ים זה ים, גלים הם גלים?

*

"שני מלאכים מחוטבים בעץ דובדבן כורעים משני צידי מזבח הכנסייה העטוי ארגמן. השולחן ועליו הארון ניצב לפניו. לפקודה הנלחשת "הוֹרֵד" של איש בית ההלוויות, הארון המתכלה המכיל את שרידיה של דבּורה אייבון, מונח ללא דופי על השולחן. בעודו רוכן עימו, מבחין ג'וליאן בחטף במדליית זהב עם סרט ירוק נחה בין הוורדים האדומים שעל המכסה. נגן עוגב חשמלי במראָה שלו  פוצח בקטע סולו עצוב. ג'וליאן סב על עקביו בעת ובעונה אחת עם עמיתיו נושאי הארון, ותופס את מקומו לצד לילי. ידה העטויה כפפה מוצאת את כף ידו, מצטנפת ונחה דרך קִרבה בתוכה. היא לוחשת "אלוהים" ועוצמת את עיניה.  בצידה האחר אדוארד בוהה כסומא נכחו, סנטר מורם, כתפיים משוכות לאחור, פנים אל פנים מול כתת היורים".

[ג'ון לה קארה, שומר אמונים, מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת, זמורה – מוציאים לאור, חבל מודיעין 2022, עמודים 152-151]

*

    עם השנים אני קורא פחות ופחות מותחנים וספרי ריגול, דווקא משום שעם הזמן הבנתי כי לפחות מבחינתי המציאות מספקת תעלומות בלתי-פתירות העומדות בתווך שבין הנטייה שלי לחוות את עצמי ככאוס, שלפעמים מצליח להתארגן היטב, ובין איזו אינטואיציה של ביטחון שבעולם החיצוני לי, לא דווקא זה החברתי, אלא זה המשתרע מעבר לאדם, ניתן לאתר איזו סיבתיות רציונלית: מכלול של סיבות ותוצאות (לפעמים כמה מארגים אפשריים), המשפיעות אלו על אלו  (אבל אני תוהה אם ניתן לזהות אותן בסביבה אחרת שאינה תודעה רציונלית). פעם האמנתי כי כל עיסוקי בפילוסופיה נובע מאיזה רצון למצוא סדר שיטתי במציאות שיתיר במעט – הרבה מן הכאוס שחוויתי כילד וכנער, ולוּ אם קיומו יהיה אשלייתי. עם זאת, עם השנים, הרבה יותר קשה לי, להתמודד עם מקרי-מציאוּת (ממשיים לגמרי) שאיני מסוגל להתיר באמצעות ידיעותיי והגיוני  (למשל, מערבולת שכזו הכרוכה בכך שארבעה אנשים שהכרתי, שלושה מהם כבני גילי, הלכו לעולמם בתוך חודש). עם הזמן, אני לא זקוק עוד לבלש-הפרטי, לסוכן המיוחד או לאיש הביון, ולפעמים גם לא לפרופסור מהאוניברסיטה או למומחה המקצועי הזה או האחר [פסיכולוג, אנליטיקאי, פסיכיאטר, מומחה לרפואה סינית, שאמאן, אסטרולוג או בעלת-אוב], כדי שיתירו לי את החידות והתעלומות שמטילה לפתחי המציאות. אני בטוח שיהיו אנשים שיתמהו – משל לאנשים המתבוננים בים, ופתאום אחד מתעקש שיש היום לפעמים גלים די-מוזרים, שלא ניתן להסביר או שהסברם בלתי-ידוע, ואילו שותפיו אומרים: מה אתה מבלבל את המח, זה ים ,וגלים הם גלים.

    לכן, שמחתי, שדווקא בזמן הזה, הגיע לידיי, ספרו האחרון, מן העזבון, של סופר המרגלים הבריטי, ג'ון לה קארה (שם העט של ג'ון מוּר קורנוול,2020-1931). כתב-היד נמצא על מחשבו של האב, על יד בנו, ניק קורנוול, שנזכר אחרי פטירת אביו, שאביו דיבר איתו על מציאות כתב יד שלם פחות-או-יותר,בשם Silverview; שנכתב כנראה במקביל או מעט אחרי ספרו, A Delicate Truth, שנכתב כנראה במהלך 2012, וראה אור באנגלית באפריל 2013. קורנוול-הבן כותב כי ציפה  למצוא כתב יד לא-שלם, אולי שלשת-רבעי-ספר, עם טיוטות והצעות שונות לסגירת העלילה, אך לדבריו – מצא כתב יד שלם במירבו, שנזקק רק לעריכה קלה. לדבריו, "נגיעה קלה ומהירה". לא ברור מדוע תורגם הכותר לעברית בשם שומר אמונים.  

      גיבור הסיפור (אף כי הסיפור אינו נמסר בשום שלב מן הפרספקטיבה שלו), אדוארד אייבון,  הוא גימלאי בריטי חביב, ג'נטלמן אמיתי, הנכנס לחנות הספרים של אדם שיכול היה להיות בנו, ג'וליאן לונדסלי, סוכן בורסה מצליח שהחליט לאחר מות אביו – להחיל שינויים מופלגים בחייו ולעבור מלונדון לסביבה כפרית (עיירת חוף, ליתר דיוק). אדוארד, שהיה ידיד נעורים של אביו של ג'וליאן, מציע לבן למלא ספריה שלימה בחנות בספרות קלאסית, ובספרות יפה, שאינה חלק ממפת רבי-המכר, או ספרות המותחנים , הריגול, ספרי הניהול והרומן הרומנטי, הנמכרים תדיר. הם מתחילים לעבוד על זה ביחד. אדוארד אוהב מאוד את טבעות שבתאי של וו.ג. זבאלד. הוא שב ומזכיר אותו בכל מיני הזדמנויות. מה שממקם את העלילה בוודאות בין העשור הראשון והשני של המאה הנוכחית, שכן הסיפור מתייחס למלחמת האזרחים בסרביה-בוסניה-קרואטיה ולהופעת טבעות שבתאי,  כאירועים ותיקים שהשפיעו על חיי גיבורו.

    ככל שהעלילה מתפתחת, הולך ומתחוור, כי אדוארד היה במשך שנים איש השירות החשאי הבריטי. הוא פולני במוצאו והסיבה שהחל לעבוד עם הבריטים היא התנערותו מהקומוניזם. הוא כה הצטיין בפעילותו עד שהועסק כסוכן שטח בכל מיני אזורי סכסוך, ולימים גם נישא לאחת הנשים הבכירות ביותר בשירות. יש להם בת אחת שהיא אם חד-הורית בשם לילי. האם גוססת ממחלה סופנית, ואנחנו נעשים ערים לכך שאיזו ועדת בדיקה מתכנסת על-מנת לבדוק איזו דליפת-מודיעין שאפשר שלאדוארד היה חלק בהּ, אי-אז בעבר.

    מה שמתברר רק בדיעבד הוא שאדוארד, כמו אמן שחמט, מפעיל ומתמרן את האנשים סביבו, בראותו כל-הזמן כמה צעדים קדימה; אבל הוא לא מניפולטור תועלתן ואינו מבקש לפגוע באיש, אלא טווה אט אט תכנית שבאמצעותה ייעלם תחת הראדאר של השירות החשאי, מעט לאחר מותהּ הטבעי של אשתו, ולאחר שעתידם של בתו ושל ג'וליאן ייראו לו טובים ומובטחים; כל זאת, מבלי שייהרג איש או ייפגע או יידרשו קורבנות נוספים. מתברר גם שאדוארד עבר הפיכת-לב בימי מלחמת האזרחים בקוסובו, גם בשל ממדי שיתוף הפעולה של המעצמות המערביות עם הגורמים שביצעו רצח-עם, וגם בשל קשריו האישיים עם משפחה מוסלמית משכילה, שהגיעה לבוסניה מן המזרח התיכון, והוא הפך אצלם בן-בית. מרביתם נרצחו באופן אכזרי בימי ההוצאות להורג ההמוניות שאירעו שם.

      אדוארד לא היה מסוגל להמשיך בתפקידיו. הוא התרחק לתפקידים משרדיים ולבסוף פרש לגמלאות. החשד שהתעורר נגדו הוא שהעביר חומרים מודיעיניים לסלמה, אם המשפחה המוסלמית ששרדה. איש לא נגע לרעה באדוארד, כל זמן שאשתו כיהנה בתפקידה הבכיר בשירות , בשל השערורייה הגדולה שהייתה פורצת בשל כך, אבל אדוארד מבין בפקחותו, שהטבעת סביבו תתהדק, עם מותה של אשתו, דבורה.

    ההפתעה הגלומה בספר היא היציאה מהטופוס האופייני לעלילת הריגול של לה-קארה, שבמהלכן שירות הריגול הבריטי בוגד בסוכניו או במבקשי-הצדק ומפקיר אותם או שולח אותם אל מותם, בשל איזה אינטרס פוליטי-מדיני-כלכלי כזה או אחר, הגובר על הצורך להגן על הסוכן שבשטח, שהוא בעצם סוג של מריונטה המורקדת על ידי מפקדיו ומתומרנת על-ידיהם. כאן, מדובר על סוכן לשעבר, שהתפכח, שמבין את מקומו היחסי המנצל את מעמדו כבן-זוגהּ של בכירה בשירות,  על מנת להפסיק לחולל היזקים בשל האינטרסים "כביכול" של בריטניה, ואז מחליט לפעול עצמאית כדי להפחית עוד יותר את ממדי האלימות והרצח, וסופו שהוא יוצר מציאוּת, בכמה צעדים בלתי-אלימים בעליל, שבהּ הוא מותיר את אהוביו במציאות בטוחה למדיי, ואילו הוא נעלם אחר האופק, בטרם יצליחו מעסיקיו-לשעבר לשים עליו את ידיהם, ואגב כך לפגוע גם במוניטין חסר-הרבב של אשתו המנוחה.

    בדרך כלל, מותחנים מתחילים ברצח אדם או בהיעלמות שלו – הנחקרים על ידי בלש או סוכן, הפותח בכל צעד שהוא מחולל, עוד נדבך בתיבת פנדורה, שמתוכה עולים כל מיני סודות עבר, שהובילו לרגע הרצח או להיעלמות. כאן, נוקט לה-קארה דרך-סיפור אחרת. אנחנו מלווים את הדמות הראשית ואת הדמויות המקיפות אותה, וגם שומעים מדי פעם את ההערכות אנשי השירות הבריטי לגביו. אנו מלווים את התדרדרותה הבריאותית של אשתו, את ההלוויה שלה; את העובדה שכביכול אולי יש לו מאהבת לונדונית (ואולי רק אשת שטח אליה הוא מעביר מסרים מוצפנים), את ההתקרבות בין ג'וליאן ובין לילי, בתם של אדוארד ודבורה — ואם הציפייה היתה, להתרה דרמטית של הדברים בסיום, כאשר אנשי השירות כבר ממש מכינים מארב לאדוארד, בכדי להובילו לחקירה ולמעצר. מתברר כי האיש היה פיקח דיו, כדי לחשוב על הסיטואציה המורכבת בתוכה הוא נמצא, כמה צעדים קדימה. הכל יוביל אל היעלמות שאין בה אלימות, שתותיר את אנשי השירות החשאי בלא-קצה חוט לגבי המקום אליו הלך (הספר מסתיים בכך שלילי אומרת לג'וליאן "הוא הלך למצוא את סלמה שלו וזה הסוד האחרון שאשמור מפניךָ", אבל אין כל הכרח שכך הוא, מלבד העובדה שלילי ראתה את אביה נכנס למכונית שחורה, שבאה לאסוף אותו).

    אדוארד אייבון נשאר עד תום העלילה דמות חיובית ומורכבת, שבעצם סירב לתת לארגונים בהם עבד ופעל את המילה האחרונה ביחס לחייו, חיי אהוביו, וחייהם של אחרים. אם אשוב לזבאלד, יותר מאשר שומעים את הדהודו של טבעות שבתאי בספרו של לה קארה, דווקא הדהודו של המהגרים נשמע היטב, וזאת מפני שבספרו זה הציע זבאלד, במידה רבה, ארבעה סיפורי היעלמות של דמויות יהודיות, תחת הטוטליטריזם שאפיין חלקים נרחבים של אירופה בלב המאה העשרים. אייבון, מהגר מזרח-אירופאי בעצמו, היה פעמיים בחייו קורבנן של אידיאולוגיות פוליטיות, שתמרנו אותו, אבל הוא יודע לוותר על מקומו הנוח בארגונים המבטאים שליטה וכוח, על מנת להימנע מהאלימות המשולחת שארגונים כאלו מפעילים בשם המדינה, העם או הטוב הכללי (The Greater Good).

     ספרו של לה-קארה העלה בזכרוני את דבריו של הסופר וההוגה הפילוסופי הצרפתי, מוריס בלנשו (2003-1907), בספרו השיחה האינסופית:  "אדם חסר אופק, שאינו מעצים עצמו מתוך האופק, הינו יש ללא יישות ונוכחות בלי הווה" [מוריס בלנשו, השיחה האינסופית, חלק 1: דיבור רב-פנים, תרגום ואחרית דבר: דניאל אפשטיין, סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 103]. דמותו של אדוארד אייבון מאוד דיברה ללבי, משום שבניגוד לאנשים המאוהבים בגלוי ברעיון לפיו הם משתייכים לאיזה רעיון תיאולוגי או אידיאולוגי שגדול מהם ושעליהם לשרתו בנאמנות, ובלא הרהור או ערעור – אני תמיד מחפש אופק חדש, ובמיוחד בימים שבהם אני מרגיש כי איני יכול להישאר יותר באותו מקום (רגע שכזה אירע לי למשל בקיץ 2014 מול ההרס והחורבן שהוסבו לשכונות אזרחיות בעזה),  ונע בהתאמה למול האופק המשתנה הזה (כשאני נע גם האופק נע). גלים אמנם מתנפצים לבסוף על החול או על הכורכר מול יבשה כזו או אחרת, אבל אין פירושו של דבר כי הגלים, או אפילו גל יחידי, נובעים בהכרח מאותו אופק, והאדם לא אנוס ולא מוכרח לבחור בכך שאנשים או מוסדות, גם אם בילה בחברתם אי-אילו שנים, יכתיבו לו אופקים "מתאימים".

*

*      

*

בתמונה למעלה: George Luks, L Street Brownies, Oil on Canvas 1922 

Read Full Post »

לקרב אלינו את הטבע ולהתקרב אליו

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »

ארגנטינאי בברזיל

*

עד לאותו אחר-צהריים לא שאלתי את עצמי מעולם אם בעלי החיים עשויים להיות סקרנים כבני אדם. מה שאירע לי שם הראה לי שהשאלה תקפה, כי אורחיי— שמו לב ליהירותי— לא התיקו ממני מבטם […]

זה דבר שלעולם יישאר אפוף מסתורין, ואיש כמובן לא מאמין באמיתותו כשאני מזכיר אותו. אבל זה קרה, ושמור עמי זיכרון כה מהימן עד שאיני יכול לבקר בשום פארק בלי לחוות מחדש את המבוכה שחשתי כשהקרפיונים והצבים התבוננו בי, כאילו בחנו אותי. מה הם חשבו עלי? מה חושבים עלי בעלי החיים, אם הם בכלל חושבים… העדפתי לשוב אל השביל שסביב האגם כדי להמשיך בדרכי; היתה לי תחושה שנכחתי בחלק מן המציאות המורחבת, אם כי חלק מזערי כמובן, השמור רק לחווייתי הפרטית.  

[סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, עם אחרית דבר מאת אנריקה וילה-מאטַס, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 95-94, 96].

*   

בעקבות הימים הרתוחים האחרונים והצורך להירגע קמעה ממוראם, קראתי בשנית את ספרו של הסופר הארגנטינאי היהודי, סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי. צ'חפק (יליד בואנוס איירס, 1956) חי שנים ארוכות בונצואלה (2005-1990) ובעשור האחרון דר בניו-יורק ומלמד ספרוּת ב- NYU. הנובלה המדוברת היא למעשה תיעוד טיול. יום הקרוב ליום הולדתו של הסופר, שבו הוא בוחר לצאת יחידי אל פארק עירוני בלב עיר דרומית בברזיל, שאליה נקלע בשל כנס אקדמי בענייני ספרות שנערך במקום. הוא יוצא להימצא רובו של היום בחברת סלעים, עצים, ובעלי-חיים; מעניק להכרתו את ההזדמנות לפעול לגביהם חופשי, ללא המוסרות הפוליטיים-חברתיים של הערים, בלא כבלי הרפובליקה הספרותית או האקדמית; באין צורך להיראות ולקיים נִראוּת ונוכחות; הוא עומד בצל אילן ענק, מתבונן ארוכות בצבים (המתבוננים עליו); אינו חב לאף אחד דבר ומנסה להדיר עצמו גם מבני האדם המעטים בהם הוא נתקל בדרכו, ממעיט בדיבור; הוא חש לרגע, קרוב אל עצמו, חלק מן הטבע.

אין לומר כי צ'חפק מדגים מסע קוסמופוליטי, של גולה שאינו מוצא בשום-מקום את ביתו. אולי כמו הצבים שצ'חפק חש כי הם מתבוננים בו בעניין, זהו מסע של אדם המתעורר להיזכר לפתע כי ביתו היא נפשו, היא הכרתו. היא נישאת בעולם, ובמידה רבה, גם נושאת העולם. הוא נושא אותה בכל אשר יילך (כמו שיריון של צב), ואינו צריך לכל אותם סממנים של מעמד והכרה חברתית. דווקא מבלעדיהם ובחברתו של עץ או של צב הוא חש עצמו— עצמו; כמו מי שמשיל מעליו מטען כבד ומיותר, שהכביד עליו זמן-רב, שהיקשה על העיניים לראות בבהירות את החולף בדרך. הוא נזכר כי כל אשר חולפים לעיניו. אף בעיניהם—הינו פרט חולף, ודווקא במקריות השיוויונית הזו (חולף-עובר מול חולף-עובר) אפשר שתתרקם לה איזו ידידות, או הסתקרנות שיש בה עניין.

מסע הטיול הרגלי של צ'חפק שונה במהותו ממסעות הטיול של וו.ג. זבאלד. גם אין בה משום האידיאליזם של ההתנתקות מן החברה או מן האידיאליזם של ההליכה אצל הנרי דיויד ת'ורו. המסע של צ'חפק הוא בשום אופן אינו תנועה בשירות הזיכרון (כל זיכרון) או בשירות האידיאולוגיה (כל אידיאולוגיה); הנופים והמראות אינם מכבידים עליו בזיכרון אישי תרבותי היסטורי, פוליטי או רעיוני. להקת הצבים אינה בשום פנים מזכרת ללהקה האנושית. צ'חפק זר להיסטוריה של המקום בו הוא בוחר לטייל; אשר על כן, הוא משּיר בכל צעד עובר, עוד מעט מן המשקל העודף של הזהויות (מעמדיות, חברתיות, לאומיות, פוליטיות, רעיוניות) שכל אדם עתים נאלץ עתים בוחר לחגור על עצמו, כמו היו אפוד מגן מפני הטבע החיצוני והפנימי. ככל שהספר מתקדם מוקל יותר ויותר לצ'חפק. ואם החל את מסעו מופתע מעצם ההחלטה לבלות כך את היום, הריי ככל שהיום נמשך כך הוא נמלא חמדה שלא ידע כמוה זמן-רב;  כאילו האדם העירוני המודרני כמוהו כאסיר הנתון בכלא, שכל מבטיו מתורגלים-מאומנים לציית למסגרות החברתיות בהן הוא מבלה את ימיו. האדם הצ'חפקאי מקוטב לפילוסוף, שוכן המערה האפלטונית היוצא לאור (פוליטיאה ספר שביעי). הגילוי המצפה לו בצאתו מן המערה, כלל אינו גילוי-עליון, ולא השגה שכלית יוצאת דופן, כי אם ההכרה הפשוטה כי לעתים נעים יותר מאשר להשתייך, להיראות, להשתתף, לדבר, לקרוא ולכתוב בחברת בני האדם— פשוט לצאת יחידי אל הטבע, ולחוות אותו במלואו.

ובעצם, כשקוראים את רשמיו של צ'חפק מביתן הציפורים (51-44); מאגם הצבים והדגים (96-92); וממפגש עם דקל ענק (110-106) או אפילו משפט נוגע ללב כמו: "יש לי שני דברים בעלי ערך להוריש: מצית של סבי ומשקפת של אבי" (עמ' 61), קשה שלא להיזכר באלברטו קאֵירוֹ, שומר העדרים,ההטרונים הנאטורליסטי-פנתאיסטי של פרננדו פסואה, או בתיאורי הטבע החירותניים של אלבר קאמי ב-הקיץ או בשירוֹ זרע השמש המסתיים בשורה: מה יפה היא מתת החיים (תרגם: אהרן אמיר).  לא חייבת להיות כלל אמת נסתרת פרט לחיים, ואפשר כי מה שאינו גלוי לנו פשוט אינו גלוי משום שאיננו מוכנים לראותו, אך היישות שופעת בנדיבות, ואינה מייחדת את עצמה ליחידי סגולה או מעיינים בקיאים, גם אינה מסתירה את עצמה מידי מי מהנמצאים וכל אחד חווה אותה כפי כשריו ומסוגלויויתיו. בסופו של דבר, סיפורו המינורי של צ'חפק, טייל היוצא קרוב ליום הולדתו אל הטבע ולא אל ההעלם העירוני הממודר-הייררכי, הוא סיפור, המזכיר את התמונות שנתפרסמו לאחרונה בהן נראה פיל הודי (ראג'וּ) ששוחרר משביו אחר חמישים שנה. יש משהו ביציאה מן העיר, מן הסדר הפוליטי, הנומי, מן השיח , מן הצורך להשתייך ולרצות— חווייה עמוקה של שחרור וגילוי מחודש כי האדם הוא חלק מן העולם, ואת חוויית עולמו נושא הוא בחובו, והיא עשויה להשתכלל כל הזמן, להתחדש ולנבוע. בסופו של דבר, הנובלה של צ'חפק הזכירה לי עד כמה  בני האדם מבלים ימיהם במציאות מוגפת תריסים מלווים בטרטור המזגן, ורק לעתים מרשים לעצמם לצאת אל החוץ ולתת לטבע לנבוע בהם למישרין, בהיותם לבדם.

הפילוסוף הפוליטי הבריטי טרי איגלטון כתב לאחרונה על אודות כתבי סמואל בקט כי את גיבוריו מייחדת העמימות, כאילו הם קיימים ובלתי קיימים בו בעת, מודעים לקיומם הסופי, המחיק, נטול ההוד וההדר. איגלטון משום מה לא רואה את הקשר שבין ההשתייכות למעגלי האלימות הציבילטורית של החברה הפוליטית ובין העמימות הזאת שהיא כופה על האדם היחיד, הנדרש לפעול, לרצות ולקוות, בהתאם לאורחותיהם של בני קבוצתו. המאה העשרים הבהירה היטב כי המדינות והחברות נכונות למחוק את היחיד בכל עת (בכך קפקא קדם לבקט וקאמי, במידה מסויימת, היה מקבילו). אליבא דצ'חפק, ההליכה לבד בטבע, ההתנתקות הזמנית מן החברה ותביעותיה, משיבה לאדם מעט בהירות ופשר, משום שהיא מעלה בו את אהבת החיים בכלל (שאינה כורכת עצמה בהשתייכות לקבוצה), אשר דווקא החברה המילולית והנומית, על כל מעקשיה ודרגיה, נוטה להזיר ולנכר— ועל כן לעמעם. לפיכך מי שיוצא מהקווים מזמן לזמן הוא כמי שפותח חלונות מוגפים ומאוורר את חדריו באוויר טרי-שִׁמשי.

**

הזמנה

"תקווה לשעה זו"

 *

ישאו דברים:

הרב רוברטו ארביב (תל אביב)

השיח' איהאב באלחה (יפו)

השיח' ד"ר עומר רייס (עכו)

* 

מופע מוזיקלי:

יאיר דלאל

* 

נוה שכטר: מרכז לגסי-הריטג' לזהות יהודית

רח' יוסף אליהו שלוּש 42, נוה צדק  

יום שלישי.15.7, 20:00

כולם מוזמנים

 *

בתמונה למעלה: Lasar Segall. Forest, Oil on Canvas 1956

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

תּקוּעים כּעצם בָּגרוֹן

*

א .וו.ג. זבאלד  (2001-1944) כתב לגבי מה שקרא בספר אוסטרי על חקר הים הצפוני:

בספר על חקר הטבע בים הצפוני שיצא לאור בוינה ב-1857, קראתי שבחודשי האביב והקיץ עולים מִליונים של דגי הֶרינג מן המעמקים האפלים כדי להשריץ בשכבות זה על גבי זה במימי החופים ובמים הרדודים. ובסימן קריאה מצוין שכל נקבת הֶרינג מטילה שבעים אלף ביצים, שלפי החישוב של בּוּפוֹן היו מסתכמות עד מהרה בכמות דגים גדולה פי עשרים משטח הפנים של כדור הארץ אילו התרבו כולם באין מפריע. הרישומים מתעדים שוב ושוב גם שנים שבהם דֵיג ההרינג כולו בסכנת חיסול בשל הצפת דגים קטסטרופלית ממש. אפילו דווח שלהקת הרינג עצומות נסחפו אל החופים עם הרוח והגלים, הושלכו אל היבשה וכיסו מיילים שלמים מן החוף לעומק כמה רגליים. תושבי האזור יכלו לגרוף ולסחוב בסלים ובארגזים רק חלק קטן מיבול ההרינג, השאר הרקיב בתוך ימים מועטים והציג את המראה הנורא של טבע הנחנק בשפעתו שלו.

הטבע הזה הנחנק בשפעתו שלו, כמו מעלה סימן שאלה גדול, אשר לתבונה השוררת בקוסמוס; כלומר, על פניו, לו המכניזם הקוסמי היה פועל למישרין לא היינו אמורים להעלות בדעתנו, אלפים ומיליונים של דגי הרינג מעלים רקב על פני היבשה.

ב. הדגים המרקיבים במליוניהם, משום מה, מעלים בדעתי שדות קרב, מחנות מעצר, ריכוז והשמדה— אותם מקומות שבנו בני אדם כדי לאבד או לדכא את בני מינם במיליוניהם.

ג. היו שחשבו כי התבונה והמידה הטובה יוכלוּ לסכור את התופעות הללו. ידע ביולוגי-ימי וידע במדעי האוקיאנוס עשויים לצמצם בעזרת תכנון נאות ומחשבה בהירה תופעות כגון זו המתוארת על ידי זבאלד. מחשבה ליברלית, דמוקרטית, קוסמופוליטית עשויות לבלום את הפשעים כנגד האנושות שמבצעים משטרים שונים. אך האם זה כך? האם מירב בני האדם באמת היו עושים מאמצים, נניח, כדי להעביר מיליוני דגים בו-ביום לתושבים רעבים ביבשת אחרת. אינדיבידואלים רבים ודאי רוצים בכך, אך הממסדים הפוליטיים האנושיים עוד רחוקים מכך. שהרי עדיין מיליונים מתושבי כדור הארץ מתים מדי שנה מרעב, ורבים פי כמה חיים בבורות ובעוני, ובכל זאת מהדורות החדשות מתעקשות לעסוק בפוליטיקה הצרה, בתוצאות הספורט, בגורל הסלבריטאים, ובבתי קפה בהם ניתן לרכוש ספל קפה מהביל בחמישה שקלים חדשים.

ד. האם לנוכח כל אלוּ הפרוייקט התבוני-סוציאל-דמוקרטי-ליברלי,אינו אלא קולם של חולמים, המקווים לראות עולם אחר ומוסיפים להתעקש על כך, גם כאשר המציאות האנושית היומיומית טופחת קודרנית על פניהם, ורוב הסכמי השלום נדמים כהכנה לקראת המערכות הבאות.

ה. יוסיף ברודסקי (1996-1940),המשורר והמסאי יליד פטרבורג/לנינגראד/סטלינגראד, שמצא מקלט מדיני בארה"ב ובאירופה, כתב באחד משיריו ברוסית: דגים תמיד שתקנים/מחמת אִלְּמוּת לשון/שירים על דגים, כמו דגים – / תקועים כעצם בגרון. כשנתקלתי בשיר לראשונה, צחקתי בשל הסיומת שלו (היא גורמת לי לחייך גם כעת). כאשר קראתי את המסה של ברודסקי פחות מאדם הפותחת את ספר המסות מנוסה מביזנטיון  נוכחתי בכך שאחד מזכרונות הילדות העזים של ברודסקי הוא צפייה בלהקות הדגים שגדשו את נהר הנייבה, ואז צפייה בהמון האדם המשוטט מנוכר ומפוחד ברחובות עיר ילדותו, הפוחדים לפצות פה שמא ילקחו למעצר. בספרו המאוחר חותם מים  דימה עצמו ברודסקי לצלופח באלטי בתעלות ונציה, דג שלמד לדבר, שלימד עצמו לא לשתוק, שביקש לשחות ולשחות עד שידע חירות.

ו. בטרקטט התיאולוגי-המדיני כתב שׂפינוזה (1677-1632): דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה . יש להדגיש כי אליבא דשׂפינוזה אין הדגים יצורים תבוניים ולפיכך הם מתפשטים במרחב, אולי אף נהנים מריגשות מסוימות, אך ודאי לא מתהליכים רציונליים ואינטלקטואליים. הזכות הטבעית הזו מצויה במין הדגים, אך לא במין האדם המסוגל לילך לאור התבונה והמעלה הטובה, כדברי שׂפינוזה באתיקה: הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הינו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה; הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים. כאן בולט מאוד הבדל שבין זכותו הטבעית של הריבון במדינה כלוויתן בין הדגים אצל תומס הובס (1679-1588),ובין השאיפה של שׂפינוזה, כי בכח התבונה תיפקע מידת הטורפנות והדורסנות הטבועה באדם עד שתשכך.

ז. הוא בא משם והלך לשם, ואט-אט רבתה רשימת השָׁמִים שאליה נדד. אני יושב בחדרי ומנסה להרכיב את מפת נדודיו, כאילו שאם רק היא תעלה לנגד עיניי יסתמן לי מתוכה איזה איתות סודי. משהו שלא נאמר בכתביו במפורש.

אפשר תמיד היה עובר-דרכים. לא חש לטלטול או לסכנת-הדרכים, בלי ששם על ליבו כי אט-אט נתפסות הערים בעיניו כמלכודות או מצודות דגים, המחייבות אותו, לכל הפחות, לחלוף בתוכן במהירות, כאילו מבקשות לסגור על צוארו את מלתעותיהן הפרושות כנגד השמים. איך כוכבים ממרחקיהם מביטים בטורי השיניים הפרושֹים על הארץ, דמויי גורדי-שחקים. אפשר כי לעתים היה מרשה לעצמו רק לחנות בתוכן בטרם המשיך בדרך.

לפעמים הוא התחזה לסוחר בין-לאומי, לעתים— לאינטלקטואל הנודד בעקבות כתבי יד; היו תקופות שבהן גורש ממקום מושבו, ואז לבש פנים של מהגר-פליט. לכן, היו כאלה שטעו לחשוב שהוא רואה בעצמו קורבן או שהוא זקוק לישועה או נואש לגמרי. כל אלו היו רק מלבושים ותפאורות, על מה שידע היטב והכיר בעצמו— הוא מוכרח להמשיך לנדוד משָׁם לשָׁם. גם בעת שאני כותב את הדברים כעת, אני מבחין בו כמדומה מכבה את המחשב, מוסיף ומתרחק מעל שולחן הכתיבה אל עבר דלת הכניסה, מגשש חרישית, גם באישון לילה בתנועה מוכנית אל אם-הדרך. נזכר בשורות שכוחות שכתב פילוסוף על אודות הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה. מחייך לעצמו, חיוך חיוור, כמעט עווית. סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.

 המקורות שצוטטו:  

וו.ג.זבאלד, טבעות שבתאי, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2009, פרק III, עמ' 61-60

יוסף ברודסקי, מתוך: "דגים בחורף", עקדת יסאק, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 15.

ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162

ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפטים 37-36, עמ' 314-313.

 *

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma, Mer, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

שלֹשה

*

   זמן ארוך אני חש כי התמונה הזאת שלֹשה (1944) לצייר הסוריאליסטי הגרמני-יהודי,  פליקס נוסבאום (1944-1904), נוגעת מאוד ללבי ואינה מניחה לי. חשתי כי אני מביט בשלושת היהודים הנואשים למראה, העומדים זה מעל זה, וצלליתו של הרם שבהם, המעוטף בטלית, נדמית כדמות צללים רביעית וממחישה את הפסע הדק- העדין שבין היות אדם ובין היות לצל,  וכמו היא צופנת לגבי איזה סוד או הידהוד. תחילה חשבתי כי המועקה שאני חש תלויה היא בנסיבות ההיסטוריות שבהן צוירה התמונה, עת נוסבאום ואשתו פלקה התחבאו מפני הגרמנים בעליית גג בבריסל (מאז 1933 נמצאו בגלות; בעיקר בבלגיה: בבריסל ובמקומות אחרים). התמונה צוירה אחר מאורע שבו נתפס נוסבאום, אשר כאזרח גרמני לשעבר , ביקש מן הנציגות הבלגית להסגירו ללא דיחוי לברלין. הוא נשלח ברכבת רגילה ממנה קפץ בדרך, וחזר לבריסל ברגל כדי להמשיך ולהתחבא עם אשתו. יש להניח כי כבר באותם ימים נטשה את הצייר האמונה כי ניתן לצאת מאירופה בחיים. ואמנם, כמה חודשים אחר כך נתפסו השניים ונשלחו אל מותם במחנה השמדה אושוויץ. חודש אחר כך שוחררה בלגיה מידי הגרמנים.

   לאחרונה התבוננתי בשלֹשה שוב דרך מסך המחשב ופתע הבנתי מה נחבא לו זמן-מה על סף התודעה, וסוף-סוף העז למלמל עצמו החוצה.

   כוונתי לתמונתו הנודעת מאוד של רמברנדט הרמנסזון ון ריין (1669-1606),השיעור באנטומיה של ד"ר טוּלְפְּ (1632), המתארת כתיאורו הקולע של הרסטורטור דורון לוריא תשע דמויות, שמונה אנשים חיים וגוויה אחת. הציור הוזמן מרמברנדט כדי להאדיר את שם האוניברסיטה הצעירה של אמסטרדם (נוסדה באותה השנה). ד"ר טוּלפּ  או בשמו המלא קלאס פיטרסזון, רופא, חבר מועצת העיר, וארבע פעמים ראש העיר, תופס את חלקה הימני של התמונה; הגוויה המוארת (ללא ספק, מוקד האור בתמונה) היא של הגנב הצעיר, אדריאן אדריאנסזון, שכונה 'אריס הילד', שנידון למות בחנק ובאין לו קרובים ושארי בשר הובא אחר מות לנתיחה. לשמאלו של ד"ר טולפּ רוכנים שבעת תלמידים. בסיפרו טבעות שבתאי טען וו.ג זבאלד כי השיעור באנטומיה היה פתוח לקהל בן המעמדות הגבוהים בתשלום, וכי ככל הנראה נערכה הנתיחה בפני קהל רב. לסברתו, אפשר כי תומאס בראון, הרופא, המדען והאינטקלטואל האנגלי נכח אף הוא באירוע (בראון הוסמך כרופא בשנת 1632 באוניברסיטה המתחרה בליידן ושהה באותה עת בהולנד). לטענתו המרתקת של זבאלד, אהדתו של רמברנדט היתה נתונה ללא ספק ל'אריס הילד' המת לאין שיעור יותר מאשר לטובי העיר. לראייתו, רמברנדט התמקד בגוויה, לא בחיים הבוחנים ומחתכים בה, או בקהל הנוכחים.

*

*  

בחזרה לשלֹשה של פליקס נוסבאום; לדידי, ישנה כאן מחווה מודעת של נוסבאום לציורו הנודע של רמברנדט. במיוחד כאשר בוחנים את מוטיב שלוש הדמויות הניצבות זו למעלה מזו, הנוכח בשתי התמונות. על שולחנו של נוסבאום לא שוכבת גופתו של מי שהוצא להורג. על השולחן מקופל עיתון, כנראה יומון אירופי, ועל ידו טלאי צהוב; המפה התלויה על הקיר, ניתן לזהות בה את קווי מתארן של אפריקה, אירופה, צפון אמריקה, וחלקים מאסיה, אך זהו עולם הנמצא מחוץ להשגתם של היהודים הכלואים, הנרדפים עד צואר, אשר מחלונם נשקף נוף סוריאליסטי של צמרת עץ קרחת אחת. במידה רבה שלושת היהודים צופים באירועים הפוליטיים של זמנם; בטבעת החנק ההולכת וסוגרת עליהם באירופה. על שולחנם כמו מונחת היהדות ההולכת ומוצאת להורג דבר יום ביומו. לנוכח המחוות הרבות של נוסבאום בציוריו, כולל בציוריו המאוחרים ביותר [למשל בציורו נצחון המות משנת 1944, שניכרת בו המחווה כלפי ציורו הנודע, נצחון המות, לצייר הפלמי, פטר ברחל האב, משנת 1562], יש להניח כי בשלֹשה  הוא ביקש להתריס כנגד ההוצאה להורג היום-יומית של היהודים ושליחתם להריגה, כאשר רבים המשתתפים, משתפי הפעולה, נוטלי החלק. זאת ועוד, כאשר מתבוננים בנוף המת הנשקף מן החלון, הולך ומצטייר כי נוסבאום ביקש לומר כי דווקא בקיטון הצר, מתקיימים עדיין, בתנאים בלתי אפשריים לא שלושה פרטים חיים, כי אם חייו של עולם. רצח היהודים לדידו הוא מעבר לכל דבר אחר, אנושות המתנכרת לכל דבר אנושי, החונקת את עצמה למוות, המאבדת את עצמה לדעת. העובדה כי כה רבים שיתפו פעולה עם מנגנון הרצח ונתנו לו להתחולל היא נצחון המות.

*

*

בתמונות: Felix Nussbaum, Threesome, Oil on Canvas 1944

Rembrandt, The Anatomy Lesson of Dr. Tulp, Oil on Canvas 1632

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

וֶרְטִיגוֹ בונציה

*

1

 *

רציתי לכתוב על סחרחורת של וו.ג. זבאלד (2001-1944), אולם יש בו קטע אחד המאפיל בעיניי על כל יתר הופעת הבכורה הספרותית הזו (ראה אור לראשונה בשנת 1990) ועל כן, מטבע הדברים, אתמקד בו. לפני שאגש לקריאה, יש להקדים את התייחסותו המאוחרת של זבאלד לחווית הסחרחורת, בספרו השני, המהגרים:

*

העלאת זכרונות,הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב מטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים

[וו.ג. זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, הוצאת כתר: ירושלים 2002, עמ' 139]

*

חוויית ההעלאת הזכרונות, קרי: ההיזכרות, היא חוויית סחרחורת עזה, פצעי רפאים וכאבי פנטום השבים לרחוש ולבעבע בתודעת הנזכר; אדם לא בהכרח רוצה לזכור, עתים הוא חווה דווקא את ברכת הנשיה— שקט ששב לשרור בחיים הפנימיים; התקווה שמעתה יתנהל הזמן לינארית-תימטית ללא קוים שבורים ועקומים, זבי דמים, שדומה שכל פיתול ופיתול בהם גובה משהו מן הנפש, כמו זבוב עיקש הדבק לבשרו של חמור זקן, טורד מנוחתו ואיננו מניח.

ובכל זאת חוויית המספר של זבאלד היא בראש ובראשונה חוויה של היזכרות. הוא בוחר לדובב נופים, תחנות רכבת, ממצאים חומריים, יצירות אמנות, להקות ועדרים של בעלי חיים; החוויה היסודית ביותר בכתביו היא הנדודים בתוך הנוף ואל תוך הנוף, אך לא כמי שמתבונן אחור ומגולל איטי ומדוד את סיפור העבר של הנוף בו הוא פוסע, אלא כמי שעומד על סף התהום, על ראש המגדל, ראשו מסוחרר, והוא צריך לבור לו דרך. זוהי שעה שבה המספר עצמו שוב אינו יודע האם הוא מעוניין להיוותר בראש המגדל או ללכת שבי אחר הלחש הנוגה העולה מן התהום. עם יש משהו המאחד בין אמברוז אדלוורת, ז'ק אוסטרליץ, ווו.ג. זבאלד, היא דמות הרפאים שלהם; נוודים שהכרתם נמצאת אי-שם בתווך שבין המבט המרוחק הידעני מראש המגדל, ובין הנהיה ללכת מעבר לזה, אל חוויית התהום.

אני נזכר בהקואין אקאקו, מורה זן בן המאה השבע עשרה, שעל פי המסופר נהג לסחרר את ראשי תלמידיו על ראש הר גבוה נוכח התהום ולהותירם שם,על סף התהום ועל סף ההארה; חווים את המרחק הדק (אם קיים) בין ההארה ובין המיתה, הנפילה, הריסוק. לא יכול שלא להרהר נוכח-כך בגורלו של זבאלד ובמיתתו בתאונת דרכים, כאילו הסחרחורת של ההיזכרות המכילה גם את ההיפקחות אל התהום, הורתה מראש את דרכו.  שומר הזיכרון התרבותי, העומד על משמרתו בראש המגדל, הוא גם העשוי יותר ליפול ולהתרסק, בוודאי ממי שבוחר להוליך את חייו באפלת העיר שאין לה מרחב ולא מקום, ואין בה אלא רחובות ומוסדות, נתונים לפני עיניו.

*

2

 *

   בליל 31 באוטובר (ליל כל הקדושים) 1980 לן וו.ג. זבאלד בונציה; בקטע הקודם לקטע שאביא מייד הוא מספר כיצד הוא קורא ביומנו של ג'קומו קזנובה, המאהב הגדול, שהיה כלוא בונציה ללא משפט ובלא מועד שחרור עד לבריחתו, שכפי שמסתבר לזבאלד תוכננה לשלהי אוקטובר או לראשית נובמבר, על פי תחשיב ניבויי שערך קזנובה בהתבסס על טכניקה פופולרית בת זמנו; זבאלד נרעש לגלות שהוא מצוי באותו תאריך במקום לא רחוק מן המקום שבו נמלט קזנובה מן הצינוק שעל שפתיו ציטוט מתוך חתימת חלק התופת  (מן הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי): E Quindi uscimmo a rimirar le stele (איטלקית: יצאנו להתבונן בכוכבים); אך משמיענו מייד סיפור שיחרור שונה בתכלית:

*

אני עצמי חזרתי באותו ערב של 31 באוקטובר אחרי ארוחת ערב אל הבאר שבריווה,וקשרתי שיחה עם ונציאני אחד,שמו מלאכּיוֹ,שלמד אסטרופיסיקה בקיימברידג' וכפי שהתברר ראה הכל, לא רק את הכוכבים ממרחק רב. לקראת חצות שטנו בסירתו שעגנה במזח במעלה זנב הדרקון של התעלה הגדולה,עברנו על פני הפרוביה ועל פני טרונקטו ויצאנו אל המים הפתוחים שמהם ניבטת לכל עבר חזית האורות של בתי הזיקוק של מסטרה ונמשכת והולכת על פני מילים רבים. מלאכיו כיבה את המנוע. הסירה עלתה ושקעה עם הגלים ונדמה היה לי שזמן רב עבר. מולנו נחשף זוהרו הדועך של עולמנו— זהר שאיננו יכולים לשבוע מראותו כאילו היה עיר שמימית. נס החיים הנוצָרים מפחמן,שמעתי את מלאכיו אומר,עולה בלהבות.המנוע שוב ניצת,חרטום הסירה פילח את המים ואנחנו שטנו בקשת רחבה ונכנסו אל הקנאלֶה דלה ג'וּדֶקה.  המדריך שלי הצביע בשתיקה על האינצ'רנריטה קומונלה (=המשרפות הציבוריות)באי חסר השם שממערב לג'ודקֶה,מבנה בטון מתחת לעננת עשן לבנה,שדממת מות שורה עליו.על שאלתי עם הבעֵרה נמשכת גם בלילה ענה מלאכיו: Si, di continuo, Brucia continuamente. השרפה נמשכת כל הזמן. טחנת הקמח של סטוקי נגלתה לעינינו,מבנה של המאה הקודמת הבנוי ממיליוני לבֵנים,שחלונותיו הסומים בוהים מהג'ודקה אל הסטוציונה מריטימה.הבנין הזה עצום כל כך,עד שהיה יכול לכלול בתוכו את כל ארמון הדוג'ה כמה וכמה פעמים ולמראהו אינך יכול שלא לתהות אם באמת נטחן כאן רק דגן.כאשר עברנו על פני חזיתו המתנשאת מעלה בעלטה יצאה הלבנה מבין העננים ובאורה הזדהר הפסיפס הזהוב המשובץ תחת הגמלון השמאלי שנראית בו קוצרת ובידהּ אלומת שיבולים,דמות טורדת מנוחה בנוף האבן והמים הזה. מלאכיו אמר שבזמן האחרון הוא מהרהר רבות בתחית המתים ותוהה מהי משמעות המשפט שעל פיו יישאו מלאכים ביום מן הימים את עצמותינו ואת גופנו לנגד עיניו של יחזקאל.–תשובות לא מצא,אבל בעצם די לו בשאלות עצמן.טחנת הקמח נבלעה בחשכה ולפעמים צץ מגדלה של סן גו'רג'ו והכיפה של סנטה מריה דלה סלוטֶה.מלאכיו ניווט את הסירה בחזרה אל בית המלון שלי. כעת שוב לא היה מה לומר. הסירה עגנה. לחצנו ידיים. והנה כבר עמדתי על הגדה. הגלים טפחו על האבנים המעלות טחב צמרירי. הסירה שבה על עקבותיה במים. מלאכיו נופף שוב וקרא: Ci Vediamo a Gerusalemme. ואחר כך ממרחק גדול יותר, חזר וקרא בקול רם יותר: בשנה הבאה בירושלים!

[וו.ג. זבאלד, סחרחורת,תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2013, עמ' 52-51]

*

זבאלד ומלאכיו נפגשים במקרה. מלאכיו האסטרופיסיקאי (או למצער מי שלמד בקיימברדיג' אסטרופיסיקה) מזמין את זבאלד להפלגה ימית לילית בסירתו בנופי מפרצהּ של ונציה. ברם, המסע האנקדוטלי הזמני הופך חיש מהר בתודעתו של זבאלד למסע בעיר שמיימית, העולה בלהבות, טובלת בים. מן העיר עולה הזהר הדועך של עולמנו; התעלה הגדולה דמוית זנב הדרקון, נועדה להדהד את האורובורוס, התלי, הנחש או הדרקון שפיו נושך את קצה זנבו, סמל גנוסטי, אך יותר מכך סמל אסטרלי של כללות הקוסמוס הפיסיקלי. זהו שוב, לדידו של זבאלד, אינו מסע בתוך הזמן הלינארי-תימטי אלא בתוך ואל תוך ההויה הקוסמית המהדהדת מכל מראה ורחש שמשמיעה העיר הזאת.

אבל יש כאן יותר מאשר מסע אל תוך מפרץ של עיר ימית או מסע אל נבכי ההיסטוריה; יש כאן כדבריו של זבאלד סוג של דילוג או פסיחה מן העיר הארצית אל העיר השמיימית. כאילו שמבטם של זבאלד ושל מלאכיו כלל אינו מבט אופקי מן המפרץ אל אורות העיר— תעלותיה ואייה; אלא כאילו היה נושאים ראשיהם למרום ובוחנים את מערכי הכוכבים במסלוליהם, באופן המגלה אלו תמונות-טמונות שהרקיעים אוצרים בתוכם. מבחינה זאת מראות הזהר הדועך, הלהבות המתמרות מן המשרפות הציבוריות, הענן הלבן המיתמר מתחנת הקמח של סטוקי שאפשר שנטחן בה יותר מאשר דגן… דמות הקוצרת, טורדת המנוחה, המופיע פתע, כעין אפיפיניה (דמטר? פרספונה? רות? מאריה? ביאטריצ'ה?)

דומה כאילו מסעו של זבאלד עובר בין נופים אפוקליפטיים, בין עדן ושאול של הקאפלה הסיסטינית. יותר מכך, קשה שלא לדמיין כאן את מלאכיו בדמות וירגיליוס ואת זבאלד בדמות דנטה אליגיירי במסע אל רום הרקיעים ואל תחתיות שאול (זבאלד הלאו החל בתיאור מסעו בסירתו של מלאכיו מן הפסוק החותם את התופת של אלייגרי כפי שציטט ביומניו קזנובה). ברם יושם אל לב, כי בהכרתו של זבאלד בטל ההבדל בין רום העדן ובין קרקעית התופת. זו וגם זו מתקיימות זו לצד זו, מזינות זו את זו אהדדי; המשרפות הציבוריות אל מול תחנת הדגן, זו וגם זו בתהליך שאינו חדל בתוך האור שאינו פוסק ובכל זאת הולך ודועך של עולמנו, לנוכח יופים הדועך תמיד, ההווה ונפסד, של היצורים קרוצי-הפחמן.

נתיב נוסף במסעו של זבאלד הדהים אותי כקורא. ככל שהתקדמתי בפיסקה שציטטתי חשתי כיצד היא אוצר של רמזים, הדהודים וניקרות של מקורות יהודיים ושל עולם יהודי חרב הסמוי מן העין. כאילו זבאלד כאן עובר לתודעתו העצמית כעין הקדשה (Initiation) לסיפור הזיכרון היהודי החי עדיין בכל קצות אירופה ועריה. מלאכּיוֹ הוא מלאכי. אם מלאכי, הנביא המקראי החותם את תרי-עשר הנביאים האחרונים, שהושם כנביא לגויים, והמבשר את ביאתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים בטרם בוא יום ה' הגדול והנורא; ואם מלאך ה' ממש הנה מלאכי יילך לפניך (שמות ל"ב, 34), אותו עמוד אש שהוליך את בני ישראל כמסופר בתורה בצאתם ממצרים, אשר נתפרש על ידי פילוסופים ומקובלים יהודיים ימי ביניימיים על אודות המלאך מיכא"ל (מיכא"ל אנגרמה/שיכול אותיות של מלאכ"י), המתואר בספר דניאל, אולי החיבור האפוקליפטי עז המבע ביותר במקרא (אולי להוציא חזון העצמות היבשות ביחזקאל, שגם אותו מזכיר כאן זבאלד), כמלאכם של ישראל וגואלם. מיכאל גם מוזכר בסדרה של מקורות יהודיים ככהן גדול של מעלה המקריב קורבן עולה, העולה כליל באש בבית המקדש של מעלה ברקיע הרביעי, זבול (זבאלד שומע את מלאכיו אומר בטרם הוא מפעיל מחדש את מנוע הסירה את המלים "עולה בלהבות"). הבחירה של זבאלד לצאת למסעו אחר ציטוט משום דנטה לנוכח האש המלהטת מן המשרפות הציבוריות של ונציה, ולנוכח היותה ונציה העיר האירופית הראשונה בעת הקדם-מודרנית בה נוסד גטו ממוסד ליהודים (כשכונה שהיהודים אינם יכולים לצאת ולבוא אליה אלא באישור מפורש מן השלטונות המקומיים) שאוכלס בכמה שלבים, בין השנים 1633-1516, כל אלו נשאוני אל מוראות השואה; יותר מכך, בספרו של פרימו לוי הזהו אדם? מופיע קטע נודע שבו בוחרים פרימו לוי וחברו ג'אן (פיקולו) לצטט את שזכור להם מתוך מזמור כ"ו מחלק התופת של דנטה (מזמורו האלגי של יוליסס המתאר את מסעו הימי האחרון עד כי נסגר הים מעל לראשנו), דווקא בהיותם באושוויץ, כזיכרון-רחוק לכך שפעם עוד נימנו על בני התרבות האירופאית. זבאלד ודאי הכיר את הספר הזה כאשר העלה את הפיסקה הזאת על הכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. גם טחנת הקמח שאינה חדלה מלעבוד מזכירה את תיאורו של הרקיע השלישי, שחקים, בכתבי סוד יהודיים ששם כביכול עומדות ריחיים וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא— והנה מדרש סדר רבה דבראשית עוד הגדיל לתאר את ירושלים ובית המקדש של מעלה כתלויים בשרשרות של אש בין שחקים (מקום הריחיים הטוחנות מן לצדיקים) ובין זבול (שם מיכאל מקריב עולות בבית המקדש של מעלה). לפיכך כאשר הגעתי עם זבאלד לתמיהתו של מלאכיו על תחיית המתים ועל חזון העצמות היבשות שביחזקאל, ועד לברכתו המדהימה: Ci Vediamo a Gerusalemme (לשנה הבאה בירושלים) לא יכולתי שלא לחוש עימו סחרחורת, מוטב לומר ורטיגו (סחרחורת גבהים), כמי שהתלווה לא אל מסע בין נופי ונציה בלבד, ולא כמי שנשא עיניו לשמי הליל המכוכבים בלבד, אלא  כמי שעשה סיבוב ארוך לאורך זנבות הדרקונים של התעלות החשוכות, וחזה בסדרה של תמונות אפוקליפטיות ומטפיסיות קדומות, החורזות בשלשלת אחת את עברהּ הרחוק של ונציה, ואת החורבן היהודי שמקרוב. הכתיבה הזאת של זבאלד, כמו האקואין לתלמידיו, הותירה אותי שעה ארוכה המום מקולות ומרחשים, העולים ממה שדימיתי  כספר והנה התברר לי כי הוא סיפו של תהום.

אפילו קזנובה הנמלט מכילאו נשזר לי לבסוף עם לשנה הבאה בירושלים ודנטה של קזנובה עם דנטה של פרימו לוי ועם מלאכיו (מלאכי/מיכאל) של זבאלד לשרשרת-סחרחורת-גבהים, אחת לנגד אורו ההולך ודועך של העולם; שדירה מעוגלת של חלומות שבורים. אלמלא הייתי מטיל ספק בכך שזבאלד קרא מדרשים או ספרות סוד יהודית, הייתי חושב שהנה נתקלתי בפרק של ספרות סוד. עדיין נותרתי עם סחרחורת הגבהים והמעמקים הזאת, שעל סף הארה ועל סף הריסוק. על כל פנים, אותה חוויה פנימית שאצר זבאלד בליבו אחר מסעו בסירתו של מלאכיו, די היה בהּ כדי לסחרר, לבלבל ולהאיר את ליבי.

**

הערות: לסדר הרקיעים בספרות הסוד העברית הקדומה,ראו: סדר רבא דבראשית, נדפס: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים, ההדיר שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים מאת אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב-יד וספר, ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמ' ל"ט-מ"ה ; השוו: תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב ע"ב ד"ה: "ר"ל (=ריש לקיש) אומר שבעה…"

לציטטים של פרימו לוי וג'אן מתוך הקומדיה האלהית  לדנטה: פרימו לוי, 'המזמור של יוליסס', הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי,  הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 125-117.

*

חג שני שמח

**

*

בתמונה למעלה:Joseph Mallord William Turner ,Venice with The Salute (Santa Maria della Salute), Oil on Canvas 1840-1845.

©  2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

אף אחד לא באמת רוצה למוּת

*

קראתי את אחות שמש לדרור בורשטיין לפני כמה שבועות, וכדרכי הכתיבה השתהתה עד עתה. בורשטיין הוא ללא ספק ממתי מעט הסופרים הפועלים בישראל, שההודעה על צאת ספר חדש שלהם מעוררת בי ציפיה מסוימת. גם במקרים בהם יצאתי מן הקריאה בספר חדש שלו מעט מאוכזב, עדיין קראתי מצד אל צד, ולא הרגשתי כי קראתי לשווא, ותמיד נותר לי בשוך הקריאה איזה משהו לנטול הלאה ולהתהרהר בו. דומה כי בכל אחד מספריו של בורשטיין עד עתה ישנם מספר עמודים בלתי שכיחים, ככל שזה אמור בכותבים המקומיים, המקנים לו מקום לדידי בחבורה מצומצמת מאוד של פרוזאיקונים מקוריים מקומיים שכישרונם מרקיע מעל המצב המצוי בשוק הספרים העברי של היות הסופר מספר סיפורים המוליך התרחשות תימטית מהכא להתם, אל היות הסופר אמן-כתיבה, לא Writer כי אם Author, ואמני כתיבה המה מעטים במחוזותנו שניים מעיר אחד ממשפחה.

  לפיכך, כאשר אני קורא בספר חדש של בורשטיין, יואל הופמן, מיכל בן-נפתלי (יש עוד כמה אחרות ואחרים) איני תר לכתחילה לא אחר  מבנים הדוקים של רומן או של נובלה; איני מחפש דמויות עגולות ומעוגנות היטב, לא עלילה תימטית רהוטה של התחלה-אמצע-וסוף, אלא אני תר אחר רגעים אחדים מזוקקים של ספרות מעוּלה, דבר מה שיהרהרני או יערערני, אולם לא יותיר את עולמי כשהיה. בלאו-הכי כל ההבחנות המקובלות בין שירה,פרוזה,מסה בטילות בעיניי. כקורא אני כביכול מהדס בצילו של דיוגנס הקיניקאי ההולך בליל האפל אוחז בעששית ושואל עוברים ושבים אם ראו את האדם. ישנם מעט מאוד כותבים שכתיבתם מצליחה לנגוע בשאלה איה האדם או למצער לנהל איזו זיקה כלפיה.מירב הסופרים מקבלים כמובנים מאליהם את החברה וממסדיה; גיבורם הוא מצליחן כזה או אחר או אדם המצוי במשבר זמני, שלאחריו הוא שב לתפוס את מקומו בסדר הקיים, שאין להרהר אחריו, ושום דבר בכתיבתם אינו מורה כי הם ניגשו לכתחילה לכתיבה מתוך מצוקה או טירדה קיומית או מתוך שאלה בלתי פתירה שנדדה בדעתם. הם לעולם לא יעלו בדעתם להעמיד את האדם עצמו, את כל מה שהאקטואליה היום יומית מוסרת על האדם בסימן שאלה.אלו הבודדים שמצליחים לדעתי לנגוע בסוגיית איה האדם, ויודעים להעניק אפשרויות מקוריות, או להטיל אור על מרחבים של שפה ושל תודעה שהיו מואפלים עד עתה, זכאים בעיניי לתואר אמן-כתיבה. אין לי כל ציפיה שאמן כתיבה יפעל בתוך הנומוס הספרותי, מתוך הסטורוקטורות המקובלות, מתוך הקובנציות האהודות על הציבור הרחב, מתוך רצון לממש את ציפיות המוציא לאור להעמיד עוד רב -מכר אחד. אני מצפה מאמן כתיבה לשבור את המבנה המקובל של רומן, גם אם הדבר יעלה לו באי-אילו פגמים ובהרחקה מכוונת מתמיטיקה הדוקה. ובכל זאת, בתוך כל זה יימצא רגע או כמה מומנטים של ספרוּת מעולה.

   במובנים רבים בעיניי אחות שמש אינו שלם ופגמיו לא-מועטים; גיבוריו החיים לא ממש מצליחים להגיע למבע רגשי, האחות-המתאבדת מתוארת בנופך כמעט מיתי, שלפרקים הזכיר לי את האופן שבו אפיין ג'יי די סאלינג'ר את גיבורו המחונן, סימור גלאס, משורר הזן, בתודעתם של בני משפחתו שנותרו לחיות אחריו (הראויה יותר לחיים דווקא היא נחסרה). בורשטיין ויתר מראש על אפיון מעמיק של חיי הרגש של גיבוריו לטובת הרהורים אסטרונומיים, ארכיאולוגיים, מדעיים— קשה שלא לחוש גם כאן בהשפעה הניכרת של וו.ג. זבאלד על עולמו של בורשטיין. ברם, מסעותיו המסחררים של זבאלד בעקבות הטבע, האמנות,הארכיטקטורה, המאובנים מעוגנים ומחוייבים מחיי הרגש ומפיתולי הזיכרון של גיבוריו (דבר הבולט במיוחד ברומן המופת אוסטרליץ). הפער בין זבאלד האוהב מאוד את ז'ק אוסטרליץ שלו, המופרד לנצח ממשפחתו בפראג ויוצא ברכבת הצלה (סוג של אבדון) ללונדון, ובין אורי אולמן, עורך דין לחוזים שפונה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה, ולא תמיד זוכה למידת האהדה של מחברו;לפעמים דומה כי מדובר בסוג של ניכור מכוון, כדוגמת אפיונו של חנוך לוין את גיבוריו, מציב באורח בלתי בהיר את החלטו של בורשטיין להוציא את גיבורו למסע זיכרון בעיקבות הנעלמים הגדולים: החלטתה של אחותו של אורי להתאבד, הימנעותו של אביו (עמוס) מלתרום לו כליה גם כאשר הוא שרוי במצב קשה, אפילו הזיקה הגלויה בין מצב הכליות של אורי אולמן (אבנים) ובין האובססיה של אביו הארכיאולוג לאבני יד פרה-היסטוריות. אולמן אינו אינטלקטואל במלוא מובן המילה כאוסטרליץ של זבאלד. חייו אינם מדובבים את ההיסטוריה הנעלמת של ערי אירופה— על יהודיהן הנפקדים, הוא משתף בזכרונות נקודתיים, שאינם דווקא חותרים אל מקומן של הריגשות, אולי אף מהסים אותם במודע. אסונו של אולמן מינורי בהרבה משל אוסטרליץ (הוא מאבד את אחותו, אמנם עולם מלא, את הוריו אפשר שאיבד במובן-מה הרבה לפני כן, הוא נאבק במחלת כליות— אבל כל אלו אינם דומים לקטיעה של אוסטרליץ הילד מן המשפחה ומן הבית אצל זבאלד), זיכרונו של אולמן אינו נושא נדבכים שלימים של היסטוריה מקומית (ארץ ישראלית), אולם ניכר בו עניין גובר והולך בשירת ימי הביניים, בארכיאולוגיה, באסטרונומיה, כמשקפות את מצבו הקיומי של האדם. קשה גם  לומר כי בורשטיין חנן את גיבורו בחן סיפרותי רב. הוא כמעט ואינו שם בפיו תובנות יוצאות דופן או חונן אותו בהתבוננות מעמיקה על חיי סובביו. את הפנינים הספרותיות המתחדשות ובאות בספר מצטט אורי אולמן משם אחותו המתה (סדרה של שירים דמויי האייקו),או משמם של דברים ששמע, זכרונות של אחרים. מספר לספר של בורשטיין, אני מוצא עצמי מתקשה להכריע האם הוא במכוון נמנע מלהאיר את ריקמת רגשותיהם של גיבוריו, או שמא מתקשה לעשות כן לכתחילה. לעתים דומני כי הוא נמלט מכל מה שעלול להיקרא כרגשני או כמלודרמטי מדי. האנלוגיה בין עולמותיהם השבורים של גיבוריו למכלול הקוסמי החידתי והשלם, מעסיק אותו הרבה יותר מאשר הובלתם של גיבוריו בתהליכים של תיקון, פיוס והשלמה. יש בזה יופי. בהחלטה להותיר את גיבוריו פגומים, מעורערים, חולפים ונידפים בעולם. ברם, יש בזה גם הזרה וריחוק, של מי שיודע שהכל בן-חלוף,מתערער ונפגם כל הזמן, ובכל זאת אנו שרויים בעולם לרגעים, וחשים לעתים בפליאת שהותנו הרגעית כאן.

  כך או אחרת, באחות שמש, אחד הקטעים היפים ביותר מבחינת אמנות הכתיבה הדקה האצורה בו, מובא כסיפור מעשה שהגיבור שומעו והוא לכאורה אינו פרי-רוחו והבנתו:

 

הרב אמר לו שנכון, שזו ההלכה היבשה, אבל אין מה לדאוג, בפועל לא קוברים בחוץ. אך עמוס התעקש, מעבר לגדר צריך. מעבר לגדר. מה זה ההלכה היבשה כאילו שיש הלכה אחרת, רטובה, תלך לפי הדין. זה מה שהיא רצתה— זה מה שיהיה. והרב הביט בו בתדהמה ושתק רגע ואז אמר לו, לא, היא התחרטה ברגעים האחרונים. איך קראו לבת? אך עמוס נפנה משם בזעם ולא ענה, נכנס למכונית והתיישב עם הידיים על ההגה. רק ראובן ברנע, שגם בביגדו קרעו קריעה, לחש הצידה, השם שלה היה דורית, והרב אמר, דורית, דורית התחרטה. אבל היה כבר מאוחר מדי, לכן נקבור בפנים. וריטה, שכל הזמן עמדה בצד ונשענה על קיר גבשושי ושפכה על ראשה מדי פעם מים מבקבוק זכוכית שציור של הר מושלג היה עליו, התפרצה לפתע, ובאנגלית, מה? התחרטה? ואיך אתה יודע שהיא התחרטה? אולי גם אתה האבא שלה? והביטה בחרון כבוש במכונית הפורד שיצאה והתרחקה לאט ממגרש החניה. והרב נדהם, כי לא הבחין באמא עד כה. אבל התעשת והשיב לה, במבטא אנגלי אף הוא, כן, כולם מתחרטים, כולם. לא, אף אחד לא באמת רוצָה למוּת.  

[דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר: תל אביב 2012, עמ' 120-119]

*

מדובר פה בסיטואציה שבה הוריה של דורית הבת שהתאבדה מגיעים אל בית העלמין לשיחה עם הרב הממונה על הסדרי הקבורה. ההורים החילונים משוכנעים שהרב יקפיד איתם על שורת ההלכה ועל-כן תיקבר הבת מחוץ לגדר. הרב לכאורה מבקש להרגיע את ההורים שהקבורה בכל מקרה לא תהיה מחוץ לגדר (אולי בפנים בית העלמין, בחלקת מתאבדים?). דווקא בשלב זה האב מבקש מהרב שיילך לפי משורת הדין, אם ביתו התאבדה הרי שהיא ראויה לקבורה שהיא מנת חלקת של מתאבדים. הרב מנסה לדבר אל ליבו של האב. אולם האב פונה בחמת זעם למכוניתו ויוצא משם בשעטה. בינתיים מתברר לרב שמה של הבת והוא מנסה להבהיר לפרופ' לספרות ראובן ברנע הנוכח שם כי דורית ודאי התחרטה ברגעיה האחרונים, ברגע זה מתפרצת כלפיו האם, שאינה מוכנה לשמוע על האפשרות הזאת. היא בעיקר מתקוממת על שהרב מעז מדעתו לחלוק על הנראטיב שחולקים האב והאם גם יחד, ועל מגמת פניו להתבונן בחמלה עליהם ועל ביתם המתה. ההורים רוצים דין. הרב רוצה חסד. ואם בסוף חומק ועולה מן הסיטואציה הנכאבת הזאת מעט מן הרחמים, הרי אלו דבריו המשובשים של הרב שכנראה עוד איננו שולט די צרכו בעברית: כן, כולם מתחרטים, כולם. לא, אף אחד לא באמת רוצָה למוּת.

   השיבוש הזה. השיבוש לכאורה. זרותו של הרב. זרותה של ההלכה. זרותו של בית העלמין. זרותה של ההתאבדות. זרותה הבלתי מובנת של החמלה, שכמו אינה שייכת למעגלי ההרס והזעם שכאן, עד שיש צורך לעקם את השפה, כדי להשמיע משפט שכזה בעברית. גם כאן דומה כי יותר מאשר בורשטיין מבקש להפעיל את רגשות קוראיו, הוא מבקש להשאיר בהם חיוך עקום, של מה שהוא בו בזמן גם מאורע אלגי למדיי, ובד בבד, סוג של קומדיה גרוטסקית של רגשות, כמעט הגחכה;  שלשה וקטורים הנמצאים זה בקרבת זה, נעים במרחב, כביכול מתוך מגמה להיפגש בנקודה אחת, בלא כל סיכוי להיפגש, אי פעם, לעולם. רב ממונה על בית עלמין מצדיק את השוכבים בקברים. איש מהם לא רצה באמת למות. מי שבחר בכך ודאי מתחרט. אבל המות הוא מוות. וכי יש ברירה.   

   אני שומע בקטע הזה את הדהודו של חנוך לוין בכולם רוצים לִחיוֹת; אפשר גם את הדהודו של ברוך שֹפינוזה בסיפרו אתיקה (ד, 67) על אודות האדם החופשי שאינו מהרהר במוות לעולם. בקטע הזה, ככל שאני מבין אותו, עולה דמותו של המספר כמי שאינו יכול לחוש קרוב לרחשי ליבם של בני האדם אבל גם אינו יכול ממש להתרחק ולהתיק מבט; נתון בפרדוקס, הוא שומר על איזו עמדה של מתבונן, לא מגלה את רגשותיו, מתבונן בתמהון, עתים גם בחיוך עקום, כלפי המתעקשים להחצין רגשותיהם. נראה כאילו ההתבוננות במקרי החיים, החולפים עוברים, שבירים ומתפקעים, מהר מדיי, כאור נר ההולך ודועך; תל של שעווה— הוא כל שנותר. אחר כך. והחופש? זה החופש להתבונן, לא מקרוב מדיי, לא במרוחק מדיי— מהיכן שעוד אפשר לשים לב לפרטים; זה מה שניתן לבקש; חופש להיוולד או למוּת לא היה כאן מעולם.

 *

*

בתמונה למעלה: Jean Dubuffet, The Geometers, Oil on Canvas 1952

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

צפּוֹר שקוּפה

והאמת אינה מצויה לא פה ולא שם, ולפעמים, כאשר אתה מתעורר בבוקר, נדמה לך כי על יד מיטתך היא, האמת, כלומר— קבר ועליו פרחים כמושים אחדים, פּתוּח, מוכן לקליטה . 

[יהודית הנדל, הכוח האחר, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984, עמ' 39. פתק שמצאה המחברת כסימניה בספר מכתבים למילנה לפרנץ קפקא שעמד בספרייתו של בן-זוגה, הצייר צבי מאירוביץ] 

  למלאת שלושים ימים לפטירתו של חברי הצייר והפסל נדב בלוך ז"ל (2011-1940), איש עין הוד, מצאתי עצמי שָב וקורא, בטרם שנתי, בספרהּ של יהודית הנדל (ילידת 1926), רעייתו-זוגתו של הצייר החיפאי, צבי מאירוביץ (1974-1911), הכוח האחר, בו תיעדה את השנים האחרונות ליצירתו, לחייו. ולחייה עימו. רגישותהּ של הנדל לנידחי החברה בספריה, לצד חסכנותהּ הרגשית, והפרוזה הלעולם-מדודה שלה, הגיעה בספר זה, אולי מפני קירבתהּ הרגשית היתירה למושאו, אולי מפני שהוא מקפל בתוכו ממואר של חיים שלימים, כדי יופי ועצבוּת בלתי-מצויים בספרוּת העברית, סוג של כּאוס עירום, שצורתו פּרוּמה, ואף על פּי כן, דווקא מתוך היופי-הפּגוּם ניבטים אל הקורא חיי צייר וחיי אדם— על הניגודים המתרוצצים בו, כוחות של בניה של הרס, שאולי אינם דיכוטומיים כלל ועיקר, ודאי לא הייררכיים, הנתונים באחדות אחת, באותן צורות אדם חולפות שבתוכן ימינו נוהרים.

   אפשר כי מרבית פרקי-החיים הצרורים בספר נוצרו בעקבות התבוננות של הנדל ביצירותיו של מאירוביץ. עתים, במהלך הספר, היא אף מתוודה על כך. דומה כמו ניסתה הנדל לדובב את זכרונותיה לאורן של העבודות. באשר כך הוא, דומה כי העלתה תחת ידיה פרוזה מדוייקת ומדודה, עתים אבסטרקטית עתים פרוּמה, כגון ציוריו של מאירוביץ. רק לעתים רחוקות דומני, מצליח אמן כתיבה ליצור במלים תמונות, לדובבן, ומתוך אהבתו, מותירן כסוד חתום, מבלי לנסות ולבארן עד תום; הנדל מעיזה לפרש, כאילו יקר בעיניה כי החידה: חידת היצירה וחידת האדם יוותרו, גם ככלות הקריאה בספרהּ, בעינן.

   הנדל מספרת (שם, עמ' 78-73) כי מוצאי שבת אחד הזמין אותם משורר היידיש איציק מאנגער (1969-1901), אשר בשנתיים האחרונות לחייו דר בארץ, אל חדרו המצופה טאפטים פרחוניים צבעוניים-מסולסלים בלתי מתקבלים על הדעת. הם מצאו את מאנגער יושב על מיטתו, כדרכו פזור דעת, חולה ומתקשה לשבת. לרגליו—גרב אחת לבנה ושכנתהּ שחורה, מה שעל פי הנדל היווה סימן לכך שהוא התלבש במיוחד לכבודם, שכן מאוד אהב ללבוש גרביים לבנות אלא שמעולם לא הסתדר לו ששתיהן תהיינה בנות צבע אחד. השיחה התגלגלה להיות הומת זכרונות כאובים על ילדוּת ומשפחות שהיו ואינן, והגיעה לידי שירה משותפת של הגברים בשני קולות בלתי תואמים גם בלתי מתואמים (בלדות ושירי-עם יידיים, חלקם משל מאנגער עצמו), הנמשכת שעה ארוכה; בסופה הציע מאירוביץ לאשתו כי ימשיכו בדרכם. 'מעולם לא פחדתי מהלילה' אומר מאנגער ביידיש ושואל את הנדל לשלומה. הנדל משיבה כי היא דווקא פוחדת מהחושך. ומאנגער משיב להּ כי היא עדיין צעירה, ומשיב בקול הנדמה כעולה ממעמקיו ולא מגרונו, שוין נענטער ווי וואיטער (=כבר יותר קרוב מרחוק) ופחדיו ממלאים את החדר, כאילו פרידתו העכשווית מבני הזוג מרמזת כבר לפרידתו מן העולם.

   מאירוביץ, כך מספרת הנדל, לא שכח את דבריו של מאנגער, ומייד כאשר שב לביתו קרא לעבודת פסטל-שמן (פנדה) גדולה ראשונה עליה עבד אז שוין נענטער ווי וואיטער (=כבר יותר קרוב מרחוק). הוא עוד תיקן ושכלל את העבודה כמה וכמה פעמים. הוא לא הציג אותה מעולם. ביום פטירתו של מאנגער הוא ויתר על נסיעה להלווייה וברח לרחוב לכל משך היום. מאוחר יותר, כאשר הכבידה מחלתו-שלו, הוא ביקש מרעייתו פעמים אחדות להוציא לו את התמונה והביט בהּ ממושכות, ולהּ לא היה מעולם ברור האם הוא מתבונן אל הרחוק או אל הקרוב, אל המואר או אל האפל.

   הנדל מסיימת את הסיפור במלים:

ועכשיו כשאני עוברת על פניה בכל יום עשרות פעמים, אני מרגישה את התייל שלה דוקר לי את הפנים. היא תלויה אצלי עכשיו בכניסה ליד הדלת, ובכל פעם שאני פותחת את הדלת ענן כבד רובץ על הדלת,וציפור לכודה, אדומה, בעיגול. המשפט מאותו ערב רחוק— ודאי כבר נעלם. אבל לי עדיין נדמה ששם הוא עוד נידח, בתוך הוורוד ובתוך האפור, ושלא אוכל להוריד אותה מהקיר.

(שם,שם, עמ' 78)    

 

   הציפור אצל מאירוביץ, הציפור המצייצת: שוין נענטער ווי וואיטער, היא בלתי נראית. ציפור שקופה. אם היא מאדימה עוד רגע, הריי זה כהבהוב חולף השקול למסעו הארעי של אדם בעולם הזה, מסע הנדוד; אבל את ציוצהּ של הצפּור ניתן לשמוע למרחוק גם בלא-הקנבס שמנגד. היא מצייצת ברקע הדברים  את הקול השלישי בקאנון הבלתי-מתואם של מאירוביץ את מאנגער. היא שרה דרך חורבות והרס ושיירות פליטים, על האדם הנותר פּרום-פּגוּם, חסר-חלוֹם, פגיע כמו צפּוֹר, זורם הלאה עם זרמי-האויר הסואנים אי-אן, כבר נקודה דקה בקצה הערב. עוד רגע קט כבר לא נִכֶּרֶת לעין; ומישנהו- נעלמת לעד, רק קולו חרישי ממשיך להדהד בחלל.

ומן המרחק הצלוּל, מתגעגעים.

שלושים למותו של נדב בלוך

יום חמישי, 22.12.2011, גלריה טובה אוסמן, רח' בן יהודה 100 תל-אביב, 19:00

דברים לזכרו: דן ירדני, שוֹעִי רז

כל ידידיהם של נחמה לבנדל ומוקירי זכרו של נדב בלוך

מוזמנים להתאסף ולדבר אודותיו

בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, כבר יותר קרוב מרחוק, פסטל-שמן (פנדה) על נייר, 1969-1968 לערך.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ליל שאין לוֹ סוף

 

  

אנחנו חמישה גברים בנגמ"ש, חמישה בחורים, אחד מפקד על כולנו, אחד נוהג, אחד על מכשיר הקשר, ושניים אוחזים בנשקים כבדים. מי הייתי אני, מה היה תפקידי, אני כבר לא זוכר. היו שם חמישה שנכנסו לפרדס, אחד מת ועוד מעט נשוב ונדבר בו, אחד ניאץ שמים וסופו שיצא מדעתו, אחד השהה מיתתו עד לכתיבת שורות אלה, ושניים יצאו ללא פגע, עד כמה שניתן לצאת ללא פגע מן המלחמה.

[עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009, עמ' 29]

 

1

 

   אני מצר על שקראתי את טיניטוס מאת עמנואל פינטו באיחור כה רב. מדובר בספר מדהים, מטלטל, עמוּס, תל של זכרונות בלתי שכוחים, שבורים, תאווי חיים, כמו מי שנלכדו תחת גלי הריסות ומבקשים על נפשם, שיבואו להוציאם משם, והנה נמצאת להם יד עוזרת וחומלת, המגששת את דרכהּ.

   אל טיניטוס ואל איכויותיו התוודעתי כבר בעת צאתו לפני כשנה (שלהי 2009). איחרתי קריאתי בו משום שהוא ספרו של אדם פוסט-טראומטי, המנסה ללכד מחדש את סיפורו (במובן מסויים סיפור נפילתו), מתוך שברי זכרונותיו; דברים שלא ייאמנוּ: שכול, הרג, רצח-עם, שברו את נפשוֹ וכעת במעשה-יוצר, כקדר האמון על אבניים, הוא מנסה לאחד ולקומם מתוך גושים של בוץ ודם, כלי שלם: סיפור מדובב את השבר.

   ג'ודית לואיס הרמן עמדה בספרהּ טראומה והחלמה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) על כך כי תנאי בל יעבור בהתמודדותו של הלוקה בתסמונת הפוסט-טראומטית היא יכולתו לשחזר ולספר את סיפורו. בד-בבד, היא עמדה שם על הקשיים הרבים לזכור את שהנפש רוצה כל-כך לשכוח; את הגרסות השונות המתרוצצות בתוך הלוקה בטראומה. אף שבתאי נוי עמד בספרו מצבי לחץ טראומטיים (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2000) על קשייו של העד הטראומטי להעיד בבית המשפט, משום שעליו לחוות שוב את הדברים המטילים אותו לארץ של צללים, ולשוב אל המקום בו אבד לו ביטחונו בהויה.

   קשה היה לי להביא עצמי לקרוא את ספרו של פינטו, משום שאף אני לוקה באיזו טראומה צבאית מראשית שירותי, בהּ כמעט איבדתי את חיי. עם זאת, אני שמח על שהתוודעתי לספרו של פינטו, גם אם במאוחר, ועל אף קשיי לקוראו (זכרונותיו של פינטו הציתו כמה מזכרונותיי), אני שמח שעשיתי כן, משום שמדובר ביצירה ספרותית מעולה גם אם מבהילה. 

 

2

 

והלילה נמשך ואור יקרות מאירו, הפטפוט החרישי שוכך,והאורחים מדדים לחדרים שהוכנו להם. המשרתת משגיחה, מכווונת אותם כמו תמרור, כל אחד לחדרו. כולם יודעים שהלילה נפל דבר, אבל לא יודעים מהו אותו דבר. הם המתינו עד כלות  שקול כלשהו יעלה מן הרחובות וייתן הסבר לחידת האורות, אך לשווא.  ועכשיו הם ישנים. מחכים. רקמת שנתם הקלה שזורה בחלומות  האחרים,  וכמו ערפלי שחר המטפסים ועולים מבין נקיקי ההרים, נטווית מהם נבואת זעם. ולא בכדי. כולם יודעים שבשולי הסיוט שנארג, באזור הדמדומים שעליו הושלכה שמיכת שינה מגינה, אורבות אמיתות ומציאויות שרב כוחן מכל הדמיונות. ולכן הם מחכים.

[שם, עמ' 72]

 

 

    בן דמותו של פינטו, פיני, הוא דמות כפולה, דופליקציה: מחד גיסא, חייל צעיר, הומוסקסואל במיניותו ומפקד בעל כורחו, הנכנס לבירות יחד עם כוחות צה"ל, ערב הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה (לאחר רצח ראש ממשלת לבנון באשיר ג'ומייל). שם הוא מעורב באירוע ירי בו נורים למוות חברו האהוב אבשלום ונורה גם ילד פלסטיני צעיר, שיצא בהדרכת מבוגרים לבצע פיגוע – אירוע הסודק את נפשו ומשברה אט-אט לרסיסיה; מאידך גיסא, בזמן אחר, הוא גם ישראלי לשעבר, הנמצא עשרים שנים אחר כך בפריס, בשלהי טיפול פסיכולוגי ארוך (העוסק ברובו באותה טראומה של פיני הצעיר, המתבטאת בכך שפיני המבוגר, שומע כל העת לכאורה, כעין טיניטוּס, קול בכיו של ילד קטן) ולפני ביקור מולדת ראשון זה שנים ארוכות (אחד מן העדים לאותה תקרית ירי, חבר נוסף, נפטר במפתיע מסרטן), כאשר מחשבותיו שלאחור ומחשבותיו קדימה – מאוחדות לרגע בלתי-שכיח בשיבה לאחור: לארץ, לבני משפחתו, לחברים ותיקים לנשק, וסוף-סוף גם אל מערת החיה האפילה של זכרונותיו. 

   כפילותו של פיני המבוגר מוּנעת גם על ידי כפל הקולות הרודפים אותו: הילד הפלסטיני ההרוג מצד וחברו הטוב אבשלום מצד; פיני שומר בקנאות לכל אורך שנותיו בפריס, את הצצית של אבשלום (בקטע מצמרר אחד הוא אף מתעטף בהּ) ההרוג, כאילו פתילֶיה הם פתילי הזכרון המאפשרים לשזור בין עבר ובין הווה, שער אפל לכל הזכרונות.

   עם זאת, הטריגר האמיתי של הכניסה המחודשת אל מערת הזכרונות הוא היענותו של פיני המבוגר לבקשתהּ של הפסיכולוגית שלו לקרוא את ספרו המאוחר של ז'ן ז'אנה (1986-1910), ארבע שעות בשתילה (Quatre–heures–à–Chatila). בספר הוא מגלה לא רק עדות נוספת על המאורע, אלא גם מזהה בתצלומו של ז'נה המבוגר והמסורטן על דש הספר, זקן מוכר – אותו לא ראה שנים ארוכות (פיני היה סבור עד אז כי מדובר באזרח לבנוני), שהיה נוכח בכמה נקודות ביממה האחרונה של פיני כחייל פעיל בצה"ל, טרם התמוטטותו, וצפה ממקום אחר בצה"ל שהאיר כאור יום את שמי הליל מעל סברה ושתילה, עת הפלנגות ערכו שם בתמיכה ישראלית טבח רבתי בפליטים פלסטינים, מבלי להבחין בין לוחמים ובין אזרחים חפים מפשע. הפגישה המחודשת הזאת, פוסט-מורטם, על דש הספר, משמשת לפינטו המחבר אף הוא נקודת מוצא להולכת חלקו הראשון של ספרו, למסע כפול: פיני גיבורו ההולך ומתמוטט מצד, וז'ן ז'נה, הפרוֹ-פלסטיני, ההולך ומתוודע למה שקורה בבירות ואל לילה שאהיד, אשת הפת"ח המאבק המזויין והטרור, המנסה להשיאו לכתוב ספר על המאבק הפלסטיני בצה"ל ובפלנגות. בסופו של דבר, אליבא דפינטו, פיני וגם ז'נה נאספים מבירות באותו יום ממש: האחד, חוזר לישראל בכדי לשוב לחיים; האחר, עושה את דרכו (חולה בסרטן) לפריס בכדי לכתוב את שחזו עיניו.     

   פיני הכפול אפוא הוא ראשיתו של הכפלות כאלו, הדהודים של שברי זיכרון, בין פני הילד ההרוג ובין פני אחיו הקטן של פיני, בין פיני הצעיר ובין דמותו של לוחם פלסטיני צעיר (חמזה) שנהרג בספטמבר השחור בירדן בעיניו של ז'ן ז'אנה; בין לילה שאהיד, הסועדת את ז'ן ז'אנה בחוליו (סרטן גרון מתקדם) בבירות ובין מונה, אימו של פיני, הסועדת אותו בביתהּ שברח' ר' עקיבה בבני ברק, אחר שובו באמבולנס, שבור בגופו ובנפשו.  פיני הכפול, הוא גם יסוד החלוקה הבלתי נראית של הרומן הזה לשתי נובלות סמויות: האחת, עוסקת בפיני וזכרונות לבנון שלו, השני: בתהליך התמוטטותהּ הנפשית של אימו, הכותבת לו מכתבים ללבנון ללא לאות, והחרידה מאוד לגורלו של פיני ושל אחיו הגדול הנמצאים שם שניהם. דמות האם השגעונית, הסובלת-מיוסרת, המניפולטיבית והחכמה; שלבסוף, רק הטיפול בבנהּ משיב אותה לחיים ואילו הוא מצידו עוזב מייד לכשהוא יכול לפריז – הביאו אותי מייד משסיימתי חסר נשימה את ספרו של פינטו. לעלעל מחדש בכמה מסיפוריו של הסופר הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) על אביו, הכלולים בספרו הקלאסי, חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1979). ואם הפרוזה של פינטו השיאתני לפרוזה של שולץ, אין זו אלא עדוּת לעומק הערכתי לסיפרו האמיץ, ולאופן האנושי, המעודן, הקשה והמורכב שבו הצליח לאפיין את דמות אימו ואת שיח ההעדר שלו עימהּ.    

   הדהודי האנוש (בבואות,הכפלות) הללו העלו בזכרוני תופעה המלווה את כתביו של וו.ג. זבאלד (2001-1944) עליה עמדתי ברשימה קודמת. מעניין כי אף אצלו, מבלי שפינטו הושפע ממנו לטעמי, ישנה תופעה של הכפלה, דופליקציה מסתורית. ז'ק אוסטרליץ נושא למשל בזכרונו ילד כבן גילו שנפטר במהלך נסיעה ברכבת ילדים פליטי- הנאצים מפראג לצרפת, ומשם לאנגליה; הילד המת ממשיך לגלם איזו אפשרות-מהותית בתודעתו של אוסטרליץ כאילו הילד המת הוא בן דמותו ממש, וכביכול משהו בהפרדתו מעל אימוֹ, בחיי ההדחקה והההשכחה שהיו מנת חלקו, היה בהם משום מוות סימבולי (וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ,הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187). בו במידה, פינטו קבע בראשית ספרו את המלים: 'על מפתן העיר בירוּת מַתִּי' (טיניטוּס, עמ' 7) וחותם את הספר במלים: 'הנה הוא מת, הנה עכשיו כולנו כבר מתים' (שם, עמ' 176) כאילו משהו מהותי מת בתוכו ביום בו הראה ההיתקלוּת שבה נהרגו הילד ואבשלום. ההכפלה הזאת, הנשיאה הפנימית של משהו הנותר אבֵל ולא חי. חלוקתו של הזמן בין הזמן שעד זמן המוות (או סף המוות) ולזמן שמאז (החיים שלאחר הנפילה) אני מכיר אותם היטב ומקרוב. מבחינה זו יפים בעיני עדיין שירים משל פאול צלאן (1970-1920) שהבאתי ברשימה שהזכרתי לעיל על אוסטרליץ של זבאלד. העולם הבלתי קריא, הכפול, והעליה מתוך העצמי לעולם הם דמויים יפים להתרחשות הפנימית הזאת, שיודעיה גם יודעים, שהיא כבר לא עתידה לנטוש אותם לעולם.   

 

3

 

על חוף הלגונה הרדוד, שמצוקים ומערות אגדיות צרים ושומרים על אגפיו הצפוניים והדרומיים, מצוי סלע מדרגה מצופה באצות ירוקות. כל בוקר באה סבתי ויושבת עליו ללא ניע, שמלתה הדקה שמהדקת את משמניה היפים גולשת על שולי הסלע ומעלימה אותו מעין. תיכף יבוא גל, ועוד גל, ויפרוש את השמלה מסביב לאשה שקסדת שערהּ הלבן מהבהבת כמו מגדלור, ויתן בה תנועה שאפילו פִּינָה בּאוּש לא היתה מעזה להמציא – וכך מתמזגת בסלע ללא זיע, ואפילו נשימתהּ ינה מפרה את חזיון נציב המתיקות שהוא סבתי, היא חולמת על בנהּ הבכור שרק אפר נותר ממנוּ לאחר שמכוניתו נפגשה בעמוד מתח גבוה. אם יש גן עדן, סבתי יושבת למרפסתו ומחייכת, חוט תחרה מכודרר לפקעת ענקית מוטל לו בפינה, והיא מושכת ממנו וסורגת מפות ארוכות לאין-קץ, מאזינה למוזיקה שרק היא שומעת ומזמזמת לעשרות חתולים שממלאים את החצר ומשחקים בבקבוקי העָרָק והבירה שהניח סבי מתחת למדרגות הבית.

[שם, עמ' 110-109]   

 

   זהו ספר סוּגֶה באבדניו. ספרו של אדם המבקש להיזכר, המבקש לבור לו דרך לחיות את שארית חייו, אף אם הוא ידע בחייו אבדן, חורבן, רצח וזעם. זהו ספר על מה שצריך להיאמר ולהיזכר, אף על פי שאין מי שרוצה לזכור ולהזכיר. ספר שגיבוריו הם גיי פריזאי (ישראלי-יורד), חייל מתמוטט על משמרתו, יהודיה בני ברקית ההולכת ומאבדת את שפיותהּ מפאת החרדה המתגברת לגורל ילדיה, סופר הנודע באלימות ובמיניות החריגות בספריו, ופעילת פת"ח בכירה, שמעורבותהּ בפיגועים היתה לשם דבר – חומרים שספק אם יכולים להגיע לקהלים נרחבים בישראל בת-ימינוּ לכתחילה. זהו ספר מלא אלימות וכעס ובו בעת הומה עדינוּת ורחמים –המצריך קריאה, הבאה לכתחילה לקרוא מתוך אהבת אדם ואהבת קריאה, ולא בכדי למצוא בו איזה קו עלילתי ז'נרי מובהק או למצוא תכלית (סוף נהיר וסגור או קתרזיס רגשי); זהו הישג בלתי מצוי של כותב, הכותב באמת כאילו שאין לו ברירה, כמי שנלחם על חייו, ועל אחריותו להמשיך ולחיות את חייו ולמסור עדותו (כמה נדירים הופכים ספרים כאלה להיות). זהו לבטח הטוב ומטלטל בספרי הפרוזה הישראליים שקראתי בשנה החולפת, והואיל ופורסם כבר בשלהי 2009, ראיתי לעדכנו ברשימת ספרי העשור שלי. ספר שייוותר כנראה כסוג של טיניטוּס באזניי (הדהוד תמידי ורחוק-קרוב) על חיים בלתי אפשריים המבקשים בכל זאת אפשרוּת. זהו ספר מבריק וקשה מנשוא.

 

 

בתמונה למעלה: Ala Bashir, Man's Destiny, Oil on Canvas,  Date Unknown.

 

   © 2010 שועי רז 

Read Full Post »

קצווֹת

 

1

 

וו.ג. (מקס) זבאלד חתם את ספרו טבעות שבתאי באלו המלים:

 

ותומס בראון, שאולי הבין בכך דבר או שניים כבנו של סוחר משי, מציין בפסקה שאיני יכול עוד למוצאהּ בספרו Pseudodoxia–Epidemica , שבזמנו היה נהוג בהולנד לכסות בבד משי שחור   את כל המראות       ואת כל התמונות בבית המת שנראו בהן נוֹפִים, אנשים או פירות השדה, כדי שהנפש היוצאת מן הגוף לא תסטה מדרכה במסעה האחרון, לא מפני מראֶיה שלה עצמה ולא מפני מראה מולדתה שעוד מעט קט תאבד לה לעד.

[וו.ג. זבאלד, טבעות שבתאי: מסע צליינות אנגלי, הוצאת כתר: ירושלים 2009, עמ' 279]

 

סיר תומס בראון (1682-1605), הרופא, האינטלקטואל והאזוטריסט האנגלי כתב בספרו המוקדם Religio–Medici ,  כי אין דרך מוכנה וסלולה להשגת המידה הטובה באדם; גישה המשלבת באחת: ספקנות, נסיינוּת, וניסיון לחמוק מדוקטרינות דתיות, מדעיות או מיסטיות המשעבדות את האדם לכאורה, אל הדרך העתידה להבטיח לו את השגת המידה הטובה (Virtue). ספרו של בראון Pseudodoxia –Epidemica (נכתב למן שנות הארבעים של המאה השבע עשרה ונדפס בשנת 1672), הינו אוסף של אנקדוטות על מנהגים ואמונות באירופה. על כן, כאשר זבאלד מצטט מזכרונו את בראון, ידוע לו כי בראון אינו מתייחס למסעהּ האחרון של הנפש כדוגמה דתית או ספיריטואליסטית, אלא כאנתרופולוג וחוקר פולקלור, של תרבות אירופית, בת זמנוֹ, צופה מרוחק בלבד; שונה לחלוטין מתפישתו של גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646), שבנעוריו עוד כתב חיבור קטן המנסה להצדיק את הסקרמנט של אכילת לחם הקודש ומאוחר יותר אף הקדיש חיבור קצר  Mystica–Theologia , משנת 1676, בהּ ראה בישוּ כעין מתווך-עליון, שכל התובנות הנובעות במחשבתו של הפילוסוף, נובעות מאורו בלבד. בראון גם אינו ברוך שׂפינוזה (1677-1632) אשר סבר כי אין לנו אלא את החיים האלה, אחוזים בגוף ובמחשבה, הנפש התבונית לדידו היא אמנם נצחית ובלתי ניתנת להריסה, אך זאת רק במידה שהיא מגיע בחייה לכדי השגת המושגים הכוללים (Universals) ואידיאות הולמות (אדקווטיות), מה שרומז לכך כי הידע התבוני אמנם יישאר לנצח, מה שקשה לומר על נפשו הפרטית של האדם; אף אידיאת הגוף האנישי קיימת בָּעֶצֶם האחד בעל אין סוף התארים (האלוה השׂפינוזי), ונותרת קיימת לאחר פטירתו של אדם, אך בוודאי, אליבא דשׂפינוזה, קשה לומר כי משהו מן האדם הפרטי נותר. שׂפינוזה נאלץ להוציא בעילום שם את Tractatus–Theologico–Poloticus, שאמנם הועלה באש על ידי ממסדים כנסייתייים בהולנד, עוד בחיי המחבר; ואילו Ethica יצאה רק אחר פטירתו של המחבר (1677). לומר דברים כאלו באירופה רדופת האמונות הספיריטואליות על אחרית הנפש או על גלגוליה נתפשה באותן שנים ככפירה גמורה. נשמות נפטרים השבות ונכנסות לכאורה בבני אדם חיים היתה אז אמונה רווחת באירופה, ונחשבה עדות חותכת לנצחיות הנשמה. כך הביא למשל המנהיג, הפילוסוף והאינטלקטואל היהודי, מנשה בן ישראל (1657-1604), בספרו נשמת חיים (מאמר שלישי, פרק עשירי). המעטים שהעיזו לטעון כי הנפש כלל אין לה הישארות פרטית לאחר הפטירה – עמדו בפני עצמם בסכנת חיים, אולי מפני שלא עלו בקנה אחד עם הדוגמות הכנסייתיות ועם מגמות השיווק והמכירות של סוחרי בדי המשי השחור.

 * 

2

 *

מיכל בן-נפתלי כתבה בשלהי ספרהּ ספר, ילדוּת,  את הפסקה הנפלאה הבאה:

 

אמא שלי אמרה, ללדת אותך היה קל יותר מאשר לירוֹק. בחלומות שלי שוּנה התסריט. חלמתי שהיא אמרה שללדת אותי היה כמו לפרוץ בצחוק. אמי התפקעה מצחוק ואני בקעתי והתגלגלתי מן הפה הצוחק של אמי.

[מיכל בן-נפתלי, ספר, ילדוּת: נובלה, הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 95]

 

   כדאי להניח את התמונה הצוחקת והפשוטה שמציירת בן-נפתלי על יד תמונת חמורת הסבר  והמדוייקת שמציע זבאלד. האם לא מוטב לנהל בתוכינו יחס מחויך כלפי לידות ומיתות? יחס של פשטוּת, שאינו מחייב ריטואלים חמורי סבר. אם יש איזו אפשרוּת שהנפש אמנם תצא למסע אחרון מן הגוף – האם לא עדיף שתתפקע מצחוק כל הדרך? ניכר כי מסעהּ האחרון של הנפש אליבא דזבאלד (ותומס בראון) היא תמונה קוטבית ניגודית, לתמונת הלידה שמציירת בן-נפתלי. זו מציירת את עליית הנפש מן הגוף ומן העולם בקוים קודרים, שחורים, נוּגִים, אפלים, כשמי טוֹלֶדוֹ אצל אל-גרקוֹ, ואילו חברתהּ – מציירת את הלידה, כהתגלגלות (מצחוק) אל תוך החיים ואל תוך העולם, מעדנת את הלידה לכדי בת-צחוק.

   עתה, אם אליבא דואלאס סטיבנס (1955-1879), הגזע (=המין האנושי) משורר הכותב/ את ההנחות המשונות אודות גורלו מדוע לא לקבוע הנחות משונות מחוייכות וטובות לב על מציאותינו פה, על חיינו היקרים והחולפים, אפילו על פרידה אחרונה מאהובינו, על פני מיתוסים חמורי- סבר, האמורות לעורר בלבם של בני האדם פחד, כאילו כל הזמן כולנו מצויים באיזה איום מטפיסי מתמיד לגורל נשמותינוּ. הפחד הזה מיטיב הוא לסוחרי הבד ולאנשי הדתות. לכל היתר, אני מניח, היה עשוי להיות נכון יותר לספר לעצמם את חייהם ואבדניהם, באופן שתשרור בהם איזו חיוך או בת-צחוק.   

* 

*

הערה: הציטט של ואלאס סטיבנס, מתוך: ואלאס סטיבנס, 'האדם עשוי ממלים', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית טובה רוזן מוקד, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 119.

 

בתמונה למעלה: El Greco, View of Toledo, Oil on Canvas 1600

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »