**
1
באוטובוס בין-עירוני. סחוף זכרונות, לידי חולף רכב גדול המוליך כלוּב ברזל חולף, וכתוב על-גביו באותיות של קידוש לבנה או קידוש מאדים: 'כּלוּב אדם— מיועד לשני פריטים'. נראה כי נועד-הוא כדי להסיע עצירים ו/או מהגרי עבודה מהכא להתם. ואני חושב על כל אותם אמנים המבקשים לומר את דברם בקול בהיר, ומוצאים את עצמם כלואים או חסומי-פה, כי איזה עורך כבר הוציא את משפטם לאור או כי הוחלט לתייגם כחולי-נפש "אמנותיים" ולקרוא את יצירתם, קודם כל דרך הפריזמה המתייגת ומתייקת, כך שנוח להגיד: המשוררת הדכאונית או המשורר השתיין או המוסיקאי בעל ההפרעה הדו-קוטבית, כמו היו האמנים בריות משונות המוצגים לראווה בקרקס-חריגים; כאילו את מלותיהם יצרו אך בכח מוזרותם.
והואיל ואני נע על הדרך המשתלשלת, בין שכונות וגנים, החולפים על פניי, עם שמש חורפית המכתימה את רואיה, ללא הכר של דת, לאום ומין, התנועה הזאת לוקחת אותי אל כל הפעמים שבהם שמעתי אנשים מתייגים אנשים אחרים: "משוגע", "צולע", "עיוור", "משותק", "לבקן", "מגמגם" "זר". לאנשים יש נטיה כזאת. הם קובעים את מקומם של אחרים בתוך כלובי-אדם, בלאו הנד-עפעף, בן-רגע. אי אפשר אפילו להיכנס ולהעיר עד כמה דומה מנהגם זה למנהגם של סלקטוֹרִים. אנשים לא משהים את כח השיפוט, המעוגן, לא פעם, על ערכי משפט-קדום או אמונה טפילה. וכך, גם אדם המשתף באומץ לב בהתמודדות נחשונית עם תודעה משתנה— נדמה בעיניהם לא כחסד, המרחיב עולמו של אדם, ועשוי ללמד אותנו עוד על הֱיותנוּ בעולם, אלא כחולי שעלולים להינגף בו. כן, דומה כי בקרב משפחת-האדם יש ציבור רחב שאינו מוכן לכל טלטלות בעולמו. הוא מעונין ביציבות, בידוע-מראש, במקום הבטוח, וכל מה שעשוי לקחתו משם, מפיל עליו חרדה, שאין לו אלא להפיג באמצעות הרחקה-מדודה של "האיּוּם".
*
2
את העוקד הנעקד והמזבח מתחיל בלחסן במלים "מרחוק זהב קורא לי/ מקרוב— פלסטיק מקומט"'. שירה נדמית לי ככריית זהב במעמקיו של מכרה, הרחק במעמקיך, כאשר אתה הולך ונחנק מן העפר, הנשימה הופכת כבידה יותר ויותר, אתה צונח אל שיכרון מעמקים, אוסף אל שק כל עפרת-זהב-נדמית המזדמנת אל היד בטרם יאזל החמצן. לא פעם מסתבר כי מה שדימית בתחילה כשיר שישנה לעד את נתיב גורלך, לא היו אלא ניצוץ שווא, פיסת זכוכית או חתיכת אבן. כבר הכרתי בריות, שבמקום לשוב אל המכרה בכל זאת, ניסו לשכנע את העולם כי העפרה שבכיסם או פיסת פלסטיק שמצאו בחצר האחורית— היא-היא זהב טהור.
העוקד הנעקד והמזבח הוא במקורו פיוט עקידה ליום הכיפורים לר' יהודה בן שמואל עבאס, המושר בטרם תפלת נעילה, החותמת את היום, בבתי כנסיות של ספרדים ובני עדות המזרח. הפיוט כשמו, מהדהד את ספור עקידת יצחק, כשעה שבו רחמי אל בכל זאת מתגלגלים אל העולם. ברם, יותר מכך מכוון אל עבודת הכהן הגדול בבית קודש הקודשים ביום הכיפורים, שבו עמדה אבן השתיה— אותה אבן שלדברי מדרש בראשית רבה ותלמוד ירושלמי ממנהּ הושתת העולם; ולימים, היא גם מזבח האבן עליה עקד אברהם את בנו, ועליה לבסוף העלה את האיל קורבן תמורתו. כהן גדול היה מבלה חלק מהיום בבגדי זהב, אך אל בית קודש הקודשים, לדברי המשנה במסכת יומא, היה נכנס בבגדי לבן לכפר על עוונות ישראל, ואילו פילון האלכסנדרוני, שקדם לזמן חיבור המשנה, ואף עלה לבית המקדש בירושלים הטעים, כי הכהן היה נכנס לבית קודש הקודשים עירום כביום היוולדו, וכבן-בנו של אדם הראשון, בעת בריאתו. אני קורא את שירו של בלחסן כשיר משיכה והתנגדות לדת ולאלוהים; מזכרת לימי הילדוּת שבהן הילכה משפחתו בין חזרה בתשובה ובין חיים חילונים. זוהי המשיכה הפנימית הגדולה אל הקודש, להיעשות כהן גדול— ומנגד להּ הידיעה כי זהו עולם חסר אלוהוּת, חסר נחמה, שכל שניתן לבקש ולתור בו היא מעט אהבת אדם. לא עת שערי רצון להיפתח, לעורר רחמי אל על עולמו, כי אם עמידה בודדת, קשובה לזולת, בחלל בלתי מוגדר.
כי זהו הזהב. מעורר בהלה. בהלה של תכיפות ושל נהירה אל מה שנתפס כשׂגב; בהלה של חרדה ורצון להינתק תוך אמירה חדה: אין שם מאוּם, העולם חלוּל, הכל מת או עתיד למות. מן המתח הזה נחצב זהבו של בלחסן. ועכשיו, מששבתי לביתי, מול הדיסק, בשדות (2006) , אני נתפס בהרהור על מרבץ הזהב שאינוֹ, על הפלסטיק המתכלה-והולך, ועל עקבות הזהב.
*
*
שני הקטעים לעיל מתוך רשימת-סיפור שחיברתי, "על עקבות הזהב". הרשימה מופיעה בתוך: השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל: הליקון, 110 (קיץ 2015), עמודים54-51.
בגיליון מופיע גם מאמר יפה ומעורר מחשבה מאת ציפי גוריון, "על אלוהים של גבריאל בלחסן", עמודים 49-37.
*
בשבת הקרובה, 12:30, בגלריה עין-הוד, האמנית נחמה לבנדל פותחת תערוכה חדשה, Re Cover, עבודות מן השנה האחרונה המציינות את תהליך הפרידה שלה מן האמן נדב בלוך ז"ל. גם נחמה וגם נדב הם ידידי-לבי, ואמנים יוצאים מן-הכלל. אני לא אוכל להגיע בשבת (אני בטוח אגיע בהמשך). אני מזמין את כולכן/ם לבוֹא.
*
בתמונה: Ivan Marchuk (1936-), Full Moon, Oil on Canvas, Date Unknown
פֶּרֶא אדם חוֹשב 