Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זיקנה’

birnbaum

*

שאינני חרש לגמרי, זה עולה בבירור מן הרעשים המגיעים לאזני. כי אם השתיקה כאן כמעט שלמה, בכל זאת איננה מוחלטת. [סמואל בקט, אלושם, מתוך: הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 257] 

*

*

 רַק הַשֶּׁקֶט מַפְרִיד אֶת הָדְּבָרִים  זֶה מִזֶּה:

 לְמָשָׁל, אֶת הַנְּמָלִים הָרוֹחֲשׁוֹת בְּגּוּפָתָהּ הַצְּהֻבָּה שֶׁל דְּבוֹרָה, 

 מִן הַיֶּלַד הָחוֹצֵה עִם סָבוֹ אֶת הַכְּבִיש השָׁחוֹר,

 מִן הָעֵץ הָאָדֹם הַקֵּרֵחַ, שֶׁעָלָיו הַנּוֹשְׁרִים שֶׁכָּמְשׁוּ, 

 מֻטָּלִים פְּזוּרִים בַּמַּעֲבָר —

 אֲנִי נִזְהָר שֶׁלֹא לְהַלֶךְ עָלֵיהֶם, לֹא לִדְרֹךְ,

 לִשְמוֹר עָל הַשֶּׁקֶט,

 כְּאִילוּ רָק כָּךְ אַצְלִיחַ לִשְׁמֹר עָל מֶרְחָק.

 רַק הַשֶּׁקֶט מְאַחֵד אוֹתָנוּ לְבַסּוֹף.

 הָחַי שֶׁהֻשְׁתַּק, הַדּומֵם הַשּוֹתֵק.

 נִתָּן לִשְׁמֹעַ הִתְרַחֲשׁוּיוֹת גַּם אַחֲרֵי הַשְּׁתִיקה.

 אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ לְדַבֵּר אֶת זֶה,

 מוּטָב לֹא לְדַבֵּר,

 רַק כָּךְ אַצְלִיחַ  לִשְׁמֹר על קִרְבָה.

 וּבֵינְתַיִם הָעֵץ הָאָדֹם , בִּמְצוּלַת הָרְחוֹב,

 עִם צַמַּרְתּוֹ הַפְּרוּעָה,

 עִם  שָׁרֳשָׁיו  הַמַּעְמִיקִים,

 שְׁכֵנִי – בֵּן הַתִּשְׁעִים, הַזּוֹכֵר הֵיטֵב אֶת תֵּל-אָבִיב שֶׁל שְׁנוֹת הַשְּׁלוֹשִים,

 אֲבַל אֵינוֹ זוֹכֵר הֵיכָן אָרוֹן הַחַשְׁמַל,

 וְלֹא הֵיכָן הִנִיחַ אֶת מַפְתֵּחוֹת  דִּירָתוֹ,

 (לְעִתִּים הוּא מְשׁוֹטֵט)

 כָּל עַלְוָתוֹ נָשְׁרָה,

 וְרַק  שָׁרֳשָׁיו עוֹד מוֹתִירִים אוֹתוֹ כָּאן,

 בְּמֶרְחָק דֶּלֶת אַחַת.

 הוּא הוֹלֵךְ וְיוֹצֵא אֶל עֶרֶב אַחֵר,

 הַשּׁוֹנֶה בְּמֻבְהָק—

 מּכֹּל עֶרֶב אַחֵר,

 אֵלָא שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַבֵּר,

 אֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַבֵּר,

 מִפְּנֵי הקִַּרְבַה וּמִפְּנֵי הַמֶּרְחָק.

*

[שוֹעִי 13.1.2014]

*

*

בתמונה למעלה: Gustave Klimt, Birnbaum [Pear Tree] , Oil on Canvas 1903

© 2014 שועי רז

*

Read Full Post »

fjord

*

1

*

   יעקב גלאטשטיין (1971-1896), משורר האינזיך (מיידיש: אין זיך, בתוך עצמך) הניו-יורקי, כתב באחד משיריו היפים מתוך מחזור השירים שירי קְרֶדוֹ , 1929:

**

הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים

וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי

וּמְתַקֵּן אֶת בֵּיתוֹ הַדָּל, חֲדוּר-הַכְּפוֹר.

בְּיָמִים מְאֻחָרִים יוֹתֵר הוּא מִתְעָצֵּל אֲפִילוּ לִנְחֹר –

רוֹבֵץ יָמִים תְּמִימִים פְּעוּר-חֻלְצָה

וּמִתְחָמֵּם לִפְנֵי סָף בֵּיתוֹ.

וְחָי עַל צְבָעִים מוּכָנִים וְאוֹכֵל פֵּרוֹת עֲשוּיִים

וְנִרְדָּם עָד שֶׁנּוֹפֵלֶת עָלָיו עָרֵמָת עָלִים צְהֻבִּים

בְּמִלְמוּל:

בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

[יעקב גלאטשטיין, 'קיץ', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 55]

*

   הייתי בערך מחצית מגילי היום, כאשר קראתי לראשונה את השיר הזה של גלאטשטיין. בצעירותי קראתי אותו כשיר מבדח, על חילופי עונות, מסע הזמן בין שלהי האביב ועד עבי-הסתיו. השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי נחקקו בי במידה כזו שלו רק הייתי נשאל מה צריך אדם כדי לכתוב שיר טוב הייתי עונה: לבוא על קביים ירוקים ולקבץ מטמון של יופי. ובכל זאת היו דברים שבגיל עשרים לא הבנתי, ובחלוף הימים, קל יותר להבין.

    כי תנועתו הפעלתנית-ססגונית של הקיץ עד מהרה מואטת. הוא מתקין לעצמו את מקומו, ובימים מאוחרים יותר מתעצל אפילו לנחור, רובץ ימים תמימים פעור חולצה להתחמם על סף הבית, וחי על דברים עשויים ומוכנים. השיר הומה מעייפות, מהזדקנות, מהכרה לפיה דברים שלפנים ניתן היה לקיימם מתוך בדיחות נון-שלנטית, מצריכים פתאום השתדלות יתירה, מאמץ מיוחד. על השיר נסוכה בת-צחוק, אך במעמקיו הוא שיר קיומי על מצבו של האדם בעולם, ועל כוחותיו הדלים, ועל עייפות מתגברת.

   אתמול דיברתי עם ידידה המשתתפת עימי במפגש חודשי של אמנים, משוררים, אקדמאים ואוצרים, העוסק בשירה. היא עומדת להעביר שם מפגש בעניין "הזיקנה בַּשִׁירה" וביקשה שניפגש לדבר על זה. אני במידה רבה צעיר המשתתפים, הזכרתי לה. מה אני בכלל יודע על זיקנה?

   ואז חשבתי על העייפות, העייפות שלא היתה בי בגיל 20 ושבשנים האחרונות נוכחות במידה בלתי מבוטלת. אמרתי לה: לפעמים אני כל-כך עייף כעת, עד שאני חושב לעצמי מה יהיה כאשר אהיה בן 60 או 80. אמרתי שכאשר הייתי צעיר פחדתי הרבה יותר מהמוות, ועם כל העייפות שלפעמים נוסכים בנו החיים, נראה לי כי בעוד שנים ארוכות פשוט ארצה לנוח בשלווה לתמיד, ושהמלמול, בסתיו הימים: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק הולך ונעשה, עם הזמן, מקובל עליי, יותר ויותר.

ואז בדרך הביתה פתאום באו עליי השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי וכבר ידעתי על מה אני עומד לכתוב.

*

2

 *

   אלברט איינשטיין (1955-1879) כתב ב-5.2.1930 לבנו הצעיר אדוארד (1965-1910) את המכתם הבא:  החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי להמשיך לזוז אתה מוכרח להמשיך לנוע.

   אם יש משהו העולה מדמותו של איינשטיין כפי שמצטיירת בביוגרפיות אחדות שהוקדשו לדמותו, היא—התנועה המתמדת אל הרעיון הבא, אל התיאוריה הבאה, אל סט החישובים הבא. במידה רבה, הוא אדם שלא נתן גם לקשיי החיים לעוצרו ולבטל את עבודתו, ואדרבה— בכל עת של קשיים אישיים היה נוהג לשקוע בעבודתו ובהתקדמות בה, ולתת למשבר לעבור ולשכוך, מבלי לייחד לו התעסקות רבה.

   איינשטיין סבל כל חייו מבטן רגישה. עשור לפני פטירתו התגלה אצלו בקע בכלי הדם הטבורי, ומפני הסכנה הוחלט שלא לנתחו. כעשור אחר כך, כאשר היה המצב כבר סופני, הציע רופא לנתח את איינשטיין שהיה כבר בן 76 (לא נותר מה להפסיד). אף על פי שבנו הבכור של איינשטיין הנס-אלברט, מזכירתו, הלן דוקאס, וכמה מידידיו, ניסו לשכנעו להתנתח, הבהיר להם איינשטיין כי  אין טעם להאריך את חייו, הוא עשה את חלקו, הוא יהיה חייב הלאו ללכת אל בית עולמו בזמן זה או אחר. זה הזמן ללכת.

   איך יודעים שהגיע הזמן? אולי כאשר לא נשאר די כוח לרכוב על האפניים קדימה, כשיותר מדיי אנשים שאהבתָ כבר נאספו אל בית עולמם [חברוֹ הקרוב ביותר של איינשטיין מנעוריו, מישל (מיכלאנג'לו) בֶּסוֹ, חברו לאקדמיית אולימפיה, ולחישובים המתמטיים שנעשו סביב תורות היחסות, נפטר חודשים אחדים לפני פטירתו של איינשטיין], ויש באדם כבר צד שיותר מתגעגע אל מה שהיה ואינו, ופחות רצון לקחת חלק במה שיהיה. אפשר כי זו השעה בא אדם שומע בפנימו את הקול האומר: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

   אין לי אופניים. כרוכב חד אופן ותיק, אני רואה את דברי איינשטיין לבנו. לא חשבתי על זה עד כה, אך אולי יש יתרון גדול בחד-אופן. הוא מאלץ את הרוכב להתאזן כל העת; לנסות לשמור בכל עת על שיווי המשקל.

*

*

בתמונה למעלה:  Peder Mork Monsted, Sunset Over a Danish Fjord, Oil on Canvas 1901

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

wasteland.1976

*

בשלהי המערכה השניה של  Happy Days לסמואל בקט (1961), סחה ויני ההולכת ושוקעת בחולות כבר שקועה עד עומק הצואר ומתקשה לנוע, לבן-זוגהּ, וילי, ההולך ושוקע בנבכי עצמו, גופו אמנם עצמאי וחופשי, אך דומה כי כמה באפיוניו ההתנהגותיים כבר הומים משיטיון:

*

כן, ימים יפים, הימים שיש רעשים. (רגע.) שאני שומעת רעשים. (רגע). נהגתי לחשוב פעם…(רגע)… שאני אומרת, נהגתי לחשוב פעם שהם אצלי בראש. (חיוך). אבל לא. (חיוך יותר רחב). לא לא. (החיוך נעלם). זה היה פשוט ההיגיון. (רגע). התבונה. (רגע). לא איבדתי את התבונה. (רגע). עדיין לא. (רגע). לא כּוּלָהּ. (רגע). נשאר לי עוד. (רגע). רעשים (רגע). כאלה מן התפוררויות. מין… התמוטטויות. (רגע. בקול נמוך). זה החפצים, וילי (רגע. בקול רגיל) בתוך התיק, מחוץ לתיק (רגע). כן, כן, לחפָצִים יש חיים (רגע.)  הראי שלי למשל, הוא לא צריך אותי (רגע). והצלצול (רגע). זה כואב, כמו תער (רגע). כמו מפסלת (רגע). אי אפשר להתעלם מזה (רגע). כמה פעמים אמרתי, תתעלמי מזה ויני, אל תשימי לב.

[סמואל בקט, אח הימים היפים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם, מוציאים לאור: תל אביב 1985, מערכה שניה, עמ' 51]

*

  בהמשך הדברים שם מתחוור כי האינטואיציה של ויני בדבר חיותם של החפצים, מתבססת על זיכרון ילדות עמום שבו ויני הילדה התגנבה אל חדר המשחקים יחד עם בובתהּ ויני והחלה להפשיט אותה תחת השולחן תוך כדי שהיא נוזפת בה. ממש אז עבר תחת השולחן עכבר. מה שככל הנראה עורר בה אימה (כאן נקטע הזיכרון). באותו תיאור, מדמה עצמה ויני כבת דמותה של הבובה: נעליים, גרביים, תחתוני תחרה, סט מושלם… עיניים כחולות-סגלגלות שנפתחות ונסגרות [שם, עמ' 52]. הבובה אפוא היא בבואתה של הילדה הבודדה. היא בת השיח העיקרית; החברה המלווה. לא ייפלא כי הילדה מייחסת לה חיות ממש. ילדים מבקשים להנפיש את העולם. למצוא נפש, רגשות וחיוּת בכל הסובב אותם. לדידי, אפשר כי תהליך זה הוא פרי התמודדות עם החרדה של הילד להימצא חסר-אונים נוכח הכל; במיוחד, נוכח הדומם, שגם כאשר פונים אליו הוא אינו קשוב, לא רגיש, לא עונה. אפשר כי מפחד הדממה, האדישות, הניכור, הבדידות— מגיע הילד להנפשתו של העולם החיצוני, שהרי דרך הנפשה זו עשוי הוא לחוש לחוש קרוב יותר אליו, ולקבל ממנו ומן הפרטים המצויים בו, חום, אהבה וגם אישור לקיומו. ויני, הילדה שבגרה והזקינה, איננה מתעלמת  מן הרעשים, הכאב, הצלצול שבראש בלבד.  היא קיבלה עליה, רוב חייה הבוגרים, את הנומוס הנורמטיבי של עולם המבוגרים, המונע מן האדם להמשיך לייחס חיוּת לדוממים. רוב חייה עברו עליה בהתעלמות מאותה אינטואיציית ילדות באשר לחיותם של החפצים. היא שבה ומביעה את התפישה הזאת בקול רם, רק כאשר היא שקועה בחול וגופה הלכוד כבר אינו חופשי. כאשר היא עצמה הופכת מחדש לסוג של בובה מדברת [בתחילת המערכה השניה היא מתוארת כקבורה עד צוואר, חבושה בכובע, אינה יכולה להזיז את ראשה, ורק עיניה עוד מתנועעות]. היא שבה לאותה אינטואיציית ילדוּת, משום שממילא היא כבר אינה חלק מן חברת-המבוגרים, ואינה פועלת תחת עול המוסכמות המניעות אותהּ.

 צריך להעיר, אם נמצאות עדיין כמה ערי-מקלט המאפשרות לאדם הבוגר ליחס חיוּת מסויימת לדוממים, הלא אלו בעיקר הדת, המיסטיקה והאמנוּת. האדם הדתי נוטה לייחס קדושה לחפצים דוממים: כתלים, ספרים, איקונינים, מקדשים, בתי תפילה, ציוני-קברים; מיסטיקונים, מאגיקונים ושאמאנים נטו להרבות בנפשות, נשמות, רוחות, גלגולים, מלאכים ושדים— ובכלל דבריהם עומדת ההנחה לפיה ישנו עולם או עולמות נסתרים המליאים חיוּת ותנועה הנעלמת מעיניי רוב בני האדם. באמנות, ציירים כמו ג'ון קונסטבל ווינסנט ון גוך טענו במכתבים כי לצבעים יש חיוּת ורגשות משל עצמם;  כאילו כל המציאות הינה מניפת צבעים מרובדת הדוברת אל האמן. מדבריהם משתמע, כי לא האדם הוא שמייחס משמעות רגשית לצבעים, אלא הרגשות כבר מצויים בצבעים והחושים האנושיים רק קולטים, מזהים ומעבדים אותם אל הקנבס; בנוסף, דומה כי לעתים גם אצל אדם רציונלי ושקול יש יחס לאי-אילו יצירות אמנות,, כאילו אוצרות הן בחובן חיוּת משונה בלתי-מוגדרת. אולי הואיל ובכל פעם שבו האדם מתבונן באותה יצירה משמעותית ניעורים זיכרונות רגשות ומחשבות. אני בנקל יכול להעלות בדעתי כמה ספרים הרובצים בספרייתי, שבאמת איני יודע אם יחסי אליהם הוא יחס אל חפצים דוממים. אני באמת ובתמים מוקיר את נוכחותם על המדף. אני חושש כי באיזה אופן מוזר ספרים כאלו מזכירים לי את החיילים בהם שיחקתי בילדותי, וההרפתקאות שסיפרתי לעצמי בחברתם; רגשות, מחשבות ופחדים שנכנסו בתוך הסיפורים ההם, הפכו את החיילים ההם לדוממים משמעותיים.

   לבסוף, אני מבקש להימנע מפרשנות אלגורית למחזה של בקט. בקט מותיר בסוף המחזה את ויני לשיר שיר פרידה אחרון, ואת וילי להתרוצץ לבדו. הם נפרדים מן הקהל, מחליפים מבט ארוך. מהרבה בחינות דומה כאילו ויני הולכת ומאבדת את גופהּ ואילו וילי הולך ומאבד את תבונתו. סיום המחזה כמו מותיר את הקורא/צופה לנוכח הסוגיה הבלתי פתירה: הייתכן גוף ללא נפש? או: איך בכלל תיתכן נפש בגוף? שקיעתה של ויני המבטאת את אבדן הקשר עם הגוף; כמו התרוצצותו של וילי המבטאת את אבדן התבונה, איננה לדעתי משל לבעיה הפסיכופיסית (יחסי גוף ונפש). אבל היא מעוררת מחדש חידות בלתי פתירות, בכללן, את הקלות הבלתי נסבלת שבה האדם נוטה להניח הנחות על המציאות בשמן של אמונות וקונבנציות, או לבטל אחרות (לעתים את היקרות לו ביותר), מפני שעליו להיפרד מהן לתמיד, טרם הצטרפותו לעולם המבוגרים. בקט מטיל ספק בתפישת ההתפתחות החברתית; מערער על מתן הקדימות לנורמות החברתיות המצופות מן האדם ושעליו לכאורה לדגול בהן על מנת לקבל מעמד של חבר רצוי בקהילה. לדידי, הוא ביקש להצביע על העלמתן של כל מיני אינטואיציות יסוד באדם, שאינן עולות בקנה אחד עם השיח המקובל, ודחיקתן בשל ערכיה של הקבוצה, החברה, הציביליזציה. אני חש בדבריו של בקט את השאלה הנוקבת הבאה: אם האדם שרוי בעולם פחות או יותר לבדו וכל הגורמים החברתיים סביבו הם רק מסווה, ואם האדם חוזר לבסוף לאותן אינטואיציות יסוד של ילדוּתוֹ, מדוע שידחק אותן או שיעלים את אותן אינטואיציות יסוד ? בקט אינו עונה על השאלה ואינו מבקש לענות על השאלה. הוא רק שולח את סימן השאלה לקפץ על נקודתו האחת, כמו קפיץ מתוח, אחרינוּ במוֹרָד.

*

 *

בתמונה למעלה: Carl Fredrick Hill, The Wasteland, Oil on Canvas 1876

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »