Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ונדה יוקנייטה’

*

גַּלֵּי צֵל

מַרְטִיבִים אֶת מַחֲשַבְתִּי

 –  וְלֹא יְכַבּוּהָ

[אוקטביו פאס, 'פעמונים בלילה', אש היום-יום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 1998, עמ' 18]

*  

אשר זנו הוא משורר צעיר (34) וחבר ותיק וקרוב שלי מזה כעשר שנים. אשר פרסם עד כה משיריו בכמה וכמה כתבי עת ספרותיים (אלפיים, הליקון, כתובת), בדף השירה של Ynet ואף בכמה אנתולוגיות ספרותיות. הוא גם פרסם, במשך שנה שיר-שבועי בטור מיוחד שהוענק לו במוסף תרבות ירושלמי. לשעבר אף הקדשתי לו רשימה ובה פרסמתי אחד משיריו.

   מזה כשנתיים שולח לי אשר מזמן לזמן, בכלל רשימת התפוצה שלו, חלקים ממוספרים מתוך פרויקט ספרותי מרתק עליו הוא שוקד, הפרגמנטים על חיים וחיה; מדובר בדיאלוג שירי בין בני זוג חרדים, בערוב ימיהם, המתגוררים בירושלים. דומני כי בשנתיים החולפות הם הפכו לקולות הדובבים לא בהכרתו של אשר בלבד, אלא גם בהכרתם/ן של קוראותיו ושל קוראיו. זאת  שירה מליאת יופי וחמלה, סופנת הרהורים על אלוהות, דת, חיים. יותר מכך, על האהבה האצורה בכל, בכל תחומי התודעה, כפי מגעיה עם העולם ודרך העולם. לעתים מתהדהדת לי בעד כתיבתו של אשר פרקי תכתובת האהבה והגעגועים בין יוקאֵל ושרה גיבוריו המוצללים-חבוּאים של ספר השאלות לאדמון ז'אבס (1991-1912); לעתים הם מזכירים לי את אותם סיפורים קטנים ונוגעים-ללב שפרסם אדם ברוך  על אודות סבו וסבתו, הרב והרבנית וכטפויגל, בני העלית הרבנית של שכונת "מאה שערים" בירושלים. עם זאת, יש בפרגמנטים הללו על חיים וחיה הרבה מרוחו היוצרת של אשר עצמו, ויכול אני לשמוע בעד הקולות: סוגיות, קולות וצלילים העולות/ים גם בשיחות החבריות שאנו מקיימים בינינו מזמן לזמן, ועל כן ידוע לי עד כמה הן מעסיקות את אשר-עצמו.

   אשר נתן לי את אישורו לפרסם כאן את הפרגמנט השישים מתוך ספר שבכתובים; אני שמח להביאו כנתינתו כאן:

 

[שִישִים: מדעי הרוח]

 

חיה,

 

על אף שאהבה

היא מן החומרים המתכלים

ומן החומרים שאין להם סל מיחזור

אין אנו חדלים מלאהוב

 

וגוף השרוי באהבה

תמיד הוא מרחף ד' אמות

מעל הארץ

 

כמו היד שמוציאים מחלון המכונית

באמצע נסיעה מהירה

תמיד היא מתרוממת מאליה

והולכת אל מקום שהרוח הולך

 

בין שנרצה

ובין שלא

[אשר זנו, '[שִישִים]: מדעי הרוח', מתוך: הפרגמנטים על חיים וחיה, ספר בכתובים, כל הזכויות שמורות למחבר]

*

   תנועת הריחוף שבאהבה, התרוממות הרוח, עם כל שמחתה, היא כמעט קלישאית; אשר נמנע מן הקלישאה הפשוטה, בשבצו שם את תמונת המכונית, את היד המתגנבת מן החלון, המתרוממת מאליה והולכת אל היכן שהרוח הולך; זהו שיבוץ מבריק, ראשית, מאחר שהוא מהדהד את ראשיתו של ספר קהלת (א', 6), וכאן דומה כי אמנם אשר מתעקש ללמדנו כי אמנם הבל הבלים הכל הבל למעט האהבה, ולריחוף שבאהבה, שנותנים איזו הצדקה או נחמה למשך-החיים. יתר על כן, דומה כי האהבה כמו פודה את האדם מעם חוק-הכובד (הגראוויטציה), אולי מלהיטה אותו כאש, השואפת מעלה, משום שהיא קלה מן האוויר; האהבה היא לעתים קשה-מנשוא, עתים היא מכלה את האדם כאש, אבל עדיין היא מגלמת איזו תקווה (אינספרציה) של פּדוּת מחיים של הרגל (אינרציה).

   פה ושם קשה היה לי שלא להיזכר בדבריה של סימון וייל (1943-1909) על ביטולו של חוק הכובד (והכבידה) בהשפעת חוק החסד החל עליו במעלה שנייה; או בדברי עמנואל לוינס (1995-1906) בראיון מאוחר עם הפסיכואנליטית-הפילוסופית, ברכה ל' אטינגר, לפיו הזמן הוא נשימת הרוח, באשר הוא מבטא את נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת.

   אבל יותר מכל הדהד בי הזיקה שיוצר אשר בין משב הרוח ובין תנועת האהבה, דברים שאומר יאנוּשַס, ילד ליטאי מכתה ו', במרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראיה, בספר השיחות היפהפה שערכה הסופרת ונדה יוקנייטה, נֶהֳגָה בחשכה- שיחות עם ילדים:

*

הכוכב הוא כמו מעיין. והרוח היא עוד איזה מעיין שאי אפשר לתאר. והרוח נדמה לי כמו איזה… היא כמו קול פנימי שנותן לךָ השראה. הכוכב הוא גרם שמים ממשי, שגם ממנו אתה לוקח, אבל הרוח היא עוד יותר חזקה, כזאת עוד יותר עוצמתית. לפעמים אוחז בך זעם, והקול הפנימי אומר לךָ: סלח, אל תכעס, ככה לא תשיג שום דבר. בשבילי הרוח היא הקול הפנימי, קול הלב.

[וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011, עמ' 37-36]

*  

לא היו גלים בים ללא הרוח. לא היתה בנו תנודה פנימית ללא רוח החיים הפנימית. פתאום אני מבין מדוע התבוננות ממושכת בים רוגע יוצרת בהתאמה רוֹגָע רוֹחש אהבה, וזאת כבר מריצה תנודות פנימיות, מלים הנקוות, איטי ומחריש אוזניים (כמו בנקרת סלע בה מנשבות רוחות), למה שיהפוך אולי לרעיון יצירתי חדש.

   'ללא אהבה, זהוּ רק בית שאיש אינו גר בו', כתב טום וייטס באחד משירי האלבום: Mule-Variations ,  ביתם של חיים וחיה מלא אהבה, כמו ליבו של יאנוּשַס. יותר מכך, שירו של אשר ודבריו של יאנושס, העירו אותי לחשוב על הזיקה בין שירה ובין אהבה, ובין הרוח המנשב והקולות הקוראים לאהוב המנשבים בתוכנו, שכדרכם מעניקים תקווה טובה לנו ולאחריתנוּ.

*

*

חברי, הצייר והמשורר, דודו פלמה, משוחח איתי על ציור מאת  ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר

*

בתמונה למעלה: נדב בלוך, Via Mare, אקריליק על בד 2004.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »