Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ורז' סימנון’

 

   אחת השאלות המנקרות בי באחרונה, כנקר בגזע עץ עבות, היא מדוע ספרי בלשים צריכים תלי-גוויות ואלימוּת לרוב, כדי לספר את סיפורן. האפשר כי הבלש הפרטי ייצא לאודיסיאת החקירה שלו, גם אם לא נעלם מישהו? האפשר כי מפקח/ת המשטרה ידהיר את מכוניתו אל זירת האירוע גם באם לא תימצא שם גוויה לרפואה או קבר אחים? מה זה אומר על האדם, עצם העובדה לפיה הוא זקוק שיביאו לפניו מתים וגוויות, או למצער: העדר בלתי מוסבר של אדם, שנעלם מבלי להותיר עקבות, בכדי לגרות את סקרנותו ואת עצביו, ויביאוהו להקדיש כמה שעות עד לשלב ההתרה.

   ב-25.2.1966 התפרסם בעתון "הארץ" מאמרה של המשוררת הצעירה דאז, דליה רביקוביץ (2005-1936), בגנות האלימות המצויה מאוד בספרות הבלשים. חוקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום (1982-1897), טרח לחבר תגובה גועשת בגנות אותו מאמר. הנה מקצת דבריו:

 

מאז תחילת לימודי באוניברסיטה ועד ערוב ימי בירושלים עיר הקודש אני קורא ספרי בלשים. אני קוראם מפני הגירוי החזק לכח השכל הטבעי שבי, מפני חריפות ההיגיון המתגלה בהתרת הפקעת של העלילה ומפני החן שבתיאור הווי חברתי מסוים וכוח הדיאלוג שבהם. […]  והנה זכינו להתקפה חזיתית מצד דליה רביקוביץ הבאה לחשוף את כל פגמיה של ספרות זו. עם קריאת דבריה לא האמנתי למראה עיני […] נחזור לגופו של עניין, הגברת רביקוביץ מתאוננת שאין לקרבנות הנרצחים בספרות זו לאלפיהם, כל משקל אישי; שום דבר אינו מושך אותנו להתעניין בסיבות הירצחם ומכאן הריקנות היסודית המציינת ספרות זו. קינתה של המבקרת נוגעת ללב. ולמה אנו ממלאים פינו צחוק למשמע תלונה אקסיסטנציאלית זו? מפני שאין היא שייכת לגוף הנושא. כמובן, אין המספר הא לעורר בנו, מעיקרא, רחמים והבנה לסבכי הנפש של הקורבן (או של רוצחו). זהו ההבדל בין סיפור בלשי ובין דוסטוייבסקי. נשאלת השאלה האם נחוצה הזדהות אקזסיסטנציאלית עמוקה כדי להנות ולשבח סיפור בלשי, ודאי שלא! […]

[גרשם שלום, 'בזכות ספרי בלשים', עוד דבר: פרקי מורשה ותחיה (ב'), כינס וערך אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1992, עמ' 506-505]  

   בעצם, אם בוחנים את טיעונו של שלום, כל שהוא אומר הוא שצריך לשרור פלורליזם ספרותי; ישנה ספרות יפה, העוסקת בנושאים כגון: רוח האדם, נפשו ותהליכים נפשיים; וישנה ספרות עלילתית-סוחפת, העוסקת בפן הפעלתני-תכליתי של המציאות האנושית; ספרות כגון "ספרות בלשית" לדידו היא ספרות של בידור קליל וגרייה אינטלקטואלית של הקורא, ההומה להצליח ולפתור את החידה הבלשית, במרבית הפעמים: חידת הרצח/מעשי הרצח, העומדים במוקד העלילה. כמובן, ניתן לערער על שלום כבר בנקודה זו, משום שלא תמיד ניתן להבדיל בין סיפורת פסיכולוגית מעמיקה ובין רומן בלשי גרידא. לכתחילה, כבר ברומנים של וילקי קולינס,  אדגר אלאן פו, וראלף לואיס סטבנסון, במידה רבה: מייסדי הז'אנר, הושם דגש גם על הפרסונות הפסיכולוגיות של הדמויות, ולאו רק על העלילה ועל התרתה. ובמקרה זה, אין חלקם של ארתור קונן דויל ואגאתה כריסטי עם ריימונד צ'נדלר וז'ורז' סימנון (זוהי דעתי). דומני, כי הקורא למשל את עלילותיו של קורט וולאנדר, בלשו של הנינג מנקל, או הקורא בספרי אראסט פטרוביץ' פאנדורין לב' אקונין (גריגורי צח'ארטישווילי), קשה כי יצליח לחמוק מן הקווים הפסיכולוגיים ומן האטיולוגיה הפסיכולוגית המלווה את הדמויות, גם את דמויות הרוצחים. בספרו של מנקל למשל, הכלבים בריגה (הוצאת כנרת: תל אביב 2010), היסודות החברתיים והפסיכולוגיים בעלילה מהותיים לאין ערוך יותר מחידת הרצח העומדת במרכזו. עם זאת, על אף חילופי העתים והמגמות בחלק מספרי הבלש, קשה להגיד כי כמות הספרים הבלשיים, הנחלצים מן התבניות המאובנות-דוֹגמטיות,של מציאת גופה בשחר העלילה או העלמוּתו של האדם והנסיון להתיר את נסיבות הרצח/ההעלמוּת, עלה פלאים. ה-Corpusdelicti (גוף הפשע), כלומר: מי שנפגע על ידי הפושע והכלי/אמצעי שבו נעשה המעשה, הם עדיין לב-ליבו של סיפור המסגרת, מערכת ההפעלה המתוקנת של הרומן הבלשי. כללו של דבר, צודקת בעיניי טענתה של המשוררת לגבי האיבון התבניתי ותלי-הגופות המאכלסות את הספרות הבלשית; מדברי שלום, ניתן לקבל, את קריאתו לפלורליזם ספרותי של ריבוי ספרויות, וסוגי איכויות ספרותיות, ואת הנאתו המליאה מבידור ספרותי קליל, שאינו מבקש להכביד דווקא או להטיח את מלוא כובד החיים ועולם בפני הקורא. הדברים כמובן אינם מוציאים מכלל האפשרות כי רביקוביץ' אף היא פלורליסטית, ואין היא יוצאת כנגד עצם העלילה הבלשית, אלא כנגד רוב השימוש באלימויות מסוגים שונים בספרות זו. מאמרה של רביקוביץ' אינו לפניי ובכל זאת, רק על סמך תגובתו של שלום, ניכר כי רביקוביץ' נרתעת מן האלימות הרבה הנהוגה בז'אנרים האלה, שבהם רוצחים כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, עוד רישום אלים בארכיון ההיסטוריה האנושית, רישום חולף ונעלם ביעף בנשיה.

   אבל דומני, כי יש כאן עניין נוסף: שלום ההיסטוריון-פילולוג של הקבלה היהודית לתולדותיה, לא הרבה לעסוק במחקריו בפרסונה הפסיכולוגית של המקובלים ומניעיהם הנפשיים, אדרבה הוא נרתע מכך ביותר, ופנה לתיאור עלילותיה של תנועת הקבלה, על חוגיה וזרמיה, מבלי שהתעקב בפרסונות ובנסיונות להתחקות אחר הנסיבות שהניעו אותם (למשל, אבחנתו המפורסמת בדבר כך ששבתיי צבי סבל מהפרעה דו-קוטבית, היא בעייתית משום שלא טרח לעגן אותה מעולם, במחקרים פסיכו-אנליטיים בני זמנו, וגם משום שלא טרח כלל לתאר את הפרסונה של הדמות לאור ממצאיו); רביקוביץ, המשוררת הרגישה-מאוד (והיא אכן היתה רגישה מאוד בכל ענייניה), דקת העור, מבקשת להבין מדוע נדרשים לכותבים ולקוראים מעשי-אלימות במינונים גבוהים בכדי להעיר את עניינם ואת רגשותיהם המהוסים. מה שמזעזע ומרעיד את עולמהּ של רביקוביץ, מעורר ומבדר את שלום. ואכן, שלום חי בשלום עם מלאך ההיסטוריה, גם אם הביע בהזדמנויות שונות מחאות על המאורעות ההיסטוריים-פוליטיים של המאה העשרים (אגב, שלום הצעיר הצליח להשיג פטור משירות בצבא הגרמני בשנת 1917, לאחר משבר פסיכיאטרי לאחר גיוסו, שהביא לאשפוזו הקצר בבית חולים), יכול היה לעסוק בשלווה במחקר מדעי כהיסטוריון של הקבלה; שירתהּ של רביקוביץ לעומת זאת, היא זעקה חרישית על מצבו של האדם, אפשר על שקיעתו המתמשכת של האנושי. מה שאצל שלום הוא מידע אינפורמטיבי לגמריי (למשל, שבתיי צבי המודיע לאחר התאסלמותו לאחיו על דכאונו הגדול) הופך אצל דליה רביקוביץ לשירה (דכאונה העצמי של רביקוביץ, רגישותהּ, שבריריותהּ). שלום בוחן את הספרות כמארג של נתונים, ועובדות המצפים למי שישזור אותם לכדי עלילה; רביקוביץ כמו מבקשת לחוות בכל רגע ורגע את החיים ואת הספרות מבלי להותיר חייץ בין הקורא ובין הנקרא, משל כולנו מהלכים בספר החיים הגדול, לכולנו שמור בו תפקיד, עלינו לחיות ולחוות עד תום (שלום לעומתה, נותר מרוחק, ממושאי מחקריו, כמו חוקר-משטרתי המביט מעבר לזכוכית חד-כיוונית בחקירתו של אדם,כאנליטיקן של פעולות ושל אידיאות, לא של רגישויות, מאוויים, חלומות).           

 

 

 

 בתמונה למעלה: Man Ray, A Night at Saint Jean-de-Luzz, Oil on Canvas 1929 

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

                    

         לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א) 

   לאחרונה שאלתי באחת הספריות הציבוריות עבור בתי הגדולה את המהדורה המתורגמת החדשה של כל ספורי שרלוק הולמס לארתור קונן דוייל (כרך א': הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: תל אביב 2010) ואגב כך שבתי ועיינתי בסיפור 'הבעיה הסופית' הנסב על העמות הפטאלי המתרקם בין שרלוק הולמס ובין יריבו הארכי-פושע, פרופ' מורייאטי, המסתיים בנפילתם אל תוך שצפו הקולח של מפל ריינבאך.  כמה שנים אחר-כך, בלחץ קהל הקוראים הקנאי, נאלץ קונן-דוייל להשיב את גיבורו לחיים, אבל הולמס המחודש כבר היה כעין אפיגון של קודמו. וכך, אף בתודעתי, כל השנים, נחרט הולמס כמי שנפל אל מותו אל האשד.

   מה שלא זכרתי הוא כי בשלב כלשהו של העלילה מחווה הולמס את דעתו לפני ווטסון, כי לוּ ייהרג במהלך לכידתו של פרופ' מוריאטי היה רוצה לראות בכך זכות גדולה, משום שהיה עולה לאל ידו לעצור רעה גדולה שהמיט הארכי-פושע מוריאטי על אזרחי-אירופה במשך שנים ארוכות. טיעון מוסרי זה של מרבית התועלת למרבית בני האדם, ומיעוט נזקם, יסודו ברציונליזם-המוסרי של התועלתנים האנגלים, מבית מדרשם של הפילוסופים, ג'רמי בנטהאם וג'ון סטיוארט מיל. יש להניח כי קונן-דויל הכירו היטב, באשר הוא שימש בסיס להתנהלותו היום-יומית של הג'נטלמן הויקטוריאני.

   יותר מכך, הזקקותה של ספרות בלשים קלאסית לתועלתנות המוסרית הזאת עולה גם בחדות מן הנובלה הראשונה של ז'ורז' סימנון בה הציג לעולם את גיבורו, רב-פקד מגרה, התלוי מסן פוליין (1931, הספר ראה בתרגומו של אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007). בסיום הסיפור מעדיף מגרה להניח לשלשה חשודים ברצח, לאחר שהוא משתכנע בסיפורם לפיו חבר לשעבר שלהם, קליין היהודי ששם קץ לחייו לפני שנים רבות, עשה כן, משום רגשות אשמה שייסרו אותו על שרצח ברגע של כעס בלתי-נשלט של בן טובים אותו הסתירו כולם. לאחר שחבר נוסף שלהם, שלא הצליח בחייו, איים עליהם, כולם בעלי משפחות אמידים, ומעורים בחברה, והם נאלצו לנקוט בשורת פעולות שעוררו עליהם את חשדו של מגרה. מה גם שאותו חבר (כתוצאה ממעשה לא מכוון של מגרה) שם קץ לחייו גם כן. מגרה מסכים להניח להם פחות מחודש לפני כניסת חוק-ההתיישנות על עבירת-הרצח כביכול ולקבל את גרסתם, בחושבו על הגיון טיעוניהם, עתיד משפחותיהם וילדיהם וכיו"ב. אפשר שהוא עוצר את החקירה בהביאו לפני עיניו את החיים ומבכר אותם על פני המתים, אך בסופו של דבר מחשבתו הרגישה על הילדים של החשודים, ווידויים של החשודים באופן פרטי בפניו על ההתרחשות, מביאה אותו להעדיף להניח לחשודים ולא לנסות להעבירם למעצר ולחקירות שיטתיות, שאולי לא יעלו דבר.  גם בכך ניתן לראות סוג של תועלתנות מוסרית, בבחינת: מיטב התועלת למיטב בני האדם.

   יש להביא בחשבון כי גם הולמס וגם מגרה הם סוכני הממסדים החברתיים. הם בלשים הרואים תמיד לנגד עיניהם את טובת- החברה והמדינה, ומנסים לתרום בפעולת הבילוש את שביכולתם לתיקון הנורמות החברתיות שנפגעו.  בלש אחר, פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר, לעומת זאת, נע תמיד על התחום האפור של החוק. הוא בעל מצפון, הוא חותר לפתרון החקירה, אך בדרך כלל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם השמרנות החברתית-חוקתית. מארלו אינו חושש לצאת גם כנגד עשירים השוכרים אותו כאשר הוא נוכח במעלליהם ובנכלוליהם. גם אינו חושש שלא לתרום מידע למשטרה, כאשר הוא חש כי מידע זה עשוי לפגוע בטובתו של אדם פרטי, אשר מארלו משום-מה מאמין בחפותו. גם הולמס וגם מגרה הם לאמיתו של דבר שליחי-הממסדים החברתיים של החברה המעמדית. הם אנשים טובי-לב, אך אין להניח כי יעדיפו להעמיד את הפטריוטיות שלהם במבחן לטובתה של חקירה העשויה לסכן את הסדר החברתי-המדיני, וגם לא המעמדי-היררכי בארצם.  כמובן, הדברים חוזרים אל יוצריהם. גם קונן-דויל וגם סימנון נמנעים מלהציג פערים וסדקים הנקווים בתווך שבין טובת האדם באשר הוא אדם, ובין טובת אזרח-המדינה או הסדר הציבורי המתוקן.

   מדוע אני כותב זאת? כי לאחרונה מוצפים מרקעי הטלוויזיה ושלטי-החוצות בתעמולה של משרד- ההגירה, הקורא שלא להעסיק מהגרי-עבודה בכדי שלא לפגוע בפרנסתם של עובדים ישראליים. ראשית, יש לשים לב, כי התעמולה הזאת עושה שימוש במונח 'עובדים זרים' ולא במונח 'מהגרי עבודה'. הגדרתם של אנשים כזרים, ודאי בקונטקסט תרבותי יהודי, מבטאת ריחוק. 'עובדים זרים' עלולים להדהד בזיכרון התרבותי, כמשהו שמתקשר ל- 'עבודה זרה'. כלומר, המפרסמים אפשר שמנסים להשפיע באופן תת-הכרתי על תודעת הצופים לאמור: זהו אינו 'יהודי' כמונו, גם לא גוי שוחר שלום, אלא 'עובד זר', כמעט בבחינת: 'עובד אל זר'.  יתר על כן, בבטוי על המונח 'מהגרי עבודה' יש ויתור מודע על המשמע הקושר בין מצוקה כלכלית-חברתית או אישית של המהגר שהניעתו לצאת ולהתפרנס במדינה אשר בהּ הוא אינו אזרח. מלחמות אזרחים, משברים כלכליים, בעיות אבטלה, רעב, מגיפות ובצורת, נמחים, כלאחר-יד כאשר מתייחסים למהגרי-העבודה כ'עובדים זרים', ויש רק בכך בכדי לסייע לאיזו הפחתה של האמפתיה הציבורית כלפיהם וכלפי גורלם בקרבנו. זאת ועוד, בתשדירי הפרסומת ובשלטי החוצות מצולמים לכאורה אזרחים ואזרחיות ישראל (יהודים כולם, אגב), היוצאים לכאורה פגועים מן המצב של העסקת מהגרי העבודה. לעובדה לפיה המציגים הם שחקנים/ות אין בכדי להפחית את האמפתיה אליהם, כמי שהם לכאורה 'חלק מאיתנו' (יהודים- ישראלים) זאת באם מציבים מולם את מהגרי העבודה.

   בשנת 1931 ויתר סימנון בסיפורו על חקר שיטתי וביקורתי הנוגע לגורלו של היהודי העני קליין, וקיבל את טענת החשודים לפיהם התאבדותו של קליין ועוד יותר מעשה הרצח שביצע בעידנא דריתחא, ציערו אותם שנים ארוכות. גם קליין וגם לקוק (המתאבד השני) מתוארים כמי שלא מצאו את מקומם בחברה האירופית. חייהם היו לכתחילה טרגדיה רודפת טרגדיה, משפחות בלתי יציבות, היסחפות אחר אידיאות אנרכיסטיות וכיו"ב, כמו הציבו אותם בשולי-השוליים החברתיים.  דומה כאילו ההבחנה שנוטע סימנון אצל גיבורו מגרה, היא בין 'האזרח האירופי בן התרבות' ובין מי שאתרע מזלו להיות 'זר תמידי'. השיקול התועלתי-מוסרי שמפעיל מגרה לבסוף, אינו נובע מתוך 'טובת האדם באשר הוא אדם', אלא מתוך תפישה מסויימת הקושרת את 'מירב הטוב למירב בני האדם' עם הסדר החברתי-מדיני-פוליטי-משפחתי. למרבה הצער, הגיון כזה (ואמנם אך סימלי הוא כי סימנון פרסם את ספרו בשנת 1931) יכול היה להנחות אזרחים אירופיים רבים שלא לסכן את עצמם, את עתיד ילדיהם ואת מקומם המקצועי לטובת התקוממות כנגד המממשל הנאצי, כל שכן, לסייע בהסתרת השכנים היהודיים ובהברחתם למקום מבטחים. כאשר רותמים את התועלתנות-המוסרית בפניה ההומניסטיים האוניברסליים ומצמצמים וקושרים אותה בסדרים חברתיים- לאומיים ופטריוטיים, אין מוצא מעיוות וקלקול שאינו מבטיח את מקסימום הטוב למקסימום בני האדם אלא את מקסימום התועלת למקסימום הדומים לנו. ומבחינה זאת, דומני כי בקמפיין התעמולה-הסברה בו נוקטת ממשלת ישראל (בשם משרד ההגירה) יש משום עלייה על הנתיב המסוכן, המפותל והחלקלק הזה, שבו אדם עלול להיהפך במהירות רבה, לנבל (מנוול) ברשות התורה, או ברשותה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית.

 

בתמונה למעלה: סדנת יזע לנשים, תעשיית הטקסטיל, שיקגו, 1903.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »