Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זאנג ג'י’

*

*

באחד מסיפוריו המאוחרים כלל וולפגנג בורכרט (1947-1921) את הטקסט המהפנט הבא:

*

אבל הקוקייה, הקוקייה בחודש מאי, מי מאיתנו יכול לשאת בלילות ההבילים של מאי, בצהרי מאי, את צעקותיה הנרפות, הנרעשות, המשגעות? מי מאיתנו התרגל אי-פעם לקוקייה שלו במאי, איזו נערה, איזה איש? שנה-שנה, לילה-לילה, היא נוסכת פראוּת בנערות הנושמות בלהט, בגברים האילמים, הקוקייה, הקוקייה של חודש מאי, אותה קוקיית מאי. גם במאי צועקים קטרים וספינות וחתולים ונשים וקלרינטים— הם צועקים אליךָ כשאתה שוהה לבד ברחוב, אבל אחר כך כשכבר מחשיך, הנה מתנפלת עליךָ הקוקייה. שריקת קטרים, צפירת ספינות-הקיטור, יללת חתולים, יבבות הקלרינט ויפחות הנשים – אבל הקוקייה, הקוקייה צועקת כמו לב דרך הלילה של מאי, כמו לב חי פועם, ואם באופן לא-צפוי מתנפלת עליךָ צעקת הקוקייה בלילה, בלילה של מאי, אז לא יעזרו לךָ עוד שום ספינת-קיטור, ושום קטר, ושום קולות של חתולים או של נשים, ולא קלרינט. הקוקייה מוציאה אותך מן הדעת. הקוקייה לועגת לך כשאתה בורח. לאן? צוחקת הקוקייה, לאן בעצם בחודש מאי? ואתה עומד לך שם, משתגע מן הקוקיה, עם כל משאלות העולם שלךָ, לבד, בלי לאן, כל-כך לבד, ואז אתה שונא את מאי, שונא אותו בגלל האהבה הנכספת, בגלל צער העולם, שונא אותו עם כל הבדידות שלךָ, שונא את הקוקייה הזאת במאי, הקוקייה—

ואז אנחנו רצים עם גורל הקוקייה שלנו, אהה, איננו נפטרים מגזֵרת הקוקייה התלויה ועומדת מעלינו, אנו מסתובבים איתה בלילות המוטללים. צְעַק בּן-הקוקייה, צְעַק את בדידותךָ אל תוך אביב מאי, צעק בן הקוקייה, ציפור כאח לנו, נטוש, דחוי, אני יודע, אחי בן-הקוקייה, כל צעקותיךָ הן צעקות של אם שנטשה אותךָ בלילות מאי, נידתה אותךָ כזר בין זרים, צְעַק בן-הקוקייה, צעק את ליבך אל מול הכוכבים. אתה אחי הזר, חסר אֵם, צְעק… צְעַק, בודד ציפורי, הָטל דופי במשוררים, חסרות להם ההברות המשוגעות שלךָ ומצוקת בדידותם מתפטפטת, ורק כאשר הם נאלמים הם עושים את המעשה הגדול שלהם, בודד ציפורי: כשצעקתךָ-לְאֵם רודפת אותנו דרך לילות ללא-שינה של מאי, אז אנחנו עושים את מעשה הגבורה שלנו, אז אנו חיים את הבדידות שלא תתואר, הכפורית והגברית,  ואנו חיים אותה בלי ההברות המשוגעות שלךָ אח ציפור, כי את הדבר הסופי, הסופי והאחרון, המילים אינן מוסרות.

[וולפגנג בורכרט, מתוך: 'בחודש מאי, בחודש מאי קראה הקוקייה', הרבה צרות היו לו עם המלחמות,  תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007, עמ' 118-116]

*

   הטקסט מלא בתנועה ורעשים, הומה צעקה, קולות, הליכה ורדיפה. זהו אביב של מלחמת קיום, של ניסיון להיוותר בעולם, דווקא כאשר אין כל סיבה להיוותר בעולם, דווקא לכאורה כאשר האש פסקה. בורכרט, ממיטת חוליו בהמבורג (מחלת כבד קשה נתגלתה אצלו בשנת 1944), או על ערש דווי בשווייץ, בימים שלאחר שוך מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם גרמניה שבגדה בעצמה, הרוסה וחריבה, חי את מאי, החודש הקלנדרי אחר המלחמה, ואינו יודע את נפשו; חש הוא כבן-קוקייה, שהוטל כגורל-גוזל-הקוקייה לכתחילה בקן של צפור פונדקאית, ננטש בידי אימו (והוריו) וחבר לצפורים שאינן בנות מינו, גדל בקירבן, מעולם לא הצליח לשוב ולחבור אל הקוקיות (הקוקייה שבה לנדוד עם קוקיות בבגרותה), וגם לא הצליח להיפטר מן המשפחה הזרה בתוכה הושם. יותר מאשר שאלגוריית הגוזל שאימו נטשתו בקן של צפור אחרת (שמא קן נשרים) הוסב אל תחושת התלישות והזרות של בורכרט בגרמניה, שעדיין לא חדלה מלהיות ארצם של הנאצים; דומני, כי בורכרט חש סוג של ייאוש תהומי כלפי המין האנושי בכללותו השב וחוזר כמו עונות השנה ומעגל הטבע, כמו תדירות קריאות הקוקייה בכל שנה במאי, אל מעגלי דמים ורצח מתחדשים, הגורפים בהם גם את בניו ובנותיו העדינים של המין האנושי, החפצים להוציא את ימיהם בשקט ובשלום, אל שדות הקרב או אל מחנות המעצר או  אל מחנות המאסר או אל מחנות המוות.

   הלך רוח שכזה מאפיין למשל את שירו האחרון, ככל הידוע, של המשורר והסופר העברי דוד פוגל (1944-1891), ממחנה המעצר בדרנסי או מעט לפני כן:

*

שעטת צבאות במלֹא תּבל,

כּלם יצאו לקרב.

רוּח קטל בָּעולם תתהולל –

ואני עוד רגע נשארתי פֹּה.

גם עלָי ידעתי לא תּפסָח,

ולֹא על אשה וילד,

על מה אמית ואוּמָת?

[דוד פוגל, 'שעטת צבאות', כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמ' 209]

*

   האנושות כולה, כך אליבא דפוגל, מתנודדת על פי תהום, וכבר נכונה בנקל לאבד את עצמה לדעת, בהיות השלום וההשקט בהם אנו נתונים, רעועים מדיי, פרוצים מדיי מפני אפשרות התחדשות קטל ההמונים; בורכרט ששרד את מוראות המלחמה אינו שוכח (בן דורו, היינריך בל, הירבה באותן שנים ובשנים הבאות למחות כנגד הקלות הבלתי נסבלת את השיכחה וההשכחה בגרמניה; ובדור אחריו—הצטרף אליו וו"ג זבאלד), ויודע כי סכנת ההשמד והאבח, לעולם אינה מתחסרת מן המין האנושי, וכי המין האנושי לא במהרה (אם בכלל) עתיד לקפדה.

   תנועה רעיונית כזו ניתן למצוא בסיפורו הנודע ביותר של בורכרט, שן הארי (ראה אור בשנת 1947 עוד בחיי המחבר), בו תאר את תקופת המאסר שריצה בבית מעצר של השלטונות הנאציים, לאחר שנידון למוות בעטיין של דעות ביקורתיות על פעילותו של הרייך השלישי במכתבים אישיים שכתב מבית החולים (הוא קיבל חנינה לבסוף והושב ללחימה בחזית הרוסית). הסיפור הוא וידויו של בורכרט על עלילותיו ההכרתיות (דחפים, דמיונות ומחשבות) בעת הטיולים קבוצתיים קצובים— אליהם הוצאו האסירים הפוליטיים שנגזר עליהם להקיף שוב ושוב את אותה תלולית, בה הנץ לבסוף פרח שן ארי אחד ויחיד- אותו חמד  בליבו. ככל שהזמן נוקף הוא חש שרעיו מאיימים עליו משום שאף הם חומדים אותו ועלולים להפריע אותו ממזימתו לקטוף את הפרח בהינף יד ולקחת אותו לתאו. העינוי הבלתי נתפס של המצעד השב ונע באופן סירקולרי ואחיד מזכיר כמובן את סיזיפוס המגלגל את האבן.

   הגיבור הרעב, הנתון מרבית שעות היממה בבידוד בתא- אפל, כבר אינו מצליח ליהנות מן האושר הראשוני של היציאה לחצר, הוא אחוז שנאה ומחשבות אלימות כלפי הסובבים אותו, הוא חש מנוכר מן החברה האנושית שהדירה אותו, מחבריו לתאי הצינוק, שצועדים מתוך פחד מדוד מן הסוהרים המקיפים אותם, העשויים לפתוח באש מחמת כל אירוע חריג. בסופו של דבר, את תפישתו הפציפיסטית ערב כליאתו שוב אין בורכרט מצליח להפגין, משכבודו האנושי וזכויותיו כאזרח מן השורה נרמסו בגרמניה הנאצית. משקודמו בטור קורס ומת שוב אין הוא מסוגל לחוש חמלה. ריק מכל רגש הוא ממשיך לצעוד; נצחונו, האמיתי או המדומיין, קטיפת פרח שן הארי, הינה כעין שלל קרב יותר מאשר ניסיון להזכיר לעצמו שיש בעולם תום. החוויה שהוא חווה כשהוא שואף אליו את הפרח הקטוף באפלת תאו היא של מי שנערמת עליו אדמה ממנה פורחים ועולים פרחים חדשים, קרי לדידו: המוות הוא כעין ישועה, פתח-ניסים, ממנו עולים ומתחדשים חיים, שאף הם בשבריריותם, ניתנים בכל עת למרמס או קטיפה שאין ממנה חזור, וידיעה מבעיתה לפיה מעגל החיים המתחדש הוא בד-בבד גם מעגל המוות.

*

*

  דבר אחר שיש לתת עליו את הדעת, הוא השימוש הנעשה כאן בקריאת הקוקייה, כמבטאת דבר-מה עמוק וטמיר בטבע (ובהיות טבע האדם חלק מן הטבע, גם באדם). בדרכו לאוקו בחולפו במאצושימה, כלילת-היופי, נבע מאת המשורר ונזיר הזן מאצואו באשו (1694-1644) ההאיקו הבא:

*

במאצושימה

לבשי בגדי עגוּר-

הקוקיה!

[מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51]

   אם העגוּר היא מידתו של חכם ההארה, משיג הסאטוֹרי, הריי הקוקייה היא מידתו של המתלמד בדרכי הזן, המלמד עצמו להתבונן בטבע, ביקום. כאן דווקא הנוף המרהיב ביופיו כמו מעורר בבאשו הרואה בעצמו חסר, דל ופגום, לראות את הדרך שעוד לפניו, להרהיב עוז מפריטת היופי על נימי נפשו, שלא להתייאש, ולהחליף כח, כי הוא עוד אמנם עשוי להיהפך לעגוּר.

   כמובן, קשה להניח כי הטקסט של באשו שימש לפני בורכרט בכתבו את הסיפור. עם זאת, ישנה זיקה אמיצה (גם אם חלקית) בין באשו ובין בורכרט. בורכרט חש את האנושות כשבורה ללא תקנה, אחר שנתגלתה בכל אכזריותה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים; ניתן לחוש אצלו כעין שבר מטפיסי החורץ את ההויה ואינו עתיד לתקון עד עולם; על כן הקוקייה, הממשיכה לזמר בחודש מאי מוציאה אותו מדעתו, ומשבשת עליו את רוחו. עולם כמנהגו נוהג והדברים מתמשכים במסלולם גם בחודש מאי שלאחר המלחמה. שום דבר לכאורה לא השתנה במערך הטבעי, הקוקייה עדיין מזמרת את שירהּ, על אף שדות הקטל, מחנות ההשמדה ורצח ההמונים. אם באשו עוד מנסה למצוא בשירו את האחרית האפשרית המעולה המצפה למתבונן, עבור בורכרט—העולם, שהוא מקום המוות והטירוף, חדל להיות עולם שתיתכן בו שלימוּת, שתיתכן בו הארה. אין עוד מאצושימה, אך חורבות הירושימה—באות על מקומהּ. מבחינה זאת, הטרים כאן בורכרט הצעיר, מבחינת הגנאי שהוא מגלה כלפי המשוררים,  את האמירה הנוקבת שהשמיע אדורנו בשנת 1949, לפיה שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. לדעת בורכרט, המשוררים עלולים רק להוסיף ולפטפט, הם אינם יכולים להעביר ולו מקצת מן הזעקה היקומית החודרת בכל—את הזעקה הזאת יש להשאיר לקוקייה או לאחיה, הכותב המשתגע ממראה עיניו, אבל גם הברותיו המשוגעות-המיוסרות, אינן מצליחות למסור את הדבר הסופי והאחרון, את הרעיון המגולם בחוק המוות. הבדידות הציפורית, חוויית הנטישה, והזרות, וגם אותן הברות משוגעות בנגינתן יוצאת הדופן עתידות היו להישמע אצל בורכרט, המתנודד בחיים בגוזל קוקייה שהושלך מקינו, כל עוד נותרה בו רוח חיים.

   איך ניתן לעודד, ככלות השנים, את בורכרט חולה-הכבד, חסר-הנחמה, או אותנו קוראיו- אשר נפשו הדווה מכאיבה עד אלינוּ? אולי לדמות מפגש דמיוני בינו ובין אריך קסטנר (1974-1899) בבית החולים, שם קורא לו אריך קסטנר הדמיוני את סוף הפרק השלישי מתוך ספרו פצפונת ואנטון:

*

אחרי זמן מה נעמדה פצפונת במקום, אחזה בבטנהּ ויבבה: "אנטון, אנטון ניקר, לוחץ לי בפנים. כנראה שגם לי יש גִּדוּל. בטח גדל לי בבטן עץ אשוח. אני כל-כך אוהבת עצי-אשוח."

"לא, אין לך עץ אשוח בבטן", הוא אמר, "יש לךְ צפורים בראש." 

[אריך קסטנר, פצפונת ואנטון, תרגם מגרמנית: מיכאל דק, איורים: ולטר טריאר, הוצאת אחיאסף: נתניה 1999, עמ' 46] 

*

אפשר כי ספרו של קסטנר, אשר ראה אור לראשונה בגרמנית בשנת 1931, אמנם היה אחד הספרים שקרא בורכרט בימי הילדוּת.

*

*

בתמונות: 1. Gino Severini, Spring in Montmartre, Oil on Canvas 1909

           2.  zhang Ji (1082-1135), Cuckoo ,Handscroll, ink and Colors on Silk

© 2012 שועי רז


Read Full Post »