Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וסילי קנדינסקי’

beckett.4

*

שלעתים תכופות בזמנים שעוד הייתי מדבר, קרה שאמרתי מעט מדי ודמיתי שאני אומר יותר מדי, אני מתכוון, שלאחר מחשבה, ליתר דיוק, לאחר זמן, נחלי המלים שלי נסתברו כנחלי אכזב, ולהיפך, היפוך מוזר, לא כן, שהופך את היוצרות, לשון אחר, מה שלא הייתי אומר, לכולם לא היה די ותמיד יותר מדי. לא הייתי שותק, זהו, מה שלא הייתי אומר, לא הייתי שותק. ניתוח אלוהי, הלוואי ינחךָ לדעת את נפשךָ ולפיכך את רעךָ כמוךָ, אם בכלל יש לך רֵעַ. כי כשאני אומר שלא הייתי זקוק לאיש, לא אמרתי יותר מדי, אלא חלקיק קטן ממה שהיה עלי לומר, שלא יכולתי לומר, הייתי צריך לשתוק.   

[סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמוד 33]

*

הסדנה "יוצרות ויוצרים על זִכָּרוֹן, זֵהוּת ושִׁכְחַה" נפתחה בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט שלשום. עקב כך שכמה מן המשתתפות יוכלו להצטרף לקבוצה רק בשבוע הבא, נתבקשתי להעלות על הכתב סוג של סיכום של המפגש הראשון. החלטתי להעלות אותו גם כאן.

בתחילה, ערכנו סבב היכרות בו כל אחת מהמשתתפות הציגה את עצמה והוסיפה סיפור-זיכרון על אדם או אחֵר משמעוּתי שֶׁשִנַּה את חייה . לאחר מכן עברנו לדון בתפיסות של "העצמי" (Self) ושל ה"אני" (I, Me), ולצד התפישׂה לפיה כל אדם הוא מארג של זכרונות שלו ושל אחרים (ובמידה רבה גם מארג של שִׁכחונות), דיברנו על כך שבתפיסותיהן של הדתות המונותיאסטיות ושל הפילוסופים הרציונליסטיים, האדם הוא בעל נפש אחת בעלת כח אינטלקטואלי-אנליטי אחד או כולל בקירבו צלם או ניצוץ אלוהי (נשמה), בשתי התפישות מתלווים אל אותו שכל או ניצוץ גם רגשות ודמיונות, המעורבים ביצירת הזכרונות—אולם מדובר במערכת אחדותית (נפש אחת לגוף אחד/ נשמה אחת לגוף אחד). בתקופה המודרנית, בין היתר בשל תהליכי החִילוּן, גבר מאוד כוחם של מדעי החברה ושל הנסיון להסביר את האני כתולדה של יחסי כוחות בין היחיד והחברה, וכן לאור המהפכה התעשייתית גדל המקום שניתן לעיסוקיו ולתפקידיו של הפרט בהגדרת העצמי שלו. כך הוזכר ג'ורג' הרברט מיד (1931-1863), הפילוסוף והפסיכולוג החברתי האמריקני, שטען כי "האני" אינו אלא התקוממות של אדם כנגד הסובבים אותו והגדרת גבול בין "מי שאני" ובין "מה שאתם".

במוקד הדיון בערב עמד ספרו של סמואל בקט (1989-1906), הטרילוגיה (1949-1947). לפני שעברנו לקרוא בדף המקורות הערנו כמה הערות ביוגרפיות על בקט, בן למשפחה אירית ממעמד הפועלים (אביו קבלן בנין ואימו אחות בבית חולים); בין היתר, הזכרנו התנקשות עלומה בחייו במהלכה נדקר סמוך לליבו בפריס ב-1938, ואת שירותו כלוחם רזיסטנס בימי הכיבוש הנאצי וממשל וישי (אני חושש ששכחתי להזכיר כי בקט זכה בפרס נובל בשנת 1969; אבל מילא, גם בקט שכח בשעתו את הטקס ולא הגיע אליו). אמרנו כמה מלים על אחד מספריו הראשונים של בקט (1931) המסה פרוסט, על מרסל פרוסט (1922-1871) ועל חלקי בעקבות הזמן האבוד. בקט ביקר את פרוסט על כוח ההיזכרות-התיעודי שלו וראה בו אדם שאין בו כח זיכרון עז, שכן בעלי כח זיכרון עז פשוט זוכרים הכל ואינם צריכים לתעד. הגדרתי את הפער בין ארבעת חלקי בעקבות הזמן האבוד ובין הטרילוגיה של בקט כמרחק בין צייר נופים ריאליסטי או אימפרסיונליטי המעוניין בהקפאת-הפריים, בטבע דומם מתועד, כמות-שהוא או כפי שעולה בפני נפשו (פרוסט) ובין בקט שכבר הכיר את זרמי האוונגרד של ראשית המאה העשרים, הפוטוריזם והדאדאיזם וכן את הציור המופשט (קנדינסקי ואילך), ולפיכך היה מעוניין במושג ובתנועה ולא בתיעוד גופו. ואמנם, נדמה כי, במידה רבה, הטרילוגיה על שלשת חלקיה, מולוי, מאלון מת ואֱלֹושֵם, היא ניסיון להתחקות אחר האני האנושי, מבחינת בקט: אני המשתנה כל הזמן, מתפצל כל הזמן בין דימויים שונים ודמויות שונות, מופשט, חלומי, ערטילאי, לתנועתו אין קץ, וגם היתה כאן מאז ומעולם.

*

אני רואה אותו בפרופיל. לפעמים אני אומר לעצמי: ואולי זה מולוי? אולי זה מולוי, חובש את כובעו של מאלון. אבל נבון יותר  להניח שזה מאלון, חובש את כובעו שלו. נַא, הרי לכם החפץ הראשון, הכובע של מאלון. אני לא רואה עליו בגדים אחרים. אשר למולוי יכול להיות שאיננו פה, יתכן שיהיה, ואני לא אדע? המקום, אין ספק, רחב-ידיים. אורות קלושים מסמנים לרגע מידה של הֵרחק, לומר את האמת, אני מאמין שכולנו כאן, לכל הפחות החל במֵרפי, אני מאמין שכולנו כאן, אבל לעת עתה הבחנתי רק במאלון…לא,לא, אני יודע שכולנו כאן, לעולם, מאז ומעולם.  

[הטרילוגיה, עמ' 255-254]  

 *

במהלך הקריאה והדיון נגענו שוב ושוב בהפשטה (אבסטרקציה) אצל בקט, בקור, בעמימות המלווים את כתיבתו; ובהימנעותו המודעת ממיתוסים של האני או החלת מיתוסים פוליטיים-לאומיים-משפחתיים ואפילו דתיים על הדמות/דמויות. גילינו כי בקט מתייחס אל כל הדמויות בספריו (לא רק מולוי, מאלון, גאבר, ויודי, אלא גם מרפי, מרסיה וקאמיה—דמויות המוזכרות בטרילוגיה ועמדו במרכז יצירות קודמות של בקט בפרוזה) כאל בבואות והתגוונויות של האני שלו, שכמו נמצאו עימו מאז ומעולם. עמדנו על כך שבניגוד לילד צעיר המזהה את עצמו במראה כ"אני" (דווקא דרך הבבואה—כלומר דרך האחר הנשקף לו משם), בקט מעמיד את עצמו ואותנו בחדר מלא מראות חלקן סדוקות ושבורות, אחרות קעורות; חלקן קמורות—וכל ההשתקפויות הרבות מביעות עבורו פנים שונות של אותו אֲנִי בּלתי-מושג, בּלתי-נהיר עד תום, מוטל בספק, משום שהאני הזה תמיד גם כולל את המימד של האחֵר. לאו דווקא האחֵר החיצוני (אדם אחר), שאליו יש להימצא בזיקה אחראית (עמנואל לוינס) אלא אחֵר פנימי, אני-אחר, שמגלם את השונות ואת אפשרות ההשתנות המתמידה של האני. איזה יסוד כאוטי שלא מניח לדימוי האני להתיישב ולהיעצר אי-פעם.

כמו כן, הוזכרו, נורית זרחי, במידה רבה משוררת ישראלית המייצגת אֲני רב-פנים המבקש תמיד להתחדש; ופרננדו פסואה (1935-1888) וההטרונימים שלו (127 הטרונימים) להם עיצב סיפור חיים ותולדות. המרחק בין בקט ובין פסואה, על אף הקירבה הניבטת ביניהם היא רבה. פסואה מעוניין בסיפור-האישי ובנוכחות הייחודית-הפרטית של כל אחד מדמויותיו; לעומתו בקט, מתעלם מן הסיפור ואינו בודה מליבו דבר, אלא מנסה להתייחס בכנות ובישרות מירבית לאפשרות לחיות את החיים עם אני רב פנים והתפצלויות, מבלי להבין עד תום דבר.

סיימנו את הדיון בהערה לגבי האפשרות שלנו לחיות אֲנִי כּזה, שאינו קשור לשום מיתוסים אישיים-משפחתיים-לאומיים ודתיים, וכך על איזה צוהר אפשרי לאנושות שונה במהותה שמעמיד לפנינו בקט לאחר מלחמת העולם השניה והאלימות הלאומנית והדתית או האנטי-דתית של אותם השנים. ניסנו להבין מה היה מתרחש לוּ היהודים והפלסטינים היו מוותרים על המיתוסים הלאומיים/דתיים שלהם ומסתפקים באני המורכב של כל פרט ופרט, ובאנושות כמִקבץ כל הפרטים האנושיים. קשה לומר איזו אנושות היתה אז, ואם היתה זו אנושות שבה שוררת אלימות פחותה. עם זאת, קרוב לודאי שהיתה זו אנושות לגמרי אחרת, מכל מה שאנו מכירים.

בעקבות המפגש, נזכרתי כי בשנת 1984 העלה תיאטרון חיפה הפקה של מחזהו של בקט, מחכים לגודו, בכיכובם של מכרם ח'ורי ויוסף אבו ורדה בתפקיד ולדימיר ואסטרגון ובבימוי אילן רונן. הבמה עוצבה כך שבמרכזה עמד שלד בנין (במקום עץ, בהוראות הבימוי המקוריות) וכך גילמו חורי ואבו ורדה את דמויותיהם של ולדימיר (דידי) ואסטרגון (גוגו) כפועלי בנין פלסטינים, ואילו פודזו (פוצ'ו) האדונִי-סדיסט, גולם על ידי שחקן יהודי-ישראלי, שגילם את דמותו כמנהל עבודה או קבלן-בנין ישראלי. בהפקה נוספת, שהועלתה בחו"ל עשור מאוחר יותר, גילם את לאקי, מושא התעללויותיו של פודזו (פוצ'ו), השחקן סלים דאו. וכך הפך המחזה כולו בהפקה זאת למשל פוליטי על הסכסוך, הכיבוש, ותקוותיהם של הפלסטינים המעוניינים לזוז ואינם מצליחים לזוז, ולעומתם— של הכובשים הישראלים המעוניינים שהמצב ייוותר קפוא וסטאטי, וכי הפלסטינים ימשיכו לשרתם. זוהי כמובן אינטרפרטציה פוליטית  מבריקה של המחזה ועל כן לא נמחתה מלבי, ועם זאת, לנוכח מכתב ששלח בקט למישל פולק מרשות השידור הצרפתית (1951) בהּ נתבקש לכמה הבהרות בקשר למחזה, בו נכתב: "איני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, ממה שהן עושות, וממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל" [מוסף הארץ 15.11.96], כמו גם לנוכח תפישׂתו של בקט לפיה כל דמויותיו אינן אלא בבואות מרובות וערטילאיות  או מבָּעים שונים של חווייתו הקיומית בעולם, קשה לומר שהאינטרפרטציה הזאת עולה עם כוונתו של בקט, להותיר את דמויותיו מכוסות, עלומות, מופשטות, דלות במכוון, ועם זאת—פונות בישירוּת ובחדוּת לחוויה הקיומית והאוניברסלית (הנקיה ממיתוסים לאומיים) של צופיו וקוראיו.

  אגב, להפקה הפוליטית ההיא בתיאטרון חיפה, קדמה עוד הפקה בחוג הדרמטי של כלא שאטה (מתקן לעצירים בטחוניים פלסטינים) בשנת 1965, שהועלתה בתרגום עדנה שביט ובבימויו של אילן דר בהשתתפות אסירים חברי החוג הדרמטי בבית הכלא. על אופיהּ המדויק של הפקה זאת, לא הצלחתי להציל פרטים.  

 

לפרטים נוספים על הסדנה, לבירורים ולהרשמה 

(ההרשמה פתוחה עד יום שני הבא ב-19:00)

לדברים שנכתבו על סדנאות קודמות ועלי  

info@sipurpashut.com
03-5107040
 

תּוּהוּ וּבוֹאוּ.

 *

*

בתמונה למעלה: מכרם ח'ורי ויוסף אבו ורדה מגלמים את ולדימיר ואסטרגון בהפקת מחכים לגודו (תיאטרון חיפה 1984).   

 

Read Full Post »

murnau.1908

*

התכתבות הבוקר  עם ידידתי, אשת הצילום והגרפיקה היפואית, ורד נבון , על אודות הסימאון התודעתי (אפשר, העיוורון) המאפיין חלקים ניכרים מן הציבור היהודי ישראלי אשר להיקף ההרג, הפצע וההרס בעזה, כמו-גם אודות הדֶהומניזציה הרווחת במקומותנו כלפי הפלסטינים, כאילו מדובר במזיקים שיש להדבירם ולא בבני אנוש המבקשים לחיות, העלתה בזכרוני מכתב תשובה שכתב המוסיקאי היהודי, הקומפוזיטור הא-טונאלי, ארנולד שנברג (1951-1874) , לגבי הזמנתו על-ידי הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1866)להשתתף בסגל בית הספר של הבאוהאוס לעיצוב בוויימאר (1923). קנדינסקי ציין כפי הנראה בהזמנה, כי ככלל, יהודים הם בלתי רצויים (unerwünscht) בסגל, אך במקרה שלו הם מוכנים לחרוג מן הנוהל הקיים. הנה דברי שנברג :

*

...כשאני מהלך ברחוב וכל אדם מביט בי כדי לראות אם אני יהודי או נוצרי, אינני יכול בשום פנים לומר לכל אחד מהם שאני האיש שקאנדינסקי ועוד אחדים נוהגים איתו לפנים משורת הדין, הגם שאותו ברנש, היטלר, אינו מסכים עימהם, כמובן. וכך, אפילו דעה נדיבה זו עלי לא תועיל לי הרבה, לו גם אכתוב אותה, כקבצנים עיורים, על פיסת קרטון, ואתלה אותה על צוארי כדי שהכול יקראו […] אני שואל: מדוע אנשים אומרים שהיהודים כמוהם כסוחרי השוק השחור שבתוכם? האם אנשים אומרים גם על האָרים שהם דומים ליסודות הגרועים ביותר שבּקרבּם? מדוע דנים את האָרים על-פי גיתה, שופנהאואר וכיוצא באלה? מדוע אין אומרים שהיהודים דומים למאהלר, אלטנברג, שנברג ורבים כמותם? […] ואף על פי כן, אתה נותן ידך לדבר מהסוג הזה ו"דוחה אותי כיהודי". וכי מעודי הצגתי את עצמי לפניך? וכי אתה סבור שאדם כמוני מרשה לעצמו להידחות? וכי אתה סבור שאדם היודע את ערכּו מעניק למישהו את הזכות למתוח ביקורת אפילו על תכונותיו הפחותות ביותר? ובכלל, מי הוא זה שתוכל להיות לו זכות כזאת? […] איך יכול אדם כקנדינסקי להסכים שיעליבו אותי; איך הוא יכול לקשור עצמו לפוליטיקה המכוּונת ליצור את האפשרות להרחיק אותי משטח הפעולה הטבעי שלי; איך הוא יכול להימנע מלהילחם בהשקפת-עולם שמטרתה היא לילות-ברתולומיאס אשר בחשכּתם לא יוכל איש לקרוא את השלט הקטן האומר שלי יש חסינות! […]האם קשה כל כך להעלות זאת בדמיון? אתה מסתפק אולי בשלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים. בכך ודאי ייפטרו מאיינשטיין, ממאהלר, ממני ומעוד רבים. אבל דבר אחד הוא בחזקת ודאי: לא יוכלו להשמיד את היסודות הללו הקשוחים הרבה יותר שבזכות כח הסבל שלהם התקיימה היהדוּת באין-עוזר במשך אלפיים שנה על אפה ועל חמתה של האנושות כולה.           

[ארנולד שנברג לוסילי קנדנסקי, אביב 1923, מצוטט מתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי-כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמ' 170]

*

מדוע נזכרתי בזה עכשיו? אולי מפני שכבר נתקלתי לא-אחת בסיפורים מכלי-ראשון על גופים אקדמיים בישראל, העשויים לשלוח למועמד לא-יהודי לתואר מתקדם מכתב לפיו אין למוסדנו מדיניות לקידום מיעוטים. במקומות אחרים, בודאי שבשבועות האחרונים, שמעתי, לא אחת, דברים מלומדים מבני אדם שאני נוטה (או נטיתי) להחשיב כהגונים/ות, על האלימות הטבועה אצל הערבים; על השקרנות; על אי כיבוד הסכמים. לא שמעתי מאז פרצה המערכה המלחמתית ולו ישראלי אחד, החושב כי בין ההרוגים בעזה עשוי היה להימצא קומפוזיטור-לעתיד, מדען פורץ דרך, או הוגה פילוסופי חשוב (כאלו הלאו כבר נמצאו בין בני ערב בימים ההם ובזמן הזה). לעומת זאת, שמעתי הרבה על כך שטבעם של הדורות הצעירים בעזה ממילא להיעשות גנבים ורוצחים בעתיד, כאילו אין שום ברירה אחרת; כאילו זו הגזירה שהושמה בחוקם מקדמת דנא.

אני בטוח שכאשר קנדינסקי קרא את מכתבו של שנברג הוא חש פגוע עד עמקי נשמתו. איך הוא מעז? אני, אנטישמי? הריי אני מזמין אותו לסגל במוסד נכבד; הריי אני נכון ללכת בשבילו מעל-ומעבר לנוהל ולתת לו חלק ונחלה במוסד החדש, והוא מעז להאשים אותי בשיתוף פעולה עם פשעי שנאה? אני לא משוכנע האם קנדינסקי קרא בתימהון את דבריו של שנברג בדבר האלימות, ההדרה והג'נוסייד אליו צועדת החברה הגרמנית, שהריי בשנים קודמות אישים יהודיים מקדמת הבמה, כגון: קורט אייזנר (1919-1867), גוסטב לנדאואר (1919-1870) וולטר רתנאו (1922-1867), נפלו קורבן בידי מתנקשים שבאו מתוך אנשי מילציות ימניות שהורכבו מלוחמים גרמניים ותיקים שביקשו למוטט את ההיבטים הסוציאל-דמוקרטיים, האנרכיסטיים והקומוניסטיים בתרבות הגרמנית ולהעלות על נס את שלטונו המיליטריסטי של  הרייך [(כבימי הקנצלר אוטו פון ביסמארק (1898-1815)]. אני רוצה להניח כי קנדינסקי היה אחוז תדהמה למקרא דברים הקושרים בינו ובין אותם רוצחים ופושעי שנאה (שנברג גם מזכיר במפורש את היטלר). על כל פנים, לימים קנדינסקי ושנברג התפייסו. שנברג מעולם לא נעשה חבר סגל בבאוהאוס, אך זכה למקום באקדמיה הפרוסית (על אף המחלוקת הנמשכת על אודות המוסיקה הא-טונלית). שנברג ובני-משפחתו נמלטו על חייהם מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשילטון, שעה שהיה נתון בעיבורי כתיבת האופּרה המקראית משה ואהרן.

על כל פנים, ראיתי לעצמי לשֹים את המכתב הזה מחדש לעיני קוראות וקוראים, משום שלמיטב-הכרתי, עשוי הוא להדגים היטב את אותו סימאון תודעתי התוקף חוגים נרחבים של ישראלים בימים אלו. אני יכול לדמות כבר את כל אותם אנשים, הכרוכים אחר הקונצנסוס, שלו היה קוראים את מכתבו של שנברג, היו מסתפקים לחלוטין בלראות בו עוד עדות לאנטישמיות הנבערת כלפי בני העם היהודי ולעומק סבלו ההיסטורי, אולי גם נבואה לגבי השואה. אלו ודאי ייקראו וייראו את דבריו של שנברג, כמצביעים על חוסנו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. את טענת שנברג כי האנטישמיים נוטים להכליל את כל בני העם היהודי על פי הצדדים העברייניים המצויים בין שורות העם בשיעור מועט (שהריי היו יהודים רוצחים, גנבים, סרסורים, סוחרי אדם, וספסרים בשיעור מסויים אך נמצאו גם יהודים שוחרי טוב רבים) הם ודאי יימצאו כנכוחה ומאירת עיניים לשנאתם; שהריי ראוי להחשיב פוטנציאל של כל-יהודי כאילו ראוי הוא להיעשות אדם-גדול. לעומת זאת, עיניהם לא ייראו (אזניהם לא יישמעו) כי בעצם ימים אלו הם דנים את העם הפלסטיני על-פי אותם תנאים-של-שִֹנאה. העובדה לפיה נמצאים בעזה כמה אלפי מחבלים (הנכונים להצדיק כל אלימות בשם דת או אידיאולוגיה) מוכללת על כשני מיליון אזרחים החיים בעזה וברפיח. אלו אינם מוכנים לשמוע, כי ישנם גם רופאים, דיפלומטים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, ובעלי מלאכה ישרים בקרב הפלסטינים. כל ילד שנהרג או נפצע הוא או בלתי נראה או טרוריסט-לעתיד שקופד ראשו, כפעולת הגנה לגיטימית. ולהיכן הדברים מובילים? ככל הנראה למשפט החשוב ביותר בעיניי במכתבו של שנברג לקנדינסקי: "אך לאן תוליך האנטישמיות אם לא למעשי אלימות?". העובדה לפיה ישנה אנטישמיות (אנטי-ישראליות) במדינות ערב (וגם בגדה ובעזה) לא אמורה להתיר לישראל להיות ערב רב המתחקה אחר אותם תנאים-של-שׂנאה,הנוהגים זילות חריפה בחיי אדם, ומכלילים חברה אנושית גדולה ומגוונת כאילו כולהּ מושתתת על רצח, שֹנאה ואלימות. המשכהּ של תרבות השִֹנאה ההולכת ומתרבה בישראל, תוביל להגברת מעשי האלימות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית. אלימותם של גורמי ההתנגדות הפלסטיניים יש להניח, תתמיד. בלי שנשים לב, נמצא את עצמנו שקועים באלימות וטרור עד צואר. אפשר אנו כבר שוקעים.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, View of Murnau, Oil on Canvas 1908

Read Full Post »

forest-edge*

אחת האמרות המיוחסות לאדמו"ר החסידי "החוזה מלובלין" [ר' יעקב יצחק הורוויץ 1815-1745, בן הדור השני של החסידות, תלמידם של המגיד דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק], שזכה לכינויו משום שיוחסה לו ראיית נסתרות,היא האמרה האניגמטית: "יהיה זמן שכל התורה הנגלית והנסתרת תהיה ביער". באמרה מפליאה זו נתקלתי אך באחרונה עת קראתי באיחור נכר את אסופת האמרות בחסידות בעריכת המשורר והסופר פנחס שדה, איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה: אמרות תורות וסיפורי חיים של ר' מנחם מנדל מקוצק (נוסח נבחר וערוך מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן: תל אביב 1993, עמ' 24). מעבר לכמה זכרונות הנוגעים לביוגרפיה המשפחתית אליהן סחפה אותי האמרה מיידית (סבי וסבתי ז"ל היו פרטיזנים שלחמו בנאצים ביערות ליטא) עלה בזכרוני מכתב, אניגמטי אף הוא ששיגר המשורר והסופר, אבי התנועה הכנענית, יונתן רטוש (שם העט של אוריאל שלח, 1981-1908), לחוקר הקבלה הירושלמי,תלמידו-חברו של פרופ' גרשם שלום,פרופ' ישעיה תשבי (שגם תרגם חלקים נכבדים מספר הזהר לעברית) בבקשה שיסייע לו בהבנת המושג 'יער' בקבלה ובחסידות.הנה חלק נכבד מדבריו שם:

 *

                                                                                                                                                                                                                                      14.11.73

פרופ' תשבי נכבדי,

 

תוך עיון ביצירה ספרותית מסוימת נתקלתי במושג אשר, לפי מיטב שקולי, יש לו משמעות מסוימת במסגרת הקבלה והחסידות, אכן, אין בידי הנתונים והכלים לעמוד על דיוקו, ולא נותר לי אלא לפנות אל בעל הטוב, בתקווה שלא ימנענו ממני.

המדובר הוא במושג יער. הייתי מניח שבקשר ל"יער הלבנון", "יער אפרים", יער ההר המבורא של יהושע, שני הדובים של אלישע, אולי גם פרשות אבשלום ואבימלך, אפשר גם פסוקים אחרים, ודאי נדרש מושג זה בתורת הסוד. אבל, אף שעיינתי בכמה ספרים, "שערי אורה"; שניים מספרי ג' שלום; ובמשנת הזהר שלך (את פרקי הזהר קראתי לצורך זה מהחל עד כלה) לא יכולתי לגלות אף צל של רמז למבוקשי.

כמו כן לא עלה בידי למצוא דברים ברורים בענין מקומו של היער במסגרת החסידות, אף שקראתי לצורך זה עשרות סיפורי מעשיות. מצאתי רק שני פרטים מאלפים: האחד  בסוף Trends  לג' שלום, על היער שבו עשה הבעש"ט [=הבעל שם טוב, מייסד החסידות] את נסיו, ותלמידיו אחריו (אם גם לא לצורך מוסר ההשכל שבשבילו מביאו שלום); השני, שיר של הרבי מקאלוב (אם איני טועה בשם) שבו מזוהה היער עם הגלוּת (אני נזכר בהקף משמעותה של גלות בקבלת האר"י).

כשאני לעצמי היתי סבור כי היער – אולי גם בקבלה (ועל כל פנים, לא בנגוד לה), אבל כמעט בלי ספק בחסידות, הוא מושג החל על, איך אומר זאת, עולם הכחות הטבעיים, הנעלמים או אולי בעצם שדה פעולתם של הכוחות העל-טבעיים, הכלל—הכוחות האמיתייים הפועלים בעולמנו למיניהם. או בקצור, כמעט על דרך הפשט,העולם, אותו עולם שמטטרון, רב הרזים, בכפל פניו, הוא שרו.

זה מה שהעליתי בעיוני, כמעט ללא אחיזה בחומר המצוי ודאי אי שם בתחום חקירותיך, והייתי אסיר תודה רבה לך אילו הואלת להגיד לי את דעתך על כך, וכן להנחותני בענין זה בביבליאוגרפיה.

[יונתן רטוש, ספרות יהודית בלשון העברית: פתיחות בביקורת ובעיות הלשון, מבוא הערות ומובאות ש' שפרה, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1982, עמ' 204-203]     

 *

רטוש יוצא למסע פנימי להבין ללב היער,אלא שמייד הוא חש חסר ביטחון, באשר להוראתו של המושג יער בתורות הקבלה והחסידות.ראשית,שאלתי את עצמי את השאלה מדוע לפנות לפרופ' לקבלה בכדי למצוא מענה אפשרי? שהריי רטוש יכול היה לצאת אל אחד היערות; לעשות שם את הליל,להתבונן. אפשר כי אז היו הדברים מתבארים לו מתוך עצמיותו.לא על דרך הקבלה או על דרך החסידות, כי אם, כפי נפשו. אבל רטוש מבקש כאן את דעת המומחה לספרים (שאינם אלא יערות כרותים) על דמותו של היער כפי שהוא מופיע בספרים.כלומר,בעולם רעיוני שייתכן שאמנם הושתת תחילה על התנסותם החווייתית של ראשוני החסידות בנדודים ביער. אבל אחר כך כבר הפך היער לאידיאה או סימבול,משל היה מלת דפוס המוטבעת עלי נייר,אשר המרחק בינה ובין החוויה הראשיתית שהיא אוצרת הוא כבר כה רב,עד שכבר קשה לתפוס מה היו פניה הראשונות, בטרם החלו לדון בהּ בערים, בטרקליני-הסבה,הרחק-הרחק מן היערות אוושת צמרותיהם ונהמת החיות העושות שם את ימיהן.

   דבר אחר,בימי הביניים בגרמניה,כונו האנשים הסִפִּיִים,אנשי השוליים,שהוקאו מן החברה,"מזדאבים";כינוי זה שימש כנראה יסוד ובסיס לאגדות על אודות אנשי זאב ושדי-אדם הממלאים את היער-השחור.הפרשנות הריאליסטית לאגדות אלו כרוכה בתפישת החוק המלכותי (Lex) של ימי הביניים,כמי שמבטא את החוק האלוהי והשררתו עלי אדמות,וכי הערים עדיפות על הכפרים הואיל והן סמוכות למרכזי החוק, הדת והתרבות— ולפיכך לרצון האלהי. לפיכך,אדם המפנה עורף לחוק הריבון,ולנומוסים התרבותיים של זמנו,כונה "מזדאב" משום לכאורה יצא מגדר החוק המגדיר את מקיימיו כבני אדם.מעניין לשוב ולקרוא את אמרתו של "החוזה מלובלין" לאור תפישה זו. משום שמה שעולה ממנה היא כלכאורה לשיטתו תהיה תקופה בה כל ההנחות שהוצבו לגבי התורה ומיהותה תתגלנה כבטילות. התורה הגלויה והנסתרת לא תזוהה עוד עם הסדרים התורניים הנוהגים, ולא עם הממסדים הציבילטוריים (חוקי המדינה ומוסדותיה), אלא לכאורה מי שירצה למצוא מובן בתורה ייאלץ לעזוב את הסדרים ואת הממסדים הקיימים ולילך ליער, הרחק ממקום יישוב. אבל יותר מכך,קריאה כמו שהצעתי בדברי "החוזה מלובלין" היא למעשה קריאה רדיקלית (מלטינית: Radix, חשיבה מן השורש, מן היסוד)למבקשי התורה להבין כי יהיה זמן (כלומר במובן-מסוים: בכל זמן הזמן הזה נוכח) שבו כדי ללמוד תורה מחדש הם ייאלצו לחשוב מחדש באופן רדיקלי על כל אותם דברים שלפני כן קיבלו במסורת כאמתות שאין להרהר אחריהן (ודאי לא לערער אותן).

   אדם ההולך לבדו בלב יער חשוך, אט-אט,כבר אינו חש בעצמו כנפרד מן האפילה,וככל שהלילה נמתח הוא חש חלק מן היער מן הלילה,מן החשמל היקומי הזורח בכל,ללא הפרד וללא מיצרים.זוהי אכן מציאות בה התודעה כמו מתאפסת ומתאתחלת,וכל הסדרים,האבחנות, ומני ההבדלים שהיכרנו או שחונכנו להכיר,פג תוקפם בקצה היער; זהו עולם חסר אחיזה,ואם האדם ההולך בו מבקש לחדש את אחיזתו בו,הריהו צריך לשמוט את כל הנחותיו הקודמות, ולהבין את המציאות מן היסוד; עליו להתחיל לנוע בדרך בלתי סלולה, שטרם הילך בה, דרך כסויית ערפלים, חתולת-עלטה.

   ככל שהשנים נוקפות אני יותר ויותר מבין עד כמה בחינה מחודשת של הנחות יסוד בכל תחום מתחומי החיים היא המפתח לקבלת בחירות חופשיות וטובות יותר; וכן, עד כמה תובנות ישנות, סבכים רגשיים ונטיות לב שנתקבעו, מזמן-מזמן,הן לעתים אוטומטים שאיננו מהרהרים כבר אחר צידקתם ומציאותם בהווה; עד כמה קיימת הנטיה לקבל אותם כאילו אין כל ברירה אחרת בנמצא; אבל יש ברירה,והיא נגלית כאשר מתחילים להתיר קשרים וסבכים ישנים, ומתחילים לחשוב איך ניתן להבין אחרת את פני הדברים או לחוותם אחרת. לשם כך דרוש האומץ לצאת מן הקבעונות, הפחדים, החרדות (שמטבעם משתקים ומונעים את האדם לזוז), ולהיות נכון לנדוד, להיות בתנועה מתמדת בגלוי ובסתר. כלומר: להעמיד בספק את מכלול הנחותינו המוקדמות על העולם (המחשבתיות, הרגשיות, החוויתיות), ולשוב ולבחון אותן לפחות מדי פעם, לתת להן להתאוורר; לא להניא אותן מלחצות את קצה היער לבדן.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, Forest Edge, Oil on Canvas 1903

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*hugo_ball1 *

קטעים מתוך יומנו של אחד ממייסדי הדאדא, הוגו באל (1927-1886) מימי ראשיתו של  קברט וולטר בציריך; מחשבות על התרבות האירופית, מלחמת העולם הראשונה, אנארכיזם, פציפיזם, צחוק, עדינות, שירה צלילית, שליחותו של אמן, שטות ותמהונוֹת. 

*

ציריך, 11 באפריל 1916:

בסביבות חצות הגיעה לקברט חבורה גדולה של בחורים הולנדים. היו להם בנג'ואים ומנדולינות והם נהגו כשוטים גמורים. הם קראו לאחד מבני חבורתם "ברך משומנת". אותו אדון "ברך משומנת" הוא כוכב המופע שלהם. הוא עולה על הבמה ומבצע צעדים אקצנטריים עם כל מיני סוגים של העוויות, כיפופים, פיתולים, והרעדות של ברכיו. אחד אחר, בלונדיני גבוה (בחור יוצא מן הכלל, טוּב לב שופע מעיניו), נכנס אחריו ומבקש ממני "אדון במאי" רשות לרקוד מעט. הם רוקדים ומשתוללים עד המקום נהפך על ראשו מרוב מצהלות. אפילו יאן הזקן עם הזקן העשוי-היטב שלו, שערו האפור, המהווה אב בית ואחראי על חדר הגריל, מתחיל להתלהב, לרקוד ולרקוע ברגליו. הקרנבל המתגלגל הזה פורץ אל הרחוב.

*

ציריך, 14 באפריל 1916:

הקברט שלנו הוא העוויה. כל מילה הנאמרת או מושרת על-גבי בימתו, מתכוונת לומר לפחות דבר אחד:  שהדור השפל הזה לא הצליח לזכות בכך שנרחוש לו כבוד. מה כבר עשוי לעורר כבוד או להרשים בדור הזה? התותחים שלו? התופים הגדולים שלנו הטביעו אותם. האידיאליזם שלו? הוא כבר מזמן הפך למושא ללעג כללי במהדורותיו האקדמיות והפופולריות. בבתי המטבחיים הגרנדיוזיים שלו ובתצוגות הראווה הקניבליות שלו? הטיפשות הספונטנית שלנו, והלהט שלנו לכל אשליה, תמוטט אותם עד היסוד.

*

ציריך, 18 באפריל 1916:

צארה ממשיך לנדנד ביחס להופעת כתב עת. הצעתי לקרוא לו "דאדא" מתקבלת.אנחנו נוכל להיות עורכים מתחלפים,כאשר בכל גיליון ימונה כל אחד מאיתנוּ לבחור את היצירות ולערוך אותן. 'דאדא' היא 'כן,כן' ברומנית,"סוס נדנדה" בצרפתית. בגרמניה—משמעותה כעין נאיביות מטופשת,אושרן של פנטזיות יצירתיות (חסרות תכלית),ושהייה ממושכת מדיי סביב עגלת תינוק.

*

ציריך, 12 ביוני 1916:

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד.הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד,ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

הואיל ופשיטת הרגל של הרעיונות הורידה את דימוי האדם שאולהּ,אינסטינקטים ויסודות חדשים להוראת האדם עולים ופורחים באופן פתולוגי,וכאשר ניכר כי אין כל זרם אמנותי,פוליטי או מדעי הנכון להדוף את המבול הזה,הדבר היחיד שנותר הוא הבדיחה (=הדאדא, ש.ר) והפוזה תאבת- הדמים (=המלחמה, ש.ר).

הדאדאיסט שם את מבטחו בכנותם של המאורעות ואחר-כך בחכמת הבריות. הוא יודע כי הוא יכול לרתום אנשים בנקל (=להפצת הבשורה הדאדיסטית, ש.ר), גם את עצמו,הוא כולל בתוכם. הוא אינו מאמין עוד ביכולת להבין את הדברים מנקודת מבט אחת-יחידה, ובכל זאת,עדיין הוא משוכנע באחדותם של הדברים כולם, בטוטליות של מכלול הדברים, בכך שהוא סובל מאי-ההתאמות בין הדברים עד הגיעו לנקודה של התפוררות-העצמי.

הדאדאיסט מכריז מלחמה כנגד השכול ופרפורי המוות של הדור. בתגובת-נגד לכל שתיקה (=העשויה להיראות) פקחית. הוא פוקח את סקרנותו של מי שחש עדיין שמחה אפילו לנוכח צורות של מרי, אשר עודן נתונות בסימן שאלה. הוא מכיר היטב בכך שעולם הממסדים התפרק ונפרד, ושהדור הזה, עם ההתעקשות על סחר במזומן, פתח מכירות-המוניות של פילוסופיות חסרות-ערך. היכן שהמוכרים ובעלי-החנויות מסיימים להשיא עצה רעה, שם מתחיל הדאדאיסט את מלאכתו באמצעות צחוק לבבי ועידוד עדין.

*                   

ציריך, 23 ביוני, 1916:

הגיתי סוגה חדשה של שירים, שירים בלי מלים, או שירה-צלילית […] קראתי שיר ראשון כזה הערב. התקנתי לעצמי תלבושת מיוחדת לרגל האירוע. רגליי היו נתונות בתוך גליל מקרטון כחול-בוהק, עד לגובה המותניים, כך שהייתי נראה כמו אובליסק. על גביו התעטפתי במעיל מעיל גדול מקרטון חתוך, תוכו- סגול, וזהב מלבר (=מן החוץ). הוא היה מהודק סביב צווארי כך שיכולתי ליצור את הרושם של נפנוף כנפיים על ידי הרמת מרפקי-הידיים והורדתם. כמו כן, חבשתי, כובע גבוה, מפוספס בכחול ולבן, של רופאי אליל.

משלושת עברָי הצבתי עמודי-תוים פונים לעבר הקהל,והנחתי עליהם את כתובי-יד בעט אדום; עברתי בין עמודי-התוים (בזה אחר זה). צארה ידע על הכנותיי-המוקדמות ולא נזקק להציג אותי ארוכות. כולם היו אחוזי סקרנות. לא יכולתי להלך בתוך הגליל כך שנישאתי אל הבמה בחושך והתחלתי לקרוא באיטיות וביראת-כבוד:  

גַאדְגִ'י בֶּרִי בּימְבָּה

גְלַאנְדְרִידִי לַאוּלִי לוֹנְנִי כָּדוֹרִי

גָאדְגָ'אמַה בִּים בֶּרִי

גְלַאנְדְרִידִי גְלַאסְסַאלַה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

בְּלַאסַה גָאלַאסְסָאסָה טוּפְפִים אַיי זִימְבְּרַבִּים

[…]

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 

הערה: צארה הנזכר, הוא כמובן טריסטן צארה, שם הבימה/העט של סמי (שמואל) רוזנשטוק, משורר ופרחח רב-פעלים, יהודי-רומני במוצאו, 1963-1896. בפברואר 1916 הקימו צארה, באל, ריכרד הלסנבק, מרסל ינקו, הנס ארפ ואמי הנינגס (בת-זוגו של באל) את קברט וולטר כמרכז תרבות אמנותי אוונגרדי— לאמנים צעירים בציריך ובסביבותיה וכנסיון מחאה אמנותי כנגד המתרחש בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לבאל האינטרוורט, היה צארה הרוח החיה בהפצת הדאדא, ובהזמנת אמנים מחוץ לציריך ומחוץ לשווייץ לנטול חלק במופעים של קברט וולטר, ולמעשה היה הדיפלומט-האחראי להפיכת דאדא לתנועה עולמית, ולכך שעד 1917 הופיעו על בימת הקברט (שהיו בו מופעים מדי ערב בערב) עם מיטב יצירותיהם של המשוררים והציירים של אירופה באותה עת, כגון: גיום אפולינר, בלז סנדרר, פבלו פיקאסו, אמדיאו מודליאני, פול קליי, וסילי קנדינסקי, ועוד ועוד. קברט וולטר פעל לבסוף פחות משנה ונסגר בשל צו מנהלתי של עיריית ציריך שאסרה על פתיחת מועדוני לילה, ועל פעילות מרכזי בידור בעיר בזמן המלחמה, אחר השעה 22:00. צארה המשיך את הדאדא בצרפת; הנס ארפ, בת זוגו– סופי טאובר, וריכרד הלסנבק– המשיכו את הדאדא בברלין. הוגו באל ואמי הנינגס המשיכו לנדור בין גרמניה ושווייץ. ברם, שניהם אחר הקברט, התמסרו לפעילות "רצינית" יותר, אם לכתיבת שירה, אם לכתיבת הגות.  מרסל ינקו עלה ארצה מסיבות ציוניות, וייסד בראשית שנות החמישים של המאה העשרים את כפר האמנים עין הוד.

*1111 

 © 2012 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

*

מי שלא סבב במרכז תל אביב אמש בשעה 1 בלילה לערך לא חש בעקת מִדְבָּר מימיו. אולי היתה זו עייפות רבה מדיי שהצטברה אצלי לאורך השבוע כמו משקע-אבן בקומקום, אך תוספת השרב, הלחוּת והיגררותם לאורך כל השבוע, כבר העלתה בפני הכרתי הזיות חום, עד שכבר העליתי בדעתי שאם המצב המצב הזה ימשיך לשרור בכל עוד קמעא, אצא לי השוקהּ וגמל קטן אקנה לי. בקרוב, כך הרהרתי בלבי, עתידה  תל-אביב להיות עיר סואנת גמלים,  אדם יצטרך לחצות כבישים ביתר זהירות, שמא ידרוס אותו גמל.  גמלים, פאטות מורגנות, רצו בקינג ג'ורג' באשמורת התיכונה.

   שבתי מערב לימוד במדרשת עיון אשר ברחוב בוגרשוב בנוכחותו של ראש המדרשה, הרב הקונסרבטיבי רוברטו ארביב, חברי, חוקר הקבלה, ד"ר אבי אלקיים, אני ועוד כמה וכמה, המתעקשים ללמוד בצוותא בלילות אלול בספרו הקבלי של ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה. איי, הרמח"ל, ההתעקשות הזאת לשזור בין תיאולוגיה קבלית מובנית היטב, ובין היכולת לצייר בכתב ציורים מדהימים למדיי, כאילו העולמות כולם אינם אלא מצג-מה של רושם אלהי שהסתלק, ובו בתוך הרושם, נוסד ומתרוצץ הכל, על מהויותיו ועל תכליותיו, כעוּבָּר העושה בבטן אם. הולכים ומתפתחים ונודעים: מקום, חלל, מלכות אין סוף. יצירת העולם כיצירת ולד ברחם.  היום הרת עולם.

   עודי הולך קודח, חשבתי בלבי על אפשרות קור ושלג. דובים סיביריים לא החלוּ להגיח ממקום-רבצם בתהומותיהן של חצרות אחוריות, וכביש האספלט השחור, לא השתנה באחד לחלקת קרח קרירה בטייגה.  ובכל זאת עלו בזכרוני שני שירים, נשזרו זה בזה, וגרמו לי לחייך, כמו שתי קוביות קרח המחליקות על עור, מצננות את התפרצות-החום הזו של אלול משובש, שיצא מדעתו:

*

1

 

לֹבן שְלָגִים מִסָּבִיב

רֹגַע לָבָן מִסָּבִיב

אַךְ-שוּם-שָלֶג-שֶל-שְבָט לֹא יִשְוֶה

לַלֹבֶן הַזֶּה, לָרֹגַע הַזֶּה,

הַנִּפְתָּח, הַנִפְקָח,

הַנִּפְרָש בְּרַכּוּת שֶכָּזֹאת,

בְּעֶרֶב אֱלול אֶחָד-

בְּתוֹכִי.

 

[אהרן לילעס, 'לֹבן', שירת היחיד בניו יורק: דיוקנאות של ארבע משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם מיידיש וערך בנימין הרשב, עמ' 167]

 

2

 

זֶה הָעוֹלָם הִנֵּה קָם לִדְמָמָה –

וְעֲרֵמַת לַיְלָה כּסוּתוֹ.

 

מֵרָחוֹק אָשוּבָה אֵלָי.

בּאֹפֶל אַעֲמִיק בִּי חָזֹה – :  

כַּלֵּיל הֵן רָחָב גַּם אָנֹכִי

וְכָמוֹהוּ אֶנְהַר לְאִטִּי

אֶל אֵין-סוֹף

 

שֶקֶט זַךְ זֶה –

מִתַּחַת לְכֹל הַחַיִּים

אֶל קִרְבִּי יְפַכְפֵּך.

 

אֵשְבָה בְּשִקְטִי כֹּה לָנוּח

מֵעֹצֵב יָמִים נִסְעָרִים

וְיֶלֶד כָּחֹל בִּי יָנוּם

וְעֵז עֲנוּדָה מַחֲרוֹזֶת כּוכָבִים.

 

[דוד פוגל, זֶה הָעוֹלָם הִנֵּה קָם לִדְמָמָה (לעבר הדממה- שיר ע"ב), נדפס בתוך: כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1998, עמ' 197]  

 

מי יודע כיצד נע העולם הפנימי? פתאום נראו לי השירים כמו תולדה שנתעוררה בי לנוכח דברי הרמח"ל על הויית העולם, רושם של אלהוּת מסתלקת, נובעת ונובטת בתוך רחם,: מקום, חלל וקו. עולמות שניעורים בתוכו, ילד כחול נם בִּפנים.

על המדרכה, הולך, הרחק מן הגמלים הסואנים, הגנבתי מבט אל הרקיע הצומח-פרא מעל ראשי הבניינים:  איטית עצלה, שקועה בחלום, כמו נעה מחוץ לכל מקום וזמן, דימיתי לראות עז ענודה מחרוזת כוכבים; רחוקה וקרובה מאוד.

בתמונה למעלה:  Vassily Kandinsky, Composition VII, Oil on Canvas 1913

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

במרחק השחור נזרעות דהרות סוסים לא נראים

הנמסים והולכים

כל אלה ישמע ההלך העייף

ורעד יעבור את בשרו

(דוד פוגל, בלילות הסתיו)

 

  יסלחו לי הפתח-תקואים לדורותיהם (יואל מוישה סלומון ואילך), זו לא עיר. זה מקום אורבני לא מוגדר. עיר צללים שאיני מצליח לפענח. אולי בי האשם. לולא הכרתי עוד אנשים לא מעטים שחושבים על פתח-תקוה באותו האופן, הייתי משוכנע שאלו הדעות הקדומות של הילד הגבעתיימי על מה שנתפס בעיניו אז, לא בצדק, כפרובינציה.

   אזור התעשייה והמשרדים של קריית- מטלון שוכן בקצה הצפון- מערבי של פתח-תקוה, גובל בגבעת שמואל. כביש היה אמור לחבר בין שתי הערים (האחרונה, רק זה מקרוב הוכרה כעיר). אך תודות לסכסוך מוניציפלי ממושך נאלצו עד לאחרונה התושבים להתנייע בדרכי עפר מאולתרות בין הערים, דרכי עפר שעברו בשדות לא בנויים, בלתי מוכרזים מוניציפלית, שהשתרעו בין גבעת שמואל ופתח תקוה. מיתוס עיקש מגובה בקוז'קים כחלחלים או מסוקים חולפים- ספר כי לעת לילה נערכות שם עסקות סמים ושאר מרעין בישין. אך מי שאינו גר בסביבה המיידית לא נוטה לבדוק את הדברים אלא להדחיק אותם- כמו את אזור השדות כולו, מדמדם בקצה-קצה זכרונותיו על סף השכחה. שם נמצאים גם כמה כבישים נטושים המובילים אל מה שנראה כמזבלה של חלפי רכב, רהיטים שבורים בערימות, מקררים אכולי חלודה פזורים בתוך שדה, אך הלכה למעשה, דומני כי זוהי Waste Land, כעין  מקום נסתר אליו לוקחות כנופיות אנשים להִיָּרוֹת. איני יכול לבססה תחושה זו אלא על רעד העובר את בשרי מדי עוברי שם, גם בשעות היום, עת השמש הנדיבה מאירה על העצמוֹת. אני חושב על צומת הדרכים אליו ירד כמדומה אמן הבלוז רוברט ג'ונסון לעיסקת חייו עם ה- Devil  ומדמה אותו כמפגש הדרכים והחולות והשדות הזה. דווקא כאשר מכונית בודדת, מנוע מחרחר, עומדת על אחד הכבישים המקיפים אותו אינה זעה ואינה נעה. הרעד גובר.מקום שכזה שהיה יכול לתת בסיס לפתיחת ספר של קורמאק מקארתי. משהו כמו 'לא ארץ לזקנים'. מכונית שעובר אורח יתקרב אליה בטעות, וייראה את שאינו אמור.  

   ראו ראיתי את שאיני אמור דווקא אחר שחציתי ברגל לבדי את השדות (שאינן אלא גבעות של אדמה חולית עטורות זרי קוצים) חלפתי על פני אזור המזבלה השומם. ושמתי פעמיי אל אחד המוקדים הציביליטורים הראשונים שקידמו את פני, ככל שזה נוגע לפתח תקוה, רחוב בו נמצאים כמה בנייני משרדים מיותמים, חלקם נראים מאוכלסים, אפילו חדשים, אבל נידחים למשעי. אני תר אחר שם הרחוב שם. לראות איזה שם חלקו לו הקוראים לספר ומי התאימו לו. על השלט כתוב 'שמשון דרנגר'. רעד שוב עובר את בשרי.   

   שמשון (סימק) דרנגר היה יהודי-דתי, הומניסט, עורך עיתון, וגם פרטיזן בשנות מלחמת העולם השניה באזור העיר קרקוב. הוא הוציא ביחד עם אשתו גוסטה, מספר עתונים ובטאונים; נכלא לראשונה בשנת 1939 לאחר שפרסם בעיתונו מאמר של פעילה אוסטרית אנטי-נאצית. לאחר שחרורו, היה ממיסדי הארגון 'החלוץ הלוחם' בקרקוב, וערך את בטאונו שם ייחד טור קבוע לבעיות השעה, לצורך של היהודים לקום ולהתקומם כנגד הרעה המתרגשת עליהם, לברוח ממחנות המעצר ומן הגטאות ולהרים על נס את רוח החופש והצדק. מאמריו חתומים בחותם של אהבת אדם ותקווה עתידית. דרנגר נעצר שוב בנובמבר 1943, וכנראה נרצח על ידי הנאצים בסמוך לכך.    

  כאשר הבטתי על הציוּן, הבלתי צפוי ועם זאת הנידח לגמריי של דרנגר, לא יכולתי שלא לחשוב על מילותיו שהרשימו אותי מאוד מאז קראתי אותן לראשונה:

 

במה אנו עדיין מַשְלִים את נפשנו.למה אנו מצפים עוד לאחר מעשי הרצח המתוחכמים?=כלום צר לנו על כמה ימים של ריקבון מוּסרי ממאיר?הלא מתחת לעיי המפולת של אושר התקוות שנכזבו, מתחת לחיים שנהרסוּ, עומם עדיין ניצוץ זעיר של אנושיוּת אמיתית. עלינו ללבוֹת ניצוץ זה, להפוך אותו לשלהבת, שתגאל אותנו מההשפלה, תשמור ממוות, תטהר את המצפּוּן, תעודד את רוחנו. אל נשכח ניצוץ זה, נזִין אותו בטרם יכבה. 

(שמשון דרנגר, מתוך בטאון 'החלוץ הלוחם', נדפס: אליעזר שבייד, 'הדילמה הקיומית והמוסרית של ההתנגדות המזוינת בגטו', קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי, ירושלים 1992, עמ' 302) 

 

  הבטתי סביב ולפתע חשבתי לעצמי כי לתת לרחוב הקט והבלתי מיושב הזה את שמו של דרנגר הוא אקט סימלי מאוד. רחוב קטן, איש מלבד עובדי החברות כמעט ואינו עובר בו. נטוע הוא על גבול השדות והמזבלה המוזנחים, המערערים. הרהרתי במציאות הישראלית דהיום ערב הקמת ממשלת ימין לאחר הכניסה לעזה. שקצת נראתה לי פתאום כמו האזור והמרחב שבהם נמצאתי /שריתי. חשבתי על דרנגר ומילותיו, על המציאות המדינית והחברתית האכזרית שבפתח עיניים, על הסכנות הבטחוניות שישראל ניצבת בפניהן, גם על ההרג הרב שישראל מבצעת בשמם של אותם איומים המשמשים תמיד כאמתלה בכדי לדרבן את דעת הקהל לקבל הכרחיותה המצפונית הבלתי נתונה בספק של כל פעולה צבאית שתינקט. מתחת לכל זה, הרהרתי, ודאי נותר איזה ניצוץ זעיר של אנושיות אמיתית, עלינו ללבות ניצוץ זה, להפוך אותו לשלהבת, לא להניח שייכבה. כל אדם בפני עצמו, תחילה. הלוואי שהיה אפשר לבקש את אותו הדבר מן המדינאים ומאנשי הצבא. אני בספק (רקבון מוסרי ממאיר? ליקוי מאורות? אבדן דרך?). המשכתי ללכת לדרכי. ראשי הומה הרהורים ורגשות. בשובי לביתי כעבור זמן, כאשר חלפתי שוב לאור יום מתקצר, דרך השדות, חשבתי שכל הדרך לא שמעתי ציפורים, וזה דבר נורא מאוד. האם יש עוד סיכוי למקום התוסס רגשות מהוסים של צער ושכול? האם 'תמות נפשי עם פלישתים' היא האפשרות היחידה? אפשר שמתחת לכל השדות הזנוחים, מגרש האשפה וגרוטאות-התעשייה המדמם, עומם עוד סיכוי זעיר, הומה-נוהה כלשהו, להפוך עמק עכור מאוד לפתח תקוה.

 

 

 

בתמונה למעלה: Vassily Kandinsky, The Blue Rider, Oil on Canvas 1903

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »