Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ושתי בוניאן’

sima.1960

*

דברים שאמרתי לכבודה של פרופ' חנה כשר, מגדולות חוקרות הרמב"ם וכתבי תלמידיו-פרשניו; ותלמידה, חוקרת ומבקרת של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' וכתביו, ביום עיון שנערך לכבודהּ (18.5.2015).

*

 לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך שבחו בה לידי גנותו כך נאמר בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף ט"ז; אם כך הוטלה על כתפי משימה בלתי אפשרית, כל שכן הואיל וחברתנו-מורתנו נודעת בכך שקשים עליה דברי שבח, ובכל זאת הוזמנתי לדבר, אז אומר כמה מלים.

הגעתי למחלקה הזאת לראשונה לפני כחמש עשרה שנים. הייתי אב צעיר. במהלך התואר הראשון עבדתי חמישה ימים בשבוע וביום חופש שבועי הגעתי על מנת ללמוד. ביום נוסף נטלתי שני קורסים מ-16:00 אחר הצהרים ואילך. השיעור הראשון שלי במחלקה היה ביום שני אחר-הצהריים בקורס "תולדות הפילוסופיה היהודית בימי הביניים". אז היתה זו מחלקה לפילוסופיה ולא למחשבת ישראל. היא מוקמה בפקולטה למדעי הרוח ולא בפקולטה למדעי היהדות. חנה שאלה אם מישהי או מישהו שמעו את שמע הספר Fons Vitae. הרמתי ידי. קיבלתי רשות דיבור. מכאן ואילך החל שיחי עם חנה.

מאוחר יותר כתבתי בהנחייתה של חנה עבודת תואר שני וגם עבודת דוקטורט. גם שימשתי עוזר מחקר שלה איזו עת.  אין אנשים רבים שאני חש עצמי כתלמידם. חנה בסקרנות, בפתיחות, ביושרה, ביכולות אנליטיות חדות ויוצאות הדופן, בהומור דק, פתחה לי שער גדול לעולמו של הרמב"ם ותלמידיו-פרשניו, שמאז הפכו נדבך בעולמי.

נדמה לי ברבות השנים כי האקדמיה הינה מוסד פוליטי-כיתתי, הרבה יותר מאשר מוסד אינטלקטואלי יצירתי פלורליסטי ורב-תרבותי. חנה היא בהחלט מן האנשים הבודדים שהכרתי בימי שהותי באוניברסיטה, הרואה במלאכתהּ, בהוראה, בליווי התלמידים תפקיד ויעוד. מעולם לא שמעתי תלמיד במחלקה מתלונן על יחסה כלפיו. אני מכיר דוקטורנטים לשעבר במחלקה ובאוניברסיטאות אחרות שבצר להם היו פונים אליה ומוצאים אוזן קשבת. אין ספק כי חנה רואה במלאכתה—הרבה יותר מקריירה ומירוץ לקראת המאמר הבא או הספר הבא, וכי ליבה נתון מאוד להכשרתם של חוקרים צעירים, תלמידיה ולא תלמידיה, בכך היא הציגה בפניי תמיד מודל אקדמי אחר, ואני חש כי הפכה אותי וגם אחרים ל'קצת יותר בני אדם'.

הרמב"ם כותב בפרק ד' מביאור מסכת אבות 'ודע כי 'אמת' – הן המעלות השכליות לפי שהן אמתיות, לא ישתנו […] ו'השלום' – מעלות המידות, אשר בהן יהיה שלום בעולם. אני מביא דברים אלו משום שאני חש בפירוש כי חנה לא רק מקרבת את תלמידותיה ותלמידיה אל הכרת הפילוסופיה והתיאולוגיה של ימי הביניים, ולא מלמדת אותם לדייק בקריאתם ולנתח באופן תימטי-שיטתי את הכתוב בלבד, אלא מלמדת את כולנו פרק במעלות המידות כגון: הגינות, יושרה, ענוה רוחב לב, ומתוך כך מקיימת את דברי ר' אלעזר משם ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

בין חנה וביני לא תמיד שררו הסכמות. מה שמייחד את חנה כמורה, הוא שגם בפעמים בהם נחלקנו, היא מעולם לא נסתה לכפות עלי את דעתה (כאוטוריטה) או לשכנע אותי לקרוא אחרת, וכעבור זמן, כמעט תמיד נוכחתי כי הדין עימהּ לחלוטין. למשל, אני נזכר כי ערב הרצאתי הראשונה בכנס אקדמי היא הגיבה למקרא טיוטת ההרצאה ששלחתי, כי הדברים עומדים, אבל אולי כדאי, אם אספיק, לעיין עוד. קיבלתי את הרמז העבה הזה והלכתי לעבוד. עד הבוקר הגעתי לפירוש מעורפל פחות וקולע יותר. לימים, הפכה ההרצאה הזאת למאמרי הראשון.

בימי הביניים ובתקופה הטרום-מודרנית נכתבו באירופה ובצפון אפריקה כמה וכמה אגרות ופרקים ובהן הנחיות למורה המבקש להורות פילוסופיה ומדעים לתלמידיו. כך נמנו בין מידותיו החשובות של המורה: שיהיה ראוי ללמד את שהוא מבקש להורות, שיהווה דוגמא אישית מתמדת בהליכותיו 'כפי שתחייבהו חכמתו', ושיכוון להדריך תלמידיו בדרך הישרה ולפי כושרם, דעתם ורוחם, לקבל את הלימוד. בנוסף, שיינהג עם תלמידיו כמו שינהג עם בניו. למותר לציין, כי כל המידות הללו מתקיימות-הן בחנה, וכי אני ואחרים, אמנם ראינו בה עם השנים אֵם לעצה גם לתבונה.

ר' יוסף אבן כספי איש ארגנטירא ואחר-כך ולנסיה, כתב בראש אגרת המּוסר לבנו שלמה בן הי"ב, כי בראש המצוות ידיעת השם הנכבד, שהיא יסוד לארבע מצוות: לידע שיש מצוי ראשון, ושהוא אחד, ולאהבה וליראה ממנו. בכך כיון כספי ודאי אל דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובמורה הנבוכים חלק ג' פרק נ"ב שבהם ביאר יראה כקיום המצוות המעשיות ואת האהבה כעיון. בספר הסוד (טירת כסף, מהדורת יוסף לאסט, תרס"ה, עמ' 53) כתב כספי כך:

*

לכן ראוי לנו ולכם בני וניָגע עצמנו לקחת מן החיים מה שבאפשרות לנו, וזה יהיה כשנשתדל בקיום תורתנו השלימה בסוגיה ובפרטיה, וזה יהיה תכלית שלמות שכלנו, עד שנשיג כפי יכולתנו מעניין המלאכים שהם השכלים בפועל תמיד, ואז נחיה לעולם.

*

*כספי מעמיד כאן על מוגבלות האדם, על היותו סופי, פגיע, שביר, שאין לו לעשות אלא כמיטב השתדלותו על מנת להשלים מידותיו ולנסות להשלים את קנין המושכלות; תכלית החיים היא ניסיון זה. ההשתדלות– לאו דווקא ההישג עצמו. כספי ער בדבריו לכך שהאדם הינו שכל שבחומר, המועד לתאוות ולדמיונות; שלא כהוגים פילוסופים אחרים אין הוא מפליג באיחוד עם השכל הפועל, ולא באיחוד מיסטי כדוגמת המקובלים. הדרך המוסרית והאנושית שהוא הציע אופיינית לטעמי גם לדרך הוראתה של חנה. מעולם אינה מבטיחה דבר שלא תעמוד בו, ויותר מאשר תשובות נכונות או פתרונות-על המוצנחים על הטקסט מבחוץ, היא תרה אחר השתדלותו של התלמיד בטקסט הפילוסופי, מבלי שיברח ממנו אל מקומות אחרים, וקריאה זו כל כמה שהיא מפרכת לא-אחת, פקחה אותי להבין תכנים ומשמעויות אשר ספק אם הייתי יורד להבנתן בדרך אחרת. דרכה היא: עיין וחזור לעיין.

לומד-פילוסופיה יהודית בזמן הזה, כל שכן של ימי הביניים, רואה לא אחת את תבל המתרוצצת סביב והנה היא נדמית לו, כפי שכתבו הרמב"ם ואבן לטיף, כעולם הפוך. חנה עצמה ייחדה לכך מאמר בה השוותה בין חקר הפילוסופיה היהודית לשלוש חיות-אגדתיות:  הקנטאור, הדינוזאור והפניקס. [1]. הקנטאור, חציו-אדם חציו-סוס, וכך היא הפילוסופיה היהודית מחציתה 'פילוסופיה' ומחציתה 'יהודית', שוזרת יחדיו אוניברסלי ופרטיקולרי. הפילוסופים תוקפים אותה כאילו אינה אלא תיאולוגיה. הרבנים תוקפים אותה כאילו מליאה היא חכמות חיצוניות, המסכנות את ישראל, וכאילוּ מאז ומעולם זכתה להשפעה שולית. [2]. הדינוזאור, יצור קדומים, שיש התרים אחר עצמותיו, כזו היא כמדומה הפילוסופיה היהודית, המגלמת 'גופי ידע מדעיים' אשר תוקפם חלף עבר מן העולם. חוקר פילוסופיה יהודית מודרנית יתקשה שוב לראות בתורה, כחברו הימי ביניימי, כרומזת, אל היסודות, הגלגלים או השכלים הנבדלים (פיסיקה, מטפיסיקה וקוסמולוגיה של ימי הביניים) [3]. הפניקס— אותו עוף חול אגדי הקם ומתחייה מן הרמץ אחת לחמש-מאות שנה. כאן חנה מציבה כאתגר, אפשרות של חידוש פני הפילוסופיה היהודית בזמננו-אנו מתוך התייעצות עם חכמי הפילוסופים היהודיים, ומתוך שאיבה מן המודלים המוסריים והתבוניים שאפיינו את דרכם.

לסיום, הייתי רוצה להוסיף למנין חיה רביעית: זהו חתול הצ'שייר הפוגש  את אליס בספרו של לואיס קרול (מהדורת תרגום רנה ליטוין, תל אביב 1997, עמ' 72) וזאת לשונו:

*

  'אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים'  העירה אליס.

            'אין לך ברירה' אמר החתול, 'כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.'

            'איך אתה יודע שאני מטורפת?', אמרה אליס,

            'זה ברור' אמר החתול, 'אחרת לא היית באה לכאן'.

אולי כל העוסקים בתחום זה של הפילוסופיה היהודית מטורפים הם. משוגעים-לְדבר בָּטֵל בעיני בני זמנם. עם זאת, זה גם היה המצב בימיהם של הרמב"ם, של כספי, של שלמה מימון ושל אחרים-כמותם, וגם היום איננו נבדלים מהם הרבה באופן בו החברה היהודית וגם החברה הכללית מביטה על הפרוייקט המשונה והחריג הזה. כך דומה כי הפילוסופיה היהודית, להוציא פרקי זמן מעטים, היתה תמיד בבחינת תרבות-נגד או תת-תרבות פילוסופית (כלומר, לא ההגמוניה הרבנית של הדור היא המכוננת אותה).

אבל כמו חיוכו של חתול הצ'שייר הנותר באוויר כאשר גופו נעלם, כחיוך בלא גוף. כך גם אני מתחייך איזה חיוך נעלם כל אימת שאני נוטל לידי את  מורה הנבוכים או אחד מתלמידיו פרשניו, ואת החיוך הלא-שכיח הזה, שעומד וקיים בי תמיד, אני חב במידה בלתי מעוטה לְמורה יחידה הנמצאת כאן, וכך אני חותם: תודה.

*

*

בתמונה: Josef Šíma, Les Ombres ,Oil on Canvas 1960

Read Full Post »

brassai*

*

בחיבור Aporèmata שיוחס לאחד מפרשני אריסטו הגדולים בתקופה ההלניסטית-רומית,אלכסנדר מאפרודיסיאס (תחילת המאה השלישית לספ') ואשר, ככל הנראה, לא יצא תחת ידיו, מופיעה תפישֹה אשר זכתה להשפעה בלתי מבוטלת בתולדות הפילוסופיה והמיסטיקה הפילוסופית במערב. על פי פסיאודו-אלכסנדר (שהרי אין זה קרוב כי מדובר באלכסנדר עצמו) ישנה באדם רוח דקה, הדקה מבין רוחות החיים, האחראית על כלל פעילות החושים. רוח זו נקראת  optikon pneuma (מיוונית: רוח רואה; המונח פנוימה מקושר בדרך כלל עם הגותם של הסטואיקנים, זוהי רוח הממלאה את הקוסמוס, המתוארת כיסוד תבוני המנהל ומוליך את התהליכים השונים המתקיימים בו.כמובן, לשיטתם הפנוימה נוכחת גם באדם). הראיה באמצעות הרוח-הרואה כה מעולה ודקה עד שהיא נדמית לכושר הראייה של חתול לראות בליל אפל. כלומר, בעת פעילות הרוח הרואה,עשוי האדם להתבונן בעיון במה שהיה נעלם לחלוטין מהשגתם של רוב בני האדם. מה שרוב בני האדם ייחוו כאפלה וחושך, או כתחומים חתומים להבנה, ייזרחו לפניו כאור יום .

יעקב ביטון, בספרו: מחברות התבוסה (הוצאת הליקון: תל אביב 2013, עמ' 79), כותב בפרגמנט קצרצר: לְהַתְאִים אֶת הַנְּשִׁימָה לְרַעַד הַדְּבָרִים. יש כאן שתי הנחות שכמו מתבססות על אינטואיציה פנימית עזה שבהסתכלות אל מהות הדברים: [א]. הדברים במהותם נרעדים [ב]. יש להתאים את הנשימה לרעד הדברים. האם העולם במהותו סובל מחוסר יציבות? הדברים נראים הלאו יציבים למדיי (בניינים לא נוטים להתמוטט, עצים לא נוטים ליפול; אנו מהלכים בבטחה ובמישרין על חוג הארץ, למרות מהירות הסיבוב הגבוהה). יש כאן אפוא אינטואיציה פנימית בדבר האופן שבו נפשו של המשורר חווה את הדברים. הוא מזכיר לעצמו להתאים את נשימתו דווקא לסדר הפנימי הנסתר והרועד, ולא לסדר הגלוי והיציב, שאינו מבטא לאמיתו של דבר את סדר הדברים. מה שגלוי לעיין לא בהכרח מלמד על טיבם ומהותם של הדברים. ההתאמה בין חושיו הפנימיים של האדם ובין המציאות הפנימית מהותית לדידו יותר.  לטעמי, מבלי משים שונה כאן ביטון משנה שהובאה בחיבור ההליניסטי האורקלים הכילדאיים, חיבור שהשפיע מהותית על מחברים נאופלטוניים, ביניהם ראשי האקדמיה האפלטונית באתונה, ימבליכוס ופרוקלוס (המאות הרביעית והחמישית), לפיה: "הממשות היא בעומק הדברים".

מיכל שטיינר, בשיר ללא שם שנדפס בגיליון אלוה היכן-שהוא [מוסף מקף, 1 (2013), עמ' 71] כותבת:

*

בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר

בְּיוֹם שִׁשִּׁי

נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת

בֵּיתִי

שֶׁקָּרוֹב לַשָּׁמַיִם

וְעוֹרְבִים שָׁרִים בְּחַלּוֹנוֹתָיו, וְיָרַדְתִּי

אֶל הָרְחוֹב הַמּוּאָר כְּבָר

אַךְ רֵיק עֲדַיִן

וּבַחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת חֹשֶךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם

וְהַכַּפְכַּפִּים שֶׁלִּי נוֹקְשִׁים בַּמַּדְרֵגוֹת

תֹּ

 הוּ

בֹּ

 הוּ

 

   את הירידה בגרם המדרגות, בחדר המדרגות החשוך והקר ביום שישי בשעה שבע, כאשר רק קולות העורבים מלווים את הדרך מעל, ונקישות הכפכפים תֹּהוּ בּהוּ מלווים אותה מתחת, הופכת שטיינר ליותר מאשר אונומטופיאה מפתיעה המביאה לכדי חיוך; הירידה הזו כמו מבשרת בריאת-עולם, התגלוּת של רחוב לאורו הראשון של היום; יותר מכך, דומה כי בממשות הפנימית-הנסתרת של הכותבת יש ברגע הזה משום בריאה-עצמית או התגלוּת; על כל פנים, מן רגע המסיר מן המציאות את מסכת הקונקרטיות, והופך אירוע יומיומי למדיי, למשהו הנדמה כחוויה טרנספורמטיבית- אפיפנית. כאילו היורדת בחושך במדרגות לבדהּ, עומדת פתע, נוכח פלא הקיוּם, נוכח חוויית הקיוּם, ברגע של התחדשות העצמי. ומהי יצירה, אם לא התחדשות העצמי, או יכולת להביע במלים קצרות ומדודות את פלא הקיוּם, או את הנוכחות הבלתי-מובנת מאליה, הנרעדת, בעולם.

 *

*

תזכורת: ביום ראשון 22.12.2013, הכנס הארבעה עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים 

 

בתמונה למעלה:  Brassai, The Cat, 1945

© 2013 שוֹעִי רז [כל הזכויות על השירים שהובאו בגוף הרשימה שמורות למחברים]


Read Full Post »

*

*

על הספר סיפורי מלחמה לילדים מאת אקיוקי נוסקה 

*

למרגלות ההרים שבפאתי העיר, במקלט קטן, גרו יחד ילד ותוכי. לילד מלאו בדיוק שמונה שנים, ואילו גילו של התוכי לא היה ידוע. שלוש שנים קודם לכן קיבל הילד את התוכי כמתנה מאביו, מזכרת ממסעותיו לארצות הדרום. את ראשו של התוכי עיטר כתם צהוב דמוי כתר ובסיס נוצותיו היה אדום, כצבעו של דם ניגר. לבד מאלה עטה התוכי על כל גופו פלומה רכה של נוצות ירוקות.

לפי רגליו המקומטות והמכוערות של התוכי היה אפשר לחשוב שהוא זקן מאוד, אך מראה פניו היה שובבי כשל ילד קטן. מכיוון שתוכים חיים לעתים גם עד גיל מאה. לא היה אפשר לנחש את גילו המדויק. הילד, בהיותו בן יחיד, החליט שהתוכי יהיה לו לאחות קטנה. במשך חמישה עשר יום הסתתרו הילד והתוכי לבדם במקלט חשוך.

[אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים, תרגם מיפנית: ארז יוסקוביץ, משׂכּל— הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 23]

*

   בחמישה עשר לחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה  (או: שוואה, שמו הרשמי של הקיסר הירואיטו שישב על כסאו עד פטירתו בשנת 1989), יום אחר שיגור הפצצות האטומיות על הירושימה ועל נגסקי, הוברר כי הקיץ הקץ על החזית האסייתית המתמשכת של מלחמת העולם. על הסכם הכניעה חתמו היפנים, כשבועיים אחר-כך, בתאריך 2.9.1945 (השבוע לפני 67 שנים) על גבי משחתת נושאת מטוסים אמריקנית.

   תאריך הפך להיות לתאריך משמעותי מאוד בחייה של יפן המודרנית והוא חולף בין סיפורי הספר שלפנינו כמנטרה-מהדהדת, פיר הומה זעקות- רפאים של המוני אזרחים יפניים אנונימיים שאיבדו בשנת 1945 את חייהם, באימה ופחד, ובתחושת אכזבה עמוקה, שהעניקו לארצם הכל, ושילמו במות כל היקר להם; סיפור של דור של ילדים שאיבד את ילדותו או את נעוריו, בחמת ההפצצות האמריקניות, שברובן המכריע, הובערו ערים יפניות בפצצות קונבנציונליות שהושלכו מתוך מטוסי הפצצה, או למצער נפגעו בהן באורח חמור. יפן שוקמה, הקיסר היפני נותר על מכונו, אם כי סמכויותיו הצבאיות נלקחו ממנו. הנערים בודדים, שאיבדו את אחיהם ואת אבותיהם בשדות הקרב, נותרו להיות מפרנסים עיקריים של שרידי משפחותיהם, כאשר כל אחד ואחד מהם, איבד במלחמה עתים גם אמהות, אחים, אחיות ואת טובי חבריו.

   סיפורי מלחמה לילדים מאת אקיוקי נוסקה (יליד 1930), הוא סיפורת זיכרון ריאליסטית-פנטסטית, שבו הפנטסיה כמו מאפשרת את דיבוב-זיכרון התבוסה היפנית, ובעיקר מנסה למסור את אווירת הרעב והחורבן של ערב הפצצת הירושימה ונגסקי, ההולכות ונדחקות מזכרונם של הצעירים ביפן.  אותם ימי מסה, מתוארים על ידי המחבר, כשואה אנושית, הואיל והמוני יפנים מצאו את מותם בחודשי המלחמה האחרונים כתוצאה מהבערת ערי יפן הגדולות, וכתוצאה ממחסור מתמשך בכל יפן במזון ובתרופות, שגרם למשבר הומניטרי עז, כאשר אזרחים יפנים רבים, ביניהם ילדים רבים, מצאו מותם ברעב, בצמא ובמגפות.

   נוסקה, בן עיר הנמל הגדולה קובה, המודה כי גורלו באותם חודשים שפר עליו בהשוואה לגיבורי סיפוריו (אך חווה את הרעב הגדול), כותב כי החזרה על התאריך "חמישה-עשר בחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה", הנם כעין פתיח וסוגר המעניקים לסיפורי האגדה שלו מימד של זמן ומקום (אחרית דבר, עמ' 157), חיבור בין המימד ההומניסטי-האוניברסלי האצור בהם, ובין הזכרון הלאומי היפני הפרטיקולארי. לדבריו, הוא לא הקדיש מחשבה לגילו של הקורא וכיוון לכתוב בסגנון פשוט, המתאים לכל גיל. הוא גם כותב כי ניתן להבין את סיפוריו בקונטקסט של סיפורי מעשיות יפניים לילדים שלעולם לא נעלם מהם מימד האכזריות. עם זאת, לדבריו, גם בעולם "סיפורי הילדים" המערבי האכזריות היא בת בית מצויה. ההשּׂאה הספרותית אל האגדה תכליתהּ לדידו לרשום את החיים מבלי לברוח אל החלומות, ויחד עם זאת, לדעת כי לא  ניתן לתאר את האסון למי שלא נכח בו, אלא דרך "ריחוק מן המציאות", הפער מן הריאליזם, עליו מושתת המיתוס. הצמא למיתוס, לאגדות, לסיפור-המעשה, אינם התחמקות מן הדווי והסבל, אלא הדרך הנגישה יותר לדעתו, למסור את חוויות השכול, הרעב, הפצע והמחלה— לדור שלא ידען.

   נוסקה שוזר בסיפוריו מוטיבים ותימות השבים ונשנים: חברות אמת בין אדם ובעל חי (פיל, תוכי, סוס)—וגויעתם האטית המשותפת; ילדים הנותרים אחרונים בעולם עד שביום האחרון של המלחמה אף הם גוועים, רק לעתים רחוקות הם מוסיפים לחיות אחר-כך. לוויתן דחוי המתאהב בצוללת יפנית ומשוכנע שהיא לוויתנית חריגה כמותו הופך בסיפור אחר לבלונים תמימים למראה (לכל ילד בלון) המרחפים מעל הים, אלא שלמעשה מדובר בנשק סודי יפני, בלוני נפץ הנועדים לפגוע בספינות אמריקניות. בסיפור אחר טייס-מתאבד יפני מנחית את מטוסו על אי שומם כי נכמרים רחמיו על תיקן שגידל ושלקח עימו למשימתו האחרונה.

   דומה כי נוסקה מנסה להמחיש את הרס הילדות שבמלחמה, מצב אנושי החורג מכל תמימות וכנות ותכליתו: הרס נכלולי-צמא דם. הוא בוחר דווקא לא להתעכב בסיפוריו על ה"חיה שבאדם", משום שהאדם והחיה לדידו הם מינים שונים החבורים בסדר הטבע. ייצוג המלחמה מתבטא אצלו לרוב בהפצצות, הנדמות לעתים לאיזה כח על-טבעי (לא מן הטבע, ולא מן החיה) שלא ניתן לשכך את חמתו; הוא מבכר להתעכב על העולם הרגשי המשותף שבו חולקים בעלי החיים בכלל (גם בעלי החיים אצלו הם בלי ספק, קורבנות מלחמה). אחד הרגעים הנוגעים ללב בסיפוריו של נוסקה היא תמונה בו תוכי-מדבר המסתתר במחבוא יחד עם ילד שאיבד את כל משפחתו ושכניו בהפצצות, ואיבד את יכולת הדיבור שלו, המנסה לשעשע את הילד ולגרום לו לדבר מחדש, קטע המגלם לכאורה את "האדם שבחיה".  האדם, בעלי החיים, והצומח הם לדעת נוסקה חבורים במערכת אחת, וכולם אחראים אלו לאלו. המלחמה חורגת מן הסדר הטבעי; היא קריאת תיגר על הטבע, כוח הרסני על-טבעי, שמגמתו לאבד את הכל. מבחינה זאת, איני יודע האם מה שמניע את התבוננותו של נוסקה היא תפישה שינטואיסטית (האלוהויות השינטואיסטיות מגלמות את כוחות הטבע והגורל), תפישה זן-בודהיסטית (השואבת מן הדאואיזם; או משירת ההאייקו והטאנקה הקלאסית, המתבוננת בטבע כמכלול בו נתון האדם), או משתיהן גם יחד. דומה כי דווקא מצד ההשמד הקיצוני הגלום במלחמה הוא הדוחף ומחבר בין הנמצאים השונים והמינים השונים, המנסים לשרוד, לעמוד על נפשם.

   קשה שלא לחוש בשורה מקורות ספרותיים יפניים ומערביים העומדים ביסוד סיפוריו של נוסקה. ראשית, זיקתו כלפי המיתוסים היפניים, העמוסים דמויות של בני אדם ההופכים לחיות וחיות ההופכות לבני אדם. דומה לעתים, כי בסיפוריו של נוסקה, בעלי החיים ובני האדם, הם כעין יישות כפולות פנים (פני חיה ופני אדם), כאשר גוויעת אחד מהם מבשרת בהכרח על מותו של האחר. על אף הפערים בינו ובין עמיתיו, סופרים יפניים מודרניים כגון: יוקיו מישימה (במיוחד בהמלח שחטא לים וב- מקדש הזהב) וקזואו אישיגורו (במיוחד בספריו הראשונים: אמן של העולם הצף, ו-נוף גבעות חיוור), או קולונען אפי-פיוטי כמו אקירה קורוסאווה. דומה כי אצל כולם מתקיימת השניוּת שבין ההכרה בחורבן הגדול הגלום במלחמה (שבר בלתי ניתן לאיחוי), ובין געגוע-ישן לאיזו יפן אידיאית-לירית של סמוראים-לוחמים, נזירי זן, אמנים ומתבוננים, החיים עם הטבע, כדרך הטבע, שעה שהמודרניזם, התיעוש, הטכנולוגיה, מירוץ החימוש והמלחמות— רק היגלו את האדם ממקומו, זרקוהו והיטילוהו לתוך סיטואציות שהרחיקוהו מן הטבע, מן היושר— ומן הכבוד האנושי שהיה גלום בדרך החיים והמוות של הסדר הישן. זאת ועוד, דומה כי בסיפור מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה יש משום הדהוד-מה למובי דיק מאת הרמן מלוויל, רומן המופת האמריקני. נוסקה כמו הופך את היוצרות. הלוויתן הענק מתגלה כיצור רגיש מאוד, בעל לב, הנכון להקריב את חייו למען מי שהוא חש כי היא אהובתו. פצצות העומק של הגנרל מקארתור (בן דמותו של קפיטן אחאב) אמנם משיגות אותו, אך במותו הוא מציל כמה וכמה לוחמים יפניים ממוות, ואת בני משפחותיהם שנותרו על החוף מן השכול. דומני כי כאן לא התאפק המחבר מלהצביע על כך כי יפן הקטנה עדיין נהנית מאיזו חיבה בלתי-מדודה של הטבע ושל אלי השינטו, בשעה שהענק האמריקני פועל דווקא מתוך ניכור והזרה לכל מה שטבעי (אנושי, חייתי, רגשי), ומגמתו השררת תועלתם של יחידים-חמדנים על הכל, מתוך העלמת-פנים מן החיים ומן הסביבה [ניתן כמובן לבקר את המחבר על שהוא בוחר לפסוח על האכזריות של צבא יפן במלחמה ובמיוחד בתקופה בה שלטה בסין ובדרום מזרח אסיה]. דומה כאילו מאחורי הסיפורים מנסה נוסקה להעמיד מיתוס יפני-שינטואיסטי חדש.

לבסוף, מקצת סיפורי הקובץ הזה רוחשים גם בשוך זמן מאז קראתי אותם. סיפורים כגון: מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה, מעשה בתוכי ירוק ובילד שרזה מאוד, מעשה במאלף פילים ובפיל שהצטמק, האם שנהפכה לעפיפון, שפירית ותיקן, בלון פורח של אוגוסט, ו-סוס וחייל, ראויים מאוד לקריאה בלגימות קטנות, אחד ביום (לא יותר. יש להניח שהות ביניהם). אין בהם כח רפואה גם לא כח שיכרון, אך הם מותירים אחרים הדהוד של מחשבה ורגש עדין, ובכלל יופי שלא תמיד קל להתעכב עליו, בהיותו כורך יחד פיוט וחלום, חלל והעדר, אכזריות ואבדן—  זוהי יצירה מימטית, מחווה לטבע, הכורך כדרכו את מכלול האופנים הללו כאחד.

אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים, תרגם מיפנית: ארז יוסקוביץ, משׂכּל— הוצאה לאור: תל אביב 2012.

*

*

הודעות:

הגיעה אליי פניה מאת כתב עת ספרותי תל-אביבי חדש, המבקש סיוע בהבטחת הוצאת הגליונות הבאים.  לקריאת הגיליון הראשון במלואו ולהתרשמות, ראו: הבא להבא. לתרומות למימון הוצאת הגליונות הבאים, הנה כאן. הגיליון הראשון מזכיר לי קצת ביומרתו החללית, את האוונגרד הרוסי של ולימיר חלבניקוב ושל ולדימיר מיאקובסקי, בראשית המאה העשרים (האחרון העניק לראשון את התואר יושב ראש היקום, וחלבניקוב ביקש כי התואר יעטר את כתובת קיברו)– קצת מטורללים, אבל מלאי הומור.  אם כי חלבניקוב לקח את עצמו לגמריי ברצינות. 

השבוע נגרעתי, לבקשתי, מפרוייקט "רשימות" (www.notes.co.il). הפרידה נעשתה ברוח טובה בתום ארבע שנים. עדכונים על רשימות חדשות לא יופיעו מעתה בדף הראשי של הפרויקט שם. לכל המעוניינות/ים בקבלת עידכונים על רשימות חדשות באתר זה ניתן להצטרף אל רשימת המנויים. אני ממשיך לכתוב כרגיל, ולעתים, לאור הלבנה, יוצא  לסיבובים על חד-אופן.   

*

בתמונה למעלה: Kitano Shigemasa (1739-1820), Boys Masquerading as Daikoku and Ebisu, Ink and Color on Paper 1780. [אביסו הוא אל המזל והאוקיינוס ועל כן פטרונם של הדייגים; דאידקו,  השמנמן טוב הלב,הוא הממונה על האדמה ועל שפע-היבולים, ולפיכך מהווה את פטרונם של החקלאים].

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

*

אִלּוּ הָיָה הַנּוֹף הוֹפֵךְ לְיוֹנָה

הָיָה הַיָּם טוֹרְפוֹ לִפְנֵי רֶדֶת הַלַּיְלָה

אוּלָם הַיָּם מִתְכּוֹנֵן לִטְרֹף סְפִינָה

וּמַחְשְבוֹתָיו נוֹדְדוֹת לְעִנְיָנִים אֲחֵרִים

[ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, רימונים הוצאה לאור: רמת גן 2011, עמ' 136] 

*

   מן החלון של מלון האורחים משתרע נוף גלילי-הררי, הרים גבנונים מדושאים. אלמלא הכרתי היתה חייבת מעט יציבות וביטחון, כבר הייתי מתאר את הרעד החרישי ואת התנועה ההומה לבקוע העומדת בתוכם. הר מירון— שם ניצבו, בשחר ימי הביניים, שני גלי אבנים שעליהם ערכו תושבי המקום טקסי פריון, ושזוהו אחר כך כציוניהם של ר' שמעון בר יוחאי ושל בנו אלעזר: הצוק מעל עין עכברה— שם, כתב המקובל נפתלי בן יעקב אלחנן, בספרו עמק המלך, נגנזו אוצרות בית המקדש; הרחק נכחי, מתאר צוקיו של הר ארבל, ומפסגתו ימהּ, קרני חיטין, שם נלחמו לוחמיו של צלאח א(ל)דﱢין האיובי בלוחמיו של ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, על השליטה באדמה, ועל עתיד הדת, וכרגיל, גם על ירושלים— דליה רביקוביץ' הקדישה לקרב שיר על ערבים כחולי-עין. מתחתיי,  תחת גג רעפים, בית כנסת צפתי של קהל טוניסאי, וקולות שירה של ערב שבת מתמרים ממנו, אמן ואמן, והדהודם נבלע בהרים.

   השעה הסגולה האחרונה של היום. אני חושב על הנוף הזה. על האופן שבו זה-עתה נתתי בו סימנים על תנועת העין, על המיתוס, ההיסטוריה, הספרים והשיר. לו היה אדם אחר עומד אצל החלון ודאי היה מתבונן בנוף הזה אחרת, מבין אותו אחרת, פורט בו הגיונות אחרים— אולי רק משתהה רגע, ואומר לנפשו נוכח השמש השוקע— הרים הם רק הרים.

   כל מקום, כל בית, כל פנים צופנים בחובם אין ספור זכרונות. אנו מתבוננים ונזכרים; אדוות זיכרון שוטפות, כסירה המִטּלטלת בין גלים; מאופק עד אופק רק גלים משוטטים וצפורים מכסיפות. אני בוחר לעצמי נתיב אצל החלון, נתיב אפשרי בין מכלול נתיבים, להוסיף לנוּד.

   ההרים שמנגד כבר נדמים לי בחושך כצילו האפל של-El Coloso (הענק, לפרנצ'סקו גויה), המטיל חתיתו על הארץ; אולם, כאשר עיניי הולכות אחר מתווה האור שמציעים פנסי הרחוב הצפתי, הנוהרים על עדת מתפללים המתפזרים לסעודת שבת, מחשבתי נודדת אל דמותו הערטילאית המעורפלת של היהודי, לובש הקפוטה הבלויה, הענק גוליבר, גיבור אלמוני, מציל חרישי של יהודים, לוחם צדק כנגד הנאצים, שאת קורותיו הסודיים תיאר פרידריך דירנמט בספרו Der Vardacht (החשד)—מה שמשיאני רגע אל זכר האזרחים הסורים, הנרצחים בחומס, ובערים אחרות, לא הרחק מכאן, ולפתע קרוב; על צִפּוֹרִים כּבוֹת מעל הים האפל, המכסה כדרכּוֹ את הכל.

 *

*

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Green Ladscape, Oil on Canvas 1947

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

   חציתי השבוע את גיל 37. נזכרתי במחבר ימי ביניימי בן המאה ה-13 אשר כינה את הגיל הזה בשם 'סתיו הימים'. לכמה א/נשים  אהובים/ות להם/ן אמרתי כי אני נמצא איפהשהו באמצע הדרך. אמירה זו עוררה בהם/ן תרעומת.  'דבר כך בגיל 45' אמר לי מישהו. התפשרנו על 40. אבל משהו ב-37 הרגיש לי נכון יותר. אנשים לא יודעים לעולם את מועד תפוגתם, ובכל זאת לכולנו יש תאריך אחרון לשימוש.

   כשקראתי לראשונה ב- עלי עשב לוולט ויטמן, לפני 21 שנים, היה זה בתרגומו של שמעון הלקין. הייתי תלמיד כתה י"א, והדמות שנשקפה על הכריכה נחזתה לי כאישיות חסידית מסתורית. אחר הקריאה, אני מניח שהוא אמנם הפך לאיזה סוג של מורה רוחני עבורי, מבעד לצעיפי הזמן. על וויטמן שמעתי לראשונה, באמצעות סרט שהעמיד את שירתו במקום די מרכזי, The Dead Poets Society, בכיבובו של רובין ויליאמס. אני מניח שעבר עוד איזה זמן עד שהלכתי לחפש את ספרו של ויטמן באחת הספריות. יותר מכל, שירת ויטמן הוציאה אותי אל הטבע, לטיולים שונים; לימדה אותי את מקסם-השווא של הערים. לימדה אותי להניח את המרדף אחר סדרת הטלוויזיה החדישה או סרט חדש, ולבכר ישיבה על יד הכנרת כל הלילה, או סתם שהייה בלילה זרוע-כוכבים תחת צל הקוסמוס. שירתו של ויטמן גם הובילה אותי בהמשך אל האנאדות, דאו דה צ'ינג, יוגה סוטרה; גם אל כתבי ברוך שׂפינוזה, הנרי דיויד תורו, ג'ון סטיוארט מיל ורלף וולדו אמרסון; גם אל שירתם של דילן תומאס, יו מקדרמיד ויאיר הורביץ- אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת. אני חושב שלשירתו של ויטמן כמו גם לשירת ז'ק פרוור תמיד יהיה שמור עבורי מקום, בתור מי שלימדוני בגיל-צעיר, טעמהּ של שירה.

   כאשר נתקלתי לראשונה בשיר הפותח את Song of Myself  של ויטמן, בו הוא יוצא למסע-הכתיבה של חייו ביום הולדתו ה-37, אותו גיל נראה היה לי אז רחוק מאוד בשבילי. בימיי הצעירים היה לי הרבה על מה להתגבר והרבה מה להקים וליסד, בטרם יכולתי לפנות באמת למסע הכתיבה שלי. בינתיים הגעתי עדי הגיל, שבשעתו נדמה היה לי כמופלג מאוד, ואף אני עומד כיום בתחילתו של מסע-הכתיבה. הנה השיר בתרגום שמעון הלקין (על אף שאני חולק על מקצת תרגומיו, החוסכים לדעתי מן הקוראים את גילויי השפה המיסטית של ויטמן), כפי שקראתיו לפני עשרים ואחת שנה. אז ודאי לא חשבתי שהוא יביע בכזה דיוק את מקומי בחיים מקץ הזמן הזה:

*

אני מקלס את עצמי ואני שר את עצמי

ומה שאני נוטל ומניח תהי אתה נוטל ומניח

שכן כל פְּרָד הַשַּיָךְ לי שַיָּךְ גם לְךָ כמוֹ כן

 

אני הולך בטל וקורא את נפשי לֶחג;

אני מסתמךְ ומתבטל להנאתי, מסתכל בגבעול של עשב- קיץ.

 

לשוני, כל פְּרָד שבדמי, מקֹרָצים מן האדמה הזאת, מן האויר הזה –

ילוד כאן להורים שנולדו כאן להורים כגון אלה, והוריהם הם כגון אלה,

אני בן שלֹשים ושבע כָּיּוֹם ובתכלית הבּריאוּת, הריני מתחיל,

מקוה לבלתי חדֹל עד אם המות

 

אמוּנוֹת ואסכולות נדְחוֹת ודחוּיוֹת,

מרתיעות עצמן קצת לאחוריהן—דַּיָּן שעשו שליחותן,

אבל לא משתכחות לחלוטין;

אני משמש אכסניה, אם לטוב או לרע, ומתיר את הדִבּוּר—

מוּל פני כָּל חשש—

לטבע אין מעצור ומרץ בּהּ ראשונִי.

 

[וולט ויטמן, עלי עשב, ליקט ותרגם [אף הוסיף הערות] שמעון הלקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים: תל  אביב 1984, עמ' 53]

 *

   יש לשים לב שהשיר כולו נע בתוך עולמו הפנימי של המשורר, בחינת אינטרוספקציה, כאשר התבוננותו החושית אל הטבע מוסבת, כעין מדיטציה, בגבעול עשב קיץ. או נכון יותר לומר, ויטמן פורש מן המעגלים החברתיים-פוליטיים ומניח לנפשו להתבונן בטבע ומתוך כך אל תוך עצמהּ למישרין. נע, זעיר, חסר חשיבות, מגלם עולם ומלואו, מנשב, סופי, צפוי לקמול עם בוא הסתיו—ממש כאותו עשב קיץ עונתי. ועם זאת, חלק מן הטבע, מן המין האנושי, מן התרבּוּת. בן בריתם של היצורים כולם, שבכולם זורם הטבע, כל יצור כפי טבעו וכשריו.

   מבחינת מה, דומה הקטע כולו, להתבוננויות מדיטטביות בפרחים, שאפיינה את אמנים הפרחים היפניים, החל במחצית השניה של המאה ה-17, אך עוד על ידי  מייסד אסכולת התה, סֶן נוֹ רִיקיוּ (1590-1522), כפי שהוא שתואר על ידי אוקאקורה קאקוזו בשנת 1906:

*

   במאה השש עשרה, צמח החבלבל היה עדיין נדיר אצלנו. לריקיו היה גן שכולו שתול בצמח זה, והוא טיפח אותו בטיפול שקדני. שמע חבלבליו הגיע לאזניו של ה-Taiko, והלה הביע משאלה לראותם, שעל כן הזמין אותו ריקיו לתה של שחרית בביתו. ביום המיועד התהלך ה-Taiko בגן, אך בשום מקום לא הצליח לראות שריד כלשהו  של החבלבלים. האדמה יושרה וכוסתה כולה בחלוקי אבן עדינים ובחול. בזעף קודר נכנס הרודן לחדר התה, אך שם ציפה לו מראה שהשיב במלואו את מצב רוחו הטוב. על הטוקונמה, בכלי ברונזה נדיר, מלאכת Sung, נחה חבלבלת בודדת—מלכת הגן כולו!    

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 98]

*  

אליבא דקאקוזו, מתוך התבוננותו הדאואיסטית של ריקיוּ, ומתוך העדפת החלל על פני השפע המרובה מבכר ריקיוּ להציג בפני הרודן לא את את השפע המתפרץ של החבלבלים, כי אם חבלבל אחד בלבד גדוּע, ואף על פי כן את המובחר מתוך החבלבלים אשר טיפח בגנו. כל העבודה שהושקעה בגן, כמו פונה להכין את ה-Taiko  להתבוננות ביפעת החבלבל הבודד-הקצוץ, המצפה לו בחדר-התה של ריקיוּ, המשיב לו מייד את מצב רוחו הטוב, מתוך הפתעה והשתוממות.

   קאקוזו מהסה או מתעלם מן ההיבטים הפוליטים של סיפור-המעשה. החבלבל, עם כל יפי פריחתו, הנו סוג של צמח בר מטפס, עשב פרא בלתי מבוית.ריקיו, מנהיג רוחני רב-תלמידים, כמו מודיע דרך המעשה לשליט על נאמנותו הבלתי מסויגת. אין הוא מטפח בחצרו עשבי-פרא, אף אינו פרוע ומשולח בעצמו; ואם יתבקש, יהיה מוכן אף להרוג את עצמו, בכדי שלא לפגום חלילה בשלוות ממשלתו של ה-Taiko.

   סופו ההיסטורי של ריקיוּ אכן בא לו מידי מזימה שהחשידה אותו ואת תלמידיו בבגידה ב-Taiko. על אף שידו לא היתה במעל. הזמין ריקיו ל-Sukia  (בית התה) שלו את היקרים לו מבין תלמידיו. שתה עימם ספל תה אחרון, הגיש לכל אחד את הספל בו שתה למזכרת, שיבר את ספלו-שלו באמרו "לעולם לא ישמש ספל זה, שטומא בשפתיו של מזל רע שום-אדם", ולאחר מכן בנוכחות תלמידו היקר ביותר נעץ בבטנו את הפגיון, כשחיוך נסוך על פניו (שם, עמ' 109-107). קאקוזו אינו מקשר בין שני הסיפורים. ברם, אפשר כי הוא מבקש לרמוז בסתר כי אותו חבלבל גדוּם-יחידי, מושא התבוננותו של ה-Taiko, אינו אלא ביטוי לרוחו של ריקיוּ הנערץ בעצמו.

   כמובן כי עשב הקיץ של ויטמן והחבלבל של קאקוזו מוסבים את מקומות-הכרתיים שונים לחלוטין, זה מסמל את המסע אל היצירה, ואת נביעת החידוש והחיים, וזה מסמל את ידיעת החלוף, היום העומם והמות. ברם, זה אף זה מביעים איזו התבוננות פנימית של יוצריהם. על אף שקאקוזו מדבר בהקרבת פרחים על ידי אמני התה, כלומר גדיעתם ושזירתם כדי זרים יפהפיים המבטאים את הבהוב יופיו של החלוֹף, בכל זאת דבריו אודות פרחי הדובדבן של יפן, יפים גם לריקיו אף לויטמן, אפשר גם לכל מי שחש עצמו מצוי בראשית 'סתיו הימים' 'היה שלום אביב!אנו בדרכנוּ אל הנצח' (שם, עמ' 99). זאת ועוד, אפשר כי מדובר דווקא בראשית של מסע סתוי-חורפי, שבו עשויים להיודע לפניי דברים שלא נודעו עד כה: '…הגיעה עת שהאבן תואיל לפרֹחַ/שֶאִי-המנוּחה תפעים את הלב/הגיעה עת שתגיע עת'  (פאול צלאן, 'קורונה',סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 8).

*

*

בתמונה למעלה: Egon Shiele, Little Tree, Watercolor and Pencil on Paper 1912

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

1

   בספרו המדהים, אוסטֶרליץ, חיבור המקנה מובן ממשי לפראזה הנושנה 'לשקוע בספר', מתאר וינפרד גאורג מקסימיליאן (מקס) זבאלד (2001-1944), מסע שעורך גיבורו, ז'ק אוסטרליץ, בעקבות עברו היהודי הנשכח. כאן, ברכבת בין וירצבורג לפרנקפורט:

כמעט כל הזמן עמדתי במסדרון של הקרון והשקפתי דרך החלון. בין וירצבורג לפרנקפורט, כמדומני, עברה הרכבת בחבל ארץ משופע בעצים, קבוצות של אשורים ואלונים קרחים, וגם עצי מחט, על פני מילים רבים. בזמן שהשקפתי כך החוצה, שב אליי מרחוק החלום שחלמתי בביתו של המטיף בבָּלה, ולעתים קרובות גם אחר כך, על ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות, שהוכרחתי לחצותהּ בלי לדעת לאן אגיע, ומה שחלף לעיני עכשיו בחוץ, כך התגלה לי מעט-מעט, אמר אוסטרליץ, הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות. גם בתמונה אחרת שכפתה את עצמה עלי זמן רב ונזכרתי עכשיו: תמונתו של אח תאום שהצטרף אלי אל הנסיעה הזאת שמיאנה להסתיים, והוא ישב בלי נוע  בפינה הסמוכה לחלון של תא הנוסעים ובהה החוצה אל תוך החשכה. לא ידעתי עליו מאומה, אפילו לא את שמו, ומעולם לא החלפתי עימו אפילו מילה אחת, אבל כשחשבתי עליו התעניתי כל הזמן במחשבה, שלקראת סוף הנסיעה הוא מת משחפת ושכב ברשת המטען עם שאר החפצים שלנו.

(וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187)

   יש לשים לב, כי התנועה, תנועת הנוף החולף נוכח עיניו של הנוסע העומד, אגב נסיעה, ומשקיף מחלון הרכבת, היא המביאה את אוסטרליץ לידי זכרון, אפשר מצב תודעה אחר מן הרגיל, של חלימה אגב יקיצה. תנועת-החלוֹף נוכח עיניו, כמו מביאה את העצמי להיאחז בזכרונות או במראות-ראשיתיים, הקרובים תמיד אצל הנפש. הנוף חולף במהירות, כמו החיים, שועטים והולכים; מביאים את ה-Self לחפש אחיזה, אשליה של  יציבות. בסופו של דבר, אדם המשקיף דרך חלון של רכבת נוסעת, עשוי להיאחז כטובע במראות- השתייה, תשתיתן של זכרונותיו.

   מה רואה אוסטרליץ? "ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות", מה שלטעם המספר, "הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות". זהו נוף קונקרטי וחלומי כאחד. אוסטרליץ הישיש יודע כי הוא מביט אל תוך נוף של יערות המשתרע בין שתי ערים גרמניות. עם זאת, אוסטרליץ הילד שנמסר בידי אימו אגאתה לידי הצלב האדום בפראג, שנים רבות לפני כן, בכדי שיעבירוהו לחוף מבטחים בבריטניה, מתבונן אל אותו נוף, שכפי הנראה, נחזה אליו מחלון הרכבת, אי-אז בילדות, כאשר הרכבת חצתה את אירופה, והנוף היערי היה חסר שם וגבולות; אימה של ניתוק ממשפחתו ומכל העולם הידוע לו, אשר ילד אינו יכול לתת לה שם; ילד נוסע ברכבת שאינו יודע את נתיבהּ ואינו יודע מה יעדהּ האחרון. הייפלא כי ילד שכזה כבר לא יצליח למצוא בעולם את ביתו?

   ברם, אימת המקום שאין לו שם, אינה סוף דבר. דווקא, המקום היערי חסר הגבולות, שכמו איננו מציית לגדרי מקום וזמן, הוא גם המקום שבו "האני" חדל להיות אני, "האני" הולך ומתפצל, וכל שותפיו של אוסטרליץ הצעיר במסע הרכבת אל החיים החדשים (אם אלו חיים), כמו נדמים לו פתע כבני משפחה, כאחים תאומים. באותה נסיעה, באותה מקום של אימה מבקעת נפש, הוא לא נמצא לבדו. היה שם ילד נוסף, כמדומה, ילד חסר שם, שהוא ואוסטרליץ לא החליפו כל הדרך מלה. עד שהדבר היחיד אשר עושה את אותו הילד לממשי היא העובדה שאוסטרליץ זוכר אותו מביט החוצה מן החלון אל האפלה השוררת בחוץ, ולבסוף זוכר היאך קרוב לסוף הנסיעה, עת נפטר משחפת, הועבר לשכון ברשת המטען בין החפצים, עד הבאתו לקבורה בתחנה הסופית.

   קשה לומר מה הילד הזה האנונימי מבטא אצל אוסטרליץ, האם את האימה המטפיסית מפני המוות, האפלה, חוסר הגבול או שמא את התעברותה של האימה, הפיכתהּ לממשוּת פנימית. כלומר, הילד המדובר  אינו אלא תשלילו של אוסטרליץ עצמו, שנאלץ למוּת טקסית-מטפורית במעבה זכרונותיו כילד חולני ועזוּב, יחד עם כל העולם שהותיר מאחוריו, בכדי להצליח לחיות מחדש אצל משפחת האומנה בהּ גדל לבסוף באנגליה. מובן כי הפיצול הזה עתיד לתת את אותותיו באוסטרליץ לכל אורך חייו, משום שכל חייו יעמדו בסימן חיפוש עקבותיו של הסדר השלם, של מה שנשמר ושל מה שאין בו חל בו שבר ופיצול (אוסטרליץ הופך להיסטוריון של הארכיטקטורה האירופית).

2

  בתיאורו את חוויתו של אוסטרליץ הנוסע בקרון הרכבת בין וירצבורג לפרנקפורט קשה שלא לחוש בהדהודם של שני שירים מאת פאול צלאן (אנגרם של פאול אנצ'ל, 1970-1920), משורר יהודי, יליד טשרנוביץ' ברומניה, ששכל את רוב משפחתו בימי מלחמת העולם השניה במחנות ההשמדה (הוא עצמו היה עצור במחנה עבודה ומעולם לא הרבה לכתוב את חוויותיו מאותן שנים), והיה, במידה רבה, המשורר היהודי, כותב הגרמנית, הנודע ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שני השירים נכללו בקובץ שנדפס מעזבונו של צלאן, Schneepart (חלק שלג, 1971).  מן הראשון אביא את שתי השורות הפותחות בלבד:

שמעתי שהגרזן פורח

שמעתי שהמקום אין לו שֵם…

 

II

 

עולם לא

קריא. הכֹּל כּפוּל.

 

השעונים החזקים

מאשרים את השעה המפוצלת,

בקול נִחָר.

 

אתה, המְמֹעָך במעמקיךָ

עוֹלֶה מתוכךָ

לְעולם

 

(פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל- אביב 1994, עמ' 106-105)

 

   בדומה לצלאן, בחר זבאלד להוליך את גיבורו אוסטרליץ אל אותו מקום חסר שם, בלתי גדור, מטיל אימה. בדומה לצלאן, תיאר זבאלד את התפצלותו של העולם, ההופך באחת לבלתי קריא ובלתי מובן, עולמו של מי שחווה שבר קיומו עמוק, שרצף החיים הצעירים אותם חי נגדע באחת. זהו זמן של שעה מפוצלת: זמן השעונים הממשיכים לתקתק, להצהיר על מגוון הפעילויות הנעשות בעולם, זמן של עולם, כמנהגו נוהג, מחד גיסא;  וזמן שבנפש, זמן עצור-מהוסה- מהוסס. חוויה שמעולם לא הישירה מבטהּ אל העולם, אלא נותרה חתומה בליבו של מי שחווה אותה, מאידך גיסא. מבחינת מה, אוסטרליץ הישיש לעולם יוותר הילד הנוסע ברכבת בתוך לא-ארץ אל יעד בלתי ידוע, ילד שנותק מאהוביו, שאינו יודע, האם יזכה שוב באהבה, ואפילו לא מה מועידה לו ישיבתו בקרון על יד הילד הזר הגוסס ממחלתו. אם אכן, ילד זה קיים, כי אפשר שילד זה אינו אלא ביטוי-מה לאוסטרליץ עצמו, שמשהו בו, באותה נסיעה חדל לתמיד, וכל חייו אינו אלא דמות רפאים של מתבודד, האוצר בבדידותו, חלקים נכבדים מן ההיסטוריה הציוילטורית-האירופית בין אונותיו.

   חשוב לזכור, כי בניגוד לשיריו של צלאן, זבאלד יוצר כאן דמות בדויה, וחוויה לכאורה בדויה. עם זאת, על אף שמשתמע כי אפשר שזבאלד עיצב כאן את דמותו הטראומטית של אוסטרליץ בצלם שירי צלאן, אני נוטה לחשוב, כי ז'ק אוסטרליץ, מביע, בראש ובראשונה, דווקא את דמותו הטראומטית של זבאלד; ילד גרמני, אשר שואת יהודי אירופה הועלמה ממנו על ידי הוריו ומוריו, ואשר החל להבין בפעם הראשונה את שהתרחש באותן שנים, רק לאחר שעקר לאנגליה בשנת 1966, על מנת להורות ספרות גרמנית: תחילת באונ' מנצ'סטר ואחר כך באונ' East-England בעיר נוריץ'. כמו אוסטרליץ', הנזכר רק לעת זקנה, בהיותו משוטט בתחנת הרכבת 'ליברפול', בעברו היהודי; כך זבאלד, רק בבגרותו, לומד את ההתבוננות המכילה בתוכה את תולדות יהודי אירופה וחורבנם, כפי שרשומות לדידו בכל מקום באירופה, בכל קרת, תחנת רכבת, יער, או מרצפת-רחוב. אבל דומה, כי את זבאלד ענתה דווקא דמותו של הילד, הגדל מבלי לדעת דבר על שהתרחש, כל כך קרוב לזמן השעונים שבו הרצח התרחש.  מכאן ואילך, המקום שאין לו שם, והשעה המפוצלת ממנה עולה האני הממועך ממעמקיו, כדמות ילד אבוד הנוסע ברכבת המבחין מרחוק בילד מפוחד כמוהו, גוסס, דומה שליוותה גם את זבאלד לעולם.

 Vashti Bunyan: Train Song


שירהּ של בוניאן הוקלט בשנת 1966, שנת בואו של זבאלד לאנגליה.

בתמונה למעלה:  J.M. Wiliiam Turner, The Great Western Railway, Oil on Canvas 1844

© 2010 שועי רז

Read Full Post »