Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זלדה’

*

הֲיָכֹוֹל הֶעָתִיד לַעֲמֹד עַל הַמַּשְׁמָעוּת וְלִהְיוֹת מֵעֵבֶר

לַתְּבוּנָה? עַל מָה עוֹמֵד הַהוֹוֶה?

[ואלאס סטיבנס, מתוך: 'תיאור של איש אפלטוני', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 115]

*

הזדמן לידי גיליון תיאטרון, 46 (בעריכת: פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד; ספטמבר 2019), המוקדש בחלקו לתיאטרון הפרינג' והאוונגרד של סמדר יערון, כולל ריאיון מקיף עימהּ. בחלקו האחרון מצאתי פרסום קטן, המשתרע על פני שלושה עמודים דברי ח"נ ביאליק (1934-1873) לשחקני הבימה במוסקבה בשנת 1921 (המכתב חתום: ג' ניסן ה'תרפ"א מוסקבה), המובאים לראשונה בכתב ידו לצד פיענוחם ומבוא קצר מאת פרופ' זיוה שמיר. ביאליק כתב שם, בין היתר:

*

… ללשון העברית אין אפילו זמן הוֹוֶה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הֹוֶה" שלה הוא רק מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָּרֵשׁ ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תואר ונפסל להוראת זמן. ואלי גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהיה לעתיד והעתיד לעבר. "ויהי" והיה" מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.   

[ ח"נ ביאליק לשחקני הבימה במוסקבה; בתוך: זיוה שמיר, 'העלילה והפתוס של התיאטרון העברי', תיאטרון, 46 (2019), עמוד 106]. 

*

ביאליק שלל בדבריו את הימצאות ההווה בעברית. לדידו, ההווה הוא רק כפסע-מדומה בין עבר לעתיד (יְהִי יותר מהֹוֶה), ולכידתו הינה כהרף-עין, שאינו מורה על התרחשות ממשית, אלא דומה הופך מיד לכעין תצלום, המקפיא לרגע תנועה,זמן  שנקרש. עם זאת, גם שם, כשהוא קרוש – רואה ביאליק את התנועה השוטפת והמתרוצצת בקרבו בין עבר לעתיד; לדוגמא: ו' ההיפוך המקראית "ויהי" או "ויאמר" שהוראתן עבר (מעשה שהתרחש כבר); ומנגד, "והיה" ("והיה ביום ההוא…") המורה על התרחשות עתידית.

קרישת הזמן מעלה על הדעת דם הזורם בעורקים ונשלח ברחבי הגוף מכאן לשם. ביאליק מזהה את החיים כתנועה בלתי פוסקת, רצוא ושוב, שכל מנוחה בהּ היא רק היחלשות-זמנית של מרץ החיים הבלתי חדל. בנוסף, קרישת הזמן מעלה על הדעת רגל קרושה – אותו תבשיל (אין להרחיב בו) שהג'לטין הקרוש בו נדמה תמיד, כמנהל אילו חיים תנועתיים משלוֹ, ויטאליות של דוממים, אף על פי שהיה אמור להיוותר בחוסר תנועה.

מצד אחר, כדאי לשים לב לכך שביאליק מתחקה אחר שתי מגמות בולטות בחיי הרוח של תחילת המאה העשרים: א. הדגשת התנועה, המרץ, השינוי, התמורה – לכך יש להניח השיאוהו לא התגליות הפיסיקליות בלבד (תורות היחסות), אלא גם האידיאולוגיות המצויות של הזמן: הציונות, הקפיטליזם והקומוניזם –  כולם הדגישו מאוד את התנועה החיצונית, ואת החתירה לתמורה ללא עצירות ונסיגות לאחור מתוך חתירה להשגת תכליות מדיניות, פוליטיות, חברתיות ופיסקאליות; ובעצם, בימים שלאחר התגברות הקולות המדיניים בהנהגה הציונית היחלשות כוחו של "אחד העם", מורו של ביאליק (ראש חוג אודסה), לא רחוק הוא כי ביאליק, שבאותו עת כבר לא היה משורר כה-צעיר, השגיח במרץ העשייה של הצעירים, וכבר לא ראה לעוצרם (כפי שאולי נהג עשור ומשהו קודם לכן, כשהטיח בציונות המדינית ובעסקניה דברי תוכחה, ב-"מתי מדבר" ו-"אכן חציר העם". על זריזותם הנמהרת להקמת ממסד פוליטי, מבלי לטרוח על השכלתו וערכיו של העם. ב.  התפיסה התיאולוגית והפילוסופית המצויה (אפלטון, פלוטינוס פרוקלוס ועבור לרמב"ם וגם רמ"'ק ורמח"ל) של האל כמצוי מעל ומעבר לטווח הפיסיקלי של הזמן והתנועה וכקשור למארג החוקים נצחיים (מעל הזמן) וקבועים (תמידיים), המפעילים את ההוויה על כל מדרגיה.  האל אינו פועל (בחלק מהשיטות הוא חושב ובחלקן מצוי אף מעל לכל מחשבה) –  הבריאה היא רצף של סיבות ומדרגים (היפוסתזות) הנובעות מהאלוהות (האחד) –  ובעצם פועלות בשמו, ואילו האדם מייחס את כל המפעלות לאלוה, המקיים באופן מטאפיסי, נצחי (או למצער: על-זמני) את כולן. לפיכך, השפה, כיצירה אנושית מתפתחת, אמורה לשקף תנועה בלתי פוסקת של התרחשות; כאשר האל הטרנצנדנטי מצוי מעבר לשפה –  ולכן קשה ליחס לו פעילות שפתית (וודאי שלא בזמן). סגולתה של העברית אפוא, על-פי ביאליק, היא שטבועה בה מראשיתהּ ההבחנה הזאת בין הפועל ובן-החלוף ובין העומד, הקיים לעד מעל-הזמן, אשר לו מיוחס כל המפעל; עם זאת, אין הוא פועל כדרך שהאדם פועל, לא חושב כדרך שהאדם חושב; וממילא לא מדבר כדרך שהאדם מדבר.  וכך הפכה העברית למדיום הנע עם זרם הזמן מן העבר אל העתיד, אלא שלעתים הזרם מתהפך.

על ממשות דומה של פעלתנות בלתי-פוסקת בכל מארג הבריאה, עמד גם חוקר הפילוסופיה היהודית והערבית, בן בודפשט, דוד קוֹיפמן (1899-1852), בטקסט שנכתב במקור בגרמנית, אשר אין לי כמעט ספק שעמד לעיניי ביאליק (אם משום חיבתו הגדולה למשורר שלמה אבן גבירול ואם משום שקויפמן היה מחשובי חוקרי ההגות היהודית בהקשריה הערביים בשלהי המאה התשע-עשרה). מפאת אורכו ורוב-משמעותו, אביא אותו בהזדמנות אחרת.  כאן, חשוב לדעתי, להביא את דעת ברוך שׂפינוזה (1677-1632) שבמידה רבה ראה גם כן בעברית את האספקט הזורם של תנועה ותנודה:

*

[…] בעברית, התנועות אינן אותיות. לכן אומרים העברים ש"התנועות הן נשמת האותיות" ושהאותיות בלי התנועות הריהן בבחינת "גוף בלא נשמה" (שני הדימויים מצויים בספר הזוהר). אכן, כדי שההבדל בין האותיות לבין התנועות יובן בבירור רב יותר, אפשר להסבירו על ידי המשל על החליל שהאצבעות נוגעות בו לשם נגינה; התנועות הריהן צליל  המוסיקה, האותיות הריהן הנקבים שבהן נוגעות האצבעות.

[B. De Spinoza, Abrégé de grammaire hébraique, Edited par J. Ashkénazi et  J. Ashkénazi-Gerson, Paris 1968, pp. 35-36; מובא בתרגומו של יורם ברונובסקי בתוך: מוריס אולנדר, לשונות גן-עדן –  ארים ושמים: זוג מן השמים, מצרפתית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1999, עמ' 49-48]

*

אתמקד רק בתפיסת שפינוזה כי מבלעדי התנועות (המוסיקה המניעה את האותיות/התווים) גופני האותיות הריהם כגופים מתים. תפיסת הקריאה אפוא, ממש כמו תפיסת המוסיקה, מתבססת על רצף המשתנה תדיר. רשאי הנגן/הקורא להתעכב על הברה/אות/צליל, אף לנגן/לקרוא אותו כשהוא משנה את קולו או את אורך ההברות, אולם בסופו של דבר, הוא ייאלץ לעבור להשמיע אות מוּנָעָת אחרת. כלומר, גם אליבא דשׂפינוזה מתבססת העברית על תנועה, תנודה, ומעבר –  יותר מאשר על השתהות, עיכוב או עמידה.  יצוין גם, כי בתרגומו העברי של שלמה רובין לספרו של שפינוזה (דקדוק שפת עבר, קרקא תרס"ה/1905, עמוד 18) מובאים הדברים שצוטטו לעיל מבלי הסוגריים המפנות לספר הזוהר כמקור הרעיוני של שׂפינוזה, וכפי שנראה מיד (בתמונה למטה). הפניה זו אמנם לא מופיעה בגרסת המקור בלטינית (1677), וכפי-הנראה נוספה במהדורה הצרפתית ממנה תרגם ברונובסקי. לפיכך, אין הכרח כי שפינוזה הכיר את הרעיון דווקא כרעיון שמקורו בס' הזוהר, ואפשר כי שמע אותו מפי אחד מהרבנים שלימדוהו בצעירותו (ר' מנשה בן ישראל או ר' שאול מורטירה) באמסטרדם, שכן כפי שחיבורו זה מראה, למרות שלא הותיר אחריו ספר בעברית, שׂפינוזה הבין היטב עברית. זאת ועוד, מקור רבני קדום נוסף שעליו יכול היה שפינוזה ליסד את דבריו הם דברי המשורר, הפילוסוף והפרשן, אברהם אבן עזרא (1164-1089), המוזכר לא-אחת בכתביו, שבביאורו על עשרת הדברות בפרשת יתרו (שמות כ,1) כתב: "דע כי המלים הם כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי". 

*

*

בנוסף, שפינוזה דווקא הקדיש את הפרק האחרון בספרו זה, Compedium Grammatices Linguae Hebraicaeלשמות בבינוני (הווה), וכך כתב:

*

בינונים הם תוארים המבטאים איזו פעולה. או כל הרגיל להיות מסומן בהשם. כעין מצד איזה דבר או אופן בבחינת זמן … ובכן אקרא לאלה בינונים כמה שהם מציינים איזה אופן, שבו נסתכל דבר במצבו ההוה, אבל בעצמם משתנים לפעמים אל שמות תוארים גמורים, המציינים איכויות דברים. ד"מ סוֹפֵר הוא בינוני המורה "אדם מונה וסופר" היינו שמתעסק עתה במספרים  … שוֹפֵט אדם שמתעסק במשפטים, אבל לפעמים הוא איכות אדם הממונה על המשפטים … ככה הבינותי שם הפועל נִבְחָר … מורה לפעמים באיכות דבר "המצוין" כלומר דבר הראוי מכולם  להיות נבחר … 

[דקדוק שפת עבר, מהדורת תרגום שלמה רובין,  קרקא 1905, עמודים 114-113].

*

   לדעת שׂפינוזה, צורת ההווה בעברית מציינת השתהות של משך-זמן על תצורה מסוימת, כעין עמידה על הדבר, טרם ייסחף בזרם הזמן. ורק לעתים היא מבטאת פעולה שהתקבעה לגמרי והפכה עומדת ותמידית. במובן זה שבעל-מקצוע שהתמחה (שב ושנה מלאכתו ועמד עליה) אכן מכונה על שם מקצועו, אין משום שהוא בעל-מקצוע ואין על שום האיכות שאין עליה עוררין שמומחיותו מסיבה לתחום העיסוק (במובן זה שנאמר היום כי גם טכנאי המחשבים וגם יזם ההייטק, המזניק טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך – שניהם אנשי-מחשבים). מבחינה זאת, ההווה לדידו של שפינוזה מבטא עצירה מתודית של הזרם הקולח בין עבר לעתיד; בידודה של תופעה בזרם של תצורות ותופעות – המאפשרת לנו להביט לאיזה הרף-זמן ועין, בבהירות אל החולף ועובר על פנינו;  היכולת לעמוד על הדברים החולפים, איכותם ומהותם – היא לדידו של שפינוזה, ככל שהבנתי את דבריו, המידה היותר מצויה של הווה [קצת מזכיר גרסא מוקדמת של ה- Épochè  אצל אדמונד הוסרל, שלעצמו הינה מורשת הספקנות העתיקה].

הבה נתגלגל קימעא בנהר הזמן, אל ראיון טלוויזיוני, משנת 1984 (תודה לאוצר, המוסיקאי וחוקר האמנות, אוֹרי דרוּמר שהביאוֹ לידיעתי לפני כמה ימים), בו השמיע המשורר דוד אבידן (1995-1934) את הדברים הבאים בקשר לתל-אביב (העיר), אבל דומה כאילו  דבריו מוסבים גם אל העברית ואל השירה העברית החדשה, ואל הקושי להבחין בהווה שלה:

*

תל אביב דומה לשני גלגלי שיניים הנעים בשני כיוונים הפוכים. אחד נע קדימה בזמן והאחר נע אחורנית – והאחד עוצר את השני. אני מסביר את זה בכך שלתל אביב יש, מצד אחד, עוצמת אנרגיה אורבנית שמזכירה את הערים הדינאמיות ביותר בעולם. אבל מצד שני, יש בה גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר.

[דוד אבידן, מתוך כתבה טלוויזיונית מאת מנחם "מוקי" הדר, צולמה בפילם שחור לבן לרגל 75 שנה לתל אביב, דקה 01:04-01:40].     

 *

אבידן כאן הוא במידה רבה ממשיכו של ביאליק (ההוויה היא חסרת מנוחה) למעלה מממשיכו של שפינוזה. תל אביב שלו (וגם העברית שלו) היא חסרת הווה, וקשה מאוד להעלות על הדעת שקיימת בה מנוחה ואפילו עמידה; אבידן מעמיד זו מול זו (מדויק יותר: זו כנגד זו) שתי תנועות קוטביות המניעות את העיר: הראשונה – תנועת ההאצה, שמקורה הוא עתידני-קפיטליסטי-וטכנולוגי במובהק; השני – תנועת ההאטה המסתורית, המשתקת, המדיטטבית והמדברית – אותה הוא מזהה כבקשה פנימית של האורבני לשוב להיעשות מדבר.

את תנועת ההאצה לא זיהה אבידן מפורשות עם "המערב" אולי בשל הערצתו הגדולה לתרבות היפנית –  לקרטה (מיפנית: היד הריקה) ולקידמה הטכנולוגית, במיוחד: לייצור ההמוני של מוצרי אלקטרוניקה, מחשבים ורכבים מתוצרת יפנית באותם ימים (ההערצה הזאת ניכרת במיוחד בסרטו הארוך שדר מן העתיד משנת 1981); את תנועת ההאטה והשיתוק זיהה אבידן מפורשות עם "המזרח", יש להניח –  המזרח הקרוב (התיכון), אך ייתכן כי גם אל התכנים המדיטטיביים (יוגה, דאואיזם, וטאי צ'י וזן בודהיזם) שמגלם המזרח הרחוק. עם זאת, אבידן אינו מבטל את התנועה "אל המזרח" מכל וכל ואינו מבקש לפסול אותה. הוא רואה בשתי התנועות תנועות חיוניות בחיי העיר, שבמידה מסוימת מקיימות אותה. קשה שלא לחשוב על התנועה הדיאלקטית הזאת, כתולדה של המחשבה ההריקליטית (אחדות ניגודים, הוויה והפסד), ההגליאנית (תזה-אנטיתזה-סינתזה), ולבסוף— הניטשיאנית (האפוליני והדיוניסי – הראשון ניכר אצל אבידן בהאצה, בעוצמה ובמחשבה תכליתית; והאחרון – בסתר, בהאטה, במיסתורין, בשקיעה בעצמי, ושניהם נחוצים לצורך ההרמוניה בתרבות; כאן ניכר כי אבידן הולך אחר הולדת הטרגדיה).  כמו כן, עולה כי לאבידן, כעין בן-בנם של המשוררים הפוטוריסטים באיטליה ובפורטוגל, אין עניין מהותי בהווה; וכי ההווה לדידו, מה שנחווה כהווה, אינו אלא אשליה שגורמת תנועת ההאטה והמיסתורין, כאשר התנועה האנרגטית-אורבנית מבקשת להזניק את הממשות הישר אל העתיד.

לפני עשר שנים, בספר שיריה, דּיוֹ אדם  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009) ביטאה המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, תנועת נגד לכל הגברים המערביים — בהם דנו עד עתה:

*

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן אֱמֶת בּוֹ מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

בּוֹ תָּמִיד נִשְׁאָר מָקוֹם

שָׁם גַּם שְׁאֵרִיּות שֶׁל קוֹל הֵן שָׂפָה

עֲבָרִים וַעֳתִידִים רָצוֹא וָשׁוֹב נָעִים

בְּתוֹךְ חַשְׁרַת הָאֹפֶל הַכְּבֵדָה שֶׁל הַהֹוֶה הַָרָּץ

אָץ דָּץ שׁוֹרֵק כְּשֶׁהַיּוֹם מֵאִיר כּשֶׁהַיּוֹם מַעֲרִיב

מְתַרְגֵּל הַטָּיוֹת בְּעוֹד הוּא בּוֹנֶה בְּעוֹד הוּא מַחֲרִיב

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל

שֶׁבּוֹ לֹא קוֹרֶה דָּבָר וְהַכֹּל

שֶׁבּוֹ מְחַכִּים הַגָּן וְהָעֶדֶן לָאָדָם הָאַחֲרוֹן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן

שֶׁיַחֲזֹר עֵירֹם וְיָחֵף מִן הַשְׁאוֹל

[חביבה פדיה, דּיוֹ אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 39]

  *

אם אצל שפינוזה, ביאליק ואבידן נדחק ההווה אל שולי תנודות הזמן מן העבר לעתיד (או של תנועת ההיזכרות הפונה לעבר); אצל פדיה – הכל נתון בהווה, בו מתרחש הכל,  בו יש מקום (והכלה) לכל, ואילו העבר והעתיד מתנודדים מעבריו, קטנים וחדלים. פדיה מתארת ההווה (בינוני עומד) כאמת היחידה, המאפשרת מצידה את התנועה הזאת של העתיד והעבר. עם כל זאת מדובר בחשרת אופל בה גם שאריות של קול הן שפה, קורה שם שום דבר והכל, בוכה בו הריק הגדול, הראשון הוא אחרון, הכל חוזר אליו עירום ויחף, שומעים משהו, רואים משהו, אך דבר אינו נהיר.  בהקשר זה, עולות בזכרוני שורות החתימה של  השיר "אי" מאת זלדה (1984-1914): רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים/ הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת. ואכן, אם תפילה במקורות היהדות היא זמן של בינוני עומד — במהלכו מנכיח המתפלל בתודעתו את אלוהים כפי כשריו; הרי אותם רגעים עשויים להיות כעין מפלט ועוגן במערבולת החיים; בתווך מלא שאון ורעשים –  מגלה האדם אפשרות אחרת (חוויית זמן אחרת).

באסלאם – משמו של אללﱠה שאין עוד מבלעדיו, נובעים תשעים ותשעה שמותיו היפים; כולם בזמן בינוני-עומד (הווה); באופן מקביל, גם אם לא לגמרי, מה המוסלמי נוהג למנות את שמותיו היפים של האל, כך היהודי הנשמע לציוויי ההלכה מקפיד לברך מאה ברכות מדי יום; לא כולן מצריכות עמידה, אך בכולן הוא כביכול עומד מול בוראו, או לצער מנכיח (בהווה) את אלוהיו בחיי תודעתו.   עמידה היא כמובן אחת מכינויי התפילה (תפילה העמידה, תפילה שמונה עשרה שמאז נתוספה אליה ברכת המינים מונה י"ט ברכות). היהודי מתפלל בימות החול שלוש פעמים ביום: מעריב (כשהיום מעריב), שחרית (כשהיום מאיר) ומנחה (כשהיום נוטה); נוספות על התפילות – סדרות נוספות של ברכות ועניית אמן – כולן נועדו כדי להשלים מניינן של מאה ברכות ביום. אפשר כי מאה הברכות הן כעין מזכרת, לדברי האמורא ר' יוחנן, במסכת ברכות מן תלמוד ירושלמי: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו למה שאין תפילתו מפסדת" (דף א ע"ב), כלומר שיהא אדם מנכיח בתודעתו של האלוהות כמה שיותר, ויהי כעומד לפניה תמיד (השוו: רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג' פרק נ"א). בנוסף, פדיה מזכירה כי בינוני עומד הוא  "זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל" מה שמהדהד גם את מאמר האמורא ר' יהושע בן לוי:  "תפילה כנגד תמידין תקנום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ"ו ע"ב) ובהמשך כי "אין עמידה אלא תפילה". כלומר, התפילה היא תחת הקרבת קורבנות התמיד (תמיד של שחרית ותמיד של בין ערביים) בבית המקדש ותחת אש התמיד של המזבח שהיתה לוחכת את שרידי הקורבנות גם בלילה, ועל-כן, תמידית. באין קורבנות (זמן חורבן המקדש) התפילה או העמידה בפני האלוהים (הנכחתו בתודעה) היא הדבר הקרוב ביותר לתודעה המקדשית, הגם שיש בה דבר מה שלא נתמלא חסרונו. למשל, מדרשי האגדה פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתיי תיארו את העולם נטול המקדש, כמקום הנתון ברעד ובחוסר יציבות תמידית, כמו ניטלה ממנו ליבתו, ואילו המקובל ר' מנחם רקנאטי (איטליה, מאה השלוש עשרה) תיאר בספרו טעמי המצוות  את העלאת הקרבנות בבית המקדש, כמי שהעמידו את הקירבה בין האדם לאלוהות, על המדרגה העילאית שבאפשר. חסרון המקדש על פי תפיסה זו כמו עוקר מהעולם את ה-Axis Mundi (ציר העולם) שלו, אך תמורתו היחסית היא הנכחת האלוה בתודעת האדם בזמן התפילה. התפילה אפוא, אליבא דפדיה, ובניגוד לקודמיה הגברים, היא המקיימת את ההווה, את הבינוני העומד, ואת ציר העולם היחסי. זוהי גם השעה שבה האדם, ראשון ואחרון, שבים משאול התמורות ומשאון החלוף, וחווים, לו לרגע, את עצמם ואת מהותם ביחס לנצחי, לבלתי-משתנה, למקור כל הדברים.  מן הפרספקטיבה הזאת ודאי –  הזמן הלינארי שתארוּ ביאליק, שפינוזה ואבידן, כלל אינו מגיע כדי הבנת נקודת ההווה הזאת [נקודה היוצרת מסביבה כעין מעגל (זמן מעגלי-סירקולרי) – הכל יוצא ממנה ושב אליה].

מעניין להציב את פרשנותהּ של פדיה למושג "בינוני עומד"  (כתפילה וכקרבת האל) בתווך דבריו של אבידן על "גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר." לא רק על-שום הקוטביות המובעת הנשמעת בו בין מערב ומזרח; אלא יותר מכך משום שלפתע נדמה כאילו הוא רומז לציור פני העיר כמקום שבו המתרוצצים אחרי התכליות המעשיות, ומנגד – העומדים נוכח (מכוונים, מנכיחים, ממדטים, חווים בתודעתם כאילו יש הווה מהותי ויש ציר לעולם) – הם שני פנים של קיום אנושי, ובעצם מתוך אחדות-הניגודים הזאת על הפרספקטיבות השונות האצורות בה, נובעת מיטב יצירתו של האדם.

*

הערב, 17.9.2019, 19:00-21:00, במוזיאון תל אביב לאמנות – הופעה חיה בתערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" ביום הבחירות. 
שלושה הרכבים אשר יסמפלו, ינגנו ויסנתזו את קולו של אבידן. ערב שני בסדרת אירועים שיעוררו לחיים את ארכיון הקלטות שהשאיר אחריו דוד אבידן.

הקדמה מאת אוצר התערוכה: אורי דרומר.
מופיעים:  1. Astral Projection מארחים את רוני סומק 2. אמינקו (עידו אמין) 3. דניאל סלבוסקי; סאונד: דניאל קסטנבוים. 

לרכישת כרטיסים >> או בקופת המוזיאון. 
הכניסה למוזיאון כלולה בכרטיס להופעה | מספר המקומות מוגבל

 

בתמונה: Mark Rothko, Untitled,  Pen and Ink on  Paper 1961

Read Full Post »

 

אחרית דבר המצורפת לספרו החדש של הסופר והמשורר, עידו אנג'ל, "המילה העצובה קומקום" (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה, תל אביב 2018) מאת אבדכם הנעלם [חלק שני מתוך שניים].  

לחלק הראשון

*

3  

בספרו החדש, המילה העצובה קומקום, מרחיב אנג'ל עוד את מעשה הפרימה. בד בבד נמשכת בו מגמת התעמקות במקורות סוד יהודיים, עד שלפרקים נדמה כאילו החיבור מתכתב עם שירת זלדה (1984-1914) ועם יצירתה הספרותית-פואטית של חביבה פדיה (מוצא הנפש, בעין החתול, דיו אדם ועוד). כאן, אתעכב על צמד פרגמנטים/אפוריזמים רצופים, שאחד מהם העניק לחיבור את שמו – בהם שוזר המחבר את תרבות הסוד היהודית עם התרבות הזן-בודהיסטית היפנית, באופן המניח יחדיו את מזרח אסיה (יפן) עם מערב אסיה (ישראל).

אנג'ל כותב:

*

דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר. הַכֹּל עוֹמֵד בִּמְדֻיָּק בִּמְקוֹמוֹ. הָעִיר עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "עִיר". הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "שָׁמַיִם". אֲפִלּוּ הַחֹסֶר יֶשְׁנוֹ וְהוּא הַחֹמֶר הַלָּבָן שֶׁבּוֹ מְשֻׁקָּעוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת. וַעֲדַיִן. מַשֶּׁהוּ אֵינֶנּוּ. אֶלָּא שֶׁהַמַּשֶּׁהוּ אֵינוֹ מַשֶּׁהוּ וְלָכֵן גַּם אִי הִמָּצְאוּתוֹ אֵינָהּ וְקָשֶׁה מְאוֹד לִרְאוֹת. כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁתַּכַּח מִלִּבָּהּ שֶׁל דְּמוּת מִשְׁנִית בַּחֲלוֹם, עוֹבֵר אֹרַח רָחוֹק וְקֶמֶט בְּמִצְחוֹ. הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ דָּבָר וְשֶׁחָסְרוֹ אֵינוֹ, וְאִלּוּ הָיָה נִמְצָא – הָיָה נִסְדָּק צִיר הָעוֹלָם וְהָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם הָיוּ נִתָּקִים מִמְּקוֹמָם וְנוֹפְלִים אֶל רִצְפַּת הַתֹּהוּ וּמִתְנַפְּצִים לְאֵינְסְפוֹר רְסִיסִים.

*

דבר אינו חסר. ובכל זאת, משהו לעולם חסר. אילו היה נמצא החסר היה העולם מתנפץ, כעין שבירת הכלים שתיאר ר' חיים ויטאל (1620-1543) בראש ספר עץ חיים (נערך על ידי ר' מאיר פאפרשֹ וראה אור לראשונה בשנת 1651 לערך). הישנו, לדידו של אנג'ל – ישנו. זיקה בין חללים, או ראיית העולם כיחס בין כל החללים, המשמשת הרבה במסורת הדאואיסטית והזן-בודהיסטית, אינה נוכחת פה. גם החוסר הוא חלק מהיֵשׁ; חלק שאין להשיגו, אולי רק לנהות עדיו. החוסר הנשכח הזה מפעם בכל קצוֹת היש, כל שכן "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה". כמו הפרימה המעמידה את היקום על תילוֹ בציפורים גדולות גדולותכאן הַחֹסֶר המהותי, שלא בנקל אנו מרגישים בו – דווקא עליו עומד העולם. אל מה רומז אנג'ל? מהו שכמעט אינו, ושחוסרו אינו, ועליו עומד עולם מלא? בדעתי עולה משנת ספר יצירה: "ברא מתוהו ממש (וישנו) ויעשהו באש וחצב אבנים גדולות מאויר שאינו נתפשׂ" [A.P Hayman, Sefer Yes̟ira: Edition, Translation & Text-Critical Commentary, Tübingen 2004, pp. 53, 104-106]. משנה זו הולחנה, הושרה (בשינויים אחדים) והופיעה באלבומה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (2017), בשם: '22 אותיות' ('החומר הלבן שבו משוקעות כל האותיות', כותב אנג'ל). תפיסתו של מחבר ספר יצירה היא כי ראשית הבריאה הייתה באש, אולם העולם עומד על אוויר, ואי אפשר מבלעדיו. ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי (ר' סעדיה גאון, רס"ג, 942-880 לספ'), אכן הבין בביאורו על ספר יצירה, כתאב אלמבאדי, את העולם כמארג מרובד של אווירים: הרם, האצילי והדק שבהם, הוא בבחינת שני להוויה. הוא נקרא גם 'רוח אלוהים חיים' ובצאתו מן הכוח אל הפועל הוא נקרא 'דיבור' שכן הוא מחבר את כ"ב האותיות להרכביהן השונים בחלל העולם; אחריו, האוויר הפיזיקלי, שהוא בבחינת הופעה חומרית של האוויר המופשט. האוויר החומרי מאפשר את הדיבור ומסירתו (מעבר הקול מאדם לאדם). כמו כן, האדם משתתף באוויר, בהיותו נושם ונושף, בכל מהלך חייו; בעצם, גם החשיבה וגם הכתיבה, מפרספקטיבת הנשימה, עומדות על האוויר. חידושו של רס"ג לגבי ספר יצירה הוא מארג מרובד של אווירים, החל באוויר נסתר (רוח אלוהים חיים, אוויר שאינו נתפשׂ), עליו מושתת יסוד העולם; וכלה באוויר הפיסיקלי, המשמש את הנבראים הארציים בכל פעולותיהם, הפנימיות והחיצוניות. האוויר הרם והמופשט (האוויר שמעבר לאוויר הפיזיקלי) יכול אפוא להיות אותו יסוד חוסר שעליו כותב אנג'ל, אותו משהו שאיננו (או כמעט שאינו מורגש), שאילו רק היה נודע לנו (כלומר: ניתן לעיבוד חושי), היה מאבד ממילא את אותה אבסטרקטיות נעלמה שלו. אזי ציר העולם היה נשבר ועולם ומלואו מתרסקים ואבוד. אנג'ל גם עומד על האנלוגיה בין ספר העולם (הטבע) שבו משמש אוויר (חומר לבן) ובתוכו מצטיירות אותיות; ובין הספר, שבו כתב יד מצטייר או אותיות דפוס מוטבעות בחללו של חומר לבן קולט.                        

מייד בהמשך, מובאים הדברים הבאים:

*

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָשֵׂאת תְּפִלָּה אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ. רְאֵה אֶת הָעוֹלָם הֶעָצוּב הַזֶּה שֶׁבָּרָאתָ. הֲרֵי אֲפִלּוּ עֲלִילָה לֹא צָרִיךְ. דַּי בִּרְשִׁימָה פְּשׁוּטָה שֶׁל כְּלֵי מִטְבָּח כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת הַלֵּב. קַעֲרַת עֵץ. כַּף. כַּפִּית. תַּרְוָד. צֶמֶר בַּרְזֶל. אָרוֹן. אָרִיחַ שֶׁקְּצוֹתָיו אֲפַרְפָּרִים. כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַצַּעַר וַעֲדַיִן לֹא רָשַׁמְנוּ אֶת הַמִּלָּה הָעֲצוּבָה "קוּמְקוּם".

*

שבנו אל התפילה, המלווה את עולמו הפנימי של אנג'ל. לדידו, כזכור, משברי התפילות של כולנו מתקיימת התפילה השלמה, השומרת על הדברים בשלמותם, ומשפיעה שפע שבאמצעותו העולם מאחה את שיברונו. כאן מטעים המחבר, שכאשר האדם אינו יודע להתפלל כמידתו הוא, העולם ניבט לעיניו כמקום עצוב, מלא צער, וחסר פואנטה; כלי מטבח מתכלים, כמונו כמוהם; זהו עולם שאין בו אלא עמל וצער, ובסופו המוות המפריד. ובכל זאת, המילה העצובה "קומקום" שהוזכרה, מרמזת על כך שהטקסט הזה מקווה ליותר ומעוניין ביותר מאשר הוויה עצובה, עצורה וסופית.

הפרגמנט/אפוריזם העוקב נפתח כך: "רְאֵה אוֹתִי עוֹמֵד בִּמְבוּכָתִי לְפָנֶיךָ, אַתָּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָעֶצֶב בְּעוֹלָמְךָ כֹּה יָפֶה עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְהַאֲמִין שֶׁהוּא (כְּלוֹמַר הָעוֹלָם) קַיָּם, וְתֵן לִי מִלִּים כְּמוֹ בְּיַפָּנִית, מִלִּים זְעִירוֹת לְתָאֵר דָּבָר מֻרְכָּב מְאוֹד…". כלומר, אף על גב שאין למחבר לשון התפילה, המסוגלת לשמח אותו ואת העולם, בכל זאת בהיותו שרוי בעצב הוא מסוגל להכיר גם ביופיו של העצב, עד כדי אמונה שהעולם אומנם קיים. יופיו העצוב של העולם נקשר כאן למילים יפניות, המסוגלות לתאר בתמצות ובצמצום תופעות מורכבות מאוד. אחד מספריו הידועים ביותר של הסופר היפני, זוכה פרס נובל לספרות, יסונארי קוובטה (1972-1899) נקרא: יופי ועצבות. אף לחווייתו שתי החוויות קשורות זו בזו.

נשוב לפרגמנט הקודם, לכלי המטבח, ובכללם למילה העצובה 'קומקום'. מדוע היא כה עצובה? אולי משום שהרחש הרפטטיבי של רתיחת המים בחלל הקומקום הפך לשניית הברות צליליות; אולי משום שבימינו מרבית האנשים מחזיקים בבתיהם קומקום חשמלי או מכונת קפה, ואינם צריכים להמתין הרבה עד רתיחת המים, בניגוד לקומקומים בעבר שדרשו אש ומים וקשב לרחש המים הגובר. אילו אנשים יש בעולם כאשר אין להם פנאי לחכות שהאש תחמם את המים שבקומקום? לשעבר הם היו עשויים להתעכב על כך קמעה.

שילובן של המילים היפניות הזעירות מרחק כמה מילים מן המילה העצובה 'קומקום' השיאה אותי לטקס התה היפני, המתואר בספרו של אוקאקורה קאקוזו (1912-1863), ספר התה [תרגם מן המקור האנגלי: יורם קניוק, ספרית עפר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996], שכולו תשומת לב מרובה לפרטים קטנים: חדר התה, שפשטותו דומה לזו של מנזרי הזן, שהם לדברי המחבר מקומות תפילה [!] (שם, עמוד 64); ספל התה שהוא יצירת אמנות; הכנת התה, לה הוקדש בימי שושלת טאנג הסינית (בין ראשית המאה השביעית ועד המאה העשירית לספ') חיבור בן שלושה כרכים עבים, צ'ה צ'ינג, מאת המשורר לו-וו, הדן באספקטים שונים של גידול צמחים לתה, של התהליכים הדרושים להפקת תה משובח, ושל בחירת סוג המים ומידת הרתחתם. לכל אלו נוספו במרוצת הדורות גם טאטוא השביל המוביל אל חדר התה מעלים; קישוט החדר בזרי פרחים מעודנים ואופני שזירתם; ולבסוף, הפיכתו של חדר התה בו נלגם התה למוקד של עיון והתבוננות, "עד שיהיה ל'נווה מדבר' בישימון הקודר של הקיום, שבו עוברי אורח יגעים יכלו להיפגש על מנת ללגום מן המעיין המשותף של הערכת-האמנות" (שם, עמוד 41). עתה, נקל לשוב לדבריו של אנג'ל על אודות המילה העצובה 'קומקום' ולהקשיב לעולם המלא והמגוון האמור בתוכה; עולם של קשב, יופי ודיוק, שננטשו על ידי האדם ונעזבו רק על שום הצורך למהר, להתרוצץ; לוותר על כל שיהוי ועיכוב לטובת פרנסה וצריכה, הגוזלות מהאדם את יכולת ההתבוננות הפנימית שלו (אינטרוספקציה), ואת תפיסתו העצמית כחלק מהטבע, כפי שהיא מתבטאת, בין היתר, בהתבוננותו בטבע המקיף אותו ובשיח הלבבי עם סובביו. נדמה כי לוּ רק ישוב האדם להרהר, להשתהות, להתבונן, לשאול (וגם להטיל ספק) – ונדמה לי כי לכך משיא אותנו אנג'ל – תשוב אליו היכולת לשאת תפילה. כמו כן, גם לחבר ספרים, שהם בחינת תפילות, שבזכותן, כך הוא מאמין, יאוחה השבר שבלב העולם ובתודעת האדם.

לדף הספר

*

*

הודעה: 

ננופואטיקה 14, "דיוקנאות פיוטיים" בעריכת המתרגם וחוקר הספרות, יהונתן דיין. אסופה שהיא אנתולוגיה מוקפדת של שירי משוררים בעקבות יוצרים אחרים או לזכרם. התכתבות רב-דורית של משוררים עם עמיתים, בני שיח, בני פלוגתא, מנטורים ודמויות-השראה; וכך כולל הגיליון דמויות כגון: שמואל הנגיד, יהודה הלוי, מיגל דה סרוונטס, ג'ון מילטון, וויליאם בלייק, פרידריך הלדרלין, הרמן מלוויל, היינריך היינה, וולט וויטמן, פרנץ קפקא, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, ט"ס אליוט, ש"י עגנון, לאה גולדברג, פאול צלאן, ז'ורז' פרק, יונה וולך, חורחה לואיס בורחס, אבות ישורון, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, אברהם סוצקובר, אנטוניו טאבוקי יורם קניוק וכו' — עליהם כותבים משוררים מתים, משוררים ותיקים ומשוררים צעירים-יותר.

ערב ההשקה לגיליון יתקיים ביום חמישי הקרוב, 19.7.2018, בבית הקפה  Carpe Diem, טשרניחובסקי 21 תל אביב-יפו, בשעה 20:00.

ישוחחו על הגיליון: יהונתן דיין וגלעד מאירי; לצידם, יקראו שירה כמה ממשתתפות ומשתתפי הגיליון, כגון: מורן שוב,  נוית בראל, יעל גלוברמן, חגית גרוסמן, חיים וואשאדי, עודד מנדה-לוי ועוד.  

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. 

*

בתמונה למעלה: Paul Cezanne, Still life with a Kettle, Oil on Canvas 1869

Read Full Post »

maya1-2010

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

zena.asi1

*

ספר שיריה החדש של חביבה פדיה, מוקדמים ומאוחרים (עריכה: יואב איתמר,הוצאת גמא: תל אביב 2015), דמה עליי בקריאתו כאילו עשוי הוא שתי-מקשוֹת. באחת, העיקרית, פדיה היא משוררת מזרחית, האמונה כדרכהּ על המיתוס היהודי, והקבלי בפרט. באחרת, מוצלת יותר וחבויה, ישנה כאן, אולי לראשונה ככל שזה נוגע לשירת פדיה, שירה אישית במופגן, בהּ מציגה פדיה פן פגיע,שביר, נרעד; היא כותבת על כך שזכתה באהבת רבים, בפרט באהבת התל-אביבים, שהיא מביאה אליהם את ירושלים, אבל בעיניי היקרים להּ ביותר שוב אין היא מצליחה לחוש אהובה. זוהי אינה קובלנה על הזמן, ולא על גלות-השכינה, ולא על ציון, לא על שבירת-הכלים, ולא על העולם שנברא על מקום האשפה— זוהי תלונה על האהבה, ועל הפכפכותהּ ואי התמדתהּ. דווקא השירה הזאת, שירת-האהבה והאכזבה, שבהּ פדיה כמו מדברת מלב, ואינה פונה לייצג ציבּוּר באמצעות השירה, ואינה פורשת מִשנה תיאולוגית-פוליטית או חברתית-מיתית, אלא פונה במה שנדמה יותר כמכתמים עשירים-בלשונם מאשר שירים, אל נמען או נמענים אחדים; דווקא השירים האלה, בצורתם החריגה ובלשונם הישירה, הם הנוקבים והמהדהדים ביותר מבין שירי הספר.

כוונתי בעיקר לשלושת השירים על המצב הפסיכו-פוליטי-ריליגיוזי שלךָ, [ואני לא חושבת שאני אבדיל], ו-נהר דינוּר.  שני הראשונים לקוחים מהמחזור שירים מוקדמים והאחרון מהמחזור שירים מאוחרים. המחזור החותם  כולל גם שורות שיר אחדות, שרושמן המצטבר עמוק ומתעמק. ניתן לשער כל שירי הספר נכתבו אחר דּיוֹ אדם [הוצאת הקיבוץ המאוחד: 2009]; למצער, מחזור שירים מוקדמים נפתח בוריאציה אחרת של שירהּ של פדיה בראשית [דיו אדם, עמוד 9]. לפי שיש בספר הזה הרבה כתיבה ותכנים שאיני מזהה מספריה האחרים של פדיה לפני 2009— נראה לי כי המוקדמים, תכפוּ לשירי דּיוֹ אדם, ואילו המאוחרים נוצרו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות. כשבאמצע כנראה משׂרטט קו השבר של פטירת אם המחברת, את החלוקה בין המוקדמים ובין המאוחרים. משהו מעין-זה נרמז בשיר הפותח את שירים מאוחרים: "אֲנִי מְחָלֶּקֶת מֵהָאוֹר שֶׁמָּצָאתִי לוֹ שְׁבִיל בַּסֶּדֶק שֶׁל הַלַּיְלָה הוּא הַנּוֹרָא שֶׁבֹּו מַתִּי בְּטֶרֶם אֶחְיֶה" [באתי מלילה, עמוד 43]

קו השבר הזה רחוק מאיחוי. אין דיווחיה של פדיה על מחלות, מכאובים, גלויות ובכי, בספרי-שיריה הקודמים דומים למה שנמצא בקובץ הנוכחי בין השירים המאוחרים. בכל שירתהּ של פּדיה עד הנה הורגשה על-פי-רוב נטייתה של המחברת להעלים את חייה הפרטיים; האישי הפך סימבולי; כּוּסה מעיני הקוראים בצעיף של מיתוס: זהבים, חתולים ומלאכים. גם הפעם פדיה אינה ששה להיחשף, אבל גם נמנעת לפרקים להכביר בסמלים; בקצת השירים היא הרבה יותר בשר-ודם מהרגיל. ואי הנחמה שלה אינו בהכרח צער השכינה או הבת-ירושלים.

ובכל זאת, נדמה לי  שכל מעיין בספר יימצא בו מה שליבו חפץ. אנשי המיתוס והסמל הקבלי יימצאו בו מיתוסים וסמלים לרוב; אנשי המאבק המזרחי יימצאו בו די ביקורת נחושה על החילון בכח ועל השכחת הזיכרון היהודי מזרחי ועל התחדשותו הנחושה; יהודים דתיים יימצאו בו מספיק ציון, וירושלים ושכינה וסבא, וארץ ישראל, כמו גם התנגדות-נחרצת-ממש למהותהּ הרוחנית של תל-אביב (אגב, את הפראזה: אין תל אביב של מעלה, ניתן למצוא באחד מספריו הראשונים של המשורר, אהרון אלמוג). יותר מכל אלה, לראשונה מוצאת פדיה את מיקומה כמשוררת בתוך מסורת השירה העברית-המזרחית, כאיזה דור-ביניים המתווך בין ארז ביטון וויקי שירן ובין המשוררות הצעירות יותר של ערס-פואטיקה, עדי קיסר ותהילה חכימי (ערס-פואטיקה עוד לא התקיימה ב-2009 עת ראה-אור דּיוֹ אדם) . כי פתע נשמע המימד הדיבורי יותר, הישיר יותר, הסיפורי-יותר, ההומה בכמה משירי הספר, כעומד בתווך שבין שירן ובין קיסר וחכימי, וכי פדיה מעמידה את עצמה בגלוי בתווך חדש של מסורת כתיבה מזרחית בעברית. לא כמייסדת ולא כחותמת, אלא כבת בית בתוך מסורת בעלת אפיונים של כתיבה ישירה, תמונתית-מאוד, ובלתי מתחמקת, ההולכת ומתהווה מזה כמה שנים (קציעה עלון העומדת בראש הוצאת גמא מרבה לחקור את השירה המזרחית).

*

zena.asi

*

אבל יותר מכתיבה באיצטלה תיאולוגית-פוליטית או מסורתית-חברתית, מה שביכרתי לכתוב אודותיו הוא דווקא על אותו פן פגיע וחשוף העולה מכמה משירי הספר; בספרים קודמים הקפידה פדיה לעטוף את שכמותיה באדרת של משוררת-מקובלת, שכביכול גם הפגעים והפגמים הנפערים מעת לעת בחייה (ככל-האדם) מקורם באיזו זיקה סודית ומסותרת בינה ובין אלוהים. פדיה, עד עתה עטתה פרסונה של משוררת שבמידה רבה מגלמת בכתיבתהּ השירית סוג של הד-ממשיך לכתיבתם של ספר הזהר, תיקוני הזהר, ספר התמונה, ושל דרשות הבעש"ט וליקוטי ר' נחמן ברסלב. למעשה, הרבה יותר מזלדה, שהתייחסה על משפחת אדמו"רי חב"ד, אך נישאה לליטאי ומעולם לא התנאתה במוצאהּ, פדיה תמיד הבליטה והדגישה את מוצאה מסבא-רבא שלה, המקובל ר' יהודה (משה ישועה) פתיה; שנים לא מעטות היא טרחה להדגיש בכל ראיון את המוצא, ואת היותה ממשיכת דרך של מסורת המקובלים. לפיכך, רבות ורבים גם היום, מתייחסים אליה במין חרדת קודש השמורה לאדמו"רי חסידות או למקובלים-מעשיים מדרום הארץ. זוהי הפעם הראשונה בכל יצירתהּ עד הנה, בו טורחת פדיה, לסדוק את הגדת היותהּ בת למשפחת מקובלים, ולהציג עצמה כבת-אנוש (שבירה, פגיעה, זנוחה, מתאבלת, אשה בלב חייה), ואשר ליבה לא נשבר בשל הבנת גודל הקלקול בין העולם שבפתח העיניים ובין העולם האלוהי שיכול היה להיות, אלא בעטיים של אנשים קרובים, שהיא אוהבת, ושאינם משיבים לה אהבה. זה אינו צעד פשוט, אבל זה גם הקול החדש, ולטעמי המשמעותי ביותר שעלה ממכלול יצירתהּ של פדיה (בפרוזה, מחקר ושירה) מאז דּיוֹ אדם (כשבע שנים כמעט).

וכך, בתוך שירים מאוחרים כותבת פדיה: "בִּשְׁבִיל מָה אֲנִי צְרִיכָה גָּלוּת עִיר אוֹ בַּיִת כְּשֶׁאֲנִי תְּלוּשָׁה מֵעִקַּר הָעִקָּרִים הַגָּדוֹל שֶׁל הַחַיִּים/ כְּשֶׁמִי שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָם בְּכָל הַכֵּלִים וּבְכָל הָאוֹרוֹת רוֹאִים בִּי קֹמֶץ עוֹרוֹת". (מתוך 'ירושלים באר שבע תל אביב', עמוד 52) וכן: "אֲנִי אָז יָשַׁבְתִּי וּבָכִיתִי עַל כָּךְ שֶׁאֲנִי מוּבֶנֶת לְכָל הַתֵּל-אָבִיבִים שֶׁמִתְגַּעְגְּעִים, אַךְ לֹא לְךָ/כִּי לָהֶם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה שֶׁמַּגִּיעָה פַּעַם בְּכַמָּה יָמִים/וּלְךָ אֲנִי כָּל הַזְּמַן בַּבַּיִת בִּבְאֵר שֶׁבַע לְךָ אֲנִי לֶחֶם הַפָּנִים אָז אֵין לִי פָּנִים" (מתוך: 'לחם הפָּנים', עמוד 65) וגם: "אֲנִי לֹא כְלוּם אֲנִי אִשָׁה אַלְמָנָה וְעֲקָרָה שַׁכּוּלָה וּבוֹכִיָּה שֶׁזְמַנָּה עָבַר אֵין לִי כְּלוּם גַּם לֹא כִּכָּר וְלֹא בָּמָה" (מתוך: 'מכל הגלויות, עמוד 63)—המובאה הראשונה סואנת את מיתוס הנפילה מגן עדן, מכתנות אור לכותנות עור; וממה שהיה בו רוח אלהים למה שנותר חומרי, סופי ומתכלה, נתון לחסדי הזמן ולמשיסתו; המובאה השניה משמיעה את זעזוע הבית, הפיכתו מבית קודש הקודשים (ובית סתר-הסתרים) לבית הומה זרות וניכור;  במובאה השלישית, פדיה היא בדמות העיר רבתי-עם החריבה באין-אהבה, וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ.

רבת-רושם היא התמונה המצטיירת מן השיר הלפני-אחרון בספר נהר דינוּר (עמ' 77-76). ביסודו עומדת אגדת חז"ל על המלאכים שלאחר שכילו את מלאכתם (עשיית הרצון האלוהי) כָּלים-ואינם בנהר דינוּר (נהר של אש). פדיה מתארת ריקון של זכרונות, אפילו בשמחה, אל תוכו הזורם-בוער; של כל מה שקשור באחר משמעותי, לגביו היא כותבת: "אִנוּ דִבַּרְנוּ עַל אוֹר וְהִיא לִפְעָמִים עָטְפָה אוֹתָנוּ בְּ"שִׁיט" צָהֹב". וכן: "כְּאֵב גָּדוֹל חָצָה אוֹתָנוּ לִשְׁנַיִם". והנה מה שחצה את השניים יצר כעין כלי חרס, שחציו האחד המת נותר על גדת נהר דינור ואילו חציו האחר עלה מורתח לגדה השניה; החצי הראשון נאלץ להישבר שכן שבירתו היא תקנתו (כך הוא בהלכה לגבי כשרות כלי חרס שנטמא) ואילו החצי השני לכאורה הוגעל ברותחין, ונמצא על הגדה האחרת חי, ועל אף כל מגמתו לשכוח; ההצלחות להתחיל מחדש ללא-עבר; ועל אף רצונו לעתים להתאיין, ולרדת אל האין, בכל זאת: "צָפִים בּוֹ הַזִּכְרוֹנוֹת". כָּךְ הכֵּלים, כָּךְ בני האדם— הם חולפים ועוברים, כָּלִים, ובכל זאת משהו מן הרושם שלהם נותר. ולא ניתן לאבד לגמריי את מקומם, ואת משמעותם; משהו דק, כמו רושם, לחש או מבע, הולכים בּנוּ; צפים בגדה השניה המרוחקת ומוסיפים נשימה על נשימה.

קשה לומר כי ספר שיריה של פדיה הוא ספר שלם; אבל חשוב להגיד כי זה ספר שהתכוון להיות כל דבר חוץ משָׁלם לכתחילה (כמו לב שׁבוּר). בכל זאת, יש בו כמה וכמה בתי שיר נוקבים ומהדהדים (די הצורך, כדי שאחוש הכרח דחוף לכתוב עליהם), וגם שלשה או ארבעה שירים שהם מהטובים ביותר שפרסמה המחברת מעוֹדהּ.

*

*

בתמונות:  Zena Assi, Sitting Portrait  with a Black Cat, Oil on Canvas, Date Unknown©

Zena Assi ,Portrait, Oil on Canvas 2015  ©

Read Full Post »

zack

*

כָּל הַלָּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיך לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.

[זלדה, מתוך: 'כל הלילה בכיתי', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1985].

 

לפני כמה חודשים הציעה לי ידידת לב, האמנית והמרצה לאמנות בבצלאל, מאיה ז"ק, ליטול חלק בעבודה משותפת שלה עם Stuben21  בוינה, אופקים שבורים: שטיבלך בתוך המוזיאון — שמהּ, עבודה שתוצג בהמשך השנה בחללו של מוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת התערוכה גוף/ספר (אוצרים: דרורית גור אריה ורפאל סגל).  עבודתהּ של מאיה תכלול הצבת ספריה יהודית גדולה בחלל המוזיאון אשר תכלול כשמונה מאות ספרים ויותר שייצגו את תרבות הספר היהודית לכל ענפיה ורוב גווניה. מאיה ביקשה אותי בכלל חוקרים, יוצרים ואינטלקטואלים אחרים (בין עשרה לעשרים) לשלוח להּ רשימה של כ-40 ספרים יהודים שאני חושב שמוכרחים לתפוס מקום בספריה הזאת.

זה לקח לי זמן. לא רציתי לעשות זאת כלאחר יד. רציתי ליצור רשימה שיהיו בהּ כרכים במהדורות טובות, וספרים אחרים, חלקם ידועים פחות ליודעי-ספר, שקשה לי לתאר מבלעדיהן את תולדותיה של תרבות הספר בקרב היהודים.

לבסוף, שלחתי ביולי רשימה של מעל מאה ספרים. כבר קיבלתי איזה משוב על ההשקעה הרבה, וגם משוב על העבודה שאיסוף הספרים מחייבת (השאלה מספריות שונות; רוב הספרים אינם זמינים למכירה או אינם מצויים בספריות עירוניות). ובכל זאת, אני חש כי בקשתהּ של מאיה הוציאה אותי למסע בתוך עצמי, סוג של מפה של דרך אליה יצאתי לפני כ-18 שנה בעקבות אוצרות הספרוּת היהודית. עם סיוּם הרשימה והגשתהּ הדמעות ירדו מעצמן. זה נשמע מוזר, יש מעט מאוד דברים שמביאים אותי לידי דמעות. עם זאת,אני מן אדם כזה שבעבר פרץ בבכי באמצע ספריה כשהביאו לעיניי כתב יד של חיבור שנכתב על ידי ר' אלעזר מוורמס, שחיפשתי שנים; או כאשר ידיד מן האקדמיה של הלשון העברית בגבעת רם, הראה לי ספר מורה הנבוכים  כרוך בכתיבת יד תימנית מן המאה התשע-עשרה, המצוי בידו, ונכתב בערבית-יהודית בידי אבות אבותיו. אני משתף כאן את הרשימה ברשותהּ של האמנית מאיה ז"ק; קודם-כל הואיל והרשימה הזאת היא אחד הדברים המרגשים ביותר בהם נטלתי חלק בשנה החולפת, וכן, מאחר שזהו בפרוש אינוונטאר של כתבים וגם סיכום-זמני של מהלך בחיים. מרבית הספרים המוזכרים ברשימה שינו אותי כאדם, ולמען האמת, לא רק שלא סגרוּ אותי על מנעול ובריח בעולם הספר היהודי, אלא שימשו כמאיצים וכטריגרים להתעמקות בכתבי תרבויות מקבילות/ נוספות (מעמיקות/ים ודאי ישימו לב מה יש בהּ ומה אין בהּ); חלק מן הספרים ממש שמרוּ עליי בעִתים קשות. הרבה מעבר למה שאוכל למסור אי-פעם. פעם כתבתי במקום אחר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. ברשימה הזאת יש מן הבכי הזה, הארוך.  

*

  • המשנה על פי כתב יד קויפמן-בודפסט, ירושלים תשכ"ח.
  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספרית ליידן, הקדים מבוא וערך יעקב זוסמן, האקדמיה הלאומית ללשון העברית והאוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • מדרש רבה על חמשה חומשי תורה וחמש מגלות ועליו הרבה פירושים, וילנה תרל"ח. 
  • סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פטר שפר בהשתתפות מרגרטה שליטר והנס גיאורג פון מוטיוס, טיבינגן 1981.  
  • ספר יצירה עם פרשנים שונים, כולל הפירוש המיוחד לראב"ד שכתבו ר' יוסף שלום אשכנזי, ירושלים תש"ן.
  • ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי, פירוש ספר יצירה [כתאב אלמבאדי], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים תש"ל.  
  • שלמה אבן גבירול, מקור חיים, מהדורת יהודה בלובשטין ואברהם צפרוני, הקדים מבוא יוסף קלוזנר, תל-אביב תרפ"ו, דפוס צילום ירושלים תשל"א.
  • שלמה אבן גבירול, כתר מלכות, מהדורת דב ירדן, תל אביב 2006.
  • שלמה אבן גבירול, שירי החול, מהדורת חיים שירמן וחיים בראדי, הוצאת שוקן: ירושלים 1974.
  • בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות [כתאב אלהדאיה אלי פראיץ֗ אלקלוב], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים    
  • משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים [כתאב אלמחאצ֗רה ואלמד֗אכרה], מהדורת מקור ותרגום מערבית יהודית א"ש הלקין, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה.
  • אברהם אבן עזרא, יסוד מורא וסוד התורה, מהדורת אוריאל סימון, רמת גן   
  • נתנאל בירב אלפיומי, גן השכלים [בסתאן אלעקול],  מהדורת מקור ותרגום ר' יוסף קאפח, ירושלים תשמ"ד.   
  • משה בן מימון, דלאלת אלחאירין, מהדורת יששכר יואל: תל-אביב תרצ"א.
  • משה בן מימון, מורה הנבוכים, העתקת שמואל אבן תיבון, עם פירושי האפודי, שם-טוב, אשר קרשקש ויצחק אברבנאל, ירושלים תש"ך.   
  • משנה תורה לרמב"ם: מדע ואהבה, הספר המוגהּ: מהדורה פקסימילית של כתב יד הונטינגטון 80 ונספחים, מהדורת ש"ז הבלין, מכון אופק וספרית פרידברג: ירושלים וקליבלנד תשנ"ז.
  • תנחום הירושלמי, אלמרשד אלכאפי [המדריך המספיק], מהדורת הדסה שי, ירושלים תשס"ה.
  • יוסף אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות: פרוש שיר השירים, מהדורת תרגום אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה' [כפאיה אלעאבדין], תרגם מערבית-יהודית: יוסף דורי, בעריכת שמואל מילר ויעקב וינסלברג, ירושלים תשס"ח.  
  • ספר מאזני צדק: חברו הפילוסוף הגדול אבו חאמד אלגזאלי והעתיקו מלשון הגרי לעברי החכם ר' אברהם בר חסדאי, מהדורת יעקב גאלדנטהאל, לייפציג ופריס 1839.
  • ר' יהודה החסיד (מיוחס לו), ספר חסידים, מהדורת יהודה הכהן וויסטינעצקי, ברלין תרנ"ב.
  • אלעזר מוורמס, סודי רזיא א-ב וספר השם, מהדורת אהרן אייזנבך, ירושלים תשס"ד.
  • ר' אברהם בן עזריאל, ערוגת הבשם,  מהדורת א"א אורבך, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ט-תשכ"ג.
  • שמואל אבן תיבון, מאמר יקוו המיים, מהדורת מרדכי ביסליכיס, פרסבורג 1837.  
  • יצחק אבן לטִיף, צורת העולם, מהדורת זלמן שטרן, וינה 1860.
  • שם טוב אבן פלקירא, ספר המעלות, ברלין תרנ"ד.
  • משה אבן תיבון, פירוש על שיר השירים, ליק 1874.  
  • [ר' משה בן נחמן], כתבי רמב"ן, מהדורת ח"ד שוול, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' יוסף ג'יקטילה, שערי אורה, עם ביאור ר' מתיתיהו דלאקרוט, ורשה תרמ"ג.
  • ספר הזֹהר, מהדורת ראובן מרגליות (על פי דפוס וילנה): מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ס.
  • תיקוני זֹהר עם ביאור הגר"א [ר' אליהו בן שלמה זלמן מוילנה], מהדורת שמריה צוקרמאן, וילנה תרכ"ז.
  • ר' מנחם רקנאטי, פירוש התורה, בתוך: ר' מרדכי יפה, לבוש אבן יקרה שהוא ספר הרקנט עם ביאוריו,  הוצאת זכרון אהרן, ירושלים תש"ס.   
  • ר' לוי בן גרשם, מלחמות השם, ריווה דה טרנטו ש"ך (1560) [ישנן מהדורות צילום חדישות]
  • שלשה קדמוני מפרשי המורה [שם טוב אבן פלקירא, יוסף אבן כספי, משה בן יהושע נרבוני], ירושלים תשכ"א. 
  • מנחם בן שלמה המאירי, חיבור התשובה, מהדורת אברהם סופר, ירושלים תש"ל. 
  • יצחק אלבלג, ספר תיקון הדעות, מהדורת יהודה אריה ויידא, ירושלים תשל"ג.
  • יצחק פולקר, עזר הדת, מהדורת יעקב לוינגר, תל אביב תשמ"ד.
  • ר' אליהו דלמדיגו, בחינת הדת, מהדורת יעקב יהושע רוס, תל אביב תשמ"ד.
  • יהודה אברבנאל, שיחות על האהבה, תרגם מאיטלקית: מנחם דורמן, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ג. 
  • ר' עזריה דה רוסי (מן האדומים), מאיר עיניים, מהדורת דוד קאססל, ירושלים תש"ל.  
  • ר' יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, בני ברק וניו יורק תש"ס.
  • ר' אלעזר אִַזִכְּרִי, ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד.
  • ר' יהודה לוואי בן בצלאל, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, ירושלים תשנ"ח.   
  • ר' משה קורדוברו, ספר פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח.  
  • ר' משה קורדוברו, ספר האילימה, לבוב תרמ"ה.   
  • ר' מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, ירושלים תשס"ז.
  • ר' ישראל סרוק, לימודי אצילות,  מונקטש תרנ"ז.
  • ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר פאפארש, ורשה תרנ"א. 
  • ר' אפרים פאנצ'ירי, גלא עמיקתא, הוצאת זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט.  
  • ר' אברהם כהן די היררה, בית אלוהים/שער השמים, מהדורת נסים יושע, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשס"ג.
  • ר' ישעיה הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית, ירושלים תשכ"ג [שני כרכים].
  • ר' נתן שפירא, מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על  (פרשת) ואתחנן, בני ברק תשנ"ב.   
  • יוסף שלמה דלמדיגו, נובלות חכמה,  באזל שצ"א (1631) מהדורת צילום, ירושלים תש"ל.  
  • כתבי ר' יצחק אבוהב דה פונסקה וחכמי ריסיפי ואמשטרדאם, מהדורת יוסף דוד ווייטמאן, מכון ירושלים: ירושלים תשס"ז. 
  • ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות,  הוצאת אהבת שלום: ירושלים תשע"ד.
  • ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003.
  • גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז.
  • אבי אלקיים, המסע לקץ הימין: בשורת הגאולה השבתאית למשורר משה בן גדעון אבודינטי, הוצאת כרוב: לוס אנג'לס תשע"ד.
  • מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשל"ג. 
  • [מחבר אנונימי], חמדת ימים, בני ברק תשע"א [שלשה כרכים].
  • יהודה בן אלעזר, חובות יהודה,  מהדורת אמנון נצר, יד בן צבי: ירושלים תשנ"ה.
  • גליקל המל, זכרונות (1719-1691), תרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים תשס"ו.   
  • ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה,  מהדורת חיים פרידלנדר, בני ברק תשנ"ב.
  • ר' ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, טשרנוביץ' תרכ"ג.  
  • ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מעגל טוב, מהדורת אהרן פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ד.
  • ר' יהונתן אייבשיץ (מיוחס לו), שם עולם: אגרות ותשובות בחקירה אלהית ובחכמת הקבלה, וינה (וויען) תרנ"א.   
  • שלמה מימון, חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו, תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, הוצאת מסדה: תל-אביב תשי"ג. פורסם מחדש: הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב 2009.  
  • ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, ניו יורק תרכ"א (מהדורת צילום של דפוס וילנה 1837, 126 עמודים)
  • ר' יוסף חיים מבע'דאד, דעת ותבונה, ירושלים תשס"א.
  • אליהו בן אמוזג,  ישראל והאנושות, תרגם מצרפתית: שמעון מרכוס, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ז.  
  • אדמונד הוסרל, משבר המדעים האירופאיים והפנמנולוגיה הטרנסצנדנטלית, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1996.  
  • הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, תרגם מגרמנית: צבי ויסלבסקי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1971.
  • פרנץ קפקא, המשפט, תרגם מגרמנית: ישורון קשת, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1989.
  • פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו,  תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1998.
  • ח"נ ביאליק, שירים, הוצאת דביר: תל אביב תשנ"ח.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש ירושלים והמשען לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003.
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי (1930-1870),  בעריכת: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • ש"י עגנון, בלבב ימים, ש"י עגנון, בלבב ימים, בצירוף הערות, ביאורים ומראי-מקומות מאת שמואל גדון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1967.
  • סטפן צוייג, העולם של אתמול, תרגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן, תל אביב 2013.
  • ברונו שולץ, חנויות קינמון/ בית-המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב, רחל קליימן, יורם ברונובסקי. הוצאת שוקן: ירושלים ותל-אביב 1979.   
  • סימון וייל,  הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר,  הוצאת כרמל: ירושלים 1994.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.    
  • ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987.
  • דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998.
  • אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011,
  • פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989.
  • ז'אן אמרי, מעֵבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994.
  • נלי זק"ש, מִדוּמָה: שירים, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם.
  • עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, בעריכת  ז'ואל הנסל,  הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגמו מצרפתית: אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994.
  • ליאו פרוץ, בין תשע לתשע,  תרגמה מגרמנית: חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993. 
  • לודוויג ויטגנשטיין,  חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1995.
  • אלזה מורנטה, אלה תולדות, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995.
  • ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978.
  • אבות ישורון, קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב תשל"ח.
  • אדמון ז'בס,  ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1990
  • דוד שחר, היכל הכלים השבורים, ספרית פועלים: תל אביב 1969; פורסם שוב עם תיקונים: דוד שחר, קיץ בדרך הנביאים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2000.  
  • דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית-קרואטית, דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב תשנ"ד .
  • איציק מאנגער,  אנטאלאגיע פון יידישע פאלקסלידער: דער איציק מאנגער באנד [זיביעטער באנד], בעריכת סיני לייכטר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשס"ד.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.  
  • ז'ורז' פרק עם רובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • ז'ורז' פרק, איש ישֵן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • זלדה (שניאורסון-מישקובסקי), שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב תשס"ה.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית ספרים: תל אביב 2012.
  • אדון השלום: לקט תפילות לשלום במסורות היהדות, הנצרות והאסלאם, הכל נסדר ולוקט בידי ד"ר אבי אלקיים השיח' ע'סאן מנאס'רה והרב רוברטו ארבּיבּ: הוצאת אידרא: תל אביב 2015. 

 *

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה למעלה: Maya Zack,The Mystical Shabbat,Installation, The Jewish Museum of Vienna ©

Read Full Post »

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

ziona.1982

 *

אז כך, זו מן הזמנה לסדנת-בזק שפרטיה הסופיים נתבררו אתמול והיא תתחיל (מקווים-מקווים) כבר בשבוע הבא. הסדנה תכלול חמישה מפגשים על ספרוּת ואמנוּת ובמיוחד על יוצרות ויוצרים ועל הדיאלוג והמפגש שניתן לקשור ביניהם כאשר מציבים את דבריהם והגותם בנושאים ספציפיים זה מול זה, פָּנִים אל פָּנִים.

מה כוללת הסדנה? חמישה מפגשים בנושאים הבאים:

דִיַאלוֹגִים: יוצרות ויוצרים פָּנִים אֶל פָּנִים

1.סימון וייל, דליה רביקוביץ וויקי שירן על דִּמעָת העשוּקים [30.3.2015]

2. זלדה, אביבה אוּרי ויונה וולך על האלוהי ועל האני [13.4.2015] 

3. זורז' פרק ודודו גבע על שבר, חרדה וצחוק [20.4.2015] 

4. ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב ורולאן בארת על משפחה ורצף דורות [27.4.2015] 

5. אלבר קאמי, אודט אלינה ועמנואל לוינס על הסוף והאינסוף [4.5.2015] 

*

מה בתיבת התהודה של הסדנה? בסדרה של חמישה מפגשים נדון נשוחח על מאפיינים של הקיּוּם האנושי,של הֱיותנו בעולם ומקומנו בו: על כאב, קשב וחסד ועל הדאגה הנוקבת לשלום הזולת; על האלוהות כרעיון, כתבונה עלאית, כאני-עליון ,המבקש את האדם להתמיד בחירותו; על שבר, חרדה והומור פרוע נוכח פגיעותנוּ וסופיותנוּ; על הורות, ילדוּת, רצף בין-דורי, ועל הנסיון לזכור ולשמור משהו מחכמת הדורות, ולבסוף, על חוויות סופיוֹת ואינסוֹפִיוֹת, על היחס לאחר, ועל דברים שניתן לבטל ודברים שלא ניתן לבטל, העומדים בבסיס מה שעושה אותנוּ בני אדם.

המפגשים יציעו דיאלוגים בין היוצרות והיוצרים השונים. בד-בבד, יהוו קטעי הקריאה הזמנה לרב שיח בין חברות וחברי הסדנה על הנושאים הנדונים. עיקרם של המפגשים אינה הרצאה פרונטלית, אלא שיח פתוח וקשוב, מתוך רצון להגיע יחד ללימוד משותף וליצירה משותף הנובעים מעולמן ומעולמם של כלל המשתתפות והמשתתפים.

מדוע לטרוח לבוא? כמו בסדנות וקורסים קודמים שהעברתי, אני רוצה להניח, ירבה מאוד השיח בין הבאות והבאים, ומי שיבוא יימצא את עצמו בתוך סלון אינטלקטואלי עם א/נשים המעוניינים לשוחח אחד עם השני על רעיונות, טקסטים, ועל מה שאנו עושים כאן, בעולם הזה, כלומר מה שאנו עושים בו חוץ מלעבוד, לדאוג לצרכינו, ולחלוף-לעבור. יתר על כן, החלל החמים של חנות הספרים סִפּוּר פָּשׁוּט יש בו משהו השובר כל סגירות וניכור. יותר מכך, התגובות על הסדנה הקודמת היו טובות מאוד ויותר מכך, אבל יותר מכך ציינו כל המשתתפות, את האופן בו נשזרו בדיונים עצב והומור, חיוויים אישיים ורעיונות פילוסופיים, קשב ומקום שניתן לכל אחת מהבאות בדיונים שהתפתחו. כאן המקום להדגיש כי אני מאוד מנסה להפוך את מפגשי הלימוד הללו, לא רק למסע משותף דרך נושאים, אלא לחוויה יצירתית משותפת (לכלל הבאות והבאים) ההולכת ומתפתחת משבוע לשבוע; סוג של ג'ם סשן רב-קולי.

מתי, היכן, כמה?  30.3 ואילך, ימי שני, 21:00-19:00, אחת לשבוע (ללא יום שני חה"מ פסח); חנות הספרים העצמאית, סִפּוּר פָּשׁוּט, רח' שבזי 36 נוה צדק תל אביב, 890 ₪ [הרשמה דרך אתר החנות].

מה לעשות? ניתן להירשם או להתעניין. כל המקדימות והמקדימים תבוא עליהן/ם הברכה.

בנוסף, רצוי להפיץ לכל מי שעשוי להתעניין בסדנה הזאת ולצרף כמה מלים טובות  [למשל: קשקשתא,סנדלפון ועוגיות מדלן הן מלים טובות ורב-שימושיות]. מותר כמובן, לצורך זה, לגלות יבּשוֹת חדשוֹת, שטרם נמדדו באף מפה, ולהזמין גם את יושבותיהן ויושביהן לבוא לישב עימנו בסוכה.

כמו כן, ניתן לשתף בכל רשת חברתית ובלתי-חברתית. גם שיתוף ברשתות בלתי סוציאליות יתקבל בברכה.

יתירה מזאת, ניתן (לא מומלץ, אבל לא חייבים לעשות כל מה שאני ממליץ לעשות) לא לעשות מאומה ולהמתין לרשימה הבא (אליהו או גודו).

גם כן ניתן להתחיל סוף-סוף נקיונות לפסח (שואבי אבק רובוטיים התאחדוּ והשתלטוּ!)

לבסוף, הרוצה להחכים ידרים, ולכן ניתן לצאת רכובים על גבי חד-אופן כבר עתה אל כבישי הדרום, ולהיות שואבי אבק אנושיים (לא אותן קופסאות רובוטיות הממלאות את הכבישים) אנחנו אנושיים סוף-כל-סוף!

עדכון (29.3): מבקש מאוד מכל המעוניינות והמעוניינים להגיע מחר, ליצור קשר עם סִפּוּר פָּשׁוּט ולהודיע על כוונתן/ם להגיע מראש. יש כבר די רישומים כדי לפתוח את הסדנה, ובכל זאת, חשוב לנוּ (לצוות החנות ולי) לדעת מראש כמה יגיעו.     

עדכון (7.4.2015): הסדנה נפתחה ב-30.3. במפגש שוטטנו בין השיר "כל משבּריךָ וגליךָ" לדליה רביקוביץ (2005-1936), בין מספר אפוריזמים מתוך ספרהּ של סימון וייל (1943-1909) "הכובד והחסד" ובין שירהּ של ויקי שירן (2004-1947) "נעלי ארץ ישראל". כמו כן הוזכרו: עמנואל לוינס, ז'ן פול סארטר, יונה הנביא, אפיקורוס,ישוּ, סומנון (משורר סוּפִי עראקי מן המאה התשיעית), פרנצ'סקו מאסיזי, ארז ביטון, לודוויג ויטגנשטיין, המאבק המזרחי, זקנה, מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השניה, המלחמה בעזה, קתוליות, יהדות, מרטיריות, רזיסטנס, שחיתות, רווחה, שכונה, שוק הכרמל, כרם התימנים, דיור ציבורי, שיויון, הייררכיה, תהום. ניתן עדיין להצטרף למפגשים הבאים. נותרו עוד מקומות אחרונים.

עדכון (13.4.2015): מפגש שני בנושא: "על האלוהי ועל האני: ללה שווארי (1390-1320), זלדה (1984-1914), אביבה אורי (1989-1922) ויונה וולך (1984-1944)". שוחחנו על גבולות, על נוכחות אלוהית, על חוויית האני, על סטיה חברתית, על שינוי האני, על שינוי חברתי, על יוניו-מיסטיקה, איחוד מיסטי ואקסטזיס, על דת, אמנות, יצירה, אוונגרד, עירום, תיאולוגיית מעמקים; על אני עליון, אני נסתר, יום הכיפורים, חוויות סף מוות, רחצה, זיכרון, גאולה, אבדן, קשב ואחריות לזולת; הקדשנו זמן לדיון בזרים ובזרוּת (ולהיותנו לעתים זרים לעצמנוּ, ובבחינות שונות של זרוּת); על האמנות כתחליף לדת ועל האמן האנושי המחליף את האמן האלוהי (אידיאליזציה של האמנות), וכן על האלוהי כבחינה נסתרת של האני (פינה שאין ההבנה מגיעה עדיה בתוכנו, ועל אלוה שמציאותו אינה חיצונית). הוזכרו: ראבעה' אלעדוויה, מנצור אלחלאג', רנה דקארט,  ר' מנחם מנדל שניאורסון, ז'ק לקאן. היה מחכים להפליא. 

עדכון (20.4.2015): איש החתולים (ז'ורז' פרק, 1982-1936) פגש את איש הברווזים (דודו גבע, 2005-1950) במפגש שתחילתו נגעה בתימות של שבר, חרדה, צחוק וזהות יהודית ביצירתם, והמשכו פרץ מן הטקסטים והציורים הלאה לשאלות של זהות, השתייכות, יחסי היחיד והקבוצה (משפחה, שבט, עדה, מגזר, עם), מה מניע אותם, ומדוע א/נשים רבים/ות כל-כך זקוקים/ות לקבוצתיות הזאת (היכן היא מועילה והיכן היא מזיקה). מה היחס בין היחיד ובין החברה, וכיצד היחיד מבין את החלל ואת המרחב (על הכרחיות של סימנים והגדרות כדי להבין את החלל, המרחב והמקום). כמו כן הוזכרו קרל יאספרס, ליאון טרוצקי, סמואל בקט, חנוך לוין, מייקל וולצר, ללה שווארי, סימון וייל, אביבה אורי, אהובה עוזרי ויאיר גרבוז. תודה לכל המשתתפות על השיח שהמריא אל מעבר לטקסטים (אשר פגשו את כולנו במקומות האישיים והרגישים)  והרקיע  לשיחה פתוחה על הפער, הבלתי-גשיר בין אידיאות ובין מעשים ובכישלונן של רעיונות ומושגים לבטא את המקרים, השוֹנוּת, והמגוון המתקיימים במחשבות האנושיות (לעתים בתודעות רבות לעתים באותה תודעה עצמה).

עדכון (29.4.2015): שני בערב, סִפּוּר פָּשׁוּט, המפגש הרביעי בסדרת המפגשים "דיאלוגים: יוצרות ויוצרים פָּנים אל פּנָים" בנושא: ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב ורולן בארת על משפחה ורצף הדורות.
שוחחנו על משמעותהּ של משפחה– על האופן שבו היא קושרת אותנו לדורות שלפנינו, לשבט, לעדה, לעם; דיברנו על הבחנתו של הפילוסוף הסיני בן המאה העשרים, צ'יאן מוּ (1990-1895), בין האדם החולף עובר (Wowu) ובין ההיבט הנצחי באדם (Buxiu) המתגלם בידיעה שהנך חלק מרצף הדורות שחלפו ושיבואו, היבט המתגשם לדידו (כפילוסוף קונפוציאני) קודם-כל דרך המשפחה (הדורות שקדמו לך, המשפחה שהקמת). דנו בתפישתו של רולן בארת (1980-1915) את ארשת הפּנים הייחודית לאדם, כמבטאת איזה אפיון מוסרי הנשקף מפניו, מבע בלתי נשכח, או נוגה המקיף אותו והאופייני לו (בעיני המתבונן), וראינו כי לא במקרה בחר בארת לבסס את דיונו זה על תמונה יחידה של אימו שבתוכה זיהה משהו שהלך איתו כל חייו כאשר הגה בהּ. דיברנו על ש"י עגנון (1970-1887) הנזכר בילדותו בתפילת יום הכיפורים בבוטשאטש עם אביו, וביום כיפורים אחד בירושלים שנים אחר כך, בו דווקא באבהּ של הזכרת נשמות, הוא חש עצמו זר ומנוכר, כי אינו מצליח למצוא בבית הכנסת ובקהל המתפללים משהו שיעלה בו את אותו זיכרון-אב ראשוני ההולך עימו כל חייו ומבלעדיו דומה כי אין תוחלת לתפילתו ולשהותו שם. סיימנו בזיכרון ילדות של ז'קלין כהנוב (1979-1917), הבודה מרחב משותף שבו היא וחברותיה בני דתות שונות, יכולות לשוטט בדמיונן, ללא גבולות של דת ולאום, ובליל סדר אחד, שכמו מכריח אותה לאמץ את הנראטיב המשפחתי-לאומי של צאת ישראל ממצרים, הגורם להתרחקותהּ מחברתהּ הטובה המוסלמית, גם אם שנים אחר-כך תצר על כך מאוד. ניסינו גם לתהות על חופש הבחירה השמור לו לאדם להמשיך את רצף הדורות; ועד כמה מופיע שם אלמנט הכרחי של המשכיות, עקב חיבה יתירה לאחד מבני המשפחה (אפילו סב או סבתא, לאו דווקא הורים), וכיצד הזיכרון המשפחתי הופך לגורם מכריע במוכנותנו לנטול חלק בטקסים דתיים (ברית מילה, חתונה, הלוויה) — כמו ישנה זהות בין נאמנות למשפחה (חוסר רצון לפגוע ברגשות הדורות שמעלינו) ובין הנכונות לנטול חלק ברצף היהודי, לפחות במידה מסוימת.

עדכון (8.5.2015):  שני בערב, "סִפּוּר פָּשׁוּט", מפגש אחרון בסדנת הלימוד "דיאלוגים: יוצרות ויוצרים פָּנים אל פָּנים", בנושא: אודט אלינה (1910-1991), אלבר קאמי (1960-1913) ועמנואל לוינס (1995-1906) על הסוף והאינסוף. במפגש דיברנו על פחד המות של האדם, על סופיותו– ועל דתות ומערכות פוליטיות שניסו לתעל את תקוותו של האדם לאלמוות, או להֱיוֹת אינסופי, על מנת לרתום אותה לענייניהן, ולאיים עליו בחומרה בהדרה מחיי הנצח באם לא יהיה נאמן להן בכל אורחותיו. זאת ועוד, ניסינו לעמוד על אפשרויות לכך שהאדם יחוש באיזו מידה סופי-פחות, וארעי-פחות, גם בחייו הסופיים (הקצרים), וביקשנו לבחון זאת באמצעות קריאה בכתביהם של אלינה, קאמי ולוינס, אצלם המפתח לכך עובר דרך הדאגה לזולת, האחריות כלפיו, וההיענות למצוקתו וקשייו. דיברנו גם על הזולת והאחר, כעל הזדמנות שלנו להכיר מציאויות ואפשרויות קיום שונות משלנו, מה שמרחיב מאוד את דעתנו ואת הֱיותנוּ. דיברנו על האחרים, הגורמים לנו להיעשות טובים יותר, נדיבים יותר, רחוקים מסוליפסיזם ומעיסוק תמידי בעצמיוּת. 

כמו כן, שוחחנו על הפערים שבין אלינה, קאמי ולוינס: אלינה, רואה בזולת ובשיח עימו אפשרות להיזכר ולהעלות לפני דעתהּ את מיטבהּ; באמצעות שיח עם אסירה נוספת במחנה אושוויץ היא מצליח לא רק לשאוב נחמה ועידוד, אלא גם לשוות בפני עצמה את עצמה בימים טובים יותר (ימיה כלוחמת רזיסטנס); קאמי בכתביו על אודות אלג'יריה ארץ הולדתו (למשל: 'אדם הראשון', 'כלולות', 'הקיץ', תחילת 'מחשבות על הגיליוטינה'), מעמיד ביסוד הכל את "החיים" השוטפים את כולנו (כאור השמש); אנו נקראים לנדיבות ולחום לב כלפי זולתנוּ, כאור השמש החם והנדיב; אנו מצווים גם בשעות השחורות ביותר לזכור כי השמש מאירה, החיים נמשכים ואנו שלוחיהם; להבדיל מקודמיו, לוינס ומושג הפָּנים בהגותו (אין הכוונה לאסתטיקה של הפָּנים, לטוב מראן או לצד זה או אחר של נראוּתן, אלא למבע האתי הקורן מהן המצווה "לא תרצח" דווקא מתוך פגיעותן-שבירותן) כמו-תובע אותנו להקדים את הזולת לנו ולהיענות למצוקתו, להיות ערבים ואחראים כלפיו, ולהימנע מן הפגיעה בו, עוד בטרם נעלה על דעתנו את טובתנו– ההיענות הזאת לזולת אליבא דלוינס היא במובנים רבים תגובתנו על מותו של האחר המערערת עלינו את קיומינו וגורמת לנו שלא להותיר את האחר בבדידותו. לוינס אינו מדבר על הדדיות, או על שהות יחדיו בחיים, כקודמיו, אלא על קדימות הזולת לאני. גם הערבות לחיי הזולת (החרדה ממותו) כמו פודה את האדם (לפחות במידת מה) מחרדת מותו הוא; כמו כן הוזכרו: סימון וייל, ויקי שירן, יונה וולך, זלדה, חנוך לוין, פיליפ נמו, רזיסטנס, אחריות, אושר, סבל, כאב, הורות, ילדוּת, עונש מוות, מקרא, קיום, הוגנות, תמימות, חשיפה, איום, דיבּוּר, בּדידוּת, רעוּת.

אני רוצה להודות מעומק לב לכל המשתתפות על שיחן ונוכחותן ועל כל מה שלמדתי מהן (ולמדתי למכביר). חמשת המפגשים אשר חלפו בּיעף הותירו אותי עמוס מחשבות וסימני שאלה. והתעוררתי עוד לצורך להמשיך ולברר מושגים קיומיים המלווים את חיינו, הנתפסים, משום-מה, כמובָנים-מאליהם, אבל מעט-מאוד מובָן בּהם, וככל שמרבים לחשוב עליהם- שום דבר אינו מובָן מאליו.

*

דברים שנכתבו על הסדנה הקודמת ועליי ניתן לקרוא כאן

רות דולורס וייס ממליצה

ברווז1

ברווז2

ברווז3

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נחל עוז, אקוורל 1882.

בתמונה למטה: דודו גבע, הוד העמק, ממרובעי הברווז, לא מצאתי שנת יצירה.

Read Full Post »

Older Posts »