם הוא אז בחוץ ליד הדלת. גרמניה שלהם היא בחוץ, בלילה בגשם, ברחוב.

זו גרמניה שלהם.

הרוח נאנחת, האלבה מצליפה במזח. ערב. קברן. על רקע שמי הערב צללית אדם.

[וולפגנג בורכרט, 'בחוץ לפני הדלת: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות', מגרמנית: גד קינר (קיסינגר), תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (2017), עמוד 8]

*

יש לזכור כי בורכרט כתב את הדברים כחייל בחזית הרוסית, וכמי שנכלא פעמיים על מחאותיו האנטי-מלחמתיות ועל עמדתו האנטי-נאצית, בודד ועוּנה. ז'ן אמרי (האנס מאייר) כתב במסתו העינויים כי מי שעוּנה שוב לא יחוש בן בית בעולם, חווייה העולה גם בסיפורו של בורכרט, שן הארי  מתוך מבחר סיפוריו בעברית: מוצרט הקטן שלנו  (או בגרסא מאוחרת יותר: הרבה צרות היו לו עם המלחמות). במידה רבה, בכמן, גיבור מחזהו של בורכרט, מזכיר לא-מעט את גורלהּ של דמות מוחה אחרת, ארנסט גרבר, גיבור ספרו של אריך מאריה רמרק, עת לאהוב ועת למות, שראה אור אור ב-1954, על ידי מחברו האנטי-נאצי שהיגר לארה"ב טרם המלחמה. הספר מתאר חייל גרמני בחזית הרוסית, הזוכה לחופשה יחידה אחר שנתיים בחזית.  החייל שב אל עירו ,קרוב לסוף המלחמה, רק כדי לגלות כי בית הוריו יחד עם הרחוב כולו חרב כליל בהפצצה מן האוויר של בעלות-הברית. איש אינו יודע מה עלה בגורלם של קרוביו; ואין די אנשים ברחובות, מחמת הפצצות נוספות,  לחפור על מנת לאתר ניצולים. הוא מסתובב ימים אחדים בגרמניה החריבה, בין אנשים שהתפכחו מהיטלר לחלוטין, ובין כאלו הרודפים אותם על דעותיהם כבוגדים ומזיקים. סופו— שהוא שב לחזית. באקט גבורה  אחרון, הוא בוחר לשחרר קומץ שבויי מלחמה רוסיים, שחבריו קיבלו את הפקודה להוציא להורג לאלתר, ואף יורה תוך כדי מעשה בנאצי אדוק, בכיר ממנו בדרגה, השש מאוד לירות בשבויים, כאילו שבכך תלוי גורל המלחמה. גרבר נורה מיד למוות מיד אח"כ על ידי אחד מהשבויים הרוסיים, שאינו מבחין בין גרמני ובין גרמני; בשבילו כולם היינו-הך.

דמות הרפאים של בכמן ודמות הרפאים של גרבר, צלליות אדם על רקע השמים, כמעט שזורות האחת בשניה. הנה למשל, תיאור מותו של האחרון:

*

הוא לא חש ביריה. הוא רק ראה פתאום עשב לפניו, צמח סמוך לעיניו, רמוס למחצה, ואגודה של גבעולים אדמדמים ועלים צרים אשר גדלו, והוא כבר ראה זאת לפני כן, אלא ששוב לא ידע מתי. הצמח התנועע, ואחר כך ניצב בודד על רקע האופק המצטמצם של ראשו השוקע, אילם ופשטני, ונושא את נחמת זעררות הדברים הזעירים ואת מלוא שלוותם; הוא גדל וגדל עד שמילא את מלוא הרקיע כולו, ועיניו נעצמו.

[אריך מריה רימארק, עת לאהוב ועת למות: רומן, עברית: שרה ריפין, הוצאת ספרים מ' מזרחי: תל אביב 1962, עמ' 296]

*

ראוי לציין, כי רמארק נתפס במידה רבה סמל למחאה האנטי-מלחמית במלחמת העולם הראשונה, אף שספרו במערב אין כל חדש ראה אור רק בשנת 1929, שכן הוא לחם בחזית המערבית בזמן המלחמה; לעומת זאת, סיפוריו של בורכרט, נכתבו לקראת סוף המלחמה או בסמיכות רבה אחריה –  היוו קול נדיר למדיי של מחאה אנטי-נאצית גלויה מתוך גרמניה ההרוסה. כך בסמוך למותו, נושא-קולם של בכמנים כמוהו, כתב בורכט את המניפסט אז יש רק דבר אחד (!Dann gibt es nur eins), הנפתח במלים: "אתה, איש ליד המכונה ואיש במפעל. אם יצוו עליך מחר בבוקר לא ליצר יותר צינורות מים וסירי בישול , אלא קסדות ומכונות יריה, אז יש רק דבר אחד: תגיד לא!" [תרגם: גד קינר (קיסינגר), בתוך: תאטרון 43, עמ' 7] ; יש להניח כי בורכרט הצעיר הכיר את כתביו של רמארק, אפשר גם את כתביו בענייני הפליטים והנרדפים שראו אור בשלהי שנות השלושים ומיד אחר המלחמה. יש יסוד סביר להניח כי רמארק יכול היה לקרוא את סיפוריו של בורכרט – שהפכו במהרה לשם-דבר, כסופר, חייל ומתנגד פוליטי נחוש לנאצים בזמן המלחמה. יתירה מזאת, בורכרט הצליח להימלט מתוך שיירת שבויים גרמניים שנכנעו ולשוב תוך שהוא הולך לבדו מרחק של כ-600 ק"מ להמבורג (ממש כמו בכמן, גיבור המחזה). בהמבורג הוא עתיד להתבשר על כך שהנזק לבריאותו בלתי הפיך, וכי לא נותר לו זמן רב לחיות. כמובן, אין לזהות את בורכרט כמקור השראה מובהק לרמארק בעיצוב דמותו של ארנסט גרבר, אבל משהו מרוחו ומן הדימוי של בורכרט, כחייל וכסופר המתנגד למלחמה, השב כדמות רפאים מן החזית, לזמן קצר, שבסופו מוות (אמנם בחזית ולא בבית החולים) – אפשר ששימש בתודעתו של רמארק, כשפנה לכתוב את ספרו המאוחר, למצער: הידיעה שהיו דמויות כאלו, של חיילים גרמנים מתנגדים.

בחזרה למחזה של בורכט. דמות נוספת בו היא דמותו החידתית של האחֵר. בניגוד לאחר אצל סארטר(הישוּת והאין) אצל סימון וייל (הכובד והחסד) ולוינס (הזמן והאחֵר), לדידם האחר הוא הזולת שבמידה רבה קורה את ה'אני' לכונן עצמו בזיקה כלפיו, אצל בורכרט האחֵר  הוא הקול האופטימי תאב- החיים המלווה את האדם גם בשעותיו הקשות ביותר. האחֵר אצל בורכרט קורא לו להחזיק מעמד, להישאר בחיים ולא לוותר, גם כאשר נדמה כי בכמן ויתר כבר מזמן. האחֵר הבורכרטיאני דומה במידה רבה לאחֵר של פאול צלאן; אף אצל צלאן גרמניה היא של מוות; ומן המציאות החיצונית לא נשקפת שום טובה. ובכל זאת, בשירתו של צלאן (שסופו שמצא מנוחה במצולת הסיין) נשמע גם קול תאב-חיים, למשל בשיר הגרזן הפורח (סורג שפה, עמ'  106) או בשיר גביש (תפנית נשימה, עמ' 21) – משניהם עולה כי אולי ישנה ממשוּת שיש בהּ תקווה בעומקי-עומקיו של האדם או מחוץ לעולם (הפוליטי). בכל זאת, אולי יש בחיים, היכנשהוּ, משהוּ שבגינו יש להישאר ולהתמיד בחיים. לא ממש ה-Conatus Essendi  של שפינוזה, אבל אולי Conatus Essendi מסוג אחֵר.

דמות אחרת העולה בהקשר של דמות האחֵר אצל בורכרט, היא סמואל בקט. עם מולוי-מאלון-אלֹשֵם שלו, שצריך להמשיך, לא יכול להמשיך וימשיך (הטרילוגיה, עמ' 361), ועם מרסיה וקאמיה – הדברים שאף פעם אינם על מקומם, אבל יש להאמין, לפחות באפשרות, שיום יבוא ויעמדו על מקומם סוף-סוף (מרסיה וקאמיה, עמ' 20).  בעצם, אולי עוד בטרם מבינים שכל זולת מגלם משהו לא-מובן-עד-תום, חידתי ולכן אינסופי; יש להעלות על הדעת כי אותו מימד ממש של אחרות, מצוי גם בעצמי. בעולם שחשף את פרצופו האלים והטוטליטרי עד קצה, אין חובה להפנות לו גב או לפרוש לאלתר, אבל יש להתמיד באחֵרוּת, בהעמדת אלטרנטיבה, גם אם אין בנמצא במת-חיים המעוניינת להעלות אותהּ וגם אם אין סביבה אנושית המעוניינת לגלם אותהּ. בסוף המחזה לא נהיר עד תום האם בכמן (בורכרט) חי או מת. אין בו כל רצון להיאחז בחיים, אבל המאבק על האופציה, האלטרנטיבה, על הזכות להיות אחֵר בעולם שאיבד את שפיותו – הופכת לטעם המספיק להישאר, להאריך את השהוּת, ולוּ לזמן קצר.

*

*

בתמונות: Dresden 1945, Photographer Unknown

Read Full Post »

*

*

באחד מסיפוריו המאוחרים כלל וולפגנג בורכרט (1947-1921) את הטקסט המהפנט הבא:

*

אבל הקוקייה, הקוקייה בחודש מאי, מי מאיתנו יכול לשאת בלילות ההבילים של מאי, בצהרי מאי, את צעקותיה הנרפות, הנרעשות, המשגעות? מי מאיתנו התרגל אי-פעם לקוקייה שלו במאי, איזו נערה, איזה איש? שנה-שנה, לילה-לילה, היא נוסכת פראוּת בנערות הנושמות בלהט, בגברים האילמים, הקוקייה, הקוקייה של חודש מאי, אותה קוקיית מאי. גם במאי צועקים קטרים וספינות וחתולים ונשים וקלרינטים— הם צועקים אליךָ כשאתה שוהה לבד ברחוב, אבל אחר כך כשכבר מחשיך, הנה מתנפלת עליךָ הקוקייה. שריקת קטרים, צפירת ספינות-הקיטור, יללת חתולים, יבבות הקלרינט ויפחות הנשים – אבל הקוקייה, הקוקייה צועקת כמו לב דרך הלילה של מאי, כמו לב חי פועם, ואם באופן לא-צפוי מתנפלת עליךָ צעקת הקוקייה בלילה, בלילה של מאי, אז לא יעזרו לךָ עוד שום ספינת-קיטור, ושום קטר, ושום קולות של חתולים או של נשים, ולא קלרינט. הקוקייה מוציאה אותך מן הדעת. הקוקייה לועגת לך כשאתה בורח. לאן? צוחקת הקוקייה, לאן בעצם בחודש מאי? ואתה עומד לך שם, משתגע מן הקוקיה, עם כל משאלות העולם שלךָ, לבד, בלי לאן, כל-כך לבד, ואז אתה שונא את מאי, שונא אותו בגלל האהבה הנכספת, בגלל צער העולם, שונא אותו עם כל הבדידות שלךָ, שונא את הקוקייה הזאת במאי, הקוקייה—

ואז אנחנו רצים עם גורל הקוקייה שלנו, אהה, איננו נפטרים מגזֵרת הקוקייה התלויה ועומדת מעלינו, אנו מסתובבים איתה בלילות המוטללים. צְעַק בּן-הקוקייה, צְעַק את בדידותךָ אל תוך אביב מאי, צעק בן הקוקייה, ציפור כאח לנו, נטוש, דחוי, אני יודע, אחי בן-הקוקייה, כל צעקותיךָ הן צעקות של אם שנטשה אותךָ בלילות מאי, נידתה אותךָ כזר בין זרים, צְעַק בן-הקוקייה, צעק את ליבך אל מול הכוכבים. אתה אחי הזר, חסר אֵם, צְעק… צְעַק, בודד ציפורי, הָטל דופי במשוררים, חסרות להם ההברות המשוגעות שלךָ ומצוקת בדידותם מתפטפטת, ורק כאשר הם נאלמים הם עושים את המעשה הגדול שלהם, בודד ציפורי: כשצעקתךָ-לְאֵם רודפת אותנו דרך לילות ללא-שינה של מאי, אז אנחנו עושים את מעשה הגבורה שלנו, אז אנו חיים את הבדידות שלא תתואר, הכפורית והגברית,  ואנו חיים אותה בלי ההברות המשוגעות שלךָ אח ציפור, כי את הדבר הסופי, הסופי והאחרון, המילים אינן מוסרות.

[וולפגנג בורכרט, מתוך: 'בחודש מאי, בחודש מאי קראה הקוקייה', הרבה צרות היו לו עם המלחמות,  תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007, עמ' 118-116]

*

   הטקסט מלא בתנועה ורעשים, הומה צעקה, קולות, הליכה ורדיפה. זהו אביב של מלחמת קיום, של ניסיון להיוותר בעולם, דווקא כאשר אין כל סיבה להיוותר בעולם, דווקא לכאורה כאשר האש פסקה. בורכרט, ממיטת חוליו בהמבורג (מחלת כבד קשה נתגלתה אצלו בשנת 1944), או על ערש דווי בשווייץ, בימים שלאחר שוך מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם גרמניה שבגדה בעצמה, הרוסה וחריבה, חי את מאי, החודש הקלנדרי אחר המלחמה, ואינו יודע את נפשו; חש הוא כבן-קוקייה, שהוטל כגורל-גוזל-הקוקייה לכתחילה בקן של צפור פונדקאית, ננטש בידי אימו (והוריו) וחבר לצפורים שאינן בנות מינו, גדל בקירבן, מעולם לא הצליח לשוב ולחבור אל הקוקיות (הקוקייה שבה לנדוד עם קוקיות בבגרותה), וגם לא הצליח להיפטר מן המשפחה הזרה בתוכה הושם. יותר מאשר שאלגוריית הגוזל שאימו נטשתו בקן של צפור אחרת (שמא קן נשרים) הוסב אל תחושת התלישות והזרות של בורכרט בגרמניה, שעדיין לא חדלה מלהיות ארצם של הנאצים; דומני, כי בורכרט חש סוג של ייאוש תהומי כלפי המין האנושי בכללותו השב וחוזר כמו עונות השנה ומעגל הטבע, כמו תדירות קריאות הקוקייה בכל שנה במאי, אל מעגלי דמים ורצח מתחדשים, הגורפים בהם גם את בניו ובנותיו העדינים של המין האנושי, החפצים להוציא את ימיהם בשקט ובשלום, אל שדות הקרב או אל מחנות המעצר או  אל מחנות המאסר או אל מחנות המוות.

   הלך רוח שכזה מאפיין למשל את שירו האחרון, ככל הידוע, של המשורר והסופר העברי דוד פוגל (1944-1891), ממחנה המעצר בדרנסי או מעט לפני כן:

*

שעטת צבאות במלֹא תּבל,

כּלם יצאו לקרב.

רוּח קטל בָּעולם תתהולל –

ואני עוד רגע נשארתי פֹּה.

גם עלָי ידעתי לא תּפסָח,

ולֹא על אשה וילד,

על מה אמית ואוּמָת?

[דוד פוגל, 'שעטת צבאות', כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 209]

*

   האנושות כולה, כך אליבא דפוגל, מתנודדת על פי תהום, וכבר נכונה בנקל לאבד את עצמה לדעת, בהיות השלום וההשקט בהם אנו נתונים, רעועים מדיי, פרוצים מדיי מפני אפשרות התחדשות קטל ההמונים; בורכרט ששרד את מוראות המלחמה אינו שוכח (בן דורו, היינריך בל, הירבה באותן שנים ובשנים הבאות למחות כנגד הקלות הבלתי נסבלת את השיכחה וההשכחה בגרמניה; ובדור אחריו—הצטרף אליו וו"ג זבאלד), ויודע כי סכנת ההשמד והאבח, לעולם אינה מתחסרת מן המין האנושי, וכי המין האנושי לא במהרה (אם בכלל) עתיד לקפדה.

   תנועה רעיונית כזו ניתן למצוא בסיפורו הנודע ביותר של בורכרט, שן הארי (ראה אור בשנת 1947 עוד בחיי המחבר), בו תאר את תקופת המאסר שריצה בבית מעצר של השלטונות הנאציים, לאחר שנידון למוות בעטיין של דעות ביקורתיות על פעילותו של הרייך השלישי במכתבים אישיים שכתב מבית החולים (הוא קיבל חנינה לבסוף והושב ללחימה בחזית הרוסית). הסיפור הוא וידויו של בורכרט על עלילותיו ההכרתיות (דחפים, דמיונות ומחשבות) בעת הטיולים קבוצתיים קצובים— אליהם הוצאו האסירים הפוליטיים שנגזר עליהם להקיף שוב ושוב את אותה תלולית, בה הנץ לבסוף פרח שן ארי אחד ויחיד- אותו חמד  בליבו. ככל שהזמן נוקף הוא חש שרעיו מאיימים עליו משום שאף הם חומדים אותו ועלולים להפריע אותו ממזימתו לקטוף את הפרח בהינף יד ולקחת אותו לתאו. העינוי הבלתי נתפס של המצעד השב ונע באופן סירקולרי ואחיד מזכיר כמובן את סיזיפוס המגלגל את האבן.

   הגיבור הרעב, הנתון מרבית שעות היממה בבידוד בתא- אפל, כבר אינו מצליח ליהנות מן האושר הראשוני של היציאה לחצר, הוא אחוז שנאה ומחשבות אלימות כלפי הסובבים אותו, הוא חש מנוכר מן החברה האנושית שהדירה אותו, מחבריו לתאי הצינוק, שצועדים מתוך פחד מדוד מן הסוהרים המקיפים אותם, העשויים לפתוח באש מחמת כל אירוע חריג. בסופו של דבר, את תפישתו הפציפיסטית ערב כליאתו שוב אין בורכרט מצליח להפגין, משכבודו האנושי וזכויותיו כאזרח מן השורה נרמסו בגרמניה הנאצית. משקודמו בטור קורס ומת שוב אין הוא מסוגל לחוש חמלה. ריק מכל רגש הוא ממשיך לצעוד; נצחונו, האמיתי או המדומיין, קטיפת פרח שן הארי, הינה כעין שלל קרב יותר מאשר ניסיון להזכיר לעצמו שיש בעולם תום. החוויה שהוא חווה כשהוא שואף אליו את הפרח הקטוף באפלת תאו היא של מי שנערמת עליו אדמה ממנה פורחים ועולים פרחים חדשים, קרי לדידו: המוות הוא כעין ישועה, פתח-ניסים, ממנו עולים ומתחדשים חיים, שאף הם בשבריריותם, ניתנים בכל עת למרמס או קטיפה שאין ממנה חזור, וידיעה מבעיתה לפיה מעגל החיים המתחדש הוא בד-בבד גם מעגל המוות.

*

*

  דבר אחר שיש לתת עליו את הדעת, הוא השימוש הנעשה כאן בקריאת הקוקייה, כמבטאת דבר-מה עמוק וטמיר בטבע (ובהיות טבע האדם חלק מן הטבע, גם באדם). בדרכו לאוקו בחולפו במאצושימה, כלילת-היופי, נבע מאת המשורר ונזיר הזן מאצואו באשו (1694-1644) ההאיקו הבא:

*

במאצושימה

לבשי בגדי עגוּר-

הקוקיה!

[מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51]

   אם העגוּר היא מידתו של חכם ההארה, משיג הסאטוֹרי, הריי הקוקייה היא מידתו של המתלמד בדרכי הזן, המלמד עצמו להתבונן בטבע, ביקום. כאן דווקא הנוף המרהיב ביופיו כמו מעורר בבאשו הרואה בעצמו חסר, דל ופגום, לראות את הדרך שעוד לפניו, להרהיב עוז מפריטת היופי על נימי נפשו, שלא להתייאש, ולהחליף כח, כי הוא עוד אמנם עשוי להיהפך לעגוּר.

   כמובן, קשה להניח כי הטקסט של באשו שימש לפני בורכרט בכתבו את הסיפור. עם זאת, ישנה זיקה אמיצה (גם אם חלקית) בין באשו ובין בורכרט. בורכרט חש את האנושות כשבורה ללא תקנה, אחר שנתגלתה בכל אכזריותה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים; ניתן לחוש אצלו כעין שבר מטפיסי החורץ את ההויה ואינו עתיד לתקון עד עולם; על כן הקוקייה, הממשיכה לזמר בחודש מאי מוציאה אותו מדעתו, ומשבשת עליו את רוחו. עולם כמנהגו נוהג והדברים מתמשכים במסלולם גם בחודש מאי שלאחר המלחמה. שום דבר לכאורה לא השתנה במערך הטבעי, הקוקייה עדיין מזמרת את שירהּ, על אף שדות הקטל, מחנות ההשמדה ורצח ההמונים. אם באשו עוד מנסה למצוא בשירו את האחרית האפשרית המעולה המצפה למתבונן, עבור בורכרט—העולם, שהוא מקום המוות והטירוף, חדל להיות עולם שתיתכן בו שלימוּת, שתיתכן בו הארה. אין עוד מאצושימה, אך חורבות הירושימה—באות על מקומהּ. מבחינה זאת, הטרים כאן בורכרט הצעיר, מבחינת הגנאי שהוא מגלה כלפי המשוררים,  את האמירה הנוקבת שהשמיע אדורנו בשנת 1949, לפיה שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. לדעת בורכרט, המשוררים עלולים רק להוסיף ולפטפט, הם אינם יכולים להעביר ולו מקצת מן הזעקה היקומית החודרת בכל—את הזעקה הזאת יש להשאיר לקוקייה או לאחיה, הכותב המשתגע ממראה עיניו, אבל גם הברותיו המשוגעות-המיוסרות, אינן מצליחות למסור את הדבר הסופי והאחרון, את הרעיון המגולם בחוק המוות. הבדידות הציפורית, חוויית הנטישה, והזרות, וגם אותן הברות משוגעות בנגינתן יוצאת הדופן עתידות היו להישמע אצל בורכרט, המתנודד בחיים בגוזל קוקייה שהושלך מקינו, כל עוד נותרה בו רוח חיים.

   איך ניתן לעודד, ככלות השנים, את בורכרט חולה-הכבד, חסר-הנחמה, או אותנו קוראיו- אשר נפשו הדווה מכאיבה עד אלינוּ? אולי לדמות מפגש דמיוני בינו ובין אריך קסטנר (1974-1899) בבית החולים, שם קורא לו אריך קסטנר הדמיוני את סוף הפרק השלישי מתוך ספרו פצפונת ואנטון:

*

אחרי זמן מה נעמדה פצפונת במקום, אחזה בבטנהּ ויבבה: "אנטון, אנטון ניקר, לוחץ לי בפנים. כנראה שגם לי יש גִּדוּל. בטח גדל לי בבטן עץ אשוח. אני כל-כך אוהבת עצי-אשוח."

"לא, אין לך עץ אשוח בבטן", הוא אמר, "יש לךְ צפורים בראש." 

[אריך קסטנר, פצפונת ואנטון, תרגם מגרמנית: מיכאל דק, איורים: ולטר טריאר, הוצאת אחיאסף: נתניה 1999, עמ' 46] 

*

אפשר כי ספרו של קסטנר, אשר ראה אור לראשונה בגרמנית בשנת 1931, אמנם היה אחד הספרים שקרא בורכרט בימי הילדוּת.

*

*

בתמונות: 1. Gino Severini, Spring in Montmartre, Oil on Canvas 1909

           2.  zhang Ji (1082-1135), Cuckoo ,Handscroll, ink and Colors on Silk

© 2012 שועי רז


Read Full Post »

הדלת נסגרה מאחורַי. זה קורה כמובן לעתים קרובות שדלת נסגרת מאחוריךָ—אפשר להעלות על הדעת גם שהיא ננעלת. דלתות של בתים, למשל, ננעלות, ואז או שאתה בפנים או שאתה בחוּץ. גם בדלתות של בתים יש משהו סופי כל-כך, נחרץ מנדה. והנה הדלת שמאחורי דחפו, כן דחפו אותה, כי זו דלת עבה באופן לא-רגיל ואי-אפשר סתם לטרוק אותה.

[וולפגנג בורכרט, 'שן הארי', הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2008, עמ' 35]

   אני לא יודע את פרטי הנסיבות שבעטיין נכלא עידן לנדומן העתונות עולה, כי לנדו סירב להגיע ליום עיון צהל"י במחנה צריפין, לאחר שלא זומן במשך כעשר שנים לשירות מילואים פעיל. כתוצאה מכך, נשפט על ידי קצין צהל"י לשבעה ימי מחבוש. העובדה לפיה אזרח בן 40+ נשוי ואב לילדים נכלא בשל סרובו לשרת במלואים הוא משונה. צה"ל אמור היה לפטור את לנדו מן השירות ולהשיבו לחיק משפחתו ולהוראת תלמידיו באונ' בן גוריון. מן המקום שבו אני בוחן את מה שקראתי על הפרשה עולה תמרת אבק לא נעימה לעיין, כל שכן לנשימה, של רדיפה פוליטית. לנדו הוא אחד מדובריו הרהוטים של חוגי שמאל המתנגדים לבלעדיותו של הנרטיב הציוני-בטחוני ומערערים את יציבותו תדיר. לנדו מרבה לתקוף ולבקר את מדיניותו של צה"ל ואת פעולותיה של מערכת הביטחון על אגפיה השונים במיוחד באשר לקלות הבלתי-נסבלת שבהם הם מפרים את זכויות האדם של אוכלוסיה פלסטינית בשטחים.

   מובן הוא, כי לנדו, כאזרח שומר חוק וכאידיאולוג שמאלי, מוכן לשלם את המחיר על עמדותיו המגנות את פעולותיו של הממסד המדיני-בטחוני, המבטל לשיטתו, הלכה למעשה, בתנאי הכיבוש השוררים בגדה המערבית את זכויות האדם הפלסטיניות, ובכללן מדכא אף את זכותם ואת יכולתם של הפלסטינים למחות כנגד הכיבוש, השאלה היא מהו המסר שמדינת ישראל והממסד הביטחוני שלה שולחים אלינו האזרחים בעד סיפור כליאתו של לנדו. האם אלו מנסים לבסס את הקריאה, המודגשת בשלל סימני קריאה, לפיה במדינה היהודית-הדמוקרטית-הציונית, ייתכן רק נרטיב אחיד, וכל מי שיעז להתנגד לו מדיי בדעה ובמעש יימצא עצמו לבסוף מאחורי סורג ובריח, אולי אף נחקר על ידי שירותי הביטחון על שום דעותיו הסוטות, כביכול.

   אם העובדות שפורסמו נכונות המה, אזיי בחירתו של צה"ל להעמיד לדין את לנדו ולמצאו חייב מחבוש, מרמזות על כך שכולנו חיים בשטח כבוש. זהו כיבוש של אידיאולוגיה דוגמטית, שאינה מוכנה להחלתם של נרטיבים שונים בצידה. אדרבה, סופה לתקוף, להדיר, לנשל ולאסור את כל אותם אידיאולוגים, האומרים להוות אופוזיציה אידיאולוגית לקולו הדומיננטי של הממסד הציוני-יהודי-בטחוני.

   כאדם, כאזרח, כאב לילדים קטנים, כיהודי המקיים רוב-המצוות, ששירת בעבר בצבא (גם במילואים), לא פגש מעולם את לנדו ולכן אינו מנוי על קהל חבריו/קרוביו (התכתבנו מספר פעמים; בדרך כלל לא שוררת בינינו הסכמה: עתים מחלוקת, עתים הסכמה חלקית בלבד). עוד יותר, כמי שחלקים ניכרים ממשפחתו הרחבה חיים בהתנחלויות ומפרים בכך יום-יום את החוק הבין-לאומי. כל-שכן כמי שנסע ביום העצמאות לבקר את גיסיו הדרים בקריית-ארבע וציין עימם את חנוכת ביתם החדש-המשופץ (על אף המרחקים האידיאולוגיים-פוליטיים-דתיים הניכרים ביני ובינם, הידועים להם וגם לי), אני יודע לכבד נרטיבים שונים משלי מבלי להתייחס אליהם כסטייה חברתית המחייבת מיגור, גם אם הם רחוקים מאוד מתפישת עולמי. לכך אני מצפה מכל אזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית. עוד יותר, הייתי מצפה ממערכת הביטחון כי תגלה שיקול דעת, ותראה לנגד עיניה גם את טובת משפחתו של לנדו, טובת תלמידיו באוניברסיטה וכיו"ב. חוק, גם חוק צבאי, לעולם ניתן לפרשנות, וכאשר כל חומרת החוק מושתת על כתפיו של מילואימניק מבוגר ובעל משפחה (אני מניח כי מספר חיילי המילואים הנשואים שעברו את גיל 40 הוא בטל בשישים בסך המשרתים במילואים), הייתי אומר כי הדברים מעוררים דאגות כנות באנשים אשר כמוני, שאינם רואים בעצמם פוסט-ציונים. הדאגה הראשונה היא ללנדו ולבני משפחתו; הדאגה השניה היא לשלומן של זכויות האדם בישראל, ושל מה שנדמה כנסיון מתמיד והמשכי של מערכת הביטחון להתנכל לכל אשר אינם מסכימים לקבל עליהם את הנרטיב הציוני-מדיני-יהודי-בטחוני; עוד פרק במה שנדמה כמערכה ארוכה של הממשלה המכהנת לקראת החלת דה-לגיטימציה מוחלטת על פעילות השמאל הפוסט-ציוני או האנטי-ציוני; הדאגה השלישית, היא דאגה קונקרטית לגמריי באשר לאופן שבו אנו הולכים ונכלאים בתוך עולם דעות דוגמטי, אנטי-פלורליסטי, המחייב אזרחים לפעול בניגוד לצו מצפונם בפקודה, גם כאשר אין בהימנעותם/סירובם בכדי לסכן חיי אדם אחרים ו/או להסב נזק לביטחון המדינה, שלומהּ  וסדריה. אני מאחל ללנדו שחרור מהיר ובריאות טובה. הואיל ואיני סומך על שיקול דעתם של אנשי הצבא ועל פעולתם הצודקת של מוסדות הצבא, אני בהחלט מוצא את עצמי, מאז שמעתי את הידיעה על מאסרו—דואג באשר לגורלו של לנדו, ומקווה לשחרורו המהיר ממאסרו לרווחת משפחתו, ולרווחתו-הוא.

   זאת ועוד, מאסר שולל מאדם הרבה חירויות יסוד. לא ייפלא (לפחות לא בעיניי) כי מסורת המשפט העברי מעולם לא דגלה בהקמת בתי אסורים כאמצעי ענישה נורמטיבי, ככל הנראה מפני שחשה כי מאסר מוצדק אך ורק באשר יש חשש כי פעולתיו של אדם עשויות לפגוע פיסית באדם אחר. לנדו אינו פוגע פיסית באיש—מלבד בריבונותו של צה"ל להתייחס למגויס כרכוש צה"ל ששומא עליו לעולל כל מה שפקודותיו יורו לו. סיפור מאסרו של לנדו, עליו אני יודע עדיין מעט מדיי, נדמה לי לפני הכל, כשלב נוסף באופן שבו אנו הולכים ומשתעבדים למדינה, למוסדותיה, ולאידיאולוגיות שהמשטר מעוניין שנחזיק בהם. אם אכן כך הוא, פרשת מאסרו של לנדו מעלה בחדות בפנינו את השאלות: העוד אנו דמוקרטיה ליברלית? האם מדינת ישראל הציונית הנה אמצעי להבטחת שלומם, רווחתם ובטחונם של אזרחיה, או שמא האזרחים מצווים להאדירה ולהקדישה ולהציבה מעל כל דבר אחר? האם כל אזרח שאינו מוכן לקבל על עצמו את הדוגמות המחשבתיות השליטות, הופך ספק בוגד, ספק אויב (אסיר פוליטי)? אפשר אפוא כי שעתו החמורה של לנדו מבשרת היא שעה חמורה לכולנו. אני מביע תקוותי שוב לשחרורו המהיר בריא ושלם לחיק משפחתו.

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Door to  the Open, Oil on Canvas 1912

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.

[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]

*  

מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.

   הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.

*

לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.

[שם,שם, עמ' 125]

*  

  לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.

    הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה?  אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.

*

לקריאה נוספת: ליל שאין לו סוף  (על טיניטוס לעמנואל פינטו)

בתמונה למעלה: משה גרשוני, בדם לבי, צבע זכוכית על נייר משבצות, אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

                                               

                                                                                                                                    לאביב טטרסקי, על הזִמוּן, על ההזדמנוּת ועל המתוֹדה

 

1

 

 'במת מיצג', התחנה המרכזית החדשה,ת"א, בוקר.אני מגיע באוטובוס של דן. מרכז,הכבישים עדיין ריקים.עוד מעט תחל המולת הקניות לשבת,ישיבת בתי קפה של שישי. ב'במת מיצג' בשעה היעודה נוכחים רק תריסר משתתפים.במהלך השעה הבאה יגיעו עוד שלושים לערך.רוב יהודי, מה לומר. אין להתכחש, בכל זאת, כאשר מדובר באחווה ובחמלה,ישנו רוב- יהודי בצד המביע, הנכון לעמוד כתף אל כתף. אחד המשתתפים,ערבי- מוסלמי מבוּגר, ממגורשי 1948,בא לבוש בכאפיה,עקאל וגלביה חומה.משהו מזה מזכיר לי את האופן שבו מתארת המִשנָה במסכת תענית את  הציבור המתענה בעטייה של בצורת או בעטיים של מאורעות דמים הבאים עליו.הציבור מצווה להסיע את ספר התורה מבית הכנסת אל הרחוב,ללבוש שק ולהניח אפר על מקום התפילין.קִרעוּ לבבכם ואל בגדיכם אומר הדרשן בשם הנביא, וכאשר אני מביט סביבי על הציבור הנקהל, העסוק במדיטציית- הכנה לקראת ההליכה בחוץ, אלפיים שנים לערך אחר-כך, אני רואה פנים חיוורות, עיניים עצומות או פקוחות-מיוסרות, ודממה גדולה. 

 

2

*

אני מודע וער לכך שהאירוע אינו קונצנזואלי,אפילו מעט תמהוני.לחבר שמעיריני על כך בצ'ט מעט לפני שבת, אני עונה כי אולי דוּבּר במיצג דַאדַאיסטי, ועל כן אין זה מקרה שיצא דווקא מתוך 'במת מיצג',שהריי לדידי,ואין זה חדש עבורו,לתמהונות ראוי לסגוד ולה נאה לשבח.אחת המארגנות אף טרחה לציין את האירוע כפעילוּת רדיקאלית.היא הזהירה אותנו מפני התגובות האלימות הצפויות בחוץ,משל היינו הבד האדום שמתנופף לעיניו של השור הנוגח בזירה,אשר מסיח את דעתו של השור (כך חשבתי לעצמי)מחרבו המונפת של המטאדור,האומרת לשספוֹ.הרהור זה השיאני לרגע למלותיו של ז'ק ברל בשירו 'השור' (בתרגומו של דן אלמגור, 1970, בביצוע ישראל גוריון):'מי יודע מה מקלל/ השור הגוסס שכורע, נופל/ הוא מת יפה, בדיוק כמו שרצינו/// אבל אולי השור שצנח/ הרים אלינו מבט וסלח/ כי הוא שמע את מה שעשינה בקרתגה, ורדן, הירושימה, ביאפרה, פראג, סייגון'. הוספתי במחשבתי,גם את קוסובו, צצ'ניה, רואנדה, סודאן, חברון, עזה, וכן, גם שדירות, ישובי עזה, רפיח, וערי הדרום שזה מקרוב הצטרפו ובאו למעגל הדמים האנושי הנורמטיבי, שאינו מבדיל בעצם בין מלחמות צודקות ובלתי צודקות, ועוסק בלהצדיק עצמו בדיעבד, בכל מיני רציונליזציות.המולה של פליטים קוברים את מתיהם.כל הילדים המתים לשווא.המולת לב של חיים-מתים,פגוּעי נפש,שיזָּנחו-ישָּכחוּ בשוךְ הקרבות על ידי ממשלותיהם.דומם,התפללתי לשלומם.  

   לאמיתו של דבר,אני חש שההליכה הזו היא ציוּן נורמאליוּת מינוֹרית מאוד במקום שאִבֵּד את שפיותו וחוגג את האבח ואת הטבח.סוג של מענה לטוקבקיסטים מתלהמים,הצוהלים בגלוי למראה תמונות של ילדים פלסטינים מתים (אולי גם הם מוחים איזו דמעה בסתר?).אני בא מן המקום הקיוּמי-אנוֹשִי של זעזוע עמוק מפירותיה הבאושים של ההיסטוריה האנושית,השבים ומגלים עצמם: האלימות, האיוולת, תאוות- הבצע והרצח. אני לא חושב שההליכה הזו תשנה דבר-מה, שיש בה דבר מה תכליתי.אמרתי את מה שהיה לי על המבצע הצבאי המהדהד הזה, ובמיוחד על שלב העיוועים של הכניסה הקרקעית.נגמרו לי המלים,היו ואזלו.גם אם המצעד בחוּץ ייראה בעיני עוברים ושבים,כמצעד של עוורים או של טרוּפי דעת.לפחות הגעתי עד הנה,לגילוי אחווה אנושית שאיננה פטרונית- דמגוגית, להליכה דוממת יחדיו עם שכמותי, למחאה בלתי אלימה כנגד האלימות ההדדית המתמשכת,זה שמונה שנים, מאה ועשרים ומשהו שנים, או היסטוריה אנושית מדממת קונקרטית אחת.אני לא גא בדבר,אני בעיקר מאוכזב מאוד מן האנושות שבה אני עדיין מאמין.כאשר קהל תל-אביבי מרעים עלינוּ לאורך רחוב אילת בדרך ליפו: 'כולכם הומואים ולסביות','צריך להפציץ גם אתכם','צריך להביא להםניידת לאברבנאל',ולמרותשלרגענראותליהפילוסופיה,הדתות,המדעים,האמנויות,כמו אצבעות הבד של כפפת התרבות האנושית,המעדנת את מכתו של האגרוף המוטח בפניו של ילד שלא פשע או של מבוגר כבול במרתף עינויים בשבי חוקריו,אני מבכר להסית את המחשבה למשהו אחר,הד מרוחק וקרוב, שבור קצת, משהו שזורם והולך עם הרוח, חרישי, קול נסתר העובר ברחובות, שירה בציבור על הלב השבור.

 

3

*

   כאשר הרב פרופ' אברהם יהושע השל, מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים,צעד בחברתו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג במצעד מפורסם למען זכויות האדם ושיוויון הזכויות לאפרו-אמריקאים, ברחובות העיר הדרומית,סלמה,אלבמה (1965) הוא אמר, כי עבורו היה המצעד כמו להתפלל דרך הרגליים (השל גם הספיק להיות קול-קורא משמעותי כנגד מלחמת ויאטנם ומוראותיה).כזאת אף חשתי אני במהלך ההליכה ביום שישי.שקוע בקשב לאנוֹשִי.דאוּג לחבריי למצעד,דאוּג מאוד לאנושות וחסר תשובות.למען האמת העדפתי לקבל על עצמי את משמעת ההליכה בטוּר,דווקא כאשר היתה פניה בדרך אשר אִלְּצה את סימן הקריאה האנושי הזה,הנע ברחוב התל-אביבי,להידמות לכעין סימן שאלה,הפונה אולי לרוח האנושית הכללית,כעין מיצג של השאלה אייכּה האדם? לשעבר,סוּפּר אודות הפילוסוף הקיניקאי דיוגנס,שבטרם אבֵּד תקווה ועבר לדוּר בחבית,היה צועד ברחובות ובידו נר,שואל עוברים ושבים,האם הם יודעים היכן למצוא את האדם.אז היום אני ברחובות צועד,אזרח מוזר,תמהוני כדיוגנס,אמן מיצג בקבוצת אמנים,או תלמיד-פילוסופים המנסה לזכור או לברר דבר-מה אודות האנושי בלב האפלה,משהו שאולי יהיה נהיר אי-פעם.לא מאבד תקווה.     

   חשבתי גם על וולפגנג בורכרט, ועל סיפורו שן הארי שם הוא מתאר את המצעד הסירקולארי של האסירים הפוליטים (ושל סרבני המלחמה) בכלא הגרמני, המוקפים במקלעיהם של כולאיהם. מצעד טוטליטרי העוקר ומעקר אותו מן האמפתיה ומן האנושיוּת,ומביא אותו לידי ניכּור מן האנוֹשִי,אפילוּ מרעיו למצעד,השותפים למצעד המתים-החיים.כאשר אני צועד בתל-אביב-יפו,במדינה המקפידה על זכותי להביע את עמדותיי בציבור ולו בשתיקה,צועד באישור החוק ובלווי משטרתי תומך ולא לנוכח מקלעים ואיומים קיומיים ממשיים,אני יכול עדיין לחוש אנושי-אמפתי לזולת, הישראלי והפלסטיני כאחד.שלא כאזרחי עזה,המהלכים במצעד סירקולארי לנוכח מקלעיהם של סוהריהם,אנשי החמאס,אליהם הצטרף שוב,זה מקרוב,גם צבא הגנתינוּ,והאדם אכן צריך שם סוג של עמידה ושל גדלוּת רוח בלתי נתפשת,בכדי שלא להתייאש,ולהמשיך להאמין בתרבות וברוח האדם,גם כאשר הוא אנוּס לשאת את הסיוּט,הממית גוּף ונפש,המתרגש על ידי אחיו,בני התמותה (אם בנשק חמאסי,אם בנשק צהל"י)להדיחו מן העולם.אני נֹח לי,הולך במסיבת רֶעים אידיאולוגית בתל-אביב ליד בתי קפה הומים וחנויות מכולת,בתי מרקחת,מסעדות ומרכזיים מסחריים,הנוחים לספק את רוב צרכיי.מהלך חופשי בארצי,בתוך טוּר דמוי סימן שאלה,חסר פנים לרגע,הולך לאט לשעה,שפל רוח,ברך וקומה,שמוּט ראש בּוֹ הומים מראות קשים של בתים הרוסים בערים דרומיות, פצועים קשים וילדים מתים.

   מגיעים לרחוב המוסכים אליפלט, צינור המפלט של תל-אביב, בואכה איצטדיון בלומפילד (ביטלו את משחקי הכדורגל לרגל המצב),אותו אליפלט שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך? הולך-מרגיש כמו פליט, בשיירת פליטים של הרגע: אלי,למה שבקתני? איזה ילד אני,אליפלט.אבוד ומקווה,חולם בעיניים פקוחות;שומע הדהוד- מרוחק (לא המולת קהל מן האצטדיון), נזכר במלותיו האופטימיות של פאול צלאן:

 

מְלֹא הַמַּגָּף מֹחַ

מֻצָּג בַּגֶּשֶם:

 

הִלּוךְ יִהְיֶה, הִלּוּך גָּדוֹל,

הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַגְבוּלוּת,

שֶהֻצְּבוּ לָנו.  

 

(פאול צלאן, סורג- שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1994, עמ' 117).  

 

שם,בגינת אליפלט,אי ירוק בלב הזנחה נואלת,ההליכה באה אל סיומהּ.אני נפרד מכולם,מבולבל ומחייך,חיוך אנושי כזה,אוהב ופצוע. 

 

*

בתמונה למעלה: מרטין לותר קינג (במרכז) ואברהם יהושע השל (שני מימין) מהלכים יחדיו במצעד זכויות אדם בעיר סלמה, אלבמה בשנת 1965.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »