Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ן ז'נסם’

 
 
*
 

1

 

*

'לוּ הייתי דג/פלום פלי/שֶמֶךְ ירקרק/פלום פלי/ לוּ היתי דג/שֶמֶךְ ירקרק/אז מאומה לא חסר לי'

 

[תרצה אתר, 'לו הייתי דג', הולחן על ידי אלכסנדר (סשה) ארגוב, ובוצע לראשונה על ידי אילי גורליצקי ויונה עטרי]

*

*

נוסע עם משפחתי הקטנה על כביש החוף אחר חצות בחזרה מצפת אל המרכז. על יד זכרון יעקב, על כביש החוף דרומה, אצל מגל הירח השבור, המאיר קלושות את בריכות הדגים בשולי הדרך ואת הים התיכון מאחורי כל זה, נוגע ולא נוגע, סתים וגליא, אני נזכר בצִ'יַאן מוֹ, הפילוסוף הסיני, המדמה את ההשגה המטפיסית לכדור צף על פני בריכת מים- יש בו חלק מגולה וחלק נסתר (שקוע במים). אבל יש שנדמה כי השמש קורנת עד כדי כך שניתן גם להציץ מבעד המים אל החלק המכוסה, ויש גם לעתים משב רוח המגלגל את הכדור, ומה שהיה לפנים גלוי הופך למכוסה. הדגים שבמים ודאי הוגים עתה המנוני שבח לסהר הזה. השבוּר, חוט להט שמיימי. כמו אומת הצבאא', בחרן שבסוריה, שעבדו את אלת הירח. הוא נדמה להם הרחק, כאידיאה של הדג המושלם. כל אחד ואחת מהם נוטלים בו חלק. דג מעופף שעזב לתמיד את הקיוּם הדגי, את נשימת הזימים, ונקבע במרומים, ירקרק כאבן מפולמת, כמבראשית הבריאה.

 *

*

2

 *

*

*

בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁהַקֳּדָשִׁים/ קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים/ 

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹדחֲמִשִּׁים// קָשַׁרְתָּ, קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ

[שמעון אבן לביא (אלמע'רב, המחצית השניה של המאה השש-עשרה) מתוך: הפיוט 'בר יוחאי', כאן נרמזת ספירת בינה, שהיא סוד ספירת העומר וסוד היובל הגדול]

*

בחג ובשבת קראתי כמה ספרים טובים ומרחיבי לב ודעת. אולי אכתוב על חלקם כאן בקרוב. על כל פנים, בשעת העיון, באשמורת השניה, דרך חלון בית חותניי בצפת יכולתי לראות את הלבנה מהלכת בכנרת, כאחד הסהוּרים- הסהרוּרים. דומני כי תמיד מדובר בלילות שקטים מאוד. איש אינו הולך שוּב על פני הכנרת כמלקדמין. אבל ישנם דייגים המנסים להעלות את הלבנה ברשת חלומותיהם. על האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534) סוּפר כי הִשִיט בדוגית את תלמידו חיים ויטאל בתוך ימה שלטבריה אל מקומה הנסתר של בארהּ של מריים. רק לאחר ששתה ממנו התלמיד, כעין אינטיאציה (הקדשה), ריטוּאל המבטא מהפך רוחני, החל עיקר תלמודו אצל האר"י תחת אשר היה לפני כן תלמיד לא בולט מדיי של המקובל, ר' משה קורדוברו (1570-1522). לעתים ברי לי, כמו שניים ושניים, כי האר"י השיט את הסירה האגדית הזאת בכח מחשבתו בדיוק אל המקום בו נוגעת הלבנה בלילות ירח מלא בפני המיים. שקט שקט. את המסע הלילי ודאי ערכו השניים בתצפית מזרחהּ מאחד מבתי צפת. מבלי שנאלצו לעזוב את מקומם ומבלי שאיש מלבדם חש במעשה.

   בצפת, התחלתי לקרוא בעין יעקב, המעין הרביעי מספר אילימה למקובל הצפתי, יושב בית הדין בעיר, ר' משה קורדוברו (1570-1522, חברו תלמידו של ר' יוסף קארו; עוד הספיק לראות את האר"י בצפת בטרם נפטר), אשר ראה כעת אור לראשונה בדפוס במהדורתהּ של פרופ' ברכה זק וחבורת תלמידות חברות (אוניברסיטת בן גוריון ומוסד ביאליק: ירושלים 2009). והנה חלק זה מן האילימה (על שבעים תמריה ותריסר מעיינותיה) מיוחד, רובו ככולו, לשכינה היא ספירת מלכוּת הנקבּית, המדומה באסופה הזוהרית, גם כעין ים וגם כעין הלבנה. גם כעין מסעה הלילי של הלבנה, המהלכת על ים כנרת מבעד לאשנב בבית חותניי בשעה מוקדמת לפנות בוקר. אני תוהה, מוכה שרעפים, האם אני קורא בספר או מתבונן בעד החלון, המשקיף אל הכנרת. איני יודע מה להשיב. אף לא לעצמי.

   יוסף בן שלמה היה ראשון חוקרי הקבלה לטעון כי ניתן לגלות בקורדוברוֹ פנים פנתאיסטיים (באשר לרצון האלהי הפועל בהויה לכל שלביה; כמרים ותיאולוגים כנסייתיים אירופאיים טענו כי קורדוברו הוא אתאיסט עוד בראשית המאה השבע עשרה), ועם זאת, כתבי קורדוברו מאוכלסים המה במטבעות לשון המדגישות את הטרנסצדנטיות האלהית. במיוחד, המעיין הראשון מן האלימה, עין כל חי, הנוקט נסוחים מיימוניים (רמב"ם) שאינם משתמעים לשתי פנים. ואף על פי כן לדברי זק וחברותיה, אליבא דקורדוברו בספרו המאוחר, מתעלות הנשמות האנושיות המעולות ביותר מעלה אל האין סוף האלהי, הופכות חלק מן השעשוע האלהי, וכך מיתתן של עשרת הרוגי מלכות למשל, היתה מיתה מעולה, שהעשירה לכאורה את האלהוּת ואת עולם הספירות (!). ר' יוסף קארו, מורו בהלכה של קורדוברו, כתב אמנם ביומנו הקבלי הקטון מגיד מישרים כי הלוואי יזכה לאיתוקד (=להישרף) על קדושת ה' .אפשר שהתכוון לעוצם האהבה בלבד, פנים לכך, כי נתקנא במקדשי השם (המרטירים) מבין אנוסי ספרד, ובמשיח הכוזב ר' שלמה מולכו (ספר המפואר) שהועלה על מוקד מטעם הכנסיה והקיסרות הרומית הקדושה והציצית שלו עוד נשמרה כמאה שנים ויותר בעיר רגנסבורג שבגרמניה, משל היתה אחד משרידי הקדושים בעולמה של הכנסיה. כל זה זוקק עדיין עיוּן גדול. עם זאת, באם צודקת זק, לפנינו מופיע לראשונה הסבר מניח את הדעת לגבי הבסיס העיוני לתפיסתם של מקובלי פראג, ר' ישעיה הלוי הורביץ ור' שבתיי שפטיל הורביץ, בדבר נצוץ עצמוּת האלהוּת הנמצא בכל נשמה יהודית. ומה שנראה אולי כהקצנה של הלכי רוח שמצויים עוד באסופה הזהרית, אפשר שהוזנו ולובנו על ידי הקריאה האינטנסיבית אותה ייחדו שני המקובלים תושבי פראג בכתבי קורדוברו. עם זאת, ראוי להזכיר, כי תפישה דומה מובאת באופן עצמאי וללא קשר לקורדוברו דווקא, בין כתבי ר' יהודה לוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) מפראג.

   זאת ועוד, באמצעות תפישה שכזאת ניתן להסביר גם קווים במשיחיות הפרסונאלית של ר' חיים ויטאל (ספר החזיונות, ספר הגלגולים ובו העיד כי מורו האר"י יעד אותו להיות משיח בן דוד). אם אכן רווחה התפישה לפיה נשמות מסוימות מסוגלות לחדור אל עמקי האלהוּת בראשיתהּ, אפשר גם כי מקובלים אחדים ראו את עצמם כנשמות כאלוּ. אמנם בראשית דרכה של הקבלה, דיבר ר' יצחק סגי נהור על האפשרוּת להעלות את המחשבה מעלה-מעלה עד האחזהּ באין סוֹף ולעילא, אבל תופעות כאלה עודנו כבר על ידי ר' משה בן נחמן (1270-1198), המנהיג והמקובל הקטלוני ארגוני (ההשגה העלאית לדידו היא קבלת רוח הקודש, קרי: ספירת חכמה, בעד ספירת תפארת), עד שגם בקבלת ס' הזוהר, שלוש הספירות הראשונות (כתר, חכמה, בינה) הן מעבר להשגת אדם.

    הדברים על כל פנים צריכים עוד עיון גדול, כאשר אמרתי, וקשה לי להביע עמדה כל אימת שטרם קראתי את החיבור במלואו. פעם הייתי לומד בקלוּת עד לשעת הזריחה. לאחרונה, אני מתעייף במהירות. כמי שאינו מעוניין לותר על הלבנה השטה בשמיים ומהלכת על שלולית הצל הזאת, הכנרת. יש אומרים שמליאה היא הכנרת במים. יש גם המעיזים לטעון כי מרבית שותי מימיה הם צאצאיהם וצאצאי- צאצאיהם של אותם מקובלים שהשקיפו מצפת על הכנרת לפני כארבע מאות שנה, וראו בישיבת ארץ ישראל דבר הקשוּר בהתנהלות אתית מחמירה, השגה יתירה, ובהשתלמות בקבלת רוח הקודש. שחיו חיי דוחק, וכי העיר נוסדה ופעלה כמרכז טקסטיל ים-תיכוני עות'מאני ראשון במעלה. אז עוד לא חלמוּ כי כל זה יתנקז ברבות כארבע מאות שנה לעיר פיתוח שרבה בה ההזנחה. עיר אשר בה הקמת מרכז מסחרי שוקק או הקמת מבנה ישיבה מצופה חרסינה ורדרדה פרי יוזמתו של תורם אמריקאי עשיר, בעל קו אשראי דולרי פעיל במיוחד, היא תכלית החזון וגאוּת היצירה.

3

 

בּמוֹת שֶמֶש, וְקָם לַיִל כְּתַנִין/ לְהָשִים עַל פְּנֵי שַדֶה חֲמָרָיו

וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/ שְאֵלוֹ מֶהַדַר שֶמֶש וְאוֹרַיו

(שלמה אבן גבירול, 'כשורש עץ', טורים 39-38)

 *

   טרם האזנתי לאלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח אדמי השפתות בו הם מנעימים זמירות גם שירים אורגים מרקמי שיר מפוארים שהותיר אחריו שלמה אבן גבירול (1058-1020), גדול משוררי אל-אנדלוס בעיניי [יש שיבכרו את יהודה הלוי (1141-1075 לערך), אבל לבבי מסור לאבן גבירול, המשורר הפילוסוף]. אבן גבירול מתואר בספרו ההיסטוריוסופי- מדעי של המלומד אבו סעד אלאנדלוסי, כאחד מגדולי המלומדים היהודיים בדורו: מלומד גדול בכל המדעים, לוגיקן חריף, ומתבודד גדול. ר' משה אבן עזרא, המשורר האנדלוסי, בן הדור לאחר אבן גבירול, תיאר אותו כמשורר צעיר בעל מזג לא יציב, שהתנצחויותיו עם אנשי קהילת סרגוסה וראשיה הביאו אותו שוב ושוב עדי פחי נפש. גם פטרונו מגינו של אבן גבירול, הנדיב יקותיאל אבן חסן, נהרג בדמי ימיו, והמשורר העלם נותר ללא משפחה, מגן או סעד. ידוע-חוֹלִי היה אבן גבירול (בעל מחלת עור כרונית) ועל אף תדמיתו המתבודדת היה גם בעל תלמידים ואוהבים. רק דומה כאילו תמיד נדחה לבסוף מפני הרשוּת, אם מפני הידע הרב והכישרון הגדול שהיה מנת חלקו שהרשים מאוד את שומעיו, ואם מחמת נהייתו אחר המדעים הפילוסופיים באל-אנדלוס, מה שהוציא לו בקהילות היהודיות שם של 'מתייוון' וסופו שנאלץ לגלות גם מעירוֹ. את השניוּת הזאת שבין גדלותו השירית והפילוסופית בקרב בני זמנו לעומת גילו הצעיר הביע בשורות 'יום ששוני הוא יום אסוני, ויום אסוני הוא יום ששוני'. תחושה של מי שכבר יודע שלעולם לא ימצא את ביתו בעולם. והנה כל מה שנותר לוֹ בעולם החומר התניני המתנכר, היא הלבנה המאירה ירקרקה, כחושן ירקרק, לבנה שאין לה אור משל עצמה, והיא נדמית כמאירה מפני שהשמש מאירה עליה. והנה, כאשר התבונן הפילוסוף אבן גבירול בלבנה ראה את הנפש הכללית המקבלת מאורו של השכל הכללי, ואליבא דהחלק השלישי מן האנצקלופדיה המדעית פילוסופית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (=אגרות אחי הטהרה), הלבנה הופכת לאשנב, לצֹהר, דרכו מתבונן הפילוסוף אל השמימי ואל המטפיסי העליון. הלבנה, כתבונה האנושית המקבלת מן החכמה השמימית בסקירה אחת/מבט אחד.  ככלות תשע מאות וחמישים שנים אני מביט מן החלון בצפת, או מתבונן בספר קבלי שנדפס לראשונה זה עתה, ורואה בכולן את את אותה האפשרות ואת אותו המבע-  של הנפש האנושית השלימה, ככהן גדול  עטור חושן בבית המקדש של המחשבה; או כפילוסוף וסוּפִי- יהוּדי, ההוגה בלַוְּח אלמַחְפוּט' (=הלוח השמוּר), שבו רשום הידע אודות העולמות כּוּלם. ועין אנושית אל עין שמיימית נבטת. ודג שמך ירקרק קופץ על פני המים גם פה בברכות התחתיות וגם שם בברכה העליונה. הנה בפתח השער החמישי מספרו הפילוסופי מקור חיים תיאר אבן גבירול את אצילות העולמות כולם כנביעת מים, עין נובע אל עין. 

 *

4

 

פתאום נבטה בי הבנה. 'לו הייתי דג' הוא תשובה של תרצה אתר לאביה, (כעין 'שיר הנשמרת' על 'שיר משמר'), שנכתב כתשובה ל-'זמר שלוש התשובות' שלו. שהרי דג הזהב מן האגדה מעניק לדייג שמעלה אותו בחכתו שלוש משאלות בדיוק. ומאומה לא חסר לדג, מאומה. האוטו ממשיך לזרום בתוך הנתיב, כמו דג סלמוֹן נחוש בדרכוֹ. עוד מעט נחלוף על פני הארובות של חדרה.

 

*

 

בתמונה למעלה: Jean Jansem, The Fishmongers, Oil on Canvas 1964

© 2009 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »