Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ולטר בנימין’

*

את ספרהּ של עדי שֹורק, נתן, קראתי כבר לפני כחודשיים או שלושה. כבר אז הבנתי שנתקלתי בספר הפרוזה העברי המלנכולי ביותר שקראתי מאז רקויאם לציפור, מאת [שם בדוי] אלכס חנקין ואוויר בצורת נערה מאת חדוה ברגמן [יש סיכוי לא-רע שגם שמהּ הספרותי אינו זה שמופיע בתעודת הזהות]. לעומתם – שׂורק היא שׂורק, היא עורכת, אמנית כתיבה ודוקטורנטית לספרות, שזכיתי לשמוע מפיה הרצאה מעולה במיוחד, לפני כשלוש שנים, על ערימות ספרים המופיעות בכתבי ש"י עגנון, היא זו היא, ובכל זאת – בספר שלפנינו היא גם נתן, גבר במלוא-שנותיו, שבנו האחד כבר אחר צבא, ביתו משרתת בנשקיה צבאית, ובנו הקטן ואשתו נותרו בביתם בשרון, אשר פשיטת רגל וחובות כבדים, מביאים אותו לנסוע לניו יורק שבאמתחתו מכתב המלצה קצת מפוקפק, והבטחה מחבר ניו-יורקי חובב צילום ותיק (ג'ייקוב), שיוכל ללון על הספה בסלונו כל זמן שחיפושי העבודה יתמידו. אחרי-גיבורנו מתמשכת עננה קדורנית. כמעט לא ניתן להאמין לכתחילה שיהיה לסיבוב הזה סוף-טוב, ואמנם מה שמכביד מאוד על הכתיבה על הספר, היא התחושה הזאת, של התרוצצות ללא קץ ופשר, כאשר הכל אבוד, והסוף חבוש לראש הגיבור ותהום כלבוש מכסה את גופו. גם מותו של ידיד ומורה סוּפי, בפתע-פתאום, בדמי-ימיו, ממש בשבוע שבו הגיע הספר לידיי, גרם לכך שסיימתי את הקריאה בצער גדול, כשהספר וגורלו הסתום של גיבורו, שיקף לי את פטירתו הסמוכה של ידידי.

חוויתי בעבר איזו תקופת אבטלה. מה שזכור לי ממנה היא התחושה שמיום ליום החיוורון הפנימי שלי הולך וגובר ואווירי נגמר. אדם מתכנן עתיד ופתאום נותר מבלעדיו. יש לזה השלכות כלכליות אבל גם פסיכולוגיות. משהו מאבד עם הזמן את הודאוּת שמישהו בעולם הסובב בכלל רוצה אותךָ כאדם, כעובד, כשותף לחברת-האדם. אף על פי שבדיעבד אותה חווייה גרמה לי להשתכלל ולפנות למקומות חדשים, אני עדיין זוכר את התחושה, של המרחק המדומה או האמיתי (כלל לא הייתי משוכנע) שנפער ביני ובין החברה הסובבת. המרחק הגיאוגרפי הפעור בין נתן ובין בני משפחתו הוא גם מרחק רגשי; ברור לו שהוא אינו רשאי לחזור בחוסר-כל. זאת הוא אינו יכול להרשות לעצמו. אבל מיום ליום דרכי-ההצלחה חומקות ממנו, כמו כף יד שמנסה להחזיק חופן חול-ים.

כמובן, עדי שׂורק שוזרת בסיפור הרבה מאוד מחוות מודעות לספריו ולסיפורי עגנון (למשל, "עד הנה" ו-"פרנהיים"), לפרנץ קפקא ("אמריקה", "המשפט", "אמן התענית")  ולולטר בנימין שאווירו אזל בפורט בו (Portbau). לא יכולתי גם שלא להתהרהר בזיקתם של שני האחרונים אל כתבי חנה ארנדט ואל דמויות היהודי "המנודה" (Pariah), שאפיינה, בעקבות ההשתלטות הנאצית ומוראותיה, את כתביה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.  נתן  אמנם אינו רדוף על ידי סיעת תליינים, אבל הוא בהחלט פליט מחברה קפיטליסטית בריונית, שהקיאה אותו משורותיה – וכפי שהולך ומתחוור לו מאוחר מדי לשוב.

מהרבה בחינות נתן, ששמו הפלינדרומי הוא כשמם הפרטי של שני המשוררים המשפיעים ביותר בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, אולי מגלם במו-שמו את העבר הישראלי, שפעם התכוון, להיהפך לחברת מופת יהודית ומערבית,  והנה התדרדרה לכדי חברה שתאוות כסף וכוח מניעות את ראשיה; בטימוקרטיה (חברה המונעת על ידי תאוות ממון הגוברת על כל ערך אחר) אין מקום למשוררים ששמם כשמו של נביא מקראי שהעז להציק למלך היושב בירושלים, על שחיתותו ורצחנותו; לא בישראל ולא בניו-יורק יש מקום לאנשים מבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה או שעסקיהם התרסקו. מבחינתו רבות, נתן הוא Homo Sacer אותו מושג משפטי לטיני שהעלה מחדש, ההוגה הפוליטי, ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942). נתן מוצא מחוץ לחוק (עצמאי שאיבד את העסק שלו ושאינו מסוגל לפרנס) וחייו וחיי יקיריו הופכים לחשופים לאיומי כלכליים מתמידים. הממסדים אינם מגינים עליו. למעשה, היחידים שעוד נכונים להעניק לו מחסה-קימעא בעבר האחר של האוקיינוס הם ג'ייקוב ובני משפחתו. זאת ועוד, אחד הרגעים היפים ביותר בספרהּ של שֹורק מגיע לאחר שנתן מסתבך עם החלפת המעליות ומבנה בניין המשרדים הענק אליו הוא מתבקש לראיון, ומאחר שהוא לבסוף מגיע באיחור קל – הראיון נדחה למועד חדש, הוא משוטט אובד-עצות. עוד הוא משוטט, והנה נח מבטו על חנות אפלולית קטנה שבתוכה סועדים אוכלי-סנדוויצ'ים, ובין היושבים יש המשחקים שחמט.

נתן נכנס לחנות ובכניסתו מברך אותו שחקן שחמט קשיש במלים "ברוכים הבאים" ומקרבו לשחק עימו, שכן המשחק מחליף את הזמן, והזמן שמחוץ לחנות שווה כסף, ואילו כאן זמן הוא משחק, הלך-רוח, מהלך-מחשבה. מסתבר כי המקום כולו עומד לשירותם של אנשים שבאים לאכול ולשחק ומשאירים בו תמורת הכריכים כפי נדבת ידם וכיסם (אם נשתייר דבר-מה בכיסם).

שֹורק שמה בפי נתן ובין הישיש בן-שיחו, המוזג לו מעט ברנדי, את המלים הבאות:

… "עניוּת היא נסיון גדול, כי רבת רעת העני, וחסרון כיס קשה מכולם. לכן אמר, החכם עליו השלום, הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וגו', שרצה להסביר לו כמה חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. מטבעו ומעניינו הוא שמהבל ומסיבה קלה יגרע ויתמעט ויאבד. ולא יצטרכו סיבות חזקות להאבידו. יען מרוב חולשתו ופחיתותו לאיזו סיבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום, כאילו הוא הבל, ילך לטמיון ויתבטל במיעוטו.  באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה ולחקור היאך נתמעט ולהרהר אחר מידותיו. אתה מבין רב נתן? פרשטיין זי? מהבל יגרע. פרשטיין זי? נו, שוין. בוא נשחק". חזרה הזקן לברוקלינאיות שלו, "זה מחליף את הזמן יפה", אמר וליטף את זקנו. נתן האזין לכל זה בראש מורכן.

[…] דבר מה עלה בגרונו של נתן והוא כחכח. לבסוף שאל במלים שנדמו כפקק שנחלץ: "מאיפה אתה?" "מכאן" ענה הזקן וצחק. "אבל קודם, מאיפה?" "קודם –  מכל מקום, אולי מהמקום של סבא שלך, אלוהים יודע מאיפה אני בא, בכמה מקומות הייתי, אני כבר בעצמי לא זוכר" חייך הזקן "נו, אתה מזיז את הפרש או שאני אוכל לך אותו?" נתן נזכר שסבא שלו שאותו לא הכיר מעולם, היה גבאי. מאיפה בדיוק היה? אביו כמעט שלא סיפר דבר על בית הוריו. מעניין מדוע. האם נפלה מריבה כאשר עזב, מאמין במהפכות, את העולם הישן? האם שתק כנגד מה שנחרב? המשפחות הגדולות שנעלמו? האחים. כל האחים. שירתם. ואולי פשוט לא היה איש של מילים ואלו שנותרו סביב גויסו לצרכים מסדירים: מדינות, מלחמות. מעולם לא חשב על כך קודם. אולי זה היי"ש שפושה בו עכשיו, הרי כל כך הרבה זמן לא שתה.

[עדי שׂורק, נתן, עורך הספר: עודד וולקשטיין, סדרה לספרות יפה: כתר ספרים, מושב בן-שמן 2018, עמ' 88-86 בדילוג]   

   

בדברי הזקן נשמעים כמה קולות. ראשית, אם לממון אין ממשוּת של כלוּם, הרי גם לזמן הנמדד בכסף אין ממשוּת של כלוּם. אם כסף הוא דבר האבֵד. כך גם זמן-החיים האובד על חשבונות של רווח ובצע-כסף. זוהי חכמת הדורות "היהודית" שהישיש מייצג (הוא דובר יידיש אבל חכמתו אינה יהודית במיוחד אלא כלל-אנושית), בעיקר מאחר שהעולם שמעבר לסף דלתהּ של החנות האפלולית נענה לחלוטין לצו צבירת הרכוש והממון, ורואה בכושר הצרכני של הפרט את הגשמת החירות שלו במלואהּ. מהרבה בחינות נשמע לי הישיש הזה כבן-בנו של בן קהלת ובן משלי  לר' שמואל הנגיד, או של מיטב שירי התלונה של אבן גבירול (ניחר בקוראי גרוני, כאבי רב ומכתי אנושה) ושל ר' אברהם אבן עזרא (לא אמצא בעולמי קצת רווח) בכולם –  הזמן, התבל (העולם החומרי) וההון –  הם מסכים גדולים המונעים מן האדם את ההתכנסות הפנימית ואת בקשת הידע והשלימויות המוסרית והאינטלקטואלית. יותר מכך, דבר הישיש הזה הזכירוּ לי את דברי המשורר הפרסי-הסוּפי, שמס אלﱢדין  מחמד חאפט' (חאפז, 1390-1325): "אַל תְּצַפֶּה לְטוֹבוֹת / הָעוֹלָם / כִּי הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ יַצִּיב "[ע'זאלים, תרגם מפרסית: מיכאל זנד, הוצאת Scorpio , ירושלים 2015, מתוך שיר 40, עמוד 90] ואת דברי המקובל-המתבודד הצפתי, ר' אלעזר אזכרי, המהווים פרפרזה על דברים קודמים מאת התיאולוג המוסלמי והשיח' הסופי, אבו ח'אמד אלע'זאלי (1111-1058): 'העולם הזה, ים-סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שם, ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמר מן הגלים הבאים לטורדו, ואם לא דמו בראשו' [ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד, עמוד רעו, סעיף ק]. כמו לפני או אחרי המבול, כך גם חנותו האפלולית של הזקן, היא נסיון ליצור מקום מפלט מן העולם שבחוץ, שבו המגמות השליטות היחידות מתבססות על הון, רדיפת כח, ובצע (שחיתות), והן החותכות לאדם את זמנו בן-החלוף, שניתן לסחור גם בו.

הקשיש וחנותו אפוא מבטאים איזו קהילה שאינה מצויה בתוך הזמן האכזרי של ההיסטוריה והקפיטליזם. ידידי ההיסטוריון דוד סורוצקין כינה בעבודת הדוקטור שלו, קהילות מטיפוס זה: קהילות על-זמן. מדברי הזקן בפיסקה השניה כי לדידו, אמנם חנותו ממוקמת בניו יורק, אך היא גם קהילת על-מקום, כלומר: קהילה אוטופית. מן ההתרחקות הזאת מן הזמן הסואן בחוצות, נוחתת על נתן כעין אפיפניה. הוא מבין את כל הפרוייקט הציוני כמי שנועד לשעבד את זכרונו ומאווייו לצרכים מסדירים (מדינה ומלחמה). הוא מעולם לא חשב קודם לכן, עד כמה חייו הישראליים, ניתקו אותו מרצף הדורות היהודי, ומאיזה זיכרון קולקטיבי שהיה אמור להתרוצץ בו, באותה מידה לפחות שהוא מצוי אצל הזקן, ואינו עימו. אבל מחשבה תוכפת, על הדולרים המעטים שבכיסו ועל כך שעליו להודיע לסוכנו על הראיון שהוחמץ, ממהרים אותו בחזרה אל רחובה של העיר, ואל סדר-הזמן שהיא מבטאת, וכך הוא מוצא את עצמו באחת "…נידף, עני יותר, קבצן" (נתן, עמוד 94) בדרך לאסון.

בנוסף, דברי הזקן, ונסיונו "היהודי" ליסד קהילת על-זמן ועל-מקום של אנשים התומכים ונתמכים אלו באלו, העלתה בזכרוני סוגיה שכוחה ממסכת נדרים מהתלמוד הירושלמי (פרק ט' הלכה ד') ובו לאחר שהמשנה מתירה לאדם נדר שנדר שלא לעזור לאדם השנוא-עליו, אם האחרון הסתבך בצרה כלכלית, והנודר הבין שעליו לסייע לו, מוזכרים שלשה חכמים; ר' עקיבה הגורס: "ואהבת לרעך כמוךָ זה כלל גדול בתורה", כלומר: קודם אפילו לנדר שנדר האדם נגד שנוא-נפשו; ר' שמעון בן עזאי מוסיף: "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה" והוא שכל אדם הוא צאצאו של אדם הראשון עליו נאמר 'בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית א') ולפיכך ראוי לאדם לחוס על כבוד חברו שהוא בדמות אלוהים, ולכן לחוס על כבוד קונו. ולבסוף גורס ר' זעירא (המאוחר משני קודמיו): "עניוּת מצויה" – כלומר, אין טעם ללכת סחור-סחור ולחפש פסוקים להיתלות בהם, ואסמכתאות תיאולוגיות בכדי לבטל את הנדר, העובדה לפיה עוני הוא חלק אינטגרלי מאוד מהעולם, וכל אדם עשוי ליפול בו, היא כשלעצמה סיבה מספיק טובה למי שליבו דואג בקרבו, לעזוב תחושות ורגשות, ולהירתם לעזור למלא את חסרונו של האחר. עניוּת מצויה? ובכן, העניוּת הפכה כבר כל כך מצויה בחברה הקפיטליסטית המערבית, שכבר רובנוּ מעלימים עין, ועושים הכל כדי שלא נמצא עצמנו עניים ונצרכים. אבל בעולם הנוכחי, יש מעט מאוד הזדמנויות כבר להימצא בחברה הדומה לאותה קהילה קטנה שבחנות האפלולית, ובכל מקום אחר שוררת סכנת נפשות: הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים. בכל מקום אורבים כרישי-אדם.

*

*

בתמונה למעלה: Berenice Abbott (1898-1991), Eastside Portrait,  Photographed in 1938

Read Full Post »

else8

*

בשנת 1933 נפלה אלזה לסקר-שילר קורבן להתקפה אלימה נוספת של תומכי נאצים בברלין. לפי שלא היתה זו המתקפה הראשונה ומדובר היתה ביהודיה מפורסמת שנהגה להתגאות ביהדותהּ; לפי שהמשוררת היתה בעת ההיא כבר אשה כבת 64. ולפי שרק שש שנים קודם לכן היא איבדה את בנהּ יחידה, פאול, שמת בדמי-ימיו משחפת, שהיה יקר להּ מחייה— נמלטה המשוררת על נפשהּ לשוויץ. לילות אחדים לנה שם בחוץ כחסרת-בית, עד שאנשי הקהילה היהודית בעיר אליה הגיעה מצאו לה מקום. מאוחר יותר היגרה לראשונה בחייה לפלסתינה המנדטורית, הגיע לירושלים, ושם נתקלה בלא-מעט אינטלקטואלים יהודים-גרמנים שנטו לבוז לה, כשם שבזה לה בשעתו הבורגנות הברלינאית: על שום האקצנטריות שלה (היא היתה בת בנקאי עשיר שבחרה בחיים בוהמיים), על שום שהיתה אישה שהתגרשה פעמיים וילדה את בנהּ מחוץ לנישואין, על שום שהתלבשה באופן חריג ושונה (תמיד עדוית טבעות ושרשרות, עתים טענה שהיא יוסוף מלך-תבי, עתים טינו מבגאד, ועתים – נסיכה אנדיאנית); ובעיקר משום שמעולם לא התבוללה, ומעולם גם לא הצטרפה לחוגים הציוניים או הרבניים; ויהדותהּ מעולם לא היתה קשורה לממסד כלשהו. אדרבה, מגיבוריה הגדולים היו ישוע ומריה. היא גם לא השתייכה מעולם במובהק לאחד מחוגי המשוררים בברלין, ונתפסה כתופעה של אישה אחת (כמה משיריה הוקראו לקהל בקברט וולטר שבציריך על ידי הוגו באל בין 1916 ל-1917, אבל היא מעולם לא ראתה את עצמה חלק מהדאדא).  מלבד זאת, היא אהבה לחולל מהומות כל-ימיה; גם אם לעתים בתום של ילד נעלב הנאבק על צדקתוֹ.

בשנת 1925, ארבע שנים טרם הופעת, חדר משלך מאת וירג'יניה וולף, חיברה לסקר שילר קונטרס זועם כנגד סוחרי הספרים והמו"לים בגרמניה וקראה למשוררים ולמשוררות לצאת למאבק מתמשך כנגדם, עד אשר יזכו המשוררים/ות והאמנים/ות לחירות מידם של אלו המבקשים להגביל את חופש היצירה האמנותי בשל תאוות ממון או שיקולים כלכליים גריידא. בקונטרס זה הזהתה לסקר-שילר עם שורה של  משוררים יהודים שהיו מזוהים  כמנהיגים- אנארכיסטים בגרמניה [גוסטב לנדואר, אריך מיזם, יוהנס הולצמן (סנה הוי)], שחלקם נרצחו או עונו בשלהי העשור השני של המאה בין אם על ידי הפרייקור הימני-מיליטנטי בגרמניה ובין אם קודם לכן על ידי שלטונות הצאר ברוסיה . יש להניח כי ההתנפלות שלה על "הסדר הטוב" הוסיפה אף היא לרתיעה שעוררה בקרב הממסדים השונים, ובמיוחד בקרב בורגנים, אריסטוקרטים ותעשיינים-קפיטליסטיים.

גרשֹם שלום, חוקר הקבלה הציוני, שהיה אז איש סגל צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב אודותיה באפריל 1934 לחברו, האינטלקטואל ומבקר התרבות, ולטר בנימין, בברלין:

*

בימים אלה נמצאת כאן, לפי מיטב ידיעתי קרוב מאוד לגבול השיגעון, אלזה לסקר-שילר, שמתאימה טוב יותר לכל ארץ אחרת מאשר למזרח האמיתי. גם כך היא נותרה תופעה מדהימה ממש. היא ניהלה שיחה בת חצי שעה עם דוד המלך, שעליה היא דורשת ממני עתה הסברים קבליים. ואני לצערי אפילו לא משוכנע שהיא ראתה אותו בכלל. מעילויים אחרים מעולם הספרות אני מתחמק בכוונת מתכוון ובזהירות.

[גרשֹם שלום לולטר בנימין, 11.4.1934, בתוך: חליפת מכתבים 1940-1933, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, ערכה מדעית: איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008]  

*

   בין העדויות שנמסרו מפי אנשים שהכירו את אלזה לסקר-שילר בשנות חייה האחרונות בירושלים (1945-1933) הירבו למסור על מוזרויותיה. למשל, אמן הרישום, מירון סימה, העיר כי חזה בלסקר-שילר על יד בית הקפה "עטרה" נאבקת באדם שביקש להוביל עגל לשחיטה, והקהילה עליה קהל רב; ביום אחר מצא אותה מדברת לציפורים בגן ציבורי ירושלמי בניב שנדמה לו כפרי דמיונהּ הקודח, אך נדמה היה לו כאילו היא אכן חושבת כי היא דוברת בשפת העופות; טרודה דותן, בתם של האמנים גרטה ולאופולד קרקואר, העידה פעם (הסיפור נכנס לספר של בנהּ דני דותן), כי בהופעת הקרקס הסורי בירושלים בשנת 1934 התווכחה לסקר-שילר עם אחד הקרואים על כך שהעז לספר לטרודה (שהיתה בעת ההיא ילדה) כי הקוסם לא באמת חצה את עוזרתו לשני חלקים, אלא מדובר באחיזת עיניים. אלזה הביטה בו בעיניים רושפות אש ואמרה בכעס "מי אתה שתעז לפקפק בקסמי המזרח!".

ללסקר שילר היו חיים סחופי הזיות. היא אובחנה בילדותהּ  כלוקה בסנט ויטוס, המאופיינת בהתקפי רעד בלתי נשלט ובהזיות-חזותיות, אלא שלסקר שילר בטחה בכך כי לא תמונות-שווא מתגלות לעיניה אלא מציאות פנימית יותר, מכוסה מעין, שאך להּ או למעטים כמוה, יש אליה גישה. וכך למשל כתבה בין זכרונות ילדותהּ:

*

לבי אכן מילא תמיד תפקיד ראשי בחיי. כשהייתי צעירה מאוד לימים ראיתי אותו מדי פעם, לגודל חרדתה של אמי, תלוי אדום-אפל על מזוזת חדר המשחקים שלי משך שניות רצופות…

[אלזה לסקר שילר, זכרון ילדות, נדפס בתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמוד 108]

*

יש להניח כי בעתת-האם הוסבה לא על המראה המרתיע בלבד, אלא על עצם העובדה כי בתהּ רואה חזיונות ומשוכנעת כי הינם מציאות בת-קיימא. בספרו הזיות בחן הנוירולוג אוליבר סאקס שורה ארוכה של מקרים הידועים בספרות המחקר הרפואית למן המאה השמונה עשרה של אנשים, חלקם אנשים מן השורה, שבסיטואציות מסוימות בחייהם ראו לנגד עיניהם אנשים שלא באמת היו שם, או תמונות בלתי מציאותיות. סאקס מקשר זאת עם הפעילות הנוירונית במח, ולעתים עם הפרעות בתחום עיבוד הראיה והזיכרון. הוא הראה עד כמה שכיחות תופעות כאלה בחייהם/ן של הסובלים/ות ממיגרנות קשות עם אאורה או של המתמודדים/ות עם אפילפסיה. מחלת סיינט ויטוס בהחלט מצויה בספקטרום זה.

אבל דווקא אשר לשיחתהּ עם דוד המלך, עליה כותב שלום באי-אמוּן, ישנהּ עדות של מירון סימה המטילה אולי אור על שאירע שם, ומהי הדמות שאלזה ראתה:

*

יום אחד פגשתי באלזה לסקר-שילר ברחוב בין יהודה. היא אותתה לי, כולה אומרת סוד:

-יבוא נא, אראה לו משהו.

הבטנו אל תוך מבוא הבית. תימני צעיר עסק בצביעת הקיר. לגופו סרבל לבן לשעבר וראשו עטוף סחבה בהירה.

-הוא רואה את האיש הזה? לחשה המשוררת – בגלגול קודם היה זה דוד המלך.

[מירון סימה, מתוך: ערבית ופרידה, מצוטט בתוך: וְעֵינַי טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת, תרגם מגרמנית: יהודה עמיחי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמוד 78]

*

בין אם שוחחה לסקר-שילר עם הצבע התימני ובין אם התרשמה כל-כך מדמותו עד שראתה בו את דוד המלך ורקמה עימו שיחה פנימית דמיונית, הריי כאן, אין מדובר בהזיה, אלא בדמות בשר ודם שאלזה מזהה כדוד המלך.

את הקשר המיוחד של אלזה עם דוד ניתן להבין גם נוכח היותו של דוד אב-שכול. ואמנם, אחד המקומות הראשונים אליהם יצאה לסקר-שילר עם הגיעהּ לירושלים היה קבר אבשלום. בנוסף, לדוד מיוחס במסורת היהודית חיבור תהלים, כלומר מדובר כביכול, במלך משורר. כשנזכרים בעובדה לפיה ההטרונימים הבולטים ביותר של לסקר-שילר היו יוסוף מלך תביי, ונסיכה אנדיאנית, אין לתמוה על כך שחיפשה את קרבתו של המשורר-המלך, שכמוה ממש, איבד את בנו האהוב אף שכל את טובי חבריו (יהונתן בן שאול, אבנר בן נר).

*

801else-snakecharmer8

*

גם אין לתמוה על אחיזתהּ של לסקר-שילר בתורת הגלגול. ברלין של שלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים היתה מליאה במיסטיקונים וברואי-נסתר, למשל: רודולף שטיינר ואוסקר גולדברג, שריכזו סביבם חוגי תלמידים. שניהם גם לא התנגדו להישגים הרציונליזם והמדע. עם זאת, טענו כי המדע וההגיון מהווים רק חלק מן הידע המצוי בעולם, ומעבר לו— ניתן לאחוז בדעת העולמות העליונים ולזכות בחוויות פנימיות יוצאות דופן. אלזה לא השתייכה מעולם לא אל חוגו של זה ולא אל חוגו של זה (היא שמעה זמן קצר את שטיינר בראשית המאה העשרים). אבל במידה רבה, שירתהּ והתנהלותהּ, קשורה היתה בהעדפת מה שמופיע במציאות הפנימית על פני הנגלה לעין. במובן זה היתה ודאי לסקר-שילר יוצרת ברוחו של הפילוסוף (אולי מוטב, האנטי-פילוסוף), יוהאן גיאורג האמאן (1788-1730), שדרש לחוות את העולם בכל אופן, בכל דרך, ולהרחיב בכך את הגבולות הידועים של ההשגה האנושית (נחשב לימים כבר-הפלוגתא הגרמני לביקורות של עמנואל קאנט, וכאחד ממבשרי התנועה הרומנטית). מה שהתגלם בהכרתהּ של לסקר שילר לא נתפס בעיניה כהגבלה או כחזון תעתועים, אלא כמעלה גדולה— משום שלא דובר לדידהּ בהגבלה כלל, אלא במערכת חזיונית-לירית נעלה על פני הלוגיקה הגדורה ותפישת המציאות הרציונלית.

היבט מסוים אחר דרכו ניתן להעריך את דמותו של לסקר-שילר היא עצבונהּ הרב, העולה ושב ברבים משיריה. הנה למשל, באופן נוגע ללב במיוחד, במכתב ששלחה לפילוסוף היהודי מרטין בובר (1965-1878):

*

אדון פרופסור, אני אינני ציונית, לא יהודית ולא נוצרית, אבל נדמה לי שאני אדם, אדם עצוּב עד עמקי מעמקיו. הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים. אני זורמת עם הימים. יום אחר יום. אולי האל הנצחי נותן בי אמון? איני יודעת כיצד אני באנושיותי מסוגלת בכלל להאמין באל הנצחי. ועם זאת, ייתכן שאני מונחת בכף-ידו הבלתי-נראית, כולנו הממררים בבכי.

[אלזה לסקר שילר, 'מכתב למרטין בובר, 23.11.1942', נדפס: פסנתרי הכחול, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, עמוד 85]

*

יושם אל לב כי המכתב נתחבר בעצם ימי מלחמת העולם השניה, בימים שבהם כבר נודע ברבים גורלם המר של יהודי גרמניה. מי מהם שהצליח לברוח מהנאצים התפזר בין אנגליה, רוסיה, אמריקה, צפון אפריקה ופלסטינה [ידיד ורע קרוב של לסקר-שילר, המחזאי ארנסט טולר, שהיה גם חברם לדרך של לנדואר ומיזם בעשור השני של המאה העשרים, שם קץ לחייו בלונדון 1939];  בובר ולסקר-שילר התוודעו עוד שנים רבות קודם לכן. לסקר-שילר ודאי הכירה את תרגום המקרא לגרמנית של בובר ופרנץ רוזנצוייג, אם כי ודאי הגיעה אליו רק לאחר שכתבה את אסופת שיריה בלדות עבריות (1913), שבו הרבתה לכתוב על המקרא ודמויותיו. ניכר כי לסקר-שילר כותבת לבובר כמו לשותף-לגורל. אפשר גם כי סמכה עליו כי יצליח לשאת משפט כמו:  הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים, שכן בובר התנגד בכל מאודו לממסד הדתי, וכפילוסוף התנגד מאוד לניכור הבין-אנושי (גם אם לא הצליח להפגין חמימות רבה כלפי הזולת).  מה שחשוב כאן, היא תפיסתהּ העצמית של לסקר שילר, אולי חשבון חיים המתגלם בדבריה על חוסר היכולת לשאת מדים אחידים. בסופו של דבר, גם העצב-העמוק הוא מדים אחידים מאוד, ויש איזה צורך להתחמק ממנו אל זהויות שאולות, תחפושות, חזיונות, שיחות עם דוד המלך, או דיבור בשפת הציפורים. בסופו של דבר, נראה כאילו חיי המשוררת כללו במידה רבה התמודדות יומיומית עם אבדן, שכול, געגוע ויגון, מהם היתה יוצאת ושבה אליהם לבסוף— כל הדמויות שגילמה, כל הקולות השונים שביקשה להשמיע, כל המראות וההארות שליוו אותהּ, היוו בראש ובראשונה ניסיון נחוש ונואש להקל מן היגון ומן הבדידוּת.

 *

**

בתמונות: פורטרט של אלזה לסקר שילר, זמן בלתי ידוע, ככל הנראה, קרוב להיותה בת ארבעים.

אלזה לסקר שילר, יוסוף נסיך תבי מנגן בחליל, רישום צבעוני על נייר, זמן בלתי ידוע.

Read Full Post »

licini.1960

*

בסופו של דבר אני יכול רק להוריד את הכובע בפני אלבומו החדש של יהוא ירון אמן השכנוע העצמי (מומן באמצעות תורמים-פרטיים במסגרת  פרוייקט Headstart ורואה אור בהפצה מוגבלת על ידי קבוצת קמע 2013), מפגן ויטאלי של מחול ומחלה ומוות; של חיים בצל סיוט, של קשיים לישון, לצחוק כי העולם מצחיק ומעורר חרדה וקצר מאוד, לכתוב שורות בלתי שקולות לחלוטין ולתזמר אותן כאילו שבהן תלויים חייך.

שום דבר באלבום אינו שלם, גם השירים האחודים בו נעים בשברונם, וכמו קליידוסקופ, נעות תמונותיו— בין תהום ואהבה וידיעה די בהולה כי גם הליל לא נעלה לשמים.

לשמוע את האלבום הזה צריך אוזן חלודה של גרמופון. כדי לרקוד אותו צריך זוג סנפירים וכובע ים, ובגד ים שלם ומפוספס, לשחות כך, להחליק לאורך הרחוב, ולא לתהות אפילו פעם אחת איך לעזאזל שוב שכחו לשים בו מיים. או מדוע לעזאזל  שוב לא הכניסו את הפקק.

אם כתבתי פעם במקום אחר כי הקונטרבאס של ירון לגבי הקול של רות דולורס וייס, הוא כמו הבאס של גרג כהן לאלבומים של טום ווייטס; הפעם מתחלפים התפקידים, ורות נוטלת את חלקה בראשות כורוס-רפאים המלווה את חלקו הגדול של האלבום, כאילו משמיע את קולן של רוחות הרפאים הפנימיות, המהדהדות מעל ומתחת לטקסטים שמגיש ירון.

ובכלל, כבר שבוע רודפת אותי דמות של ילד בן חמש מן השיר "היא" המחזיק דעות של אחרים כשילד אחר דופק את ראשו בקיר, ועם קולות הרפאים שכבר ציינתי, מה הסיכוי של הילד הזה לפתח דעות משל עצמו ולגרום לילד האחר להפסיק להטיח את ראשו? ברגעים אחרים, תמונה של ירון, הנרדם סוף סוף, ואז ביתו מתחיל לנוע בקצבים משונים.

בכלל, זה אלבום של ספיריטואלים, יותר נכון: אקזיסטנציאליים-עבריים-סף ניהיליסטים; אלבום של תהלוכות מתים; אלבום של תהלוכות חיים הולכים להיות מתים; הצעקה של מונק, הנפילה של ויסנטה אוידוברו (אלטסור), מקהלות הרפאים של סלסטינו לפני השחר. הילד שהורגים שוב ושוב. ולטר בנימין הכותב בשלהי המאמר הקצר האופי ההרסני: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ". לכך מוסיף  ירון הערת שוליים משלו: 'המוות ממילא כבר בדרך".

נכון, אפשר לשמוע באלבום הזה את התחנות האוונגרדיות והאלטרנטיביות בהן עבר ירון בשנים האחרון: קטב מרירי, Ilian Pansensoy's Tropical Orchestra , Panic Ensemble , רות דולורס וייס,  ואת שפע ההרכבים והמוסיקאים אותם מלווה ירון בשנים האחרונות. אפשר לשמוע את אהבתו לטקסטים של זאב טנא ושל שלום גד ושל חנוך לוין. אפשר לשמוע את ההשפעות של טום ווייטס (בעיקר ב-Bone Machine, The Black Rider, Mule Variations ו- Blood Money) ושל ניק קייב (ב-Kicking against the Pricks וב-The Good Son),  ולמרות  כל אלו לפני הכל ואחרי הכל את הרוח העצמאית החופשית הדחוקה והסוערת שמביא איתו ירון לכל שיר. לפעמים נדמה שבסוף השיר נגמר האוויר באולפן. פשוט אזל ואינו.

בראיון שראה אור לאחרונה סיפר ירון כי ההקלטות נעשו במרוץ כנגד השעון לפני הולדת ביתו הראשונה, ובטרם יהפוך לאב. אולי ניתן לקרוא את האלבום הזה לא כאלבום של זעקה קיומית מרה מהדהדת, אלא אלבום של פרידה מן הנעורים (כמו שכינה אותם פעם אלביס קוסטלו: נעורים ברוטאליים). להריק מן התוך את כל הכאב, המרור, הייאוש והזעם של הנעורים, על חיים שאמנם נדמים לפעמים ל"סוף רע של סרט מפגר" ובכל זאת לפעמים יש בהם יותר. וצריך להיות בהם יותר. אני יודע, זה מה שקרה לי כשהפכתי בשעתו לאבא, לפני 14 שנה.

   אז אני מוזג כוסית ברנדי. ומאזין לעוד רצועה. ומוסיף עוד כמה שורות לאיזה פרוייקט שאני מקווה שאני סוף-סוף מסיים עכשיו. ועוד רצועה. ושוב מתחשק לי כוסית. אבל במקום זה, אני מתרגם על הדרך, שיר של וויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) שעומד על שולחני (הורדתי את הספר מן המדף אחרי ששמעתי שיר של ירון):

*

התנצלות (מדוע אני כותב כיום?)

יופיין של

הַפָּנים האיומות

שׁל אִי-היותינוּ

מעוררות  אותי לַזֶּה:

 *

אישה שחוּמה,

עובדי יום –

ותיקים ומנוסים –

שָׁבִים לביתם לעת דּמדומים

בּבגדים רפויים

פּניהן דומות

לְאלוֹן פלורנטיני עתיק.

 *

כמו-כן,

 *

החלקים התואמים

של פניכם מעוררים אותי—

אזרחים בכירים—

ברם, לא

באותו אופן.

*

 אין ספק, יופיין של הפנים האיומות של אי-היותינו מעורר גם את יהוא ירון לזה, ואני מוריד בפניו את הכובע על העצמיות הבלתי מרוסנת והבלתי כבושה שלו, ועל כך שבכל החלטותיו האמנותיות אשר לקריירת הסולו שלו ניכרת אהבתו לשוליים ולשולי-השוליים של הדרך, והידיעה ששם נימצאים הדברים הפוריים והכנים באמת.

  זה אלבום של לב שבור ויד רועדת, של תשוקה ומצוקה. מזכיר לי את עצמי מיילל אל הירח באיזה לילה שבור במיוחד לפני 22 שנה. אלו שברים שלא ניתן לתקן ולא לאחות. אני מרכיב אותם מדיי פעם, כל פעם באופן אחר, במיוחד בלילות שבהם הירח גלוי ובוהק לכל, ובכל זאת, חושב דווקא על צידו האפל. אפל כמעט עד כדי שאם יפשוט יד מספיק חזק, יוכל בהינף יד לנטול עימו את ההבהוב העומם, הבלתי יציב, הרופף, שהוא בפשטות עמוקה, חיי (אני מנסה לא להשליך מעצמי על אחרים, ועל כן איני כותב, חיינו).

 *

*

להאזנה/הורדה/רכישה של האלבום המלא

*

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Scherzo, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*

שיר תפלה או זעקה קיומית של לב נכאב,  מאת הוגו באל (1927-1886), ממייסדי קברט וולטר  והדאדא. 

*

איך עליי להתהלך עם מתיךָ? איך עליי להתקיים בקרב החיים בּךָ? איך עליי לזעוק בּין הקברים האלה?

איי, רק הד מָכֶּה את צעדךָ.

אני צוֹלל בְּאימה. אתה, הֶעָדִין מכִָּל, הבסתָּ אותי. נשוֹם, נשוֹף אל הרקב. האם אתה הוא העשן המבשר את השריפה?

האם אתה היא האדמה הזרוּעָה בלהבות? פִּיךָ זולל אותנוּ  משל היינוּ פָּת של יום-יום. אתה הוא השפָּעָת

היוצאת לצוּד דרכּנוּ, כאשר כִּסוּפִים קָמִים אי-שָם.

הבּט בּי, בּעוֹד אני קמל לפניךָ. אנא תן כּח לָצעקה המזדעקת מקרבּי, ללא פֶּשֶר,תן דעתךָ; לְנִמְהֶרֶת זוּ— הטֶּה מעָט עדנה וחסד.

הענק לנוּ מרגוֹע  בּארונות מתים בָּיוֹם. ואִילוּ בָּליְלָה, חולל-נא את נִסֵיךָ.  הנח לנוּ אפוא לחסוֹת בְּאוֹר. קְרָא אלינו מן האפלָה,  שִלּוּש שֶמהוּתוֹ בְּדִידוּת.

[תורגם מגרמנית מתוך יומנו של באל: Die Flucht aus der Zeit  בעזרתו ובתווכו של תרגומה האנגלי של אן ריימס, שועי רז, 2012]

*

שיר תפלה מר זה, נכתב על ידי הוגו באל (1927-1886), ממייסדי קברט וולטר,האיש שהגה את המושג דאדא ויצר כמה מן השירים הידועים יותר ומן המופעים הידועים יותר שהועלו בקברט; השיר נכתב ב-27.4.1918, כשנה אחרי שיאו של הקברט בציריך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה וחלליה, ובעיצומו של הגל הראשון של מגפת השפעת הספרדית בצרפת וגרמניה (תחילת אפריל 1918).ניתן לראות בשיר אלגיה על חורבנהּ של אירופה והתמודדות בלתי פשוטה עם מושג האלהות ומקומה של האלהות בתוך עולם חרב,לנוכח אנושות שנחפזה לשפוך את דם נעריה,ולנוכח מגפה,=שכבר המיתה ללא הפוגות,ועתידה היתה להמית עד אביב 1919 רבע מאוכלוסיית אירופה.

    הוגו באל ובת זוגו, אמי הנינגס, שניהם אמנים-יוצרים, גרמנים-קתוליים, הלכו והתחזקו באמונתם הקתולית בעקבות המלחמה והמגפה,כך שלפציפיזם של בּאל ומימדים האנארכיסטיים של הגותו הדאדאיסטים נוסף גם מימד ריליגיוזי הולך וגובר. באל עצמו הביע ביומנו זעזוע רב מרצח האינטלקטואל היהודי בעל המאפיינים האנארכיסטיים- פציפיסטיים, גוסטב לנדאואר, בידי המון מוסת (1919). באל כותב במקום נוסף כי עתידה של גרמניה תלוי בברית בין היהודים בה ובין הקתולים, ואף על פי כן לא הסס מלהטיח ביקורת ביהודים העשירים בגרמניה העוסקים בעיקר ברווחים ובביצור מעמדם וכוחם, משל אימצו דפוסים פרוטסטנטיים-לותרניים. זאת ועוד, בשנים שלאחר המלחמה ייחד באל מחקרים לפרוטסטנטיות הגרמנית כתיאולוגיה פוליטית ומיסטיקה אלימה ודכאנית. הוא המשיך לפעול בשדה הפילוסופיה ומחשבת האמנות. וכך כתב למשל גרשם שלום, בספרו ולטר בנימין: סיפורה של ידידות, כי בנימין (1940-1892), באותה עת מבקר-ספרות ותרבות צעיר, כתב לו כי הוא נהנה מידידותו של באל בברלין, וכי באל הפגיש בינו ובין כמה וכמה יוצרים ואינטלקטואלים חשובים, ותרם לעלייתו ככותב והוגה. בשנות העשרים, אחרי שחזרו לחיק הכנסיה הקתולית ונישאו, הסתגרו באל והנינגס, יותר-יותר, ונעו ונדו בין גרמניה ובין ערי שדה בשווייץ, שם נפטר באל, בטרם עת, בשנת 1927 (בן 41). אמי הנינגס נפטרה בשווייץ כימי דור אחריו בשנת 1948, ולא נישאה שוב מעולם.  

   קשה שלא לחוש בשיר את המשבר הקיומי החריף של באל, החש כי אירופה הפכה לבית קברות, עד שגם מי שנותר בחיים, חייו הפכו לחיים בקבר, או בסף-קבר. בכל שורר האבדון עד כדי כך, שנדמה כאילו התעורר לו חרון אף אלוהי לנוכח שפיכות הדמים הזאת, שהתבטאה במגפת השפעת. ובכל זאת, חרף הכאבים והמדווים, זועק באל, כאיוב אמתי, שאינו משל ולא היה משל, אל האל הנמצא מעבר לכל, מרוחק, שרוי בבדידותו האינסופית, שימשיך לנטות חסד, אולי גם יפרוש אורו על האדם בשוך חייו. עם זאת, דומה כי שתי השורות האחרונות מדגישות את המרחק האלוהי מעולמנו, את התאיינותו-התכסותו מן הממשוּת, ואף על פי כן ממשיך באל לקוות כי אותו אל מסתתר, עוד קורא לבני האדם ושופע אליהם עדנה וחסד, אף על פי שנדמה כי תכונות אלו נתרחקו מן הממשות האנושית.  

*

*

   לבסוף, זהו שיר הדומה קצת לתפלה מטורפת היוצאת מלב שבור, או לשורת אפוריזמים קטועים, שבורים, נוהמים. אף על פי כן, באל מקפיד בנוסח הגרמני של השיר על מצלולים ועתים גם על חריזה מוסיקלית. התרגום שהצעתי לעיל, הוא מן מבחינה זאת עִלֵּג ומילולי מדיי לגבי המקור הגרמני, וצריך עוד מקצה-שיפורים (מה גם שאיני שולט בגרמנית די צרכי, כדי לתרגם מוסיקלית).  לכן ויתרתי על חלוקת השורות המקורית, אך הקפדתי על הפיסוק, וכך נוצר לפנינו שיר בפרוזה. למרות הכל, קצת קשה לי מצלולו של השיר המקורי, משום שהשבר המתואר בו חורג לטעמי מגבולות המוסיקה, הריתמוס, והמצלול. מבחינת מה, נאה הוא בעיניי כי יוותר כאפוריזם שבור, המבטא את הנהי הקיומי הזה, את הזעקה חסרת-הפשר אל האל המסתתר.

   'הנמהרת' המתוארת בבית שלפני החתימה היא כמובן הצעקה הקיומית המזדעקת מקירבו של באל, ובקשתו את האל לנטות אליה מעט עדנה וחסד היא, כפי הנראה, בקשתו כי זעקה עתירת כאב וחסרת נחמה תיהפך לתפילה ותישמע ככזאת. על אף מודעותו כי קרוב לודאי כי הוא זועק את כאבו לריק,לאין.את המלה שִלּוּש תרגמתי כפי שהיא מוכרת בעברית, אף על פי שאני מעדיף על פניה: בעל שלוש ההתגלמויות. את הצירוף: Drei-Einsamkeit התלבטתי אם לתרגם שפשוטו: שילוש-בדידות; או כפי שתרגמתי לבסוף: שילוש שמהותו בדידות. מה שחשוב פה היא ההבנה לפיה הבדידות היא העיקרון המשותף לאספקטים השונים בשילוש, אליבא דבאל, וכן מאפיין כל אחד ואחד ממאפייניו. באל מתגלה כאן כמשורר ריליגיוזי-קתולי, המנסה להיוותר קשוב אל אלהיו, אל בנו, ואל רוח קודשו, אף על פי שהם התרחקו מן העולם ומן האדם, עד שקשה מאוד שוב לחוש בנוכחותם בו, אם בכלל. אפילו לא נהיר עוד בסיום השיר האם זהו האל העליון הקורא אל האדם, או שמא זהו לב אנושי נוהם, המתעקש בכל זאת למצוא מעט תקווה ומרפא אחר שנשבר, אחרי שנחרב הכל. מבחינה זאת, מזכיר לי שירו של באל אגדה מן התלמוד הירושלמי (מסכת תענית פרק רביעי הלכה ז'],  המובאת משם ר' לוי, לפיה כל ערב תשעה באב היו חופרים לעצמם אנשי דור יציאת מצריים קברים והולכים לישון בהם, ועם בוקר מדי שנה בשנה נתחסרו מהם 15,000 נפש, כך במשך 38 שנים ויותר עד שכלה דור יוצאי מצריים (כשש מאות אלף זכרים), שנענשו למות במדבר על מעשה המרגלים (פרשת שלח לך), והנה יום בו חדלו למות נעשה להם פתח-תקווה; עם זאת, למקרא האגדה הזאת בירושלמי, אני תמיד שואל את עצמי, מה בעצם נותר להם לפליטי המדבר לִחיוֹת, והאם יכולים היו למצוא לעצמם בחזרה איזו חדווה בלבָּם כּלל, או איזו אהבת-מה לאותו אלהים אלוהיו של משה, שציוום למוּת בָּמדבּר.       

*

בתמונה למעלה: Egon Schiele, Sunflowers, Oil on Canvas 1911

בתמונה למטה: הוגו באל בערוב ימיו, צלם בלתי ידוע [אמי הנינגס?].

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

*

*

המקוריות היא הדבר היחיד שמוחות בלתי מקוריים אינם יכולים לחוש בתועלת שבו [ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרון אמיר, הוצאת שלם, ירושלים 2006, עמ' 78]

*

1

*

באביב של שנת 1942 שהה הו צ'י מין (נגויאן אי קואוק, 1969-1890) בצינוק. הוא נכלא, הואיל והיה האידיאולוג והמנהיג של תנועת השחרור הויאטנמית כנגד הכיבוש היפני. מן התא הצר, מתבונן אל שמי הליל, מתגעגע לחירותו וכוסף לשוב למרי ביפנים, הגה את המרובע הבא:

*

חסרים בבתי הכלא פרחים ואלכוהול

אבל, יפהפה הוא הלילה הזה, איך נִתָּן לחגוֹג אוֹתוֹ?

אני בּא אצל החלון, משתהה, מה יפה הירח

הירח מחיך מבעד לסורגים.  

[הו צ'י מין, 'חג במלא הירח', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]

*

זהו שיר גלוי מאוד ומסתורי כאחד. ראשית, מבחינה סטרוקטורלית, בוחר המחבר בתבנית המרובעת, האפוריזמית-המדודה, תבניתית ומוגבלת, ככתלי תא-כלאו. עם זאת, הוא שובר את התבניתיות באמצעות התנועה; הנפש התרה אחר יופיו של הליל,  חיוך הירח (על אף חסרונם של פרחים ואלכוהול; היעדר החירות); העין הנמשכת אל פיסת השמים התחומה, הנפרסת בפניו, מגלה לו ירח-נווד-חופשי לכאורה; לאמיתו של דבר, סובב במעגלותיו סביב כדור-הארץ. חיוכו של הירח הוא בבואת חיוכו-הפנימי של הו צ'י מין; חיוך של ידיעת מקומו היחסי בעולם; לא כלוא לחלוטין, לעולם גם לא חופשי לגמריי. האדם, כירח הנווד, סובב במחוגו, בין אותם ערכים אליהם הוא נמשך, אליהם הוא שואף; בין אותם רעיונות-עיוועים בהם הוא נאבק. מיקומו יחסי; מעמדו ארעי ומוגבל; הוא כלוא וחופשי כאחד; ובכל מצב יכול הוא להביט במצבו זה באורח קיומי סף-קומי, בחיוך פנימי, של היודע את מגבלותיו; של מי שיודע שהכל נתון בתנועה כל העת, גם בדעתו של אדם וגם מחוץ להּ.

   אבל התנועה הזאת של האישון אינה פנויה להביט בשמי הליל המוגבלים בלבד, אבל היא פנויה להתבונן ממרחק אמפתי, בחבריו, באירועי חייהם, בשמחותיהם הזעירות, בביקור נדיר של אשת אחד האסירים:

 *

האיש מאחורי הסורג,

האשה לפני הסורג,

כל כך קרובים זו לזה,

עולמות מפרידים ביניהם.

עיני זה מתחפרות בעיני זו,

העיניִם שאומרות את שאסור לדבּר,

עיניִם מעֻרפּלוֹת-דמעוֹת,

נחשבוֹת מן המלּים,

מי ראה זאת ולא היה נרגָּש?  

[הו צ'י מין, 'בּקוּר אשת השותף לכבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

 *

   שוב לטעמי נסב שירו על הו צ'י מין על היכולת למצוא חופש וחירות (הכוללת מטבעהּ את הכושר להרהר ולחוות מחשבה, אהבה, קירבה אנושית), גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר. הכותב, כפי הנראה, מביט מתוך הצינוק על המפגש המתרחש אין-שם בחצר, או אולי במו תא הכלא עצמו משני העברים. זהו מבט על מבט של בני זוג אוהבים הנמצאים זה לצד זה משני עברי הסורג. האחד אסיר-כלוא; השניה, אשתו— החיה תחת שלטון הכיבוש היפני; עיניהם אומרות שאסור לדבר, שמא לשיחתם מצוטטים היפנים, המבקשים להשיג באמצעותה מידע. גורלם העתידי של האסירים אינו ידוע. אפשר כי יוצאו להורג, אפשר כי ישוחררו יום אחד. זהו מפגש המתקיים אחר זמן של הפרדה ושל ערגון וגעגוע, העלול גם להיות פגישתם האחרונה של בני הזוג. הדוק שבעיניים כמו מדגיש את הגעגוע ואת הכוסף, והוא דומה לשפה סודית, מן צופן אותיות הנוטף מן העיניים, המובן למתבוננים בו, לנוטלים בו חלק. זוהי שיבה לשפה שבטרם היות השפה, שפה בלתי-דיסקורסיבית, בלתי גדורה בחוקים. זוהי שפת הנפשות הדובבת את עולמן הפנימי. תרגומהּ לשפת בני אדם, היה ודאי הופך לשירה, כפי שעושה הו צ'י מין; אבל שירו, דווקא מדגיש את מוגבלות ההבעה של השפה, שהיא בעצמה כלוב-שפה. לדידו ישנה הרבה יותר חיות, חירות, מבע, וקירבה בעצם מפגש המבטים משני עברי הסורג. המבט הנפגש, אפילו לא מפגש ידיים, הוא בבחינת התגלות (אפיפניה), לא לבני הזוג בלבד, אלא גם למי שמשתהה עליהם רגע במבטו. עולם שלם עשוי להיפרש בפנינוּ גם מתוך מרחב אפשרויות מוגבל שבמוגבל.

 *

2

ברוך שׂפינוזה (1677-1634)כתב בספרו אתיקה את המשפט הבא:

אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים

[ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד' משפט 67, עמ' 345-344]

*

   אפשר זוהי האופטימיות של שׂפינוזה. הכרתו החותכת לפיה אפשר לו לאדם להיות תבוני ותכליתי במובהק, ומשתוקק לטוב במישרין— ועל כן חופשי מן העצבות החודרת שמעלה באדם עובדת מותו העתידי, כמו גם, כל אותם נפטרים ונפטרות יקרים ללב— שאבדו במהלך חייו; בעולמו של שׂפינוזה יכול אדם להתנתק מן הרגשות שמתעוררים בו עת עולים בו זכרונות קשים— דרך התבונה סוללת דרכו, אל עולם שבו מה שישנו בממשות יש בו קיום, ואשר אבד ואינו או יאבד ואינו— אין לו קיום, ואינו צריך להטריד מחשבתו של אדם פועל ותכליתי (כך למשל מתעמת שׂפינוזה באגרותיו עם הוגו בוסל על דבר קיומן של רוחות מתים ואפשרות ליצור קשר עימן שפינוזה כמובן שולל זאת מן העיקר). את דבריו של שׂפינוזה [דעות דומות נמצאות גם בכתבי הסטואה האמצעית והמאוחרת, למשל, לוקיוס אינאוס סנקה (65-1 לספ') בספרו, על שלוות הנפש, הכותב: מי שחושש מן המוות לעולם לא יתנהג כראוי לאדם חי (מהדורת תרגום: אבהרם ארואטי, נהר ספרים: תל אביב 2010, עמ' 129], לטעמי, יש להבין כאתגר אידיאי יותר מאשר ממשוּת, כעין קוטב המסמן לאדם שלא לשקוע בעצבות זכרונותיו או בחרדות העתיד,  ולנסות להשקיע בחייו יום אחר יום בהווה  מתמשך.

   אבל בסופו של דבר שׂפינוזה אופטימי מדיי. הוא אינו מעלה על הדעת את התנועות הזעירות-המוגבלות מתוכן עשוי הו צ'י מין למצוא חדווה ומשמעות גם בבור כלאו, שקוע עד צווארו בסבל, כאב ומוות. איני יודע למשל כיצד שׂפינוזה היה מגיב כלפי אמירתו הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין (1940-1892): חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ [ולטר בנימין, 'האופי ההרסני', בתוך: מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, אחרית דבר: יורגאן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 106]. האם היה פוטר את האופי ההרסני בכך שהוא מאפיין אנשים בלתי-רציונלים בלבד, המנהלים את חייהם על יסוד סברות בלתי-מבוססות, דחפים ותאוות? שׂפינוזה כמו מציג מחשבה אשר בתוכה מי שמתקדם במעלות התבונה שוב אינו יכול לשוב לאחור, שומא עליו מדוע התכליתיות התבונית היא הכרחית, ומדוע אין לאדם כל ברירה אחרת.  כל מי שאינו מצליח לקבל את הדרך, משמע שלא הצליח לסגל לעצמו דפוסי חשיבה רציונליים, הוא חש עצמו חופשי יותר, פתוח להרבה יותר אפשרויות בחייו היום-יומיים, ובכל זאת הוא כלוא בכלא מסוגר, באשר אליבא דשׂפינוזה, החירות אותה הוא מעלה בדעתו היא שקרית, למעשה הוא אדם השוקע עבר אבדנו.

   אצל  שׂפינוזה האדם הרציונלי (והחופשי) מבין מדוע הכל הכרחי עבורו, ומדוע ההכרעות התבוניות המוליכות אותו הן היחידות שבאפשר. דא עקא, המחשבה הרציונלית דווקא כובלת את האדם אל נתיב מסויים מאוד (אצל שפינוזה, נתיב זה מבטא ודאות בלתי יחסית, המבדילה בין אמת ובין שיקרות), המאפשר לאדם למצוא את מקומו בעולם ובהוויה; מי שאינו מצליח להגיע עדי הנתיב הרציונלי, לדידו, נשאר באשלייה לפיה הוא חי מתוך חירות ומתוך בחירה חופשית, אך למעשה הוא משועבד לדחפים בלתי רציונליים, תאוות, ורגשות— המרחיקים אותו מן החיוּת ומהבנת חייו.

 *

3

 * 

מה מוּזָרִים החיים, עליךָ להֵאָבֵק

למען יכבלוךָ, כי הכּבוּלים

זוֹכים לפִנָּת לִינָה.

לַבִּלתּי כּבוּלים אין מָקוֹם להניח ראשֵיהֶם.

[הו צ'י מין, מתוך: 'כבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

*

   הו צ'י מין כותב את הדברים כחלק מהוויי הכלא היפני ובכל זאת אותן מלים טובות גם להנהרת שיטת החופש השׂפינוזית, לפיה ככל שהאדם מתקדם בתבונתו, הריהו מבין כי הכל הכרחי במוחלט, ולהבדיל— (מכיוון שאינה רציונלית) לאורח החיים המערבית שבו אנו כובלים עצמנו למשפחה, עם, מדינה, מקום עבודה, בנק (משכנתא), קופת פנסיה— משום שכך נזכה לפנת לינה, מאמינים כי הבלתי-כבולים לא ימצאו מקום להניח את הראש.

   אני רוצה להאמין כי כל אדם ממקומו יכול לחוות בחגיגת הירח הזורח; לחוש אהבה, געגוע וקירבה אמפטית בעת שהוא חוזה בבני זוג אוהבים שלא התראו זמן רב. אפשר כי דווקא הרגעים הקטנים-מינוריים האלו, הם שמאפשרים לנוּ אחיזה כלשהי בעולם, המלא תמיד חיים ומוות, ולא תמיד ברור ונהיר בערפלים, היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים, ואם יש גבולות ממשיים התוחמים אותם, מלבד החגיגות הקטנות-החולפות שלנו, התוגות הקטנות שלנו. אולי זוהי החירות. הידיעה שאנו פה, שאנחנו ממשיכים, שהדברים יימשכו בבוא היום גם מבלעדינו; אנשים ימשיכו לאהוב, לחשוב, ליצור, כפי שעשינו אנחנו, כפי שאנו עושים עדיין. יש בכך את חירותו של מי שאינו כבול לעצמיותו, רק לחייו, ויודע כי כל הקיום הזה אינו חלקו ואינו נחלתו, הוא רק נוטל בו חלק; ואם כבר לנטול חלק, מוטב— בעדינות ובחיוך.

 **

חג שמח

 **

 *

בתמונה למעלה: Christian Rohlfs, Stormy Sea at Night, Oil on Canvas 1932

© 2012 שועי רז 


Read Full Post »

*

*

"ההיסטוריון הוא נביא אשר פניו לאחור" [פרידריך שלגל, פרגמנטים, תרגם: טוביה ריבנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים: תל אביב 1982, פרגמנט מתוך 'אתינאוּם', מס' 80, עמ' 19]

 *

1

 *

  ספרו של דוד סורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה קולח תיזות וסינתזות, כבירה משובחת מן החבית, משמח ומטשטש לרגע את המוחין, עד שצריך להתמקד שוב, לשוב לאיזה איזון, בכדי להמשיך בקריאה. זהו מחקר מעמיק של יוצר, המבקש להעמיד יותר מאשר חיבור אינפורמטיבי תימטי, המגוֹלל בין פרקיו תזה אחת ואחידה המתרוצצת, בקצב פעימות לב סדורות בין הפרקים, אלא מבקש התרוצצות של משלבים רעיוניים, שאינם מרפים מן הקורא, וקוראים אותו לדיאלוג עם כל אחד ואחד מעמודיו; קריאה הדורשת עירנות רבה, בקיאות בלתי מעוטה, ומעקב אחר השתלשלויות ומהלכים רעיוניים מורכבים, ההולכים ומתפתחים בין פרקי החיבור. כמובן, זהו מסימניו של חיבור למדני מרתק. ברם, זהו חיבור שלכתחילה דורש מן הקורא איזו תיבת תהודה אינטלקטואלית, וודאי אינו  מבוא או בחינת פתחי שערים פופולרי. בעצם זהו מחקר יוצא דופן משום שכותבו כמו מכיר בכך שהוא כותב מחקר עבור חוקרים או עבור אינטלקטואלים-בקיאים, ואינו מנסה לכתחילה לפנות לכל קהל, או להקל על קוראיו, כדי להגדיל את תפוצת חיבורו.

   סיפרו של סורוצקין הוא אירוע משמח משום שהוא סמן לכתיבה אקדמית-אינטלקטואלית בלתי מתפשרת, וכותבהּ ידיו לו רב הן בספרוּת יהודית-רבנית, הן בספרוּת פילוסופית, הרמנויטית, ומדינית שנכתבה באירופה מאז שלהי ימי הביניים ואילך. זהו אות מעורר תקוה במיוחד, משום שהיסטוריונים המבקשים לעמוד על התפתחותה של היהדות הרבנית, נוטים, מחד גיסא, להיות מן טיפוסים של בני-ישיבה ואקדמאים, המבקשים לחזר אחר עולם דעותיהם של קוראים מקרב חובשי ספסלי בתי המדרש, היראים. אלו בקיאים בספרות ההלכה והשו"ת (=שאלות ותשובות) ועתים גם שולחים ידם במקורות פילוסופיים או קבליים— ברם, מסקנותיהם יוצאות צמודות מדיי לדעות השוררות במרחב האורתודוכסי החרדי או הדתי-לאומי, ונוטות להימנע מן הדיון בנקודות העשויות לצייר את נושאי המחקר, כמי שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הדעות האורתודוכסי המצוי;  מאידך גיסא, ישנם היסטוריונים המבקשים לעסוק בתולדותיו של העם היהודי לאחר שקראו תיאוריות חברתיות, מדיניות, אנתרופולוגיות, והשתלמו בחקר התרבות— ברם, הם מטילים את המטען האינטלקטואלי שרכשו על מגוון מקורות יהודיים קטן ומצומצם בהיקפו, המגלם, על פי רוב, הלך-רוח אחיד ודוגמטי, ומנסים לגזור מסקנותיהם, כאשר היקף הקריאה והידיעה שלהם במטרייה היהודית הרלבנטית הוא מעט מן המעט, דל מן דל, עד כי מסתמא, כי אין להם אלא את מה שעיניהם קראו לצורך ספרם, וממה שהשליכו עליו, ומעולם לא עסקו לפני כן, גם לא יעסקו אחר כך בהרחבת דעתם בספרות רבנית. דוד סורוצקין מצליח בספרו המדעי הראשון לשלוט במגוון מקורות רבניים בעמקות, ואף במקורות חוץ-יהודיים בהרחבה, ומפליא להציע סינתזות מעניינות ופוריות, העשויות לשמש ודאי כל חוקר עתידי של האורתודוכסיה היהודית והתגבשותה לאורך מאות השנים האחרונות, וכן אפשר שיפעימו את רוחם של קצת-קוראים בקיאים שיימצאו בחיבור הרבה מקום להפריית מחשבתם, להתעוררות שאלות חדשות והצבת סימני שאלה חדשים במקומות שעד כה ניצב בהם סימן קריאה או למצער, נקודה.

 *

2

 *

   התהוותה של היהדות האורתודוכסית במאות השנים האחרונות, כפי שמצטיירת על ידי סורוצקין, היא תהליך חסר-מנוח, הבוחן כל העת את עולם הדעות הסובב אותו, סקרן בכל מאודו (התפישה לפיה האל משגיח על הטבע ועל ההיסטוריה היא תפישה יהודית אורתודוכסית קלאסית, ולפיכך פעולת הטבע, ובכללו החברה האנושית ותולדותיה היא ממבוקשות תלמיד- החכמים) אבל גם דואג בכל מאודו מן ההשפעה המתחדשת של הידיעות על החברה, האנושות, האדם, הטבע, על תפישת האלהות, ועל מעמדה של התורה ושל תלמידי החכמים, סורוצקין יוצא ובוחן גווארדיה נרחבת של הוגים רבניים למן המאה השלוש עשרה ועד המאה העשרים, אשר יחסם אל עולם הדעות של תקופתם, נע ונד בין גילוי עניין מהותי,סקרנות-עירה ומשיכה, ובין דחיה, בוז, פחד ורתיעה. למעשה, מורה סורוצקין על כך, כי יותר מאשר חששו מורי ההוראה, בהם הוא עוסק, להתלמד ולהתעמת עם חידושי זמנם, הם חששו עד כדי פוביה, מן התהליך הוודאי של החלשת עולם התורה ושלטון-התורה לנוכח חשיפת הקהל היהודי-האדוק לחידושים המדעיים והטכנולוגיים, ובמיוחד כאשר מדובר בהוגים רבניים מודרניים או קדם-מודרניים ובהתמודדותם עם סוגיית המדעים, הטכנולוגיה, סקולאריזציה (חילונוּת), ותהליכי דמוקרטיזציה וליברליזם. חשש זה, כפי שמראה סורוצקין, אפייני הוא לחכם יהודי בן המאה השש עשרה (יהודה לוואי בן בצלאל, המהר"ל מפראג) וגם לאדמו"ר חסידי בן המאה העשרים (ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר)— זה וגם זה נוכחים הם בעולם ההולך ומשתנה לנגד עיניהם, ואף על פי שיודעים הם מה להשיב לעצמם, ואף ששים להשמיע ביקורת חדשה כתער כנגד אושיות העולם הרבני בן-זמנם, כל שכן כלפי העולם הכללי,  הם בראש ובראשונה, מעמידים במרכז עולמם את שלטונה של התורה, כפי הבנתם אותה, בדרך האפשרית היחידה להשיג את קירבת האל; ובעצם דוחים או פוטרים כל דרך אחרת היימנה, המנסה לדגול בהמעטת מקומה של ההלכה ושל הוראת הרבנים בחיי הציבור והקהל. כך הם הדגישו את מעמדם של ישראל מקיימי המצוות, המצייתים להוראת תלמידי החכמים האמיתיים שבדור,כתעודתם האמיתית המהותית של בני הקבוצה היהודית מאז ומעולם, בּשלהּ והודות להּ באו לכתחילה לעולם— לא היהודים לבדם, אלא כל בני המין האנושי;תפישה יודוצנטרית זאת מצביעה כמובן על מרכזיותו של האל (ה', אלהי ישראל, בהויה ובהשגחה על הפרטים וממילא על ההיסטוריה למהלכיה, לדידם), אך יוצר מצב בו פעולתו הוולנטרית (הרצונית) של האל והשפעתו בעולמנו נודעת קודם כל ואחרי הכל בעד התנהלותם של שומרי תורתו ומקיימי מצוותיו. האל הנבדל והכל יכול נשען למעשה על עושי רצונו המצטמצם בד' אמות של הלכה, שאין בלתם; כלומר למעשה נסמך על הוראתם של מורי ההוראה "הנבדלים" של הדור,  אות ודגל לתפקיד יוצא הדופן שממלאים היהודים במערך ההויה כולו.

   סורוצקין יודע לזכות את המהר"ל בהצגה מקורית, ואינו מתפתה (נשימת רווחה ארוכה) אחר המחקר הדתי-לאומי, הנוטה בעקבות כתבי הראי"ה קוק להציג את המהר"ל כדמות מופת המקדימה את הלאומיות הדתית הישראלית המודרנית; הוא גם יודע להישמר מהצגת השווא של האינטלקטואל היהודי-צרפתי, אנדרה נהר שביקש לקרב בין המהר"ל ובין ההומניזם הרנסאנסי. בצדק רב לדידי, מצביע סורוצקין (הנעזר במאמר קטן וחשוב מאת רבקה ש"ץ אופנהיימר הדן במרחק הרב שבין המהר"ל ובין ההומניזם הרנסאנסי, ובדחייתו את תורת החוק הטבעי של ימי הביניים) על המהר"ל, כמי שהעוגן המרכזי בשיטתו, אינו עם ישראל וודאי לא ארץ ישראל, אלא התורה— תלמודה וקיום מצוותיה. סורוצקין מצביע על שורת מקורות חשובים בספרות הלכה של תלמידי המהר"ל המביעים לו הערכה כמי שזכה להתגלוּת רוח- הקודש; וגם עומד על זיקתו של המהר"ל בחיבוריו כלפי החיבור הרבני הקדום ספר יצירה— דברים העשויים לעמוד בין המקורות ששימשו ביצירת המיתוס על יצירת גולם על ידי המהר"ל (שזכה לעיבוד ספרותי פופולרי בשלהי המאה התשע-עשרה מאת הסופר יהודה יודיל רוזנברג). עם זאת, הספר חסר דיון לגבי שימושיו של המהר"ל בכתבי אברהם אבן עזרא (בייחוד בתורת המספר, שכתבי המהר"ל מליאים בהם), יצחק אברבנאל (תורת הנס של מהר"ל לטעמי, נסמכת על ס' מפעלות אלוהים לאברבנאל), חסידי אשכנז (שתפישת "נבדלותם" של ישראל, מהדהדת את משנתו של ר' יהודה החסיד בספר חסידים; מה גם שתורת הצלם של המהר"ל היא בבירור ממשיכת-דרך של חוג זה), חיבורים קבליים (במיוחד כתבי ר' משה בן נחמן, ס' מערכת האלהות, וס' עבודת הקודש  לר' מאיר אבן גבאי, המקובל מגולי ספרד) וכן של דרשניים איטלקיים שקדמו למהר"ל ורעיונותיהם ואולי גם כתביהם הגיעו למקומותיו, כגון: ר' יהודה מוסקטו (במיוחד, ספריו: קול יהודה ו-נפוצות יהודה), ר' מרדכי ד'אטו, שנימותיהם כמו מקדימות את נימת כתבי המהר"ל ועתים ואף הקדימו אותם בכמה עשורים. לשיבחו של סורוצקין יש למנות את דיונו המאתגר בדבר היחסים והזיקות האפשריות בין משנת המהר"ל ובין משנות הרפורמציה הפרוטסטנטית והקונטרה-רפורמציה הקתולית במהלך המאה השש עשרה. זהו דיון מאתגר, משום שהוא מחלץ את המהר"ל, מחד גיסא, מן השכונה היהודית המסוגרת, ומציב אותו, מאידך גיסא, בין הגות אירופית דתית בת תקופתו, חברה המתאימה לו יותר, מאשר חברתם של ראשוני ההומניסטים באיטליה שבצוותא עימם הוצב בטעות לשעבר, ועימם אכן הוא חולק מעט מדיי, למעט תפישות עולם מנוגדות.

   באופן דומה, מקרב אותנו סורוצקין לבחון ללא פניות את הגותו של האדמו"ר החסידי ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, דמות המתוארת על פי רוב בקווים מאוד בלתי מחמיאים במחקרים ציוניים ודתיים ציוניים, זאת מפני, זיהויו החד-משמעי של האדמו"ר את הציונות ומקיימיה, כמפירי דבר ה', כופרים ובוזי התורה. לא זאת בלבד, אלא שבספרו ויואל משה (1960, מאמר שלש השבועות, שם, על פי שלוש השבועות שכביכול השביע הקב"ה את ישראל ואת אומות העולם, על-פי תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי"א) טרח לסמן את הציונות כסיבת השואה וחורבן הקהילות באירופה, משום שבני התנועה הציונות הפירו את שלשת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, עלו בכל זאת אל ארץ ישראל, בלאו ביאת משיח שיסמן את תום הגלות, והתגרו מלחמה באומות. על כן העניש אליבא דהאדמו"ר מסאטמר הקב"ה את ישראל בחמורות שבמיתות. כמובן, ביאור רדיקלי זה, הביא לכך שאושיות ציוניות, או פרו ציוניות, מתנערות בדרך כלל מקריאה נרחבת ומעיינת בכתבי אדמו"ר זה, ואין ספק כי דבריו שם הביאו לכך שעמדתו הפרובוקטיבית תצוטט פעמים רבות מספור, ובכל זאת מתי-מעט מחוץ לעולם החסידות, יטרחו לקרוא את חיבוריו. זאת בין היתר, משום שחיבורו לא זכה להתייחסות כשל חיבור ביקורתי-עיקבי כנגד הציונות, כל שכן כלעומת הציונות הדתית, אלא לכתחילה כחיבור פולמוס אנטי-ציוני עיקש וארסי. כל אלו גורמים לכך, שהגותו או אזכור שמו מעוררים לא פעם גנאי וניכור, במיוחד בקרב קהלים ציוניים ודתיים-ציוניים. כושרו של סורוצקין להשתחרר מן החשבונות "הפוליטיים" ולדון בדברי הרבי מסאטמר כהווייתם, מבלי לפסול לכתחילה את תורתו,  אלא מתוך נסיון כן לעמוד על מרכיביה, התפתחותה, מקורותיה, ושיחתה עם דעות זמנה, היא חשובה ועקרונית, במיוחד משום שהיא מצליחה להתגבר על "נקודות עיוורון" מסויימות ודוקטרינציה פוליטית, שאנשי מדעי היהדות ו/או חוקרי ההיסטוריה במוסדות ציוניים במדינת ישראל, אינם ממהרים להודות בהן, ועל העמדתם החוזרת ונשנית של ויואל משה כחיבור אנטי-ציוני ארסי ודוגמטי, שאין כמוהו,ולא כתופעה ספרותית אידיאולוגית,שהיא תולדה של ספרוּת ביקורת ופולמוס נגד דעותיה של הציונות המדינית,מבית מדרשם של חוגים חרדיים,שראשיתה עוד בשלהי המאה התשע-עשרה,ועמדתו של הסאטמרי, גם אם היא מצטיירת כעמדת קיצון, אינה אלא תולדה של מאבק בקרב תלמידי-חכמים על מעמדה של התנועה הציונית וזיקתה או אי זיקתה כלפי עולם התורה.

   המהלך-המשחרר הזה של סורוצקין, כמו שוזר בין שלשה הוגים גדולים בני המאה העשרים: קרל פופר— שידע לצאת בקול רם כנגד המתודה ההיסטוריוסופית והפילוסופית-פוליטית באירופה בכתביו, ולמעשה ערער על תפישות שהיו שגורות לגמריי בתרבות האירופית עד לפרוץ מלחמת העולם השניה; ארתור א' לאבג'וי— שראה דווקא חשיבות בבחינתן של דמויות שוליים, משום שהן דווקא מאירות את פני התקופה והזמן, לעתים באופן מונהר ובהיר,יותר מאשר דמויות הנתפשות כמרכזיות ועל-כן זוכות תמיד להלה "גדולה מהחיים"כמו לא חיו בגבולות התרבותיים-פוליטיים-חברתיים של זמנם;=וְוָלטר בנימין,שהזהיר בהערותיו הנודעות 'על מושג ההיסטוריה' כנגד קונפורמיזם העולה בקנה אחד עם טעמם של הפטרונים-שליטים וקרא לעיונים מחודשים בהיסטוריה בכדי 'להצית את ניצוץ התקווה במה שחלף'. סורוצקין אמנם מציע מסע העוברת דרך שורת כתבים והוגים מקורית, בלתי שכיחה [מהר"ל, יהודה אריה מודנה, שמחה לוצאטו, יעקב עמדין, צבי אלימלך שפירא מדינוב, חיים מצאנז, ר' יואל טייטלבוים], ומצליח לקרוא תגר על המגמות הקונפרמיות במחקר ההיסטוריה האורתודוכסי, ובמחקר ההיסטוריה של העם היהודי במאות השנים האחרונות, מהלך סוחף ומעיר ניצוץ, שכן בביקורת עקבית, מסתמן המהלך הבא. ובמנוגד, נניח, לגרשם שלום, שראה בחסידות את "השלב האחרון" החיוני ברוחניות היהודית, מן המהלך שפורשׂ סורוצקין עולה כי עולם ההגות הרבנית עודנו חי ובועט, ומצפה לקוראים, דנים, מגיבים חדשים, ופרשנים חדשים.

 *

3   

 *

   סורוצקין מורה בכנות ובטיעונים משכנעים כי יש לשוב ולעיין בכתבי הוגים רבניים, וכי התמודדותם עם המודרנה— הישגיה  ובעיותיה, אינם מעוטים כפי שהוצגו בעבר. במידה רבה, סורוצקין פועל כאן כאיש מדע מן השורה הראשונה, משום שסיפרו דורש מקוראו, אחר קריאתו, לבטל לא מעט מדעותיו הקדומות (וישנם דעות קדומות רבות ביחס ליהדות "האדוקה"), ולצאת נשכר מכך, שבקריאותיו העתידיות את ההיסטוריה של העם היהודי במאות השנים האחרונות, לא יתייחס אל ההגות הרבנית כאל סוג של אבן נגף, או כדבר הראוי לשכחה ולהשכחה, אלא כגורם חיוני במארג היהודי והבלתי-יהודי, שבפנים מעגלי עולם התורה או מחוץ לו. מן הבחינה הזאת לבדה, ראוי חיבורו של סורוצקין לכל שבח באשר הוא מפעיל את חוש הביקורת שלנו כלפי דעותינו הקדומות, ואחר כך מאתגר את המחשבה ומעורר אותה כלפי תהליכים היסטוריים-חברתיים ומדיניים, שאיננו מרבים ליתן עליהם את הדעת, בודאי שלא לחשוב עליהם מחדש.

   ניתן אפוא לתאר את ספרו של דוד סורוצקין כספר מעורר מחשבה, מאתגר, ורדיקלי (Radix, חשיבה חדשה/מחודשת לשורשם של דברים)— באשר הוא יוצא כנגד תפישות שמרניות ודוגמטיות המולכות במסדרונות האקדמיה ובציבוריות הישראלית, באשר להדרתה של ההגות הרבנית ההיסטורית, כמחשבה רלבנטית לשיח בן תקופתנו, ובאשר הוא חוזר אל נקודות היסוד של שאלת הממשק שבין המודרנה ובין היהדות האורתודוכסית והגותה, מבלי לקפוא על השמרים, ומבלי להידרש אל אותן פרדיגמות נדושות, ומעז להציע להם פרשנות ביקורתית שיטתית חדשה (המבקרת את תפישתה הטועה והמטעה של הציבוריות הדתית והחילונית את ההיסטוריה היהודית ואת פניה של ההגות היהודית במאות השנים האחרונות), המהווה תיאוריה ופרדיגמה מתהווה כשלעצמה. מצד זה, זהו ספר מלומד, אמיץ, בלתי מתפשר ומלא תעוזה, המצריך עיון, והקריאה בו חיונית וחשובה, לא לכל המתעניין בהיסטוריה "יהודית" או "יהודית רבנית" אלא לכל אלו שתהליכים היסטוריים וחברתיים והארתם חיוניים להם, ועוד יותר עבור כל מי שמעוניין לבחון מחדש את דעותיו המוקדמות, העשויות להתברר לו, בחלוף העמודים, כדעות קדומות, שיש לבערן, על מנת להתחיל ולבחון את הדעות שהונחלו לנו (במדינה היהודית הדמוקרטית הציונית), בזהירות, טפין-טפין, מן השורש.

 *

דוד סורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה, ספרית "הלל בן-חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, 443 עמודים.

*

בתמונה למעלה: Lazar Segall, Eternal Wanderers, Oil on Canvas 1919

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

*

1

אילו רק הייתָ אינדיאני. נכון תמיד ורכוב על הסוס הדוהר – נוטה לעומת הרוח –  ברטט מתחדש וחוזר על גבי הקרקע הרוטטת. עד להשיל דורבנות – כי אין דורבנות –  עד להשליך מושכות – כי אין מושכות – וכמעט לא לראות, שהאדמה לפנים הינה ערבה כסוחה למשעי, כבר בלא צוואר סוס ובלא ראשו.

[פרנץ קפקא, 'המישאלה להיות אינדיאני', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: תל אביב 1977, עמ'  25] 

*

בספר, אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת (מוזיאון ע"ש הכט: חיפה 2006) נאספו-יחדיו רבים מן האיורים והציורים שהותירה בעזבונהּ, המשוררת אלזה לסקר שילר. לסקר-שילר ידועה היתה כתמהונית, בלתי-צפויה בהנהגותיה,בעלת "מעשים משונים". היא נהגה לקרוא משיריה כיוסוף נסיך-תביי (שמא אחיינם הרחוק, בעל החלומות, של אדיפוס או של אנטיגונה, בני העיר ?), כחלילן מיסתורי (החלילן מהמלין?), כאינדיאנית, כבובנאית (מפעילת תיאטרון בובות). אחר עלייתהּ ארצהּ (1934), הואיל והוכתה בברלין על ידי אנשי המנגנונים הנאציים ונמלטה על נפשה, התרבּו הפרסונות. לכך תרם ודאי מותו בטרם עת של בנהּ פאול (בעצמו ציָּר- מוּכשר). היא נהגה להסתובב בירושלים לבדהּ, מדברת אל הציפורים והחיות, או מדברת אל עצמה. לסובביה הסבירה כי היא נוהגת לשוחח עם דוד המלך בעודהּ צועדת לבדהּ, ועוד כהנה וכהנה (גרשם שלום למשל, כתב לולטר בנימין, כי הוא מודאג באשר למצבהּ הנפשי, באשר היא דמות תלושה ענייה ותמהונית, המרבה להקים מהומות במקומות ציבוריים ומסרבת לקבל עזרה).

   בספר האמור, הבחנתי בציור, Thebes with Jussuf ( תביי עם יוסוף, לעיל בראש הרשימה, ככל הנראה מן השנים 1923-1922), בו ציירה לסקר-שילר את את יוסוף שלהּ. אף על פי כן, זוהי תביי רק למראית-עיין. כלומר, מדובר בעיר מזרחית נפתלת, עיר של מגדלים, עטוית סמלים דתיים, חלומית-סיוטית; אלא שהמלּה העברית "שלם", המופיעה בכתב ידהּ של המשוררת, מעידה כי תביי של לסקר-שילר, היא למעשה ירושלים ("שלם" הנוֹ שמהּ הקדום של ירושלים, בעת שלטו בה היבוּסים, למשל מלכיצדק מלך שלם הפוגש באברהם אבינו). אלא שאין זאת לא ירושלים של מעלה אף-לא ירושלים של מטה., אלא זו ירושלים של הנפש, המביעה את מערכי נפשהּ של המשוררת, את תקוות השיבה שלהּ לעירהּ השלימה, בשוך השבר.

   הפנים האנושיות היחידות הנראות בין קהל המגדלים והסמטאות הן אלו של יוּסוּף-שלה המציצות מן החלון (בתחתית התמונה ניתן לזהות אולי דמות ערבי לבושה גלביה, אבל הוא דמוי בובת תיאטרון, יותר מאשר— דמות אדם של ממש). הסיטואציה עשויה להסגירה את בדידותהּ הקיומית של המחברת, אבל יותר מכל מלמדת כי בכל זאת קיוותה לסקר-שילר כי דווקא בירושלים-תביי תוכל למצוא לעצמה מקום בעולם. ירושלים שלה היא עיר מזרחית, הנראית רחוקה מאוד מאירופה ומתרבותהּ, אבל ניכר כי בהּ דווקא מייחלת המשוררת-ציירת למצוא את ביתהּ. דא עקא, ירושלים-תביי הזאת אינה העיר הממשית, היא עיר חייה הפנימיים של המשוררת, ודומה כי גם אחר עלותה ארצהּ המשיכה לדידהּ עיר-שלם האמתית להיות עיר חייה הפנימיים, שבינה ובין ירושלים הקונקרטית אין דבר וחצי דבר (בתכתובת שניהל מרטין בובר אודותיה עולה כי המשוררת נהגה להופיע בערבי שירה עם הגעתה ארצה לבושה במיטב מחלצותיה ותחפושותיה, בפני קהל פועלים עברי שהתקשה להתרשם מאישיותה הפואטית של משוררת כה אקסטרווגנדית, ואשר התרבות שהיא ייצגה, כל שכן שירתה, לא עלתה בקנה אחד עם  ערכי הציונות-המדינית ולא עם ערכי-העבודה-העברית).

*

*

   באיור נוסף, עדיין משנותיה בגרמניה, משנת 1928 בקירוב, ציירה לסקר-שילר בין שורה של ציורי אינדיאנים כמה ראשי נשים אינדיאניות. עיון משווה בין תמונת הנשים האינדיאניות ילמד כי מדובר בסדרה של דופליקציות של אותה דמות עצמה או וריאנטים שלה. יתרה מזאת, כאשר נשווה בין ראשי האינדיאניות ובין אותה תמונת Thebes with Jussuf, נגלה את אותה דמות עצמה, כלומר: לסקר-שילר מציירת את יוסוף הנסיך בתביי-שלם, וכאישה אינדיאנית בין נשים אינדיאניות, כאותה דמות ממש.

   אפשר כי לסקר-שילר קראה בין פרקי התבוננות לפרנץ קפקא בפרק 'המישאלה להיות אינדיאני' (פרקי התבוננות לקפקא נדפסו בכתבי העת "היפריון" ו-"בוהמיה" בפראג בשנים 1908 ו-1910), אבל אין כל ודאות כזאת . קפקא מתאר את האינדיאני כסמל למשאלה של תנועה חופשית וחופש מוחלט, מן אדם הנושב כרוח, ואין לו עוד לא את החוק (Lex) ולא את הנימוסים החברתיים-מעמדיים (Nomus) שיעכבוהו בדרכו. עולמו של האינדיאני, כך אליבא דקפקא הוא עולם השונה במהותו מְשיח-החוק והחובות, השגור בעולם הפוסט-קנטיאני הגרמני, אפשר דומה הוא לזרתוסטרא של פרידריך ניטשה או לדמות הגיבור האפולינית-דיוניסית שהוא מתאר בהולדת הטרגדיה, כאשר הפרא הבאכחי גובר הוא בשלטונו על האפוליני-רציונליסטי, ומתירו מכבליו. 'האינדיאני' של קפקא בודאי אינו יושב בפתח שער-החוק, משום שאין לו שער-חוק— הוא דוהר באין מפריע ובין מצרים, והערבה ומרחביה פרושים לפניו לאין-סוף.

   לסקר שילר ציירה גם תמונה הנקראת חבורת יהודים פראיים בהם נחזים היהודים כאינדיאנים, ומעליהם מתנוסס סמל המגן דוד (סמל שכפי שהראה גרשם שלום אומץ לראשונה כסמל יהודי מובהק רק בפראג בשנת 1680 לערך ולא לפני כן, כפי שמקובל לחשוב). אפשר כי השאיפה הכמוסה של לסקר-שילר היתה להיצטרף מחדש אל אותו שבט יהודי של אינדיאניים-פראים, המצליחים להקים ציביליזציה המבקשת להתקרב מחדש לטבע, לבעלי החיים, לצומח—ולאלוהות המתגלה לאדם מתוך הטבע, עת הוא אחוז בפליאה ובהשתאות מנפלאותיו. שום דבר בחזונהּ של לסקר-שילר לא מזכיר את מצבם של היהודים הרבניים , בני זמנה, גם לא את התנועה הציונית המתחדשת, שהושפעה ביותר מתנועות לאומיות ואידיאולוגיות אירופאיות, ולאו דווקא ביקשה שיבה לחיים טבעיים פשוטים, בראש ובראשונה, אלא להקים חברת עובדים מתועשת, המקיימת גם חיים חקלאיים, באשר החקלאות אף היא משמשת מקור בתחיית האדמה והאומה. אפשר אפוא כי דוד המלך, עימו שוחחה לסקר-שילר ברחובות ירושלים אכן תפס בעיניה דמות של צ'יף אינדיאני, מה שלא יכולה היתה למצוא בסביבה היהודית אותה דימתה אולי למצוא, עת הגיעה ארצה אל פלסטינה המנדטורית. בכל אופן ניכר כי "שלם" של לסקר-שילר המשיכה להיות עיר חייה הפנימיים עד אחרית ימיה, ולא ירושלים הקונקרטית. העיר  הפנימית שבה היא עשויה להידבר עם אינדיאנים, ערבים, נביאים ומלכים הילכה עליה קסם, והיתה לעיר חלומותיה.   

2

*

בספרה היפה, שירי מעבר (ספרית פועלים: תל אביב 1999), כתבה המשוררת חני שטרנברג:

*

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי דוֹמָה לְאִינְדִיאָנִית

שֶשַּעֲרוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת עַד כְּתֵפֶיהָ

 וְחֵיקָהּ רָחָב,

 

לְפָנִים הָיִיתִי צְעִירָה יוֹתֵר וְדַקָּה,

וְעַל רֹאשִי הַמְמֻלָּא עֲנָנִים נָח

זֵר פְּרָחִים כְּמוֹ עַל

רֹאש שֶל כַּלָּה.

 

וְלִפְנֵי כֵן הָיִיתִי יַלְדָּה פִּרְאִית, זְרִיזָה,

וְעַל קַרְסֻלָי הָיוּ תְּלוּיִים פַּעֲמוֹנִים

כְּדֵי לְהַזְהִיר מִפָּנַי אֶת יוֹשְבֵי הַבַּיִת.

 

[חני פרומן-שטרנברג, שירי מֶעֲבָר, ספרית פועלים 1999, עמ' 43]  

*

   שירה של שטרנברג בקריאה ראשונה כמו פורש שלוש תחנות בחיי אישה. מן הילדות השובבית-שדית, אל הנערות ואל הנשיות-הצעירה, ואל הבּגרוּת-הבּשלוּת-והאימהוּת. בעיון קרוב יותר, עולה לעיניי התמונה הבאה, לפיה הילדה לכאורה מבקשת להפר את החוק, לאתגר בחוסר-הרסן שלה את הנורמות המשפחתיות, את הבקשה ההורית למתינות; האישה הצעירה אליה הופכת הילדה אחר-כך, כבר אינה צריכה להרגיל עצמה לשום נורמה משפחתית כובלת, וגם אינה צריכה למרוד באיש. היא חופשית למעשיה, חופשית לכאורה לבחור את נתיב חייה; האישה האינדיאנית שהיא הופכת להיות, הבשלה-האימהית, היא אם שכבר צעדה איזה הילוך-מה בעולם, הילוך מספק בכדי לבקש להעביר לילדיה משהו מנסיונה ומחוויותיה.

   בסיפרו נשמתו של האינדיאני (תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007), לצ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיִיסֶה, 1939-1858), מתאר הכותב את חיי האישה במעגל החיים  האינדיאני, כמי שתפקידהּ לא הסתכם בטיפול בילדים בלבד, אלא היה לה שמור תפקיד ראשון במעלה בהעברת הידע של "רוח השבט"— תרבותו, מסורתו, ואמונותיו לילדים. רק בגיל 8 שנים, כך אליבא דאיסטמן, הועברו  הבנים-הצעירים להדרכת אבותיהם, שתפקידם יותר משהיה חינוכי או רוחני היה אופרטיבי, והתמצה בהדרכתם-הכשרתם כציידים, לוחמים, וכן בריטואלים הגבריים של בני- השבט. עולה מכאן, כי על חינוכו הרוחני הבסיסי של הילד האינדיאני היתה ממונה האם; על הפעלויותיו של הילד והכשרתו לחיי הצייד הבוגר, היה ממונה האב.

   דמות האם האינדיאנית אצל שטרנברג, או דמות יוסוף האינדיאני/ת של לסקר-שילר, שונות מאוד מן הרוכב שלוח הרסן (עד כי אין לו רסן) של קפקא. לנשים אלו יש רסן, אך לא שבט (שוט-מלקות); לא חוק, כי אם תרבות, לא כלי-זין: גרזנים וחיצים, אלא שירה וציור, והן הומות להוביל אחריהן את הילדים/ות בעיני-עצמם/ן החפצים/ות בכך  אל העולם הפנימי ואל השפה הפנימית, בטרם ישחיתו דרכיהם על ידי חוקים ונומוסים שילמדום מלחמה, עסקים, קניין ואלימות. הן תלמדנה אותם/ן ספורים רחוקים מאוד בזמן ובמקום, הקרובים אל הלב, קמרון משובץ כוכבי לילה, ואשר מתוכם ממילא ניתן למצוא בעולם, ולו לשעה קלה, איזה מפלט ומעוֹן.

*

*

בתמונה למעלה: Else Lasker-Schüler, Thebes with Jussuf, Lithograph and Colored Pencils 1923

בתמונה למטה: Else Lasker-Schüler, Indian Women, Charcoal and Colored Chalks 1928

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »