Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ון גוך’

wasteland.1976

*

בשלהי המערכה השניה של  Happy Days לסמואל בקט (1961), סחה ויני ההולכת ושוקעת בחולות כבר שקועה עד עומק הצואר ומתקשה לנוע, לבן-זוגהּ, וילי, ההולך ושוקע בנבכי עצמו, גופו אמנם עצמאי וחופשי, אך דומה כי כמה באפיוניו ההתנהגותיים כבר הומים משיטיון:

*

כן, ימים יפים, הימים שיש רעשים. (רגע.) שאני שומעת רעשים. (רגע). נהגתי לחשוב פעם…(רגע)… שאני אומרת, נהגתי לחשוב פעם שהם אצלי בראש. (חיוך). אבל לא. (חיוך יותר רחב). לא לא. (החיוך נעלם). זה היה פשוט ההיגיון. (רגע). התבונה. (רגע). לא איבדתי את התבונה. (רגע). עדיין לא. (רגע). לא כּוּלָהּ. (רגע). נשאר לי עוד. (רגע). רעשים (רגע). כאלה מן התפוררויות. מין… התמוטטויות. (רגע. בקול נמוך). זה החפצים, וילי (רגע. בקול רגיל) בתוך התיק, מחוץ לתיק (רגע). כן, כן, לחפָצִים יש חיים (רגע.)  הראי שלי למשל, הוא לא צריך אותי (רגע). והצלצול (רגע). זה כואב, כמו תער (רגע). כמו מפסלת (רגע). אי אפשר להתעלם מזה (רגע). כמה פעמים אמרתי, תתעלמי מזה ויני, אל תשימי לב.

[סמואל בקט, אח הימים היפים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם, מוציאים לאור: תל אביב 1985, מערכה שניה, עמ' 51]

*

  בהמשך הדברים שם מתחוור כי האינטואיציה של ויני בדבר חיותם של החפצים, מתבססת על זיכרון ילדות עמום שבו ויני הילדה התגנבה אל חדר המשחקים יחד עם בובתהּ ויני והחלה להפשיט אותה תחת השולחן תוך כדי שהיא נוזפת בה. ממש אז עבר תחת השולחן עכבר. מה שככל הנראה עורר בה אימה (כאן נקטע הזיכרון). באותו תיאור, מדמה עצמה ויני כבת דמותה של הבובה: נעליים, גרביים, תחתוני תחרה, סט מושלם… עיניים כחולות-סגלגלות שנפתחות ונסגרות [שם, עמ' 52]. הבובה אפוא היא בבואתה של הילדה הבודדה. היא בת השיח העיקרית; החברה המלווה. לא ייפלא כי הילדה מייחסת לה חיות ממש. ילדים מבקשים להנפיש את העולם. למצוא נפש, רגשות וחיוּת בכל הסובב אותם. לדידי, אפשר כי תהליך זה הוא פרי התמודדות עם החרדה של הילד להימצא חסר-אונים נוכח הכל; במיוחד, נוכח הדומם, שגם כאשר פונים אליו הוא אינו קשוב, לא רגיש, לא עונה. אפשר כי מפחד הדממה, האדישות, הניכור, הבדידות— מגיע הילד להנפשתו של העולם החיצוני, שהרי דרך הנפשה זו עשוי הוא לחוש לחוש קרוב יותר אליו, ולקבל ממנו ומן הפרטים המצויים בו, חום, אהבה וגם אישור לקיומו. ויני, הילדה שבגרה והזקינה, איננה מתעלמת  מן הרעשים, הכאב, הצלצול שבראש בלבד.  היא קיבלה עליה, רוב חייה הבוגרים, את הנומוס הנורמטיבי של עולם המבוגרים, המונע מן האדם להמשיך לייחס חיוּת לדוממים. רוב חייה עברו עליה בהתעלמות מאותה אינטואיציית ילדות באשר לחיותם של החפצים. היא שבה ומביעה את התפישה הזאת בקול רם, רק כאשר היא שקועה בחול וגופה הלכוד כבר אינו חופשי. כאשר היא עצמה הופכת מחדש לסוג של בובה מדברת [בתחילת המערכה השניה היא מתוארת כקבורה עד צוואר, חבושה בכובע, אינה יכולה להזיז את ראשה, ורק עיניה עוד מתנועעות]. היא שבה לאותה אינטואיציית ילדוּת, משום שממילא היא כבר אינה חלק מן חברת-המבוגרים, ואינה פועלת תחת עול המוסכמות המניעות אותהּ.

 צריך להעיר, אם נמצאות עדיין כמה ערי-מקלט המאפשרות לאדם הבוגר ליחס חיוּת מסויימת לדוממים, הלא אלו בעיקר הדת, המיסטיקה והאמנוּת. האדם הדתי נוטה לייחס קדושה לחפצים דוממים: כתלים, ספרים, איקונינים, מקדשים, בתי תפילה, ציוני-קברים; מיסטיקונים, מאגיקונים ושאמאנים נטו להרבות בנפשות, נשמות, רוחות, גלגולים, מלאכים ושדים— ובכלל דבריהם עומדת ההנחה לפיה ישנו עולם או עולמות נסתרים המליאים חיוּת ותנועה הנעלמת מעיניי רוב בני האדם. באמנות, ציירים כמו ג'ון קונסטבל ווינסנט ון גוך טענו במכתבים כי לצבעים יש חיוּת ורגשות משל עצמם;  כאילו כל המציאות הינה מניפת צבעים מרובדת הדוברת אל האמן. מדבריהם משתמע, כי לא האדם הוא שמייחס משמעות רגשית לצבעים, אלא הרגשות כבר מצויים בצבעים והחושים האנושיים רק קולטים, מזהים ומעבדים אותם אל הקנבס; בנוסף, דומה כי לעתים גם אצל אדם רציונלי ושקול יש יחס לאי-אילו יצירות אמנות,, כאילו אוצרות הן בחובן חיוּת משונה בלתי-מוגדרת. אולי הואיל ובכל פעם שבו האדם מתבונן באותה יצירה משמעותית ניעורים זיכרונות רגשות ומחשבות. אני בנקל יכול להעלות בדעתי כמה ספרים הרובצים בספרייתי, שבאמת איני יודע אם יחסי אליהם הוא יחס אל חפצים דוממים. אני באמת ובתמים מוקיר את נוכחותם על המדף. אני חושש כי באיזה אופן מוזר ספרים כאלו מזכירים לי את החיילים בהם שיחקתי בילדותי, וההרפתקאות שסיפרתי לעצמי בחברתם; רגשות, מחשבות ופחדים שנכנסו בתוך הסיפורים ההם, הפכו את החיילים ההם לדוממים משמעותיים.

   לבסוף, אני מבקש להימנע מפרשנות אלגורית למחזה של בקט. בקט מותיר בסוף המחזה את ויני לשיר שיר פרידה אחרון, ואת וילי להתרוצץ לבדו. הם נפרדים מן הקהל, מחליפים מבט ארוך. מהרבה בחינות דומה כאילו ויני הולכת ומאבדת את גופהּ ואילו וילי הולך ומאבד את תבונתו. סיום המחזה כמו מותיר את הקורא/צופה לנוכח הסוגיה הבלתי פתירה: הייתכן גוף ללא נפש? או: איך בכלל תיתכן נפש בגוף? שקיעתה של ויני המבטאת את אבדן הקשר עם הגוף; כמו התרוצצותו של וילי המבטאת את אבדן התבונה, איננה לדעתי משל לבעיה הפסיכופיסית (יחסי גוף ונפש). אבל היא מעוררת מחדש חידות בלתי פתירות, בכללן, את הקלות הבלתי נסבלת שבה האדם נוטה להניח הנחות על המציאות בשמן של אמונות וקונבנציות, או לבטל אחרות (לעתים את היקרות לו ביותר), מפני שעליו להיפרד מהן לתמיד, טרם הצטרפותו לעולם המבוגרים. בקט מטיל ספק בתפישת ההתפתחות החברתית; מערער על מתן הקדימות לנורמות החברתיות המצופות מן האדם ושעליו לכאורה לדגול בהן על מנת לקבל מעמד של חבר רצוי בקהילה. לדידי, הוא ביקש להצביע על העלמתן של כל מיני אינטואיציות יסוד באדם, שאינן עולות בקנה אחד עם השיח המקובל, ודחיקתן בשל ערכיה של הקבוצה, החברה, הציביליזציה. אני חש בדבריו של בקט את השאלה הנוקבת הבאה: אם האדם שרוי בעולם פחות או יותר לבדו וכל הגורמים החברתיים סביבו הם רק מסווה, ואם האדם חוזר לבסוף לאותן אינטואיציות יסוד של ילדוּתוֹ, מדוע שידחק אותן או שיעלים את אותן אינטואיציות יסוד ? בקט אינו עונה על השאלה ואינו מבקש לענות על השאלה. הוא רק שולח את סימן השאלה לקפץ על נקודתו האחת, כמו קפיץ מתוח, אחרינוּ במוֹרָד.

*

 *

בתמונה למעלה: Carl Fredrick Hill, The Wasteland, Oil on Canvas 1876

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

shanren

*

"בסופו של דבר אני מנסה להתאושש כמו אדם שהתכוון להתאבד וניסה לחזור אל החוף כשהוא מגלה שהמיים קרים מדיי" 

[וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו: מבחר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, השוואת התרגום עם המקור: שמעון וגה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב 1992, עמ' 242 (סן-רמי, תחילת ספטמבר 1889)]

*

בצל עצב הידיעה על פטירתו של גבריאל בלחסן (2013-1976) התהרהרתי על תפישתו האנגלולוגית של ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) שראה במלאכים ובשדים מחשבות המתארעות במחשבתו של אדם; יש להניח כי תפישתו הונחה על אדני התפישה המדרשית לפיה מן העיסוק בתורה, קיום המצוות והמעשים הטובים נבראים מלאכים. אפשר כי ר' אלעזר הרחיב את התפישה הזאת גם לצד הדמוני, לפיו מזניחת העיסוק בתורה ובמצוות, וממעשים רעים, באים שדים. בסופו של דבר תפישה זו, אם נשחרר אותה מן העבותות התיאולוגיים בהם היא כרוכה, עשויה להסביר את המתארע בהכרתו של אדם, החש תמיד כמו אחוז במלחמה פנימית בין רגעי הארה ובין רגעי אפלה, בין מחשבות מיטיבות על העולם ושהותנו בו, ובין מחשבות שאינן מוצאות כל פשר בעולם שהוא בחינת חור שחור, והליכה באפלה מוחלטת חסרת קצה.

   מקובל קסטיליאני, יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה, ראה את עצמו מתלמידי תלמידיו של ר' אלעזר מוורמס, אבל יותר מכך פיתח תורה שלימה של מאבק עליון בין כוחות הקדושה ובין כוחות הטומאה בעליונים, זהו קרב תמידי, מלחמות בני אור בבני חושך, והנה פתאום כל תפישתו הלוחמנית, שלא מוצאת ביקום ולו שביב שלום ושלווה, נדמית לי כמשל למתארע בנפשו של אדם, שכל ימיו מתאפיינים במלחמה על עוד רגע של שלום ושלווה, והכנה לקראת רגעי ההתעלות והנפילה.

  כמה חיים חי אדם כזה, שבהכרתו מתקיימים צבאות שלימים של כוחות קדושה וכוחות טומאה, הנראים לו בעיניי הכרתו; משוררים את שיריו ושופכים את דמו. כמה ייאוש יכול לקנן באדם הנע ונד כל העת בין מצבי נפש. בין מצבי הארה שבהם הוא משוכנע באל ובתעודת התורה, ובין מצבי ההסתרה שבהם הוא חש את עצמו חי בעולם חשוך וריק, עצב חשוף שהופקר, למשיסת מחשבות רעות הטורפות את ימיו ולילותיו.

   הלוקה בחולי נפש ואינו מושל במחשבותיו ורגשותיו, ואלו מתנפלות בו כמתופף עצבני על תופיו. כמובן, תרופות עשויות להיטיב ולאזן, לשכך את המהלומות. ברם, אז עשוי האדם לחוש כבוי, כאילו ניטלה ממנו רוב חיותו, כאילו עזבתו חטיבת הקצב. אנטונן ארטו (1948-1896) למשל תיאר את מחלתו ביומניו כמחלה נוראה הגורמת לכך שמחשבתו תנטוש אותו בכל שלב ושלב, החל בשלבים הפשוטים של היווצרות המחשבה ועד הוצאתה לחלל באמצעות המלים. הוא מתאר זאת כמלחמה מתמדת על קיומו האינטלקטואלי. אני יכול רק לדמיין את האכזריות שבמצב בו אדם חש כי כל מערכי נפשו הופכים לזירת קרב, ואין לו שלטון ולא מילה, כדי להרחיק את שאוחז בו, להפריד בין הניצים.

*

*

   על באדא שאן-רן (1705-1626), מגדולי הציירים בסין, נאמר כי 'התבלבלה עליו דעתו והוא חדל להיות אדון לעצמו. אחר כך השתגע ובילה את ימיו פעם בצחוק גדול ופעם בבכי מיוסר… יום אחד כתב את הסימנית יא [אילם] בגדול ותלה אותה על דלתו. מרגע זה והלאה לא החליף עוד מילה עם איש. אבל אהב לצחוק ולשתות עוד יותר מקודם.' קשה לי שלא להבין את שתיקתו של שאן-רן כבחירתו-האישית שלא לתת לזירת הקרב הפנימית לפרוץ החוצה ולהזיק לסובביו. הוא בוחר באילמות, כדי לא להיות אלים. הסיוט הפנימי כנראה לא שכך.

   הטקסטים של בלחסן, מלאי קרבות פנימיים, מרובי מלאכים, תחתיות שאול, וגלי אשפה— ביטאו את היסוד הפנימי, חסר הקביעות שבנפש. הקיטוב, הפולמוס, המאבק. הטקסטים של בלחסן בחלקם הילכו קסם ביכולתם לפעור צוהר אל אותם כוחות רדומים, המצויים במידה זו או אחרת בנפשו של כל אחד/ת. הם ביטאו זעקה קיומית חודרת לב על היאחזות בחיים בתנאים בלתי-אפשריים, כאשר הנפש שורפת את עצמה טפין-טפין, והמשורר עצמו יודע כי בכל רגע ורגע הוא עלול לנסוק מעלה להיכל קן-ציפור, או להידרדר עד כף הקלע או למצוא עצמו מרוסק ובלוע בעמקי נוקבא דתהומא רבא של בהלה וריק.

   מבחינה זו דמה בלחסן לאודיסיאוס המאבד יום-יום אנשי צוות; ובכל עת בה הוא מדמה כי שב לאיתיקה שלו—הרי בקרוב, ייבקע עליו שוב ים, ויימצא עצמו ביעף בעין הסערה או במערת פוליפמוס אוכל האדם. והים הזועף הלך וסגר עליו, עד כי נסגר.

*

הערות: הציטוטים לגבי ארטו ובאדא שאן-רן לקוחים מתוך: בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 105,84.

כותר הרשימה היא שורה הלקוחה משירו של בלחסן עץ אגוז מתוך אלבומו, בשדות.

*

*

לזכרו של גבריאל בלחסן (2013-1976), אמן ומשורר רוק. דומה כי תמיד יישאר טקסט שלא נכתב, אלבום שלא הוקלט.  

בתמונה למעלה: Bada Shanren (Zhu Da), Two Fishes, Ink on Paper, Date Unknown

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

בראש ספרי על האמנות כתבתי: "ואן גוך כרת את אזנו; לפני שתכרות את שלך, קרא בספר זה"  [סאלבדור דאלי, יומנו של גאון, נוסח עברי: דן שחף, יפעת- הוצאה לאור: יפו 1968, עמ' 100]. 

העתונים והרדיו מודיעים ברעש גדול כי היום יום השנה לסוף המלחמה באירופה. בהקיצי הבוקר, בדיוק בשעה שש, רעיון השתלט עליי, כי היה זה בודאי דאלי שזכה במלחמה האחרונה [שם,שם, עמ' 163]. 

*

*

זה אינו קרנבל מסכות בונציה. זו תכנית טלוויזיה אמריקנית פופולרית משנות החמישים והשישים, המגלמת היפוך של אותו קרנבל. משום שאין בה מסכות, רק כיסויי עיניים. כל שכן, המתמודד הנכנס בשערי האולפן  אינו עוטה מסכה, את הפרסונה הבימתית-החברתית שלו, המוכרת לקהל ועל-כן עלולה להוביל את חברי הפאנל הסומים לזהותו עד מהרה, אלא אדרבה, בתשובות חסכניות, תוך הימנעות לכאורה, מהבלטת אותם סימני היכר נודעים העלולים להביא לזהויו, חושף המתמודד לטעמי, פנים קרובות יותר דווקא לדמותו האמתית, זאת החיה ומתנועעת מחוץ לאור הזרקורים.

*

*

סלוודור דאלי ודאי מפריך, על פניו, את כל שכתבתי למעלה. ניכר שאין הוא מקיים שום הפרדה בין דמותו הבימתית (האמן שידו בכל)  ובין סלוודור דאלי האדם. דווקא ניכר מן התשובות ההחלטיות, כמעט קצרות-הרוח של דאלי התוהה היאך חברי הפאנל אינם מזהים גאון שכמוהו מיד (דאלי קרא לאוטוביוגרפיה האפוריזמית שלו: יומנו של גאון). ניכר כי הוא מתקשה באנגלית, ואף על פי כן הוא מותיר את הרושם כאילו אין דבר שבו הוא אינו אושיה, ואין תחום שבו לא הותיר חותם. דאלי דומה למי שאינו רואה עצמו כלל כאדם פגיע, אלא כאמן טוטלי. הוא יושב באולפן בביטחון זרתוסטראי (כה אמר זרתוסטרא) וכמעט דומה שחש עצמו כמלך בעל עין אחת בארץ העיוורים, או כעל-אדם ניטשיאני (בעל שפם מפורסם אחר). אף על פי כן, יש משהו שהוא בו בזמן משעשע וגם נוגע ללב, ביוהרה הזאת של דאלי, במודעות הרבה מדיי שלו למעמדו בתולדות האמנות, לחוסר-הפקפוק המתגלם בכל הליכותיו בדבר שייכותו לנצח לזיכרון האנושי. הוא כמו מקרין על האולפן סמכות של לביא או של טיגריס, כאשר לא ברור האם שפמו אינו שפם של חתול, פלאי לעתים, אבל של חתול.  הוא כמעט מזכיר לי את גלוריה סוונסון בבסצנה האחרונה מתוך שדרות סאנסט (בילי וויילדר) כאשר הי א עומדת בפני מצלמות התקשורת שבאו לסקר את הרצח שזה עתה אירע ואומרת בחגיגיות:  "מר (ססיל) בי דה-מיל, אני כעת מוכנה לקלוז אפ שלי". ברם, בעוד סוונסון מזרה- אימים, דאלי דווקא משעשע מאוד בטווסיות שלו, בהכרתו-העצמית.

*

*

לואי "סצ'אמו" ארמסטרונג הוא סיפור שונה לגמריי. הוא מודע לגמריי כי אם ידבר בפני כסויי העיניים יזוהה מייד, כאחד האמנים הבולטים של תקופתו. הוא מנסה להסתתר מאחורי הימהומים שלכאורה מונעים מחברי הצוות (לפחות בתחילה) לזהות את הווקאליות הייחודית לו. דווקא הבחירה הזאת של ארמסטרונג, והביישנות השובבה שבה הוא מבצע אותה, דומה כי חושפים את אישיותו היום-יומית יותר מאשר את הפרסונה הבימתית שלו. יש בסצ'אמו, כאשר מפרידים אותו מן החצוצרה, משהו ביישני ומופנם כמעט. הוא אינו מקרין שום רושם של אושיה בעיניי-עצמו, או כמי שמתבונן על עצמו כאמן-על או בדרן-על. דרך המהומיו החלושים משהו, המשונים משהו, אני שומע את הילד מניו-אורלינס שעדיין אינו מאמין עד תום שמסע חייו הפכו לאחד מגדולי הג'אז של המאה העשרים, ולאחד מיקירי עולם המוסיקה ותעשיית הבידור האמריקנית. שני הקטעים משעשעים מאוד (על כן בחרתי להביא אותם כאן), גם מתוך הצחוק שעוררו בי, וגם מתוך הפרסונות השונות שעולות מהם: בין האמן הטוטלי, דאלי, שהוא פרסונה של אמן  בכל אשר הוא הולך, המשוכנע עמוקות בגאוניותו ובסינגולריות שלו, ובין האמן ארמסטרונג שדווקא המהומיו מסגירים את פגיעותו-ביישנותו,  שנדמה שעדיין עורג, גם אחר כל השנים הללו, לאישור הקהל ולאהבתו— ונרגש מהם עד עומק לב.

 

*

בתמונה למעלה: Salvador Dali, Self Portrait, Oil on Canvas 1923

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

1

 

   'אני רוצה להיות מלך העולם התחתון של אמסטרדם. ואז יום אחד אני אשאל מישהי: רוצה להיות מלכּת העולם התחתון של אמסטרדם? ואז נערוך מסיבה גדולה, ובשבילך אבא'לה נביא הרבה וודקה וערימות של בייגלה ומקלות מלוחים' אמרתי.

   'אצלינו במשפחה אין מלכים של העולם התחתון' הוא אמר, 'יש לנו לכל היותר קיסרים של אשפתות ונסיכות רחוב ודודות מטורפות שסחרו בסמרטוטים ומוכרי עיתונים שעלו על המוקד עם העיתונים שלהם, ועוד כמה נסיכות רחוב שמכרו את גופיהן כדי להציל את חייהן והצליחו להציל הכול מלבד את חייהן.. ויש לנו גם אופים, שלא היה להם קמח לאפות לחם, ואפו לחם בכל זאת, וקירחים שייצרו בסתר במרתף שלהם וודקה וכורי קברים, שכרו קברים לכפרים שלמים, ובעלי בתי מרזח שאהבו את הוודקה יותר מאשר את התורה, וישנו כמובן גם אני, אבא שלך, קיסר האשפתות הראשי.'

   'ומה קרה לכל נסיכות הרחוב ההן?'

   'אלהים משחק איתן גולות' הוא ענה 'כי הוא כל כך בודד'.

   וכך ישבנו יחד עד שהגיעה השעה ללכת לישון.

[ארנון גרונברג, ימי שני כּחוּלים, תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,  הוצאת בבל: תל אביב 2011, עמ' 105]

 

   זהו סיפורו של ארנון גרונברג, יהודי בן אמסטרדם, בן לניצולי שואה, ושל מסעו בין נשים ובין מקומות עבודה, בין בארים, ובין נערות הטלפון של העיר; זהו מסעו האחרון של אביו האהוב, הגוסס לאיטו; מסעה של אימו הספק-מטורפת, המבכה את בנה הצובע את שערוֹ ומופיע כך לבית הכנסת; זהו מסעו של נער חסר אמונה, נער שנזרק מבית הספר, שנזרק על ידי אהובתו הראשונה, שמאבד לדבריו, אמון בבני אדם, שאהובותיו המזדמנות רואות בו לדבריו, שטר כסף עם ידיים ורגליים, ובכל זאת ממשיך לעמוד לצד אימו המסורתית, לבוא לליל הסדר, כי אי אפשר לעזוב אותה לבד. 

   זה ספר על אי האפשרות להיות יהודי ועל הכורח להמשיך להיות יהודי משום שתמיד יזהו אותך כיהודי; על הרצון להתנתק מן המסורת המכבידה כל-כך של פוגרומים, שואה וריטואלים דתיים חסרי פשר ועל הצורך להמשיך לשאת אותם, משום שהם ניבטים מכל מקום— קורנים מתווי הפנים, ממלאים את המחשבות ואת הרגשות. זהו סיפורו של יהודי צעיר מאמסטרדם, בין שנות הנעורים ועד שנתו העשרים ושלוש, שאינם מציירים לו תקווה טובה ואחרית, שכן הוא מסיים את הספר כג'יגולו צעיר ונטול עבודה ממשית, כי בעולם של נערות טלפון ראוי שיהיו גם נערי טלפון, כי גם לנשים מבוגרות מגיע להנות. זהו עולמו של צעיר תזזיתי, הסובב כה וכה, ומסתבך והולך ואינו מפסיק לרגע לדבר; משום שאינו יכול לשאת את הדממה שבין המלים, את הבדידות, את הריקות והאבדן. כאילו שאז בדממה ייאלץ להיפרד לרגע מן הנלעגות שלו בעיניי עצמו ושל עולם ומלואו כפי שהם נשקפים לפניו.   

   קשה לומר אם ארנון אוהב את החיים. הוא לבטח שמח לשתות לשכרה, לזיין (כך הוא מתעקש לכנות זאת), לקרוא ספרות, לדבר עם בני אדם. אך לאורך הספר הולך ומתבהר כי ארנון אוהב לספר סיפורים על החיים עוד יותר מאשר לחיות את החיים עצמם. דוחף את עגלת הנכים של אביו, הוא מבין, עד כמה החיים הם הבהוב חולף, עד כמה מושגי הצדק האנושיים הם רלטיביים ובני חלוף, ועוד יותר לדידו, עד כמה הדת ומצוותיה הן מעושות, וכמוהן כנחמת טיפשים למה שחסר כל נחמה.

   ובכל זאת, ארנון לא יכול להינתק: אלהים שהוא אינו יכול לפנות אליו יותר, התפלה שהוא אינו יכול לשאת (גם כאשר נערת ליווי מבקשת אותו להתפלל עליה הוא מוצא שהוא אינו מסוגל), האב האהוב המת, היש האובד באין, עבר יהודי שלם של נסיכי אשפתות (לא תלמידי חכמים, לא גבירים ולא פרנסים) מתרוצצים בקירבו, גורמים לו להסתער על עוד יום נוסף.  סֶמי-שתיין, סֶמי-זיין, סֶמי-דחוי, סֶמי-עלוּב, שלא מצליח ליצור יחסי קירבה ואינטימיות, אבל גם חסר את היכולת לאבד את תקוות רקימת הדיאלוג, המילולי או המיני, להפריח איזו קירבה כלשהי מתוך ניכור מצוי, מתוך מרחק.       

 

2

  

   בשלב הזה היא נקשה על הזין שלי באצבע המורה שלה, כאילו רצתה לנער ממנו אבק. שכבתי על הגב, בזרועות שלובות מתחת לראש, ודיברתי בלי הפסקה כשאני נועץ עיניים בתקרה, כאילו חיכיתי למלאך שיופיע ויצעק: 'זרוק את המאכלת, אברהם.'

   'זה מדגדג?' היא שאלה.

   'כן' אמרתי 'קצת'.

   'סבא שלי לא חזר אף פעם' היא סיפרה לי. היא היתה עסוקה עכשיו באיבר שלי. היא לשה אותו והיא לשה גם את הביצים שלי.

[שם,שם, עמ' 160]

 

      כל אימת שארנון הולך להוריו או אל אימו להשתתף בחגים היהודיים הוא ממשיך אחר-כך בהזמנת נערת ליווי לחדרו.  כאילו יצר שילוב בלתי ניתן להתרה בין הטקס המיני ובין הטקס הלאומי-דתי-תרבותי; כאילו בשעה שהוא אנוס לחוות את יהדותו ללא-חציצה הוא בוחר להימלט אל המין האוניברסלי עם בחורות שונות בני עמים שונים;  כמובן, ניתן לפטור זאת בבדידות התהומית שעשוי לחוש רווק יהודי, די בודד ודחוי (כך אליבא דהמחבר) בחגים.  אבל יש כאן יותר מזה, כעין תשוקה של ארנון המספר לשבר את הנומוס הדתי-לאומי, המהדהד בקירבו בעיקר זכרונות של מחלות, סבל, שואה, כיעור, דחיה ומוות ולילך אל ארץ החיים המינית, רוויית התאוות, בהּ אין ליהדות המסורתית אחיזה וממשות, וממילא שוב היא אינה דורשת אותו להיבדל. במועדוני המין אין מודדים אותו כבן לעם למוד-סבל (מוריו ההולנדים של ארנון אחוזים באובססיה לצפות עם תלמידיהם בסרט 'שואה' לקלוד לנצמן שנה אחר שנה) אלא כאדם נהנתן— וארנון נהנה להימלט מן היהדות המזוהה אצלו עם סבל, כאב ומוות, אל הבילוי ואל הנהנתנות של הבארים ושל עולמן של נערות הליווי.  

    אבל לא ניתן להימלט, לא לגמריי, הדיבור תמיד מסגיר את הזהות היהודית, המחשבות הנודדות דווקא בעת האקט המיני אל אסוציאציות מקראיות כגון מעשה העקידה. היהודי-הצעיר אליבא דגרונברג הוא עוקד ונעקד, הוא מניף את המאכלת, המאכלת מונפת עליו; היהדוּת כמאכלת, כחרדת-מוות-מטפיסית תמידית, כפגיעוּת חסרת מוצא הדהדו בליבי את הגדרתו של ז'ורז' פרק (1982-1936) כיהדות קטסטרופלית שהונחתה עליו (אולי כמו מאכלת) בעטיה של השואה, ומזוהה אצלו תמיד עם תחושת חרדה צפה, העומדת תמיד ברקע הדברים (זו יהדוּת השונה כל-כך מן היהדות האורתודוכסית-קהילתית הנמסרת מדור לדור, ואשר חבריה נהנים מתחושה של ברית ביניהם ובין האלוה); יותר מאשר פרק, ארנון גיבורו של גרונברג, שונא את יהדותו ואוהב אותו בו זמנית— על כל פנים, אינו יכול להינתק ממנה. היהדות לדידו היא עלבון, רעל, דחיה; הנחמה— מין ואלכוהול, ושיחות עם אנשים חולפים (שלעולם לא נשארים). הנחמה זקוקה לרעל; הרעל זקוק לנחמה.  

  גרונברג החזיר אותי לשורות משל המשורר הסקוטי, יוּ מקדרמיד, מתוך הפואמה הגדולה שלו,A Drunk Man Looks at the Thistle  (שִכּוֹר מתבּוֹנן בָּברקן): 

 

הַפְּרוּצָה וְהָאֳלֹהוּת נוֹטְלִים חֶלֶק

בְּצוּרָתִי הַמְעֻוֶּתֶת כְּאִילוּ הָיִיתִי

תְּמוּנַת הַחֲוָיָה שֶהָיְתָה לָהֶם

כְּשֶהָאוֹר עָלַז בְּהַשְפָּלַת עַצְמוֹ

וְאֲדַמָה זִנְּקָה כְּכוֹכָב

[יו מקדרמיד, הברקן והגביע: מבחר שירים, תרגם: יאיר הורביץ, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1983, עמ' 22]  

*

   אלהים, כך אליבא דאביו של ארנון גרונברג, משחק גולות עם נסיכות הרחוב, אבל לאמיתו של דבר הוא כה ערירי בעולם, שהוא רק מדמה לו אותן. יושב לעצמו; משחק עם עצמו. אין לו איש בעולם. 

   אצל בנו רוחשת ודאות אפילה עוד יותר: היהודי נדרש על ידי החברה האירופית וזוכה לקירבה, כל אימת שהוא בעל הון (חומרי או רוחני), לקוח קבוע בבארים, איש העולם התחתון (המטיל אימתו), או אפילו ג'יגולו או זונה. היהודי המצוי הוא רוח-רפאים, ספק חי ספק מת, דחוי תמידית, העשוי למצוא נחמות מעושות בזרועותיה של הדת ושל הקהילה ו/או בתודעה של היות בן בניהם של קורבנות השואה.

 

3

 

  ערב כל נדרי הוא הערב היחיד שבית הכנסת מתמלא קצת. זה הערב של הנדרים, הערב שבו מתירים את כל ההבטחות, מבטלים אותן לגמרי, כאילו מלכתחילה הן היו בסך הכל אבק. אתה אמור ללבוש תכריכים בערב הזה. אין לי תכריכים, אבל אני מכיר לא מעט נוכלים עלובים שלא יהססו לפרוץ לקבר כדי להשיג לך.

   אני מאוד אוהב סטריפטיז טוב. זה תמיד מרומם את רוחי. אבא שלי היה מספר: 'דוקטור לנדסמן אהב מאוד חביתת עין טובה משתי ביצים'. לכל אחד יש משהו שמרומם את רוחו.

[שם, עמ' 320-319] 

 

   בניגוד לדברי גרונברג, ישנם יהודים מקיימי מצוות לא-מעטים שאינם רואים בתפלת כל נדרי את ליבו של ערב יום הכיפורים. חלקם (כמוני) אף אינם מתפללים אותה כלל ומתחילים את היום בברכת שהחיינו ובתפלת ערבית. 'הקיטל' אותו חלוק לבן אותו מצייר גרונברג כתכריכים, אינו בהכרח מסמל את המתים. ישנם יהודים אשכנזים שאמנם נתנו לו טעם של תכריכים שכן האדם בערב יום כיפור לכאורה נכנס בשער דין; ברם, אחרים דימו את הבגד הזה ואת הטלית בה נוהגים להתעטף בערב זה (הערב היחיד בשנה שבו מתעטפים בטלית מצויצת)כעין לבוש של מלאכים, סמל לטהרה,אולי הדהוד ללבוש הלבן שהיה עוטה כהן גדול בעת כניסתו אל קודש-הקודשים אחת בשנה [על פי פילון האלכסנדרוני היה נכנס הכהן אל הקודש עירום כביום היוולדוֹ].

  שלטון המוות הרוחף מעל בית הכנסת האמסטרדמי בערב יום הכיפורים, על פי גרונברג, מעלה אסוציאטיבית את כל אותם משוררים יהודיים ובלתי יהודיים שהקדישו שירים לבית העלמין היהודי (צ'סלב מילוש, גיום אפולינר, יוסיף ברודסקי, אלאן גינזברג, רישרד קריניצקי, הם רק כמה שמות העולים בי מהר וישנם רבים-רבות אחרים/ות); לא ייפלא כי ארנון מספר כי אימו מאמינה שאנחנו החלומות של המתים ומטעים כי אינו מוכן להיות חלום של מת. לכן הוא זקוק לסטריפטיז, למין, למשקה, לסיפור טוב; תפלת ונתנה תוקף דראש השנה ויום הכיפורים גורסת כי האדם הוא כאבק פורח וכחלום יעוף, שבריר חולף ביקום. גרונברג אינו מנסה להכחיש זאת, הוא רק מנסה להעניק לעצמו התרוממות-רוח, לפדות עצמו מן הדיכאון, מתחושת המוות הפנימית שמעוררת בו יהדותו, ככורח. בערב יום הכיפורים הוא אינו מעוניין במראות של חלומות-אדם עוטי תכריכים מול העיניים; הוא מבכר לצפות בסטריפטיז טוב.         

     הספר ימי שני כחולים הוא ספר של אי-נחת, מעורר ומערער את האדמה תחת כפות הרגליים: את הזהות היהודית, את ההשתייכות הציונית; זו אינה יצירת מופת,אבל זו יצירה נוקבת,עתים מקוממת בגסותהּ,המותירה קורא כמוני,עם שפע סימני שאלה בלתי מרפִּים.הנה כי כן דווקא בגלל התהום הרוחשת תמיד תחת הרגליים,בגלל החרדה הנוכחת,ההליכה לאיבוד בתוך הזהות היהודית האירופית, שהמאורעות הפוליטיים של המאה העשרים, הפכו אותה לכעין רוח-רפאים, המתדפקת על שערי הנפש, אבודה ומטורפת, ללא מקום בעולם; מתוך כל אותם שאלות והרהורים, שהעלה אצלי גרונברג בעד ספרוֹ, אני רואה בו יוצר קיוּמי-מאתגר, הפונה אל קוראו ודורש אותו באופן ישיר (עדינות אינה הצד החזק שלו,אף ניכרת בכתיבתו הנאה שבאי-עִדּוּן)לבחון שוב את חייו,את מקומו,את בחירותיו; יצירה כגון ימי שני כחולים הופכת בלתי-שכיחה יותר ויותר בין כל אותם המבקשים לבטא ביצירותיהם את הדעות התקינות, הנכונות, המכירוֹת; כל שכן בימים אלו שבין כסה לעשור,שבהן חנויות הספרים מתהדרות באלבומי חג, המציגים את היהדות כהרמוניה אנושית, ברית שליוה, מחויכת-מזמינה, נסוכה מדור אל דור; אלבומים המעלימים את הכאב הגדול שבעצם היות יהודי: את העצב השותת, את החנק בגרון ואת תחושת חוסר-המוצא.  

 

 

בתמונה למעלה: כריכת הספר— דיוקן דמיוני של ארמון גרונברג כחתן בר מצוה, בתצלום: וינסנט ון גוך בגיל 13, צילום: ב. שוורץ, בריסל 1866 [הכיפה והמשקפים הוספו בידי המו"ל העברי].

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  

אבּוּ נֻוָּאס (נקרא כך כנראה על שום תלתלי-ראשו),מגדולי השירה הערבית הקלאסית (814-762),בן לחיל שמעולם לא הכיר ולאורגת שטיחים פרסית (לאחת הגרסות, נמכר בילדותו על ידי אמוֹ לסוחר תימני ושם אומץ על ידי משוררת מקומית שחינכה אותו לאהבת השיר),היה אדם שחש מחוץ למסגרת הדת המוסלמית, אמנם לעתות מזומנות פקדוהו הרהורי-תשובה, ועל כן מהר לשורר כמה מזמורי-כפרה שכאלו, אך מירב שירתו והדרה היא שירת-יין,כלומר: שירתו של הולל, תאב-חיים, ביסקסואל, המתאר בפרוטרוט את תאוותו לנערות העולות מן העין ואף לנערים המוזגים לו את היין. קשה לומר, כי מעבר להיותו של אבו נואס, ליברטין-מוסלמי קדמון וקלאסיקון ככל שאמור בשירתו, כי ניתן היה לראות בו דמות מופת דתית או מוסרית,ועם זאת מדובר באדם שתאוות-החיים שלו וכשרון ההוללות יוצא הדופן שלו היו לאגדה, ולדעת חוקרים, דמויות הדוניסטיות המובאות בסיפורי אלף לילה ולילה  כולן יצאו תחת אדרתו של אבּוּ נֻוָּאס במובן היותו מופת להוללות פורצת כל גבול וטאבו.

ואף על פי כן,אם ישנו תחום אחד בו יש להטות אוזן לאבו נֻוָּאס היא שירתו האנטי-מלחמתית האנרכיסטית,במובן היותו חי תחת שלטונם של בתי מלוכה אסלאמיים,שהמלחמות ביניהם היו חזון נפרץ למדיי,וההתנגדות לדרכן- מתכון ודאי לקביעת ראיון-אחרון עם התליין.אבו נֻוָּאס,כמי שאהב את החיים הטובים בכל מאודו,סלד מן המלחמה,מנזקיה,ומן היגון שהיא ממיטה על המין האנושי.בשעה שעמו,ובית המלוכה העבאסי,תחתיו פעל,סללו את דרכם,דרך מלחמות,כיבושים ושיעבוד,בּכֵּר אבן נֻוָּאס את היין,המוסיקה,האהבה והמין.על האדם לשמוח ולרוות עונג בחייו ככל הניתן,ואף אם נולד עני,עליו לשחר על פתחי-השמחה,אשר סופה להתדבק גם על שעריו.כאן המקום לציין כי מירב שיריו האנטי מלחמתיים של אבו נֻוָּאס קובצו והוכרזו אחר פטירתו כ-'שירים אסורים',מטעם עידוד שתיית היין,מעשה אנטי-אסלאמי בעליל,אף מטעם הרדיקליזם הפוליטי העולה משירתו הפציפיסטית-הדוניסטית כאחת. אף על פי כן, השפעתו הגדולה כנהנתן אגדי גרמה לכך כי היו מי ששמרו את שירתו ואף ציטטו מתוכה [למשל, סופרים, משוררים, והוגים ערביים-חילוניים במאות התשיעית והעשירית], וכך על אף הפער ששרר בינו ובין תפישות תיאולוגיות-פוליטיות אסלאמיות יסודיות הגיעו שיריו לבני הדורות הבאים.   

   הנה שני שירי יין משירת אבו נֻוָּאס שיעמידו על דרכו ועל הוראתו הייחודיות בתכלית:

 

1

 

לְחַיֵּי מִלְחָמָה שֶלִי נִזְדַּמְּנָּה

חִצֶיהָּ— יַיִן בְּרֵיחָן

העוּד— קַלְעַהּ

וּטְלָלִים פְּגָזֶיהָ;

מְנַצְחֶיהַ עוֹגְבִים פַּנְקָנִיִּים

וְעֲלָמוֹת דַקּוֹת-מָתְנַיִם שֶעָלוּ מִן הָעַיִן ;

זֹאת מִלְחַמְתֵּנוּ וְעִנּוּגֵנוּ

וְאֵינָהּ מִלְחַמְתָּם שֶל הַ מְטֹרָפִ ים

 

2

 

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל

חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;

מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת

וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת

מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה

וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים

[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999, עמ' 41,44]

 

   יש לשים לב למגמתו המהפכנית של אבּוּ נֻוָּאס,התוקף את כלל הממסדים הדתיים והפוליטיים בקרבם הוא חי;הנמנעים משתיית יין,המחוקקים חוקי צניעות מחמירים, ויוצאים בראש צבא אל הקרב,קרי:השלטונות המוסלמים,הם מטורפים וסכלים; לעומתם,לוגמי היין תדיר,החופשיים בדעתם ובמיניותם,הנמנעים מן היציאה לשדות הקרב–הם אנשי המעלה.תוקף אותי פתע הרהור משועשע מה היה עולה בגורלו של משורר ישראלי-יהודי לוּ היה מטיף היום ברבים לחיי שירה,שכרוּת,אכילת פירות-ים (מקבילה אפשרית  לאיסוּר שתיית היין בשריעה'),מין ביסקסואלי חופשי,ולגילוי בוז תהומי כלפי מערכות הצבא והביטחון.מבחינה זאת,איני בטוח האם הנומוסים החברתיים בתוכם אנו עושים השתנו הרבה ב-1,200 שנים האחרונות.

 יותר מכך,יש לעיין עד כמה נועזת השורה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל לא הממסד הדתי ולא השלטון הבע'דאדי יקבעו עבור אבּוּ נֻוָּאס את הליכותיו ולא הם יכוונו את חיצי שירתו, אלא הנפש-עצמה, 'האני'. יש כאן אמירה בלתי מובנת מאליה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שלה של משורר שאינו מוכן לכרוע ברך בפני הריבון, הקורא דרור לנפשו ואינו מוכן להתחשב במוסכמות החברתיות (הפוליטיות-דתיות) הסובבות אותו, אף אם ייכלא או יוצא להורג בעטיין של הכרזותיו.ואמנם,כפי הנראה,נכלא  בּוּ נֻוָּאס בהוראת הח'ליף העבאסי, אלמאמוּן, באחרית ימיו ונפטר בבית הכלא. יש אומרים כי ניסה לחזור בתשובה לזרועות האסלאם כמה פעמים, ותאוות החופש שלו גברה על מחויבותו להלכה.נקל בעיניי לראותו יושב במחבושו ומזמר ורסיה משלו לבלאדה של כלא רידינג,או מזמר שירי שיכורים לצליליו של עוּד דמיוני.אבל יותר מכן,ביקורתו כלפי קיצוניות דתית ומיליטריזם פוליטי כ-"טֵרוּף", השולל מבני אדם את חירויותיהם הבסיסיות  ומצעידם אל שדות הקרב לאבד את חייהם לטובת המדינה,ראוי לה שתישמע גם כיום   

 

לרשימות אלכוהוליות נוספות:

One Alcoholic Afternoon

הבה תתר לי שכרוּת מתמדת

בתמונה למעלה: וינסנט ון גוך, כרם אדום, שמן על בד 1888.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*

בסופו של דבר, אני מנסה להתאושש כמו אדם שהתכוון להתאבד ומנסה לחזור אל החוף כשהוא מגלה שהמיים קרים מדי (וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו, סן רמי, תחילת ספטמבר 1889, תרגם: אייל פלד, השוואה עם המקור: שמעון וגה, הוצאת שוקן: תל אביב 1992).

וינסנט ון גוך נפטר בבוקר 29.7.1890, לאחר שירה בעצמו באקדח ב- 27.7.1890 בשעת ערב. בבוקר אתמול מלאו 120 שנים לפטירתו.

 

1

 

 

חמה צהובה, הר בסגֹל, שדה חרוש בשלל גַוְנוּת  

לשם הלך ון-גוג (Van Gogh) למוּת

כבחלום, עוד שם אינו, הנִיר עוד יחידי.

רק אילנות שלשה ככנורות ידְּמוּ בבכי.

שוקעת שמש, גוונים יֵרֵכּוּ ירדמו,

יכבו כגחלים- אדֹּם, ורֹד, סגֹל

הנִיר עתה מִטָּה מוּצעת בּמִכלוֹל

גַוְנוּת

הנִיר נכון, ממתין – יבוא ון גוג למוּת.

(א' טאבאשניק, 'שדה חרוש עם שקיעת השמש', מהשירה האידית באמריקה, תרגם מיידיש: אברהם צבי הלוי, הוצאת המנורה: תל אביב 1967, עמ' 90)

 

 

2

 

אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת

השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי

שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.

 

הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י

ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם

על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.

 

התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן

הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.

יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויותנִצּוֹת.

 

לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי  

אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.

בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,

 

ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,

מיֻתּמתשל מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים

את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.

 

(שלמה אֲבַיוּ, 'אזנו הכרותה של ואן גוך', מעֵין הבטחה,  הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 61)

 

 

3

 

שדה הקמה עם העורבים של וינסנט הוא חלקת ראשהּ של אהובתי;מתוֹך דרכים נדָּחוֹת החשוּפוֹת בין צהובשערהּ הגוֹלש,רק כמנת כְּאֵבֵיהַּ, נוסק להק הרהורי אבדון שחורים אל תוך רקיע לילה מהדהד הודו, שקט ונשכח, כמו גופתוֹ של וינסנט, התלוּיה בשערהּ בין שמים וארץ, מעט מעל תמוּנת שדה הקמה עם העורבים.   

 

רק במשבים השואפים בִּשְׂעוֹרֵי הכאבים, נשאר עדין איזה אור.

 

(שועי רז, 'שדה קמה עם עורבים', נכתב בשנת 1993, עוּבד מחדש עם מודולציות קלות 2010).

 

בתמונה למעלה:  Vincent Van Gogh, Champ de blé aux corbeaux, Oil on Canvas, July 1890 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

אפריל הוא האכזרי שבחודשים, כך סבר ט"ס אליוט.לעומתו גרס קארל צ'אפק כי אפריל הוא המבורך בחודשים עבור הגננים (שנת הגנן, תרגמה מצ'כית: רות בונדי, הוצאת בבל: תל אביב 2010,  עמ' 41). הניגוד בין השניים הדהד לגבי זכרוני את גיבוריו של יאסונארי קוואבאטה, אשר בספרו יופי ועצבות (1964), מוליך את גיבוריו בין גנים יפניים יפהפיים לעת פריחתם, ואף על פי כן, ברקע הדברים, נרקמת עלילת נקם אכזרית של מוות בטביעה. מה שהביאני אל התאבדותו של פאול צלאן אשר שם קץ לחייו במימי הסיין בעשרים באפריל שנת אלף תשע מאות ושבעים. שנתיים אחר-כך, ללא קשר ישיר, בשש-עשרה באפריל אלף תשע מאות שבעים ושתיים שם קוואבאטה קץ לחייו, בביתו בטוקיו, בהזרמת גז. לא יודע איך זה אצל הגננים, אבל אפריל נראה די אכזרי לפתע.

   אל הגנים אצא בעקבותיו של צ'אפק לראות ההנצוּ פרחי אביב. שהריי אף האדם יש בו תערובת של יופי וברכה השזורה יחדיו כמלקדמין באכזריות נוראה. פריחות, לבלוב, קיצוץ, ונבילה משמשים בערבוביה בכל מקום. עד שלעתים ממבט ראשון קשה להבחין מיהו מה מהו מי. מהומה של התנהגויות, מחשבות, חוויות, תאוות, תשוקות,  רגשות וזכרונות—פירות אנושיים רוחשים,מלבלבים ונובלים בכל עת, ובכל מקום. יש הרואים בזה תכלית, ויש שאינם רואים בזה תכלית.

   יהודה אלחריזי (1225-1165), המשורר הנווד, יליד טולדו, סוג של משכיל סף- חילוני יותר מאשר יהודי אדוק ורבני, אשר נדד במערב ובמזרח רוב ימיו, והושפע עמוקות ממשוררים ערביים, כגון: אלחרירי ואבו נואס, אף היה אחד היהודים היחידים, לצד שלמה אבן גבירול והרמב"ם, שצוין על ידי אנשי הגות וספרות ערביים בני הזמן כמשורר ואינטלקטואל, בעל שאר רוח.  מעט לפני חתימה, בשער הארבעים ותשע מספרו תחכמוני, תיאר אלחריזי יציאה אל הגן, באופן שלא ברי האם הוא כוון אל הנופים מעוררי-היופי בלבד, או אל הספרות ואל החכמה האנושית במיטבה, הנדמית לו כגן פורח, מוטיב קבוע ביצירתם של אבות-אבותיו המשוררים-הפילוסופים של אלאנדלוס (ספרד המוסלמית):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/בימי תענוגִי ונפשִי/ובהיותי כפרא חָפשִי

להתעלס בצללי הגנים/ ולראות בשושנים

ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ועוררתי שחרים/ויצאתי בכפרים

להתעלס באהבים/תחת צללי הערבים/

והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תגלה לי אהבה מסֻתרת/ובלי לשון מדברת

קראה לי לשלום/ואמרה לי: גש הלֹם

אביע סודות אליךָ/ואצלתי רוח-אהבתי עליךָ/

והנה הבאתי לךָ מפרי אדמתי/ ומראשית תבואתי/ריח ערוגתי/וריח אבקתי/וקח את ברכתי

ואם תסוּר אלי להתעדן באשנבֵּי-צללַי/ובמשאבֵּי-נחלַי/ תִּרוֶה בנוזלי-טללַי/ והייתָ קרוב אלַי

[יהודה אלחריזי, מבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

 *

   יש בתיאורו של אלחריזי איזו חמדת התייחדוּת של אדם המשוטט בטבע, בין גנים, המעוררים בו אהבה גם מחשבה. עד אשר הוא חש ממש חלק מן הגן, הכרה אנושית הפוסעת בגן של הכרות סודיות, שכמו נלחשות אל אזני-ליבו. רוח הגן מדומה לעין פנוֹימה סטואית, רוח גדולה המעניקה לכל אחד מן הברואים כפי הגדרים שנתנו בכל מין, וכפי כשריו הייחודיים. אלחריזי אליבא דדבריו, הופך למשתתף קרוב במחשבה הצפונה בטבע, הסובבת בגן ומגלה לו את צפונותיה.

   חשוב להדגיש, מסע נפשו של אלחריזי כאן אינו עובר דרך בית הכנסת, בית המדרש, או דרך הוראתו של רב או מנהיג רוחני כזה או אחר. אלחריזי מתעורר השכם, לא על מנת למהר לקיים את מצוות התפלה, אלא על מנת לצאת ולהתנסות בטבע, בשחר הבוקע, ברוח הבוקר השולחת אל האדם את ברכת- הטבע, ומעוררת בו לראות עצמו כאזרח היקום.

   שעת בקיעת החמה, אותו מצב גבול של קץ החשיכה ועלות האור, שימש כמה מחברים סוּפיים-ערביים כאליגוריה להשגה/חוויה יוצאת דופן, הנרשמת בנפש. כמאה שנה אחרי אלחריזי, יעשה בה גם הפילוסוף משה נרבוני שימוש ער.  אלחריזי מציב את נפש האדם במישרין מול הטבע. כצייר במלים, הוא מבקש להמשיך ולהנביע/לדובב את מצב הנפש, בצאתה מן הכבלים הפוליטיים- חברתיים אל הסדר הטבעי המטפיסי. להיות עולם, לא עוד נתין או אזרח בממלכה או בעיר.

   פרא נוסף כזה שיצא השכם אל הטבע וזה הביאו לידי סוג של אקסטזיס של אדם ההופך לאחד עם הכל,עד שדומה כאילו השמש נפקחת מתוכו היה ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926):

*

להאזין אט אל מַשְּבֵי הכוכבים המושכים לבֹּקר רכּוֹת

להתבונן בהִלַּת ערפלי האשדות השרים אל קריאות

אביב הלימונים להריח האזוביון היערה מלחי אדוות הגלים

לטעֹם השוּניוֹת המִפרשִים בַּיַּמוֹת פּרוּצוֹת האִישוֹנִים שֶלַחרציוֹת

לפסֹע בעשב הגבוה ירכתי אדמה חרושה במרומי שדה תירס ברוח

קדים הלוהטת לעמֹד

שכוּר עתרוֹת שפעת החסד הנח צונח אין קול

ולפקֹח העין האחת הכמוּסה בתוככי הֲוָיָתְךָ עַצוּמה  

כְּעֵין השֶמֶש

וּלְהַלֵּלְיָהּ!

[ע' הלל, 'חסד', מתוך: הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1980, עמ' 105]

*  

על אף החתימה ולהלליהּ לא ברי עד תום האם המשורר מהלל את האלהוּת המוכרת מכתבי הקודש (אילו-שהם כתבי קודש) או שמא את האלהוּת המתגלה מתוך הטבע, כעין: Deus Sive Natura (האל או הטבע) הספינוזי, או אולי בבחינת, דֶה, פניו הנגלות של הדאו.  אבל מדוע להשית סייגים וגדרים. שכן, לפני הכל ואחרי הכל, יש גם אצל אלחריזי וגם אצל הלל, הלך-נפש החוגג את העולם, החש שמחה אין קץ על שהותו בעולם ועל ההשתתפות בהויה. רגע שבו מסתלקת מעם האדם כל רמז לאכזריותו של הטבע,  והכל נראה לו מבורך, הומה חיוך.

 

מכמה בחינות, מתקשרת הרשימה הנוכחית לרשימה קודמת, הרוחות של מארס

 

בתמונה למעלה: Vincent Van Gogh, Garden of the Asylum at Arles, Oil on Canvas 1889 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

*

  

 בחלפי מעט אחר שחשך היום, על יד פתח של בית ישן, זהיתי  ישישה חווריינית מאוד, ולצידה בחור צעיר יותר, זקנו ארוך ועשוי, כיפה שחורה לראשו. החשכה החלה לשרור, כמו עננת תה הולכת ומתפשטת בתוך כוס מיים רתוחים. כך נשמעה שיחתם:

  *

– היה שם כלוּם

– אבל מה היה שם?

– (שתיקה)… שדות. היו שדות.

– מה עוד?

– חצבים.

– חצבים.

– דרכים.  

– דרכים.

  *

   הלכתי הלאה, בראשי הומים הדברים ששמעתי:

 

*

היה שם כלום.

שדות, היו שדות.

חצבים, דרכים.

 

*

אפשר היתה זו פרשת נח אשר מועד קריאתה חל השבת. דימיתי לי נוף בראשיתי. נוף שלאחר המבול, כאשר הארץ שבה ומתגלה מתוך המים. אפשר שהיה אז סתיו (על פי התורה בעשרים ושבעה ימים לחודש השני יבשה הארץ; על כך נחלקו חכמים בין אם מדובר במניין לפיו החודש השני הוא אייר או בין אם מדובר במניין לפיו החודש השני הוא חשון; וכך הביא רש"י בביאורו). חסרה לי הקשת. איך בכלל ניתן לברוא תמונת נוף מתוך הנוף הפשוט והמופשט הזה, נקודה בזמן ובמקום? הן כל-כך הרבה מקומות עשויים לענות על התיאור הזה. החזרה-הדגשה של המלה 'שדות' אינה לחינם. את הקנבס צריכים למלא, אם כן, שדות, בראש ובראשונה שדות. אחר כך חצבים ודרכים. שוליים אך נוכחים די הצורך. מרמזים על סתיו שבחוץ או סתיו שבלב ועל חלוף האדם. רוח נושבת. איני יודע מאין צצה רוח נושבת. הרוח נושבת. אין עוררין לדידי כי בנוף הזה היא נושבת. אני חותם זאת בהאייקו:

  *

היה שם כלום –

שדות, חצבים, דרכים,  

רוח נושבת.

  *

כמו  מאצואו באשו שבדרכו לאוקו חולף במאצושימה, שם הנוף היפה ביותר ביפן, וליבו הומה בו מתוך פליאה ועונג:

*

במאצושימה

לבשי בגדי עגוּר-

הקוקיה!

(מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51).  

*

אף ההאיקו הזה, להערת המתרגם על אתר, אפשר שהתבסס על שיר קודם של הנזיר יוסֵי: 'אני יודע זאת/חורף הגיע לאי מאנו/על החופמים לשאול/את בגדי הנוצות של העגורים.'

*

    ההאיקו של באשו מציין כמובן את ההתעלוּת בנופי מאצושימה אז נדמה לה לנפש כאילו הגיע לשלימות ולאושר, כעין קוקיה (צפור פשוטה) ההופכת לוּ לרגע לעגוּר (הצפּוֹר האצילית ביותר).

האדם אינו זקוק ליותר מאשר שדות, חצבים, דרכים ורוח נושבת (אפשר שהרוח תביא עימה גשם וקשת). אפשר גם טיול ערב והטיית אוזן לשיחה מקרית ברחוב; אפשר גם להרף דקיק של מעבר עיניים בשינה לכדי תזוזות בלתי רצוניות, אחוזות מקצבים משתנים משל עצמן, סהורות בעת חלימה. השתקפוּת צלולה של אש אדומה-סגולה בשלוּליות המים, אין איש יודע היכן אש זו מצויה. נדמה לך ששמעת קול אישה מרוחק. כבר קשה לך להחליט האם באותה השעה ניצבת בבית הכנסת או על גדות האגם.       

 

 

 

2

 *

   בשבעה בחודש חשוָן (חל היום) מתחילים לבקש על ירידת הגשם: 'ותן טל ומטר על פני האדמה'. אמנם, מתחילים להזכיר בתפילה היהודית-רבנית את הגשם כבר בשמיני עצרת/שמחת תורה, אך משתהים בבקשת הגשם כשלושה שבועות. הטעם ההיסטורי היה המתנת פרק זמן מספיק עד שישוב אחרון עולי הרגל (סוכות היה אחד משלושת הרגלים) לביתו, כאשר יהודי בבל שימשו לצורך העניין קנה מידה למסע ארוך ועל כן העריכו את המסע בשלשה שבועות.

   מסכת תענית מן תלמוד בבלי דנה לא מעט בסוגיות הקשורות בירידת הגשם ובבקשת הגשם. יוצריה קיבלו את דעת התנאים, החכמים עורכי המשנה, ואת דעת התורה לפיה קיים קשר בין התנהגותו-התנהלותו של כל אדם ואדם ובין ירידת הגשמים על הארץ. רעיון זה, הנשמע מרוחק מאוד מן התפישה המדעית מטאורולוגית, יש בו גם פנים יפות – והוא יצירת קשר בלתי אמצעי בין האדם ובין הקוסמוס. האדם נתפס כחלק מן הטבע: הטבע משפיע על האדם והאדם משפיע על הטבע, אמנם לגרסת הרבנים: על ידי תשובה מחטאים, מעשים טובים ותפילה לאל.

   בשלל האגדתות היפהפיות והמפתיעות המלוות דווקא את מסכת תענית מן תלמוד ירושלמי מובא דימוי מפתיע של ירידת הגשמים כפי שמופיע במסכת תענית מן התלמוד הבבלי דווקא:

*  

מאיימתי מברכין על הגשמים? משייצא חתן לקראת כלה (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ו' עמוד ב') 

*

אחד מתלמידיו של ר' גרשם מאור הגולה (1038-960), ראש ישיבת מגנצא (מיינץ) בשלהי המאה העשירית ובתחילת המאה האחת עשרה כתב בשם רבו את הפירוש הבא:

*

משייצא חתן לקראת כלה: משיצאו מיים התחתונים לקראת מיים העליונים בדרך שיבוא חתן לקראת כלה, ששקולה כתחיית מתים ששניהם חיים לעולם.

*

על פניו מדובר פה במפגש בין הגשם היורד משמיים ובין מקווי המיים על הארץ  ההולכים ומתמלאים ומתגבהים מן הגשם.

   והנה בספר הזהר, שנתגלה כנודע בשלהי המאה השלש עשרה בקסטיליה שבספרד, ובאופן מפותח הרבה יותר בכתבי ר' חיים ויטאל משום רבו ר' יצחק לוריא, האר"י, בצפת ובדמשק של שלהי המאה השש-עשרה, נמצא המונח הטכני 'מיין נוקבין' כלומר: מיים נִקבִּיים. וביאורם: כל מעשי האדם במצוות ובתלמוד תורה מעוררים את העליונים, כעין מיים נקביים הההולכים ומתגבהים, ואז זוכים בפתיחת מעיינות השפע מלמעלה. מקורם של המיים הנקביים הוא בעבודתו הרוחנית של האדם על הארץ, ובזכותם מתברך כל המין האנושי בנביעה רמה הרבה יותר. ברם, ראוי לציין כי אליבא דהאר"י עבודת האדם היא ראשית התהליך כולו, ומבלעדיו לא יתקיים אותו מפגש ולא ייצא כביכול החתן (האלהות המטפיסית) לקראת כלה (היקום), ולא ייווצר זיווג דכר בנוקבא, זכר בנקבה, וחלילה תסתלק רוח החתן מכלתו.

   ספר הזהר אף מתאר את החופש היצירתי הזה. לדידו תלמיד חכמים מצליח ליצור מציאויות חדשות בכח חידושים ומקוריותו. אף האר"י טוען כי באמצעות התפילה, הלימוד והמחשבה היצירתית יש בו באדם היכולת להביא לנביעה מלמעלה אל המציאות ואף ליצור מציאויות חדשות, שפירושן פתיחת מעיינות ברכה עליונים  לכל המציאות.

   תפישתו של תלמידו של ר' גרשם היא דווקא לפיה מגלמת לכאורה יציאתו של החתן לקראת הכלה את התגבהות המיים התחתונים כלפי המים העליונים (השמים). דווקא הכלה היא הנתפסת כאן בבירור כצד המנביע, התלמיד-החתן אינו אלא מאגר המתאווה להתברך ולהתמלא בגשם שיינבע אליו משמיים, כלומר מן הכלה. החתן- הארצי אפוא אל לא לראות את עצמו כגורם דומיננטי מדיי, אלא להלך בענווה ובשפלות רוח כלפי הכלה אשתו שממנה הוא מתברך. דברים כגון אלו נאמרים בדף העוקב:

*

למה נמשלו דברי תורה? למים. 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נ"ה,1) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אינן מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו (בבלי תענית ז' ע"א)

*

כלומר, המבקש ללמוד עליו לשים עצמו פנוי ללמוד מכל דבר בכל עת, כמי שפנוי וקשוב לכל שיח, בכדי ללמוד ולהיטיב את הבנתו. על כן דומני כי החכמים כדרכם התעלמו פה מעט מן האשה הארצית ופנו לכלה השמיימית שהיא התורה אשר חתנהּ הוא התלמיד. עם זאת, יש במאמר גם בפשוטו, בכדי להסביר כמה מן ההלכות שנקטו בית מדרשו של ר' גרשם מאור הגולה כלפי זכויותיה של האשה בכלל ושל האשה הנשואה בפרט, שהיו חסרי תקדים בעולם היהודי של ראשית האלף השני. ואמנם מזכירים פה כי גם החתן וגם הכלה בברית ייחודם, יש בה בשמחתם, משום תחיית מתים וכניסה לחיי עולם, כעין מה שחווה באשו במאצושימה.  

   ואילו אחד מתלמידי רש"י (ר' שלמה בן יצחק, 1104-1040) שלמד אף הוא אצל תלמיד של ר' גרשם מאור הגולה, כתב על המאמר שהבאתי למעלה : מאיימתי מברכין על הגשמים? משייצא חתן לקראת כלה בזו הלשון:

*

חתן לקראת כלה: שירדו כל כך שכשהטפה  נופלת, יוצאה אחרת ובולטת כנגדה מפי מורי (=רש"י), לשון אחר: שהשווקין (=השווקים) מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו  

*

הנה כאן, כימי דור אחר ר' גרשם מאור הגולה, התפישה הנה כבר דיאלוגית ושיוויונית, היציאה זה לקראת זה הנה יציאה הדדית, של הכלה ושל החתן, של איש ואישה, של התלמיד ושל המורה, של בני אדם עם בני אדם, יש מקום לשיח. כל באי עולם כולם אחוזים בדיבור, משפיעים אלו על אלו, ומקבלים אלו ואלו. כמו גשם הנופל על ראשי כולם ללא הבדל, וכולם נהנים ממנו ומשתתפים כולם במים הנאגרים על הארץ. כולם עומדים בגשם. גשם, כמו שלום, ברכה אוניברסלית. לכשיירד הגשם אפוא אצא כמו טיפה אל החוצות, לקלח כנגדו.  

  *

  

 

 

בתצלום למעלה: Blue Crane, Photographed by Rhett A. Buttler ,2006 

*

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

Read Full Post »

  

חברי הטוב,המשורר אשר זנוֹ שלח לעיוני לפני ימים מספר בת שיר,שנבעה בו בהרף אחד.אשר כבר פרסם מספר שירים בכתבי עת כגון הליקון ואלפיים.לאחרונה נדפס שיר שלו באנתולוגיה של שירי אהבה שיצאה לרגל שישים שנים למדינה לצד שירים של משוררים, כגון: יונה וולך, פנחס שדה, יהודה עמיחי ודוד אבידן. 

   בראשית הכרותי עם אשר לפני כמה וכמה שנים עת למדנו פילוסופיה בצוותא, התרשמתי מאוד מכך שכבר לאחר שיח בסיסי וראשיתי בענייני כתבי עמנואל לוינס,הציע לי לקרוא כמה משיריו. אני זוכר שכבר לכתחילה הבחנתי בדוֹק החברתי הנסוך מעל שיריו כולם,ובקרבתו המתמדת אל המוסיקה (במיוחד רוק ישראלי:ברי סחרוף,שלום גד,עמיר לב)והקולנוע (ישראלי,אמריקאי וצרפתי). ובכל זאת, היה בהם משהו ייחודי, אישי ודובר כל-כך, שזכור לי עד היום איך צעדתי אותו יום בדרך הביתה ותמהתי על כך שדווקא באולמות הפילוסופים, המנוכרים והאנליטיים,מצאתי לי חבר משורר אמיתי.

   אשר קצת הסס כאשר הצעתי לו לפרסם את השיר להלן בלא שהוּת.אמר,אולי עוד צריך עריכה והידוק.קרוב לודאי כי הצדק עימו.אך דומני כי דווקא במלים הגולמיות,שנבעו כמו בכתיבה אוטומטית יש לעתים את המעלה של דיבוב הכרתו של אדם ללא מפריע, ובלא שיכיל עליהן סוגי שיפוטים ותבניות, העשויים לדכא את מה שבער והטריד, אש מבויתת, אח מבוערת בסלון אורירי, יותר מאשר כמדורה מבשרת על ראשי ההרים, האומרת לשנות את מציאותם של קוראיה ואת קיומם לתמיד.   

   לפנינו איפוא שיר Beat, כעין כתיבתם הנובעת של אלאן גינזברג, ג'ק קרואק ולורנס פרגילנטי, אולי בהקשר הישראלי סומכת אצל רוני סומק, חונה מעט אצל עמיחי, ואולי גם מהדהדת משהו מרוחו של הדיבור הישיר מאוד אצל וולך,לסקלי ואיתן נחמיאס-גלס,הזוכה לעדנה ייחודית ועדינה למשל בספר שיריה החדש של יוּדית שחר.אבל יש במהלכו של השיר,שראשיתו בביקורת חברתית- כלכלית-פוליטית ואחריתו בטרדה הקיומית המאחזת של הדברים היום-יומיים: אהבה, תשוקה, מוות. כעין תפישה של דיבּור-שיר, בּלוּז החיים והקיום. וככזה הוא נשמע לי נכון, כמו ששיר צריך להיות. כל כך נכון, שאין דבר נכון יותר, נכון לרגע יצירתו.       

 

פּעוּר פּה// אשר זנוֹ

 

כל

התחתונים שלי קרועים

לא בגלל אהבה

אלא בגלל התשמיש היומיומי

בכיבוס החוזר ונשנה

במים קשים

והייבוש בשמש הקופחת

אוי ארצי מולדתי

שאפילו המים שלך קשים

 

הם משקרים אותנו בטלוויזיה

הם משקרים אותנו בעיתונים

הם משקרים אותנו ברדיו

 

הם צריכים אותנו תמיד יפים

גם מלפנים וגם מאחור

כמו שהשמש יודעת לשקוע בים

ובמדינות אחרות לזרוח ממנו

 

הם רוצים אותנו מולטיפונקציונאליים

שהמיטה תדע להיות שולחן

שהשולחן ידע להיות גם כסא

שהכסא ידע להיות חשמלי

שהחשמל ידע להיות גם עונג

שהעונג ידע להיות גם מיטה

וחוזר חלילה

 

וכל תשוקה בסופו של דבר

נגמרת בעוֹר

התשוקה מתקיימת רק עד להיכן שמגיע

העוֹר

 

הכי חזק לפנות הערב

להתנשק תחת עץ

כשכל הרחוב מביט

והשפתיים יפות גם אם מעולם לא עלה בהן

שם השם מפורש

  

אפילו למות

אנו תמיד מתים פעורי פה

ולא מפני הפליאה

שהמוות הגיע הרף

אלא כדי שהמילים שאמרנו

בזה העולם

יחזרו אל פינו

וימלאו את אברינו כתשבץ

באותיות החסרות

  

© 2009 כל הזכויות שמורות למחבר 

 לקריאה נוספת מומלצת מאוד בשירים משל אשר זנו עיינו בכתב העת אלפיים 29 בהוצאת עם עובד: תל-אביב 2006.   

 

בתמונה למעלה:Vincent Van Gogh, Starry Night over the Rhone, Oil on Canvas 1888

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

עמדתי מול פתקי הנייר,העשויים עץ כרות;נוכח פרגוד קרטון,עיבוד של עץ כרות.יום אחר ט"ו בשבט,הקבוע כבר מני מִשְנָה כראש השנה לאילנות.מהרהר בין מה שהוא עבורי עץ החיים ומה שעבורי הוא עץ הדעת. מה מגרש אותי מגן העדן היחסי של דמוקרטיה,חירות המעשה והמחשבה ושל זכויות אדם, ומה מקרב אותי לשם. לא רוצה להתעורר עם ביבי כראש ממשלה. ברם, איכשהו מאחורי הפרגוד,האפשרות להצביע לבני חמקה עברה אצל הכרתי,כצל שאין בו ממשוּת. גם מר"ץ נשתכחו ממני כליל, גם רצוני להכניס את צביה גרינפלד לכנסת. על אף סימפתיה מסוימת לבית היהודי, אף הם לא חצו את סף החלטותיי- אינני ימני, מעולם לא הצבעתי ימין. ממקומי בחיים- קשה לי להניח שזה יקרה אי פעם. נותרתי עם שתי בחירות אפשריות: דעם של אסמא אגבריה [אשה ערביה, דמוקרטית, מנהיגת פועלים, פעילת זכויות אדם- כל מה שאיננו התנועה האסלאמית החזית הצפונית, המשכו של החמאס, ולכן לטעמי מניע מובהק,אפילו ציוני, לתמוך בה] והתנועה הירוקה- מימד,שלנוכח מחוייבותי הסביבתית הרשימה המבטיחה בהחלט,והרצון לשמור על ח"כ מיכאל מלכיאור בכנסת (לאחרונה העביר חוק ליסוד זרם חינוך חילוני- דתי,ראשון מסוגו. מה שחשוב לטעמי ביותר לעתיד החברה הישראלית). שהות קצרה של שיקול דעת(שמשום מה נתפשה בעיני כמה מן הממתינים בתור להצביע כשהות ארוכה מדיי) והפתק הונח במעטפה. בִּכַּרתי את מה שתפסתי כטובתם של כלל תושבי המדינה, האינטרס הכללי הרחב ביותר. כך או כך בדיעבד, לא הייתי עובר את אחוז החסימה.

   למי נתתי קולי לבסוף? קטע הסיפורת הבא יעניק לכך רמז ברור ונהיר מאוד:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים את גזע העץ, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מן החלון נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה, ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם בחוסר- ביטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל-זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו- בירוק בהיר של עלים.

[מרית בן ישראל, טבע דומם, ספ סדרה לפרוזה עכשוית, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים" תל-אביב 2005, עמ' 7]

*

   נסיתי גם אני לצבוע את העץ בירוק,כי עודיני מאמין כי ירוק הוא צבע של חידוש ומקוריות,צבע חירות ושל חמלה ושל חיוּת ויטאלית מתפרצת. מנגד,האדום,הנוטה קצת אל החוּם,יש בו תשוקה,תאוות כח ואלימות מהוסה או מתפרצת.בירוק יש איזה עדוּן של מחשבה ודאגה לשלומם של הבריוֹת הקיימות כוּלן.ואף על פי שנשמע קול מאחורי הפרגוד מרעים:צְבַע אותי בחוּם!,בחוּם!מאנתי,כי זכרתי כי את צבע חולצתם של אנשי מוסוליני באיטליה,כי שבעתי כבר מן המְקדשים את הלאום, את האדמה ואת המולדת (פַּטריה).

   קיוויתי,נון-קונפורמיסט תמים,לצבוע את האילן בירוק,אבל הוא נצבע כולו כמעט בחוּם.כ- 80% מן הציבור הבוחר בחר להצביע לימין ולקדימה.מה נותר?כמה עלעלים אדומים וירוקים נדהמים בצמרת, מפרפרים ברוח כאילו בכל רגע עומדים להישמט בשלכת. 10% מן הציבור בלבד נותרו בשמאל הציוני.כ- 10% הצביעו למפלגות הערביות אשר סדר יומן כולל בעיקר את קידום הלאומיות הפלסטינית.

   רמזוּ לי זאת פתקי הנייר,הפרגוד,העצים הכרותים שנדרשו בכדי להפיקם-ואני ושכמותי דמינו שיש תקווה לשלום עדיין,סוג של אופק מדיני,וגם תקווה לשיוויון אמת בין כל אזרחי המדינה.ועכשיו החוּם הגדול הזה,החוּם שאין לו קצה-שהחליט כי ירוק הוא צבע דגלו של החמאס של האסלאם,וכל דבר שנודף ממנו חיבה ל'-'אחר'הוא מסוכן ויש להדירו מכאן והלאה.ואף על פי כן ביער החוּם הזה,שנדמה יותר כאדמה שאין לה קצה.נראים העלים הצבעוניים הבודדים על העץ כה- ייחודיים,שאפשר עוד להאמין שעוד ינצו בקרבם פירות למעשיהם,באיזה עתיד, אולי תבאנה ציפורים לשבת שם  ולצייץ באיזו עת, ושלמרות הקושי, השיברון והפכחון,עוד יבואו ימים טובים מאלה.  

  עם מטאטאי מברשות,עשויים עצים גדומים ורעמות סוּסי פרא,מטאטאים את קלפי ההצבעה המיותמים אל האשפה.רוח חזקה נושבת,ברקים ורעמים אולי יביאו סוג של גשם.וכשבאבו של ליל, מאיר פתע ברק, לפני שבא הנפץ של הרעם, אני חושב על השורות האלה, המבהירות לי את המצב בנהי: 

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

 

כי זה מה שנותר כעת, בימי שלטונם של ביבי או לבני (עם פניו ההולכות וגדולות של ליברמן) : להיות פשוטים, צלולים ומתעקשים לנבוט.

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד.

 

בתמונה למעלה:  Vincent Van Gogh, Mulberry Tree, Oil on Canvas 1889

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »