Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'וזה סאראמאגו’

*

ביוני 1610 הגיש יצחק פאלאצ'ה, "יהודי מפס", תלונה בבריסל נגד אנריקה גרסס, סוחר פורטוגזי בן 43 מפורטו, שהתגורר באנטוורפן והיה חתנו ואחיינו של דוארטה פרננדס.  גרסס, אחד מסביו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, השתקע באמסטרדם בסביבות 1605. עד יום מותו שמר על ריחוק מסוים מחיי הדת היהודיים, עד כדי כך שאחרי מותו בשנת 1619 נאלצו למול אותו מפני שביקש להיקבר בבית העלמין שבאואדרקרק על האמסטל. לטענת יצחק, גרסס קיים קשר עם שגריר מרוקו ועם שמואל ויוסף פאלאצ'ה. הם נתנו לו כמה תכשיטים ואבנים יקרות שעליו היה למכור באנטוורפן. גרסס לעומת זאת הכחיש שקיבל את חפצי הערך … בעקבות כך גבו הרשויות עדות מכמה סוחרים פורטוגזים שטענו כי אינם יודעים אם אי-פעם היו לגרסס תכשיטים למכירה … הם מכירים את יצחק רק מראייה, "בנו של אחד הבֶּרבֶּרים הגרים באמסטרדם ונקראים פלאצ'ס", וזרם הרבה דם רע בין היהודים מבֶּרְבֶּרְיָה, יהודים "בני האומה", לבין הקונברסוס הפורטוגלים הללו.

[מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס, שמואל פאלאָצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש לאמסטרדם, תרגם מהולנדית: רן הכהן, תרגם את התעודות ואת הנספחים מספרדית: אור חסון, עריכה מדעית למהדורה העברית: מירי אליאב-פלדון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, עמ' 109-107 בדילוגים]  

*

1

    ספרו של הסופר הפורטוגלי, ז'וּזֶ'ה סאראמאגוּ (2010-1922), מסע הפיל, שנכתב בשנים 2008-2007 מתוך מחלה קשה ותחושת אי-וודאות של המחבר לגבי עתידותיו בארצות החיים, אוצר בחובו את סיפורו של סולימָאוֹ (סולימאן), פיל הודי, ומטפלו המסור, סוּבְּהְרוּ (שמיד מדביקים לו שם נוצרי). שנתנו במתנה למלך פורטוגל והוא מעביר אותם לארכידוכס לבית הברסבורג. מאחר שכבר כל-מי שהיו עשויים לראות בו אטרקציה שאין-כמוה, חזו בו, ולפיכך הוא הולך והופך לנטל בעיני בעליו. וכך, אי שם באִבּה של המאה השש עשרה, יוצאים הפיל, מטפלו ופמליה חמושה, לחצות את אירופה במסע לבעלים-החדש, שם הם צפויים לעבור שוב את אותו התהליך. לשמש לזמן קצר כאטרקציה טרנדית, בכל מקום שבו יעבור הפיל, ולאחר מכן להיעלם בהדרגתיות מחיי החצר, עד שיישלח לבעליו הבא. במהלך המסע ניתן לראות ולהבין כי הפיל ומטפלו ניחנים ברגישויות אנושיות פשוטות, שאנשי הגינונים והמעמדות, העסוקים כל הזמן בשיפוטים ובמדידות, מזמן איבדו. המסע מסתיים בהצלחה, אבל האפילוג מגלה כי הפיל נפטר כשנתיים אחר-כך ומטפלו שזוכה לאיזו מתנת-פרידה לקראת צאתו חזרה להודו, נעלם עוד אי שם בתוך אוסטריה, יש להניח, משום שהאוסטרים לא ראו בעיין יפה, אדם הודי לא-נוצרי, העובר בעריהם, משולל הגנה מלכותית.

   נזכרתי במסע הפיל של סאראמאגו  כאשר קראתי לאחרונה את ספרם המבטיח של ההיסטוריונים האירופאיים, מרסדס גרסיה-ארנל (חוקרת במועצה העליונה למחקרים מדעיים במדריד) וחרארד ויכרס (פרופסור ללימודי דתות באוניברסיטת אמסטרדם), שמואל פָאלָאצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש ואמסטרדם, חיבור המבקש להטיל אור על דמות חידתית: שמואל, יהודי מקיים-מצוות יליד מרוקו (1616-1550), צאצא לקונברסוס (אותם יהודים ספרדים או פורטוגזים שבתחילה המירו דתם והמשיכו לקיימה בהיחבא עד שהצליחו להבריח את עצמם ואת רכושם מעבר לגבולות שיפוטה של האינקוויזיציה), שדברי ימיו הביאוהו לעסוק בסחר ימי בין מרוקו לאירופה כשליח מדופלם של הסולטאן המרוקאי במרקש, מולאי זִדאן. כך, נדרש גם לכהן לעתים כדיפלומט וכמגשר בין כוחות פוליטיים וכלכליים שונים באירופה ובצפון אפריקה. בצוק העתים, במהלך שנותיו האחרונות, נדרש להפליג כקורסאר (קברניט ושודד ים ברישיון). פאלָאצ'ה גם הירבה להסתבך, כפי שמראים החוקרים, בכל מיני פרשות משפטיות, שנסובו על כסף, כוח ואלימוּת, באופן שמקשה מאוד על מנייתו בין אנשי-המידות-הנעלות, אבל (וזה אבל גדול), נדמה לי, שגם החוקרים, על כל מחקרם הענף והיסודי, יצרו הטייה של ממש בייצוג דמותו – כתולדת בחירה מודעת להתעלם מפרספקטיבות מסוימות שהן רלבנטיות מאין-כמוהן. בכך הם הזכירו לי את סיפור הפיל ומטפלו אצל סאראמאגו, רק כאילו היה מסופר אך ורק על-ידי תיעוד חילופי האגרות בין השליטים או בין החצרות שהיו מעורבות בעלילה, ובלי תת מקום לפרספקטיבות אותן מייחד הסופר לדמויות הלא-אירופאיות בעליל. זאת ועוד, במלאכתם ניכרת מדיניות של טאטוא והסתרה  של עובדות לא-נעימות הקשורות לאותן מוסדות מלוכה ושלטון.

   כך, החוקרים ראו להזכיר, כי שמואל פאלאצ'ה מכונה בספרות מחקרית, שנתחברה על ידי חוקרים האמונים יותר על ספרות עברית ורבנית, ר' שמואל פלאגִ'י או ר' שמואל פלאח. כלומר, אולם, הם לכתחילה בחרו לנקוב בשמו, כפי שהוא מופיע בתכתובות האירופאיות בלבד. הם מזכירים שהיה באופן מתמיה יהודי ירא-שמיים שדאג לאכול מאכלים כשרים וגם התפלל בספינתו, אבל משמיטים לחלוטין את תואר הרב שיוחד לו בכמה מחקרים וספרים קודמים. יתר על כן, אין לקונטקסט הרבני-תורני, לדידם, משקל כלשהו בהבנת דמותו. שום פרק אינו מיוחד לשאלות כמו מה קרא, במה עיין, במה גילה בקיאות, מיהן הדמויות הרבניות שאצלן למד בנעוריו בפאס (בין היתר פעל בשנות נעוריו של פלאצ'ה בפאס, המקובל והפרשן החשוב ר' שמעון לביא, מחבר הפירוש הפיוטי, כתם פז, על ספר הזֹהר, אשר היה צאצא למגורשי ספרד ופורטוגל). הם אפילו לא מנסים להתעמק בשאלה מדוע ניסה שמואל בכל מאודו להשיב למרוקו אוסף כתבי יד ערביים שנבזזו על ידי הספרדים מספינה של מולאי זִדַאן. הם בוחרים לראות בזה אות לשירותו הנאמן של מטיבו, אך בו-בעת עומדים על כך שלימים "בגד" כלאחר-יד במטיבו זה, והעלה בו חימה להשחית (זאת מבלי להביא בחשבון, כי באותם ימים, מצבם של יהודי מרוקו הורע מאוד ועתידם היה לא ברור, וגם שלטונו של מולאי זִדאן נראה היה, לזמן קצר, כעומד על כרעי תרנגולת). כגון אלו חקירות אודות תחומי אוריינותו של שמואל, שאלת זיקתו לכתבים יהודיים-רבניים או ערביים-מוסלמיים לא מצויות בספר, והחוקרים אינם תוהים על עצמם, כשהם נדרשים שוב ושוב לתעודות הולנדיות, אנגליות וספרדיות שיצאו מידיהם של אישיים שהיו מסוכסכים אישית או משפטית עם "היהודי" ואגרותיהם מליאות התבטאויות אנטישמיות על אופיים  הקלוקל של היהודים כפרטים וכקולקטיב; אלו בעיניי החוקרים מהוות תעודות היסטוריות-משפטיות אמינות לבירור דמותו מליאת-הסתירות של מושא חיבורם – אך לא תרבותו, ידיעותיו ומקורותיו, שנותרות בגבולות הדעה הקדומה לפיה: יהודי עוין לא-יהודים  ומעדיף יהודים, ובמיוחד – יהודים הדומים לו. למותר לציין, כי שום חיבור יהודי או ערבי בן המאות השש עשרה או השבע עשרה או אילו חילופי מכתבים עבריים או ערביים אינם משמשים אותם כתעודות היסטוריות החשובות לבירור הנושאים העומדים בלוז מחקרם. מדוע אני משווה זאת למסע הפיל? משום שגם השליטים האירופאיים שמתאר סאראמאגו, אינם מתעניינים לא בנפש הפיל ולא בנפש האדם ההודי המטפל בו (הם לא מבינים בזה), אבל יש להם את האינטרסים שלהם להחזיק בכאלה יצורים – להחיותם או להמיתם; כשנתקלים בהיסטוריונים, בני תקופתנו, הנוקטים באותם דפוסים ממש, ומחליטים מראש להגביל את מחקרם למסמכים אירופאיים בלבד (הם אמנם סוקרים את שלטונו של מולאי זִדאן וכמה מאנשי חצרו הבולטים – אבל זהו דיון קצר הנושא מאפיינים היסטוריים-פוליטיים בלבד), וספרם זוכה להדפסות ולהדפסות חוזרות (הספר ראה אור לראשונה בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות שונות, והמהדורה החדשה בעברית – הינה מהדורה מעודכנת שעליה הוסיפו המחברים תיקונים, תוספות ונספחים), ובפרט שהם מדגישים את היותו יהודי מרוקאי, שבילה במרוקו חלק נכבד מחייו – זה מעורר תימהון.  

    חשוב להעיר כי בכל-זאת, יש בהצגת הדברים בספר, חידוש גדול ביחס למגמתם ההיסטוריוגרפית של חוקרים וסופרים יהודיים וציונים, שתיארו את ר' שמואל, כלוחם לאומי, בן-חילופי המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שביקש לנקום בספרדים על גירוש ספרד ועל האסון הגדול שבא על עמו עקב כך, ולכן הפך לשודד ים בשירות מרוקו. זוהי מגמת ספרו של דן צלקה (2005-1936), פרחיה בין שודדי הים (עם עובד: תל אביב 1984); וכך עלה גם מהפרק שיוחד לדמותם של סִנאן ראיס, גדול שודדי הים היהודיים באימפריה העות'מאנית, בין שנות השלושים לשנות החמישים של המאה השש עשרה, ושל שמואל פלאח (Fallaḥ), בספרו של אדוארד קריצ'לר: שודדי ים יהודיים בקריביים: סיפורם של הרפתקנים יהודיים, שהקימו אימפריה בעולם החדש, בחיפוש אחר אוצרות, חופש דת ונקמה (מאנגלית: גרשון גירון, כנרת זמורה-ביתן: חבל מודיעין 2017). נראה שגם צלקה וגם קריצ'לר הוטו אחר המיתוס על שודד היהודי היוצא למלחמת נקם על שנעשה לעמו, והאדירו את הדמות, ועל-כן הציגו אותו כלוחם-חופש העשוי ללא-חת, שזהותו היהודית הוותה נר לרגליו. ספרם של גרסיה-ארנל וויכרס, אכן שופע פרטים המעמידים בספק גדול את המיתוס היהודי-לאומי הזה. שכן ספרם מציג תמונה קוטבית. הם אמנם לא מבקשים להכריע בסוגיית דמותו של פאלאצֶ'ה, אבל בכל זאת מציגים אותו השכם וערב, כמי שרגיל במעשי הונאה, שוד, התחזוּת, הוראה על נקיטת מעשי-אלימות, ואת משפחת פאלאצֶ'ה שלו, כסוג של משפחת פשע בזעיר-אנפין, שבניה מסוכסכים אלו עם אלו, אך בכל זאת משתפים פעולה כנגד נוצרים או יהודים אירופאיים שאינם מוכנים לראות ביהודים הלבושים כמוסלמים מרוקאים שותפי-תרבות. הם גם מרבים להציע כי בעצם פאלאצ'ה הרבה לעשות שימוש במעמדו כנציג מיוחד של סולטאן מרוקו, גם בבואו לדין אירופאי, וכי למעשה רוב-מעשי שמואל ובני משפחתו באירופה נעשו מכוח היותם נציגים דיפלומטיים רשמיים ולכן זכאים למעמד מיוחד. הם גם אינם מתעלמים כי בכל זאת בהזדמנויות אחדות צוטט שמואל גוער בחוקרים ובמאשימים "כי שושלת היחס שלו כיהודי, מפוארת היא מזאת של מלכים אירופאיים", מה שמלמד, כי היה בטוח מאוד, בכך שלא ייפגעו בו כשליח הכתר המרוקני, ומעבר לכך – שהאיש ראה בעצמו כיהודי גאה ונפגע מאוד מכך שבני שיח אירופאיים הטילו בו את דעותיהם הקדומות אודות יהודים או אודות מוסלמים.  

*

2

*

 

*

הפיל מת כעבור כמעט שנתיים, כאשר שוב היה חורף, בחודש האחרון של אלף-חמש-מאות-חמישים-ושלוש, סיבת המוות לא נודעה … מאמן הפילים סוּבְּהְרוּ קיבל מיד מנהל המשק, חלק השכר שהיו חייבים לו, ונוסף עליו בהוראת הארכידוכס, תשר נדיב למדיי, ובסף הזה קנה פרדה כדי לרכוב עליה וחמור שיישא את התיבה עם רכושו הדל. הוא הודיע שהוא עומד לחזור לליסבון, אבל אין ידיעה על כך שנכנס למדינה. גם לא על ששינה את דעתו, או מת בדרך.

[ז'וז'ה סאראמאגו, מסע הפיל, מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2010, עמוד 213]

*

     נקודת תורפה אחרת של הספר שלפנינו, מתבטאת בכך שמחבריו לא מדגישים בשום מקום שבאותה תקופה שבה עסקינן אסרו רשויות הולנדיות מתנגדים פוליטיים או כופרים בדת הנוצרית פרוטסטנטית, כעניין תדיר, על כל דבר של מה-בכך, וכי היהודים שהורשו להימצא בהולנד, הורשו לשבת בה, רק כל זמן שלא יחרגו בתפיסותיהם הפומביות במאומה ממצוות הדת והמלך ולא יערערו במאום על החוק ועל המוסכמה החברתית. לפיכך, יש להניח, כי הופעתו של יהודי הלבוש כערבי, כשליח סולטאן מרוקו, לא עורר חמדה גדולה לא בנוצרים ולא בבני הקהל היהודי, שראו בו ובפמלייתו – איוּם גדול על יחסיהם עם השלטונות ההולנדים ועם הממסדים הכנסייתיים –  לפיכך, לא מיהרו להזמין את הדיפלומט-הסוחר לבתי התפילה שלהם או לראות בו באורח רצוי בקהל. כשיוצאים מנקודת הנחה שבאותן שנים עדיין העלו בספרד ובפורטוגל קונברסוס שנתגלו ביהדותם על המוקד, וכי אירופה כולה רצחה-נפש באותן שנים מאות אלפי גברים ונשים באשמת כישוף, כפירה, חילול הקודש ועוד, אין כמעט ספק כי דמותו של היהודי הזר והמוזר, המדבר ערבית, עברית ולשונות אירופאיות, ונמצא מחוץ לטווח ידיהם של מוסדות החקירה והמשפט האירופאיים והנוצריים, הבעירה את חמתם של לא מעט אנשים שהכירו את שמואל. עם זאת, דומה כי המחברים מתעלמים כמעט לחלוטין מהאפשרות הסבירה, לפיה לא מדובר בטריקסטר נכלולי, אלא  שמדובר בדמות מורכבת של יהודי משכיל ופעלתן, שניצל את כישוריו העודפים, על-מנת לצאת מחיי המלאח בפאס ולהקים ארגון מסחרי-כלכלי-דיפלומטי פעיל, תוך סיכון עצמי וסיכון חיי בני משפחה, ואגב שהות חוזרת ונשנית במצבי קצה (מצוקה כלכלית, משפטית וקיומית), כאשר המציאות במקומות בהם חי ופעל – נטתה להשתנות במהירות, והצדיקה פעמים נקיטת צעדים הישרדותיים קיצוניים, כגון: עיסוק בשוד ימי, סחר עבדים, או אפילו הצעה לעבור לעבוד עבור אויבים לשעבר, בערוב-ימיו (כך עולה ממסמכים ספרדיים). כל אלו אינם מעידים על דמות של ארכי-שודד או של ארכי-נוכל, אלא על דמות של בן מיעוט מינורי, שזכויותיו החוקיות היחידות נבעו מהיותו שלוח בית המלוכה המרוקאי באירופה, ומידיעותיו בשפות ובחיי המסחר הימי בדרום-מערב הים התיכון, שניסה בכל-זאת לחיות חיים עצמאיים נוכח מציאויות דינמיות, משתנות ביעף, שדרשו אותו לפעולות רבות, שקשה היה לצפות מראש. כל שכן, משום שכל אותם שינויים באו על אדם , בעל-תודעה, שבה התקיימו בחדא מחתא (=באותה נשימה, בו-זמנית) – סוחר ודיפלומט נשוא-פנים עם פליט, מגורש, נתין-זר, נאשם ואסיר, הנע כל חייו במרחבים שבהם חיים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מבלי שאיש רואה בו (אולי רק מוסלמים הקרובים לסולטאן), כבן ברית נאמן. על כל פנים, החוקרים בספר שלפנינו מציגים את שמואל פאלאצֶ'ה, כאיש רצוף סתירות, נאמנויות סותרות, אינדיפרנטיות מוסרית, ולעתים גם תאוות בצע, בעיקר משום שכך עולה ממרב המסמכים האירופאיים שהם איתרו וניתחו, מנגד, בי התעצמה והלכה, במהלך הקריאה, תחושה  שניתן למצותה במילה הטעונה "אוריינטליזם" – אותה תודעה אירופאית הבוחנת את המוסלמי או את היהודי בן המזרח מלמעלה למטה, ונוטה לגלות בו שחיתות מוסרית, חוסר נאמנות, ונטייה לגוזמאות, פנטזיות והפרחת שקרים [רק פחות מעשרים שנים טרם נולד פאלאצ'ה, נאסר בהוראת הקיסר, קרל החמישי, ומת בבית כילאו, דוד הראובני, יהודי בן-אתיופיה (ככל-נראה) שהגיע לספרד ופורטוגל וניסה לקדם ברית פוליטית יהודית-נוצרית כנגד הסולטאן העות'מאני ולמען  שיבת ציון]

     למשל, הספר לא מדגיש בכל אתר, כי אפשר שלפאלאצ'ה היה עולם פנימי שנבנה כתולדה מן המקום שבו נולד וגדל (פאס, מרוקו), וכי אפשר כי ניסה כמיטב יכולתו לשמר את הזהות היהודית-מרוקאית שלו, משום שהזכירה לו את אלבּלאד (המולדת) שלו (לעתים היתה זאת עיר או שכונה בלבד), ולפיכך כל זמן שישיבת היהודים במרוקו ובפאס – הייתה אפשרית ניסה לקיים את נאמנותו אליה. נכון שמעמדו כדיפלומט אכן הגן על חייו באירופה ושימש גם כעוגן לארגון הכלכלי שהקים, ובכל זאת, המחברים  לא ניסו כלל להציע את מה שנראה לי מאוד פשוט, והוא כי נאמנותו של פאלאצ'ה למרוקו הלכה והתערערה באחרית ימיו, משום שהבין כי מצבם של היהודים שם בימי מלחמות אזרחים (1613-1610), מול אנשי הסולטאן ובין אנשי אבן אבי מחלי, מנהיג אסלאמי משיחי, הולך ורע, ונעשה בלתי-אפשרי, עד שאין לו שוב בָּלָאד לשוב אליה. הם גם לא כרכו את ניסיונותיו האחרונים של פאלאצ'ה (בשנים 1616-1615) להשיג  מעמד מחודש של דיפלומט בשירות העות'מאנים ולבסוף בשירות הספרדים (ניסיונות שלא עלו יפה) בנסיונו לשמר את ארגונו הכלכלי, שהלך והסתבך, בשנים שבהם שהה במאסר באנגליה ועמד למשפט בגין שוד ימי (אוקטובר 1614-אפריל 1615). כללו של דבר, ניכרה בעיניי לכל אורך הספר, מגמת-מחבריו לאמץ  את הפרספקטיבות של אותם טוענים אירופאיים על אי-אמינותו ונכלוליו של פאלאצ'ה, מבלי להשתדל להעמיק חקר במה שמחוץ לפרספקטיבה אירופוצנטרית במובהק. בכלל זה, התעלמותם הכמעט מוחלטת של גרסיה-ארנל וויכרס, מתרבותו היהודית והערבית של שמואל, תוך הזנחת חקר הרעיונות והמקורות האינטלקטואליים היהודיים והערביים שאפשר שהיוו נדבך מרכזי בעולמו הפנימי. והלאו אפשר, כי דווקא שם במעמקים, מעבר להיסטוריה הפוליטית של יחסי הולנד-ספרד-אנגליה-צרפת-מרוקו בתקופה האמורה – נמצא המפתח להבנת דמותו המורכבת ולהתרת חידת-אישיותו.

   כמובן, ביקורתי הנחושה אינה מצמצמת כמה מהישגיו המחקריים של הספר לפנינו, ואכן ראוי הוא להיקרא כמחקר היסטורי-פוליטי אירופוצנטרי,המגלה לא-מעט על האופן שבו הרשויות האירופאיות בראשית המאה השבע-עשרה התייחסו לדמותו "האקצנטרית" של יהודי-ערבי מלומד, שהופיע על אדמת אירופה כשליח מסחרי ודיפלומטי של סולטאן מרוקו והעז לגלות עצמאות מחשבתית ויזמוּת עסקית; וכמה תרעומת, מבוכה ובוז דמות שכזאת עוררה בין נוצרים ובין אותם יהודים, שהמשיכו לראות בנצרוּת, דת-אחות, קרובה ליהדוּת, ובאסלאם – דבר מרתיע, רחוק ומאיים. עם זאת, כפי שתיארתי, הספר גם סובל מכמה חסרונות גדולים. אני מקווה, שיהיו מי שישלימו אותם בעתיד.  

*

*            

 בתמונות: Jan Porcellis (1583-1632), Ships in a Storm in a Rocky Coast, Oil on Canvas Circa. 1614-1618 ; 

School of Rapahel Sanzio (1483-1520), The Elephant Hanno, Pen and Brownish Black Ink over traces of Black Chalk 1516

Read Full Post »

maternity

1

 

בשם האם של ארי דה לוקה היא נובלה קטנה, פשוטה וטובת לב, המצליחה לגולל את סיפור הריונה של מרים, אמו של ישוע, מבלי להרגיז את הקתולים, את היהודים, ואף את האתאיסטים מבין הקוראים/ות. אחד מן הקטעים המרגשים ביותר בהּ היא תפילתהּ של מרים בליל הולדתו של ישוע, כי האל ישכח את בנהּ, וייתן לו לחיות חיים אנושיים, פגיעים ופשוטים כיתר בני האדם:

מנחה? מה אני מדברת, אל-אלוהים, מה אני מדברת? מנחה? אבל למה? ולמה בן, נולדת דוקא כאן בבית של הלחם? ולמה אנחנו צריכים לקרוא לך ישוע? מה נפלט לי מהפה: לחם, מנחה? שלא יהיה לעולם, לא, אתה לא לחם, אתה אחד מהעולָלים הרבים שנובטים לעולם, אחד מאינספור שאפילו לא מנסים לספור אותם, והם רוחשים על פני האדמה. אתה לא שום דבר מיוחד, אתה יהודי קטן בלי חשיבות שלא צריך להוכיח כלום. שצריך רק לחיות, לעבוד, להתחתן, ושיהיה לו כל מה שנחוץ.

אדון עולם, ברוך אתה, הקשב לתפלת אמתך שהיא עתה אם. כשנולד ילד, המשפחה מאחלת לעצמה שהוא יהיה מישהו, אינטליגנטי, שיתבלט מהאחרים. עשה שלא יהיה כך. עשה שהצמרמורת הזאת שטיפסה בגבי, הקור הזה שבא מן העתיד, ירחקו ממנו. אני קוראת לו ישוע כרצונך, אבל אל תקרא לו לאיזו שליחות שלך. עשה שיהיה גור כמו כולם, אפילו קצת טיפש, אדיש, שלא ילמד, בן שיהיה שוליה של אביו, ילמד מקצוע, ימשיך אותו.

אנחנו נדאג למצוא לו אשה, הוא יניח על ברכי מחלקה של ילדים. אדון עולם, ברוך אתה, עשה שיהיו לו חסרונות, שלא יתעסק בפוליטיקה, שיסתדר עם הרומאים ועם כל מי שיבואו להיות בעלי בית בביתנו, באדמתנו. האם זה סימן שתיתן לי וליוסף לעשות כראות עיננו? כמובן, אנחנו נדאג לו. עשה רק שהילד לא יהיה שום דבר בהיסטוריה שלך, עשה שיהיה בן אדם פשוט, שמח בחלקו, ויתרגז רק על הזבובים.

עשה שלא יהיה יפה, שלא יעורר קנאה. הקשב לתפלתהּ ההפוכה של אמתך. איזו טיפשה היייתי שהתגאיתי בעצמי על שלמותו, על כך שהגיע לתוכי בלי זרע של גבר. טיפשה וחוטאת בגאווה כי היללתי את ייחודו. שיהיה שום-אחד הישוע הזה שלך, שיהיה בשבילך פרוייקט שלא יצא לפועל, אחד מהרהוריך שנשמטו מזיכרונך. כבר מבקשים ממך כל כך הרבה לזכור את זה ואת ההוא. שכח את ישוע.

[ארי דה לוקה, בשם האם, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2007, עמ' 64-63]

   ייצוגיו הנרחבים רבי-הפנים של ישוע בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הנוצרית הרחיבו את שביקשו האחיות המונותיאסטיות האחרות (יהדות, אסלאם) לצמצם, בהותירם את נביאם כדמות נשגבת, מרוחקת ומסתורית: דווקא אותה שניות מודגשת בנצרות בין גדולת השגתו של הנביא (או המשיח) ובין היותו בד-בבד "עבד ה' הסובל" (ישעיה נ"ג). כלומר: השניות בין ישוע, כבן האל המתעלה השמיימה, ובין ישוע האדם היותו מתהלך בקרב דייגי הגליל, נדכאי ונדחי ישראל, ובסופו של דבר משלם בעד אמונותיו בעינויים ובצליבה, הפכו אותו, כך דומה, בעיניי חלקים נכבדים מן האנושות, בוודאי במאת השנים האחרונות, לפחות כריסטוס (כוח אלהי, התגלמות האל בבשר) ויותר ישוע: הוגה קיומי, מתקן חברתי, מחפש צדק אוניברסלי. השניות הזאת, בין שגב ובין סבל, היא שהפכה את ישוע, לאין שיעור ממשה או ממחמד המחוקקים-מרוחקים, אנשי המלחמות ומפיצי הדת, לאייקון תרבותי, נגיש, המשוחח גם עם האינטלקטואל שחלליו המקודשים, כבר אינם בתי כנסיות, אלא חלליהן של הספרייה, הבמה או הגלרייה.

    ארי דה לוקה במידה רבה הוא כעין תנא דמסייע למגמה התרבותית הזאת, של סקולריזציה ואקטואליזציה של דמותו של ישוע, הרחק משיחם התיאולוגי של בעלי הדוֹגמה. לאחר בשורות מחודשות אחרות, כגון: האמן ומרגריטה למיכאל בולגקוב (תורגם תחילה לעברית כ-השטן במוסקבה), הפיתוי האחרון של ישו לניקוס קאזאנצקיס, הבשורה על פי ישו לז'וזה סאראמאגו, בחר דה לוקה לצייר את סיפור הריונה של אם ישוע, הבתולה מריים, מפיה עצמו, כביכול. הנסיון הוא מקסים בפשטותו מחד גיסא (כעין אגדת עם קסומה, כפי שמיתוס עשוי להיות), אבל מרוכך מאוד במסריו, ונדמה כמשתדל לרצות ולשאת חן בעיניי מנעד הקוראים המגוון ביותר: החל בקתולים מודרניים (דה לוקה אינו דוחה על הסף את התעברותו הניסית של מרים; אדרבה הוא מתאר אותו כהתעברות נסית על ידי העברת הזרע השמיימי על ידי זר מלאכי שנשלח למטרה זאת, באקט שמזכיר טיפול מהוקצע במרפאת פריון חדישה; ברם, ללא מגע גוף אדם, ובלא חדירה של ממש) וכלה בקוראים חילוניים ואתאיסטיים (האל כמצווה, כמעט ואינו נוכח בשום שלב בסיפור ההריון; ייצוגו של ישוע העתידי הוא כמבשר, לא ברור של איזו בשורה). אם הריונהּ של מרים הוא נסי, ושום דבר לא מכין אותה אליו, הרי הריונהּ הנו הריון נשי רגיל, חסר סממנים נסיים באורח יוצא דופן וחדל ביקורים מלאכיים. במידה רבה, הסיפור אותו מציגה מרים הינו סיפור גבורתו של יוסף הנגר, בן יהודה שבא לגליל לשאתהּ לאישה וגילה פתע כי כלתו כבר עוּבּרה. יוסף בוחר לוותר על שורת הדין המקראי רבני ולא להביא את מריים בפני זקני העיר בכדי שיסקלוה כדין האישה המאורשה שזנתה תחת ארוסהּ; הוא אף מבכר שלא להביאה בפני הכהן בכדי שלא ישקה אותה במים המרים המאררים כדין סוטה.  הואיל גם ומרים מסרבת לצאת אל השדה ולהעמיד פני נאנסת שצעקה ואיש לא שמעהּ, בוחר יוסף לשאתהּ כנגד הנומוס החברתי, אף על פי שלכאורה נתעברה על ידי גבר אחר. מעשהו זה מביא לנידויים החברתי של בני הזוג ולרדיפתם. כאן מתגלות נשות נצרת של דב לוקה כשכנות-מרושעות הולכות רכיל, ואילו הגברים כמי שכל עניינם הוא בהשררת החוק הגברי, ובחשש שמא נפרץ פרץ בחומת שליטתם בנשותיהם. מאוחר יותר בעלילה מתבהר כי אותו זר מלאכי שנראה למרים נתגלה באותו ליל ליוסף עצמו (כך הוא טוען) וביקש ממנו לקבל את גרסתהּ לפיה התעברותהּ היא מעשה אלהים ולא מעשה אדם. עוד ביקשו לקרוא לילד ישוע.  כך או כך, מפליג דה לוקה ביחסי הקירבה בין בני הזוג, בנכונותם לעשות זה למען זה. ולבסוף, לאחר ליל ראשון בו האם שוהה לבדהּ עם הרך הנולד היא אף מציגה את ישוע  בפני יוסף במלים החותמות את הסיפור: 'תיכנס יוסף, זה עכשיו בִּנךָ' (עמ' 66).

   ישוע הנעדר כמעט כליל של דה לוקה, הוא ישוע הנוכח בהכרתהּ של אימו, היא מדברת אליו, מכינה אותו לעולם, ובליל הארוך בו היא יולדת אותו בכוחות עצמה באורווה בבית לחם, אליה שבים בני הזוג מכורח צו רומי לעריכת מפקד אוכלוסין, היא שוהה עימו בתפלה לפיה אלוהי הגברים ישכחהו ולא ישבצהו בין דפי ההיסטוריה המדממת אותה הוא מגלגל. דה לוקה מתאר בין תאוריו את צעירי הגליל, הנצלבים בשולי דרכים על ידי הרומאים העריצים על כל דבר של מה בכך. הוא מתאר את חברת הגברים הרבנית כנכונה להוציא להורג אישה על כל פרשת אהבים שנקרתה בדרכה, בין אם אשמה ובין אם לא אשמה. תפילתהּ של מרים הנה במידה רבה לכך שבנהּ יימנע מחברת הגברים, כנימפת הים תטיס שביכרה לבכות ולהתפלל לכך שבנהּ אכילס לא ייצא למלחמות האכאים בטרויה או כאכילס שניסה להתחזות למשוגע בכדי להשתחרר ממעגל הלוחמים. בסופו של דבר, כך דומה משמיענו דה לוקה, הטרגדיה של ישוע באה על שום התערבותו בהיסטוריה הגברית על מעגליה הדתיים והפוליטיים וזאת החישה עליו את קיצו, כפי שהחישה את קיצם של צעירים רבים אחרים בני זמנו ומעמדו; כפי שהיא עדיין מחישה את קיצם של צעירים רבים ההומים תקוות שינוי ותיקון כלל אנושי. מן הבחינה הזאת, להבנתי את דה לוקה, הוא מכוון אל המקום לפיו אם לא צריכה לחנך את בנהּ להעלות עצמו קורבן על שום מזבח, אלא לחיות את חייו האנושיים השברירים, בלאו הכי, במלואם, על שמחתם ועצבונם. לא סימן צלב ולא סטיגמטות של מסמרים ועליה מבורכת לשמיים, אלא הליכה פשוטה בשבילים, כושלת לעתים, בשם האם, בשם הנשים, אל עבר החיים.

*

2

 

   אמהותהּ הפשוטה-הרכה של מרים אצל דה לוקה הדהדה בזכרוני את דמותהּ של דולורס [בספרדית: ייסורים] גיבורתו של יואל הופמן, אם, אולי ספק-אם, אחוזת תזזית מחשבות, בה נישאים ילדיה האמיתיים או ילדי מחשבותיה ועולמותיה הפנימיים: הילד מיכאל והילדה דַי (או דִי).

 

תאמיני לי דולורס אני יכולה ללדת גם

בלי להתעבר.

אני מכתיבה לעצמי ילדים בכחה של

הסימטריה

הכפלתי את עיניי? לא.

הכפלתי את ידיי? לא.

[יואל הופמן, מה שלומך דולורס, בעריכת חיים פסח, כתר הוצאה לאור: תל אביב 1995, פסקה 82, ללא מספּוּר עמודים]

 

   ההכתבה בכחה של הסימטריה, את השלמוּת כמבטאת את היופי שבטבע, את השלמות שאינה בהכפלה הביולוגית, כי אם ביופי האומר להוציא מתוכו יפי אחר. אולי אין זה יופי כלל, אלא איוויו של הקיים, לא רק להתמיד בקיומו, אלא ליתן קיום אחר, לכאורה מתוך הכרח. דולורס לא עוסקת כאן בלידה ביולוגית והתכנותהּ אלא במה שמניעה את האשה להוליד ולשאת עוּבּר, הילד אינו לאמיתו של דבר דופליקָט של אם, אפילו לא סימטרי, ובכל זאת אפשר כי ב"אני" נוצר איזה איווי לסימטריה, להכפלת האני, בין אני ובין אחר, הדומה לי ואינו "אני". שאיפה לא רק להתקיים אלא להביא לידי קיוּם. כמו נייר המקפל עצמו לשני חלקים שווים המחלקים עצמם עוד ועוד לאין סוף חלקים שווים, עד שהאנושות נדמית כתצרף או כפסיפס שכל הזמן מתווספים ונחסרים בו חלקים.

   דמותו של הבן נקראת פה מיכאל, אליבא דספר דניאל, הינו מלאכם המיוחד של ישראל (ראו גם מה נשמע דולורס, פסקה 90, הרומזת לאפיו המלאכי של מיכאל על ידי הדהוד ספרות ההיכלות והמרכבה) ואליבא מקצת פילוסופים יהודיים ימי ביניימיים ומקובלים, ראשון ובכור המלאכים, כעין נברא ראשון, מה שמקביל לתפישתם של ראשוני אבות הכנסיה את ישוע כ-Logos האלהי (=מלה, דבר) או כפילוסופים נאופלטוניים נוצריים שזיהו את ההיפוסטאזה הראשונה שיצאה מן האלהות הנעלמת (האחד) כישוע.  ואשר לדי (האות הרביעית), הרי היא מחד גיסא, מסמלת את הטבע בכללותו, ומאידך גיסא את הטטראדר הפיתגוראי, שסימן קדושה ושלמוּת : 1+2+3+4= 10, ואכן בספר הזֹהר, המלכות היא הספירה העשירית, היא כללות הקוסמוס הפיסיקלי ומהויותיו, והיא השכינה.

   אמנם, בכל זאת גם שאיפתהּ של דולורס הרוקדת בוגי-ווגי בשדרות נורדאו בתל אביב באשר לבנהּ אינה שונה מסיכום תקוותיה האנושיות—פגיעות-שבירות של מרים באורווה בבית לחם:

 

אני רוקדת בוגי-ווגי

מפני שאין לי כבר

זמן לווגי שבא

אחריו.

אמרתי לך כבר שאני אמךָ?

[שם,שם, פסקה 298]

 

אני יכולה לחבק אותךָ עכשיו ואני

רואה שאתה ילד קטן.

אין לך מושג כמה דאגתי מפני שהיו

דברים ששכחתי בדרך.

אתה יכול לתת לי יד ונלך הביתה.

[שם,שם, פסקה 300]

 

   בסופו של דבר, גם דה לוקה וגם הופמן השונים כל כך במהותם מייצגים כגברים אם האוהבת בן משיחי-מלאכי וכמי שלפני הכל דואגות לעולם לשלומו, לעצם חייו, ומבקשות להעבירו מצד אל צד דרך מוראות החיים (ההיסטוריה הגברית), או להחזירו לאוטופיה, אל הבית הבטוח העולה בדמיון או ברגש באין-מקום.

   אולי עצם האהבה האמהית מייצגת אצל סופרים אלו את האפשרות להיסטוריה אחרת, אולי אוטופיה (את אפשרות האהבה ואת הרכות שאינם מוענקות בתנאים של זמן ושל מקום, אלא כביכול מלווים את הבן כל ימיו, ובחסרונן עורג ונכסף הוא להן, כמו לאוטופיה), הנמצאת אי שם רוחפת בעולם הפנימי. קול פנימי, בת קול, של דברים שהיו ואבדו לעולם, ובכל זאת נוכחים, אי-שם, תמיד.

*

בתמונה למעלה:  Gino SeveriniMaternity, Oil on Canvas 1916

© 2011 שועי רז

Read Full Post »