אִי-הַכֹּבֶד וְהָחֹסֶר

*

שני מופעים ראיתי בשנת 2022 שרישומם לא נמחה גם בעבור-זמן. על אחד כבר כתבתי. על האחר אכתוב היום כמה מלים, לפי שהוא יעלה שוב הערב ביפו (תיאטרון הבית; רחוב נועם 5). מדובר במופע, מקום טוב הכל רע, קומדיה טרגית מאת אמניות-הבמה, נורית וענת דרימר, שאספו כתבים שחיבר אביהן – הסופר, נחמי דרימר (המסע הגדול לבוצ'צ'ה, הספר השחור) לאורך חייהן, כבנות שגדלו בבית עם אב לא-טיפוסי וללא-אמא (האם רוּחִי נהרגה בתאונת-דרכים, שבה התרחשה התנגשות בין מכוניתה ובין משאית קמח, בראשית שנות התשעים). זהו סיפור על הקשר הדק בין התעלוּת והתעללוּת, חוש הומור ומלודרמה, אלמנוּת ואמנות, אימה וצחוק, חרדה וחוּלדה. זה סיפורן של שתי בנות שאוהבות מאוד את אביהן הטראומטי, המצחיק, המיוסר וחסר-הגבולות. זהו מחזה על אבדן וגם על ההזדמנויות הגדולות שמציעה ילדוּת בלתי-שגרתית בחסרון-אם ובצל-אב, מורה לתיאטרון, איש רוח אקצנטרי ותזזיתי, שצעדיו הבלתי שגרתיים – חרישיים ושלווים, כהילוכו של קרנף על גג פח לוהט.     

את אביהן, ואת המורכבות כלפיו, מציגות נורית וענת דרימר באכספוזיציה כך:

*

אבא, אתה הדמות העיקרית ואתה הזומם כנגד.

אתה הגיבור והנבל של המחזה הזה.

אנחנו מדברות בעבר, בהווה ובעתיד על אודות הזמן.

אנחנו רק שתי אחיות, יתומות מאם,

שגדלו על מעשיוֹת מופרעות, אזוטריות ושאינן מותאמות לגילנוּ

על שדים, מכשפות נשרפות, מדרשים סוֹטִים, בתי-קברות, דם ואומה ת'ורמן.  

*

    אחד הדברים שובי-הלב במופע הוא העובדה שהבנות והאחיות, נורית וענת, מציגות על הבמה, את שלל ההתנהגויות, הפרסונות, הרעיונות המשונים, השדים והרפאים – הרוחשות בנפשו של אביהן, וזאת מבלי לצנזר מפני-כבודו או תגובתו, וכי דווקא המגמה הזאת של הדברים – היא שגורמת לנו להבין, כיצד התמודדות עם שלל תופעות ואירועים ביתיים, הן שהביאו אותן להיות אמניות-במה.

     נחמי עצמו, היה שחקן לעת-מצוא, מחזאי שלא התמיד, ובמאי תיאטרון בירושלים, עוד טרם נישואיו  והולדתן של  הבנות. מאז היה כותב טור (בכל-העיר הירושלמי), מתרגם, מורה לתיאטרון בתיכונים, ורק בשנים האחרונות – פרסם לראשונה ספרים פרי-עטו. הבנות  גדלו אפוא עם דמות-אב מספר-סיפורים, דרמטורג, אקצנטרי-כדרכו. ובעצם, מיְלָדוֹת שהאזינו למעשיוֹת אביהן  – הן הופכות כעת למספרוֹת, המהפכות את חץ הזמן ומספרות לאביהן (וגם לקהל שבא לשמוע) את סיפורן-שלהן. חשוב לומר, רוב המעשיות המופרעות שמספרות לנו האחיות דרימר – עוסקות באבדן, בגעגוע, ובנהיה למה שיכול היה להיות אילוּ חץ הזמן היה פועל אחרת; הָאֵם רוּחִי כמעט אינה נוכחת, ובכל זאת – כאילו משאירים לה כִּסֵא ריק ואפילו שולחן כתיבה (שמרחפים באוויר). המופע אמנם מתרכז בנחמי דרימר ובעולמו האידיוסינקרטי, אבל מבחינתי – מצאתי את עצמי בקהל תוהה, שוב ושוב,  כיצד מתגנבת לכל הסיפורים המגמה של הפיכת-הזמן, ערעור חוקי הגרביטציה – כניסיון להעניק נוכחות לרעיה ולאם החסֵירה. בד-בבד, ישנה גם ההבנה כי המחיר של מציאוּת אחרת – היו כנראה חיים אחרים לגמרי – לטוב ולרע. כל אלו הופכים את הזמן ואת החלל במופע הזה לנזיד המבעבע געגועים.        

      ובכן, מה יש לנו שם? אנשי זאב, חפצים מרחפים באוויר, עקידת אב, תחיית המתים, פין שהאב מודיע לבנות שנעלם – ובת היוצאת בעקבות כך למסע חיפושים על מנת להשיבו, וכשהיא מוצאת אותו הוא אומר לה שככה זה, כל פין מעוניין להתנתק מהגבר אליו היה פעם מחובר; מכתב לרעיה שנפטרה (שנתיים אחר הבשורה); נער בן 16 (אמיר מיוחס המוכשר) המגלם ילד בן 75 – מה שלגמרי הגיוני לנוכח מהפכי חץ-הזמן; מחזה-אִלֵּם (כמו סרט אִלֵּם) שבו דרקולה והיהודי הנצחי מחליפים תפקידים ביניהם; המון כושר המצאה; פרפורמנס; תיאטרון: ספוקן וורד; שנסון; רגטיים; הודעות קוליות מטורללות מכל קצווי הקשת הָרִגשית; ועוד קצת חפצים מתעופפים באוויר.

     מקום טוב הכל רע, זוכה פרס פסטיבל הקומדיה ע"ש אפרים קישון לשנת 2022 בתיאטרון האינקובטור בירושלים הוא שעה מטלטלת – שבהּ צוחקים ובוכים – על מה שהיה, על מה שנשאר ועל מה שיש ועד-כמה שהכל בהווה נִדָּף. צחקנו,  בכינו, התפלאנו ונשנקנו (בסוף בא הקתרזיס). ענת ונורית דרימר הנן ציוות קומי מעורר פליאה, לא רק על שום סיפורן הבלתי-מצוי, אלא על-שום האמניות שהפכו להיות כתוצאה מכך.

     מקום טוב הכל רע תעלה הערב, יום חמישי ב-21:00 (27.4.2023) בתיאטרון הבית (רח' נועם 5, יפו) ושוב ביפו, במוצ"ש ה-13.5 ב-21:30. לירושלמים/ות, המופע יעלה בתיאטרון האינקובטור – בית מזיא לתיאטרון (רח' מסילת ישרים 18, ירושלים) ביום חמישי, 18.5.2023 ב-20:30. אני צפיתי במופע בקיץ בירושלים ואגיע הערב ליפו לראותו שוב.  נשתיירו כמה כרטיסים. תּוֹהוֹ וּבוֹאוּ.  

*

*

*

יום רביעי הבא, 3.5.2023, "יום השפה הערבית" במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב בעריכת פרופ' דניאלה טלמון-הלר וד"ר יוני מנדל – יום של הרצאות מגוונות, וחוויית לימוד משותפת וחוצת תרבויות ודתות, כולל הזדמנות לא-מצויה לשמוע אותי מדבר על צופיות אסלאמית וערבית-יהודית בצפון אפריקה בשלהי המאה ה-12 ובראשית המאה ה- 13 [בשנים האחרונות יוצא לי לעסוק ולדבּר על פילוסופיה, מדעים ונדידות ידע יותר מאשר על תרבויות מיסטיות] על "המעלות האתיות בתרבות הצופית הערבית-יהודית" בין השעות 18:00-17:15. בניין 72 (מדעי הרוח) חדר 529. הכניסה חופשית; אשמח לראותכן/ם. בואו בשלום.

*

*

בתמונה: תצלום מתוך הצגת-הבכורה מקום טוב, הכל רע, ב-24.8.2022 בתיאטרון האינקובטור בירושלים (אני צילמתי).

Read Full Post »

כמי שלוחצת על צמצם הזמן

*

  ספר השירים והתצלומים, עקבות של אור, מאת ד"ר מרינה ארביב, חוקרת כתבי המשוררות והאינטלקטואליות היהודיות-איטלקיות: שרה קופיו סולם ורחל מורפורגו וכתבי הסופרים והתיאורטיקנים בני הפזורה האוסטרית-צ'כית-גרמנית: פרנץ קפקא, ולטר בנימין זיגמונד פרויד–  מכיל שירה דמויית האיקו וטאנקה (כלומר, לא בהכרח שומרת על חלוקת השורות וההברות היפנית המסורתית). עם זאת, ממש כמו בשירה היפנית, יש בשיריה ניסיון ער לשקף תמונת-מציאות; תמונה הקולטת באחת כמה רכיבים שונים ומכילה כמה כוחות או תהליכים פיסיקליים שונים, המתאחדים או נשזרים זה בזה במקום ובזמן, ובסופו-של-דבר מלמדים על התודעה הצופה בטבע המקיף אותה, מתוך איזה רצון להפיג מעט את חלוף-הזמן (הליניארי-תמטי, זמן-השעונים); ואולי גם להעיר על כך שכל הרף-זמן אוצר בחובו עולם משמעויות שלם, וכי ממש כמו בפרדוקס החץ של זנון, התנועה אינה דווקא תכליתית אל עבר מטרה או יעד, אלא התנועה מתגלמת בכל רגע ורגע מתנועת החץ ולכן גם המשמעויות והמובנים הניתנים להיגזר מכך; כך – בהתייחס לטבע, וכך – באשר לחיי האדם. עם זאת, אם זנון תיאר את הפרדוקסליות של תנועת החץ, ארביב נודדת בעקבות תנועת האור ותגובת-העין כלפיו, הן כצלמת והן כמשוררת, כאשר תודעתהּ משמשת על-מנת להוסיף לאותם מקומות שעליהם מוטל-אור, ממד של תבונה סיבתית וממד ער של זמן; האור מעורר את התודעה להבין את הסובב אותה. אנסה להבהיר את כוונתי באמצעות קריאה בשני שירים.    

*

כְּצִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

נוֹחֲתִים עַל עְַנְפֵי הָעֵץ

פִרְחֵי אַרְגָּמָן

[מרינה ארביב, "חורף", עקבות של אור, ספרי עיתון 77: תל אביב 2023, עמוד 24]

*

השיר פועל במרחב החורפי, שבו ידוע כי הצפורים הנודדות כבר חלפו בדרכן אל ארצות חמות יותר; במקומם מניצים פרחי ארגמן, הממלאים לכאורה-במקומם את הענפים. יש כאן תפיסה לפיה לכל עונה לכאורה יש את התפרחת שלהּ, וכל עונה נושאת את זכרון קודמותיה. עם כּל אלוּ, השיר הזה לא היה נוצר אלמלא היתה המשוררת מעסיקה עצמה בהתבוננות בעץ ובנופיו המשתנים עם חילופי הזמנים. הממד שבו היא בוחרת להתמקד – מלבד האסתטי – הוא ממד הזמן; המוקדם והמאוחר מבטאים ברמת העומק איזו תפיסה של זמן מחזורי או נהיית-לב להיתכנות זמן-כזה; איזה רצון שענפי העץ תמיד יוותרו מליאים. זו יכולה להיות הערה על הנטייה האנושית למצוא יֵשׁ באַיִן ולא להותיר חללים ריקים; אולי זוהי גם הנטיה הטבעית. עם זאת, יש כאן גם תפיסה לפיה מי שממלא את החללים הריקים, ככל שמדובר באדם, היא חוויית הזמן המחזורי, המסדרת בעינינוּ את הטבע, כך שנוכל לבקש דרך התבניות הקבועות שאנו מזהים בו מוּבַן, זוהי כמובן כשלעצמה בקשה את מה שנחווה כְּאַיִן או רִיק להתמלא יֵשׁ, חיים ויופי.  

    נדמה לי, כי שירה של ארביב, ילידת איטליה, מתכתב אחר שירו של המשורר, בן ראשית המאה העשרים,  ג'וזפה אונאגרטי (1970-1888), שנכתב קרוב לסיום מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1918, ומתאר תהליך הפכי:

*

חַיָּלִים 

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת 

הֶעַלִים 

עַל אִילָנוֹת 

בַּסְּתָו 

 [ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 16] 

*

בשירו של אונגארטי מחליפים החיילים את העלים בצמרת העץ, וחייהם הם כחיי עלים בשלכת, הצפויים בכל רגע ממש להיפרדות ממקומם בצמרת, השלכתם אל האדמה, וברמה הקיומית – למוות בקרב. גם אצל אונאגרטי, ממש כמו אצל ארביב, הכותבת כמאה שנים ויותר אחריו, ישנו נוף של עץ, ותמורה של דבר בדבר, אלא שבשעה שאונאגרטי רומז לארעיות החיים, לְהֱיּוֹת לקראת המוות, שכל זמן שהמלחמה מתארכת הופך ליותר ויותר בלתי-נמנע, כך אצל ארביב, שנעה עונה אחת קדימה (מהסתיו לחורף), העץ הוא מוקד של חיים ושל יופי ושל נהיית-יֵשׁ. ענפיו תמיד מתמלאים מחדש בחיים.

     שיר  נוסף:

*

שְׁאֵרִית בַּרְזֶל

אֶל תּוֹכָהּ הַיָּם חוֹדֵר –

הַחֲלוּדָה רוֹשֶׁמֶת בִּכְתַב חַרְטֻמִים

[מרינה ארביב, "חורף", עקבות של אור, ספרי עיתון 77: תל אביב 2023, עמוד 44]

*     

    גם בשיר הזה ישנן ריבוי תנועות, המובאות לכתחילה דווקא מהפרספקטיבה הלא-צפויה. על פניו, התמונה המתוארת כאן היא של ים המציף וחוזר ומציף שארית-ברזל. המגע בין המים לברזל גורמים לברזל להיחלד ולהתפורר. הברזל לא ייוותר של לנצח. סופו להיות מובס על ידי הים. יבוא הרגע שבו הוא ייסחף עם המים העזים. והנה ארביב בוחרת דווקא את הפרספקטיבה של אותה שארית ברזל ההולכת ונאכלת על ידי זרמי מים ומלח. המגע העתיד להרוס את משטח הברזל ההולך ומחליד, הניכרת בהשלת מתכת בצבע חום-אדמתי, פירורי ואבקתי, נדמה כאן ככתב הירוגליפי (בתמונות). קשה שלא להתהרהר באנלוגיה אפשרית בין שארית-הברזל ובין האדם, שבעצם מגע העולם החיצוני בעולמו הפנימי, משיר חלק מעולמו הפנימי ומוציא אותו לעולם בצורת כתיבה, למשל: כתיבת שיר. אם כך, האדם לא בוחר בכך שרשמי העולם החיצוני מציפים אותו שוב ושוב וגורמים לו לתגובה. תיאור תהליך הכתיבה או יצירת שיר כתהליך כימי הוא מעניין, בין היתר, משום שכאמנית-צילום, המשוררת ודאי יודעת כי פיתוח תמונות, אף היא תהליך כימי. זה גם מעורר מחשבה, עקב נטייתם של כותבים רבים להציג את כתיבתם כתהליך שחוברת בו השראה עליונה, כעין אלכימיה, כלומר סוד השמור לבעליו ואולי גם כמוס מפני הכותב עצמו. אם פירשתי היטב את הדברים שאליהם כיוונה ארביב, הרי שהיא רואה בתהליך היצירתי באדם תהליך נפשי-טבעי לחלוטין, הנקווה שבתווך שבין העולם החיצון ובין העולם הפנימי, ממש כמו תהליכי החישה, הנשימה והחשיבה. עוד דבר שראוי להרחיב עליו, הוא שלדעת המשוררת – תוצר הכתיבה אינו דווקא נהיר או ברור או חותר לכך. הוא יכול להיות פריו של לא-מודע או של משהו שביקש להתפרץ מהאדם בתגובה למגעו של החוץ ולרשמים שהוא אוסף מהממשות.

     בספרו זקן אהרן [ונציה 1657, דף ק"ך ע"ד (בפירוש על תהלים קל"ג מזמור "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"], תיאר המחבר, ר' אהרן הכהן מֵונציה ( עבר אליה מרָגוֹזָה שבצפון איטליה דאז, דוברובניק בקרואטיה כיום) כי תלמידי חכמים היושבים ועוסקים זה עם זה בהתדיינות הלכתית הריהם כברזלים המחדדים זה את זה (המקור לדרשתו: מימרא מתוך תלמוד בבלי תענית דף ז' ע"א) . בהשוואה לארביב, אין אהרן הכהן מזכיר כלל אפשרות של חלודה ושל כיליון איטי, אלא רק כלים ההולכים ומתחדדים ככל שתלמיד החכמים וסביבתו עסוקים בחידוד משפטי – זה של מחשבת האחר, מתוך תפיסת עולם (הוא מרחיב עליה), כי אין בעניין זה היררכיות. מה שמקבל התלמיד מהמורה הוא מחזיר בתורו בתשובותיו למוריו. כלומר יש כאן תפיסה מאוד אידיאית ואלכימית (שתוחלתהּ: נצח ואלמוות), מאחר שלימוד התורה לתפיסת המחבר, אינו מוגבל רק לחיי הגוף הזמניים בעולם הזה. לעומת זאת, קיבלנו רק השבוע בפרעות בחווארה רושם-מה, ממה שקורה לחברת אנשים הלוטשים זה את זה כברזלים מחודדים, מבלי שהם משיתים מבט או שוקדים על פיתוחו של עולם פנימי ועל העמקתו. כאשר הספרים היחידים שמשמשים אותם כחיבורי-עומק הם תמיד-אותם ספרים (נצח ישראל, התניא, ליקוטי מוהר"ן, כתבי הראי"ה קוק, כתבי הרצי"ה קוק, כתבי הרב יעקב משה חרל"פ) שבעצם מעצימים את הפערים הבלתי-גשירים כביכול (לשיטתם) שבין נשמת היהודי לומד התורה  ובין לא-יהודים, או יהודים ממושמעים פחות. במקרה שעולמו של הפנימי של האדם הוא הומוגני ותפישתו מושתתת על חובת ציות לרבנים או לצו החברתי ב"קהילה הקדושה" שבהּ הוא חבר, יכולת ההתנגדות הפנימית שלו לאלימות חברתית תהיה כנראה פחותה; זאת ועוד, הואיל והוא רואה בעיסוקו התורני "אלמוות", ממילא חייהם של בעלי החיים הסופיים בעולם הזה הם לצנינים בעיניו. אני מעדיף לצייר עצמי ברוח השיר של מרינה ארביב, כברזל מחליד ההולך וחסר, ובדברים שאני כותב – דבר טבעי וסופי. אין לי התנגדות לדבריו של הפילוסוף הקונפוציאני ההונג-קונגי, צ'יאן מוּ (1990-1895), לפיו דווקא החלוף באדם – הוא-הוא שמעורר בו בחינה של אלמוות (מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2008, עמוד 50); אבל אם אני מקבל שיש בי נטייה או יעוד כזה, ממילא אבקש שהוא יהיה גם הנטיה והיעוד של כל אחֵר, ולא אבקש לפגום בתנאי חייו. בקיצור, טוב בעיניי הֱיּוֹת בדמות שארית-ברזל מחלידה ונאכלת על שפת-הים, מלהיות כברזל מלוטש, כביכול מפלדה אלחלד, הדוקר ומשסף את כל סובביו. יפים לזה גם דברי הפילוסוף הגרמני-יהודי הרמן כהן (1918-1842), בראשית דת התבונה ממקורות היהדות (1918, בתוך המאמר על ייחוד ה' שם), לפיה העובדה שאדם בוחר להחזיק במורשת אבותיו הרחוקים (אברהם יצחק ויעקב), לא הופכת אותו לדבר הנבדל משאר האנושות, הגם שלכתחילה בשורתם של אבותיו הרחוקים כוונה לייעודיו של  כלל המין האנושי ולא אך-ורק לצאצאיהם באופן ספציפי.  

     לסיום, בחזרה אל ספרהּ מרינה ארביב – אני חושב שהייחוד בשיריה הקצרים אינה דווקא בתמונתיות או בחזותיות שלהם, אלא דווקא בהיותם ממזגים כמה תנועות, ומעבר לכך – כעין לחיצה על  צמצם הזמן. הזמן המחזורי, הזמן החולף – כולם בסימן כוחות שונים מרובים, הקשורים זה בזה לבלי-התר ומתנגדים זה לזה ו/או משלימים זה את זה.  

מרינה ארביב, עקבות של אור, מהדורה דו-לשונית (עברית/איטלקית) ותצלומים מאת המחברת, ספרי  עיתון 77, 80 עמודים בחלק העברי+82 עמודים בחלק האיטלקי.

בעניין חלודה, חלד ותפיסות זמן שונות, ראו התכתבותי עם מאיה אטון ז"ל, כאן.    

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Sunset  Near  a Cemetery Gate, 27.2.2023

Read Full Post »

כולם בנויים מעכשיו שנגמר מתישהו

*

 אני רוצה לייחד דיון קצר בשני קטעים מתוך המחזה עוֹבֵר (עריכה אורית צמח, הוצאת גוונים: תל אביב 2014) מאת הפילוסופית והמחזאית, נינה רמון (2023-1953). נינה הלכה מעם החיים בשבוע שעבר לאחר התמודדות עם מחלה קשה. הכרנו דרך השתתפות הבלוגים שלנו באתר רשימות; היא הייתה מנויה לאתר זה מאז 2015 וחברת פייסבוק שלי. התכתבנו לפעמים, בעיקר בין 2017-2016, בתקופה שבהּ הייתי בכל יום נוסע לעבוד בספריה הלאומית וחוזר קרוב לחצות. כבר כמה שנים שהמחזה המדובר נמצא בארון הספרים שלי ותמיד אירע משהו שדחה את הכתיבה עליו, למשל: אחת משתי הדמויות הראשיות במחזה היא חתול רחוב, ההולך ומאבד את ראייתו. לא פעם בצל מחלת העיניים שלי, ניסיתי להביא את עצמי לכתוב עליו, נתקפתי עצבוּת ועזבתי את זה. מצב הראיה שלי הרבה יותר טוב משהיה לפני שלוש וחצי שנים; בניגוד לתחזית הקודרת אז – העיניים רואות. למרבה הפלא, הנזקים הולכים ומתרפאים.  

    נינה רמון היתה ד"ר לפילוסופיה וכתבה ספרים בעברית בתחום, למשל: מעבר לקשת זה כאן: תודעה, דפוסי חשיבה ותודעה האושר בתרבות המערבית (פרדס: חיפה 2009) על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול (פרדס: חיפה 2012) שעסק בסוגיות אקולוגיה, קיימות, ויחסי אדם ובע"ח; היה לה גם בלוג בוורדפרס שנקרא דרך הפילוסופיה. ממש לפני כשבועיים, בשלהי ינואר 2023, וכמה ימים טרם פטירתהּ – ראה אור ספרהּ האחרון: מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות (הוצאת תשע נשמות: תל אביב 2023). כשנתקלתי במודעה עליו לראשונה בפייסבוק (אצל העורך: גיל עמית) לא ידעתי שהיא נוטה למוּת וגם לא הספקתי לברך אותה על ספרהּ, שכן הייתי שוקד אז על עבודת עריכה גדולה, שארכה מעל שנה, שהתחייבתי למסור את תוצאותיה. מטבע הדברים, עוד לא ראיתי את הספר החדש. ולפיכך ראיתי להיפרד מידידת-עבר, שמעולם לא פגשתי, פנים אל פנים, דרך שני קטעי מחזה שכתבה כנראה בתחילת העשור הקודם, שהנפשות הפועלות בו הם מנקה רחובות, חתול רחוב, עובר אורח ומקהלה, המתעקשת להשמיע פסוקי קהלת, ומבליחה מדי פעם במהלך הדיאלוגים במחזה.

*

מנקה רחובות: (מגחך במרירות) עכשיו … תסתכל עלי. עכשיו אין לי כלום.

חתול: (מתבונן בו) אין כלום?

מנקה רחובות: כלום. כלום. 

חתול: אבל יש לך.

מנקה רחובות: מה יש לי?

חתול: מה שיש לי. 

מנקה רחובות: איך?

חתול: אתה ישנו כמו שאני ישנו.

מנקה רחובות: את זה אני יודע ו… ?

חתול: (בהפתעה)  ו…? צריך עוד?

מנקה רחובות: אתה צוחק עלי.

חתול: לא, אתה בדיוק כמוני. אני יש לי אותי, אתה יש לך אותך. זה לא כלום.

מנקה רחובות: אבל מה זה עוזר לי?! אתה יודע מה היה לי? מה איבדתי???

מקהלה: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה … ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה זה לעומת זה".

 חתול: תודה. אז למה אתה חושב על מה שאין.

מנקה רחובות: (משתהה לרגע, נאנח) זה נקרא זיכרון?

חתול: (לא מבין) זיכרון?

מנקה רחובות: כן, זיכרון. זיכרון זה געגוע.

חתול: געגוע?

מנקה רחובות: כן, לרצות שמה שהיה יחזור. וגעגועים שלא נפתרים זה כואב – נורא.

חתול: אבל אמרו לך. יש יום טוב, ויש יום רע. ככה זה.

מנקה רחובות: אבל ביום רע אתה נזכר בימים אחרים, טובים יותר.

חתול: (חושב רגע) נראה לי, שכמה שזוכרים פחות יותר קל, לא?

מנקה רחובות: כן.

חתול: אז אל תזכור.

מנקה רחובות: קל להגיד.  

[נינה רמון, עוֹבֵר: מחזה בשתי מערכות, תמונת שחר וחתול, עריכה: אורית צמח, גוונים: תל אביב 2014, עמ' 29-28].

*

    למרות שאין דרך לגשר בין תודעת אדם לתודעת חתול, בכל זאת בני משפחת היונקים הם וקירבת המשפחה מאפשרת כביכול איזו קירבה. רמון ביכרה להפוך את הקירבה הנקשרת לעתים בין בני אנוש לחתולים לדיאלוג קיומי מדומיין, המאחד כמה תימות בסיסיות הקושרות בין אדם וחתול: סוֹפִיוּת, אבדן, רפלקציה מסוימת על העצמי ואת האחר. למשל, בימים שעבדתי בגבעת-רם הייתי יוצא להתפלל בגן הקמפוס לבדי אחה"צ (מעט טרם השקיעה או כשהתחיל להחשיך). היה שם חתול שיומיום היה מגיע תוך כדי התפילה ומחכה שאתיישב אחריה על ספסל אבן סמוך. משהייתי מתיישב היה מתיישב על ידי. לפעמים ממש בסמוך ואפילו מאפשר לטיפה. לפעמים בצדו האחר של הספסל במרחק. הדבר המשונה היה שבמשך כשנה, מעולם לא ראיתיו יושב על הספסל הזה בשעה אחרת של היום או נמצא בקרבתו בשעה אחרת. הוא לא היה מחכה שאבוא להאכיל אותו (לא הייתי מאכיל אותו אף פעם). בימים שלא הגעתי לספריה – תהיתי אם הוא חש בזה. בימים שהוא לא הגיע לספסל חששתי לגורלו. מובן, שבשבוע שלפני צאתי את הספריה, התחלתי בתהליך פרידה מידידי זה. ממש אמרתי לו כבן שיח שבקרוב לא אגיע יותר. אני לא יכול להבין איך, אבל אני חושב שהוא הרגיש. ביומי האחרון שם, הוא ממש הרעיף עליי חיבה. זה היה מוזר מאוד – ולכן זכור לי עד היום. 

*

*

     מערכת היחסים בין מנקה הרחובות ובין החתול אצל רמון מציירת את אפשרותהּ של מערכת יחסים כזאת. החתול מייצג תנועה בהווה, בהווה לבדו; קיומו של החתול הוא תנועה בעולם שאין בו עבר ואין בו זיכרון והוא נמשך ככל שמֶשֶׁךְ-החיים מאפשר זאת.  הווייתו של האדם מיוסרת הרבה יותר, בין היתר, מתוך שהוא נושא בתוכו זהויות הקשורות בתרבות, באנשים אחרים ובתפיסות עולם, המהווים חלקים נרחבים במעגל זכרונותיו. יותר מכך, האדם הוא גם יצור מודד ושיפוטי. הוא מתייסר בשל תקופות בהן הוא חווה ירידה. הוא לא רק מעלה לנגד עיניו חוויות עבר, אלא גם יודע להשיטן במחשבתו, באופן שבהם הוא למעשה מכריע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות; מה יישאר ומה יחמוק. כל אלו גורמים לאדם לחשוב, כלומר: לנתח, להפריד רשמים אלו מאלו, להעריך אותם, להכריע בהם ולהחליט לגביהם; כמו-גם, למדוד ולשפוט את מצב-עצמו ומצב-זולתו. דווקא הכושר המחשבתי הזה, הוא סיבה גדולה של עיצבון, יסורים ואי-נחת תמידית. כפי שכינה זאת הפילוסוף אברהם בר חיא – הגיון הנפש העצובה; ואילו הביוגרף ארנסט פאוול – סיוט התבונה.

     הואיל ומרק טוויין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835) במסתו הנודעת הפחותה שבחיות (תורגם מאנגלית על-ידי יניב פרקש, בתוך: חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך והקדים מבואות: אסף שגיב, הוצאת דביר: אור יהודה 2011, עמ' 120-108) הפך את האדם גרועה שבחיות הרצחניות, הטורפת גם שלא  על מנת לשבוע והמחריבה את סביבתם מחייתם של בני אדם אחרים או בעלי-חיים אחרים מפני תאוות שלטון, בצע ודת. אם נחבר את מסקנתו להצגת הדברים במחזה של נינה רמון, הרי שנוכל להגיע למסקנה לפיה היכולת למדוד ולשפוט אינה רק מייסרת את האדם, אלא היא מהווה עילה רבתי לייסורי בעלי החיים והצמחים על פני כוכב לכת זה. יתירה מזאת, היכולת למדוד – עלולה להביא את מי שעושה בה שימוש מוטעה לידי תאוות בצע וחמדנות; ואילו הכושר השיפוטי –  היכולת של כל אדם לפסוק דין לאחֵר, כפי שניכר מאוד משיח הרשתות החברתיות המתלהם, אולי הוא הסיבה שבעטיה כל-כך לסמן אנשים כאויבים, בוגדים, אלימים ומזיקים – בחברה בהּ אנו חיים, גם כאשר אין במכלול מעשיהם הנודע, משהו המצדיק את ההאשמות הללו. עוד יותר, הידיעה הפשוטה, שאם אפגוש באדם שמאחורי המקלדת – אמצא בדרך כלל אדם חביב הרבה יותר, משחשבתי שהינו, למקרא תגובותיו.  

       כיצד בדיוק היה ניתן לייסד ציביליזציה או תרבות כלשהי, שאינן מיוסדות על זיכרון-דברים או געגוע? הרי האדם מתגעגע ומתוך כך משתוקק שהמארג הקולקטיבי הזה הנקרא תרבות – יהיה איזה עתיד. אנחנו יכולים בקלות רבה לקבל את דבר מותנוּ העתידי. הוא מעלה בנו כל מיני מחשבות ולפעמים גם תקוות ופחדים, אבל אנוּ יודעים שנמוּת יום אחד. לעומת זאת, אנחנו מקווים שהדברים שאהבנו ימשיכו להתקיים אחרינוּ בעולם ויהיו נחלת בני-הדורות הבאים. לפיכך, תחושה של חורבן-ציבילטורי היא בלתי-נתפשת. היא עלולה לדכא עד עפר.     אם החתול, במחזה של רמון, מבקש את רעהו מנקה-הרחובות להשתחרר מן העבר ומן הגעגוע, הוא מבקש אותו באיזה אופן להשתחרר מכל מה שקושר אותו אל סובביו, ולהתנהל כיֵשׁוּת נעה המתקיימת ללא כל מארג הֶקְשֶרִים ובמידה-רבה, בלאו-זהות מובחנת, ב-Present Progressive.  אדם אולי מסוגל לחיות כך, בינו ובין עצמו, אבל בכל מה שקשור לזולת ועוד יותר בחברה (ובסוציאליזציה) – הוא יהיה זקוק עד-מהרה גם לעבר ולעתיד, זאת משום שרוב השפה החברתית ומושגיה, מושתתות עליהם.       

*

מנקה רחובות: (מלטף אותו) אני דואג לך.

חתול: אני בסדר.

מנקה רחובות: העיניים שלך.

חתול: העיניים שלי? אני רואה.

מנקה רחובות: אבל בקושי.

חתול: אבל רואה.

מנקה רחובות: אבל –

חתול: זהו, זה מה שיש. 

מנקה רחובות: פשוט, ככה? אתה לא כועס, מתעצבן, מתישהו …

חתול: (בתימהון) כועס? על מה?

מנקה רחובות: (בייאוש) אלוהים!!! אתה מתעוור!!!

חתול: מתעוור? מה זה?

מנקה רחובות: כשלא רואים יותר.

חתול: (בשקט). כן, כנראה, אז?

מנקה רחובות: (צועק) מה אז!!!

חתול: עכשיו אני רואה קצת.

מנקה רחובות: אבל …

חתול: זה מה שיש. הכל זה ככה.

מנקה רחובות: עד מתי?

חתול: עד שנגמר.

מנקה רחובות: ומתי זה?

חתול: כשזה נגמר.

מנקה רחובות: ואיך יודעים?

חתול: יודעים. כשמגיע הרגע, אז יודעים.

(דממה)

מנקה רחובות: ואין מה לעשות?

חתול: (לא מבין) לעשות?

מנקה רחובות: לשנות משהו …

חתול: ככה זה. מה שיש בנוי ככה.

מנקה רחובות: שייגמר?

חתול: גם.

מנקה רחובות: אני מקנא בך. הלוואי שיכולתי …

חתול: למה אתה לא?

מנקה רחובות: כי אני לא בנוי ככה.

חתול: שטויות, כולם בנויים ככה.

מנקה רחובות: איך?

חתול: ככה. כולם בנויים מעכשיו שנגמר מתישהו.

[שם, שם, עמ' 55-54]

*

    אם  בקטע הראשון – החתול הוא שמגלה לאדם  את מציאות ההווה ואת כוח הקיום מתוך ההווה וההווה בלבד, כאן האדם הוא שמבשר לחתול כי על מציאות הווה המתמשכת שלו נמסך עיוורון. אבל החתול, אינו מתרגש ואינו חושש מכך. הואיל והוא מקבל את עצמו כקיים  – הוא מודע לכך שהוא ימשיך להתקיים גם בלא כושר הראיה שליווה אותו עד עתה, ועד לרגע שבו יחדל מלהתקיים בכלל. ניכר כי דווקא החתול מקבל בשלווה יחסית את העיוורון ואת העובדה שיום אחד קיומו ייגמר לגמרי. הוא רואה בזה נתון. לעומת זאת, מנקה הרחובות, נרעש ונחרד, אולי מבקש לשנות את ההכרח, ומבקש לנחם את עצמו ואת ידידו החתול, שמצידו – מקבל את מחוות הידידוּת, אך לא כל-כך  זקוק לנחמה ולחמלה. אבל האדם חומל.

*

*

    מחלת העיניים שלי טופלה אי-אז במחצית הראשונה של 2020 בתרופות בהם מטופלים חולים קשים. בשלב כלשהו כבר לא ידעתי אם העיניים כואבות לי כמו שהן כואבות – מכוח המחלה, מכוח התרופות או מכוח הבדיקות השונות, החוזרות ונשנות, שנקראתי לעשות. בשלב כלשהו כשהתברר שהתרופות – תועלתן שולית לגמרי, ביקשתי להפסיקן. חזו לי שאסבול כאבים איומים (היו גם עד אז) ואתעוור בתוך כחודש לכל היותר. החזקתי שנה ושלושה חודשים ללא התדרדרות. אמרתי לכל סובביי שאני לא הולך להתעוור, אבל לא הייתה לי כל ודאות שכך. ניסיתי בכל יום להביט בכל עיניי, משל הייתי מיכאל סטרוגוף, גם כשהעיניים היו מוצפות שטפי-דם וכאב ממש להחזיקן פקוחות. הרופאה בבית החולים אמרה: "אני לא מבינה מה אתה עושה, אבל תמשיך לעשות את זה". הרעה נוספת – ממנה ניכר שהמחלה הזאת מצאה איבר נוסף להתקיף, כבר הציפה אותי מחשבות על כך שאני אמשיך לראות ולהילחם כל-כמה שאוכל, אבל לגבי היתר – זה נעשה כבר הרבה יותר מדי. זה לא הציף אותי בפחד או ברעש. לפעמים – אפילו חשתי תחושת הקלה, שמחה על שהספקתי בעולם מה שהספקתי, ורק חשתי עצב על מי שייעצבו אל-ליבם על לכתי מהעולם. המשכתי לקרוא על מחלת הבטן שבשלב זה נראה  כאילו לקיתי גם בהּ. איכשהו, מקריאה ארוכה מול האינטרנט, הבחנתי בכך שהתרופה המיועדת להּ – מועילה לפעמים גם למחלות עיניים מהמשפחה הרחבה שאליה שויכתי – ועשיתי את הקשר. כשחזרתי למחלקת עיניים, סיפרתי זאת לרופאה וביקשתי את המלצתה לתרופה למחלת הבטן, דווקא משום שהיא אולי מועילה לעיניים, היא אמרה לי שחשבה על כך עוד לפני-כן – אבל לא יכולה היתה להמליץ על כזה טיפול כל-זמן שלא היו ראיות שלכאורה לקיתי במחלה בטנית. הרגע הזה שימש כרגע מפתח. התרופה החדשה החלה להועיל (אחרי ארבעה חודשים, מהם חודשיים של המתנה לוועדת התרופות בקופת החולים) ומאז הכל הולך ומתרפא, ובעיקר רמת-הכאב ירדה. כשאני מתבונן בדיעבד בצילומי עיניים שלי משנת 2019, אני מבין כבר מדוע חשבו שמצבן עד-כדי-כך גרוע.  

     איני יודע איך נינה רמון הלכה מן העולם. כנראה שאדע יותר לאחר שאקרא את ספרהּ האחרון. בספטמבר 2016 כתבה לי בתגובה לאחת הרשימות: "הבלוג שלך הוא יומן מסע בעיני. כך אני קוראת אותו. ואני נוסעת בו איתך, ורואה דרך/באמצעות עינייך את המראות והנופים והחוויות ש/אתה חווה, ותמיד תמיד לומדת עוד דבר או שניים, או יותר ". גם אני נסעתי מה-שנסעתי בחברתהּ של נינה ולמדתי ממנה איזה דבר או שניים או יותר. אני מניח שלא תמיד ראינו עין בעין פוליטית וחברתית, אבל קשה לי מאוד שלא לחבב מי שאצרה בדעתה: פילוסופיה, הגות קיומית וחיבה גדולה לחתולים. אולי זו גם עצם הבחירה במנקה רחובות, חתול ועובר אורח כגיבורי המחזה  – מה שמסמן את המקום הזה— כחברה של פליטים, מהגרים ומתנודדי-קיּוּם – למעלה מחברה של מנהלים, אנשי צבא והייטקיסטיים, התמוכים על העמוד היציב. זה גרם לי לתחושת חיבה. אני עדיין כאן, נינה כבר לא. אי שם בשלהי 2016 כתבתי לה: "אין ספק שכותר כמו: מחזה בשתי מערכות, תמונת שחר וחתול – הוא דבר שאיטיב להסתדר עימו".  ארך לי למעלה משש שנים – כדי להסתדר.

*

*  

בתמונות: 3 חתולים שצילמתי במקומות שונים ובזמנים שונים; בתמונה האמצעית – הידיד מהספריה הלאומית.  

Read Full Post »

אִשָּׁה בְּמַעְגָּל

*

על מופשט גאומטרי, זמן מעגלי, אתיקה וקרבה אנושית רב-דורית בעבודותיה של טלי נבון, העומדות בסימן מבנים גאומטריים, תרבויות מחשבה וריטואלים עתיקים בני האגן המזרחי של הים התיכון.  

*מאחר שלא מצאתי עת פנויה לכך קודם לכן, ברצוני לכתוב על תערוכת האמנית טלי נבון, ארכיב של זמאן – הזה שהולך, בגלריית אלמסן / المخزن /  Almacén Gallery  ברחוב הפנינים 1 ביפו (אוצר: יניב לכמן). התגלגלה לידי הזכות לערוך את הטקסטים בקטלוג הקטן שליווה את התערוכה, ולהוסיף למאמריהן של טלי נבון ושל חוקרת האמנות והאוספים, זיוה קורט, הערות ביבליוגרפיות מרחיבות. התערוכה נסגרה בסוף השבוע האחרון (13.8.22), ולפיכך תקוותי היא כי הדברים שאביא כאן על התערוכה ועל האמנית, יביאו קוראות/ים להתוודע לאמנית המיוחדת הזאת, לקראת תערוכותיה הבאות; דומני כי הבאה בהן מתוכננת לסתיו.

    המופשט הגיאומטרי הנוכח בעבודותיה של נבון כוללים מעגלים ממעגלים שונים וקוים ישרים הנדמים כווקטורים ההולכים ומתפשטים במרחב. דימוי המעגל הבסיסי המלווה את התערוכה לקוח מאתר ארכיאולוגי בן התקופה המינואית (האלף השני לפנה"ס), המצוי בכפר קמילארי שבכרתים. זהו מבנה קבורה מעוגל, דמוי כוורת הקרוי Tholos  על שם צורתו המעוגלת. הוא התגלה בחפירה ארכיאולוגית שניהל בשנת 1959, הארכיאולוג היהודי-איטלקי, תיאודור "דורו" לוי (1991-1899), שפרסם את הממצאים בכמה כרכים, שראו אור עם ארכיאולוגים שותפים, משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. האתר בקמילארי מתוארך לאלף השני לפני הספירה וכוללים ממצאים מגוונים שמעידים על כך שהאתר היה פעיל מאות שנים עד לתקופה המינואית המאוחרת (בשלהי האלף השני לפני הספירה). מבנה הקבורה המעוגל בנוי מחמישה חדרים קטנים עם חצר פנימית. במקום השתמרו שרידים לפעילות אנושית (כוסות ופסלי חימר, המוצגים במוזיאון הארכיאולוגי בהרקליון) מהתקופה הנאוליתית, הנחשבת לחלקה האחרון של תקופת האבן. אולם, האתר במתכונתו, שימש בגבולות הזמן, שתוארכו על ידי לוי – כלומר לתקופת הברונזה האגאית. ניכר, כי מעבר להיותו מבנה קבורה, שימש המקום להתכנסות בני הקהילה או ההנהגה.

    ביקור האמנית באתר בכרתים עורר בה אינטואיציה חזקה, כי המבנה המעוגל אינו אלא ארכיון של זמן; תחושה מעניינת לאור כך כי אכן תוארו גם סביב האגן המזרחי של הים התיכון בכלל וגם סביב הים האגאי בפרט תפיסות של זמן מחזורי; במקרא למשל, מתגלמת תפיסת הזמן המחזורי במלה דוֹר, המבטא מעגל חיים שלם של אדם, כאשר בניו ובנותיו (בני הדור הבא), ייחיו בתורם מעגל-זמן שלם משל-עצמם: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" [קהלת א', 4]. המלה הזאת התגלגלה בין השפות השמיות אל הערבית בצורה: دور (דַוְּר) או دائرة (דאאִ'רה̈ ) שמשמעותם: מעגל,חוּג או גלגל, כלומר: דבר המהלך סביב עצמו; ואילו בפרסית עתיקה המלה זמאן (زمان) פירושה: "זה שהולך". מאחר שטרם התהלכו אז בעולם מחוגי-שעון, יש להניח כי "ההליכה" ביטאה את תנועת האור/צל המשפיע על שעון השמש או על גרגירי החול ההולכים ונופלים בשעון החול. אלו גם אלו ביטאו את ידיעתם של הקדמונים כי היממה היא מחזורית וכך הוא החודש, ומכאן ומתוך התחושה המעגלית הזאת של זמן הסובב על ציר וחוזר וסב, ומתוך התבוננות בגרמי השמים יצרו את הלוחות השנתיים על פי השמש ועל פי הירח – שוב מתוך איזו הנחת יסוד שהזמן מתהלך לו אך תמיד שב לנקודת הרֵאשית. לא ייפלא אפוא, כי במיתוסים הלניסטיים ומסופוטמיים תואר הזמן כנחש-בריח או כתנין שזנבו נתון בפיו (אורובורוס), ועל כן כמעוגל. גם אליבא דהקוסמולוגיה האריסטוטלית והפתלומאית הגלגל המקיף הנמצא בקצה הקוסמוס הפיסיקלי תואר כעין מעגל או כדור, אשר כל היקום הפיסיקלי נתון בתוכו מעגלים מעגלים. הגלגל המקיף גם תואר כמקור הזמן, כאשר ממעל לו מצויים היישים המטאפיסיים, שאינם גדורי-זמן.    

*

    וכאן, אולי המקום לשוב עוד אחורנית – למבנים בני התקופה הכלכוליתית (3500-4500 לפנה"ס), המצויים במזרח התיכון, ואל רג'ם אלהירי (מערבית: גל אבנים של חתולי בר), אתר כלכוליתי מעוגל הנמצא ברמת הגולן בסמיכות יחסית למושב יונתן.  המורכב טבעות אבנים מעוגלות, ובמרכזו – גל אבנים מעוגל ובתוכו מערה. יש הסוברים כי האתר שימש גם-כן לקבורה (כמו בקאמילרי), אך מעולם לא נמצאו בו ממצאים מתאימים יש הסוברים כי שימש כמצפה כוכבים קדום או כמקום התכנסות דתי. כלומר, כמקום מפגש והתוועדות, אם לצורך קיומם של ריטואליים המשותפים לבני הקהילה או להנהגתה ואם כמקום שבו המתכנסים מתכנסים ונועדים עם השמים ועם היקום, ועם החוויה כי הם בני דורות רבים, ומהווים חלק ממערכת רב-דורית, המתגלגלת במעגלי הזמן, ומתוך הגיון-פנימי שהאדם יכול לחוש בו את המחזוריות, אבל אינו מבין את פשרו בבהירות. דומה לכך אולי, התפיסה המיתית היוונית הקדומה, בדבר שלוש המוירות, הטוות את חוטי הגורל, המצויות מעל האלים, ומטוות לכל את גורלם בארץ החיים. לא ייפלא כי גם לחוויית הטוויה (הקושרת בין  Texture ו- Text) נוספו לימים הכישור, הפלך וגלגל הטוויה, כלומר: התוויית מחזור (גלגל) שמתווה איזה משך קבוע מראש לכל סיבוב מראש עד תום. אם הטוויה היא קווית הרי גלגל הכישור הוא מעגלי, והגאומטריה הזאת מכלכלת בסופו של דבר את מארג החיים הטבעי והאנושי ואת יכולותנו להיפגש אלו עם אלו. כלים אלו שלמעשה עיגלו את חוטי הצמר או כרכו אותם באופן מעגלי, שימשו את האדם באגן המזרחי של הים התיכון החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד המהפכה התעשייתית. כן, נוצרו באזורנו טקסטים הנקראים באופן מעגלי (למשל, התורה הנקראת בבתי הכנסת במחזורים בני שנה אחת, ובעבר הרחוק במחזורים של שלוש שנים ושליש) או שרשראות מעוגלות, כגון ה- Komboloia  (קומבולויה) היוונית או מחרוזת התפילה האסלאמית (مِسبحة מסבחה̈), הכוללת את 99 שמותיו היפים של אללﱠה. ניתן למצוא את המעגליוּת ניבטת ממאכלים מצויים. למשל, הצורה המעוגלת שבה מוגש החומוס; האופן המעוגל שבו אופים את הפיתה (ובעקבות כך באיטליה של ימי הביניים, את הפיצה).  גם אל בית אבלים נוהגים להביא מאכלים מעוגלים, שאולי משמרים את רעיון הדורות והזמן המחזורי (פרידה ממעגל החיים השלם שחי הנפטר), אבל בד-בבד, משמרים מימד של התכנסות, התוועדות ומפגש. לעניין זה ראוי לציין גם את הילות-המלאכים (או הקדושים) העגולות במוזאיקות ביזנטיות, את בגדאד שהוקמה במכוון כעיר עגולה (Round City) בימי ראשית השושלת העבאסי בעיראק בשנת 775 לספ', ולייצוגים נפוצים נוספים בתרבות של האגן המזרחי של הים התיכון, למשל: ציורו של ישוע בתוך מעגל או יצירתו ההומניסטית המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י (1519-1452), "האדם הויטרובי" או Homo Ad Circulum (אדם במעגל) משנת 1493, שבוודאי הושפעה מספרו של האדריכל הרומאי, בן תקופתם של יוליוס קיסר ושל אקוטיביאנוס אוגוסטוס, מרקוס ויטריביוס פוליו (15-80 לפנה"ס), אבל אפשר שהושפעה לא פחות מדימוי האדם המושלם אצל המשורר הרומאי הורטיוס (8-65 לפנה"ס) כ"חלק ועגול" (Terres atque rotundus), ומנאומו של ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463),   Oratio De Hominis Dignitate (נאום על כבוד האדם) שנישא בותיקן שלוש שנים קודם לכן, ושפתח את שערי שמים, ההשתלמות והשלימות, בפני כל מבקש-ידע וחכמה, כמגלם בכוח את דרגת השגתם של קדושים, נביאים ואף את זאת של ישוע, והעמיד זאת על השתלמותו המוסרית והאינטלקטואלית. 

*

*

*

    אבל יותר מכל, דומני כי בלב חוויית המעגל כמייצג מובהק של העולם – ושל הטוב ושל הדעת העשויים לעמוד בדעת האדם – זכות הקדומים על הצגת דברים שהשפיעו לדורות היתה של אפלטון (348-427 לפנה"ס), שכתב בטימיאוס את הדברים הבאים: 

נאמר נא אפוא, מאיזו סיבה התקין המתקין את ההתהוות והכל הזה. הוא היה טוב, והטוב לעולם לא תיצר עינו בשום דבר כלשהו … כיוון שרצה אפוא האל, שהכל יהא טוב, ובמידת האפשר בלי יהא שום דבר גרוע, קיבל לידו כל מה שהיה בנראה, ושלא היה שרוי במנוחה, אלא נע בתוהו ובערבוביה; הוא הוציאו מערבוביה זו והתקין בו סדר. מהיותו סבור שמכל וכל טוב מתוהו הסדר … ונתן לו את הצורה ההולמת והמקורבת לטבעו. שאותו חי המיוחד לכלול בתוכו את כל בעלי החיים כולם, הולמתו הצורה המקפלת בתוכה את כל הצורות שישנן; לפיכך סיבבו ועשאו עגול וכדורי, כשהמרחק מאמצעיתו להיקפו שווה בכל מקום ומקום – היא הצורה המושלמת והאחידה ביותר; שכן, ראה את האחידות יפה מחוסר האחידות, לאין ערוך.  

[טִימֵיאוֹס, בתוך: כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: יוסף גרהרד ליבס, ירושלים 1975, כרך שני עמ' 531, 535-534  בדילוגים]

*

אצל אפלטון, ישנה הבחנה ברורה בין האלוהות הגבוהה, שכמעט לא ניתן לומר עליה דבר (אפילו לא שהיא חושבת) השקועה בנצח באי-תנועה (ראו הדיאלוג: סופיסטס), ובין הדמיורגוס (בעל המלאכה/המתקין), המוזכר פה, שהוא אחראי על התהוות הקוסמוס הפיסיקלי, וניתן לומר אודותיו "הוא היה טוב" מפני שהוא ארגן, סידר, והעניק לדברים את צורתם ההולמת המקורבת לטבעם, וסילק את התוהו ואת הכאוס, שבה נעו הדברים קודם להתהוות העולם. לפיכך, כך לדעת אפלטון, קבע הדמיורגוס את צורת הקוסמוס כעגולה וכדורית, באופן שבו המרחק מנקודת המרכז שלו למעטפת הכדורית (שטח הפנים) שווה בכל מקום ומקום. זוהי, אליבא דאפלטון הצורה היפה, המושלמת, והאחידה ביותר שבנמצא – ומכך, הוענקה מטבע הדברים לקוסמוס כולו.

     יושם אל לב, כי כבר בטימיאוס מוזכרים שלושה עמודי תווך המאפיינים מאוד את אמנותהּ של טלי נבון: הנקודה, הקו (אוסף אינסופי של נקודות; וכן הוקטור: כקו ההולך ומתפשט משום שנוספות נקודות על נקודותיו) והמעגל/כדור. אם אפלטון מייחס את הארגון, הסידור המיטבי ואת שאיפת השלימות לטוֹב, מייסד הנאופלטוניזם, הפילוסוף ההלניסטי-מצרי ואחר כך רומאי, פלוטינוס (270-205 לספ' לערך), תלמידו של הפילוסוף האלכסנדרוני, אמוניוס סקאס, כבר ממש אפיין את חקר הגאומטריה כמדע המשיק לאתיקה:

וסבורני כי גם היופי והצדק אינם עניין אצל שיעור. וכן ההגייה בהם … ואם השיגה הנפש את ציוריהן של המידות הטובות, המושכלות, שהן קיימות לנצח, או אם קנה איש את המידות הטובות וגבהה מעלתו, כלום הן חוזרות וכלות ממנו? … לפיכך דין הוא, שיהיו הללו קיימות לנצח, בדומה לדברים שבגיאומטריה; ואם קיימות לנצח, הרי אינן עניין אצל הגופים …

[פלוטינוס, אַנֵאַדוֹת (=תשיעיות), תרגם מיוונית והוסיף מבוא והערות נתן שפיגל, כרך שני: אנאדות ד-ו, ירושלים 1981, אנאדה רביעית פרק שביעי, עמוד 101]

*

  על פי פלוטינוס, ככל שחוקי הגאומטריה האוקלידית של המישור (הוא לא הכיר את הגאומטריה של המרחב) הם נצחיים ודמונסטרטיביים, כך גם המידות הטובות, הן דבר השואף לחרוג מן הזמן, ולהוות – ככל-דהדבר-אפשרי בקרב אנשים בני חלוף – דוגמא של נצח, יופי וצדק, העשויים כביכול לגבור על תהליכי הדעיכה והכיליון, שהם חלק ממעגל החיים האנושי וציר הזמן שלו. זאת ועוד, במאמר (2016), הראיתי כיצד הוגים ערביים ויהודיים בימי הביניים הדגימו באמצעות צורות גיאומטריות: מעגל, כדור, נקודת מרכז המעגל, רדיוס וחרוט (סיבוב של משולש ישר זוית ב-360 מעלות) אחריות אתית להרחבת יסידות השיויון לצמצום פערים (לרבות פערי הון והשכלה) בין כלל המשתתפים בחברה.  

   בביקור בסטודיו של טלי נבון על גבול תל-אביב ויפו, במהלכו התבוננתי לראשונה בעבודות שהוצגו בתערוכה, התרשמתי מאוד כי היא חווה את המופשט הגאומטרי הגלוי בעבודותיה כמסמן חוויה של מפגש; ולכן, לפחות במידת מה, הגאומטריות של עבודותיה ונטייתה להציג זמן מעגלי רב- דורי, מרמזות לכך שלתפיסתהּ כל זמן שאנשים נפגשים, מתקרבים זה לזה ויוצרים ידידות טובה – שמבוססת על הכרה הדדית בדבר היכולת להתקיים זה בצד זה בכבוד, בענווה וביושר, בלא הצורך לבלוע זה את זה (כמו הטיטאן כרונוס, שבלע את ילדיו) ולא על מנת לתפוס את מקומו של האחר, יש לאנושות תקווה להאריך ימים על ימיה (כמו וקטור ההולך ומתארך), ואולם ברגע שבו הקו השווה הזה מופר ואנשים עוסקים במלחמת הישרדות על מקומם, מעמדם וכלכלתם הבסיסית – הרי הכל חוזר לתוהו ויורד לטימיון. נבון אמרה לי, כי את רוב העבודות בתערוכה יצרה בתקופת הקוביד, כשחוותה מקרוב את הבידוד החברתי ואת ניתוקם של האנשים אלו מאלו, וכאשר האזינה לשיחות של אנשים שהביעו את חרדתם של חוסר-האופק הכלכלי והמקצועי, שתקופת המגפה המיטה עליהם. כמובן (האם אפשר היה לצפות אחרת), החזרה לחיים לאחר הקוביד הזניקה את רוב האנשים מחדש לאותו מאבק סיזיפי על מקומָם, ומבלי שעצרו בכלל לחשוב מה נשתנה. לפיכך, האמנות של טלי נבון היא בעיני, משום תזכורת ענווה לצורך ליצור מתוך מפגש עם האחֵר בגובה העיניים, ומבלי לבלוע אף אחד אחר, או לערער את מקומו בעולם בשל הצורך להתפרנס או להתקדם במעלה הייררכיה מדומיינת. כך, צפיתי שלוש פעמים בוידאו-ארט "פרספקטיבות" שליווה את התערוכה, הנמשך כתשע דקות היפנוטיות ומדיטטיביות, המצטיינות בדימויים גאומטריים-מינוריים ומוסיקה מינורית, ובכל זאת הלכה העבודה הזאת, ובכל פעם שינתה אצלי את מצב התודעה עימו הגעתי לצפייה; אני גם מרגיש שיצאתי מכל אחת מהצפיות האלה קצת-יותר בן-אדם.       

*

*

*

*

בתמונות: צמד הדימויים, הפותח (האתר בקמילארי; צילם: נועם נבון) והחותם (שני תצלומים של פריטים מתוכו; צילם: שועי רז) – מאת טלי נבון; בתמונות הנוספות: רג'ם אלהירי, רמת הגולן; מפת בגדאד – העיר העגולה (המאות השמינית עד העשירית); ישוע במוזאיקה ביזנטית מפלרמו, סיציליה (שימו לב להילות העגולות ולהצבתו ממש כמו "האדם הויטרובי" במעגל) ; Homo Ad Circulum  ללאונרדו דה וינצ'י.    

Read Full Post »

יֵשׁ סוֹף: התכתבות עם מאיה אטון ז"ל

*

 

Come Closer, look deeper

  You've fallen fast 

Just like a plane on a

Stormy sea

[Tom Waits, "Dead and Lovely", Real Gone, Audio CD 2004, Track 8]

 *

    קיבלתי בעצב רב את בשורת פטירתה של האמנית מאיה אטון (2022-1974). לא היה בינינו קשר קרוב, אך היינו חברי פייסבוק. מאוד חיבבתי את טעמה המוסיקלי ואת טביעת עינה האמנותית. אני חושב ששוחחנו פעם קצרות, אבל איני זוכר אם זה היה בפתיחת תערוכתה של מאיה ז"ק אור נגדי (2016) שאצרה נילי גורן ז"ל  או בתערוכת דוד אבידן: נביא מדיה (2019) שאצר אורי דרומר במוזיאון תל אביב. בשתיהן, יצא לי לומר כמה מלים, ואני זוכר שבעקבותיהן, יצא לי פעם לשוחח עימה.

    לפני פחות משנתיים, בתאריך 7.9.2020, קלטה מאיה ברחובה של עיר, דימוי מזהיר, של לוחות שכנראה הושלכו מבית כנסת עליהם נחרתו תחילתן של עשרת הדברות. לוחות האבן השבורים הושמו בצל פח אשפה ירוק של עיריית תל-אביב יפו. היא העלתה את התמונה שצילמה ואני שיתפתי אותה בדף הפייסבוק שלי עליה הוספתי את הכיתוב "כאלף מילים". מאיה הודתה לי על השיתוף, ובעקבות כך החלה בינינו התכתבות קצרה שהפכה  לשיטוט רעיוני שנסוב על אשפה, חלודה, נצח, ספיריטואליזציה גדילה והולכת על חשבון הפיסיות ומותה של ליידי ליברטי (גברת חירות).

אני מניח כאן את התמונה שצילמה מאיה (למעלה)  ואת ההתכתבות שאירעה בינינו אז – לזכרהּ.

*

מאיה כתבה: תודה שועי.

כתבתי: תודה מלב. מה שמזכיר לי שבבראשית רבה ואחר כך בספר התמונה (חיבור קבלי בן המאה השלוש עשרה) הודגש כי העולם נברא על מקום האשפה.

[לאחר מכן, הגבתי למגיבה אחרת והכנסתי בדבריי סדרה אמריקנית בשם המקום הטוב (The Good Place) עליה כתבתי:   מה שראיתי מאוד הצחיק אותי. למעשה מדובר בארבעה טיפוסים שונים שמגיעים אחר מותם לגן עדן, אבל מה שנראה עדן הוא המדור השפל בגיהינום, ומי שנראה אישיות מלאכית, ראש הכפר האמפתי והאופטימי, הוא שד-מענה, שבעצם החליט לענות אותם פסיכולוגית לנצח על ידי שיסויים זה בזה ואז על-ידי מחיקת זכרונם ואתחול מחודש … בסדרה יש מִפנים. והם כולם (כולל השד) הולכים ומשתנים, מורדים במערכת המשפט הקוסמית כולה ויוצרים לעולם כולו שיווי משקל חדש ומה שיפה הוא שכולם חכמים וטמבלים בו-זמנית. חוץ מזה יש הרבה בדיחות על פילוסופים ופילוסופיה ודילמות אתיות. עלי זה לגמרי עובד].

מאיה כתבה: יש בזה הגיון. תודה על ההרחבה האופטימית.

כתבתי: בימים האחרונים התפרסם כי הפעילות על פני כדור הארץ גורמת כנראה להחלדת מתכות על הירח, כך שהרעיון לפיו Rust never sleeps, שזכה למקום של כבוד אצל ניל יאנג, מתגלה כעובדת-חיים. ואולי לכך התכוונו משוררי ימי הביניים, כשכינו את התבל: חֶלֶד

מאיה כתבה:  יפה. מעניין אם השם חלד נגיע מהצבע או מהפעולה הכימית הבלתי-פוסקת ומעניין האם החלד ישפיע על סיבוב הירח.

כתבתי: דווקא דומני כי חלד קרוב יותר לח͘אלד, שהוא אחד משמותיו של אללﱠה, וביאורו: נצחי. היו שתי אסכולות ימי-ביניימיות – אחת, בעקבות אריסטו, סברה שהעולם קדמון כלומר, לא נברא מן האין, ולכן יימשך באופן נצחי; השניה – סברה שבאשר החומר כלה וסופי, כך דינו של הקוסמוס הפיסיקלי (שאז כלל, ככל שהשיגה דעת האדם, רק את כדור הארץ ושבעת כוכבי הלכת, אפס קצה הקוסמוס הידוע לנו היום) לכלות. בדרך כלל, אצל משוררי ספרד היתה המילה תבל חתומה בסופיות ובכיליון, אבל אשר לחלד, האם הוא מהמחלידים או מהח͘אלדים – זה בצריך עיון.

מאיה כתבה: מרתק. האם המחלידים הם מחזוריים לעומת הח͘אלדים הנצחיים?

ואז הוסיפה: וול-אי (הסרט) קפץ לי לראש. גם בהקשר לאשפה וגם בקשר לחלד. בנוסף לדימוי שראיתי היום, שמתאר את כל מהלך היום שלנו: עבודה, פנאי מול מסך המחשב.   

עניתי: תפיסות של זמן מחזורי נועדו, על פי רוב, להאריך את זמנו של כדור הארץ ושל הקוסמוס, אבל, בד-בבד, אפיינו את מי שטענו שלבסוף כל מה שפיסי יאבד, ולכן לעתים התכלית של מחזורי זמן היא ספיריטואליזציה הולכת וגדילה על חשבון הפיסיות שלו (של העולם). מי שסבר שהעולם נצחי לא הירבה, בדרך כלל, מחזורי זמן, משום שלדידו לעולם לא יהיה סוף. ולכן, קשה לכתוב מה ייארע בקוסמוס בפרק זמן ממושך מאוד, שלא מגיע לחידלון.

מאיה כתבה: ישסוף (=יש סוף). ואז הוסיפה: תודה!  

עניתי בסרטון וידאו. סצנת הסיום מתוך הסרט כוכב הקופים (Planet of the Apes) משנת 1967 או 1968, שבו הגיבור [בגילומו של צ'רלטון הסטון המגלם בסרטו האחרון של ססיל ב' דה מיל, עשרת הדברות (The Comandments)  משנת 1956, את משה רבנו] חולף על פני פסל החירות (Lady Liberty) המוטל שבור ונתוץ על שפת הים, ומבין לראשונה, שהוא אינו נמצא בכוכב אחר, אלא על פני כדור הארץ, לאחר חורבן הציוויליזציה האנושית, ולאחר שהקופים ייסדו על פני כדור הארץ ציוויליציה משל עצמם (הדברים הובאו בקונטקסט של תצלום לוחות הברית השבורים שצילמה מאיה ובצל שיחתנו על סופיות העולם וזמן מחזורי).

מאיה כתבה: סיום נהדר (והוסיפה אימוג'י מחייך).  

*

*

*

בתמונה: מאיה אטון, ללא שם, 7.9.2020.

Read Full Post »

חמש נקודות ורכבת

*

מסע דילוגים שראשיתו ברכבת לילה בין באר שבע למרכז, המשכו באלבום מוסיקלי שהגיע מיפן, עבור דרך אנשים שצוחקים במקומות לא-נכונים אבל נעשים עצובים במקומות נכונים, וסיכומו במופע ג'ז שהתקיים במועדון הג'ז Five Spots בניו יורק לפני 60 שנים. 

*

1. נזכרתי פתאום שבחורף לפני הקורונה (ינואר 2020), נסעתי פעם ברכבת מאספת יחידה שיצאה מבאר שבע. לא היה בכלל ברור אם יוצאים עוד אוטובוסים או רכבות למרכז. קרוב לחצות היא יצאה מהתחנה הדרומית. היא עצרה בנתיבות ובאשקלון ורק אז המשיכה לתל אביב. לאחר העצירות בערי-הדרום נותרתי הנוסע היחיד. החוויה היתה דומה להפלגה באונייית רפאים ונמשכה מעל לשעתיים. באיזה שלב של הדרך, תקפה אותי מחשבה לא רציונלית. אולי בעצם אין נהג. אולי אני בחלום. כשירדתי מהרכבת, אני זוכר שקיוויתי שהדלת תיפתח, כי לא הייתי משוכנע אם מישהו בכלל שם לב לכך, שיש נוסע בפנים. בדרך, Youtube, כיכב בתפקיד המלאך הגואל אותי ממלנכוליה והציע לי את האלבום Happy מאת סקסופוניסט הג'ז, הצרפתי גי לאפיט (1998-1927), שעליו לא שמעתי עד אותו רגע, וזה כל כך שימח את האיש העייף עד מוות והטרוד מאוד שהייתי באותה שעה [תרופות קשות מעוררות הזיות, תחזיות על עיוורון שעומד לרדת עליי בעטיה של מחלת עיניים – מה שהופרך בינתיים (אני ממשיך לראות; ההתדרדרות נבלמה)]. כמה ימים אחר כך הזמנתי לי את הדיסק הזה במקום היחיד שבו עוד ניתן למצוא עותק פיסי שלו – יפן.

2. המוכר היפני של הדיסק שלח לי מכתב בכתב ידו באנגלית ובו הודה לי על הקניה ועל כך שבחרתי את הדיסק הזה בפרט, ומנה את מה שיפה בו בעיניו. זה היה ממש מחמם לב, פגישה דרך מכתב, בבעל-עסק (מוטב לומר, ידיד), המתייחס למוסיקה בחנותו, כיצירה ולא כמוצר, ולרוכשים – לא כצרכנים, אלא כידידים מארצות רחוקות. יותר מהחיוך שזה העלה על פני, למדתי מזה שיעור לחיים. אני חושב שזה ענה לי על השאלה: מה אני מחפש בפילוסופיה, ספרות ואמנוּת, ומדוע אחד הדברים שגורמים לי לתחושה דיכאונית (קיפאון בחלק התחתון של הפנים) הם אנשים שמדברים על יצירה ובני אדם, במושגים של סחורה וצרכן.

*

*

3. אנשים שבוחרים לצחוק במקומות הלא נכונים הם תופעה שצריכה התבוננות, ממש כמו מוסיקה א-טונלית או Free Jazz. אדם יכול לחשוב — הם צוחקים לא במקום מפני המבוכה או מפני שלא הבינו ואז הגיבו באיחור כדי להצטרף ליתר; אבל האפשרות שהם רואים משהו שאני לא רואה או שומעים דבר שאני לא שומע, היא הרבה יותר מעניינת. כך או אחרת, אני איש של האפשרות השנייה מפני שבמהותה היא מצביעה על האפשרות שהעולם הוא מקום הרבה יותר מצחיק ממה שאנו נוטים לייחס לו. דבר מייאש הוא לחשוב תמיד שהזולת פשוט לא הבין בזמן או נבוך או מנסה לחקות את החברה המקיפה אותו בעיכוב-מה ובחוסר-הצלחה ולא ליחס לו את האפשרות, לפיה לא מדובר בעיכוב או מגבלה, אלא באיזו ראיה אחרת, מקורית ואינהרנטית. אם יוצאים תמיד מנקודת הנחה לפיה צחוק במקום-הלא-נכון הוא כמו רכבת שמאחרת את זמן היציאה שנקבע לה, מפספסים את החיים, לא פחות. איש חבורת מונטי פיית'ון, הקומיקאי ג'ון קליז (נולד 1939), כיכב בסרט בריטי בשם Clockwise (1986) – בו גילם מנהל בית ספר קפדן שעולה בשוגג על רכבת לא-נכונה, שאמורה היתה להוביל אותו בזמן — לאיזה כינוס מנהלי בתי- ספר באוניברסיטה של נוריץ'. כל הסרט הופך לניסיונות הזויים יותר ויותר של המנהל למצוא דרך אלטרנטיבית, ולפלס בכל-זאת דרך להגיע לכינוס, וכדרכו של קליז, הדוגמטיות של המנהל גם משפריצה לכל עבר את הנוירוטיות, האגרסיות ואת הטירוף שבו, אבל בד-בבד ההתרחשות מביאה למסקנה, לפיה היציאה מהסדר הטוב, ההופכת את עולמו של המנהל על פיו גם הופכת אותו לאדם חיוני הרבה יותר. לא זו בלבד שמותר להתנהל שלא במסגרת לוח הזמנים (לאחר את הרכבת), אלא שלעתים זהו המוצא הקיומי היחיד – הדבר היחיד שיכול להוביל אדם חזרה אל חייו, שהפכו לרצף של אוטומטים מדודים במקום חיים.

 

4. הכותב, האינטלקטואל והכימאי האיטלקי, פרימו לוי (1987-1911) כתב בשירו, יום שני, כך:

*

מֶּה עַצוּב יוּתֵר מֵרַכֶּבֶת

הִיא יוֹצֵאת כְּשֶהִיא מֻכְרָחָה

וְאֵין לָּה אֶלָּא קוֹל אֶחָד

וְאֵין לָּה אֶלָּא נָתִיב אֶחָד

אֵין לְךָ דָּבָר עצוב מֵרָכֶּבֶת

*

אוֹ אוּלָי סוּס רָתוּם לַעֲגָלָה.  

הוּא אָסוּר בֵּין שְׁנֵי מוֹטוֹת,

וַאֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל לְהִסְתֶּכֵּל הַצִּדָּה.

הוּא חַי בִּשְׁבִיל לָלֶכֶת.

*

וְאָדָם, הוּא לֹא עָצוּב, אָדָם?

אִם הוּא חַי זְמַן רָב בִּבְדִידוּת

אִם הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהַזְּמַן תַּם וְנִשְׁלַם

אֲזַי גַּם אָדָם הוּא דָּבָר עָצוּב

(17 בינואר, 1946).

*

[פרימו לוי,"יום שני", אתם החיים בבטחה: מבחר שירים, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, ירושלים 2012]

 

5. ב-16 ביולי 1961, החודש לפני שישים שנה, הוקלט במועדון Five Spots בניו יורק מופע שסיכם שבועיים של רזידנסי של הרכב בן חמישה נגנים, כל אחד מהם הפך לימים לשם-דבר בהיסטוריה של הג'ז. היו שם אריק דולפי (1964-1928) על סקסופון אלט, חליל צד וקלרינט-באס; בוקר ליטל (1961-1938) על החצוצרה; מאל וולדרון (2002-1925) על הפסנתר, ריצ'רד דיוויס על הקונטרבאס (נולד 1930 ועדיין עימנו) ואד בלקוול (1992-1929) על התופים. האלבום פוצל בשעתו לשני אלבומים (המופע נמשך כשעתיים ועשרים) וחלקים נוספים מהמופע, שלא ראו אור, יצאו גם כאלבומי זיכרון לליטל ולדולפי . זהו ככל הנראה המופע המוקלט האחרון של בוקר ליטל, שעוד הספיק לנגן עם דולפי ועם מאל וולדרון, במהלך הימים הראשונים של חודש אוגוסט, באלבומו של מתופף הג'ז מקס רואץ' (2007-1924), Percussion Bitter Sweet. לטעמי, זהו גם אחד המופעים המוקלטים הטובים ביותר שאני מכיר, וזאת מפני שגם הקטעים בו – שהופיעו קודם לכן באלבומים (למשל The Quest מאת וולדרון) מבוצעים כאן ביתר יצירתיות והשראה. קשה להעריך מה היה עולה בגורלו של המופע הזה, אם לא היה מוקלט פעם אחת מראש ועד תום (The Complete Edition של ההקלטה ראתה אור לראשונה רק בשנת 2011). אני מניח שהיו באותם ימים הרבה מאוד הופעות חיות שלא הוקלטו או שהוקלטו ונשכחו, וגם ההופעה הזאת – מבלעדי מי שתיעד אותה הייתה נשכחת לגמרי. אולי לא היה בשום מקום תיעוד לכך שבמחצית הראשונה של חודש יולי לפני 60 שנה נפגשו במועדון ניו יורקי חמשת המוסיקאים האלו.  

    אני תוהה על הצורך שלי לציין זאת, עוד יותר – נוכח האיחור (אלו כבר לא 60 שנים בדיוק), אבל עדיין במסגרת אותו חודש  מה זה משנה בכלל? הלאו את אותו קטע-שמע מתוך ההקלטה אני יכול לצרף לרשימה אחרת בזמן אחר, או לכתוב על האלבום בזמן אחר ביתר אריכות. אבל איכשהו נדמה לי שהזמן הוא כמו רכבת, וכמו האדם או הסוס בשיר של פרימו לוי, חייב להיות יותר מנתיב אחד או קול אחד ליצירת אמנות או למעשיהם של בני אדם, וראוי להיות לזה איזה הד (שמעבר לזמן) גם בישראל ובעברית – במקום שבו האמנים המדוברים הם תמיד (וכנראה גם תמיד יהיו) אחרים.  הזמן הנוקף הוא כמו רכבת, ולפעמים כשאני מאוד בודד, רשימות או איזכורים כאלה (ממש כמו סיפור רכבת-הלילה שבו פתחתי)  הם המלאך הגואל אותי ממלנכוליה. אלו אינם השישים שנה שחלפו ולא יומו האחרון של חודש יולי, אלא הצורך לספר ולו-במעט על איזו יצירת רוח, אדם, רעיון או נוף, ששברו במשהו את המכניזם של הזמן ואת העצבוּת הכבידה שהיא מפילה על האדם, והכניסו בחייו איזה אור דק או קוו על פניו חיוך. כל הבלוג הזה מסתמא הוא בעיקרו סיפור על הניסיון שלי לתעד את הרגעים שבהם לפעמים אני שמח, גם אם אני לבדי; הדברים שמפוגגים בי הכובד והקושי, המזכירים לי שרעיונות ויצירות אינם דברים שמוכרחים להימכר, אבל הם מוכרחים להתקיים; פשוט להיות.

*

*              

בתמונה: תמונה שצילמתי בקרון הרכבת הלילית מבאר שבע, 7.1.2020.

 

Read Full Post »

אני שמח בעולם (אמן ההחטאות)

• 

*

1. אני שמח בעולם (ביקום, בכדור הארץ) ובהזדמנות לשהות בו בחיים האלה. עכשיו ניתן להקטין.

2. כשהרזולוציה המוקטנת מגיעה לגודלה של ישראל, ניתן לומר — אני שמח בישראל 2021, משום שהיא פיסה קטנה מכדור הארץ ועוד; בקושי נקודה זערורית מהיקום. זה לא מעט להיות נקודה כחולה חיוורת, כמעט בלתי-נראית, ביקום שגודלו בלתי נתפס.

3. ניתן להמשיך ולהקטין את הרזולוציה גם לעיר, רחוב, בית, חדר, מח, לב, כלוב צלעות.

4. ישראל אינה אלא פאזה בין הנפש ובין היקום. אפשר לשמוח בזה, לכל הפחות.

5. בשנות הארבעים המוקדמות הִלכו הפיסיקאי היהודי, אלברט איינשטיין (1955-1879), והלוגיקן האוסטרי, קורט גדל (1978-1906), בשבילים המרהיבים של אוניברסיטת פרינסטון האמריקנית. שניים אלו נמנו על אויביהם האידיאולוגים של הנאצים, משום ששניהם למעשה העמידו מערכות מוסדרות של חריגה מסדר. איינשטיין ותיאוריות היחסוּת שלו, שלמעשה בהתמרה הזאת שבין מסה, מהירות אור ואנרגיה, הרג כל יכולת להתבונן על העולם הזה, תוך הצדקת היררכיות חברתיות או לאומיות (גזע או עם), משום שעולמו הפך לעולם מרצד וטרנספורמטיבי, עולם שאולי יש בו תבונה עליונה שיטתית (כך קיווה איינשטיין) – אך תולדותיה – יקוּם שבו מלחמות והבטחות אלוהיות וגאולות לאומיות, נדמות כאוסף מיתוסים שחלף זמנם (מעניין שדווקא הפשיסטים תמיד שבים להחיות מיתוסים לאומיים ודתיים גדולים); קורט גדל מצידו, עם משפטי אי-השלימוּת שלו, הוכיח כי בכל מערכת לוגית או מתמטית, כל שכן גדורה בשפת-אנוש – מוכרחים להימצא חורים, סתירות לוגיות, דברים שלא מתיישבים אלה עם אלה. לא ייפלא שהשניים האלו לא שימחו את הממשל בברלין; ספק גדול הוא אם באמת שימחו את הרוסים או את האמריקנים (אלא בתרומתו של איינשטיין לפרוייקט מנהטן). על כל פנים, בשיטוטיהם ברחבי הקמפוס וגניו, שוחחו גדל ואיינשטיין, על האפשרות לפיה אין זמן. העולם חסר זמן. אנחנו רק חווים אותו מתוך הופעה, מֶשֶךְ (תנועה המשכית) וכיליון ומתוך נסיון לתפוס בכלים מתמטיים, הגיוניים ומדידים את המֶּשֶךְ. ודאי שאת המחשבה הזאת הניעה האינטואיציה – לעזוב לרגע את גבולות האנוש, ולנסות לחשוב על הדברים כביכול דרך עיניו של היקום, ומה שידוע עליו בהווה. באופן המניח כי האדם תמיד חיפש את הדרכים לצפות ולמדוד את גרמי-השמיים, אבל האם התבונה העלאית (במידה שהיא קיימת) באמת טורחת לצפות ולמדוד את הנובעים ממנה בהכרח? כלל התפיסות הדתיות והלאומיות במין האנושי בעצם, לא זונחות לרגע את האמונה לפיה אנחנו נמדדים ומודדים, בין אם על ידי אלוהים, תבונה עלאית, אבות-אבותינוּ, ספרי התגלוּת (אפוקליפסות), נבואות נביאים ואפילו דעות מדעיות שנחשבו דורות בלתי ניתנות להפרכה. כל אלו מייצגים אצל בני האדם תפיסת ערך עצמי בלתי-משתנה, התלויה בנתונים תורשתיים ביולוגיים או השתייכות לקבוצה דתית או לאומית, שלדידה סופה להסתיים תמיד בהגעה למקום הטבעי (גורל האנוש תמיד תלוי בכך שקבוצת היחס שלו תגשים את ייעודה במקום ובזמן). כל תיאוריה גאולית, טלאולוגית או פרוגרסיבית, החוזה קץ ימין או מעבר לעידן חדש, היא גזורת הנחת-זמן. ואם כך? מה עושה את הזמן לאחֵר מאשר מיתוסים אחרים? הלאו, אם נניח כי לאותיות האלף בית (באיזו אלפא-ביתא שלא תהיה) אין כל משמעות בעולם שבו התקשורת נעשית באמצעות חושים שאיננו יודעים אותם (גם ההנחה כי בכל מקום ביקום החשיבה כשלעצמה וכלליה תקֵפים, היא הנחה עודפת); הלאו גם למספרים ולמנייתם – אין בהכרח תוקף כזה, אלא רק כשיטה אחת מני אין-ספור שיטות התייחסות למרחב-חלל; כך גם הזמן. אם ממשיכים בהלך-הרוח הזה עוד קצת מגיעים לאפשרות לפיה, אולי יש חיים אחרים ביקום, פשוט אין לנו את הכלים למדוד או לזהות את החיים האלה, שאינם נענים למערכות התקשורתיות והתצפיתיות-מדידות, שעומדות כרגע לרשות המין האנושי. יתירה מזאת, אם בספרו הזיות איתר הנוירו-פסיכולוג, היהודי הבריטי-אמריקני, אוליבר סאקס (2015-1933), מִתְאָם בין נהיגה ממושכת ומונוטונית בחשיכה או במדבר (בייחוד בהקשר למרחב המדבר האמריקני בדרום ארה"ב), ובין דיווחים על ראיית צלחות מעופפות או חייזרים דמויי-אדם; הרי שיש בכך סוג של חזרה על אמרתו של הפילוסוף הקדם-סוקרטי, קסנופנס (475-570 לפנה"ס), שטען שלבני האדם יש נטייה להאניש את האלים, וכי באותה מידה לוּ לסוסים או לשוורים היתה יכולת לצייר את אלוהיהם – הרי היו בוחרים בסוסים או בשוורים. כלומר, כשמבקשים למצוא רק דברים הדומים לךָ או הנענים למושגים המדידים, שאליה הגיע התבונה המגולמת כרגע במין האנושי, אפשר שמפספסים המון. שימו לב להמון הרבנים המציירים פעם אחר פעם את אלוהים כיהודי אוהב-יהודים; מגן ההתנחלויות ואבי חברת-הלומדים החרדית. זוהי אינטואיציה של קשת המבקש לירות חץ אל מרכז המטרה; רץ איתו אל מרכז המטרה כשהחץ נישא בכף-ידו, וכאשר הוא מצמיד אותו אל המרכז, הוא מריע: "פגעתי! פגעתי!". זוהי אינטואציה שבסיסה עומד קשת שלמיטב הכרתו הוא פשוט לא יכול להחטיא.

6. אבל הרשימה הזאת, אומרה בכלל, ככל שזה היה תלוי בי, בזעזוע נוכח ההצתה העצמית בה נקט פצוע-צה"ל, איציק סעידיאן (26), בערב יום הזיכרון מול משרדי אגף השיקום (משרד הביטחון) בפתח תקוה; ככל הנראה, נוכח התחושה שנזנח והודר – הוא שנתן נפשו בעד הגנת המדינה ומצא כי בדיעבד אין למדינת ישראל שום רצון לתמוך בו לאורך ימים, לסעדו ולחזקו. בבוקר קראתי נציג ארגון נכי צה"ל הכותב כי "איציק עשה את זה בשביל כולנו". איציק לא עשה כן בשבילי. אני בוגר חוויית סף-מוות משירותי הצבאי (רופא כבר הכריז באוזניי על מותי ונשארתי בחיים), שמשרד הביטחון סירב להכיר בהּ, על-אף המלצות חוזרות ונשנות של גורמי פיקודיים, רפואה ונפש. לפי שלא ביקשתי לתבוע, שוחררתי לבסוף לאחר עשור במילואים – על בסיס היותי, כביכול, בעל אישיות אינטרוורטית (מופנמת) – כאשר גם המאשרים את השחרור הבהירו לי שהם בחיים לא יכירו ב-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית/הפרעת דחק בתר-חבלתית), לא מפני שההמלצות שגויות, אלא משום שאסור להם (רופאים צבאיים) להותיר שום פתח לתביעה כנגד משרד הביטחון על נזק שכביכול נגרם לי במהלך השירות. סעידיאן היה לוחם ב"צוק איתן" ולכן הכירו בו, לא היתה להם ברירה. כנראה שמעבר להכרה, נכשלו בטיפול בו ובשיקומו כישלון חרוץ, ואולי גם לא התעניינו יותר מדי. בקיצור, הַמשיכוּ לחלום שהמדינה הזאת אוהבת אתכם ושאלוהים אוהב אותה ודעו שכאשר אתם רצים עם החץ ביד אל עבר מרכז המטרה (גם אם אתם יהודים חילונים ציונים), מצמידים אותו וצועקים: "פגעתי!" "פגעתי!" אתם פוגעים ("בול פגיעה" נקראים גם שירותים צבאיים שהם כעין בור כרוי באדמה) במשחק-המגוחך הזה של ההצדקה-העצמית באנשים שלחמו והושלכו אל שולי הדרך. למזלי, הצלחתי למצוא את הדרך, אבל זו הייתה דרך ארוכה, מכאיבה ומפותלת, והיו הרבה רגעים קודרים שבהם ניכר לי הקשר ביני ובין החברה הנוטה לאהוב את צבאהּ ודגליה ואחוזה באתוס של עליונות מוסרית יהודית – לחלוטין נותק ואינו בר-תקנה. גם היום יש לי ימים שבהם הכול נראה לי קודר ונטול תקווה; כאילו חיי עוברים במכרה-פחם, שאין בו אוויר ולא קצה-אור, ובכל רגע, בעטיה של תנועה אחת לא נכונה, התקרה עלולה להתמוטט עליי ועל סובבי, אבל מצאתי טעם לצאת למאבק.

7. העיתונאי הפולני, יאצק הוגו באדר (נולד 1957), תיאר מוות של כורים כתוצאה מהתמוטטות תקרת המכרה במולדובה באופן הבא:

*

זה כמו האור הלבן בקצה המנהרה, שהמתים דוהרים לעברו, אבל למעשה, זה הפוך – האור הלבן הוא שנופל עליך במהירות מטורפת, וליתר דיוק, ענן חסר אש, מתנחשל וחם כמו גיהנום, והוא מתקרב בפתאומיות מקצה מסדרון הכרייה, בלי אזהרה וללא-קול, שממנו הוא מהיר פי כמה, ואם משהו מבשר אותו – זו רק תחושה לא-מוגדרת ברורה של איום; קול פנימי מבעית ומחריד ומזניק להימלטות, הימלטות שאין די זמן בשבילהּ.

אולי המוות פשוט בא כך? כמו כוח נוראי בלתי-נשלט. ענן לוהט שמקמט, כמו נייר, לוחות מתכת עבים במשקל טונות רבות; מגלגל מסילות כמו חוטי ברזל, ובכוח לא אנושי מוחץ את האדם בשבריר-שניה.

[יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה, מפולנית: מרתה סטנקביץ', אור יהודה 2012, עמוד 223]

*       

   במידה רבה, אדם בוגר טראומה מורכבת, חש את שבריר ההתמוטטות הזאת כל-הזמן; העולם כל הזמן רועד (לפעמים גם הגוף והדיבור מבטאים את הדבר); אתה לא יכול להדחיק. אתה לא יכול לברוח מזה. כשלעצמי, רוב חיי הבוגרים, אני מנסה לעסוק בדברים שנותנים לי אוויר, שקווים בי חיוך. אפשר להגדיר זאת כנסיון להתגבר על חרדה צפה או דיכאון כבד שאורב מעבר לכתף. אין לי אשליות בקשר לחברה האנושית. אני מנוסה בהתמודדויות ארוכות טווח מאז הילדוּת. אני גם חושב שכמה משברים בריאותיים עימם התמודדתי (ובדיקות מכאיבות שגרמו לי להעריך מחדש כל מני סִפִּים בתוכי) גרמו לי לאבד את הפחד. אני יודע שאין לי מספיק זמן על-מנת להימלט. אני נשאר פה בכל זאת, מתוך תפיסת עולם לפיה עליי לעבור את החיים האלה באומץ ובתום.   

   איציק סעידיאן הוא בן סיטואציה אחרת. אני לא יודע מה הוא חווה בעזה והאם יש בכלל מכנה משותף ביני ובינו לבד מכך שלפני עשרים ותשע שנים התעוררתי בתחילת אפריל בבית חולים לאחר חמש-עשרה שעות של חוסר הכרה מחובר לכל מיני צינורות ומכשירים, וכי אני הכרתי את התחושה לפיה המוות אחרי הכאב, נופל כמו תרדמה, ויש להיפרד מהעולם לשלום, מוקדם מדי, ואז קמתי וגיליתי כי התחושה הזאת של ההתמוטטות, הרעד והשבריריות של הכול תלווה אותי מעתה לכל מקום. אני מניח כי כל התאבדות מבטאת משבר רגשי חריף; מצב קיצון שבו נראה לאדם כי הפתרון הטוב ביותר עבורו ועבור סובביו היא ההתאבדות (המוות כמנוחה ללא יקיצה). מעשה כזה עלול להתחולל כאשר אדם אינו רואה אופק, קו רקיע או נקודת-אור, וכאשר הוא חש כי קיומו מכביד מאוד עליו ועל סובביו והוא מעוניין לפטור את כולם מעונשו. למעשה, אני תמיד מרגיש שזה עלול להיות קשור למה שמתאר הוגו יאצק באדר, במלים: "זו רק תחושה לא-מוגדרת ברורה של איום; קול פנימי מבעית ומחריד ומזניק להימלטות, הימלטות שאין די זמן בשבילהּ", ויש אנשים שנשבר להם מזה לגמרי לאחר כמה שנים (מהתחושה שתקרת המכרה עומדת כל-הזמן להתמוטט). רוב מה שעשיתי בחיי מאז גיל 20  קשור בחוויה הזאת באופן ישיר. עם זאת, לפני כשנה חזו לי בשני בתי חולים התדרדרות דרסטית בראיה שתוביל לעיוורון מהיר בשל מחלה אוטואימונית נדירה (אובחנה חצי שנה קודם לכן), לאחר שהוכח שתרופות עזות שניסו לטפל במחלה באמצעותן – לא ממש הועילו ולא הצדיקו את הדיכוי החיסוני לו גרמו. כמעט שנה ללא תרופות – אני עדיין רואה, ההתדרדרות נבלמה, יש שיפור(רוב הזמן). זאת ועוד, אם  השיפור ההמשכי של עיניי יימשך  עד יוני הקרוב, הודיעה הרופאה בבית החולים המטפל בי, כי תיאלץ להודות כי הצלחתי להשקיט מחלה אוטואימונית שעל-פי המחקר עליה נעה אך ורק באופן הולך ומתקדם אל עבר העיוורון, ולא ידועים מקרים שבהם היא נעצרה. מה עשה את זה? אני לא ממש יודע. אולי רק החלפת התחושה הלא-מוגדרת של האיום בתחושה לא-מוגדרת של קיוּם, והבנה עמוקה, שאיני מעוניין להימלט לשום-מקום, זה המקום שלי ואלו חיי. על-כן, אחיה ואוסיף לראות (לפעמים זה כואב לראות). אני מאחל לכל בני-האדם שיפסיקו להיות מאוימים מהתמוטטות.

8. אני לא חושב שאני חי בארץ התנ"ך, לא בארץ התלמוד, ההלכה והקבלה, לא בארצו של עם ישראל, לא בארץ צה"ל. אני חי בארץ שבהּ אני חש צורך לעסוק, כתולדת יהודים בני כל הדורות, ביצירה בלשון העברית. אני יכול לכתוב באנגלית; עם קצת מאמץ, גם בערבית אצליח (אני מלמד שפה ותרבות ערבית-יהודית). עם זאת, אני מעדיף להביע את הפאזה הזאת שבין הנפש ובין היקום, בלשון העברית. זוהי ישראל עבורי – המבע בעברית; אני מודע שהוא מבע אחד מני-רבים, ושהוא חלקי וחסר תמיד (שפות אחרות מלמדות אותי את זה; גם הרהורי-לב על מחסור במלים להביע תחושות ותובנות). אני מכבד ולומד יצירה בשפות אחרות, וכקשת מיומן של עברית, אני יודע, שכאשר אני משגר חיצים אני מחטיא ושב ומחטיא, ויותר משאני אמן-שפה, אם בכלל, אני אמן-החטאה (ממילא אין לי את הכלים הנכונים למדוד אם אני פוגע או מחטיא). המבע החלקי-החסר בעברית הוא מה שיש לי, ובו – חלקי, חפצי ושמחתי. עכשיו אפשר לקרוא מההתחלה.

*

*

*

בתמונה: Shoey Raz, My Whereabouts, 15.4.2021

Read Full Post »

האם את בְּרִיאָה או בְּרִיאָה?

*

ספרו של יונדב פרידמן, אֶקְסִיטַצְיָה (עירור/עוררות), הוא סוג של אוונגרד-פואטי מודע לכך שבמתכוון ולכתחילה הוא מתרחק ממובני השירה המסורתיים-ציבילטוריים, הכורכים את חוויית הטקסט במוסיקה, במשקל, בחרוז, בהנאה אסתטית-מימטית של הטבע במלוא פריחה או בדעיכה. כל שכן,  שירה מקדמת דנא עסקה באיזו התחקות אחר התאמה נסתרת, שאולי שררה אי שם (אולי זהו פשרהּ של המלּה משורר) בין הנפש/הנשמה ובין הטבע המקיף אותה. פן זה של השירה הודגש למשל בספרו של ארתור אונקן לאבגוי (1962-1873), שרשרת ההוויה הגדולה, בה התמקד בשורה של משוררים מטאפיסיקנים, שהגיבו למושגים המדעיים בני זמנם (החל ביוון ורומא וכלה באנגליה של המאה השמונה עשרה), אם על דרך אימוצם ואם על דרך ביקורתם, ולמעשה העמידו על האופן שבו הנפש/הנשמה/התודעה, חיה בעולם המגוון ומעורר הפליאה כעולה מהתבוננותה בו, לנוכח מציאות כתבי הקודש והמדעים.

פרידמן הדוק במדע, בגילויים מדעיים שונים של המאה העשרים. ניתן לאתר בספרו מושגים שונים המעטרים שדות-שיח כפסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי החיים ומדעים מדוייקים. אלא שמגמתו רחוקה מלהיות כל-יודעת (כמקובל במוסדות אקדמיים מסוימים), אלא מקוטבת לכך; דומה כי מוסדות הידע ותובנות המדע בהווה, מפרקים לדידו כל מובן נהיר של נפש/נשמה/תודעה ואפילו גוף, ואף דומה בכמה משיריו שהוא כמו-מאמץ תאולוגיה של תארים שליליים אשר לאדם (בימי הביניים ייצגו באמצעותה של האלוהות הטרנסצנדנטית). כללו של דבר,  אין שום דבר חיובי שנוכל לומר על האדם כאדם. פרט להיותנו הרכבים של אטומים, מולקולות ותאים מתחלפים והולכים (נעים ונתונים בתמורה); חומרים – הקווים בנו רגשות, חוויות, עיצבובים ועורריות –  קשה עד בלתי אפשרי לומר מהו האדם, ומה עושה אותנו בני אדם.

פרידמן לא מנסה לדעת; הוא מנסה לתאר, כאנתרופולוג של העצמי, החוקר את אורחותיו ואת עולם הריטואלים (המתחלפים) המאפיינים את תנועת הַהֱיּוֹת שלו-עצמו. הוא אינו גנוסטיקן, לא אפוקליפטיקן וגם לא מייצג מובהק של הטרנס-הומניזם ועתידנים אחרים. הוא אינו בורא הווה ולא בודה עתיד, ובמידה מסוימת גם לא משתדל להישען על הישגי מסורת השירה. במובן זה, הוא אינו ננס העומד על כתפי ענקים (ברנאר משארטר, אייזק ניוטון) אלא תודעה תמהה על עצם היותה תודעה, המכירה בכך כי עצם תובנותיהם של תודעות קודמות אינן אלא תימהון מתמשך על המצב האנושי ועל עצם יכולתנו בכלל להשמיע את הטענה כי יש מצב אנושי וכי הוא אינו זר לנו. לא ייפלא אפוא כי המחבר (המשורר) מקדיש את ספרו "לכל מי שמצוי בסכנת הכחדה" או מציב כמוטו את אגרת פאולוס אל הקורינתים בהּ נאמר: "הנה סוד אגיד לכם: לא כולנו נמות, אבל כולנו נשתנה" (פרק ט"ו פס' נ"א). כבר בשיר הפתיחה הוא מסגיר את הכמיהה להיות ולהיוותר חסר פשר, מדורדר לשיר, כושל לשבות חן עם נגיף השפה. שירה בעברית לדידו אינה אלא מבוי סתום, כעין מאמץ של נירונים, אקסונים ותאים לדפוק במקובץ את הראש בקיר (ולהינחם על המאמץ).

    על השפה כוירוס מהחלל החיצון העמיד לראשונה סופר ה-Beat,  וויליאם ס' בורוז (1997-1914), באחד מסיפוריו הקצרים; לורי אנדרסון הפכה את השורה לפופולרית כשקראה לאחר משיריה: Language is A Virus. לפני כעשרים שנה (או קצת יותר) פרסם המשורר והמתרגם דורי מנור שיר בשם: Fin de siècle, בו דיבר על השירה כנגיף האלוהות הנישא באדם (יש רק לקוות להידבק בו). גישתו של פרידמן מנוגדת, מניה וביה. הוא אינו הבן לשושלת קדושה של נביאים-משוררים מורמים מעם, אלא אדם מועד ומדורדר לשפה ולשירה העברית (הכי הפוך מבן נבחר);  בשירה אין סיכוי, היא לכל היותר מבקשת "אנא מכם עתיד", כבריה שהורחקה ונדחתה, או כחיה הנכחדת, שזמנה קצוב ושאול, וכך גם זמנם של שיריה.

הואיל ואין לי סיכוי להקיף ברשימה אחת את הספר הזה. אני אסתפק בקריאת שיר אחד. אני מקווה שיבהיר, מדוע שירתו של פרידמן, היא בעיניי, לא רק קול חדש וחיוני, אלא פוליפוניה שלימה ושבורה, שמעמידה על הפרדוכס הארוך שבהמשך נשיאת מסורת השירה העברית.  זוהי שירה אינה מבטלת זמן קוראיה על ניסיון לשאת חן, ולדבר במוסכמות ובמקובלות. לא ניכר במשורר כי משאת-נפשו היא להקריא שירה בפסטיבל המשוררים שבמטולה:

*

 חֹם גחמני מקונן בשובַךְ שפתיךְ כיונה בעונת ההטלה, דוגר על ארגמנן בסבלנות מסנוֶרת של קרינה. מתוך אינרציה עצבית, מתמירה, עיניךְ בוזזות כקונקיסטאדור את הנגלה, מפגיעת חניתהּ של שמש תקיפה בשִִּׁנֵּי המכרסם של ילדה מבֻיֶּתֶת, נאותה, ועד לְבֹהַק מעותיה של קבצנית בּלוּיָה. אמךְ זִמּנה את גופךְ לארוחת צהרים חריגה, ידידותית כטבילת ידיִם בְּלָבָה פעילה, על מנת לבשר לך שהיא עוד תבקע ממך בעוד עשרים שנה כפי שפטריה מנצָּה מראשהּ של נמלת קציר נגועה. מצביעה על אפךְ כעת זירת רצח פחוסה, היא נקבה בסנטימטרים אליהם ינסֹק לעת קמילה, ציְּנה בפֵרוּט נהנתני כיצד תקֻלּפי על-ידי טפריה האדישים של זִִקנה. מַפֹּלֶת שָׁדַיִם, התפרצוּת שתנית מהשפכה, חֻרְבָּן השֵׂעָר ועליָּתהּ הברברית של ההקרחה: מולידתך תארה בשטף סימפטולוגי כיצד הורמונים יפשילו ממך את עלומיִךְ, יחבשו אותך בצלם קשישה. מחֻללת בקִצֵּך, את אוחזת בראשה של אמך היחידה, חובטת אותו על רסס חמה בכנפיה של שפירית בגירה, על תופסת אור בבטנהּ המרצדת של ברֵכת שחיה. דנדון צלהּ של צִרעה מרֻחקת, ענוה, מרחף בלֵאוּת אפלה על לסת מדרכה פנויה, נועץ בפעימתך משאלה אלרגנית, תפוחה, לא להיות בְּרִיאָה אלא להיות בְּרִיאָה.

[יונדב פרידמן, 'לא התכונתי להאם את בריאה, התכונתי להאם את בריאה', אקסיטציה, עורך: עודד כרמלי, הוצאת הבה לאור: תל אביב 2019, עמוד 53 (המקור מנוקד כולו)].  

*     

    אני זוכר שפעם ביקשתי לערוך מפגש לימוד בחוג של חובבי שירה ולהקדישו לשירת גבריאל בלחסן (2013-1976). סח לי המשורר הותיק  שארגן את הערב לאחר שקרא כמה דוגמאות ששלחתי אליו: "זו אקספרסיביות חסרת שליטה של חולי מתפרץ המולחנת על גבי מוסיקת רוק".  מהפרסקטיבה שלו אולי הוא צדק. גם את השיר שלמעלה אפשר ודאי לקרוא לקרוא מפרסקטיבות שמרניות מסוימות, המקנאות לאיזו מסורת ממושקלת של שירה, כאקספרסיביות חסרת שליטה ומנוח; בלוק של מילים; שטף מלים קדחתני שלא ברור לאן הוא חותר, וכבן חורג לכל מסגרת. לדידי, קריאה כזאת תפספס את הנקודה.

*

*

מה יש לנו בשיר מבחינת תנועה? מעוף של יונים, קולומבריום, לבה, קבצנית בלויה, פטריה מנצה, נמלה נגועה, שפירית, שפת בריכה, צרעה –  כל אלו תנועות של טבע הנוגעות לעולם השיח האנושי. בדרך כלל, משמשות בשירה למטאפורה או דימוי שמאנישים איזו תנועה רגשית או מחשבתית באדם. כאן, כל ההתרחשות הזאת מנותקות מתודעת הזמן הלינארי באדם. התנועות האלו, כמו בהאיקוּ או בטאנקה, אינן חותרות לעתיד או לעבר. הן הווה נע, שתנועתו הנשכחת, מעובדת למלים ולזיכרון, אף שהתנועה מזמן חלפה.

מנגד להן, ישנו השיח האנושי בין האם לבת (שיח אמיתי או מדומה; לא ברור האם האֵם שם או שהיא פשוט עולה מתוך מחשבותיה של הבת, וכל המתואר מתרחש בתודעת הבת עצמה); השיח הזה כולל חרדה מהותית מפני חץ הזמן, ומפני ההזדקנות, הבלות, החולי והמוות.  הפחד להיעשות כהוריךָ המזדקנים והולכים, והידיעה (האנושית) כי כך וכך, כמוהם ממש, עוד תגדל ותשפל ותחדל. כאן מעמיד המשורר על כך שכל מחשבה על העתיד כפרט, סופו להסתיים בחרדת הסוף (ובבנות הלוויה המאיימות שלה: קמילה, זקנה, מפולת שדיים, התפרצות שתן, הקרחה והקששה).

הממד היחיד בשיר שבו שני הקטבים שתוארו נפגשים הוא האלרגיה: התגובה האלרגית לצרעה היא בד-בבד התגובה האלרגית לודאוּת החרדה. המוצא היחידי מחרדת-הסוף היא המשאלה: לא להיות בְּרִיאָה (Healthy) אלא להיות בְּרִיאָה (Creation). זוהי גם במידה רבה משאת-שירתו של פרידמן: להינתק מחץ הזמן הלינארי, משיח הזהויות האנושי, מהמקומי, מהגילני  – ולהצליח לתאר את התנועות הבלתי-מעוגנות-בשיח: תנועות האני – לא בבחינת הֱיוֹת לקראת-המוות, אלא דווקא אני המנכיח תנועות ותנודות החולפות בחללו הפנימי והחיצוני של העצמי והעולם, שאינו עסוק בשימור העצמי.

להכרתי, אין כאן בריחה או הדחקה; אלא נסיון לברור מוצא; במקום בו לא שמעו על מוצא; או למצער ינסו כל הזמן לשכנע אותך לחיות עם מה שיש (אין ברירה!). אבל הברירה אינה לחיות עם מה שיש או עם מה שאין או לא לחיות בכלל; אלא לכוונן את תיבת התודעה (והתהודה) כיוונון שהוא במהותו אחר (לא לפחד לנגן תווים שגויים; פרטיטורות שמנפצות את המוסיקה הידועה כבר לגזרים). יש להניח כי זה מעורר בהלה תחילה, ובפרט כשאין שום דרך המוליכה אותך לקבע את העין להתבוננות אחד ויחידה. אבל אולי זו הדרך האפשרית לשמור על הצד הבריאתי (השייך לבריאה כמהות); זאת אומרת, במידה שהדרך הזו אפשרית.

*

*

השקת הספר "אקסיטציה" מאת יונדב פרידמן תתקיים ביום ד', 2.10.19, 21:00

ברדיו אי פי ג'י בי, רח' שד"ל 7, תל אביב יפו

בהשתתפות: ליאור זלמנסון, אלכס בן ארי, שני פוקר, ספיר יונס, עודד כרמלי, ויונדב פרידמן

תוהו ובואו. הכניסה חופשית.

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים.

 

בתמונה: Shoey Raz, External and Internal Movement, September 2019.

Read Full Post »

על מה עומד ההווה?

*

הֲיָכֹוֹל הֶעָתִיד לַעֲמֹד עַל הַמַּשְׁמָעוּת וְלִהְיוֹת מֵעֵבֶר

לַתְּבוּנָה? עַל מָה עוֹמֵד הַהוֹוֶה?

[ואלאס סטיבנס, מתוך: 'תיאור של איש אפלטוני', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 115]

*

הזדמן לידי גיליון תיאטרון, 46 (בעריכת: פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד; ספטמבר 2019), המוקדש בחלקו לתיאטרון הפרינג' והאוונגרד של סמדר יערון, כולל ריאיון מקיף עימהּ. בחלקו האחרון מצאתי פרסום קטן, המשתרע על פני שלושה עמודים דברי ח"נ ביאליק (1934-1873) לשחקני הבימה במוסקבה בשנת 1921 (המכתב חתום: ג' ניסן ה'תרפ"א מוסקבה), המובאים לראשונה בכתב ידו לצד פיענוחם ומבוא קצר מאת פרופ' זיוה שמיר. ביאליק כתב שם, בין היתר:

*

… ללשון העברית אין אפילו זמן הוֹוֶה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הֹוֶה" שלה הוא רק מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָּרֵשׁ ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תואר ונפסל להוראת זמן. ואלי גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהיה לעתיד והעתיד לעבר. "ויהי" והיה" מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.   

[ ח"נ ביאליק לשחקני הבימה במוסקבה; בתוך: זיוה שמיר, 'העלילה והפתוס של התיאטרון העברי', תיאטרון, 46 (2019), עמוד 106]. 

*

ביאליק שלל בדבריו את הימצאות ההווה בעברית. לדידו, ההווה הוא רק כפסע-מדומה בין עבר לעתיד (יְהִי יותר מהֹוֶה), ולכידתו הינה כהרף-עין, שאינו מורה על התרחשות ממשית, אלא דומה הופך מיד לכעין תצלום, המקפיא לרגע תנועה,זמן  שנקרש. עם זאת, גם שם, כשהוא קרוש – רואה ביאליק את התנועה השוטפת והמתרוצצת בקרבו בין עבר לעתיד; לדוגמא: ו' ההיפוך המקראית "ויהי" או "ויאמר" שהוראתן עבר (מעשה שהתרחש כבר); ומנגד, "והיה" ("והיה ביום ההוא…") המורה על התרחשות עתידית.

קרישת הזמן מעלה על הדעת דם הזורם בעורקים ונשלח ברחבי הגוף מכאן לשם. ביאליק מזהה את החיים כתנועה בלתי פוסקת, רצוא ושוב, שכל מנוחה בהּ היא רק היחלשות-זמנית של מרץ החיים הבלתי חדל. בנוסף, קרישת הזמן מעלה על הדעת רגל קרושה – אותו תבשיל (אין להרחיב בו) שהג'לטין הקרוש בו נדמה תמיד, כמנהל אילו חיים תנועתיים משלוֹ, ויטאליות של דוממים, אף על פי שהיה אמור להיוותר בחוסר תנועה.

מצד אחר, כדאי לשים לב לכך שביאליק מתחקה אחר שתי מגמות בולטות בחיי הרוח של תחילת המאה העשרים: א. הדגשת התנועה, המרץ, השינוי, התמורה – לכך יש להניח השיאוהו לא התגליות הפיסיקליות בלבד (תורות היחסות), אלא גם האידיאולוגיות המצויות של הזמן: הציונות, הקפיטליזם והקומוניזם –  כולם הדגישו מאוד את התנועה החיצונית, ואת החתירה לתמורה ללא עצירות ונסיגות לאחור מתוך חתירה להשגת תכליות מדיניות, פוליטיות, חברתיות ופיסקאליות; ובעצם, בימים שלאחר התגברות הקולות המדיניים בהנהגה הציונית היחלשות כוחו של "אחד העם", מורו של ביאליק (ראש חוג אודסה), לא רחוק הוא כי ביאליק, שבאותו עת כבר לא היה משורר כה-צעיר, השגיח במרץ העשייה של הצעירים, וכבר לא ראה לעוצרם (כפי שאולי נהג עשור ומשהו קודם לכן, כשהטיח בציונות המדינית ובעסקניה דברי תוכחה, ב-"מתי מדבר" ו-"אכן חציר העם". על זריזותם הנמהרת להקמת ממסד פוליטי, מבלי לטרוח על השכלתו וערכיו של העם. ב.  התפיסה התיאולוגית והפילוסופית המצויה (אפלטון, פלוטינוס פרוקלוס ועבור לרמב"ם וגם רמ"'ק ורמח"ל) של האל כמצוי מעל ומעבר לטווח הפיסיקלי של הזמן והתנועה וכקשור למארג החוקים נצחיים (מעל הזמן) וקבועים (תמידיים), המפעילים את ההוויה על כל מדרגיה.  האל אינו פועל (בחלק מהשיטות הוא חושב ובחלקן מצוי אף מעל לכל מחשבה) –  הבריאה היא רצף של סיבות ומדרגים (היפוסתזות) הנובעות מהאלוהות (האחד) –  ובעצם פועלות בשמו, ואילו האדם מייחס את כל המפעלות לאלוה, המקיים באופן מטאפיסי, נצחי (או למצער: על-זמני) את כולן. לפיכך, השפה, כיצירה אנושית מתפתחת, אמורה לשקף תנועה בלתי פוסקת של התרחשות; כאשר האל הטרנצנדנטי מצוי מעבר לשפה –  ולכן קשה ליחס לו פעילות שפתית (וודאי שלא בזמן). סגולתה של העברית אפוא, על-פי ביאליק, היא שטבועה בה מראשיתהּ ההבחנה הזאת בין הפועל ובן-החלוף ובין העומד, הקיים לעד מעל-הזמן, אשר לו מיוחס כל המפעל; עם זאת, אין הוא פועל כדרך שהאדם פועל, לא חושב כדרך שהאדם חושב; וממילא לא מדבר כדרך שהאדם מדבר.  וכך הפכה העברית למדיום הנע עם זרם הזמן מן העבר אל העתיד, אלא שלעתים הזרם מתהפך.

על ממשות דומה של פעלתנות בלתי-פוסקת בכל מארג הבריאה, עמד גם חוקר הפילוסופיה היהודית והערבית, בן בודפשט, דוד קוֹיפמן (1899-1852), בטקסט שנכתב במקור בגרמנית, אשר אין לי כמעט ספק שעמד לעיניי ביאליק (אם משום חיבתו הגדולה למשורר שלמה אבן גבירול ואם משום שקויפמן היה מחשובי חוקרי ההגות היהודית בהקשריה הערביים בשלהי המאה התשע-עשרה). מפאת אורכו ורוב-משמעותו, אביא אותו בהזדמנות אחרת.  כאן, חשוב לדעתי, להביא את דעת ברוך שׂפינוזה (1677-1632) שבמידה רבה ראה גם כן בעברית את האספקט הזורם של תנועה ותנודה:

*

[…] בעברית, התנועות אינן אותיות. לכן אומרים העברים ש"התנועות הן נשמת האותיות" ושהאותיות בלי התנועות הריהן בבחינת "גוף בלא נשמה" (שני הדימויים מצויים בספר הזוהר). אכן, כדי שההבדל בין האותיות לבין התנועות יובן בבירור רב יותר, אפשר להסבירו על ידי המשל על החליל שהאצבעות נוגעות בו לשם נגינה; התנועות הריהן צליל  המוסיקה, האותיות הריהן הנקבים שבהן נוגעות האצבעות.

[B. De Spinoza, Abrégé de grammaire hébraique, Edited par J. Ashkénazi et  J. Ashkénazi-Gerson, Paris 1968, pp. 35-36; מובא בתרגומו של יורם ברונובסקי בתוך: מוריס אולנדר, לשונות גן-עדן –  ארים ושמים: זוג מן השמים, מצרפתית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1999, עמ' 49-48]

*

אתמקד רק בתפיסת שפינוזה כי מבלעדי התנועות (המוסיקה המניעה את האותיות/התווים) גופני האותיות הריהם כגופים מתים. תפיסת הקריאה אפוא, ממש כמו תפיסת המוסיקה, מתבססת על רצף המשתנה תדיר. רשאי הנגן/הקורא להתעכב על הברה/אות/צליל, אף לנגן/לקרוא אותו כשהוא משנה את קולו או את אורך ההברות, אולם בסופו של דבר, הוא ייאלץ לעבור להשמיע אות מוּנָעָת אחרת. כלומר, גם אליבא דשׂפינוזה מתבססת העברית על תנועה, תנודה, ומעבר –  יותר מאשר על השתהות, עיכוב או עמידה.  יצוין גם, כי בתרגומו העברי של שלמה רובין לספרו של שפינוזה (דקדוק שפת עבר, קרקא תרס"ה/1905, עמוד 18) מובאים הדברים שצוטטו לעיל מבלי הסוגריים המפנות לספר הזוהר כמקור הרעיוני של שׂפינוזה, וכפי שנראה מיד (בתמונה למטה). הפניה זו אמנם לא מופיעה בגרסת המקור בלטינית (1677), וכפי-הנראה נוספה במהדורה הצרפתית ממנה תרגם ברונובסקי. לפיכך, אין הכרח כי שפינוזה הכיר את הרעיון דווקא כרעיון שמקורו בס' הזוהר, ואפשר כי שמע אותו מפי אחד מהרבנים שלימדוהו בצעירותו (ר' מנשה בן ישראל או ר' שאול מורטירה) באמסטרדם, שכן כפי שחיבורו זה מראה, למרות שלא הותיר אחריו ספר בעברית, שׂפינוזה הבין היטב עברית. זאת ועוד, מקור רבני קדום נוסף שעליו יכול היה שפינוזה ליסד את דבריו הם דברי המשורר, הפילוסוף והפרשן, אברהם אבן עזרא (1164-1089), המוזכר לא-אחת בכתביו, שבביאורו על עשרת הדברות בפרשת יתרו (שמות כ,1) כתב: "דע כי המלים הם כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי". 

*

*

בנוסף, שפינוזה דווקא הקדיש את הפרק האחרון בספרו זה, Compedium Grammatices Linguae Hebraicae,  לשמות בבינוני (הווה), וכך כתב:

*

בינונים הם תוארים המבטאים איזו פעולה. או כל הרגיל להיות מסומן בהשם. כעין מצד איזה דבר או אופן בבחינת זמן … ובכן אקרא לאלה בינונים כמה שהם מציינים איזה אופן, שבו נסתכל דבר במצבו ההוה, אבל בעצמם משתנים לפעמים אל שמות תוארים גמורים, המציינים איכויות דברים. ד"מ סוֹפֵר הוא בינוני המורה "אדם מונה וסופר" היינו שמתעסק עתה במספרים  … שוֹפֵט אדם שמתעסק במשפטים, אבל לפעמים הוא איכות אדם הממונה על המשפטים … ככה הבינותי שם הפועל נִבְחָר … מורה לפעמים באיכות דבר "המצוין" כלומר דבר הראוי מכולם  להיות נבחר … 

[דקדוק שפת עבר, מהדורת תרגום שלמה רובין,  קרקא 1905, עמודים 114-113].

*

   לדעת שׂפינוזה, צורת ההווה בעברית מציינת השתהות של משך-זמן על תצורה מסוימת, כעין עמידה על הדבר, טרם ייסחף בזרם הזמן. ורק לעתים היא מבטאת פעולה שהתקבעה לגמרי והפכה עומדת ותמידית. במובן זה שבעל-מקצוע שהתמחה (שב ושנה מלאכתו ועמד עליה) אכן מכונה על שם מקצועו, אין משום שהוא בעל-מקצוע ואין על שום האיכות שאין עליה עוררין שמומחיותו מסיבה לתחום העיסוק (במובן זה שנאמר היום כי גם טכנאי המחשבים וגם יזם ההייטק, המזניק טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך – שניהם אנשי-מחשבים). מבחינה זאת, ההווה לדידו של שפינוזה מבטא עצירה מתודית של הזרם הקולח בין עבר לעתיד; בידודה של תופעה בזרם של תצורות ותופעות – המאפשרת לנו להביט לאיזה הרף-זמן ועין, בבהירות אל החולף ועובר על פנינו;  היכולת לעמוד על הדברים החולפים, איכותם ומהותם – היא לדידו של שפינוזה, ככל שהבנתי את דבריו, המידה היותר מצויה של הווה [קצת מזכיר גרסא מוקדמת של ה- Épochè  אצל אדמונד הוסרל, שלעצמו הינה מורשת הספקנות העתיקה].

הבה נתגלגל קימעא בנהר הזמן, אל ראיון טלוויזיוני, משנת 1984 (תודה לאוצר, המוסיקאי וחוקר האמנות, אוֹרי דרוּמר שהביאוֹ לידיעתי לפני כמה ימים), בו השמיע המשורר דוד אבידן (1995-1934) את הדברים הבאים בקשר לתל-אביב (העיר), אבל דומה כאילו  דבריו מוסבים גם אל העברית ואל השירה העברית החדשה, ואל הקושי להבחין בהווה שלה:

*

תל אביב דומה לשני גלגלי שיניים הנעים בשני כיוונים הפוכים. אחד נע קדימה בזמן והאחר נע אחורנית – והאחד עוצר את השני. אני מסביר את זה בכך שלתל אביב יש, מצד אחד, עוצמת אנרגיה אורבנית שמזכירה את הערים הדינאמיות ביותר בעולם. אבל מצד שני, יש בה גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר.

[דוד אבידן, מתוך כתבה טלוויזיונית מאת מנחם "מוקי" הדר, צולמה בפילם שחור לבן לרגל 75 שנה לתל אביב, דקה 01:04-01:40].     

 *

*

אבידן כאן הוא במידה רבה ממשיכו של ביאליק (ההוויה היא חסרת מנוחה) למעלה מממשיכו של שפינוזה. תל אביב שלו (וגם העברית שלו) היא חסרת הווה, וקשה מאוד להעלות על הדעת שקיימת בה מנוחה ואפילו עמידה; אבידן מעמיד זו מול זו (מדויק יותר: זו כנגד זו) שתי תנועות קוטביות המניעות את העיר: הראשונה – תנועת ההאצה, שמקורה הוא עתידני-קפיטליסטי-וטכנולוגי במובהק; השני – תנועת ההאטה המסתורית, המשתקת, המדיטטבית והמדברית – אותה הוא מזהה כבקשה פנימית של האורבני לשוב להיעשות מדבר.

את תנועת ההאצה לא זיהה אבידן מפורשות עם "המערב" אולי בשל הערצתו הגדולה לתרבות היפנית –  לקרטה (מיפנית: היד הריקה) ולקידמה הטכנולוגית, במיוחד: לייצור ההמוני של מוצרי אלקטרוניקה, מחשבים ורכבים מתוצרת יפנית באותם ימים (ההערצה הזאת ניכרת במיוחד בסרטו הארוך שדר מן העתיד משנת 1981); את תנועת ההאטה והשיתוק זיהה אבידן מפורשות עם "המזרח", יש להניח –  המזרח הקרוב (התיכון), אך ייתכן כי גם אל התכנים המדיטטיביים (יוגה, דאואיזם, וטאי צ'י וזן בודהיזם) שמגלם המזרח הרחוק. עם זאת, אבידן אינו מבטל את התנועה "אל המזרח" מכל וכל ואינו מבקש לפסול אותה. הוא רואה בשתי התנועות תנועות חיוניות בחיי העיר, שבמידה מסוימת מקיימות אותה. קשה שלא לחשוב על התנועה הדיאלקטית הזאת, כתולדה של המחשבה ההריקליטית (אחדות ניגודים, הוויה והפסד), ההגליאנית (תזה-אנטיתזה-סינתזה), ולבסוף— הניטשיאנית (האפוליני והדיוניסי – הראשון ניכר אצל אבידן בהאצה, בעוצמה ובמחשבה תכליתית; והאחרון – בסתר, בהאטה, במיסתורין, בשקיעה בעצמי, ושניהם נחוצים לצורך ההרמוניה בתרבות; כאן ניכר כי אבידן הולך אחר הולדת הטרגדיה).  כמו כן, עולה כי לאבידן, כעין בן-בנם של המשוררים הפוטוריסטים באיטליה ובפורטוגל, אין עניין מהותי בהווה; וכי ההווה לדידו, מה שנחווה כהווה, אינו אלא אשליה שגורמת תנועת ההאטה והמיסתורין, כאשר התנועה האנרגטית-אורבנית מבקשת להזניק את הממשות הישר אל העתיד.

לפני עשר שנים, בספר שיריה, דּיוֹ אדם  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009) ביטאה המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, תנועת נגד לכל הגברים המערביים — בהם דנו עד עתה:

*

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן אֱמֶת בּוֹ מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

בּוֹ תָּמִיד נִשְׁאָר מָקוֹם

שָׁם גַּם שְׁאֵרִיּות שֶׁל קוֹל הֵן שָׂפָה

עֲבָרִים וַעֳתִידִים רָצוֹא וָשׁוֹב נָעִים

בְּתוֹךְ חַשְׁרַת הָאֹפֶל הַכְּבֵדָה שֶׁל הַהֹוֶה הַָרָּץ

אָץ דָּץ שׁוֹרֵק כְּשֶׁהַיּוֹם מֵאִיר כּשֶׁהַיּוֹם מַעֲרִיב

מְתַרְגֵּל הַטָּיוֹת בְּעוֹד הוּא בּוֹנֶה בְּעוֹד הוּא מַחֲרִיב

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל

שֶׁבּוֹ לֹא קוֹרֶה דָּבָר וְהַכֹּל

שֶׁבּוֹ מְחַכִּים הַגָּן וְהָעֶדֶן לָאָדָם הָאַחֲרוֹן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן

שֶׁיַחֲזֹר עֵירֹם וְיָחֵף מִן הַשְׁאוֹל

[חביבה פדיה, דּיוֹ אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 39]

  *

אם אצל שפינוזה, ביאליק ואבידן נדחק ההווה אל שולי תנודות הזמן מן העבר לעתיד (או של תנועת ההיזכרות הפונה לעבר); אצל פדיה – הכל נתון בהווה, בו מתרחש הכל,  בו יש מקום (והכלה) לכל, ואילו העבר והעתיד מתנודדים מעבריו, קטנים וחדלים. פדיה מתארת ההווה (בינוני עומד) כאמת היחידה, המאפשרת מצידה את התנועה הזאת של העתיד והעבר. עם כל זאת מדובר בחשרת אופל בה גם שאריות של קול הן שפה, קורה שם שום דבר והכל, בוכה בו הריק הגדול, הראשון הוא אחרון, הכל חוזר אליו עירום ויחף, שומעים משהו, רואים משהו, אך דבר אינו נהיר.  בהקשר זה, עולות בזכרוני שורות החתימה של  השיר "אי" מאת זלדה (1984-1914): רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים/ הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת. ואכן, אם תפילה במקורות היהדות היא זמן של בינוני עומד — במהלכו מנכיח המתפלל בתודעתו את אלוהים כפי כשריו; הרי אותם רגעים עשויים להיות כעין מפלט ועוגן במערבולת החיים; בתווך מלא שאון ורעשים –  מגלה האדם אפשרות אחרת (חוויית זמן אחרת).

באסלאם – משמו של אללﱠה שאין עוד מבלעדיו, נובעים תשעים ותשעה שמותיו היפים; כולם בזמן בינוני-עומד (הווה); באופן מקביל, גם אם לא לגמרי, מה המוסלמי נוהג למנות את שמותיו היפים של האל, כך היהודי הנשמע לציוויי ההלכה מקפיד לברך מאה ברכות מדי יום; לא כולן מצריכות עמידה, אך בכולן הוא כביכול עומד מול בוראו, או לצער מנכיח (בהווה) את אלוהיו בחיי תודעתו.   עמידה היא כמובן אחת מכינויי התפילה (תפילה העמידה, תפילה שמונה עשרה שמאז נתוספה אליה ברכת המינים מונה י"ט ברכות). היהודי מתפלל בימות החול שלוש פעמים ביום: מעריב (כשהיום מעריב), שחרית (כשהיום מאיר) ומנחה (כשהיום נוטה); נוספות על התפילות – סדרות נוספות של ברכות ועניית אמן – כולן נועדו כדי להשלים מניינן של מאה ברכות ביום. אפשר כי מאה הברכות הן כעין מזכרת, לדברי האמורא ר' יוחנן, במסכת ברכות מן תלמוד ירושלמי: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו למה שאין תפילתו מפסדת" (דף א ע"ב), כלומר שיהא אדם מנכיח בתודעתו של האלוהות כמה שיותר, ויהי כעומד לפניה תמיד (השוו: רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג' פרק נ"א). בנוסף, פדיה מזכירה כי בינוני עומד הוא  "זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל" מה שמהדהד גם את מאמר האמורא ר' יהושע בן לוי:  "תפילה כנגד תמידין תקנום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ"ו ע"ב) ובהמשך כי "אין עמידה אלא תפילה". כלומר, התפילה היא תחת הקרבת קורבנות התמיד (תמיד של שחרית ותמיד של בין ערביים) בבית המקדש ותחת אש התמיד של המזבח שהיתה לוחכת את שרידי הקורבנות גם בלילה, ועל-כן, תמידית. באין קורבנות (זמן חורבן המקדש) התפילה או העמידה בפני האלוהים (הנכחתו בתודעה) היא הדבר הקרוב ביותר לתודעה המקדשית, הגם שיש בה דבר מה שלא נתמלא חסרונו. למשל, מדרשי האגדה פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתיי תיארו את העולם נטול המקדש, כמקום הנתון ברעד ובחוסר יציבות תמידית, כמו ניטלה ממנו ליבתו, ואילו המקובל ר' מנחם רקנאטי (איטליה, מאה השלוש עשרה) תיאר בספרו טעמי המצוות  את העלאת הקרבנות בבית המקדש, כמי שהעמידו את הקירבה בין האדם לאלוהות, על המדרגה העילאית שבאפשר. חסרון המקדש על פי תפיסה זו כמו עוקר מהעולם את ה-Axis Mundi (ציר העולם) שלו, אך תמורתו היחסית היא הנכחת האלוה בתודעת האדם בזמן התפילה. התפילה אפוא, אליבא דפדיה, ובניגוד לקודמיה הגברים, היא המקיימת את ההווה, את הבינוני העומד, ואת ציר העולם היחסי. זוהי גם השעה שבה האדם, ראשון ואחרון, שבים משאול התמורות ומשאון החלוף, וחווים, לו לרגע, את עצמם ואת מהותם ביחס לנצחי, לבלתי-משתנה, למקור כל הדברים.  מן הפרספקטיבה הזאת ודאי –  הזמן הלינארי שתארוּ ביאליק, שפינוזה ואבידן, כלל אינו מגיע כדי הבנת נקודת ההווה הזאת [נקודה היוצרת מסביבה כעין מעגל (זמן מעגלי-סירקולרי) – הכל יוצא ממנה ושב אליה].

מעניין להציב את פרשנותהּ של פדיה למושג "בינוני עומד"  (כתפילה וכקרבת האל) בתווך דבריו של אבידן על "גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר." לא רק על-שום הקוטביות המובעת הנשמעת בו בין מערב ומזרח; אלא יותר מכך משום שלפתע נדמה כאילו הוא רומז לציור פני העיר כמקום שבו המתרוצצים אחרי התכליות המעשיות, ומנגד – העומדים נוכח (מכוונים, מנכיחים, ממדטים, חווים בתודעתם כאילו יש הווה מהותי ויש ציר לעולם) – הם שני פנים של קיום אנושי, ובעצם מתוך אחדות-הניגודים הזאת על הפרספקטיבות השונות האצורות בה, נובעת מיטב יצירתו של האדם.

*

*

הערב, 17.9.2019, 19:00-21:00, במוזיאון תל אביב לאמנות – הופעה חיה בתערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" ביום הבחירות. 
שלושה הרכבים אשר יסמפלו, ינגנו ויסנתזו את קולו של אבידן. ערב שני בסדרת אירועים שיעוררו לחיים את ארכיון הקלטות שהשאיר אחריו דוד אבידן.

הקדמה מאת אוצר התערוכה: אורי דרומר.
מופיעים:  1. Astral Projection מארחים את רוני סומק 2. אמינקו (עידו אמין) 3. דניאל סלבוסקי; סאונד: דניאל קסטנבוים. 

לרכישת כרטיסים >> או בקופת המוזיאון. 
הכניסה למוזיאון כלולה בכרטיס להופעה | מספר המקומות מוגבל

 

בתמונה: Mark Rothko, Untitled,  Pen and Ink on  Paper 1961

Read Full Post »

שדירה, שיויון, חירות

*

ספרהּ של אמנית הצילום, ורד נבון, השדרה: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מתעד את שדרות ירושלים ביפו לאורך כמאה שנים ויותר, במסע ההולך בין הבניינים המרכיבים את השדרה, ומספר את סיפוריהם, ואת תהפוכות חיי מייסדיהם. לעתים גם את עלילות האנשים שדרו ופעלו בהם. מטבע היותה של יפו עיר מעורבת, זהו במידה רבה סיפורם של ערבים ויהודים שחלקו ועדיין חולקים את השדרה הציבורית, וזאת בטרם ישתנו פניה של השדרה כליל, לאור נתיב הרכבת הקלה העתיד לעבור בה, ולקשר בין תל אביב ובת ים.

ישנם אלבומי-תמונות מרובים, המגוללים סיפורו של מקום, תוך עמידה על ההיסטוריה והתרבויות שפעלו בו. מה שמציין אלבומים כאלה במקומותינו היא תפיסת עולם פוליטית דווקנית העומדת ביסודם; על פי רוב, טבוע בהם נראטיב ציוני עז של גאולת האדמה והפרחת השממה (חישבו על אלבומי תמונות שקיבלתם לבר/בת-מצווה) וכאשר מדובר בסביבה אורבנית, לעולם יוותרו ההיסטוריה והתרבות של בני המקום הלא-יהודים או הלא-ציונים כהערות-אגב מודחקות, כמעט מתנצלות על השמעתן (השכונה שלהם? ובכן, זה ספר כה עמוס שלא מצאנו בשבילה מקום). ספרהּ של נבון, להבדיל, מציע נראטיב שיוויוני במהותו. הסיפור הציוני זוכה למקומו, וכן הסיפור הפלסטיני. יש מקום לציונות ולקליטת העולים ב"שטח הגדול" (כלומר השטח שנעזב על ידי תושבי המקום הקודמים בזמן מלחמת 48') ויש מקום לנכבה, ובכלל זה לבריחת פלסטינים מיפו, בין היתר, לנוכח פעולת האצ"ל בשכונת מנשיה והחרבתה עד היסוד, שיש להניח שעוררה בפני יושבי יפו הערביים את החרדה לפיה הם הבאים בתור. כך ראוי להתייחס למקום – כמרחב שיוויוני של זיכרון; יותר נכון: כמקום המהדהד את מכלול זכרונותיהם של האנשים שעברו בו מעולם. מרחב המעניק מקום לתפיסות העולם השונות ולאידיאות תרבותיות מגוונות, ששכנו ועדיין שוכנות, זו לצד זו.

בספרו להבין את המדיה: שלוחות האדם (תרגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת בבל: תל אביב 2003) הזכיר חוקר התרבות הטכנולוגיה הקנדי, מרשל מקלוהן (1980-1911) תפיסה המובאת בספרו של האנתרופולוג האמריקני, אדוארד ט' הול (2009-1914), השפה הדוממת,  לפיה אינדיאנים משבט ההופי, האמינו כי הזמן אינו רצף או משך של אירועים תימטיים-עוקבים, אלא ריבוי של דברים המתקיים זה לצד זה. ובציטוט המובא שם: "הזמן הוא מה שקורה כשהתירס מבשיל וכשהכבשה גדלה … הוא התהליך הטבעי המתרחש כשהחומר חי פועל בדרמת החיים שלו …". [שם, עמ' 175]. כלומר, אין מדובר בזמן כמותי, המבקש למדוד תנועה ממקום למקום או מזמן לזמן, אלא בהגדרת זמן המעניקה לכל פרט הנתון בקיומו (ב-being  שלו) את מקומו. כשמתבוננים כך על נוף –  פודים אותו מהאמביציות הפוליטיות-כוחניות שעלולות לאפיין את ההתבוננות. זהו מבט שלא רואה את הבתים כהזדמנות נדלנ"ית ונמנע מהטיה היררכית לפיה סיפורם של היהודים בשדרה ושל הציונים שמתגוררים בה חשוב יותר ואותנטי יותר, משום שמוסדות השליטה וההסדרה בעיר נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. המבט של נבון, כולל מראש, ניסיון לספר את סיפורו של כל בית, חצר וגן משמעותיים; תוך סיפורם של בני אדם. לאו דווקא העשירים והמפורסמים שבהם, ומתוך מגמה לנסות ולהציג גם את מי שחיו בשולי החברה או שהודחו לשם, וכך כולל הספר פרטים וקורות חיים מפותלים של שורת דמויות צבעוניות, למשל: הזמרת המצרית, אום כולת'ום (1975-1904), ועמיתתה היהודיה, לילה מוראד (נולדה בשם ליליאן מרדכי, 1995-1918) שהופיעו ביפו; עלי מוסתקים, בן לאחת המשפחות הערביות האמידות בעיר, שבזמן מלחמת 48' פעל במדינות ערב כדי לגייס כספים עבור הלגיון הפלסטיני, נמלט עם הכסף, ואחר-כך בשנות החמישים, ניסה לפלס דרכו חזרה ליפו בעזרת שני ספרי תורה שרכש מסוחר בבית לחם; ישראל פרנק דינרי (2013-1913), מנהל הלונה-פארק ביפו; גיורא גודיק (1977-1921) האמרגן ומנהלו של תיאטרון אלהמברה בשדרה, שבמשך כשמונה שנים, הפך למקום מרכזי של הופעות מוסיקה ומחזות-זמר; הרב אברהם (אברמיקו) בכר  (2005-1914), רב בולגרי, שהיה אוהד כדורגל מושבע של מכבי יפו וממייסדי הקבוצה, שנהג לנסוע למשחקיהם בשבת(!), מוסע על וספה, מה שגרם לו לצרות צרורות עם הרבנות הראשית;  המנצח יצחק (זיקו) גרציאני (2003-1924); שוער הכדורגל, הרצל קביליו (1986-1951), סמי אלקולומברי (סמי בורקס, 1996-1909), ואלברט סולומון (אלברט הבולגרי), נגן וזמר של שירי-עם בולגריים ששיפץ במשך שנים רהיטים עתיקים, הנוהג עד היום, להקצות בחנותו ברחוב שינקין בתל-אביב מקום שינה ורחצה לדרי-רחוב.
*

*
וכך הספר הופך לסביבה רוחשת חיים, שבו חולפים ועוברי באי הרחוב בהווה ובעבר. בניגוד לתפיסה העגנונית (בעיקר בגבעת החול ובתמול שלשום, אך גם בספרים וסיפורים נוספים) לפיה יפו הנה בת-דמותה החומרית והמחוספסת של ירושלים,  ורד נבון בוחנת את השדרה כמיקרוקוסמוס, וכעולם מלא, רוחש ופוליפוני. הריבוי הקולי הזה מביע עצמו לא דרך קולה של נבון, אלא גם בעד החלטתה, להציב בספרהּ צילומים שונים מאת צלמים שונים, לא רק בני דורות עבר, אלא גם אמני צילום הפעילים בהווה (שרון רז, חוני המעגל איצקוביץ ז"ל, רון ארדה ושלומית כרמלי), משוררים הדרים ביפו (מחמד אגואני, יונתן קונדה, איריס שריד, שבתי מג'ר,  יוסי גרנובסקי), וכותבי מאמרים (ארבעה אדריכלים ופרופ' דניאל מונטרסקו). יפו של נבון היא יפו בת-קיימא, מליאת חיים, הוד ונוכחות.

וכך כותבת נבון בסיום:

*

בהתחלה עניינו אותי האדריכלות ונוף השדרה. בהמשך התרגשתי לגלות את הצלמים שאת רובם לא הכרתי. רק לאחר ארבע שנים של סריקת כל בדל מידע וכל תצלום דהוי בארכיונים פרטיים וציבוריים, הבנתי שיש בידיי מסמך אנתרופולוגי, שאת מורכבותו לא יכולתי לתפוס כשיצאתי לדרך ושאין ביכולתי לפענח עד תום. הופתעתי לגלות את שיתופי הפעולה והקשרים בין בני דתות ותרבויות שונות בתחילת המאה ה-20. התרגשתי להיווכח עד כמה הקהילה הבולגרית חיה את זכרונותיה … גם כשהם מתגוררים בהרצליה או חולון … העבודה על הספר פקחה את עיניי, ללא ספק, ועדיין –  רק דרך עיניי אוכל להביט, כישראלית, כיהודיה וכאישה המתבוננת במעשיהם של בעיקר גברים. אני מקווה שספר זה שנוצר בידי רבים מתוך אהבה לשדרה, יסייע ולו במעט, בהגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור הרצף ההיסטורי, החברתי והאדריכלי בסביבה היפואית. ברגע קריטי של נקודת המפנה, עם תחילת עבודות הרכבת הקלה, יש לקוות שמקבלי ההחלטות ייתנו דעתם על נכסי התרבות והטבע שעוד נותרו בה, ידאגו לשיקום ולהחייאת השדרה כרחוב עירוני חשוב ולשימור רוח המקום של נוזהה – שדרות ירושלים.     

[ורד נבון, 'הרהורים בתום מסע שרק התחיל', النزهة / השדרה / The Boulavard: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, סטודיו ורד נבון, יפו 2019, עמוד 350, מצוטט בדילוגים]    

*

במוצאי הקריאה תפס אותי הרהור, שאם היו עוד כמה עשרות ספרים על מקומות שונים בארץ ברוח ספרה של נבון, היה הדבר עשוי לשמש צוהר לשינוי תרבותי וחברתי למעלה מעבודתם של הפוליטיקאים (במידה שהם עדיין מתאמצים). לא ניתן לקיים שיח של שלום ואי-אלימות כאשר כל צד מנשל את הצד האחר מההיסטוריה שלו ומשתדל למעט את אחיזתו בנוף ובתרבות. ספרהּ של נבון אפוא קורא בעיניי לכך, שחיי שלום ראשיתם בשיוויון. אי אפשר אחרת.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. 

פחות עבדויות יותר חירויות.  

*

*

בתמונה למעלה: ©ורד נבון, ללא שם, תצלום מהספר (עמוד 351).

Read Full Post »