כשנאמנות-לָעצמִי הופכת דבר ממית

*

על  בּרוטאליוּת ואובססיה, ליריוּת ונאמנוּת לעצמי, ביצירתו של הסופר היפני, יוּקיוֹ מִישִׁימַה (קִימִיטַקַה הֵירַאוּקַה, 1970-1925). 

*

1

*

נדמה שפועל מעין צופן בכל נסיון החיים שלי. בבואה אחת נשקפת עד אין סוף כמו במסדרון של מראות. בדברים חדשים שראיתי לראשונה, השתקפו בבירור דברים שראיתי בעבר, והייתה לי תחושה שבלי ידיעתי, מנחים אותו קווי דמיון אלו, ואני מובל הלאה הלאה, אל עמקי המסדרון, עומק שסופו אינו ידוע.

הגורל איננו דבר שבו אנו מתנגשים פתאום. אדם שנידון להריגה רואה בעיני רוחו ללא הרף את אתר ההוצאה להורג בכל עמוד חשמל, בכל מסילת רכבת שנקרים בדרכו בכל יום, והוא מתרגל לחיזיון הזה.

[יוקיו מישימה, מקדש הזהב, מיפנית: עינת קופר, ספריית פועלים: תל אביב 2007, עמוד 134].

*

     זו רשימה על הסופר היפני, יוקיו מישימה (קִימִיטַקַה הִירַאוּקַה, 1970-1925), ועל הפער, שטורד את מנוחתי ומצטייר  כבלתי-פתיר, בין היותו אמן כתיבה מעולה (במיוחד עד 1960) ובין העובדה שהקדיש את עשרים שנות חייו האחרונות ובמיוחד את העשור האחרון: לפיתוח גוף (שרירנוּת), ולקנדו (אמנות החרב היפנית), וממנה ואילך פיתח תפיסה פוליטית ימנית ריאקציונרית; נסיון להקים באמצעות סטודנטים משמר קיסרי חדש (שלא על דעת הקיסר) שיילחם, בין היתר, בשמאל-הליברלי ולא יניח לו להשתלט על יפן. כל אלו הסתיימו בניסיון כושל וטרוף-דעת להשתלט על צבא יפן עם כמה תלמידים-קנאים ועם מאהבו, במהלכו – נאם ממרפסת נאום מלא עזוז  על הצורך לחדש את ימי הסמוראים ואת ימי תפארתה של יפן; אזי התכנס בחדר פנימי וביצע טקס סאפוקו – ביתק את בטנו וראשו נערף על ידי תלמידו-מאהבו [סמוראים נהגו כי העורף הוא חברו הטוב ביותר של המתאבד, המכונה בטקס: קַאיְשָׁקוּ(נִין), "מִשְׁנֶה"]; ככל הנראה כדי להסיר מעצמו את החשד לפיו ביקש במעשה ההתקוממות לפגוע בקיסר או ביפן. כך באו לידי גמר – חייו ותולדותיו.

    את מישימה קראתי לראשונה לפני כמעט שלושים שנה. היה זה המלח שחטא לים (1963; תרגמה מאנגלית: שושנה צינגל, הוצאת כינרת: תל אביב 1986). באותה עת עוד הבנתיו כסיפורו הטראגי של מלח, בחור מחוספס ורב תושיה, ביסקסואל האוהב את חיי הים, הפורס חסותו על חבורת צעירים הבזים לנורמות המוסריות ולקונוונציות החברתיות  המקובלות. תחילה הם נושאים אליו עיניים, כדמות מנטור נערץ; לבסוף, הם מתכננים בקור רוח את רציחתו (ומבצעים), זמן קצר טרם נישואיו, כדרך היחידה להותיר אותו "גיבור" בעיניהם, רק בדיעבד, מקץ שנים, הבנתי, כי מישימה לא ניסה לספר את סיפורו של דור חדש ומקולקל שיצא משליטה או את סיפורו של מלח לשעבר שמתחבר עם חבורת צעירים, אלא ניסה להציע אלגוריה ספרותית לתפיסתו הפוליטית הריאקציונרית. לדידו, יפן הלכה והתרככה בעקבות התבוסה במלחמת העולם השניה והפצצת הירושימה ונגסקי; ניסיונה לפייס את העולם – כאילו מעודה היתה התרבות היפנית נסובה על פואטיקה, אסתטיקה, קדושה של מנזרים (זן בודהיזם) ומקדשים (שינטו), וחינוך לטעם טוב, מוקפד ומעודן – היה לדידו ביזיון לדורות הקודמים. בעצם, טען מישימה כי "הנפש היפנית" ביסודה יש בה משהוּ ברוטאלי, אלים ואפל; אין טעם להתחמק ממנו ולא ניתן להעלימו – משום שהוא תמיד יזקוף ראש; הייעוד על פי מישימה היה אפוא לאחוז בעט או במכחול, אבל בד-בבד לדעת לאחוז היטב בקטאנה (חרב סמוראים).  

     אם מישימה נניח, היה יהודי, והיה חי באותן שנים, יש להניח כי היה אי שם בקצה הימין הציוני, זה הדוגל בהוצאת הכוחות האלימים הבלומים ביהודים מן הכוח אל הפועל; משהו בין תלמיד "יהדות השרירים" של מקס נורדאו, שזכתה להערכתו הרבה של הראי"ה קוק, ובין טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, אברהם "יאיר" שטרן, אורי צבי גרינברג (במיוחד ב"הגברות העולה" וב-"חזון אחד הלגיונות"), גאולה כהן, אריאל שרון של יחידת ה-101, של צליחת תעלת-סואץ ושל טבח סברה ושתילה, רפאל איתן והכהניסטים. ודאי היה בז לשמאל המבקש את הליברלים האירופאים ואת הדמוקרטים האמריקנים כבני ברית, ומוכן לוויתורים טריטוריאליים ולוותר על שאיפות אימפריאליות, בלי קרב נחוש, מול ארצות ערב והפלסטינים. יתירה מזאת, אותו ארגון, שניסה מישימה להקים למאבק בכוחות השמאל בקמפוסים ביפן של שלהי הסיקסטיז, דומה מאוד ל"אם תרצוּ" של זמננוּ.

     קרוב להניח, כי לוּ רק מישימה היה יהודי מסוג זה לא הייתי מכביר עליו מלים, כל-שכן טורח לקרוא בספריו; הייתי שולל אותו לכתחילה כפשיסט-לאומן מן הסוג שאני מתעב (באמת מתעב; אני לא מסוגל לשמוע הרצאה על שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג, בלי שייצא ממני פרטיזן, לוחם- בפשיזם), אבל מישימה ידע לכתוב היטב על החריג, על החלש, על המתלבט, ועל מי שעומד נוכח החברה והחברה לעולם תפנה לו עורף (אף תגרום להריגתו). לא לחינם פרס עליו לזמן מה הסופר היפני, זוכה פרס הנובל, יאסונרי קוובטה (1972-1899) את חסותו, וראה בו כבן. יש בין השניים הרבה מאוד תמות משותפות. למשל, דמויות חריגות – המובלות מכוח האובססיה ליופי, לכוח ולשגב, אל אבדנן המוחלט; עתים בעיניים פקוחות. יש אומרים שקוובטה שם קץ לחייו כשנתיים אחרי מישימה אם מפני האכזבה מן הנתיב הצבאי והאלים בו בחר ואם מפני שבאמת ובתמים – ראה בו (לפחות עד שנותיו האחרונות) כתלמידו-ממשיכו הראוי ביותר; עם זאת, יש לציין כי בשעה שקוובטה נשא את נאום פרס הנובל שלו בשנת 1968 (תורגם לאחרונה: אני, בן יפן היפה, תרגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס: תל אביב 2020), כבר הפעיל מישימה את תא הסטודנטים המיליטריסטי והאלים שלו, והיה מצוי על סף ההתפוצצות האלימה שסימנה את קץ דרכו. קוובטה מעולם לא תמך בפעילותו הפוליטית של מישימה למיטב ידיעתי, אבל ראה בו סופר מעולה לפחות עד העשור האחרון לחייו.      

   מישימה עצמו, כמו שעולה למשל מספריו, האוטוביוגרפיה,  וידוייה של מסכה (1948; תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020) והרומן, מקדש הזהב (1956; תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים: תל אביב 2007); היה ילד רזה, חלוש וחולני על-פי טבעו; שהדמות המשמעותיות יותר בחייו היו סבתו ואחר-כך אמו. ילד שלא השתלב תחילה בחברת-הבנים אבל תמיד חש משיכה בלתי-נהירה לאלימות, לקרבות, לרעיון של מוות תוך לחימה על הגנת ערך נעלה והוקסם מהרעיון של גוויעה ממושכת בידיעה שמותו הוא מוות הירואי. בוידוייה של מסכה (Kamen No Kokuhaku) עולה כי עצם המשיכה המוקדמת שלו לגברים עלתה מתוך אותו דחף להשתייך לחברת הלוחמים; הוא למשל חש בחילה לדבריו, כשהתברר לו כי דמות האביר הנהדר שראה באיזה ספר, הוא בכלל איור של ז'אן ד'ארק, הלוחמת הצרפתית באנגלים בימי מלחמת מאה השנים; הוא גם כותב כי הזדהה עמוקות עם סנט סבסטיאן שהוצא להורג בחיצים, התאושש באופן פלאי, ואז הוכה בשנית או נסקל. יצוין, כי גם המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הזכיר במספר ריאיונות את  סנט סבסטיאן (בן גאליה שפעל להפצת הנצרות כקצין משמר ברומא, 288-256 לספ') כאחת הדמויות שהכי השפיעו על תודעתו מילדות, וכי ההזרה מהחברה, הכאב, הפצע, המוות למען השליחות ובסופו של דבר – שתי ההוצאות להורג (לורקה עצמו לימים הוצא להורג בידי פלנגה פשיסטית באוגוסט 1936) דיברו אל עומק ליבו. בעצם גם לורקה וגם מישימה מנו את את אותו קדוש נוצרי המוצא להורג בירי חיצים המפלחים את גופו העירום, כדימוי שהיווה להם מקור השראה ואף מקור משיכה הומו-אירוטי. בין כמקור משיכה ובין כקדוש – דומה כי דימוי גופו מפולח החיצים הילך עליהם קסם.   

   כך, גיבורו של מקדש הזהב (Kinkakaju) הוא נער צעיר חלש, חולני ומגמגם קשות, שמובא על ידי אביו (מת עליו בילדותו), שבקושי הכיר, לשרת במקדש הזהב. הוא מקיים אמנם קשרים עם אמו, אך בושתו בגמגומו גורמים למעצורים רבים בינו ובין העולם וכן לספיקות קשים האם איזושהי חברה, מחוץ לחברת המקדש, תהיה נכונה להתייחס אליו כשווה בין שווים.  ככל שהוא מתבגר, ניעורים בו ספיקות לגבי סביבת המקדש ומה שמניע את אנשיה הרגילים לצוות ולצפות שאנשים אחרים יצייתו, ללא שאלות יתירות ולקיים את הטקסים הנדרשים על דרך האינרציה. הוא מבקר בבית הזונות פעמיים ורוכש אולר ורעל למקרה שיצטרך למוּת. באחריתו, הוא מצית באש את המקדש שבו גדל והיה לאיש צעיר, ולאחר שהוא צופה במקדש הבוער וכלה. מול המעשה שעשה הוא משליך את האולר ואת הרעל ממנו והלאה, מצית סיגריה ומחליט לחיוֹת.

    בשעתו כשקראתי את הספר,  עניין הגמגום ועניין המקדש שהגיבור מחריב במו-ידיו משכו את לבי, אבל עם הזמן הבנתי כי גם כאן, בסיפור הציב מישימה איזה סימן (תמרור) דרך לעצמו. כאילו כבר מכוון לכך, שלעתיד לבוא, הילד החלוש והמעוכב-חברתית שהיה, יימצא דרך להיחלץ מהחיים שחי, וכי הדרך עוברת דרך העלאת כל מה שקדוש ועדין ומהנה אסתטית באש ותחת לו – הוא בוחר במרד, בהתקוממות, בהצתה האלימה – שרק היא וכיליון העולם שהותיר מאחור, יביאוהו לבחור בחיים. כמובן, סופו של מישימה שונה מסיפורו של גיבורו. קידוש הקרב והאלימות, לא הביאו את מישימה אל חיים חדשים כפי שסבר, הם רק הביאו אותו לבחור לעצמו מיתה כסנט סבסטיאן, כשהוא ואהובו מבצעים בו וידוא הריגה.

*

2

*

גם בעת ששוחחנו לא היה סוף לספקות שמילאו את ליבי. אני נשבע באלוהים שרצוני להיפגש עם סונוקו היה אמיתי. אבל היה ברור לגמרי שלא היתה שום תשוקה מינית. אם כך, איזה מין רצון היה הרצון לפגוש אותה? האם הלהט, שכבר ברור שלא היתה בו תשוקה, נועד להוליך אותי שולל? ואם היה להט אמיתי, האם הוא לא הצית אלא להבה קטנה שניתן להחניק בקלות? ומלכתחילה, האם יש אהבה שאינה נטועה ומושרשת בתאוות הבשרים? האין זה אבסורד גדול?

אבל אז חשבתי שוב. אם ללהט הרגשות האנושי יש כוח להתעלות מעל לכל אבסורד, איך אפשר לטעון שאין לו הכוח להתעלות מעל האבסורד שלו עצמו?

[יוקיו מישימה, וידויה של מסכה, תרגמה מיפנית: עינת קופר, אחרית דבר: יורי מירון, אפרסמון ספרים: תל אביב 2020, עמוד 183]

*

    דבר-דומה עולה גם מן הסמי-אוטוביוגרפיה  המוקדמת, וידויה של מסכה, דפוסי המשיכה המינית אצל מישימה מבוססים שוב ושוב על כוח, אלימות והירואיזם; כשהוא מתאהב במהלך הסיפור בעלמה סונוקו, ביופיה, בעדינותה, ובשיחות המשותפות שלהם על ספרוּת. הוא בוחר שלא להינשא להּ ורק לימים כשהוא מלווה אותה, והיא כבר אישה נשואה, כידיד יקר, למועדון לילה – הוא לומד שהגברים הצעירים במקום מושכים אותו אירוטית ומינית הרבה יותר ממנה, זאת הואיל מזהה אצלם את כוח אלים ובלתי מרוסן, שהוא אינו מסוגל לזהות בסונוקו. מאחרית הדבר למהדורה העברית עולה כי הספר תורגם כעת לעברית בעיקר מפני שהוא אוטוביוגרפיה המתארת את בחירתו של אמן צעיר בחיים הומוסקסואלים וחושפת את הצעדים והלבטים שבהם הוא משתף את קוראיו. עם זאת, דווקא האהבה שמתאר מישימה ביחס לסונוקו היא הרבה יותר רוחנית ורצופה מתחושותיו הגופניות כלפי גברים, אלא שמבחינת משיכתו לגברים הוא חש שאינו יכול לעצור את תאוותו הגופנית; ואילו סונוקו –היא מעוררת אותו בעיקר מבחינה רוחנית.  אף שהספר מסתיים בבחירתו של מישימה בהומוסקסואליות – עולה השאלה, אם ועד כמה הוא מתאר בחירה הומוסקסואליות רווחת, או שבחירתו מתאימה לטיפוס מסוים של גברים אוהבי-גברים, משום שהם נמשכים למה שאלים, וכוחני ואסור – כמיני ומעורר משיכה, אלא שייתכנו גם טיפוסי משיכה אחרים.

    וכך נדמה לי, כי את סיפורו של מישימה ניתן להבין כסיפור של ילד שנשים השפיעו עמוקות על חייו ונבהל כל כך מנוכחותן והשפעתן, ואולי חסרו לי דמויות גבריות משמעותיות ומאוזנות, עד שניסה לבלות את חייו הבוגרים באיזו אובססיה גברית של צבירת כוח, והימשכות (גם מינית גם פוליטית) אחרי כל מה שנתפס כ"גברי", כלומר: אלים, ברוטלי, פולמוסי.  גם את מקומו בחיים תפס כנראה מישימה על פי הסדר הפטריארכאלי-הסמוראי. הוא ראה בעצמו כמשרתהּ הנחוש של יפן. אם בוידויה של מסיכה, הוא מתאר כיצד הסמוראים היו נושאים נשים, אך מנהלים פרשות-מיניות עם תלמידיהם, כחלק מחניכתם; הרי שבשעת מותו, היה מישימה נשוי לאישה כבר כשתים עשרה שנה, והוא הבין את עצמו כ"סמוראי" הרשאי לחנוך מינית את חניכיו, הרבה יותר מאשר הומוסקסואל מוצהר, כפי שהיה בצעירותו.  למשל, הכרתי זוגות חד-מיניים שניכרה בהם אהבה שאינה מבוססת על יצריות אלימה ויחסים הסובבים סביב כוח וכוחנות-גברית. הכרתי גייז שאהבתם הצטיירה לי כיחסים שיוויוניים בין בני זוג, באופן שלא ניכר בעיניי כשונה מזוגות סטרייטים (סיסג'נדרים). לפיכך, נשאלת השאלה עד כמה דפוסי המשיכה ההומו-אירוטית שעליהם כותב מישימה, מאפיינים את קהילת הגייז.  כצופה מרחוק, לי נדמה כי הטיפוס שמצייר מישימה של משיכה המבוססת יחסי כוח ושליטה, ודאי אינו מאפיין את דפוסי הזוגיות המקובלים בקהילה. עם זאת, מישימה לא חי בזוגיות רשמית ארוכה עם גבר. הוא היה נשוי לאשה מאז 1958 ועד פטירתו והמשיך לקיים מערכות מיניות עם מאהבים, שפעמים רבות היו תלמידיו. הוא ראה בכך כאמור, כחלק מזכויות החניכה של הסמוראי.     

    אני מנסה לחשוב מה מרתק אותי בדמותו של מישימה ואני מבין שאני מעריך אותו כאמן כתיבה, שבחר שוב ושוב (בדומה לקוובטה) לכתוב על דמויות של חריגים, שאינם מוצאים את מקומם ביפן המודרנית ונתונים בדרך כלל באיזו אובססיה שהולכת ומתגברת, עד להיקרות אירוע המחיש עליהם אסון.  יש במישימה, במיוחד כפי שהוא מתגלה בוידויה של מסכה, משהו חסר-מורא בחשיפתו העצמית, אבל יותר מזה, בניגוד להנאתו מברוטליות מתפרצת, הספרות שלו מאוד-מאופקת; יחסו לנשים עדין ומתחשב (כאמור, נשים גידלו אותו והיו מרכזיות בחייו). האלימות – בארבעת ספריו שקראתי, אמנם מתפרצת לבסוף, אבל היא רחוקה מלהיות מרכז העלילה או לב-העניין, והייתי אומר כי המוטיב העולה בהם שוב ושוב היא דווקא נאמנות לעצמי, מבלי להרשות לחברה ולדפוסיה לשעבד את רוחו וגופו של היחיד. הפער בין הסופר המאופק (כך בספריו בשנות הארבעים והחמישים וגם במחצית הראשונה של שנות השישים), המתאר סיטואציות אנושיות בעדינות ודקות אבחנה, ובין איש החרב, השרירים, המקדם אלימוּת וסופו באלימוּת – הוא חידה בלתי-פתירה. למשל, כשנתיים לפני מותו פירסם מישימה מחזה בכתב לארבעה גברים שנקרא חברי היטלר. ובו הקליימקס הוא שארנסט רוהם, מפקד ה-SA, הומוסקסואל וידידו הותיק של היטלר, מלמד את חברו, ביום שבו היטלר מפנה זמן על מנת להתראות עם ידידו הותיק, את כל הדרוש על מנת להיעשות מנהיג צבאי גדול – זאת, זמן קצר לפני שרוהם יירצח על ידי אנשי היטלר בליל הסכינים הארוכות (1934).  על היטלר, כתב מישימה, שהיה היה גאון פוליטי, אך היה רחוק מלהיות גיבור הירואי, ולכן הפך חשוך, כמו-כל המאה העשרים.  מה שאפשר שעולה מזה, הוא שמישימה הזדהה עם דמותו של רוהם, שהוצא להורג– וכי אפשר כי רוהם, הפך במחשבתו לעוד דמות לוחם-קורבן, כמו סנט-סבסטיאן. שלא כמו לואי פרדינן סלין, מישימה לא הותיר אחריו כתביו אנטישמיים או המשחרים לג'נוסייד ושלא כמו ז'ן ז'אנה – אין בו כל כל רצון לצייר עצמו כמשורר מקולל שנדון לחיים מקוללים, אבל אין ספק שבמחזה הזה ובתגובותיו כלפיו – עם ששלל את דמותו של היטלר, בכל זאת עמד על זכותה של גרמניה של ימיו להיהפך לאימפריה עולמית, שמשעבדת תחתיה עמים, כפי שעד אחרון ימיו שאף לחזור לימים שבהם יפן היתה אימפריה, שהטילה מורא על קוריאה, סין וחלקים נוספים במזרח אסיה. אגב, המחזה של מישימה הטיל בלבול גם בקרב הביקורת הספרותית ביפן בעת פרסומו. היו שראו בו גילוי אנטי-פשיסטי והיו שראו בו מחזה פשיסטי. רוהם אמנם היה בריון פשיסט,  שכנראה קיים מערכות מיניות עם פקודיו ב-SA . קשה להסביר אפוא כיצד סופר ומשורר כמישימה, יכול היה להזדהות בכזאת עוצמה-פנימית עם דמות כזאת ועוד להוביל עצמו לסוף הדומה לזה של רוהם או של היטלר, לאחר שתוכניותיו הצבאיות והפוליטיות נחלו כישלון חרוץ.    

    מישימה, לדידי, מגלם אדם שהלך עם תשוקותיו, תאוותיו וכוחותיו באופן אובססיבי – וניסה שלא להיות שום דבר שאינו הוא-עצמו – עד אבדנו המוחלט; הפער בין הפנים הללו באישיותו ובין אמן הכתיבה המאופק, ורב-הרבדים שהיה רוב חייו (ספרים רבים שלו תורגמו לאנגלית והופצו בארה"ב ובאירופה עוד בשנות החמישים וזכו לשבחים ולעניין) הוא בלתי גשיר. אני לא בטוח, אם הייתי יכול בכלל לכתוב עליו  אלמלא הותיר אחריו כמה כתבים מורכבים ורב-רבדיים, שקריאתם (שניים מהם) הייתה עבורי בכל-זאת חוויה משמעותית. מה שאני מנסה ללמוד מהם, הוא שניתן, בניגוד גמור לדרכו של מישימה, שאדם יהיה מאוד נאמן לעצמו ועם זאת – שנאמנות זו לא תיהפך ברבות-הימים לדבר משחית או ממית.

*

*  

*

בתמונה למעלה: חתימתו של מישימה, כדמות אדם.

Read Full Post »

ליל שאין לוֹ סוף

 

  

אנחנו חמישה גברים בנגמ"ש, חמישה בחורים, אחד מפקד על כולנו, אחד נוהג, אחד על מכשיר הקשר, ושניים אוחזים בנשקים כבדים. מי הייתי אני, מה היה תפקידי, אני כבר לא זוכר. היו שם חמישה שנכנסו לפרדס, אחד מת ועוד מעט נשוב ונדבר בו, אחד ניאץ שמים וסופו שיצא מדעתו, אחד השהה מיתתו עד לכתיבת שורות אלה, ושניים יצאו ללא פגע, עד כמה שניתן לצאת ללא פגע מן המלחמה.

[עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009, עמ' 29]

 

1

 

   אני מצר על שקראתי את טיניטוס מאת עמנואל פינטו באיחור כה רב. מדובר בספר מדהים, מטלטל, עמוּס, תל של זכרונות בלתי שכוחים, שבורים, תאווי חיים, כמו מי שנלכדו תחת גלי הריסות ומבקשים על נפשם, שיבואו להוציאם משם, והנה נמצאת להם יד עוזרת וחומלת, המגששת את דרכהּ.

   אל טיניטוס ואל איכויותיו התוודעתי כבר בעת צאתו לפני כשנה (שלהי 2009). איחרתי קריאתי בו משום שהוא ספרו של אדם פוסט-טראומטי, המנסה ללכד מחדש את סיפורו (במובן מסויים סיפור נפילתו), מתוך שברי זכרונותיו; דברים שלא ייאמנוּ: שכול, הרג, רצח-עם, שברו את נפשוֹ וכעת במעשה-יוצר, כקדר האמון על אבניים, הוא מנסה לאחד ולקומם מתוך גושים של בוץ ודם, כלי שלם: סיפור מדובב את השבר.

   ג'ודית לואיס הרמן עמדה בספרהּ טראומה והחלמה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) על כך כי תנאי בל יעבור בהתמודדותו של הלוקה בתסמונת הפוסט-טראומטית היא יכולתו לשחזר ולספר את סיפורו. בד-בבד, היא עמדה שם על הקשיים הרבים לזכור את שהנפש רוצה כל-כך לשכוח; את הגרסות השונות המתרוצצות בתוך הלוקה בטראומה. אף שבתאי נוי עמד בספרו מצבי לחץ טראומטיים (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2000) על קשייו של העד הטראומטי להעיד בבית המשפט, משום שעליו לחוות שוב את הדברים המטילים אותו לארץ של צללים, ולשוב אל המקום בו אבד לו ביטחונו בהויה.

   קשה היה לי להביא עצמי לקרוא את ספרו של פינטו, משום שאף אני לוקה באיזו טראומה צבאית מראשית שירותי, בהּ כמעט איבדתי את חיי. עם זאת, אני שמח על שהתוודעתי לספרו של פינטו, גם אם במאוחר, ועל אף קשיי לקוראו (זכרונותיו של פינטו הציתו כמה מזכרונותיי), אני שמח שעשיתי כן, משום שמדובר ביצירה ספרותית מעולה גם אם מבהילה. 

 

2

 

והלילה נמשך ואור יקרות מאירו, הפטפוט החרישי שוכך,והאורחים מדדים לחדרים שהוכנו להם. המשרתת משגיחה, מכווונת אותם כמו תמרור, כל אחד לחדרו. כולם יודעים שהלילה נפל דבר, אבל לא יודעים מהו אותו דבר. הם המתינו עד כלות  שקול כלשהו יעלה מן הרחובות וייתן הסבר לחידת האורות, אך לשווא.  ועכשיו הם ישנים. מחכים. רקמת שנתם הקלה שזורה בחלומות  האחרים,  וכמו ערפלי שחר המטפסים ועולים מבין נקיקי ההרים, נטווית מהם נבואת זעם. ולא בכדי. כולם יודעים שבשולי הסיוט שנארג, באזור הדמדומים שעליו הושלכה שמיכת שינה מגינה, אורבות אמיתות ומציאויות שרב כוחן מכל הדמיונות. ולכן הם מחכים.

[שם, עמ' 72]

 

 

    בן דמותו של פינטו, פיני, הוא דמות כפולה, דופליקציה: מחד גיסא, חייל צעיר, הומוסקסואל במיניותו ומפקד בעל כורחו, הנכנס לבירות יחד עם כוחות צה"ל, ערב הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה (לאחר רצח ראש ממשלת לבנון באשיר ג'ומייל). שם הוא מעורב באירוע ירי בו נורים למוות חברו האהוב אבשלום ונורה גם ילד פלסטיני צעיר, שיצא בהדרכת מבוגרים לבצע פיגוע – אירוע הסודק את נפשו ומשברה אט-אט לרסיסיה; מאידך גיסא, בזמן אחר, הוא גם ישראלי לשעבר, הנמצא עשרים שנים אחר כך בפריס, בשלהי טיפול פסיכולוגי ארוך (העוסק ברובו באותה טראומה של פיני הצעיר, המתבטאת בכך שפיני המבוגר, שומע כל העת לכאורה, כעין טיניטוּס, קול בכיו של ילד קטן) ולפני ביקור מולדת ראשון זה שנים ארוכות (אחד מן העדים לאותה תקרית ירי, חבר נוסף, נפטר במפתיע מסרטן), כאשר מחשבותיו שלאחור ומחשבותיו קדימה – מאוחדות לרגע בלתי-שכיח בשיבה לאחור: לארץ, לבני משפחתו, לחברים ותיקים לנשק, וסוף-סוף גם אל מערת החיה האפילה של זכרונותיו. 

   כפילותו של פיני המבוגר מוּנעת גם על ידי כפל הקולות הרודפים אותו: הילד הפלסטיני ההרוג מצד וחברו הטוב אבשלום מצד; פיני שומר בקנאות לכל אורך שנותיו בפריס, את הצצית של אבשלום (בקטע מצמרר אחד הוא אף מתעטף בהּ) ההרוג, כאילו פתילֶיה הם פתילי הזכרון המאפשרים לשזור בין עבר ובין הווה, שער אפל לכל הזכרונות.

   עם זאת, הטריגר האמיתי של הכניסה המחודשת אל מערת הזכרונות הוא היענותו של פיני המבוגר לבקשתהּ של הפסיכולוגית שלו לקרוא את ספרו המאוחר של ז'ן ז'אנה (1986-1910), ארבע שעות בשתילה (Quatre–heures–à–Chatila). בספר הוא מגלה לא רק עדות נוספת על המאורע, אלא גם מזהה בתצלומו של ז'נה המבוגר והמסורטן על דש הספר, זקן מוכר – אותו לא ראה שנים ארוכות (פיני היה סבור עד אז כי מדובר באזרח לבנוני), שהיה נוכח בכמה נקודות ביממה האחרונה של פיני כחייל פעיל בצה"ל, טרם התמוטטותו, וצפה ממקום אחר בצה"ל שהאיר כאור יום את שמי הליל מעל סברה ושתילה, עת הפלנגות ערכו שם בתמיכה ישראלית טבח רבתי בפליטים פלסטינים, מבלי להבחין בין לוחמים ובין אזרחים חפים מפשע. הפגישה המחודשת הזאת, פוסט-מורטם, על דש הספר, משמשת לפינטו המחבר אף הוא נקודת מוצא להולכת חלקו הראשון של ספרו, למסע כפול: פיני גיבורו ההולך ומתמוטט מצד, וז'ן ז'נה, הפרוֹ-פלסטיני, ההולך ומתוודע למה שקורה בבירות ואל לילה שאהיד, אשת הפת"ח המאבק המזויין והטרור, המנסה להשיאו לכתוב ספר על המאבק הפלסטיני בצה"ל ובפלנגות. בסופו של דבר, אליבא דפינטו, פיני וגם ז'נה נאספים מבירות באותו יום ממש: האחד, חוזר לישראל בכדי לשוב לחיים; האחר, עושה את דרכו (חולה בסרטן) לפריס בכדי לכתוב את שחזו עיניו.     

   פיני הכפול אפוא הוא ראשיתו של הכפלות כאלו, הדהודים של שברי זיכרון, בין פני הילד ההרוג ובין פני אחיו הקטן של פיני, בין פיני הצעיר ובין דמותו של לוחם פלסטיני צעיר (חמזה) שנהרג בספטמבר השחור בירדן בעיניו של ז'ן ז'אנה; בין לילה שאהיד, הסועדת את ז'ן ז'אנה בחוליו (סרטן גרון מתקדם) בבירות ובין מונה, אימו של פיני, הסועדת אותו בביתהּ שברח' ר' עקיבה בבני ברק, אחר שובו באמבולנס, שבור בגופו ובנפשו.  פיני הכפול, הוא גם יסוד החלוקה הבלתי נראית של הרומן הזה לשתי נובלות סמויות: האחת, עוסקת בפיני וזכרונות לבנון שלו, השני: בתהליך התמוטטותהּ הנפשית של אימו, הכותבת לו מכתבים ללבנון ללא לאות, והחרידה מאוד לגורלו של פיני ושל אחיו הגדול הנמצאים שם שניהם. דמות האם השגעונית, הסובלת-מיוסרת, המניפולטיבית והחכמה; שלבסוף, רק הטיפול בבנהּ משיב אותה לחיים ואילו הוא מצידו עוזב מייד לכשהוא יכול לפריז – הביאו אותי מייד משסיימתי חסר נשימה את ספרו של פינטו. לעלעל מחדש בכמה מסיפוריו של הסופר הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) על אביו, הכלולים בספרו הקלאסי, חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1979). ואם הפרוזה של פינטו השיאתני לפרוזה של שולץ, אין זו אלא עדוּת לעומק הערכתי לסיפרו האמיץ, ולאופן האנושי, המעודן, הקשה והמורכב שבו הצליח לאפיין את דמות אימו ואת שיח ההעדר שלו עימהּ.    

   הדהודי האנוש (בבואות,הכפלות) הללו העלו בזכרוני תופעה המלווה את כתביו של וו.ג. זבאלד (2001-1944) עליה עמדתי ברשימה קודמת. מעניין כי אף אצלו, מבלי שפינטו הושפע ממנו לטעמי, ישנה תופעה של הכפלה, דופליקציה מסתורית. ז'ק אוסטרליץ נושא למשל בזכרונו ילד כבן גילו שנפטר במהלך נסיעה ברכבת ילדים פליטי- הנאצים מפראג לצרפת, ומשם לאנגליה; הילד המת ממשיך לגלם איזו אפשרות-מהותית בתודעתו של אוסטרליץ כאילו הילד המת הוא בן דמותו ממש, וכביכול משהו בהפרדתו מעל אימוֹ, בחיי ההדחקה והההשכחה שהיו מנת חלקו, היה בהם משום מוות סימבולי (וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ,הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187). בו במידה, פינטו קבע בראשית ספרו את המלים: 'על מפתן העיר בירוּת מַתִּי' (טיניטוּס, עמ' 7) וחותם את הספר במלים: 'הנה הוא מת, הנה עכשיו כולנו כבר מתים' (שם, עמ' 176) כאילו משהו מהותי מת בתוכו ביום בו הראה ההיתקלוּת שבה נהרגו הילד ואבשלום. ההכפלה הזאת, הנשיאה הפנימית של משהו הנותר אבֵל ולא חי. חלוקתו של הזמן בין הזמן שעד זמן המוות (או סף המוות) ולזמן שמאז (החיים שלאחר הנפילה) אני מכיר אותם היטב ומקרוב. מבחינה זו יפים בעיני עדיין שירים משל פאול צלאן (1970-1920) שהבאתי ברשימה שהזכרתי לעיל על אוסטרליץ של זבאלד. העולם הבלתי קריא, הכפול, והעליה מתוך העצמי לעולם הם דמויים יפים להתרחשות הפנימית הזאת, שיודעיה גם יודעים, שהיא כבר לא עתידה לנטוש אותם לעולם.   

 

3

 

על חוף הלגונה הרדוד, שמצוקים ומערות אגדיות צרים ושומרים על אגפיו הצפוניים והדרומיים, מצוי סלע מדרגה מצופה באצות ירוקות. כל בוקר באה סבתי ויושבת עליו ללא ניע, שמלתה הדקה שמהדקת את משמניה היפים גולשת על שולי הסלע ומעלימה אותו מעין. תיכף יבוא גל, ועוד גל, ויפרוש את השמלה מסביב לאשה שקסדת שערהּ הלבן מהבהבת כמו מגדלור, ויתן בה תנועה שאפילו פִּינָה בּאוּש לא היתה מעזה להמציא – וכך מתמזגת בסלע ללא זיע, ואפילו נשימתהּ ינה מפרה את חזיון נציב המתיקות שהוא סבתי, היא חולמת על בנהּ הבכור שרק אפר נותר ממנוּ לאחר שמכוניתו נפגשה בעמוד מתח גבוה. אם יש גן עדן, סבתי יושבת למרפסתו ומחייכת, חוט תחרה מכודרר לפקעת ענקית מוטל לו בפינה, והיא מושכת ממנו וסורגת מפות ארוכות לאין-קץ, מאזינה למוזיקה שרק היא שומעת ומזמזמת לעשרות חתולים שממלאים את החצר ומשחקים בבקבוקי העָרָק והבירה שהניח סבי מתחת למדרגות הבית.

[שם, עמ' 110-109]   

 

   זהו ספר סוּגֶה באבדניו. ספרו של אדם המבקש להיזכר, המבקש לבור לו דרך לחיות את שארית חייו, אף אם הוא ידע בחייו אבדן, חורבן, רצח וזעם. זהו ספר על מה שצריך להיאמר ולהיזכר, אף על פי שאין מי שרוצה לזכור ולהזכיר. ספר שגיבוריו הם גיי פריזאי (ישראלי-יורד), חייל מתמוטט על משמרתו, יהודיה בני ברקית ההולכת ומאבדת את שפיותהּ מפאת החרדה המתגברת לגורל ילדיה, סופר הנודע באלימות ובמיניות החריגות בספריו, ופעילת פת"ח בכירה, שמעורבותהּ בפיגועים היתה לשם דבר – חומרים שספק אם יכולים להגיע לקהלים נרחבים בישראל בת-ימינוּ לכתחילה. זהו ספר מלא אלימות וכעס ובו בעת הומה עדינוּת ורחמים –המצריך קריאה, הבאה לכתחילה לקרוא מתוך אהבת אדם ואהבת קריאה, ולא בכדי למצוא בו איזה קו עלילתי ז'נרי מובהק או למצוא תכלית (סוף נהיר וסגור או קתרזיס רגשי); זהו הישג בלתי מצוי של כותב, הכותב באמת כאילו שאין לו ברירה, כמי שנלחם על חייו, ועל אחריותו להמשיך ולחיות את חייו ולמסור עדותו (כמה נדירים הופכים ספרים כאלה להיות). זהו לבטח הטוב ומטלטל בספרי הפרוזה הישראליים שקראתי בשנה החולפת, והואיל ופורסם כבר בשלהי 2009, ראיתי לעדכנו ברשימת ספרי העשור שלי. ספר שייוותר כנראה כסוג של טיניטוּס באזניי (הדהוד תמידי ורחוק-קרוב) על חיים בלתי אפשריים המבקשים בכל זאת אפשרוּת. זהו ספר מבריק וקשה מנשוא.

 

 

בתמונה למעלה: Ala Bashir, Man's Destiny, Oil on Canvas,  Date Unknown.

 

   © 2010 שועי רז 

Read Full Post »