אַל תֵּשֵׁב בַּדִּין הַיּוֹם

*

    לפני כמה שבועות צפיתי באופרטה בר כוכבא מאת המשורר, המחזאי וההוגה ההיסטורי-חינוכי, אברהם גולדפאדן (1908-1840), בתרגומהּ העברי הקולח מיידיש של ויקי אס שיפריס ובבימויהּ המחכים של אסתי נסים. מופע שהפך מיד לאחד משני המופעים התיאטרליים הטובים ביותר בהם נכחתי בשנה החולפת. בדרך לשם, התמודדתי עם שיבושי תחבורה שיצרה הפגנה גדולה של הקהילה הלה"טבית כנגד שילובם של מפלגת נועם ושל מפלגת הציונות הדתית בממשלה החדשה. המפגינים חסמו את דרך מנחם בגין בתל-אביב ואילצו אותי לרדת מהאוטובוס בסביבת רכבת סבידור ולדהור ברגל כמו תייש צעיר (הטובים לתייש) לכיוון תיאטרון מלנקי, הממוקם באחת מההסתעפויות הדרומיות של רח' המסגר. לא ידעתי בדיוק למה אני מגיע (זהו תרגום ראשון של המחזה לעברית) ולא היכן בדיוק ממוקם התיאטרון. אמנם, כעבור שעה ומשהו אחר-כך, יצאתי את התיאטרון הקטן הזה (בין חמישים למאה מקומות), בתחושה שצפיתי בטרגדיה מחוּכָּמה, הד למציאות הפוליטית שבחוץ. דרמה שיש בה זעקה על מה-שקורה כאשר היהדות והלאומיות היהודית הופכות חזוּת הכול, וכבר אין כל התחשבות בעוצמת הכוחות עימם מתנגשים בשל הצורך הדחוף לשחרר את ירושלים מכל נוכחות זרה, ומכל מתנגדי הרוח הדתית-לאומית הזאת, גם אם הם ביטאו לְפָנים את קולה של התרבות היהודית המשותפת – של טרם הפילוג בין קנאים (מורדים ומהפכנים) ומתונים (אלו שאינם מאמינים במהפכות).

    איני חובב גדול של זימרה מהסוג שנוכח באופרות, אופרטות ומחזות זמר – המבוסס על הגדלה והכברה. ובכל זאת נהניתי והתרגשתי מהמשחק ומהשירה המשותפת של ארבעת השחקנים (שלושה שחקנים ושחקנית-זמרת) בלוויית המוסיקאי אלקסנדר פיש, המלווה בפסנתר חשמלי, ובשל החריזה המבריקה של המתרגמת, הרגשתי לא-פעם כמו חוזר לעוץ לי גוץ לי של שלונסקי או לאסתר המלכה של אלתרמן או לשלמה המלך ושלמי הסנדלר של סמי גרונמן (בתרגום מגרמנית של נתן אלתרמן). זוהי אמנם הפקה קטנה ומינורית בהרבה מהקודמות. ברם, יש בהּ כמה החלטות בימוי מבריקות. למשל, אסתי ניסים הבמאית, משמשת גם כמספרת-הסיפור – ובדבריה חורגת מתקופת מרד בן כוכבא, ומגניבה תוך כדי המחזה בדוק-של-הומור כמה אנקדוטות אודות גולדפאדן ולהקת השחקנים שלו, וגם על ההפקה הזאת של המחזה, שהספיקה להציג חמישה מופעים באודסה, בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, בטרם הורדה ונאסרה להצגה (1883) בצו משטרת הצאר. אפשר לנחש כי גולדפאדן היה ערוך הרבה יותר לקראת מתקפתם של גורמים יהודיים רבניים, בני תקופתו, שהיו ממתנגדי ההשכלה והתיאטרון, אשר סלדו ממנו, ולפיכך למשל חיסר מהמחזה דמות מכרעת בתולדות מרד בר כוכבא – ר' עקיבא בן יוסף, יסוד ההלכה (סתם משנה – ר' עקיבא). ולא רק עקיבא, אלא גם תשעת הרוגי מלכות האחרים, בני דורו, המוזכרים עימו, כמי שמתו על קידוש השם, בתפילת אלה אזכרה. הנאמרת מעט לאחר סדר העבודה של יום הכיפורים – אינם נוכחים באופרטה.  עם זאת , ספק אם היה ערוך למתקפת משטרת הצאר או בכלל כיוון למרי כלפי הרוסים. נדמה, כי דווקא ניסה לאפיין היטב את הרומאים, ומהמחזה כלל לא נושבת רוח של מרי ושל המרדה, אלא ניסיון לומר משהו לצעירי הדור – אודות האלימות הגלומה במהפכות, ומשהו על נזקי-האש שמשעה שמציתים אותה, אין יודע לאן היא תבחר לפנות לבסוף.

   גולדפאדן היה יוצר נווד. הוא הספיק לפעול ברומניה, בפולין, ברוסיה, באוקראינה, לפעמים תוך שהוא שב למקום שכבר עזב (למשל, בוקרשט). הוא נחשב למי שהקים את להקת השחקנים התיאטרלית היהודית המקצועית הראשונה, עוד באמצע שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. הלהקה מנתה בשיאה 42 שחקנים  מוסיקאים ומומחי במה (התדלדלה עד שפורקה סופית ב-1883). תחילה לא נמצאו שחקניות, אחר כך נאסר על שחקניות לשיר ולשחק מטעמי מסורת, ולבסוף הצטרפה שחקנית ראשונה (גולפאדן כתב עבורה מחזה שנקרא האילמת – על מנת להצליח להעלות שחקנית על הבמה). לאחר כמה הצגות שנהנו מהצלחה רבתי כגון: שני קונילמל והמכשפה, המועלים עד היום בתיאטראות ליידיש מזמן לזמן, אולי מפני שהתמקדו בביקורת בהווי השטייטל – ובחסידות, במאגיה ובאמונות טפילות ודרך כך ניסה להצדיק את דרך ההשכלה הרחבה – ביקש גולדפאדן לפנות לנושאים שבערו בו: מצב היהודים, הצורך ללמוד עברית ועתיד-היהדות. כמובן שמאורעות הסופות בנגב ברוסיה הביאוהו, במקביל לראשוני הציונים, לתפיסה לפיה אין עתיד לקיום היהודי במזרח אירופה. עם זאת, בניגוד לפליטי החרב שעלו ארצה במסגרת העליה הראשונה (1882) והקימו מושבות ראשונות בחסות הבארון רוטשילד – דומה כי גולדפאדן בכל זאת לא ראה את הזמן, כנכון לשיבת ציון. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19, הוא פרסם שלושה מחזות: שולמית (על פי מעשה בחולדה ובבור הנרמז בתלמוד והובא לראשונה בפירוט בספר הערוך לר' נתן מרומא במאה ה-11, ובעקבותיו – אצל רש"י והתוספות, ולימים זכה לפחות לשלושה עיבודים ספרותיים במאה ה-19, אחד מהם חובר על יד חותנו של גולדפאדן, אליהו מרדכי ורבל); ד"ר אלמסאדו (שעסק במוראות שעברו על יהודי סיציליה ובהם פליטים יהודים מטולדו שבספרד, הנאלצים להסוות את דתם ואת אמונתם) ובר כוכבא. דומה כי בכולם ניסה גולדפאדן, לדון בסבל היהודי, גורמיו, ובכך שניתן לשלב יהדות מסורתית ומחויבת לתורה, בהשכלה ובעמל כפיים. יש מי שראו לטעון כי גולדפאדן של אותן שנים היה קרוב לדרכם של חובבי ציון (פינסקר, מוהליבר, לילנבלום). נדמה לי שהוא אמנם האמין בהמשכיות התורה ובצורך של יהודים לעבוד לפרנסתם במקצועות מגוונים – אבל הרוח הלאומית היתה רחוקה ממנו, כעולה בבירור מבר כוכבא.  היהדות לדידו, כך ניכר, היתה בעיקר מבוססת על דת ותרבות.    

     לאחר הצו שאסר הצגות תיאטרון יהודי ברוסיה (שקדם ב-20 שנה לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון על ידי המשטרה החשאית ברוסיה הצארית בעיתון אוכרנה, כלומר: הדגל; ובאופן שהדגיש כי היהדות מנוגדת ללאומיות הרוסית) – ביקש גולדפאדן לשוב על עקבותיו לרומניה, ניסה את ניו יורק (ונתקל שם בכל מיני התנגדויות), עבר לפריז ואז היגר לארה"ב שם נפטר בשנת 1908. שנתיים לאחר פטירתו ראה אור  ספרו ההיסטורי הגותי ביידיש געגענווערטיג און צוקונפטיגע גענאראציאנען   (דור הולך ודור בא), שנכתב בין פריז וניו-יורק בשנים 1904-1902; חיבור בן שני חלקים. הראשון: אונזער מכה (המכה שלנו); השני, הנחלק לשניים: די רפואה (הרפואה) ו–"אונזער רפואה בפרט פאר יידן" (הרפואה שלנו בפרט ליהודים); החיבור מסתייג מאוד מהניכור והדקדנטיות של הערים המערביות הגדולות ותקוותו לחינוך הנוער בסביבה שיש בה נוכחות של טבע, אוויר נקי ויכולת לחנך את הצעירים למוסר, לקיום מצוות, ולקיומה של תרבות יהודית רחבת-דעת שבניה לומדים גם עברית ואינם חוששת מחכמת-האומות. מהרבה בחינות, דומה הדבר, מהרבה בחינות, למתכונת הציונות הרוחנית של "אחד העם" (עוד בן אודסה — כחובבי ציון לפניו), כשהדגש מושם על הכשרת-הלבבות לקיום מוסרי-תרבותי ודתי-מסורתי יהודי ואין בו התלהבות לענייני מהפכות לאומיות-פוליטיות.   

    נחזור לבמה – עליה עושים דמויותיהם של התנא ר' אלעזר המודעי, המוצג כראש וראשון לחכמי ירושלים (דמות היסטורית מתלמידי ר' יוחנן בן זכאי); ביתו – דינה , שהיא גם אהובתו של שמעון בר-כוכבא; ישנו גם פאפוס, שהוא יהודי-הלניסטי עשיר וגיבן, המחזר אחרי דינה בלא-הצלחה ונפגע ממנה שוב ושוב; וישנו גם טורנוס רופוס, הנציב הרומאי, הכולא את דינה שבאה לארמון יחד עם אביה להתחנן על ביטול גזירות, בידיעה שהדבר יביא את בר כוכבא אליו. גולדפאדן עושה שימוש באגדות ובבתרי-אגדות על פאפוס כשמו של מלשן, ועל טורנוסרופוס שחיק עצמות, וכן על ר' אלעזר המודעי המתואר במסכת תענית מן התלמוד הירושלמי (פרק רביעי הלכה ה'),כאילו נהג לשבת בביתר (הסמוכה לירושלים ולבית לחם) על שק ואפר, ולהתפלל על נצוריה "אל תשב בדין היום", עד שבא כותי (שומרוני או נוצרי) בשליחות אדריאנוס ולחש על אזנו. תפסוהו היהודים, ומשביקש בר כוכבא לגלות מה לחש על אוזנו (של ר' אלעזר), ענה לו: אם אגיד יהרוג אותי אדריאנוס ואם לא אגיד אתה תהרגני. הביאו את רבי אלעזר המודעי לפניו. שאלו: מה לחש לך באוזן. ענה: לא כלום. שאלו שוב. השיב: לא כלום. בעט בו בר כוכבא והרגו. מייד נלכדה ביתר ונהרג גם בר כוכבא.

*

*

     גולדפאדן, שיחק בציר הזמן והשלים פערים. הוא משים את פאפוס כאותו כותי,  אבל את לחישותיו אצל טורנוסרופוס ואצל ר' אלעזר ובתו – הוא ממקם עוד טרם חורבן ירושלים והמצור על ביתר. את הבעיטה – הוא מחליף במכת חרב.  את המתח שהולך ונבנה בין ר' אלעזר ובין בר כוכבא הוא ממקם סביב דינה, ביתו של ר' אלעזר וכלתו לעתיד של בר כוכבא. עם זאת, יותר משמדובר על דרמה בעקבות התלמוד, גולדפאדן שוב ושוב, בוחר בשייקספיר, וכך פאפוס בחלקו הראשון של המחזה נואם נאום המהדהד במודע את נאומו של שיילוק בהסוחר מונציה;  בר כוכבא ודינה נשמעים בכמה מהסצנות ממש כמו רומיאו וג'ולייט, ההולכים בעיניים פקוחות למות בשם אהבתם; ואילו בשלהי המחזה מתהלכת דמותו של ר' אלעזר המודעי (מנדי כהאן) על חומת ביתר, ומבעיתה את בר כוכבא, משל היה אבי המלט,, המהלך על חומות אלסינור. ניתן גם לציין את משחקו של דני שפירא בתפקיד פאפוס, באופן המעלה על  הדעת דווקא כמה מגיבורי מחזותיו של חנוך לוין; כלומר, בדמות האיש המכוער או החולה-הנצחי העורג אל האהובה, אשר ליבה כלל לא חש בקיומו; וכמה משירי המחזה (בעיקר אלו שבין בר כוכבא ודינה – זוהר בדש ושני אושרי) המזכירים מיוזיקלס (סיפור הפרברים או הישראליים שהזכרתי למעלה) או אופרות (אאידה או יוליוס קיסר במצרים או חליל הקסם) ואפילו סרטי דיסני. התמהיל של כל זה יחד הוא מרתק ופלואידי. סיפור חורבן בן אלפיים שנה, מעובד מחדש על ידי מחזאי יידי שנפטר לפני כמאה וחמש עשרה שנים שליבו למחזותיו של וויליאם שייקספיר, ואילו השחקנים (קאסט מצוין) – כבר מגלמים משלבים שונים של אופרה, מיוזיקלס, קולנוע וחנוך לוין, וכל זה מתרחש כאשר בחוץ המציאות כולה נדמית לפירומן, הסבור כי חפיסת-הגפרורים שבכיסו תצית מחדש את אש התמיד בהר הבית.  למרות זאת, אברהם גולדפאדן, ויקי אס שיפריס, אסתי נסים והמשתתפים במחזה, מעניקים לנו איזו אופציה של קיום תרבות-יהודית רבת-אנפין ורחבת-לב.

אני אסיים כדרכי באיפוק אופייני: יאללה ביתר!

 בקיצור, לכו לצפות ב"בר כוכבא" (ההצגות הקרובות הלילה ומחר). 

*

*

*בתמונות: מתוך החזרה הגנרלית של ההפקה הנוכחית; צילם: דורון ישינסקי.

Read Full Post »

הבריאה כפרוייקט מימון המונים

*

     מדי פעם אני מהרהר בכל מני תיאורים של היווצרות העולם, מטבע הדברים יוצא לי יותר להתעכב על אלו שמוצאם ערבי או יהודי, ומדי פעם אני תוהה בפני עצמי מה היה קורה לוּ הבורא היה נזקק להוציא פרויקט מימון המונים לדרך על מנת להוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל; סביר להניח שבמקרה זה הוא היה בורא קודם כל את הנמצאים כדי שיהיו בכלל המוֹנים, אבל אם כך – יש להניח שההמונים ירצו איזו שליטה או השפעה על החוויה הסוֹפית; ככלות-הכל, לא היה להם שום ניסיון קודם עם אותו יוצר שהם משקיעים בו את מיטבם, וטרם נוצרו המיתוסים של כתבי הקודש, שהבטיחו להם עולם-הבא או אפילו שהיוצר הזה הוא כל כך טוב, שהוא אינו מסוגל ששום דבר יתעקל לו או יושחת בהיסח הדעת (ואולי כל תפיסות השכר-עונש, הגאולה והעולם הבא הן בבחינת תשורות לעידוד המשקיעים). זאת ואוד, אם נביא בחשבון את דברי-ימיהן של החברות הפוליטיות, יש להניח שמיד משהפטנט/עולם היה מצליח, היו מנסות קבוצות כוח להשתלט על הסיפור או למצער להיטיב אחיזתם והשפעתם על קורות העולם ועל חלוקת הנכסים הרוחניים והחומריים בין כל המשתתפים – ולהטותו לטובתן.    

     כשאני קורא פרשנות יהודית למיתוס מגדל בבל, לפיה אנשי דור הפלגה, פשוט הפסיקו לבטוח אוטומטית באל שהטביע למוות את רוב המין האנושי במבול, ובנו מגדל, כדי לגונן על ראשם מגל הצונאמי הבא; אני מהרהר האם כל מיתוסי-הרשע שהצמידו חז"ל לנמרוד מלך בקעת שנער (לימים בבל), לא נבעו רק מכך שהם מציירים אותו כמי שראה בעצמו אל, אלא משום שהיה מראשוני האנשים שחשבו שלאל ההפכפך והאקצנטרי שבמרום, לכל הפחות מגיע שיחלוק את ממשלתו ברוטציה עם דרי-מטה. למשל, ר' יצחק דמן עכו, מקובל עכואי שעבר לספרד, לאחר חורבנה של עכו הצלבנית בשנת 1291, פירש בספרו מאירת עיניים, כי חטאם של בוני המגדל היה העיסוק בפילוסופיה, קרי: העובדה שניסו לערבב בין הרצון האלוהי ובין הידע האנושי, באופן בלתי מוסמך (לא בתיווך נבואי).

   אבל זה בדיוק הסיפור האנושי, בין אם האל אינו אלא רעיון מופשט; רעיון המנסה להסביר את הפיכת האפיסה (בין כתודעה השוטפת את האדם כך שאינו מסוגל כמעט לאחוז אלא באפס קציה ובין כמקום שדעת האדם אינה מצליחה להגיע עדיו) – לאחדות ואז לריבוי מגוון ורב-פנים, ובין אם הינו תבונה קוסמית או על-קוסמית; כך או אחרת: בני אדם התערבו בפעליו. היה לו רעיון (אולי הוא רק רעיון בעצמו) והיתה לו יוזמה, ובאו בני אדם, שחשבו שהם שליחיו או חשבו שהם נציגיו עליי אדמות או חכמיו וידידיו, והתחילו להחיל שינויים בסיפור מתוך תובנה שגם הם שותפים חלקיים או שווים בעלילה. הם קשרו בין אותו בורא שוחר-טוב ובין דתות, לאומים, קבוצות חברתיות, מלכים, נביאים, אנשי-דת, וכל-אחד מהם שאף לגלם בעצמו את "הצד של הטובים" , כלומר: בני אור – כשבצד השני, נו-טוב, כך אויבים בשר-ודם לשעבר, הפכו לאויביו של אלוהים.

    וזה נמשך ונמשך, וכך יכולים היו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד ובמידה רבה בשעתו –נאמניו הגדולים ביותר של הכס הקדוש באירופה, לגרש את יהודי ספרד בחוסר-כל או לחייבם להמיר את דתם  – ואת אלו שבכל זאת נתגלו כיהודים אחר-כך – לענות עד מוות או לשרוף על המוקד; וכך יכול היה הנרי השמיני מלך אנגליה, להמית נשים ויועצים ואפילו לורדים בלא-הנד עפעף, משום שמשעה שנקבע מעמדו כראש הכנסיה האנגליקנית, הרי שכל דבר שעלה ברצונו עלה עם דעת האל בהתאמה גמורה (הוא לא היה מלך בלבד אלא גם ראש הכנסיה). דומה לכך היה הליוגבלוס (או אלגבלוס), הקיסר הרומי, שהיה כהן לאל השמש הסורי, והנהיג ברומא פולחנים של אורגיות ורצח – כאשר בד-בבד, לא משנה כמה חיים קיפד – הוא נותר עדיין בעיניי עצמו, לא קיסר רומא בלבד, אלא גם כהן גדול; כלומר: התגלמות האל עלי-אדמות. כמובן, כל מיתוס אורתודוכסי עומד על כך שהמנהיגים הדתיים ו/או הקהילה הדתית הם נציגי האל עלי-אדמות ועושי רצונו הנבחרים. מבחינה זאת, אך טבעי הוא שרבנים בכירים בחינוך הממלכתי דתי הוציאו לאחרונה  את שמו של הנביא מחמד מדף מקורות שחולק לתלמידי המגזר בטענה לפיה: ידיעות על הנביא מחמד עלולות לעורר התבוללות! מה עומד מאחורי תפיסת העולם הנפסדת הזאת? רק אנחנו (לדידם, יהודים אורתודוכסים) מייצגים את אלוהים ואת רצון אלוהים עלי-אדמות; כל היתר, כאין-וכאפס בעינינו – אמונותיהם, דתותיהם ודבריהם הבטלים עלולים לפגוע בקהילת-האמת האחת והיחידה. קשה לתפוס כמה שחיתות עלולה להיות מולבנת כך, ולהיות מוצגת כצחה וברה.  התקיפים ביותר מקרב המוסלמים בימי הביניים, המלומד האנדלוסי, איש גרנדה, מחמד אבן חזם (1064-994) איש ריבו של ר' שמואל הנגיד; והיהודי שהמיר דתו משום שהיהדות היתה לו לטורח, סמואל אלמגרבי (1175-1125) בספרו אפחאם אליהוד ("סכירת פיהם של היהודים") הרבו להקשות מדוע המקרא היהודי מלא בהצגתם של נביאים, מלכים ומנהיגים, כדמויות שמשקרות ופועלות מעשים נתעבים. זה מאוד הטריד מוסלמים – שכן, על הנביא מחמד נאסר לומר דברים דומים וכן על ידידיו-קרוביו (האוליאא') ועל הח'ליפים (שושלות מלכים מצאצאי הנביא), שכן כל מי שדיבר בהם דברים רעים היה מועמד רציני לאבד את ראשו במועד קרוב. בעלי הפולמוס ניסו לטעון שמהסיפורים הללו לומדים היהודים היתר להיות מושחתים בעצמם, אבל נדמה לי שהסיבה הפוכה בדיוק – המקרא שם לפנינו את הסיפור האלה כדי שנבין שאיננו יכולים להצדיק עוול, עושק ורצח בטענה שהיהודים קרובים קרבה-יתירה לאל, שבחרם מכל העמים. איך מכל הסיפור הזה נתגלגל שבדורנו אנשי הלכה יהודיים דנים ברצינות בשאלות, כגון: האם מותר להונות גוי, האם יש להציל את חייו של פצוע לא-יהודי בשבת במדינת ישראל שבהּ לא צריך לחשוש מפני "דרכי איבה" כלומר מנקמת דם, ועוד לא מעט מוזרויות אחרות?

    סרטו של הבמאי היפני, אקירה קורוסאווה (1998-1910), Kumonosu-jō (טירת קורי העכביש, 1957), המוכר יותר במערב בשם Thorne of Blood  (כס הדמים) כולל בשלוש ומשהו דקותיו האחרונות, את סצנת מותו הנקלה של וושיזוּ (מקב'ת יפני), סמוראי שרצח את אדונו ואת חברו לנשק, בעצת אשתו, שמאבדת בהדרגה של שפיות דעתהּ. וושיזו השתלט על המשרה ועל הממשלה, מכוח נבואה שהוא וחברו מיקי שומעים ביער, מפיה של ספק מכשפה ספק מפלצת (המיתולוגיה היפנית מליאת שדים הקשורים בדרך כלל לעובי-היערות או לשטפונות המתגלגלים מהים), המחליפה כאן את שלוש המכשפות אצל שייקספיר, בנות דמותן של שלוש המוירות היווניות הטוות בפלך את הגורל, לרבות את גורלם של האלים. המכשפה מנבאת, כי וושיזו יהפוך לאדון הטירה ולימים בנו של מיקי יירש אותו. זוהי רק הקדמה לאירועי דמים שעוד יבואו, ובסופם בנו של מיקי יצליח לברוח לאחר שאביו חוסל ולימים יחזור בראש חיל כדי להתייצב מול רוצח אביו. חשוב להדגיש כאן, מה שדוחף את וושיזוּ, היא האמונה בכוחה של הנבואה, בין אם מקורהּ אלוהי, דמוני או פשוט קול-הגורל. משעה שהוא שומע את הדברים קל לו לקבל את עצת אשתו לרצוח את אדונו ואז את חברו הטוב. משהוא מתבשר כי אשתו הרה הוא פועל במהירות כדי שבנו של מיקי לא יהיה יורשו. הוא משוכנע בייעודו, בהיותו נבחר. דווקא "הנבחרוּת" הזאת – אינה מותירה אותו כשם שהיה: חבר טוב וסמוראי נאמן, אלא הוא מתמלא קוצר-רוח ותחושה לפיה עליו להגשים את דברי-הנבואה לגבי גורלו כמלך-הטירה בכל דרך, כולל נקיטת אמצעים החורגים מדברי הנבואה.  ואולי ניתן להסביר כך גם כמה מחטאיהם של מלכים מקראיים שהזכרתי לעיל, וגם של מנהיגים פוליטיים בימינו, שחשבו שלא חשוב מה שהם מעוללים, יש להם נביא לימינם (או גדול תורה) והנביא משח אותם למלכים בשם ה' אלוהי ישראל, והואיל והם בחירי האל או הטבע או הגורל – הם חשים את עצמם מרוממים מעל כל מעשה חולף-עובר, כאילו הפכו להיות מגלמים, לא משנה מה יעוללו, את טבעו הפנימי של העולם. בחזרה לקורוסאווה, יש לציין שני דברים: האחד, כי אל מול רוצחיו העתידיים, וושיזוּ מרעים, כי לא ייתכן כי יזכּוּ אדון גדול כמוהו במוות נקלה (כלומר, נוכח כל מעשיו הוא מאמין שהוא אדון נעלה ולא רוצח נקלה) – ואילו צבאו-לשעבר משיבים לו: ומי רצח את אדונינו הגדול הקודם? כלומר, זהו המפגש הראשון שבו הוא אינו יכול לרצוח או להרחיק מעליו את האנשים הרואים אותו בנכליו ובנפסדותו. האחר, המוות שבחר קורוסאווה לוושיזוּ שונה ממותו של מקב'ת בדו-קרב עם מק'דאף. כסמוראי, זוכה וושיזוּ למוות בּזוי, לא בשדה המערכה, לא כדרך הטבע ולא בסאפּוּקוֹ. קורוסאווה ניסה לומר כאן דבר-מה על כך שנוכלים ורוצחים אינם יכולים לזכות לגורל של אנשי-מעלה, גם אם הם נושאים עד אחריתם תחושה של "נבחרוּת".  

    אני לא מעוניין לרדת כאן לפסים פוליטיים אקטואליים, על אודות מקבת' המקומי ואשתו, ותחושת הנבחרוּת שהוא כנראה יישא עִמוֹ עד הרגע שבו המון-תומכיו יתעורר להבין שלא מדובר פה באדון גדול, אלא באדם שהפך לו לתחביב את ניכוסם ומחיקתם של שותפיו הפוליטיים, בדיוק ברגעים שתכפו לכך שהסכימו ללכת עמו דרך. לא בסמוראי ולא בשוגון עסקינן. אלא בפוליטיקאי רב-נכלים, אמן ההקטנה של זולתו, המאשים את כל מתנגדיו במימון עמונים או בכך שהעמונים מממנים אותם. בסופו של יום הוא עוד ייתקל בחץ הראשון שיירה מתוך צבאו לעברו. אחריו יבואו השאר.  

     אבל בואו נחזור לקורוסאווה וגם לבורא, אותו הותרנו טרוד בפרוייקט מימון-ההמונים, ונחשוב לרגע על אפשרות שבה בניגוד לכיוון התימטי של החיצים, אף לפרדוכס החץ של זנון, שבו כל חץ מתפצל לאין ספור חיצים, עד שלא נהיר אם התנועה הזאת בכלל יכולה להגיע לאיזה מקום (לטעמי הפרדוכס של זנון היה אחד מהמקורות החשובים ביותר של הציורים הפוטוריסטיים שעסקו בתנועה ובפער בין מבע התנועה על הקנבס ובין העובדה שהקנבס, ככלות הכל, מגלם טבע דומם, שאינו נע), החיצים ישובו לאחור, ווושיזוּ לא ייפגע, אבל התהליך יימשך לאחור (חץ הזמן יתהפך); החיילים לא יירו את החצים, וושיזו לא יבגוד ויהרוג את אדונו וחברו. בסופו של דבר האל לא יהיה טרוד בפרוייקט מימון-המונים ואולי גם לא ייברא. העולם ייוותר ללא היסטוריה, העולם לא יהיה עולם, הרישעה והטמטום לא יהיו נוכחים בו, גם לא ההטבה וההשכלה, המוות והחיים; ההכרחיות של זרימת הנהר ההירקליטי תחדל. אבל האם יהיה אז בכלל אֵל?  מחיי אלדﱢין אבן ערבי (1240-1165) הגדיר בספרו פצוץ אלחכם (תושבות טבעת החכמה) את האל ואת האינטואיציה של הבריאה כרצונו של האל למניפיסטציה; האל רצה להתגלות. נמאס לו מהסתר ומהיות הוא לעצמו. הבריאה לפי שיח' סוּפִי זה היא התבוננות של האל במראה. הוא אמנם יודע את עצמו בבהירות גמורה אבל בכל זאת נזקק למשהו שהוא יחסי אליו. כללו של דבר, האל עצמו היה מעוניין בריבוי ועדיין מעוניין בו. זה דבר שלא הבינו רבים מהתיאולוגים האסלאמיים שרדפו את אבן ערבי והבעירו את כתביו. האינטואיציה של המשיכה כלפי הייחוד אצל המונותאיסטים משקפת את המשיכה כלפי ריבוי-הפנים מבחינת המחשבה או הרצון האלוהי. אין כל דרך אחרת להסביר מדוע האל האציל מתוכו יישויות מרובות מהן מטאפיסיות ומהן פיסיות. עולה מכך, שהאל לא מעוניין גם בדת אחת או במקדש אחד או בבני אדם שחושבים אותו דבר או מונהגים על ידי מגמה אחת או אדם אחד; אין לו צורך במלך שרואה בעצמו את מבחר המין האנושי או כעין על-אדם ניטישיאני או בעוד וושיזוּ של קורוסאווה או באיאתולה איראני או כראש ממשלה ישראלי המשוכנע שהוא התגלמות שהיא חזון כל הדורות הציוני יהודי – ואינו; אגב, את עקבות התפיסה הזאת ממש, של רצון האל בריבוי – ניתן למצוא כבר בפרשת מגדל בבל שהוזכרה שבמהלכהּ בלל האל את שפתם של בוני המגדל ללשונות רבות והפיץ אותם בכל הארץ (כלומר, אינו מעוניין לא בעם אחד ולא בלשון אחת). בתקופות זוהר של דתות ותרבויות נמצאה הסמכות וההוראה אצל אנשים רבים בעלי-דעות שונות ולא אצל אדם אחד בלבד. ממש באותו מידה, אין שחר אפוא לתפיסה לפיה ישנה רק התפתחות היסטורית מוכרחת אחת (טלאולוגיה) שמתוכה תתגלה אמת אחת ויחידה (שסופהּ בהמשך הוא תמיד עיי חורבות) – אלא בדיוק ההיפך הגמור, התפתחויות הרבה ואמתות (יחסיות) מרובות.

 *  

Throne of Blood: Final Arrows Scene from Jordin Wang on Vimeo.

* 

[כמובן השיר של צ'פלין Smile אינו נכלל במקור, אבל השידוך הצחיק אותי בסרקזם שבו]

*

אמן אנושי-לגמרי, העומד בפני חתימת פרוייקט מימון ההמונים לספרו, מה, הוא אמן הכתיבה עידו אנג'ל. אנג'ל הוא מהסופרים העבריים האהובים עליי ביותר; חלק מרשימה קצרה בתכלית של סופרים כותבי עברית שאני מחכה תמיד לספרם הבא. ולפחות כבר שבע שנים וחמישה ספרים שהוא בעיניי מהקולות הספרותיים שאסור להחמיץ. בשנת 2018 זכיתי לכתוב אחרית דבר לספרו, המלה העצובה קומקום (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה) ובספר שהגשתי לאחרונה למו"ל, יש פרק המוקדש ליצירתו; אף הוזמנתי לכתוב אודותיו ערך בלקסיקון ספרותי. עידו עומד ארבעה ימים לתום פרוייקט הדסטרט למימון ספרו הבא "מה" (הספר נערך על ידי רועי חסן ועתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר). עד כה נאספו כ-72% מהיעד. אני קורא לכן/ם (מה זה קורא, מצפצף בקאזוּ!),  להירתם ולרכוש ספר אחד או יותר ולהוביל את אנג'ל לעבר הוצאת ספרו (ההדסטרט מסתיים ב-6.6.2021). למטה מצורפת שיחה שלי עם עידו אנג'ל שנערכה בספונטניות, כעין ג'ם סשן רעיוני, אתמול בצהרים. לא הכנוּ דבר ולא נדברנו ארוכות מראש (אני הבאתי עמי כמה פסקאות מהספר החדש, אבל לא היתה לי שום הכנה מראש לגביהן). צפו והבינו, מדוע ספר חדש של עידו אינו דבר קט, אלא מסוג הדברים, שאסור להניח להם לחמוק תחת ידינו כאבק פורח וכחלום יעוּף. ספרוּת כמו זו של אנג'ל היא להערכתי מהדברים החשובים שנכתבים היום בעברית ושלא בעברית.

מה יש בשיחה? עידו, אמא של עידו, אני, באדא שאן-רן, סוטרת הלב, שפה, מגבלות השפה, מסירה מדור לדור, אנרי ברגסון, יואל הופמן, פריד אלדﱢין עטאר, יעקב רז, ר' שמעון בר יוחאי, ר' מנחם מנדל מקוצק, ג'ון קליז, מתנות, כלום, אבל, תודעה, אנשים על הירח שקוראים להם נפתלי, אין, יש, הזיות, תסמונת שרל בונה, עיניים, מוסיקה, הומור, לב. 

*

*

בתמונה למעלה: Asakazu Nakai. A Frame taken from the end of the film:  Kumonosu-jō by Akira Kurosawa, Japan 1975

Read Full Post »

כְּכַדּוּר מְסֻנְוָר שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד בֵּין אֱלֹהִים לֶחָתוּל

*

לפני כשמונה שנים פרסמתי כאן רשימה, שעסקה ביצירת הפרסקו (תמשיח) "בריאת האדם" (1512) על תקרת הקאפלה הסיסטינית ברומא על ידי מיכלאנג'לו (1564-1475), למלאת לו 500 שנה. בעקבות הדברים שכתבתי כתב לי המשורר, הסופר והצייר, דודו פלמה, שכתב שיר– על חווייתו האישית מ"בריאת האדם". הוא פרסם בשעתו את השיר השם באתר אישי שכתב באותם ימים "יורים ובוכים ואחר כך אומרים שירה" (כבר אינו על הרשת). לימים, ביקשתי מדודו לכלול את השיר בגיליון מוסף כתב עת ספרותי שערכתי כאורח, אֱלּוֹהַ הֵיכָן-שֶׁהוּא (2013) עם עוד שלושה משיריו. חלפו עוד שבע שנים מאז, והנה שמחתי למצוא את שירו זה, בין דפי ספרו החדש, כשהגענו מן הים (עורך: עודד פלד, עמדה: תל אביב 2019). לפיכך, את הרשימה הזאת אתחיל בשיר שאני מכיר כבר כמעט עשור, ובכל זאת, טרם כתבתי עליו.

 

אֱלֹהֵי מִיכֶּלְאַנְגְ'לוֹ

 

וֵאֱלֹהָיו הָרַחוּם וְכִמְעַט נוֹגֵעַ שֶׁל מִיכֶּלאַנְגֶ'לוֹ,

הוֹ אֱלֹהִים הַמִּשְׁתּוֹקֵק לָגַעַת בָּאָדָם שֶׁל מִכֶּלאַנְגֶ'לוֹ.

פָּגַשְׁתִּי בּוֹ לָרִאשׁוֹנָה בַּקַּפֶּלָה הַסִּיסְטִינִית בִּשְׁנַת

1978 בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת, לִפְנֵי אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנִים, 

זֶה הָיָה חָמֵשׁ שָׁנִים רָעוֹת מִדַּי אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר וַאֲנִי

יָצָאתִי בְּמִשְׁלַחַת מִטַּעַם עַצְמִי לְגַלּוֹת הֲיֵשׁ חַיִּים אַחֲרֵי הַמַּבּוּל.

רוֹמָא קִבְּלָה אֶת פָּנַי גְּשׁוּמָה וּמְעֻרְפֶּלֶת, הַמִּפְלָצוֹת הַמִּשְׂתָּרְגוֹת

בְּמִזְרְקוֹת הָאֶבֶן יָרְקוּ בַּאֲדִישׁוּת סִילוֹנֵי מַיִם קְפוּאִים בָּאֲוִיר הַקַּר וְהַזָּר,

בִּפְנִים הַתִּקְרָה הַנֶּהְדָּרָה נִפְרְשָׂה מֵעָלַי כְּחֻפַּת יְקוּם מִסְתַּחְרֵר, מַבָּטִי

שׁוֹטֵט רָצוֹא וָשׁוֹב כְּכַדּוּר מְסֻנְוָר שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד בְּרוֹלֶטָה קוֹסְמִית,

לְפֶתַע פִּתְאֹם רָאִיתִי מֵעָלַי אֶת פְּנֵי אֱלֹהָיו הַמִּשְׁתּוֹקֵק לָגַעַת בִּי שֶׁל

מִיכֶּלאַנְגֶ'לוֹ, וּמֵאָז אֲנִי לֹא עוֹשֶׂה לִי אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיו.

[דודו פלמה, 'כשהגענו מן הים: שירים', עורך: עודד פלד, עמדה: תל אביב 2019, עמוד 39]

*

השיר נסוב על טרנספורמציה של אלוהים, בעיניי המשורר, מהיות חתום בחותמה של היהדות והציונות – כפי שרבים מאיתנו גדלו וחונכו בישראל, ובין אלוהים שמרחב ההתגלות שלו אינו העם, לא הארץ, ואינו מתגלם בתודעתו של היהודי, אלא מתגלה על ורק בתווך הנוצר על ידי האמנות;  ובמרחב המאפיין את היצירה האמנותית או את ההתבוננות ביצירת אמנות (כלומר, בחיי התודעה).

כמובן, פלמה אינו הראשון שעובר טרנספורמציה כזאת, של מעבר מן המיתוס הדתי/לאומי של תיאופניה (התגלות אלוהית) ובין הבנתה של "השראה אלוהית" כתווך של יצירה אנושית, שבה אנו מייחסים את יוצא-הדופן או את היוצא מגדר-הרגיל לכך שנוצר לכאורה ב"השגחה אלוהית" או "במגע עליון" או כתולדת התגלות.

תפיסה זו, ודאי כוחה יפה לשירו של פלמה, המתאר את אלוהי-מיכלאנג'לו "המשתוקק לגעת באדם"  ו-"המשתוקק לגעת בי", כלומר אלוהים שלא מונע את חסד היצירה מכל אמן המבקש ליצור בעולם ולא מקפח שכר כל יוצר. פונקציית המגע האלוהי  של המקור –  מתורגמת על ידי המשורר לאפיפניה המתרחשת בחיי רוחו של המשורר המתבונן בתקרת הקאפלה הסיסטינית ועיניו נתקלות בתמשיחם של אלוהים ושל האדם הראשון הניבטים אליו משם. כלומר, שוב אין מדובר באל הפורץ אל תודעתו של האדם כבחזונות הקדשה נבואיים, אלא בתודעה אנושית המסגלת לעצמה דימוי של האלוהות שהיא נכונה להסכין איתו, כלומר: אלוהים שלא נכפה עליה מן החוץ, וליצור, אם-בכלל, אך ורק ב"השראה אלוהית" כזאת.

וכך תיאר למשל המתמטיקאי והסופר לואיס קרול (1898-1832) את ההתגלות (בקווים דומים למדיי) בהקדמה לספרו סילבי וברונו:

*

… ייתכו שאין ספרות רבה שלא ניתנה בהשראה אלוהית (המונח אינו הולם; אם שייקספיר לא קיבל השראה ספק אם אדם כלשהו קיבל), שראוי להגות בה מאות פעמים, אך-על-פי כן, קטעים כאלה ישנם  – די לעניות דעתי, לסיפוק מלאי נאה לזיכרון …עליך לשנן קטעים מכתבי הקודש, או קטעי כתיבה ופיוט של עידית הסופרים, עליך לאחסן אותם בזכרונך כאמצעי בטיחות שיש לדקלם בלילות שימורים, או כשמחשבות מיואשות או גורליות תוקפות אותך, הם יהיו החרב שתניף כדי להרחיק רגליים טמאות מגן החיים. [לואיס קרול, סילבי וברונו, מאנגלית: יונתן בר, קמין הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמוד 16]

*

לואיס קרול טוען למעשה בדבריו כי אין הבדל מהותי בין החומרים הספרותיים שניתנו בהשראה אלוהית לקטעי כתיבה ופיוט שנכתבו על ידי עדית הסופרים. לדבריו "אם שייקספיר לא קיבל השראה ספק אם אדם כלשהו קיבל". לפיכך הוא מצווה על עצמו לשמור בזכרונו גם קטעי ספרות "חילוניים" ולאפסנם מכל-משמר, כדי שיעמדו על משמרו בשעות של יגון ודיכאון או בשעה שייתעוררו בו קולות שיבקשו לגרום לו להיכשל במעשיו או במחשבותיו.

באותה מידה, פלמה מתאר עצמו בראשית השיר, כצעיר הנושא עדיין בליבו את מהלומת מלחמת יום הכיפורים, שהנחילה לו חמש שנים רעות, היוצא לרומא הקרה והזרה, והנה דווקא בהּ מוצא את התשובה, המגרשת מקירבו את הייאוש ונותנת לו כח לעמוד מחדש בחיים. זו אינה תשובה דתית, אלא תשובה אמנותית-יצירתית, והוא מתוודע אליה עקב תגובתו (הגופנית-רגשית-אינטלקטואלית) לפרסקו של מיכלאנג'לו הניבט לעומתו מתקרת הקאפלה הסיסטינית; ממש כמו שקרול מצאם כנראה פזורים בין כתבי שייקספיר, או בפרפרזה, אם קלעתי נכון לדעת פלמה: אם מיכלאנג'לו לא קיבל השראה ספק אם אדם כלשהו קיבל – מה שקורא אותו לחיי יצירה המגלמים בתוכם לדידו את ההתגלות האפשרית המהותית היחידה.

ובכל זאת, בשיר, נשמרת איזו הייררכיה קדומה, של התגלות הבאה מלמעלה. בניגוד לסילונים הקפואים של הפיאצות היורקים באדישות סילוני מים (מלמטה למעלה) – ההתגלות-האמנותית המדהימה את פלמה באה עליו מלמעלה (מהתקרה אל הרצפה). וזהו תווך מאוד שונה מהתווך היצירתי המאפיין מדענים טרנס-הומניסטיים ועתידנים כיום, השמים לנגד עיניהם אדם המצליח לנצח מדעית וטכנולוגית את המוות, ההולך ומשתכלל עד שתודעתו המתנחשלת הופכת קוסמית וכיבושיו משתרעים על פני כל היקום. פלמה  ממקם את ההתגלות – להּ הוא זוכה, המסמלת את עתידותיו הצנועות, כאמן-יוצר, בפרסקו המבטא את אחד משיאיה החזותיים של המסורת ההומניסטית הרנסאנסית, שבה מוצג האדם באורח צנוע יותר, כלשון מזמור תהלים: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" (תהלים ח', 6), כלומר האדם כראש-וראשון לנמצאים על פני כדור הארץ, ובכל זאת כפוף לסופיות ומהווה חלק מהטבע (מבלי לחרוג מהם); פסוק זה היווה נדבך חשוב בנאום על כבוד האדם ׂ (Oratio De Hominis Dignitateׂׂׂׂ) ׂשל ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463) ואולי זו אף היתה כוונתו של אוגוסטינוס מהיפו (430-354 לספ') בדבריו בספר השנים-עשר מספרו עיר האלוהים (De Civitas Dei): "האדם נוצר כדי שתהיה ראשית" (Inititum ut esset homo creates est), כלומר: האדם אינו רק תכלית הבריאה אלא גם ראשית מחשבתהּ והכל מכוון אליו, כפי שגם עולה מהפרסקו של מיכלאנג'לו. פעם עוד ייצטרכו לדון בתרבות בהתפלגות בין הומניסטים (העולם מגלם את מחשבת הבריאה)  וטרנס-הומניסטים (האדם בדרכו לשלוט בנחשבת הבריאה ולהשתמש בה כרצונו), ההולכת ומתחדדת, ככל שהמיאוץ הטכנולוגי מאמיר.

זאת ועוד, באופן מובלע, יש בהסתחררות כל האולם, המבט המסוחרר והרולטה הקוסמית, המקדימים את חוויית ההתגלות של המחבר, משום טעמו של סולם העליה הנאופלטוני אצל שלמה אבן גבירול (1058-1020). המשורר והפילוסוף האנדלוסי ראה בסולם העליה של הנפש הפרטית אל הנפש הכללית (מכלול כל הנפשות האופף מכל עבריו של הקוסמוס הפיסיקלי הכדורי בפני עצמו), כעין גלגל בתוך גלגל בשיר החול: "וְאַל-תִּתְמַהּ בְּאִיש כָּמַהּ בְּשָרוֹ/לְהַשִיג מַעֲלוֹת חָכְמָה וְיָכֹל // וְהִיא נֶפֶש אֲשֶר הַגּוּף תְּסוֹבֵב/ וְהוּא גַלְגַּל אֲשֶר יָסֹב עֲלֶי- כֹל". לדעת המשורר, כשם שהנפש הנפש הפרטית אופפת-חופפת את גוף-האדם מכל עבריו, כך באנאלוגיה – הנפש הכללית אופפת-חופפת את הגלגל המקיף, האוחז בתוכו את מכלול הקוסמוס הפיסיקלי (כתמונת הקוסמוס הפתולמאית המקובלת דאז בו כדור הארץ הוא לב המערכת ושבעת כוכבי הלכת מקיפים אותו). ובעצם, והשיר רומז לכך, האדם שמצליח להתמיד וללמוד את מכלול המדעים ולהשיגם כמו-גם להיות אדם מוסרי בהנהגותיו בעולם, הופך למי שלכאורה עשוי בדעתו לא להיות קרוב לנפשו בלבד אלא גם קרוב לידע האסטרונומי והקוסמי והמטאפיסי ולהקיפם עוד בחייו (גם בשוך חייו) בדעתו.

   כמו-כן, אפשר גם כי הסחרור המקדים את חוויית ההתגלות מתקרת הקאפלה, רומז אל תנועת הסחרור של כדור הארץ סביב עצמו וסביב השמש, כאשר השמש עצמה, כידוע, מסתחררת באופן דיפרנציאלי סביב עצמה נכוח מרכז גלקסיית סביב החלב; תנע-סיבובי המשותף לכל הנכללים במערכת השמש; אפשר גם כי משותף הוא למבטו משוטט בקאפלה הסיסטינית, כְּכַדּוּר מְסֻנְוָר. אולם, עובדת התנע-הסיבובי המשותף לא היתה  ידועה  לאבן גבירול, לדלה מירנדולה, למיכלאנג'לו, או לשייקספיר כלל. כך או אחרת, פלמה כאן מדבר על זיקה בין האדם ונפשו (המתגלמים במבטו) ובין העולם, כשבשוך הסחרור והסנוור, מופיעה לפניו דימוי האלוהות, הממוקם באופן בלעדי בחיי היצירה והאמנות.

*

*

אשר לתנועת הכדור המסונוור עלו בזכרוני דברי אמן הכתיבה והצייר הצרפתי ממוצא בלגי, אנרי מישוּ (1984-1899), ככדור מְדַבֵּר פּגום לנוכח הכדור המושלם שהוא אלוהים; "עד סף ההתבגרות היה ככדור הרמטי מספיק לעצמו, עולם דחוס ואישי ועכור ששום דבר לא חדר אל תוכו, לא הורים ולא רגשות ולא שום מאומה, ולא דמותם של אלה ולא מציאותם … הכדור: לאות גדולה, איטיות, גדולה; סיבוב רב כוח, אינרציה, מומחיות, ביטחון … הכדור אפוא אבד את שלימותו. המחשבות הראשונות שחשב היו על אישיותו של אלוהים. אלוהים כדור, אלוהים הווה, הוא מוכרח להיות, השלימות הווה. זה הוא. רק הוא מתקבל על הדעת, הוא הווה, חוץ מזה הוא כביר." [אנרי מישוּ, 'קשייים', פניםרחוק, תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1983, עמ' 161-160 בדילוגים]. מישוּ אינו מבאר את זיקת הכדור הקטן הפגום כלפי הכדור הגדול, ההווה, המושלם; עם זאת, לדידו ההתגלוּת ובקשת ההתגלוּת מקומן בחוויית הקריאה והלימוד מספרים. לדבריו: "בספרים הוא מחפש את ההתגלות. הוא עובר עליהם כחץ מקשת. ופתאום: אושר גדול, משפט … מקרה … איזה משהו, יש כאן משהו, ואז הוא מתחיל להתרומם לעבר המשהו זה, להתרומם בהווייתו … הספרים גילו לו כמה דברים. הנה אחד מהם: האטומים, האטומים, אלים קטנים, העולם אינו מראית-עין, אינו תעתוע, הוא הווה; הם הווים, האלים הקטנים הרבים מספור, הם קורנים, תנועה אינסופית, נמשכת עד אינסוף" (שם,שם, עמוד 164-163). כלומר, מה אצל דודו פלמה חוויית ההתגלות ממוקדת ביצירה האמנותית, אצל מישוּ – מדובר בחוויה של לימוד חכמה מתוך ספרים. מה פלמה לומד על מיקומה הנכון של ההתגלות מתוך הצפיה במעשה אמנות; כך בהשוואה, מישוּ לומד על היחס שבין הכדור המושלם ובין הכדור האנושי הפגום ועל הזיקה ביניהם ועל האפשרות להקטינה באופן יחסי, דרך עיונו בספרים המעוררים את תודעתו ומאירים אותה (סמואל בקט מתאר את גיבור אֱלֹשָם, לשעבר מאלון ולשעבר מולוי, ככדור גדול מדברר, ללא זיקה לאלוהות).  זאת ועוד, אצל פלמה, הדימוי לכדור ככל הנראה מבקש להבהיר את תנועת הסחרור של העיניים (חֻפַּת יְקוּם מִסְתַּחְרֵר) עד לרגע שבו העין מתמקדת על הפרסקו "בריאת האדם" וחווה כעין התגלות (במובן מסויים מזכירה ההתמקדות הזאת, איזו התהפנטות של חתול למראה הלבנה או לאור הלבנה בחשכה). נראה לי כי בדברי מישוּ וגם בדברי פלמה טבוע חותמו של מרסל דישאן, שבאחד מראיונותיו למבקר האמנות, קאלווין תומקינס, הגדיר את השינוי הגדול שחל באמנות במאה העשרים, בכך שהמתבונן (או הקורא) הפך להיות חשוב באופן עקרוני להבנת היצירה, לתפיסתה, למהותה, ואפילו למעמדה התרבותי, לא פחות (אולי אף יותר) מכוונתו המקורית של היוצר והכוחות שפעלו עליו, כאשר יצר את יצירתו. למשל, אם נחזור למיכלאנג'לו, הפרסקו שצייר על תקרת הקאפלה הסיסטינית, נוצר בהזמנה; האופן שבו צייר את אלוהים (הבורא את המהויות הפיסיות), האדם הראשון, דמויות מקראיות ומלאכים – תאם את המגבלות הכנסייתיות של דורו שפגשו את יכולותיו יוצאות הדופן של מיכלאנג'לו כצייר וכפסל. למשל, בהשגות שחיברו תיאולוגים בני המאה השבע-עשרה על ההגיונות המטאפיזיים של רנה דקרט (1650-1596) הובא כך: "… אחדים מאבות הכנסיה, ועימם כל האפלטוניסטים האמינו כי המלאכים ניחנו בגוף, לפיכך התירה המועצה הלטראנית  לציירם" [רנה דקרט, הגיונות מטאפיזיים, השגות ותשובות, תרגמו: יוסף אור, ארזה טיר-אפלרויט ואלחנן יקירה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ירושלים 2015, עמוד 266]. כלומר, מיכלאנג'לו צייר בהתאם למוסכמות שנוצרו כשלוש-מאות וחמישים שנה ויותר (הועדה הלטראנית השניה, 1139 לספ') לפני שהחל לצייר את תקרה הקאפלה בותיקן. הוא סיגל את אמנותו לרצון אלו שביקשו באמצעותהּ לרומם את הכנסיה ואת האמונה הקתולית באלוהים. קשה לעמוד על כוונתו המדוייקת. ברם, כפי שהראיתי, יש להניח, כי היא לא התרחקה מזו של ההומניסטים הנוצרים בני תקופתו (האלוהים אצלו הוא כדמיורגוס, מלאך-בורא). כאשר דודו פלמה מתבונן בתקרת הקאפלה במרחק של 450 שנה ויותר מזמן ציורה, אם נביא בחשבון את דברי מרסל דישאן, על תפקידו הגדול של המתבונן באמנות בימינו. פלמה אינו מפקיע את היצירה מכוונתה המקורית (ניתן לעמוד על משמעותה מתוך הקונטקסט ההיסטורי אינטלקטואלי גם כיום) אלא משיא לה פשר חדש המבטא תנועה רעיונית ואינטלקטואלית, תמורה של דורות ושל תודעות, המבטא מהלך של מעברים מתרבויות ידע דתיות לתרבויות ידע חילוניות, ומהחוויה הדתית והסימבולית לחוויה אמנותית, המאפשרת התבוננות שאינה גדורה בדוגמות של מותר ואסור לחשוב או לבטא. מהלך זה  יכול להיתפס באמצעות המילה הלטינית: Revolutio (כשם ספרו של ניקולה קופרניקוס), שמשמעותה גם תנועה-סיבובית וגם מהפכה. האדם מצביע על אלוהים (כרעיון) הרבה יותר משאלוהים מצביע על האדם. והלאו שירו של פלמה מבטא טרנספורמציה כזאת.

אבל לא ברחק ובזיקה בין אלוהים ואדם ובמיקומם המחודש עוסקת שירתו של פלמה. למשל, בשיר "בלילה על גבעת האנטנות" הוא מתאר לילה טראומטי על גבעה המשקיפה על מחנה הפליטים עין חלוה, הסמוך לצידון, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, עת יללת גור חתולים לא מניחה לו לישון, וזיכרונות של הרג וגוויות מציפים אותו. פלמה כותב: "… מִבַּחוּץ אֲנִי דַּוְקא נִרְאֶה דֵּי בְּסֵּדֶר / אֲבָל בַּלַּיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה /וְהָאַנְטֶנוֹת מְשַׁדְּרוֹת אוֹתיִ חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל  / בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר / מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶׁמֶשׁ / אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן / זְמַנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶֹהַיּוֹם  הוּא / כָּאן וּמָחָר אֵינֶנוּ עוֹד רַק / גּור חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ / מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי / גַּם לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ הָאָדָם / בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִילְיוֹן שָׁנָה." [כשהגענו מן הים, עמוד 42-41]. כאן שוב מציע המשורר סולם עליה מסחרר המציב בזיקה את האדם ומערכת השמש, אלא שכאן מתארעת עליו גם נפילה של איקארוס, נפילה המבטאת את ארעיות קיומו של האדם ואת האפשרות שיימחה ממנו (מן האדם) כל זכר. בתווך הזה, קולו של גור החתולים מבטא את הרצון לחיות ולהתקיים ומבטא בד-בבד גם את קול המצפון שאינו מניח. פלמה מניח בפנינו שתי תמונות: תמונת התעלות (באמצעות היצירה) ותמונת התרסקות, המבטאת את ארעיות-הכל, ואת העובדה שעל-מנת לקיים חיים אנושיים יש לשמור עליהם (על כך שיישמרו על צביון אנושי) מכל משמר; והאדם? האדם מונח בתנועת רצוא ושוב בין אלוהים לגור חתולים בוכה, שאולי ייגדע טרם ייגדל ואולי ייגדל רק כדי לשוב ולראות את מעשי הגדיעה המתחדשים-תמיד של האדם. כך או אחרת, גם כאן, כשהוא מציג את קיומו של האדם כארעי ואת עתידותיו כמוטלות בספק גדול. כמו-גם, את המאמץ הגדול שיש לעשות על מנת לשמור את הציוויליזציה האנושית בחיים, שראוי לקרוא להם חיים, בין המלחמות. כאן, שוב מתרחק מתרחק פלמה ההומניסט מהנתיב הטרנס-הומניסטי, ומשמיע קול אתי חד-משמעי בזכות אדם, חתול ועולם, כנגד חוסר הפשר של מרוץ טכנולוגי ללא תכלית (לאן רצים? לשם-מה רצים? מדוע, עם כל הקידמה הזאת, שבים לשדות הקרב?).

*

*

בתמונה למעלה: דודו פלמה, אדם עם חתול, ציור דיגיטלי 2019 (בעקבות ציור דיגיטלי קודם של האמן שנוצר בשנת 2012).

Read Full Post »

מורידי הגשם

*

1. הוא שומע את הגשם יורד. אשה אחת ביקשה פעם את בתהּ אחרי שחזתה בתמונתו להעלות אותו על מטוס. 'זה איש שמוריד גשם' היא אמרה להּ. היא הציעה לו לנסוע ללמוד אצל אמהּ ברוסיה. הוא נשאר; אף פעם לא הצטער על כך.

2. בתלמוד ירושלמי, שנערך בקיסרין (קצרין של ימינו) סביב 450-400 לספ', במסכת תענית יש שלשלת אגדתות על מורידי גשמים, אנשים שמתפללים ויורד גשם; כמובן, ברובם מורידי גשמים הניכרים במסירותם ההלכתית יוצאת הדופן. החריג מביניהם, שמו פנטקקה; איש ששמו לאו-דווקא מצביע על יהדותו. פנטקקה עובד כשומר-לילה בבית זונות, ומוכר את מיטתו כדי שאשה לא תצטרך להיכנס למעגל הזנוּת. אחד החכמים חולם, במהלך שנה מעוטת גשמים, כי פנטקקה ראוי-הוא שיתפלל ויירד גשם. הוא ניגש אליו אל פתח בית הזונות ושואל אותו אם הוא חושב שיש מעשה שעשה שהופכו למתפלל המוריד גשם. פנטקקה מספר לו את הסיפור. הוא אכן מתפלל והשמים ממטירים. (האגדתא על פי: תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א' הלכה ד')

3. בקרב ערביי הגליל נפוצות באופן מקביל אגדות, על שיח'ים ועל צדיקים אחרים (לאו דווקא מוסלמים) שהיו מתפללים ומיד היה יורד גשם או שידעו לנבא מראש את רדתו. למשל, באםّ אלפחם, אשר בואדי עארה, נוהגים בעלייה משותפת אל ציון שיח' אִסְכַּנְדַר על הר המצוי במזרחהּ של העיר ומאמינים כי יש בו כדי להועיל להורדת גשמים. העולים על ציון הקבר בימי חג ומועד מזמרים יחדיו את השיר: "שיח' אסכנדר אנו קוראים אליךָ/ ממטרי הגשם עוברים דרכךָ/ אנו פונים אליךָ / ואתה תפנה אל אללّה/ אין אלוה מבלעדי אללה/ ומחמד הוא שליח אללה". טקס זה דומה במאוד לתפילות המקובלות במסורת הסוּפית על קברי צדיקים (זיארה), וכן לתפישת מקום-ציונם של הצדיקים ביהדוּת, כמקום תפילה. תפישה הרואה בציוּן אתר המשמש כדי להביא את נשמת הצדיק להתפלל בעד הנקהלים על ציונו. אגדה נוספת בין תושבי ואדי ערה היא על נוצרי בשם חבּיבּ (=אהוב), שדווקא בשעת גזירות כלכליות קשות של העות'מאנים בשלהי המאה השמונה עשרה, ובמהלכהּ של שנת בצורת שבהּ כבר כל הזרעים שנזרעו נפסדו, דירבן את הפלאחים בכל זאת לזרוע שוב, רק זרעו— והנה החלו יורדים גשמי ברכה בשלהי עונת הגשמים, ומאז נוהגים לברך: "תהא שנה זאת כשנת חבּיבּ." (האגדות על-פי: יורם מירון וריאד כבהא, אגדות הואדי: אוסף סיפורי עם ערביים מואדי עארה, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה 1993, עמ' 38-37;48-47).    

4. שתי המסורות מנסות לשמור על ציביון מסורתי-דתי אשר לאפיונם של מורידי הגשמים (רק הנאמנים לדת ולמצוותיה). עם זאת, נדמה כי נותר איזה נתיב פרוץ לתפישה לפי לא רק מי שהוא בן-הדת, אלא גם מי שמגלם מידות טרומיות יוצאות דופן, או דאגה לזולת, עשוי גם הוא להימצא ראוי מאין-כמוהו להורדת גשמים. כשם שהגשמים מחברים בין שמים וארץ, כך כביכול, מורידי הגשמים מגלמים כביכול את הרצון האלוהי כפי שהוא נשפע על בני האדם, אם במתכונתו הדתית-הלכית אם במתכונתו האתית (הרצון להשפיע טוב על כלל הנמצאים). גם במסורת של אנשי ואדי עארה וגם במסורתיהם של אנשי קצרין הקדומה נתפסים מורידי הגשמים לא כגיבורי-על, אלא דווקא כאנשים צנועים וישרים, שעיקר מדרגתם היא היותם שלוחיו של הרצון להיטיב. מה שמזכיר במידת מה, מקובל איטלקי, שבאחרית ימיו היה יהודי צפוני גם כן, ר' משה חיים דוד לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707, נספה במגפה בעכו), שבפתח ספרו קל"ח פתחי חכמה תיאר את הרצון האלוהי כטוב שתכליתו להיטיב.

5. במקבת' מאת וויליאם שייקספיר (1616-1564).בסצנת הרצח של בנקו (מערכה שלישית, תמונה שלישית) בורק ברק, שלאחריו משמיע בנקו דברו: יירד גשם הלילה. עונה לו הרוצח השלישי: הנח לו לרדת (או: שיירד!), והוא ושני חבריו תוקפים. בנקו פוקד מייד על בנו פליאנס להימלט כל עוד רוחו בו, והוא עצמו נופל מת בסכיני המתנקשים. אותו לילה נערך נשף ניצחון בבית מקבת', שהופך למלך סקוטלנד (אחרי שהוא מוציא לפועל את רצח המלך דאנקן ואת רצח שר הצבא בנקו). דווקא בסצנת זאת, ובמועד שבו חזה בנקו את רדת הגשם, מקבת' מבחין ברוח הרפאים של בנקו יושבת בחגיגה ונמלא אימה. הסצנה הזאת מסמלת גם את ראשית השתבשותהּ של ליידי מקבת' שהשיאה את בעלהּ אל מזימות הרצח. אם כיוון הרוצח באומרו על הגשם: הנח לו לרדת, לחגיגות ההכתרה של מקבת' שייתקיימו מבלעדי בנקו באותו ערב; הריי בנקו דווקא רואה בגשם שיירד בקרוב את ראשית התגלוּת הצדק מחדש. הברקים המוליכים אל הגשם לא מעידים כי הרצח וההרג יפים לעולם, אלא נהפוך הוא, מרמזים הם על הפרת הסדר הטבעי, ועל החזרת הדברים כבר בקרוב, אל מכונם, כאשר כוחות החיים והבנין מתגברים על הכוחות המפיצים הרס ומוות. הגשם בעצם מסמל את שטיפת הכל ואת מחיית העוול. מי שחוזה את רדת הגשם, הוא מי שמעוניין בטוב הכללי. ומי שאינו מתפתה כחברו מקבת' לתאוות כח ושלטון נטולת רסן, גם אם נאלץ לשלם על צדקתו בחייו.

6. שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד ומשורר יפני. אשר חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים, כתב: בְּעָבִי הלַּיל / לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ / בָּגֶּשֶׁם, / מָכֶּה / בְּחלוֹן— / וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה / בְּלִוְיָּת דְּבָרִים / שֶׁהִתרחשוּ,/ לִפני זְמָן רָב, רָב-מְאֹד. (תרגם: שועי רז, 2012) הגשם משיב את הדברים אל מקומם הראשון. לכאורה, אל המקום הטבעי. כל מה שנשכח או הודחק, חוזר, צף ועולה מן המצולות. אי אפשר לנצח את הגשם.

*

*

בתמונה:  André Kertész, Martinique,  1972

Read Full Post »

אמן החֵירוּת הַפּנִימִית

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (omusM) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960  

Read Full Post »

פִּיּוּט, שְפִיוּת, סִיּוּט, אִיּוּת

*

*

על הספר סלסטינו לפני השחר מאת ריינלדו ארנס

*

1

 

שוב חזרתָ לכתוב שירים. הפעם בכעס גדול יותר מקודם, עכשיו בכל האזור יודעים מי אתה. כבר אין לך לאן לברוח. סבתא אומרת שהיא מתה מבושה כשהיא חושבת שאחד הנכדים שלה הסתבך עם דברים כאלה. וסבא (עם גרזן תמיד על הכתף) רק מקלל.

   שוב פעם אתה כותב שירים. ואני יודע שלא תפסיק לעולם. זה שקר שיום אחד אתה מתכנן להפסיק. למרות שאתה אומר לי את זה, אני יודע שזה שקר. אמא שלי גם כן יודעת והיא כל הזמן רק בוכה. בקשר לדודות שלי, הן כל הזמן רק ממלמלות.

   וכל העולם שונא אותךָ.

עכשיו אני שומע אותם ממלמלים במטבח. מדברים. מדברים. מדברים. מדברים: הם מחפשים את הדרך להרוג אותךָ. הם מחפשים את הדרך להרוג אותךָ. הם…

[ריינלדו אָרֵנָס, סלסטינו לפני השחר, תרגם מספרדית: אורי בן דוד, אחרית דבר: רות פיין, סדרת אלדורדו: ספרות לטינו-אמריקנית חדשה בעריכת: אריאל קון, הוצאת כרמל, ירושלים 2012, עמ' 105-104].

*

  זה אינו טקסט. כלומר מדובר במלים, במארג מלים. בקורי עכביש של מלים, במערבולת בולעת כל של מלים; זהו תיאטרון מחול של מלים, מלים שהן יישויות המגלמות זכרונות מעוררי חרדה, מבטאות רעד פנימי תוכף-נכפה על הכותב, השבוי בתוך מארג הרעדים- הרוחות, המנתצות את הנפש, הפורעות את הגוף; כופות עליו את מעשה הכתיבה ממעמקיהן.

  זו שירה בפרוזה וזאת אינה שירה כלל, כי הכותב שוב אינו יכול לתת פשר למדאוביו. גופו צועק. הטקסט הוא זעקתו. הוא אינו מצליח להכניע את הזעקות השבות ומתפרצות מתוכו, גם לא להסות. זהו סיפור גופו של ילד שבגר, וגופו ממשיך לצעוק את הטירוף והדיכוי ששבע בימי ילדותו. אבל זעקתו הנרעדת של הגוף נבדלת מן מן הטירוף. באיזו ספק אלכימיה, ספק שימוש מאגי, מצליח ארנס להרקיד בפני קוראו מופע אמנות נדיר, מוזר, מבעית; התלכדות בין שירה ובין מאגיה; זיכרון שנוגסות בו רוחות רפאים. מקהלת ילדים חיים-מתים משמיעה את מדווי הילדוּת, כורוס של כאוס, שאין ממנו מוצא, ההולך וטורף את יוצרו, ובכל זאת, זה עוד עומד נישׂא, כמי שמצליח בכוחות אחרונים, במאבק מתמיד, להוביל הלאה את חייו.

  זו אינה כתיבה לא במובן האפוליני ולא במובן הדיוניסי, אולי במובן האורפאי— של גוף שנגזר עליו להיקרע לגזרים, להיצלב שוב ושוב או להיאכל שוב ושוב. הדמות הראשית, בת דמותו של ריינלדו ארנס (1990-1943), וחברו, האלטר-אגו שבדמיון, המשורר סלסטינו (בעצמו הדהוד-שמו של אביו הנעדר של הגיבור), נגזרים שוב ושוב לטרוף ולהיטרף, לגזור ולהיגזר, בחיק משפחת האיכרים המנודה של ארנס, סבו וסבתו האלימים-אטומים, ואימו האוהבת ונטושת-האיש, אשר דעתהּ הולכת ונטרפת; לסבול מכות, הדרה, רעב, סכינים, גרזינים; ילדים אלימים המתייחסים לילד העדין כאל רפה-שכל, שאין מקומו בחברת הילדים כלל אלא לצורך של לעג והכאה. ובכל זאת, אין ארנס בוחר להציג את מעשה היצירה שלו כאידיאל. זהו לדידו סוג של מוצא אחרון בפני ההתמוטטות, בפני השבירה. הילד-ארנס יוצר עולם שלם, מקביל לחלוטין לעולם החיצון, דומה לו באחדים מפרטיו, שבו אמנם נמשכת מסכת האכזריות הקיצונית, אך בהּ ניתן בכל זאת לקום מדי בוקר בבוקר ולהחליט בכל זאת להוסיף לחיות (כלומר: להוסיף ליצור). את היחס בין המציאות הפנימית לזאת החיצונית, קובעת מציאותו של סלסטינו, החבר-האח-האב שבדמיון, הדמיון היוצר שבארנס. איתו הכל אפשרי; מבלעדי והכל אבוּד. ובכל זאת, מקפיד ארנס להבהיר כי אין מדובר לא באלגוריה ולא במטפורה. סלסטינו הוא מציאות ממשית כמוהו ממש. והממשות הפנימית הזאת, שיש בה אמא, סב סבתא, ומקהלות של שדים, לטאות ורוחות רפאים, יער, מטע, וביקתה, אף היא ממשית עבורו. היא המציאות שבסופו של דבר מאפשרת לו עדיין איזה מגע-מה עם העולם החיצוני, הדומה לה בחלק ניכר מן הפרטים, ובאחר— נבדל הימנה.

 *

2

*

האש בסבך המאיאס כבתה. מעל האפר, איפה שעדיין בערו כמה גחלים, חוצה סלסטינו, עם דוקרן תקוע לו בחזה.

"מה עשו לךָ?"

   שאלתי את סלסטינו בזמן שניסיתי להוציא לו את הדוקרן מהחזה.

   "תעזוב את זה" הוא אמר לי בחיוך, "תעזוב את זה, זה כבר יֵצא מעצמו."

   והוא המשיך ללכת על האדמה החרוכה והמלאה בגחלים בוערות שלחשו והתפוצצו כאילו היו זיקוקים. כן, כאילו היו זיקוקים והיינו כבר בחגיגות השנה החדשה. אני ניסיתי להמשיך ללכת לצידו של סלסטינו כדי שאוכל לראות אם אוכל לשכנע אותו והוא ייתן לי להוציא את הדוקרן. אבל מה פתאום! אין לי רגליים מברזל ואני לא יכול ללכת ככה כאילו כלום על ערמת גחלים אדומות לוהטות. ויתרתי על הרעיון. אז נשארתי לבד והעצבות הגדולה חזרה להשתקשק לי בבטן. "בן של פרחח" אמרה לי לטאה, תוך כדי שהיא בוערת, והיא אמרה לי את זה בטון מלגלג נורא. עמדתי לתת לה בעיטה, אבל הרגל שלי נצלתה, כמעט, לפני שנגעתי בה. והמשכתי צולע במשך כל הדרך שהולכת אל הנהר. איזו שריפה גדולה ברגל! אם הייתי יכול הייתי קוטע אותה. אבל לא; אני כבר כמעט מגיע לנהר. אם לא הייתי בוכה כבר כמה זמן, הייתי מתחיל עכשיו לבכות מחדש. פתאום נזכרתי שסלסטינו דיבר אליי בפעם הראשונה. כן: הוא דיבר אלי כשניסיתי לשלוף לו את הדוקרן מהחזה! הוא דיבר אלי! הוא דיבר אלי!

[שם, שם, עמ' 49]   

*

   ובכל זאת, תיאטרון הבלהות הפנימי של ריינלדו ארנס לא נוצר בחלל הריק. ואף על פי שארנס יצר את רוב חיבורו זה סביב שנת 1964 (בהיותו כבן 21), ואף על פי שהעיד על חינוכו הכפרי, ועל ניתוקו מן הספרים ומן הספרוּת, לפחות עד היותו כבן 19 (1962), עת הגיע להוואנה (בירת קובה) שם התקבל לעבודה כספרן-זוטר בספרייה הלאומית, והחל בולע ספרים בזה אחר זה, בכל זאת ניכר כי לארנס, הכותב הצעיר, כבר יש איזה מגע, שיג ושיח, עם הספרות הדרום אמריקנית והאירופאית. יוצרים כגון שייקספיר, חורחה לואיס בורחס, ארתור רמבו, פדריקו גרסיה לורקה, ואחרים (ערבים, יפניים), מאוזכרים כמוטואים בחלקים שונים של סלסטינו לצד אימרות מצוטטות נוספות המובאות בשם בני משפחה שונים של ארנס. לכך יש להוסיף את העובדה לפיה הספר נערך מספר פעמים. הוא ראה אור במהדורה מצומצמת של כ-2000 עותקים בהוואנה בשנת 1967(הספר זכה בפרס בתחרות הלאומית לרומנים שבראש חבר השופטים עמד הסופר אלחו קרפנטייר), ומאז לא הודפס עוד בקובה בימי חיי מחברו (המחבר נרדף רוב ימיו על ידי משטרו של פידל קסטרו, כחתרן רדיקלי וכהומוסקסואל מוצהר , נכנס ויצא מבתי כלא; שרד כמה נסיונות התאבדות; רוב עותקי סלסטינו, סיפרו היחיד שראה אור בקובה, הועלו באש, וספריו האחרים נאסרו לפרסום). מהדורות פיראטיות ומשוכתבות של החיבור ראו אור בדרום אמריקה וזכו לפרסום רב. בשנת 1982, לאחר שבשנת 1980 הצליח להימלט מקובה, ראתה  אור בברצלונה מהדורה חדשה ומוערת של סלסטינו שנערכה על ידי ארנס עצמו (תחת השם הקליל והלא-מתאים שהכתיב המו"ל הספרדי למחבר: לשיר בתוך הבאר), והיא כיום, היסוד למהדורות התרגום של החיבור.

    במהדורה המאוחרת הזאת, נחלק החיבור לשלוש יחידות המופרדות על ידי הכותרות: "סוף" (עמ' 129), סוף שני (עמ' 166), סוף אחרון (עמ' 245). הואיל והספר ראה אור לראשונה בשנת 1967. ואילו על חלקו האחרון חותם ארנס: "הוואנה, 1964". אפשר כי ארנס המשיך לכתוב את החלקים השני והשלישי בשנים שלאחר חתימת החלק הראשון. סביר אף כי הוסיף להם נדבכים עד ההוצאה לאור של המהדורה המחודשת בספרד בשנת 1982. הדבר מסתבר בעיניי, לאור כך, שהחלקים השני והשלישי כמו שבים בווריאנטים אחדים על פרטים המצויים בספר הראשון, וכמו מנסים לבאר-לברר  אותם: להטיל בהם פשר-מה מצד, או להמשיך לערפל אותם ולערטל אותם מצד. החלק הראשון (עמ' 129-19) הוא הפחות מהוקצע, יותר פראי וראשוני, מבין האחרים. השני, מנסה להיות סיבתי יותר, להרחיב את מצע היחסים עם הנפשות הפועלות ואת מה שעומד בתשתיתן; השלישי, על כל רוחות הרפאים, החיים והמתים המשוטטים בו, הוא בו זמנית החלק השאמאני ביותר והחלק האינטלקטואלי ביותר— בו ניכר כי לארנס חשוב גם לצייר עצמו כאינטלקטואל-פרא, המהלך בין חיים ומתים. אף על פי כן, החלק הראשון לדידי, הוא לבו של סלסטינו, נובלה מדהימה בתומתהּ ובאכזריוּתהּ, תיעוד של חיים פנימיים עשירים ואלימים, המאפשרים את חיי המחבר ובד-בבד מכלים אותם אט-אט.

   איני סבור כי כבר בשנת 1964 אמנם הכיר ארנס את כתביהם של איזידור דיקאס, אנטונן ארטו, וג'יימס ג'ויס, אבל בגרסתו הערוכה של החיבור משנת 1982 ניכרת זיקתו האמיצה של המחבר אליהם. הספר כמו מציע שירים מלדורוריאניים חדשים, החוברים בין פיוט וסיוט, ונדמים כמו ספרו האחרון של מחברם, החי כבר רובו ככולו בצל המוות, כמשורר מקולל [הזיקה לדיקאס, האורוגוואי-צרפתי, בולטת במיוחד, משום שזה היה בראשית שנות העשרים של חייו עת חיבר את שירי מלדורור שלו, וכנראה שם קץ לחייו בגיל 23] ; יותר מכך, סלסטינו  כמו מוציא למרחב את התיאוריה של אנטונן ארטו ב-התיאטרון וכפילו על אודות "תיאטרון האכזריות", שיבה ויצירה מחדש, של תיאטרון היונק את עלילותיו מן הגוף, מכאביו, מן הצעקה על המצב האנושי, ובד-בבד, מנהל קשרים עירים אל המאגיה והמיסתורין העתיקים, על קרבנותיהם, פולחניהם, וזעקות השבר והדם. דומה כי נמצא משיב לקובלנתו של ארטו בהערה המסכמת את מאמרו "אתלטיקה של הרגש" על השחקנים האירופאיים שכבר אינם יודעים לצעוק, אלא רק לדבר בנימוס— ארנס בתיאטרון המחול המילולי שלו, כמו מלמד את אירופה מחדש מהי זעקה, ומעורר מחדש את אותם הקשרים הנוקבים אשר ציין ארטו בין כאב וסבל ובין מאגיה ופולחן. זאת ועוד, לטעמי, את סגנון הכתיבה המחזאי המובא בסלסטינו (עמ' 228-197), המשופע בהערות אינטלקטואליות-אירוניות, אפשר ששאב ארנס כבר מספרו של ג'ימס ג'ויס, יוליסס (חלק שני, קירקי, מהדורה עברית, תרגום:יעל רנן, עמ' 657-483).

*

3

*

   ארנס כותב בהקדמה למהדורת ברצלונה 1982 כי סלסטינו הוא הראשון מבין המחזור המחומש, פָּנַטַגוֹנִיַה (=חמשת ספרי הסבל/היגון). שאמנם הושלמו בחייו. עם זאת, קשה שלא לחוש את הזיקה בשמות שבין חיבור השחרות של ארנס, סלסטינו לפני השחר, ובין האוטוביוגרפיה החברתית-פוליטית שלו, לפני שיירד הלילה, חיבורו האחרון (מהדורה עברית ראתה אור בשנת 2008 בהוצאת כרמל בתרגומו של רמי סערי). אלו גם אלו הם מצבי-גבול, זה של חשיכה מוחלטת בטרם יאור יום, וזה של דמדומים, בטרם תפול העלטה. הראשון מתאר את חייו הפנימיים של הילד-השאמאן הנצחי; השני, את חייו המיוסרים של אינטלקטואל-ומשורר קובאני תחת משטר עריצות ודיכוי. ובכלל, הנדיר והקשה בסלסטינו  של ארנס היא המזיגה בין התרבות הפראית-השאמאנית-המאגית של הכפרים הקובאנים, סביבה הומת רוחות רפאים,שדים, לטאות מדברות, ואנשים מתים השבים לחיות [בספרו של האנתרופולוג וחקר המאגיה נחום מגד, שערי תקוה ושערי אימה, מתואר למשל תהליך ההסמכה של השאמאן המקסיקני, כמי שכולל כמה וכמה מיתות סמליות, ותחיות מחודשות (עמ' 181); או תחושה של היות ילד-נצחי, שלמרות כל המוות והסבל הסובבים אותו, ממשיך ללמוד מן העולם (עמ' 197)] ובין היותו אינטלקטואל דרום אמריקני, איש ספר, הבקיא בספרות אירופאית. כל אלו גם יחד מדובבים את נפשו הפצועה של הילד הנצחי, השאמאן, האמן, שמת אלף פעמים, אולי גם רבבות פעמים, ובכל זאת, רוצה להוסיף לחיות, להוסיף ליצור. עם מלים או ללא מלים— להניח לגוף להגיד את דברו.

 

בסוף מצאנו את הבית שלנו. בגלל שזה לא היה יכול להיות בית אחר משלנו, הבית ההוא, כשנכנסנו אליו ראינו את עצמינו ישנים במיטה, מכוסים עד הראש וחולמים, וחולמים ששכחנו את כל המלים בעולם ואנחנו מבינים עכשיו אחד את השני רק בעזרת סימני ידיים ופרצופים.

[שם, שם, עמ' 129]

*

*

בתמונה למעלה:  Antonio (Toti) Scialoja (1914-1998), Untitled, Mixed Technique on Board, Date Unknown

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

הספריה שבנפש (ספריית זכרונות מזמררת)

 

  

יום אחד לפני שלשת אלפים שנה קרבה אניה מבהיקה בצבעיה לחופי הארץ ששמה היום יוון.  על סיפון אניה זאת קרס גבר עטוף מעיל של צמר עזים גס. מתחת למעילו החזיק נבל מגולף יפה. הנבל הזה היה החפץ היקר בכל רכושו. כי היה זה זמר נודד הוא היה עובר ממקום למקום ושר שירי ספוריו על גבורים גדולים ומעשי גבורתם.

ידיעה על בואו פשטה במהירות הראשונים אשר שמעו עליו היו הדייגים המתקנים רשתותיהם על החוף. שלחוּ נער רץ במשעולים הצרים אל הערים הרחק בהרים.  עמד והכריז באזני הצופים על חומות האבן מסביב לערים: 'זמר, זמר הגיע!'—קרא – עתה זה הגיע באניה קלה מסמירנה.

[איליאדה ואודיסאה  מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, מאויר על ידי אליס ומרטין פרוונסון, מהדורה עברית: אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת "עמוס" וסכנות סטימצקי , תל אביב תשכ"א (1961), עמוד 7] 

 

    הייתי בן שש, כמעט שבע. באותה שנה חויתי לראשונה פרידה קשה וכואבת מאנשים יקרים,שאליהם הייתי קשור מאוד. הספריה הציבורית על יד בית יד לבנים בגבעתיים הפכה לעיר מקלט, מעוז נחמוֹת. באחת הפעמים שאלתי שם את ספר גדל מידות,מאויר באופן מרשים,בשם: איליאדה ואודיסאה (מעובדים על פי האפוס היווני של הומרוס על ידי וורנר ווטסון, ראו לעיל). החיבור היה מיידי. אודיסאוס הפך לאחד מגיבוריי הגדולים (כשלוש שנים אחר כך כבר קראתי את התרגום המלא טשרניחובסקי).מסעו אל האנשים היקרים לו באיתיקה הפך למסעי-אני. איני יודע איך, כיצד ומדוע, אבל אני זוכר שהבנתי שמסע זה מסמן לי את ראשית מסעי— אקרא, אבין, אגלה עולמות. אולי בסופו של דבר גם אשוב אל אותה מציאות שנגזלה ממני.שנים אחר-כך כאשר נתקלתי בשורות של קואפיס מתוך שירו איתיקה (תרגום: יורם ברונובסקי),הרגשתי כאילו קואפיס הצליח לגעת בסוד ויסוד מסעִי הנושן:

*

כִּּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. 

*

   גיבור נוסף שלי היה משה רבנו.–במיוחד,פרק הקדשתו לנביא בתחילת ספר שמות הלכו עליי קסם.הסנה הבוער,האלהוּת הנעלמת (אהיה אשר אהיה),הפונה בדברים לרועה המדייני המגמגם. אותו רועה החוזר למצריים על מנת להוביל את עמו חזרה לארצם האבודה. משה הפך עבורי כנראה עד מהרה לבבואתו של אודיסאוס.–גם זה וגם זה נמצאו בתוך דרמה אנושית-אלהית, שיעדהּ שיבה וחידוּש של מה שאבד. גמגומו של משה הלם להפליא את גמגומי שלי כילד. אלא שאם ביקש משה כי אהרן אחיו יהיה לו לפה,אני הבנתי כי רק אני יכול להיות לי לפה בעולם הזה (ועוד יותר חרה לי שכל מני אנשים היו מוכנים להסות אותי בכדי שדבריי לא יישמעו בציבור);גיבור נוסף שלי היה דודי חיים (בן דוד של אמי),שהיה  קורא גדול,משותק מילדוּת,בשל נדודים ביערות ליטא, בזמן ינקותו בימי מלחמת העולם השניה.לאיש היתה סבלנות ניכרת לשאלותיי ולדיונים ערים על המיתולוגיה היוונית,המקרא,הדתות הכנעניות,הבבליות והמצריות,היסטוריה של עם ישראל,תולדות האימפריה הרומית,מחזותיו של שייקספיר,זאולוגיה וכיו"ב.הוא מעולם הקשיב לדבריי בסבלנות,ומעולם לא נסה ללמד אותי,אלא הדריך אותי בדרכו למחשבה ביקורתית.איך לא לקבל את העובדות הכתובות בספר כלשונן. לפקפק, להעלות אפשרויות אחרות,לתור גרסות אחרות.–הוא נפטר בנעוריי ממחלה קשה. ובכל זאת,אני חושב כי למדתי ממנו פרק חשוב בכך, שספרייתו של איש יודע-ספר מצויה בזכרונו ובמחשבתו. לאו דווקא על המדף,וכי חשובה מאוד היכולת לדבר על הדברים,לגלגל אותם בהכרה,להעביר אותם לשיח,לכתוב אותם כרעיונות חדשים הנשזרים אלו באלו.–כך, לימים רבים ארוכים, כאשר אחליט לקיים מצוות,כבר יהיה לי נהיר לחלוטין, כמאמרו של המשורר התורכי, יונוס אמרה,כי את ערי הקודש האמתיות צריך לבנות בלב,שום מקום,שום בניין,מעולה ככל שיהיה,אינו יכול להחליף את עבודת ההכרה של האדם, בודאי שלא שום ממסד דתי זה או אחר. מי שחושב אחרת, יבוסם לו, לא כך הייתי רוצה לבלות את ימיי.

 תופסים מקום של כבוד באגף הילדוּת:המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג (במיוחד בגרסת התקליט המדהימה של שמוליק סגל), אנצקלופדיה תרבות בעשרים כרכים, וסדרת גדולי הציור: סדרת האמנות הגדולה שבעולם, וגם: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו שבהרי בוליוויה לנחום גוטמן, כתבי שייקספיר (בחיי, קראתי בכתות ד ו-ה, לא בטוח כבר מה הבנתי, אבל ידעתי לגלגל שורות מהמלט ומקבת), דון קיחוטה בתרגום ביאליק, מיכאל סטרוגוב והארכיפלג בלהבות לז'ול ורן, אוליבר טויסט לצ'רלס דיקנס, האנצקלופדיה העברית. סדרת פריידין של לויד אלכסנדר, הטרילוגיה של ג'ואן איקן (הזאבים מאחוזת וילובי, מזימות אפלות בבטרסי ו-ציפורי לילה בננטקט); אי המטמון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדון מבלנטרי לרוברט לואיס סטיבנסון, ספרי שרלוק הולמס לארתור קונן דויל,סיפורי האימה של אדגר אלאן פּוֹ (מסכת המוות האדום, החתול השחור),ספרי הקומיקס בסדרת אסטריקס לרנה גוסיני ואלבר אודרזו; ספרי הקומיקס הפרועים, ספר מגוחך ו-בנו של מגוחך של דודו גבע וקובי ניב. ספר מעולה של כתבות עתונאיות משלוש מאות השנים האחרונות שנקרא כאן רגש העולם (משם למדתי לראשונה על משפטם של סאקו ווויצ'נטי, פצצת האטום על הירושימה ונגסקי, מאטה הרי, וגם על פרשת ג'ק המרטש ועל חטיפתו של אייכמן). כאשר גמעתי לפני שנה את גו'נתן סטריינג' ומר נורל, ספרה המצוין, עב הכרס, של סוזנה קלארק, עלה בי מחדש טעמה של ילדוּת נשכחת.

כך נרקמות התחלות. מאוחר יותר בתחילת כתה ט' הכירה לי מורתי לספרות ציפי גיא את הגלגול לפרנץ קפקא ומשם התקדמתי לבדי; מורי לספרות בכתות י"א-י"ב, המשורר, יחיאל חזק, תרם אף הוא באופן מכריע להיכרותי הראשונה עם שירה ישראלית ועם שירה עולמית. שניהם ניסו להדריך ולכוון את התלמיד הבלתי שגרתי לכל מיני ספרים נהדרים, קלאסיים יותר וקלאסיים פחות, ועוד יותר עמדו ועודדו אותי לכתוב כל העת. יחיאל חזק אף היה מכין לי מבחן מיוחד ובו הופיעו שאלות, אשר כללו השוואה בין יצירות, כתיבה על מוטיבים ספרותיים בכמה יצירות. במבחנים בחיבור עודדו אותי השניים המוזכרים לכתוב כתיבה יצירתית סוריאליסטית, ממש לא כפי דרישות משרד החנוך, זה היה נפלא. את המשפט של קפקא הייתי נוהג לקרוא שנה בשנה ביום הכיפורים על ספסל מסוים בגן ציבורי גבעתיימי (גן העליה השניה שעל יד מצפה הכוכבים). עד היום, מדי שנה ביום הכיפורים, אחד הימים היחידים בשנה בהם אני מגיע לבית הכנסת (לתפלת נעילה), יוצא לי לחשוב על הספסל, ועל צמרת העץ הקירחת הנשקפת ממנוּ (באורח פלא, היא החלימה בשנים האחרונות. אני עוד חוזר לשם מדי פעם); חיי נישואים ו- בבית המרפא של דוד פוגל מהדהדים לי תקופה לא פשוטה, שלפני תחילת שירותי הצבאי. דברים שלא עלו יפה רומנטית על אף כוונות הדדיות (למרות שלא דובר בשום תיאה, והייתי אכול רגשי אשם על לאו דבר), הביאה אותי להסתובב קצת כמו גורדוייל, או אורניק, אבל הסוף היה מעט יותר טוב.  על אף שבשלב מסוים הרגשתי די מוכן ל- Check-Out (אדון מנוחה לאבות ישורון ושירים אחרונים של וולט ויטמן מתוך עלי עשב נראו לי פתע הולמים מאוד); על מה שקרה לי בראשית שירותי הצבאי כתבתי כאן. זה כבר סיפור שונה לגמריי. אני חושב שלקח לי זמן שהוא לשוב לספרים אחר כך. מתישהו מעט לפני כל זה אני מתוודע לסמואל בקט (מחכים לגודו, מרסייה וקאמייה, מות מאלון) ולקאמי (הזר, הדבר, האדם המורד). הנואשות המפעימה של היות אדם, התאימה לי מאוד באותן שנים. היא מהדהדת בחיי עד היום.    

   מן הנעורים המוקדמים (16-15) זכורה לי גם אסופת שירים מתורגמת על ידי אהרון אמיר של ז'ק פרוור, משירי ז'ק פרוור, כסוג של חווית- ראשית שהובילה אותי אל שולחן הכתיבה. אמנם זכור לי כי בגיל 14 לערך התחלתי לכתוב סיפור על מישהו המאבד את זכרונו בניו אורלינס, וצריך להתחיל את חייו מחדש. פרווור, טום ווייטס שהתנגן ברקע, סרטים של ג'ים ג'רמוש. הסרט ילדי גן העדן של מרסל קרנה ופרוור (עם המשפט: 'אהבה היא דבר כה פשוט/קל')  כל אלה גרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עם שירה, אולי גם לכתוב בעתיד.

את השירות הצבאי שלי העברתי עם ספרון כיס של יאיר הורביץ בכיס. אסופה משיריו המוקדמים, מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, 1988). שהיה עבורי באותן שנים, כעין מה שמשמש ספרון תהלים ליהודי החרדי. שניתי בו ושניתי בו בנסיעות. במקומות שאי אפשר היה להעמיס עליי ספר.אפילו פעם אחרי שחולצתי בעור שיניי בלוויית כמה חילים אחרים מכפר ערבי די עויין ממזרח לירושלים, אני זוכר שהתמסרתי לכמה שירים של הורביץ, כעין תפלת הודיה. אני לא מסוגל לרכוש את הכרך האימתני שיצא השנה המאגד את כל שירתו. מעדיף את הקבצים הקטנים שחלקם שוכנים אחר כבוד בספריה שלי (העטיפה המקסימה של יחסים ודאגה עם ציור הזקנות/מכשפות של פרנצ'סקו גויה) וציפור כלואה הוא אחד מקבצי השירה הדגולים בעברית.

   הייתי ממשיך עוד, אבל כבר דומני שהארכתי די הצורך. למסעי אל הספרות הפילוסופית הערבית והיהודית, להתמסרותי לספרות הקבלית (שהיא אחראית, לא מעט, על ההחלטה העצמאית, המתחדשת מדי יום ביומו כבר שתים עשרה שנים, לקיים מצוות), ולמגעיי עם הספרוּת הסינית ועם הספרות הסוּפית האינטלקטואלית הערבית, אולי אייחד דברים בעתיד.  כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הותיקים ששמע על כך שאלמד קורס אוניברסיטאי בנושא השפעות ניאופלטוניות על ספרות הקבלה: 'לפני ארבע עשרה שנה היית ניאופלטוני, וגם היום אתה ניאופלטוני, אז מה השתנה בעצם?'. ורק אזכיר את ברוך שׂפינוזה, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, סימון וייל, וואלאס סטיבנס, פאול צלאן, סמואל בקט, פדריקו גרסיה לורקה, פרננדו פסואה, ברונו  שולץ, ליאו פרוץ, חואן רמון חימנס, איציק מאנגער, יאסונרי קוובטה, ז'ורז פרק, דנילו קיש, פרימו לוי, אודט אלינה, וו.ג. זבאלד, אנטוניו טאבוקי, אדמון ז'אבס, חביבה פדיה ועמנואל לוינס, כל אחד מהם כתב לפחות חיבור אחד אליו אני מתייחס תודעתית כסוג של כתבי קודש,אבל זו הגדרה נכונה לגבי חלק מן היוצרים שהזכרתי עד עתה.בעיניי זה מובן מאליו.באשר מקטנוּת נתפשה בעיניי התורה כחיבור מקביל לאיליאדה והאודיסיאה, אי אפשר שלא לראות את דברי ימי התרבות האנושית, כתוצרתם של זמרים נודדים ההולכים ומספרים, למעוניינים לשמוע, את קורות האבות הקדמונים והאמהות היוצרות, הגיבורים הגדולים  של מחשבת האדם, של זיכרון קורותיו והתמודדויותיו.  

שבע עשרה שנים אחר מותו ונס תחייתו הפלאית של ישוע הנצרתי, מופיע בדרכים המאובקות החוצות את אדמת השומרון ונמוגות במדבר, דחוסות בחול גחמני, האיש שבפי תלמידיו מכונה מחולל הנסים, שמעון מחולל הנסים, ובפי יריביו הוא נקרא בשם הגנאי 'הבורבוריט' […] ולפתע ראו עיניהם כיצד גופו בן התמותה של שמעון מחולל-הנסים ניתק מן האדמה וממריא, נוסק זקוף מעלה מעלה, מנופף בזרועותיו בקלילות, כמו דג בסנפיריו, בתנועה כה קלה עד שכמעט אינה נכרת לעין, ושערות ראשו וזקנו מתבדרות במעופו האיטי, הרוחף […] פטרוס גם הוא ניצב כמאובן על מקומו, בפה פעור מגודל התדהמה, בנסים לא האמין, להוציא מן הכלל את הנס הדתי, והנס היה עשוי לבוא רק ממנו, ממחולל הנסים היחיד, אשר הפך את המים ליין; כל השאר אינם אלא מעשי תרמית של מאחזי עיניים, עניין של משיכה בחוטים סמויים. הנס ניתן לנוצרים, וגם בין הנוצרים רק לאלה שאמונתם קשה כחלמיש, כפי שהיתה אמונתו שלו […] הוא התבונן בענן הלבן הזה, ממצמץ בעיניו כדי להתנער מאחיזת העיניים המושלת בכל ההמון הזה כולו, כי אם הצללית השחורה המתקרבת אל הענן ואל השמים היא אמנם שמעון, כי אז הנסים שלו ואמת הדת הנוצרית הינם רק אחת מאמיתות העולם הזה, ולא האחת והיחידה; אזי העולם הוא סוד, אזי האמונה הדתית היא אחיזת עיניים, אז לא קיימת עוד משענת בטוחה לחייו, אזי האדם הוא סוד הסודות, אזי אחדות העולם והיצירה היא בגדר נעלם [דנילו קיש, אנצקלופדיה של המתים,  מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת זמורה ביתן: תל-אביב 1992, עמ' 11, 20,21].

*

* 

בתמונה למעלה: כד חרס מן המאה החמישית לפני הספירה המתאר את אודיסיאוס הכובל עצמו לסיפון ספינתו בכדי שלא יילך שבי אחר זמרתן של הסירנות, המתוארות פה כנשים מכונפות

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

המנונים קיומיים ואמהוֹת נצחיות

 

  

רצח אלפרון אתמול הותיר רישום בל יימחה על בעלי העסקים בעיירה, שלאחרונה הפכה עיר, בה אני דר בשנים האחרונות. אתמול,כשהלכתי לקנות פירות וירקות בחנות הירקות הגדולה והמרכזית, שהיתה דיי שוממה בשלהי הצהריים, שמתי לב מייד לעובדה, שעובדיה הסתובבו מורכני ראש וקדורניים, כמו אחרי הודעה על רצח ראש ממשלה. פתע בהתעוררות פתאום, נשא אחד העובדים הזוטרים באזני חבריו הנכאים, כהנרי החמישי אצל שייקספיר, את נאום המוטיבציה הפואטי הבא:

 

אתם לא יודעים מה הולך להיות

תהיה מלחמת עולם, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת כל בכל

הרבה ימותו בהּ, אולי גם אנחנו נמות

כפרה עליי, ה' (=השם) ישמור את הנשמה שלי

אבל העיקר —

 

<וכאן הייתה פאוזה רבת רושם>

 

אבל העיקר—

 

<וכאן נאנק מעומק- לבו וצעק>

 

יאללה בית"ר!

 

כאן פרץ הוא ופרצו כולם בשירת המנון אוהדים משוחררת ומלאת דביקות, לפי מנגינת השיר 'היום, היום הזה ממש' שהושר על על ידי דורית ראובני בשעתו, וחודש לפני שנים מספר על ידי שרית חדד. לא הצלחתי לעקוב אחרי מלות ההמנון אבל הוא כלל הרבה אזכורים של צבעי הקבוצה: צהוב-שחור.  

נסיתי לשמור על ארשת רצינית, כי לא ראיתי סביבי אנשים משועשעים כלל. אדרבה, חשבתי, מוטב מלחמה על המגרש מאשר מלחמה ברחובות. בבניין בית"ר ירושלים ננוחם, ולא בהעפת ג'יפים במטעני נפץ ברחובה של עיר.

ניגשתי. שילמתי את החשבון. אחלתי לחיילים הצלחה בהמשך דרכם.   

כשנשאתי את השקיות, הומות הירק, בשובי מן החנות, הרהרתי בכמה נקודות:

[א]. ישנם אנשים המוכנים למות בידיעה שבית"ר ירושלים תמשיך לשגשג אחרי מותם. פעם היו מקדשי שם, שנהרגו בעיתות שמד, בידיעה שאפשר שדתם תמשיך לשגשג אחריהם. אירע אף לי שכאשר הרהרתי במוצאי החיים, שאבתי עידוד שכאשר יגיעני הרגע ההוא, אוכל לחשוב על כך שהאנושות עוד תמשיך אחריי, אנשים ייוולדו וימותו, יילמדו, יעסקו בדברי חכמה, באמנות, חלקם ודאי יצעדו בעד נתיבי רוח בהם צעדתי בשעתי, אף הם ימצאו את חוויתם הייחודית בחיים האלו. כל אחד מעוניין שמשהו יימשך גם אחריו.

[ב]. ישנו צורך אנושי בהמנונים. המנונים הם סוג של הבעה משותפת. אז נכון שהמנונים לאומיים תמיד נתונים בסוג של מחלוקת. אבל ישנם שירים המגדירים קבוצות אנושיות, ואלו נזקקים להם לא רק בכדיי ללכד את השורות ולשאוב עידוד, אלא על מנת לזכור ולהזכיר את מה שמייחד את כל אחד מחברי הקבוצה. מהם האידיאלים שבשמם הוא הולך ואשר לאורם הוא חי את חייו. למשל, לזוגות רבים יש את השיר שלהם. אנשים רבים נושאים בקרבם שיר שמסמל בזיכרונם הרגשי תקופה שלימה, ואת תמצית הקשר עם בני אדם שנכחו בחייהם באותו זמן.

[ג]. שירת ההמנון המסויים, בין אם הוא המנון קבוצתי- חברתי ובין אם הוא שיר שנבחר על ידי האדם כהמנון אישי בלבד, היא חוויה שמעניקה לאדם אישור. ורוב האנשים זקוקים הלא לאישור על מעשיהם. כמו ילד הנושא עיניים אל ההורים בכדי לברר האם מעשיו רצויים בעיניהם. כך שירת ההמנון כמוה כאישור עצמי על כך שהאדם זוכר עדיין את העקרונות שלאורם הוא חי. מילות ההמנון אינן צריכות כמובן להיות דווקא פמפלט אידיאולוגי, אלא דיי שיזכירו לאדם את דעותיו ואת אמונותיו הבסיסיות, והנה אישר את עצמו. מובן כי שירת ההמנון הקבוצתי- חברתי (דתי, אידיאולוגי וכיו"ב) מאשר לכאורה את הפרט בעיניי הקבוצה.

עלו בי גם כמה הרהורים על תפקידם וחשיבותם של המנונות בזמן העתיק ובדתות קדם ובתפקיד התיאורגי- מֶגִי שיוחס לאמירתם, כפותחים נתיב אל האלהות, אבל לא כאן אלאה בדברים. כי כשנכנסתי לביתי והתיישבתי על יד המחשב, נזכרתי פתע-פתאום בהמנון שחיבר ג'ק קרואק (1969-1922), ממכונניו ומייסדיו של דור ה- Beat  האמריקני, אשר פתע- פתאום הלם מאוד את תחושותיי. ישבתי לתרגם אותו (קצת בחיפזון) והריהו לפניכם/ן:

 

המנון//ג'ק קרואק

 

וכאשר הראיתָ לי את גשר ברוקלין

בבוקר,

אה, אלהים

ואת האנשים מחליקים ברחוב על גלדי קרח ומיים,

פעמיים,

      פעמיים,

שני אנשים שונים

חצו, בדרכם למקום עבודתם,

כה קשובים ומשתדלים,

אוחזים תחת זרוע את חדשות הבוקר היומיות

מעוררות הרחמים

מחליקים ונופלים על הקרח

בתוך חמש דקות

ואני בכיתי, בכיתי,

אזיי לימדתני דמעות, אה

אלהים בבוקר,

אה, הוא

ואני שְעוּנים אל שאון בכיו של פנס הרחוב

דרך עיניים,

       עיניים,

     איש לא השגיח בבכיי

      או שהיה למישהו איכפת

      אך, או אז, ראיתי את אבי

      ואת סבתהּ של אמי

      ואת שורת הכסאות הארוכה

      ושומרי-דמעות ומתים,

      אה אני, ידעתי אלהים שיש לך

      תכניות טובות יותר מאלה, כך

שיהיו אשר יהיו התכניות שיש לך בעבורי

מפריד-המלכוּת,

עשה את זה קצר

חולף ביעף

עשה בבת אחת

הבא אותי הביתה אל האם הנצחית

עוד היום

לשירותך, בכל אופן

(עד אז( 

 

(1959)

 

[Jack Kerouac, 'Hymn', City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp. 131-132]

 

   פניתי, כה וכה, לא היה לי עם מי לשיר. גם לא ידוע לי שמישהו הלחין שיר זה. דרך החלון, מעט מעל המחשב, החל לרדת ערב. סגול, הולך ומתרוקן מאור. איני חולק על העדפותיהם של עובדי חנות הירקות, איש באמונתו יחייה. אך אני מבכר את האם הנצחית, גם אם אין לי כל ודאות לקיומהּ עדיין.  

 

  

 

  © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »